בגמרא מתני' דלא כי האי תנא. ולכאורה יש לדקדק אמאי מייתי כל האי ברייתא אלא מלתא דרשב"א לחודה הו"ל לאתויי ולפמ"ש יש ליישב דקאי נמי אמילתיה דר' חנן ללישנא בתרא דאתיא מתני' דלא כחד מכל הני תנאי דלרשב"א לא פליגי בהולכה ולרבי יהודה לא פליגי בשל עליה ולר"ח לתנא דמתני' אף בשל עליה פליג ברה"י כיון דלית ליה דרב יהודה א"ר וכר' דוסא נמי לא אתיא בין למאי דמסקינן דבשל שובך קאי ובין למאי דס"ד בשל עליה קאי וס"ל דוקא מחלון לחלון שרי ולתנא דמתני' לב"ה אף בשל עליה משובך לשובך מותר דהיינו ברה"י כמ"ש דסתם שובך ברה"י הוא לר' חנן וק"ל:
בפרש"י בד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם וכו' ובד"ה מכלל דת"ק סבר בשל עליה פליגי בחזרתה ומודים בהולכתה עכ"ל. עיין במהרש"א ומוהר"ם ז"ל שכתבו דכוונתו בזה דמסתמא בני ר' חייא לא רצו לפסוק כיחידאי דברייתא אלא כסתם מתני' ע"ש לפ"ז דמ"ש רש"י ומודים בהולכתה אין כוונתו לומר דמלתא דבני ר' חייא אתיא ככ"ע דסוף סוף לתנא דמתניתין לא אתיא אלא כב"ה ועוד דמאי נ"מ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אלא כך פירושו כיון דת"ק דברייתא סבר דפליגי בשל עליה בחזרתה ומודים בהולכתה א"כ לתנא דמתני' דאמר נחלקו אף בהולכתה היינו נמי אף בשל עליה דהא רשב"א לא פליג אמתני' אלא לענין הולכה או חזרה אבל לענין שובך או עליה לא פליג אבל רבי יהודא דאמר במה פליגי בתרווייהו כנ"ל ושמעתי אומרים בד"א ע"פ השיטה דלקמן דמוחלפת השיטה אלא שרש"י לא נתכוון לזה:
בתוס' בד"ה ולא היא וא"ת והא כ"מ דתני במה לחלוק ויש לומר דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל. ובסוף פרק חלון כתבו להיפך בברייתא אף אימתי לחלוק ונראה דמשמע להו דבברייתא לא שייך כלל האי כללא ובין אימתי בין במה זימנין לפרש זימנין לחלוק:
בגמרא ואידך מי קתני סולם של שובך וכו' אף למ"ש בסמוך דללישנא בתרא דרב חנן בלא"ה א"ש הא דקתני משובך לשובך לאשמעינן דבר"ה אסור מיהו בני ר"ח לא נחלקו בזה נגד ר' חייא דע"כ ס"ל כרב וא"כ בין בר"ה ובין ברה"י מתיר ב"ה וע"כ היינו משום דבני ר' חייא הוי סברי דאף בשל עליה מותר לב"ה דלית ליה חששא דלהטיח גגו אף בר"ה וא"כ לא מצי לשנויי דמש"ה קתני משובך לשובך מש"ה איצטריך לשנוייא אחרינא ודו"ק:
בתוס' בד"ה מאי דקשרי וכו' ומשמע דקי"ל כר' דוסא עכ"ל. נראה דמשמע להו הכי מדשקלי וטרו ר' חייא ובניו במלתא ומעיקרא היו רוצים להורות כר' דוסא אלמא דקים להו דהלכה כר' דוסא. ולענ"ד אין זה מוכרח דודאי למאי דהוי ס"ל לבני רבי חייא מעיקרא דרבי דוסא להקל בא בסולם של עליה היה נראה להם לפסוק כמותו משום דלא שמענא מאן פליג עליה בהא דכל הני תנאי ותנא דמתני' לא איירי אלא לענין הלכה ובהא קאמר רב יהודה דבשל עליה אסור אבל לענין הטייה מחלון אפשר דמודו ליה אבל למאי דמסיק ר' חייא דר' דוסא לענין סולם של שובך איירי מנ"ל דקי"ל כר' דוסא נגד סתם משנה וכל הני תנאי דפליגי עליה ובאמת פסקו כל הפוסקים דלא כר' דוסא. אח"ז מצאתי בספר יש"ש שכתב כן להדיא. מיהו כל השקלא וטרי' של התוספת אח"ז בלא"ה א"ש דהא כל הני תנאי דהכא לא שרו אלא בשל שובך משום דשובכו מוכיח עליו והתם בעירובין בסתם סולמות איירי דלא שייך לומר כן ואפ"ה קאמר דמותר ודו"ק:
בא"ד והר"ר אברהם מבורגויי"ל פי' וכו' דמ"ט אסרינן וכו' משום דמיחזי דלהטיח גגו עכ"ל. וקשיא לי דמשמע מדבריו דהטוי סולם של עליה לא מיתסר אלא משום חששא דלהטיח גגו. ולכאורה מוכח דמאן דאוסר הטוי סולם היינו משום מוקצה שאין תורת כלי עליו ומוכחינן לה מדרבי דוסא דהא איהו אוסר בסולם של שובך אפי' משובך לשובך וא"כ לא ס"ל ה"ט דשובכו מוכיח עליו ואפ"ה שרי להטות מחלון לחלון וע"כ היינו משום דמחלון לחלון לא שייך חששא דלהטיח גגו וא"כ אמאי אסור בשל עליה אף מחלון לחלון אע"כ דהיינו משום דאין תורת כלי עליו וא"כ אף למ"ש דלא קי"ל כר' דוסא לענין סולם של שובך מ"מ מדרבי דוסא נשמע לדרבנן דטעם היטוי סולם של עליה היינו משום דאין תורת כלי עליו. ולכאורה היה נראה דלשנוייא קמא של תוס' נחתו להאי סברא אמנם אחר העיון בדבריהם פ' חלון בל' הרא"ש ז"ל משמע דפשיטא להו דלא שייך שום איסור בסולם אלא משום חששא דלהטיח גגו וא"כ צ"ע:
אח"ז מצאתי בב"י א"ח סימן תקי"ח שכתב להדיא בשם הרמב"ם שטעם איסור סולם של עליה היינו משום דאין תורת כלי עליו ואולי ראייתו מסוגיא דהכא כמ"ש:
בא"ד ולפ"ז אסור לטלטל הסולם שלנו בי"ט וכו' עיין מ"ש מהרש"ל בזה ובב"י סימן תקי"ח. מיהו נראה מלשון התוספות דלפירוש רבינו אברהם אסור אף בסולמים קטנים ולשינויא קמא שרי בקטנים ואסור בגדולים ולפמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם דהטוי סולם לא מיתסר אלא משום דאין תורת כלי עליו ע"ש א"כ י"ל בסולמין שלנו אפילו גדולים מותרים דתורת כלי עליהם וצ"ע לדינא:
בגמ' א"ר יוחנן מוחלפת השיטה רבו הפירושים והגרסאות בשיטה זו ומלשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דלמסקנא דשמעתין נשנו כל המשניות כתקונן ולא מהפכינן להו כל עיקר והיינו משום דגרסי בסוף הסוגיא כגרסת הספרים שלפנינו דגרסינן דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים. והתוספות כתבו בשם רש"י שמפרש דהא דקאמר ר"י מוחלפת השיטה בתחלת הסוגיא היינו ההיא דסולם ולבתר דדחי ומחליף ההיא דזה וזה אני נוטל ודחי לה עד לבסוף דמסיק במוחלפת ההיא דתריסין וכן נראה בהכרח מלשון רש"י שלפנינו דלא גרסינן בסוף הסוגיא דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ה אלא משום דאין בנין בכלים שהרי כתב לקמן בד"ה אף להחזיר וחזרה זו ודאי שלא לצורך ואפילו אי אמרינן אין בנין בכלים טרחא דלא צריך מיהו הוא וכו' אלמא משום שמחת י"ט מקילין וקשיא לב"ה דכיסוי עכ"ל. נמצא דלפ"ז ודאי לא דחי הש"ס מידי אע"כ דלפרש"י מחליף ההיא דתריסין ולקמן אפרש טעם חלופי הגרסאות:
מיהו לא ידענא מאי פשיטא להתוס' בכוונת רש"י שמחליף הנך משניות ולא ההיא דהשוחט דלגרסת רש"י שלפנינו אין רמז מזה ויש לפרש כוונתו כשיטת התוס' אם לא מה שפירש"י כאן בד"ה מוחלפת השיטה כאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם עכ"ל. אפשר דמלשון כאן הוחלפה פשיטא להו להתוס' דלאו אההיא דהשוחט קאי ולכך הקשו עליו ועיין בספר מג"ש של מ"ז זצ"ל שכתב ליישב שיטת רש"י ואוסיף נופך משלי בסמוך בדברי התוס':
ועתה אבא לבאר מה שהקשה מהרש"א ז"ל על שיטת רש"י שכבר קדמו בעל המאור בקושיא זו דלמאי דמחליף ההיא דתריסין א"כ תקשי ליה מההיא דתריסין אכל הנך משניות דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ובתריסין פליגי להיפך וכן יש להקשות בזה הדרך בכל הסוגיא כגון בהא דמשני אההיא דעלי שהיא מוחלפת וא"כ תקשי מההיא דעלי אההיא דזה וזה אני נוטל וכן בכל התירוצים תקשי אהני דקדמאי ע"ש:
ולענ"ד לק"מ שכך היא הצעת השיטה לפירש"י דמעיקרא מקשה תלמודא מההיא דהשוחט אההיא דסולם ומקשה ממ"נ אי איירי בלא דקר נעוץ א"כ יש כאן איסור גמור דחפירה לשיטת רש"י וחשש כתישה ואפ"ה שרי ב"ש וע"כ היינו משום שמחת י"ט וא"כ כ"ש שיש להקל בכל הנך כגון בסולם אף במקום חששא דמראית עין ואי איירי בדקר נעוץ דא"כ ליכא שום צד איסור כדפרש"י ואפ"ה אסרו ב"ה והיינו ע"כ משום דלא משמע ליה כלל להקל שום קולא מחמת שמחת י"ט קשיא ב"ה אדב"ה אמאי שרי גבי סולם דלמאי דלא ס"ד טעמא דשובכו מוכיח עליו ע"כ סבר דמשום שמחת י"ט הוא דשרי אע"ג דאיכא חששא דלהטיח גגו ודחי הש"ס דהא דשרי ב"ה בסולם היינו משום דשובכו מוכיח עליו וא"כ לא תלו פלוגתייהו כלל לענין שמחת י"ט דלב"ה אפי' בשבת שרי מטעמא דשובכו מוכיח עליו וכן האמת ולב"ש דלית ליה סברא דשובכו מוכיח עליו חמירא ליה איסור סולם טפי מדקר נעוץ' ועל דרך זה אפרש כל הסוגיא לאחד אחד ומאי דמקשה בתר הכי מההיא דהשוחט אההיא דגוזלות היינו משום דהוי ס"ד דמקשה דליכא שום צד היתר בזה וזה אני נוטל אי לאו משום שמחת י"ט ונראה דס"ד דכל מידי דמוקצה לא סגי במחשבה בעלמא אלא בעינן מעשה במידי דבר עבידא ביה מעשה רבא דהא איכא תנאי ואמוראי דסברי הכי בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ועוד כאן יש להחמיר טפי דיש לחוש דלמא מטלטל ושביק ודייק לה מדב"ה גופא דאי ס"ד דבמחשבה בעלמא סגי ל"ל למימר זה וזה אני נוטל דמכאן אני נוטל סגי דהא אית ליה לב"ה ברירה כדפריך הש"ס לקמן אע"כ דבעינן מעשה ומשום שמחת י"ט שרי לה ע"י זה וזה אני נוטל ואם כן קשיא לי מההיא דהשוחט ממ"נ אי איירי בלא דקר נעוץ קשיא דב"ש אב"ש כמ"ש ואי איירי בדקר נעוץ דליכא שום צד איסורא ואפ"ה אוסר ב"ה ולא מיקל כלל משום שמחת י"ט כ"ש דיש לו להחמיר בההיא דגוזלות ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה ובהכי הוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרי דאע"ג דאפשר דבעלמא בעינן מעשה או שיש לאסור כאן משום דלמא מטלטל ושביק אפ"ה לא חייש לה משום שמחת י"ט ושרו לה במחשבה בעלמא ודי בזה להפקיע מידי מוקצה משום שמחת י"ט דהא דלא שרו ב"ש לומר מכאן אני נוטל למחר היינו משום דלית ליה ברירה משא"כ גבי סולם מחמיר ב"ש דכיון דלית ליה סברא דשובכו מוכיח עליו חמירא ליה חששא דלהטיח גגו אפילו במקום שמחת י"ט ולב"ה הוי איפכא דכיון דאיהו לא מיקל כלל משום שמחת י"ט מדמחמיר אפילו בדקר נעוץ אם כן אוסר ג"כ גבי גוזלות דבעינן שינענע אי משום דבעי מעשה בכל דיני מוקצה או דחייש דלמא מטלטל ושביק ולא תקשי אהא דמיקל גבי סולם דשאני התם דאפילו בשבת שרי משום דשובכו מוכיח עליו וע"ז דחי הש"ס דלעולם לא תיפוך והכא בגוזלות לא פליגי כלל בשמחת י"ט אלא בסברא בעלמא דב"ה שרו משום דלענין מוקצה לא בעינן מעשה ובמחשבה בעלמא סגי והא דלא סגי במכאן אני נוטל למחר היינו משום דלמא מטלטל ושביק ואתי לאימנועי כדמסיק הש"ס לקמן וב"ש אסרי משום דחיישי דלמא מימלך וחס עלוהי דבריכה ראשונה משום חורבן שובך:
ומאי דמקשה בתר הכי מעלי לקצב עליו בשר היינו משום דפשיטא ליה דאין להתיר כלל עלי משום תורת כלי דס"ד כדמוקי לה רבה בפרק כל הכלים דדמי לסיכי זיירי ומזורי דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום והו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס וס"ד הכי מדקתני סיפא ושווין שאם קצב עליו שאסור לטלטלו וע"כ משום חסרון כיס דהכי מוקי לה רבה בפרק כל הכלים וא"כ ע"כ הא דשרו ב"ה היינו משום שמחת יום טוב ומקשה מההיא דהשוחט דאי בדקר נעוץ איירי ואפ"ה מחמיר אע"ג דליכא שום חשש איסור כ"ש הכא דמוקצה גמור הוא ואי בלא דקר נעוץ איירי קשיא דב"ש אדב"ש כמו שכתבתי ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה והוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרי דמתיר מוקצה משום שמחת י"ט כדמצינו דמיקל גבי דקר נעוץ והא דמחמיר גבי גוזלות היינו משום דלמא מטלטל ושביק דמימלך משום חורבן שובך ומחמיר גבי סולם משום חששא דלהטיח גגו דחמירא ליה טובא כיון דלית ליה שובכו מוכיח עליו ולב"ה כיון דלית ליה כלל טעמא דשמחת י"ט מדמחמיר אפילו בדקר נעוץ כ"ש הכא בעלי דאיכא איסור מוקצה גמור משא"כ בגוזלות וסולם שרי דאיכא טעמא רבה להתיר דאפילו בשבת שרי כמו שכתבתי וע"ז דחי הש"ס ומסיק דלעולם לא תיפוך וב"ה הוא דשרו ולא משום שמחת י"ט אלא דאפילו בשבת שרי דתורת כלי עליו ולא כדמוקי לה רבה בפרק כל הכלים דמדמה ליה לסיכי זיירי וכו' משום קושיא דושווין שאם קצב אלא כדמוקי לה רבא שם דבתראה הוא דתורת כלי עליו והא דאסור אם קצב עליו היינו מחמה לצל דבכה"ג כ"ע מודו דאסור אפילו לר"ש וב"ש אוסר אפילו לקצב משום דס"ל דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור ואם כן שייך פלוגתייהו אפילו בשבת היכא דשייך ולאו משום שמחת י"ט איירי:
ומאי דמקשה בתר הכי מעור לפני הדורסן היינו משום דהוי ס"ד דעור לפני הדורסן כיון דלא חזי למיזגא אלא על ידי הדחק כיון שעדיין לחין הם כמ"ש התוספות להדיא בפרק במה טומנין (שבת דף נ') ולפרש"י דאיירי בבהמה דקה נמי לא חזיין למזגא אלא ע"י הדחק אין טעם להתיר לב"ה אי לאו משום שמחת י"ט ועוד דאפילו את"ל שאין כאן איסור מוקצה כלל אפ"ה יש לאסור משום דמיחזי ששוטחו לעיבוד כדפרש"י להדיא ואע"ג דעיבוד כלאחר יד הוא כיון שאינו שוטחו ע"ג יתידות אפ"ה יש לאסור לכתחלה משום הערמה דאיסור דרבנן וע"כ דמשום שמחת י"ט הוא דמקילין אם כן קשיא ההיא דהשוחט כיון דבדקר נעוץ ליכא שום חשש איסור ואפ"ה אסרי ב"ה ואי בלא דקר נעוץ קשיא ב"ש אדב"ש. ומש"ה בעי למימר מוחלפת השיטה והוי אתי ליה שפיר דב"ש הוא דשרו כיון דחזי למיזגא ע"י הדחק ואין כאן אלא איסור מראית עין דמיחזי כשוטחו לעיבוד כלאחר יד דהוא איסור דרבנן אפ"ה שרי משום שמחת י"ט משא"כ בכל הנך דלעיל דמחמרי ב"ש דבכל חד מנהון איכא אסורא לדבריו כמ"ש לבר מדקר נעוץ דמיקל דליכא חשש איסור וב"ה דלית להו שמחת י"ט מחמירי בדקר נעוץ משום חשש כתישה ובעור לפני הדורסן משום חשש עיבוד או משום מוקצה דלא חזיא אלא ע"י הדחק משא"כ בהנך דלעיל אפילו בשבת שרי כמו שכתבתי וע"ז דחי הש"ס לעולם לא תיפוך וב"ה הוא דשרי משום דחזיא למיזגא עליו וממילא דמה"ט לא מיחזי כהערמה לענין עיבוד כדמסיק הש"ס לקמן להדיא דכיון דחזי למיזגא לא מוכחא מלתא וב"ש דלית ליה האי סברא אוסר אי משום מוקצה ואי משום דמיחזי כמעבד ומאי דמקשה בתר הכי מתריסין היינו כפרש"י להדיא דס"ד דאף את"ל דב"ה ס"ל אין בנין בכלים כלל אפילו מדרבנן אפ"ה קשיא אמאי שרי להחזיר דודאי טירחא שלא לצורך הוא אע"כ דמשום שמחת י"ט הוא דשרי וא"כ קשה מההיא דהשוחט דאיירי ע"כ בדקר נעוץ כמ"ש ואפ"ה מחמירי ב"ה אע"ג דליכא שום צד איסור ולא שרו משום שמחת י"ט כ"ש הכא דאיכא איסור טירחא שלא לצורך ואמאי שרו בה משום שמחת י"ט. ומש"ה מסיק רבי יוחנן דמוחלפת השיטה ובהכי אתי שפיר דב"ש הוא דשרי משום דס"ל אין בנין בכלים בכה"ג כמו שאפרש בל' התוספת ושרו אף להחזיר משום שמחת י"ט כיון דאין כאן איסור אלא משום טירחא שלא לצורך משא"כ בהנך דלעיל דחמירי אסורייהו לב"ש וב"ה סברי דיש בנין בכלים מיהא מדרבנן דגזרינן אטו יש להם ציר דהוי בנין גמור מדרבנן מש"ה אסרי בההיא וכ"ש דיש להחמיר דאיכא נמי טלטול טירחא שלא לצורך וכן בדקר נעוץ מחמירין כיון דאיכא צד חשש כתישה ולא משמע להו כלל להקל משום שמחת י"ט ואפילו הכי מקילין בכל הנך דלעיל דהיתר גמור הוא לדידהו אפילו בשבת בכה"ג כמ"ש:
הרי לפנינו שנתבררה השמועה כהוגן לפי שיטת רש"י וכן נראה מל' פירושו בשמעתין ובסמוך אפרש בעז"ה ליישב קושי' התוספת על פירושו. ולקמן בסוף הסוגיא אכתוב עוד מאי דקשיא לי על שיטת רש"י ז"ל. ומתוך כך נתברר ג"כ דלא שייך להקשות הא דפליגי ב"ש וב"ה הכא בדיני מוקצה ולמאי דבעי ר' יוחנן למימר מוחלפת השיטה הוי ב"ש לקולא וב"ה לחומרא ובפרק מי שהחשיך מסיק רבי יוחנן דאנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודה וב"ה כר"ש ומשמע שם דלא שני ליה לר' יוחנן בין שבת לי"ט וכן למאי דדחי סתמא דתלמודא להיפך תקשי הא סתמא דתלמודא מסיק לעיל ובי"ט מוקי לב"ה כר' יהודה. ובמה שכתבתי נתיישב דלא שייכי פלוגתייהו בדר' יהודה ור"ש דמוקצה דגוזלות כתבו התוספת בריש מכילתין דאף ר"ש מודה דאסור אלא דאפ"ה שרו בזה וזה אני נוטל דתו ליכא איסור מוקצה ופלוגתייהו בגוונא אחרינא כמ"ש בין למאי דס"ד ובין למאי דדחי וכן בעלי למאי דס"ד דדמי למוקצה מחמת חסרון כיס א"כ אפי' ר"ש מודה דאסור אלא דב"ש מיקל משום שמחת י"ט ולבתר הכי דדחי דתורת כלי עליו מותר אף לרבי יהודה כמ"ש התוס' פרק במה מדליקין אלא ב"ש לחוד מחמיר טפי או שנאמר דב"ש סובר דאין תורת כלי עליו ובעור לפני הדורסן אי לא חזי למיזגא אסור אף לר"ש ואי חזי מותר אף לרבי יהודה אלא דהכא מחמת איסור עיבוד פליגי או דלב"ש לא חזו למיזגא ודו"ק היטב:
בתוס' בד"ה א"ר יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י וכו' וקשה טובא לההיא פירושא דא"כ לפי המסקנא מתוקמי כל הני שינויי דחיקי וכו' עכ"ל ולענ"ד צ"ע דמאי שינויי דחיקי איכא הכא דלכאורה מוכרח דאף לשיטת התוספת קיימי כל הני שינויי אף למסקנא דהא דמאי דדחי הש"ס דטעמא דב"ה בסולם משום דשובכו מוכיח עליו הכי א"ר חנן לעיל בהדיא וכן לאידך לישנא דברה"י פליגי משום דלית להו לב"ה דר' יהודה א"ר א"כ לאו משום שמחת י"ט שרו ב"ה וה"נ ס"ל לרב דמשום שובכו מוכיח עליו שרו ב"ה ותדע דהא מוקי לעיל דרב כתנאי ולא קאמר דשאני הכא משום שמחת י"ט שרו ב"ה אע"כ דלאו הכי הוא. לבד זה באמת הרמב"ם סובר דמשום שמחת י"ט איירי והתוספת ודאי לא נחתו להאי סברא כמ"ש לעיל באריכות. ועוד דמדברי התוס' לעיל משמע להדיא דאפי' בשבת שרי כל היכא דניכר שאין הסולם כסולם של עליה וה"ט דסולם של שובך שמותר בשבת לכל הפוסקים ולהרב רבי אברהם מבורגויי"ל אפי' בשל עליה שרי בשבת נקטינן מהא שאין הטעם כלל משום שמחת י"ט וכן מאי דדחי הש"ס גבי גוזלות דטעמא דב"ה דבזה וזה אני נוטל סגי להפקיע מאיסור מוקצה כן הוא באמת ואדרבא הש"ס שקיל וטרי לקמן דאפי' במכאן אני נוטל למחר הוי סגי לב"ה דאית להו ברירה אלא דחיישינן דלמא מטלטל ושביק אבל בזה וזה אני נוטל תו ליכא למיחש וא"כ אין ההיתר כלל משום שמחת י"ט ואדרבא לאידך לישנא מחמרינן משום דאתי לאימנועי משמחת י"ט דאל"כ הוי סגי במכאן אני נוטל וא"כ אין זה שינויא דחיקא. וכן מאי דדחי הש"ס בעלי לקצב עליו בשר דהיינו משום דתורת כלי עליו אין זה דחיה אלא מסקנא דגמ' הוא בפרק כל הכלים דאע"ג דמעיקרא סבר רבה למימר דדמי לסיכי וזיירי דהו"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ומוכח לה מדקתני ושווין שאם קצב עליו שאסור לטלטלו וא"כ משמע דמשום שמחת י"ט הוא דשרי מיהו שם בהיפוך הדף מסיק רבא דהא דאסור אם קצב עליו היינו מחמה לצל דוקא וא"כ ע"כ דלצורך גופו אף לאחר שקצב עליו מותר משום דהדר ביה ממאי דמוקי רבה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס אלא הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לצורך גופו ומקומו אף בשבת ומחמה לצל אסור אף בי"ט וכ"כ הרי"ף ז"ל וכן משמע להדיא לקמן דקאמר בסוגיא דעלי מהו דתימא וכו' והא דקתני עלי להודיעך כחן דב"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי קמ"ל ולא קאמר דאפילו מוקצה מחמת ח"כ שרי משום שמחת י"ט אע"כ דקושטא דמלתא הוא דהו"ל תורת כלי עליו כדין כלי שמלאכתו לאיסור ומה שהקשו התוספות לקמן דא"כ מ"ט דב"ש דאסרו אני תמה מאד דמי לא מצינן למימר דב"ש כרבי נחמיה דאוסר אפי' בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו כדאמרינן באותו סוגיא גופא דפרק כל הכלים דרבא הוי בעי לאוקמי מתניתין דעלי כר"נ אלא דהדר ביה לאוקמי דב"ה כר"נ דהוי דלא כהלכתא דקי"ל ב"ה כר"ש אבל ב"ש שפיר מצי סברי כר"נ ולקמן אפרש יותר. וכן מאי דדחי הש"ס בעור לפני הדורסן דטעמא דב"ש משום דחזי למיזגא עליה אין זה דחיה אלא קושטא דמלתא הכי הוא כדאמר הש"ס להדיא לקמן התם לא מוכחא מלתא משום דחזי למיזגא עליה ואם נתכוונו התוספת למאי דקאמר לקמן בעור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחלתן אלמא משום שמחת י"ט הוא דשרי א"כ זו הקושיא שניה של תוס' מ"מ קושיא הראשונה מתרצא שפיר לרש"י:
מיהו לענ"ד נראה דקושיא שניה נמי לא קשיא אליבא דרש"י והיינו כמ"ש בל' הגמרא דודאי נראה דעור לפני הדורסן לית בהו משום מוקצה משום דחזי למיזגא עלייהו אלא מה שהוצרכו לטעמא דהתירו סופן משום תחלתן היינו במה שנותנו לפני הדורסן דאיהו מיהו מכווין לשוטחו א"כ מיחזי כמעבד שכן פרש"י להדיא והו"ל הערמה באיסור דרבנן והא מלתא לחוד התירו ב"ה משום שמחת י"ט משום דלא מוכחא מלתא כדמסקינן לקמן וכמה הערמות כה"ג מצינו שהותרו חכמים אף בשבת כדאיתא פרק תולין וה"נ משום שמחת י"ט התירו האי פורתא אבל לעולם אין כאן איסור מוקצה דאיסור מוקצה לא שייך להתיר משום שמחת י"ט דא"כ בטלת איסור מוקצה בי"ט ואנן אמרינן בי"ט החמירו במוקצה יותר משבת כנ"ל. ועל דרך זה כתב מ"ז בספר מג"ש בעור לפני הדורסן אלא שהוספתי נופך משלי והנני מוסיף טעם כעיקר וסיוע שיש ממש לשיטת רש"י דע"כ עור לפני הדורסן לית ביה מוקצה כלל דחזי למיזגא עליה כדתנן להדיא במשנה פרק במה טומנין טומנין בשלחין והיינו משום דחזי למיזגא עליה כדאיתא שם להדיא אלא שהתוס' הרגישו שם להקשות מסוגיא דהכא דמשמע דדוקא משום שמחת י"ט הוא דהתירו עור לפני הדורסן ומחמת כן העלו דהכא איירי בעור לחה דלא חזי למיזגא אי לאו משום שמחת י"ט. ולפמ"ש נתבאר דקושיא זו מעיקרא ליתא דמצינן למימר דסוגיא דעור לפני הדורסן לאו משום מוקצה אתינן עלה אלא משום דמיחזי כמעבד כפרש"י וא"כ מנ"ל לחלק בין לחים ליבישין. והנראה בעיני בזה דתוס' שם בפ' במה טומנין סמכו בעיקר קושייתם אהא דאמרינן בפ' כל כתבי בע"פ שחל בשבת שאסור לטלטל העור ולא שרינן משום דחזי למיזגא עליה אע"כ הוצרכו לחלק בין עור לחה ליבישה וא"כ ממילא משמע להו דהא דהכא בעור לפני הדורסן בלחה איירי שהרי היום נשחטה ועודנו לחה ולא חזי למיזגא כל כך אי לאו משום שמחת י"ט שרינן לה סופן משום תחלתן ולכך כתבו דשינויא דחיקא הוא הא דאמרינן בעור דחזי למיזגא עלייהו וזה ברור בכוונתם:
מיהו אין בזה סתירה לפרש"י דאזיל לשיטתו שמפרש בפרק כל כתבי להדיא שאני פסח שבהמה דקה היא ולא חזי למיזגא משא"כ הכא משמע לרש"י בהא דקתני עור לפני הדורסן דבגסה קאי וכדמסיק הש"ס להדיא לקמן דחזי למיזגא עלה וא"כ הא דאיצטריך למימר התירו סופן משום תחלתן לאו משום מוקצה אלא משום דמיחזי כמעבד וכמ"ש:
נמצא דלפ"ז התוספת לשיטתייהו ורש"י לשיטתיה וכן בההיא דעלי נראה דהתוספת לשיטתייהו כמו שאפרש לקמן לכך כתבו דדוחק לומר דקיימן הני שינויי דחיקי עכ"ז זכינו שדברי רש"י בשיטתו שרירין וקיימין בעז"ה בלי שום גמגום:
בא"ד ועוד קשה דא"כ דההיא דהשוחט וכו' א"כ רבה ור"י פליגי אליבא דב"ש כבר כתבתי לעיל בסוגיא דרבה ור"י ליישב קושיא זו וכן הר"ן ז"ל תירצה בע"א. מיהו יש לדקדק דאדרבה לשיטת התוס' דההיא דהשוחט מוחלפת קשה א"כ הא דקתני במתני' ומודים שאם שחט וכו' וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ויש ליישב דנקט סיפא לגלויי רישא דמדקתני סיפא ומודים שאם שחט מכלל דרישא איירי לכתחילה ואפ"ה שרי לב"ה כדדייק הש"ס לעיל גם כתבתי לעיל דלשיטת התוס' קשה הא דאמר רב יהודא אמר רב באפר כירה לא שנו אתיא דלא כהלכתא עיין שם:
בא"ד וע"ק כיון דמוחלפת ההיא דתריסין א"כ וכו' ובריש כל הכלים סתם לן תנא עכ"ל. אשגרת לישנא הוא דלאו משנה היא אלא ברייתא שם ועיין מ"ש מ"ז בזה. מיהו מה שלא הקשו התוספות לפרש"י דההיא דתריסין מוחלפת סברי ב"ש דמותר ולקמן ספ"ב במשנה ג' דברים מחמיר ר"ג כדברי ב"ש אין זוקפין את המנורה ואוקמינן משום דס"ל יש בנין בכלים משום דאיכא למימר דסברי ב"ש דבנין כלים מדרבנן הוא ואפ"ה התירו בתריסין משום שמחת י"ט ואע"ג דבהנך דלעיל מחמירי ב"ש באיסורא דרבנן מ"מ שאני הכא כיון דאוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד קיל להו טפי ומקילי ב"ש משא"כ במנורה לא חשיב להו שמחת י"ט מש"ה אסרי ומהא דמשמע דב"ה שרי במנורה לא קשיא להו אהא דאסרי הכא משום דמצינן למימר דההיא דמנורה איירי ברפוי מש"ה מקילי ב"ה ואפ"ה אסרי ב"ש אפי' ברפוי כיון דליכא שמחת י"ט אבל הכא דאיכא למיגזר משום שיש להם ציר אסרו ב"ה וב"ש שרו משום שמחת י"ט ועוד דלא מצינן בפירוש דמתירין ב"ה במנורה לכך ניחא להתוס' להקשות מסתמא דתלמודא דפרק כל הכלים דמשמע מיהו דאפילו בשבת מותר לסלק דלת של שידה תיבה ומגדל משום דאין סתירה בכלים ומ"ש הכא דאסרי ב"ה לסלק אפי' בי"ט ולענין סילוק לא משמע להו לחלק בין יש להם ציר או אין להם ובין חזק לרפוי כנ"ל לשיטת התוס' אבל עדיין קשיא לי אמאי לא קשיא להו מדר' יוחנן גופא דאוסר במנורה של חוליות בפרק כירה והיינו ע"כ משום דס"ל יש בנין בכלים א"כ ע"כ ס"ל דמוחלפת השיטה ומוקי נפשיה כב"ה ואם משמע להו לחלק בין ההיא דמנורה לההיא דשידה תיבה ומגדל וכן בין מנורה דלקמן כמ"ש התוס' פ' כירה א"כ ה"נ מצינן לחלק בין סילוק תריסין ובין דלת שידה תיבה ומגדל וכמ"ש מ"ז דתריסין שקרובים להיות כמחוברין לקרקע שייך בהו יותר בנין והוא חילוק נכון. ועוד כתב דתריסין גדולים יותר ובכלי גדול כתבו התוס' גופייהו דשייך ביה בנין וגם זה נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. נמצא דעכ"פ אין בזה סתירה לשיטת רש"י ולקמן אכתוב ג"כ מ"ש הרמב"ן בספר המלחמות קרוב לענין זה ומה שלא רצה רש"י לפרש דההיא דהשוחט מוחלפת היינו משום דקתני לה לעיל גבי ג' דברים שמקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה וכן תני לה בעדיות דבחירתא היא ובהדיא אמרינן בפרק האיש מקדש דסתמא דעדיות עדיף טפי מכמה סתמי ע"ש:
בא"ד ואומר ר"ת תמה אני וכו' ומיהו זה אינו וכו' מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי עכ"ל. ולענ"ד הואיל ונפק מפומא דר"ת נראה ליישב דהא דקאמר הכא ע"כ לא קאמרי היינו למאי שרוצה לפ' בההיא שקלא וטריא דבשום דוכתא לא מיקל ב"ש משום שמחת י"ט אלא בההיא לחודא מיקל משום דליכא איסורא כיון דאיכא דקר נעוץ משא"כ למאי דמוקמינן דמוחלפת השיטה וב"ה הוא דשרי א"כ תו לא צריכין לאוקמי מלתא דב"ה בדקר נעוץ אלא בכל ענין שרי כדמצינו דמיקל ב"ה בכל מילי די"ט משום שמחת י"ט ואפילו במוקצה גמור מתירין ב"ה משום שמחת י"ט כדמצינו גבי עלי לשיטת התוס' דמוקצה גמור הוא וכן בעור לפני הדורסן מתירין ב"ה אע"ג דאיכא תרתי לאיסורא לשיטת התוס' איסור מוקצה ואיסור דמיחזי כמעבד ואפ"ה שרי משום שמחת י"ט ה"ה בכיסוי אף בלא דקר נעוץ ומ"ש התוס' לעיל בסוגיא דדקר נעוץ דשני להו בין חדא איסורי לתרי איסורא היינו נמי קודם דמחליף לה ומוקי לה כב"ש דמחמרי בהנך ובהא לחודא מיקל והיינו כדכתיבנא וכן לב"ה כיון דאסור לכתחילה ולא שרי אלא בדיעבד שפיר מפלגינן בין חדא איסורא לתרי איסורי משא"כ למסקנא דמוחלפת ב"ה לטעמיה דמיקל בכל איסורי דרבנן משום שמחת י"ט וכדמצינו נמי בחזרת תריסין דאיכא נמי תרי איסורי טירחא שלא לצורך וחשש שמא יתקע ואפ"ה שרי ה"ה בכיסוי וכ"ש הכא דאיכא נמי צורך מצוה ואפשר שזה בכלל הא דמקשה לעיל לשיטת רש"י שדוחק לומר דלפי המסקנא מתוקמי כל הני שינויי דחיקי וא"כ לר"ת הא דבעינן דקר נעוץ נמי שינויא דחיקא הויא ולא קאי לפי המסקנא כמו כל הנך שינויי כמ"ש. ודע דאף למ"ש ר"ת דלא בעינן דקר נעוץ מ"מ מודה דבעינן מיהא עפר תיחוח כדי להוציא מחשש איסור כתישה דהוא דאורייתא לשיטת התוס' ודלא כמ"ש הט"ז בזה כמ"ש לעיל באריכות. והשתא דאתינן להכי נראה לי לפרש מילתא דרבינו תם ז"ל בענין יותר נכון דרבינו תם ז"ל לא איירי כלל במידי דבעי חפירה אלא בעפר תיחוח ממש בענין דלא שייך ביה איסור גומא כלל כמ"ש התוס' לעיל בד"ה בעפר תיחוח וכ"כ ר"ת גופא בפרק כירה דלא שייך ביה גומא כלל וכתישה כ"ש דלא שייך ביה כדפרישית לעיל דהדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא דשייך באפר כירה גומא או כתישה. ולפ"ז יפה התיר ר"ת בכה"ג דליכא שום איסור אלא שלא היה מוכן מבעוד יום דהו"ל מוקצה או אפילו באפר כירה שהוסק בי"ט דכיון דליכא אלא חדא איסורא סבר ר"ת דמותר כמו לב"ש מעיקרא וכמ"ש הרא"ש ז"ל והבאתיו לעיל אבל ר"י בעל התוס' שנחלק על ר"ת היינו משום דס"ל דאיסור מוקצה חמיר טפי וכמ"ש לעיל דלא כסברת הרא"ש ז"ל ודוק היטב כי נכון הוא:
