מתני' יום טוב לא יבשל בתחלה. להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו''ט יהא תחלת בשולו והמשויר יהא לשבת כדקתני . ואזיל אבל מבשל הוא ליו''ט ובלא הערמה כדקתני לקמן: עושה תבשיל. לשם ערוב: וביצה שעליו. שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו: אכלו או שאבד. קודם שבשל כל צרכי שבת: סומך עליו. לבשל בשבילו: גמ' מנא הני מילי. לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין דרבנן והכי קא מבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן: זכור. אין זכירה אלא בדבר המשתכח: זכרהו מאחר שבא להשכיחו. כשבא יו''ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו''ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכרו וכשמערב ערובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת: מ''ט. למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולאו ערוב משתמע מניה ואסמכתא בעלמא הוא וכי אתא קרא לקדוש היום אתא כדתניא בפסחים (דף קו.) זכרהו על היין ערוב מדרבנן ומה ראו לתקן: אמר רבא כדי שיברור כו'. מתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה את הכל ליו''ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב: כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת. אלא א''כ התחיל מבעוד יום דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחולי לא: ק''ו דמיום טוב לחול. לגמרי לא: בשלמא לרב אשי. דאמר לכבוד ו''ט תקנוהו כדי שיאמרו אסור להתחיל בשולי שבת ביו''ט היינו דמערב יו''ט הוצרך לעשותו: אלא לרבא. דאמר כדי שיברור: אפי' ביו''ט. יעשהו לפני סעודת יו''ט יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו: שמא יפשע. ישכח ולא יערב משום דטריד: ותנא מייתי לה מהכא. כן דרך שיטת התלמוד כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראין למדוהו מכאן והתנא למד מכאן: את אשר תאפו אפו. הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר: אלא על האפוי. בחמישי בשבת: אופין. פת: מבשלין. תבשיל: שהיה יושב ודורש. ביום טוב: יצתה כת ראשונה. לסעוד סעודת יום טוב והניחוהו דורש: בעלי פטסין. חביות גדולות הכינו להם באנומלין ומסך משתאות לפיכך מהרו לצאת כלומר בעלי נפש הן ואינן יגיעין לשמוע תורה: הללו בעלי מארה. שהיה בית המדרש מתרוקן מאד וגנאי הדבר וקשה בעיניו: עד מתי הם יושבים ל''ג: התחילו פניהם משתנין. כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת וכ''ש עלינו: חיי שעה. סעודה: אכלו משמנים. מקרא הוא בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם: שלא היה לו להניח. כגון שאבדה לו אבדה מערב יו''ט ומחזר כל היום אחריה: חדות ה'. שמחה שאתם עושים בשביל הקב''ה הרי היא מעוזכם היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה: שיתקיימו לו נכסיו. שלא יהא אדם חומסן וגוזל שדות ממנו: יטע בהן אדר. אילן חשוב הוא יש לו שם למרחוק ואומרים פלוני יש לו אדר בשדהו ומתוך כך היא נקראת על שמו ואם הולך למדינת הים ובא אחר והחזיק בה יש לו עדים הרבה שהיתה שלו ואילו מכרה היה הקול יוצא להיות נקראת על שמו של שני: שנאמר אדיר במרום. כלומר שאדר לשון קיום וחוזק ולכך נקרא אדר: כשמיה. כשמו שמפרשין בני אדם את שמו: נחמסת. חמסן יהיב דמי אלא שלוקח בכח ויש קול לדבר והיום או מחר מזמינו לבית דין: ופירותיה משתמרין. לא ידענא מאי היא י''מ שנוטעין אותו על הגבולים ויש לו ענפים הרבה והוא לשדה לגדר ולי נראה שהוא מין עשב חשוב וזרעו מתערב עם הפירות ובשדה לבן קאמר ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים שריח אותו זרע מבריחן והורגן כדאמר בחומטין שמשמר התבואה במסכת שבת (דף לא.):

או אוכל ושותה או יושב ושונה. ואע''ג דלעיל קאמר לתלמידיו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום דסיים הדרשה הוא דהא בשאר ימים נמי היו אוכלים אחר הדרשה ומ''מ אמר להו אכלו משמנים ושתו ממתקים משום שמחת יום טוב: לוו עלי ואני פורע. והא דאמר (פסחים דף ק.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה''מ כשאין. לו [א] לפרוע:

הדרן עלך ביצה שנולדה ביום טוב יו"ט שחל כו' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת כו'. מנא לן שעושה תבשיל וסומך עליו לשבת אמר שמואל מדכתיב זכור את יום השבת כלומר זכרהו מקודם יום טוב שבא להשכיחו.

ואמר רבא כיון שיודע כי מחר צריך לבשל לשבת בפ"ע אף הוא מתכוין לברר מנה יפה לשבת שלא יבשל הכל ליו"ט.

רב אשי אמר למה אין מבשלין מיו"ט לשבת אלא ע"י עירוב כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול. ואקשינן עליה אי משום האי למה לי מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי.

ומשנינן אלא גזרה שמא יפשע ביו"ט ונמצא אופה ומבשל בלא עירובי תבשילין. ותנא מפרש טעמא דמתני' מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו' כלומר אם אפיתם מאתמול אפו גם עתה. וכן אם יש לכם כבר מבושל בשלו והאי אי אפשר לאוקמי בחול אלא מיו"ט לשבת ומפרש שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל.

מיכן סמכו לעירובי תבשילין מן התורה.

פי' בעלי פטסין הם בעלי חביות גדולות כלומר יש להן הרבה ומשכימין שיספק להם היין עד הערב בעלי לגינין פחות מן הכדים הכוסות פחות מן הלגין בת השפויות. אמר להן [הללו] בעלי מארה כלומר אין להם כלום לא קיימו שמחת יו"ט ולא מצות ביהמ"ד שכבר יצאו. ואסיקנא כל מי שהיה יכול להניח עירובי תבשילין ולא עירב פושע הוא.

מאי כי חדות ה' היא מעוזכם. אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע כלומר קיימו מצות חדות ה' שאמר הקב"ה ושמחת בחגך. והאמינו אזמין לכם ברכה במעשה ידיכם כדי שתפרעו מה שלקחתם בהלואה.

וא"ר יוחנן הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'. כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום. כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ומפורש בפרק השותפין במעשה דמונבז המלך שאמר אני גנזתי למעלה כלומר הצדקה שפרשתי לעניים הנה היא גנוזה לי למעלה במרום כדכתיב מלוה ה' חונן דל. איכא דאמרי אדרא כשמיה והוא מאילני סרק והוא גדול ומשלח פארות וענפים הרבה. ואם מסיין בו הכרם אין חיה יכולה ליכנס לתוכו ומשתמר לעולם.

מתני': לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת. פירוש: בקדרה בפני עצמה לצורך השבת, אבל בקדרה אחת מותר , וכדתניא לקמן בברייתא (ביצה יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר ואף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.

ואם הותיר הותיר לשבת. פירוש ובלבד שלא יערים ותניא לקמן בברייתא (ביצה יז, ב) .

ומודים בדג וביצה שעליו שהם (כתבשלין) ב' [תבשילין]. ולא לפרושי טעמא דבית שמאי איצטריך דבמקום בית הלל אינה משנה , אלא לאשמעינן דבית הלל בתבשיל אחד גרידא סגי להו ולא בדג וביצה שעליו פליגי, ולאפוקי מדר' שמעון בן אלעזר (יז, ב) דאמר מודים בית שמאי ובית הלל על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו.

גמרא. מנא הני מילי. דאף על גב דעיקר עירוב מדרבנן הוא אפילו הכי בעינן מנא ליה כלומר אמאן סמכוה, ודכוותה בפרק אין מעמידין בעבודה זרה (לז, ב ע"ש בתוס') גבי שלקות מנא הני מילי אמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי .

מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. ואף על גב דעירוב לכבוד שבת תקנוה לרבא, אפילו הכי לא תיקשי הא דנאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה לשבת, דגם זה תקנה לשבת דאי לא אף הוא מתרשל בעירוב וישכח סעודת שבת מלברור לה מנה יפה ומוטב שלא יתעדן שבת אחת כדי שיתעדן שבתות הרבה .

אמר ר' אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. רבי אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דבירושלמי (ריש פרק ב) עביד לה פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר דהוא בר פלוגתיה ולא ר' אלעזר , דגרסינן התם ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל [ר' יהודה אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דר' אליעזר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. והא דלא מייתי הכא ההיא דר' יהושע, משום דעיקרא דמילתא הכא אינו אלא לומר דתנא מסמיך ליה אקרא דאת אשר תאפו.

יום טוב שחל להיות ערב שבת וכו' כונת הפרק לבאר עניני קצת החלקים הנזכרים בפתיחת המסכתא ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר כשחל יו"ט להיות בערב שבת על איזה צד מבשלין מיו"ט לשבת והשני לבאר כשחל יו"ט להיות במוצאי שבת אימתי מטהרין עצמן וכל כליהם לצורך הרגל והשלישי לבאר איזו מלאכה ממלאכת קרבנות אסורה ביו"ט ואיזו מותרת והרביעי לבאר איזו מלאכה שבשאר מלאכות מותרת ביו"ט אע"פ שאינן אוכל נפש ועל איזה צד הותרה עשייתן:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין בשול והכנה מיו"ט לשבת ואמר על זה יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל כתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ביום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בש"א שני תבשילין בה"א תבשיל אחד ומודים בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין אכלו או שאבד לא יבשל עליו כתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת אמר הר"ם פי' כבר ביארנו במה שקדם אמרם חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואמרו ועושה תבשיל מערב יו"ט לא פחות מכזית בין לאחד בין לאלף וזהו ערובי תבשילין וצריך ברכה ואדם אחד שיזכה בו למי שלא הניח ואינו צריך ליטול רשות מהם לפי שהוא זכות על הדרך שביארנו בעירובי חצרות:

אמר המאירי יו"ט שחל להיות בערב שבת לא יבשל כתחלה מיו"ט לשבת ולא בהכנה הבאה מאליה אנו עסוקים עכשו כגון ביצה שנולדה ביו"ט הסמוך לשבת שתהא מותרת בשבת על ידי עירוב וכן כל כיוצא בזה שדבר זה אין עירוב מועיל בו ולא דברו בכאן אלא בהכנה שבידי אדם והוא שאתה יודע שיו"ט מותר במלאכת אוכל נפש ואע"פ שלא הוזכר היתר הכנתו אלא ליומו אין ספק שאף לשבת הסמוכה לו מותר אחר שאינו בר הכנה שלא אמרה תורה אכול ביו"ט והתענה בשבת אלא מלאכת אוכל נפש הותרה בו בין לעצמו בין לשבת הסמוכה לו אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיו"ט לשבת מן הטעם שיתבאר בסמוך והוא שאמ' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת והזהר מלפרש שלא יבשל לכתחלה אלא שבדיעבד אם בשל שיהא מותר לאכול בשבת מה שבשל ביו"ט שזו שאלוה בגמרא ונשארה בספק אלא שאנו מקלין בה מדין ספק סופרים אלא לשון כתחלה האמור כאן כך פירושו לא יהא עקר בשולו ביו"ט לשם שבת אבל מבשל הוא ליו"ט ר"ל שיהא עקר בשולו לשם יום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ופי' בגמ' ובלבד שלא יערים כלומר שירבה בבשול יו"ט יותר ממה שלא היה בלבו לצורך יו"ט כדי שיותיר הרבה לשבת:

עושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת כלומר הואיל ועקר בישולו מיום טוב לשבת לא נאסר אלא מדברי סופרים הם החמירו בכך והם הקלו וסמכו על תקנה זו שיעשה מערב יו"ט תבשיל לצורך שבת ומכיון שהתחיל בצרכי שבת מערב יו"ט אע"פ שהוא דבר מועט שהרי די לו בכזית בין לאחד בין למאה מ"מ כבר ניתן לו היכר בכך שצריך הוא להכנת חול בשבת ומאחר שהכין לו בחול יכול הוא לחזור ולבשל לכתחלה מיו"ט לשבת אפילו סעודה שלימה הואיל ועקרה בחול הותקנה:

ובגמ' שאלו מנא הני מילי ולא שיכוין לומר שיהא עירוב זה מן התורה אלא כך פירושו מהיכן סמכוה מן המקרא והביאוה מזכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו ר"ל קודם שיבא אותו אחר הבא להשכיחו מרוב תקון סעודות שבו ואח"כ שאלו מאי טעמא כלומר מאי זה טעם התעוררו חכמים בכך דהא ודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והשיב רבה שמכבוד שבת תקנוה שאם לא יתחיל בהכנת שבת מערב יו"ט לא יהיו משתדלים בצרכי שבת אלא על ידי גלגול יו"ט ולא יבררו בו מנה יפה ורב אשי פרשה מכבוד יו"ט שיאמרו אין יו"ט מכין לשבת כל שכן שלא יכין לחול שהוא איסור תורה ושאלו לטעם רבה אם מכבוד שבת הוא יתקנו לבשלו בשחרית והשיב שכך היה ראוי אלא שמתוך טרדתם בשל יו"ט יהו פושעים בשל שבת ותרויהו אע"ג דפליגי בטעמא באסמכתא מודו דמזכור נפקא ומ"מ תנא דבריתא מייתי לה מאשר תאפו ולענין פסק בטעמא לא דייקינן שאי זה טעם שיהיה לעירוב אנו צריכים אבל לאסמכתא אי מזכור אי מאשר תאפו נפקא לן טובא כמו שנבאר ואנו סומכין להביאה מאשר תאפו ונפקא לן דעירוב פת אינו מועיל לתבשיל ולא של תבשיל לפת כמו שאנו מבארים עכשו:

והוא שאמר בש"א שני תבשילין וכו' ממה שצריך שתדע לשיטתנו הוא שלא דברו במשנה זו בענין אפיית הפת מיום טוב לשבת אלא בענין בישול והבישול הוא שם כולל כל מיני הכנות של מאכל (הוא) [חוץ] מן הפת הן מעשה קדרה הן צלי הן בשר על גבי גחלים הן תיקון כל מאכל והרי מצינו צלי בלשון מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ולא הצריכו בית שמאי שני תבשילין מצד שלא יהא תבשיל אחד מתיר בכללו כל תקון מאכל שאם כן היה לו להצריך גם כן אחד מבושל ואחד צלי ויועיל מבושל למבושל וצלי לצלי והרי אף הם מודים בדג וביצה שעליו שמועיל כשני תבשילין כמו שיתבאר אלא מפני שדרך בני אדם לתקן בשבת יותר מתבשיל אחד ואם לא הכין מערב יו"ט אלא תבשיל אחד אין היכר בדבר כלל שלצורך שבת נעשה ובית הלל סוברים הואיל ומ"מ הרבה סומכים על תבשיל אחד אף בשבת די לנו בתבשיל אחד וכן שאף הנוהגין בשנים מ"מ עקר הסעודה באחת הוא והלכה כבית הלל:

ומ"מ דוקא לכל תקון מיני מאכל אבל לאפיית הפת אין לו היתר בעירוב של תבשיל שאין אפייה בכלל תבשיל ולא תבשיל בכלל אפייה ואין עירוב תבשיל מועיל לאפיית הפת ולא עירוב פת להכנת תבשיל לא לבית הלל בתבשיל אחד ולא לבית שמאי בשני תבשילין ולא אף לבית הלל בשני תבשילין שאין כמה תבשילין מועילין לפת אבל בפת ותבשיל אחד עמו אנו מתירין את הכל לבית הלל שהלכה כמותו אפילו הדלקת הנר ושאר מכשירי אוכלין הצריכין לנו בשבת נמצא שאם עירב בפת לבד מועיל לאפיית הפת ולא לתבשיל ואם עירב בתבשיל לבד מועיל לכל מיני פרפראות ובישולן ולא לאפייה ואם עירב בשניהם מועיל לכל הצריך להם זהו פסק הנראה לנו בשטת משנה זו וכמו שאמרו בגמ' אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן מקרא צווח ואומר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו שמשם אנו סומכין לעירוב לשיטתנו:

וזה שאמרו בגמ' לדעת חנניה בית שמאי אומרים אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמונין מבעוד יום ובה"א עושה תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו שמשמען של דברים תבשיל אחד מועיל לאפייה ולבישול ולכל דבר יראה שלא אמרוה כן אלא על מה שהיו מצריכין בישול לבישול והטמנה להטמנה ואמרו שתבשיל אחד כולל כל מיני בישול והכנת ליפתן וכל מכשירי אוכלין כגון הדלקת הנר והטמנת מים שכל אלו מכשירי אוכלין הם ודברים הצריכים לאכילה שעקרה פת ותבשיל ולא כיונו כלל לכלול הפת בתבשיל ומה שאמר אביי בגמ' לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא שמשמעו שהתבשיל מועיל אף לאפייה אבל הפת אינו מועיל לתבשיל או שמא אף לאפייה כך פירושו לא שאנו שיועיל עירוב לתבשיל אלא תבשיל אבל פת לא יועיל לתבשיל וכל שכן שהתבשיל לא יועיל לפת אלא שלא הוצרך להזכיר שהתבשיל לא יועיל לפת משתי סבות האחת שמן הסתם כבר נאפה פתו מבערב אבל תבשיל אין אדם מכינו אלא ביום הסמוך לו והשנית שדבריו חוזרין למשנתנו שלא דברה אלא בבישול ועוד שבהודאה שאין פת מועיל לתבשיל נכלל שאין תבשיל מועיל לפת וקל וחומר הוא שאם אין העקר מועיל לטפל היאך יועיל הטפל לעקר וכן דעת גאוני הראשונים וגדולי האחרונים ומנהגנו מעיד לנו עליו שנוהגין בפת ותבשיל ואלמלא שהוא כן היה מספיק לנו בתבשיל לבד:

ומ"מ גדולי הפוסקים נראה דעתם שעירוב תבשיל מועיל לכל אף לאפיית הפת אבל פת אינו מועיל לתבשיל ופי' האחרונים לשיטתם שאין סומכין על בריתא דאשר תאפו אפו מפני שר' אליעזר אמרה שהוא שמותי ולדעת בית שמאי אמרה והם סומכים על מה שאמרו בית הלל עושה תבשיל אחד כמו שכתבנו וכן שבתלמוד המערב נחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל וכן בתוספתא אמרו עושה אדם תבשיל מערב יו"ט ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין לו את החמין ולדבריהם לא נהגנו בפת אלא לחומרא בעלמא או לשמור בשר שעליו וכן הסכימו חכמי האחרונים שבקטאלונייאה:

אלא שאני אומר שדעת הירושלמי והתוספתא לומר שלא יצא לנו דין ערוב ממקרא דאשר תאפו אפו אלא מזכור את יום השבת ומטעמים שהוזכרו בתחלת סוגיא והם נגררים אחר אותו הדעת ולאותו סמך תבשיל מועיל אף לפת אבל למי שיצא לו ממקרא דאשר תאפו וכמו שאמרו ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו וכו' שזהו עקר אין אפייה אלא על האפוי ואין בישול אלא על המבושל ואנו גורסין מכאן אמר ר' אלעזר ולא ר' אליעזר ואפילו למי שגורס בה ר' אליעזר לא על דעתו הוא סומך אלא על דעת כללי כמו שאמר מכאן אמרו ומכאן סמכו חכמים ומ"מ לדעתנו כל שאר הדברים נכללים בעירוב התבשיל שכלם טפלים אצל הפת והוא יתד שהכל תלוי בו ואין צורך להזכיר אלא אפייה ובישול ויש שמצריכין מ"מ להזכיר הדלקת הנר ושאר פרטים ואין צורך בכך אפילו לשיטתנו:

ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין פי' בגמ' בדג שטחין אותו בביצה בעת שצלאהו אע"פ שאין הביצה בפני עצמה:

אכלו או שאבד כלומר אכלו לאותו תבשיל שמערב יו"ט או שאבד קודם שיתחיל בבישולו מיו"ט לשבת אסור לבשל מאותה שעה ואילך ובגמרא פירשו שאם התחיל גומר ואם שייר כל שהוא ופי' בגמ' כזית סומך עליו ולפי שיטתנו אם התחיל לאפות ולא התחיל לבשל גומר באפייה ולא בבישול וההפך להפך ואם נאכל עירוב הפת ונשאר של תבשיל מבשל כל צרכו ולא אופה ואם אבד של תבשיל ונשאר של פת אופה כל צרכו ואינו מבשל ובזו מיהא אם אירע כן ראוי לסמוך על של תבשיל לאפייה כדי הם לסמוך עליהם וכל שכן בשעת הדחק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כתוב אחד אומר עצרת ליי' וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם הא כיצד חציו ליי' וחציו לכם מלמד שיו"ט אסור בתענית וכן מצינו בהרבה מקומות בתלמוד אלא שהדבר מבולבל ביד המפרשים מפני שמצאו לקצת חכמים שהיו מתענין אף בימים טובים כמו שנזכר בפסח שני ס"ח ב' והוא שאמרו שם מר בריה דרבנא הוה יתיב כלי יומא בתעניתא לבר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי הא בשבת ושאר ימים טובים חוץ מעצרת לא היה נזהר מתענית עם אמרם שם הכל מודים בשבת דבעינן לכם ענג כתיב ביה וכן שאמרו באחרון של יומא פ"א א' דרך כלל ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים וכן במסכת תענית שבת ויו"ט לא סגיא דלא אכיל וכן שראו בקצת מקומות בתלמוד בראש חדש שאסור להתענות בו ובמקצת מקומות שמתענין בו והוא שבמסכת תענית י"ז ב' אמרו ראש חדש דאוריתא ר"ל שלא להתענות בו לא בעי חזוק כלומר לאסור יום שלפניו וכן בחולו של מועד ששניהם בחדא מחתא מחתינהו וכן שאמרו בתלמוד המערב בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחנכה ופורים ועם כל זה אמרו בתלמוד ברכות מ"ט ב' ר"ח דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועוד קשה להם אע"פ שהלכה מ"מ כר' יהושע לאסור תענית בכל יו"ט ר' אליעזר מיהא היאך מתיר והלא הוא בעצמו אמר ביו"ט של סוכות סוכה כ"ז א' ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וגדולה מזו מה יעשה ממה שאמרו בכל התלמוד אתי לאימנועי וכו' ואע"פ שזו יש לתרצה בשאין יושב ושונה הא כל שיושב ושונה כבר הוא שמח בגדולה הימנה ואף זה אפשר שיעלה גם כן לסעודות הסוכה או שמא סוכה שאני ולא משום שמחה שהשמחה מ"מ במקום יושב ושונה רשות אלא משום סוכה ואף ביושב ושונה מ"מ ענין מר בריה דרבנא קשה לזווגו ומתוך כך ראו קצת חכמים להפריש בין תענית לתענית זה בכה וזה בכה:

וכלל הדברים לפי מה שאני בורר בפסק זה הוא שכל תענית שהוא מצד אבל וצער ואנינות לב לצרותיו אסור בכל יום של קדש הן יו"ט הן ראש חדש וחולו של מועד הן ימים הכתובים במגלת תענית באותן שנשאר דינם אצלנו והם חנכה ופורים ואני כולל במין זה כל תענית הנעשה לקרוע גזר דין של צרה ממה שאמרו במרדכי מגילה ט"ו א' שעבר יום טוב של פסח בתענית ר"ל שייחסו לו צד עבירה בכך או כלך לדרך זו שהוא מותר אחר שמרדכי התענה בו אלא שלשון עברה מביאתני לומר כן ומ"מ יצא מכלל זה להיתר תענית של חלום רע מצד מה שהיו רגילים לומר שאין התענית מבטל את החלום אלא אם כן הוא בו ביום ואף גם זאת נדנוד עבירה היא בידו מיהא בשבת ויו"ט וצריך לחזור ולהתענות עליו למחרתו ותענית זה בראש חדש וחולו של מועד מיהא אם רצה להעביר את שעתו במיני תרגימא רשאי והוא שאמרו במסכת ברכות דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ר"ל דאי בעי אכיל פת ואי בעי לא אכיל פת שיהא טעון עליו שלש ברכות שהרי בענין ברכת המזון אמרוה שאין מחזירין אותו אחר שהיה יכול לפטור את עצמו מברכת המזון מ"מ צריך הוא לאכול מיני תרגימא שלא להתענות:

תענית שאינו לסבה זו ולא לסבה אחרת אלא מצד היאוש ושהוא פונה לעסקיו או שאינו מתאוה לאכילה אסור בשבת ובכל יו"ט וצריך הוא לקביעת סעודה ואע"פ שאמרו בסוכה שאין חובה אלא לילה ראשונה איפשר שקובע סעודתו על אכילת עראי שחוץ ממנה או שמא חג הסוכות יצא מן הכלל מטעם תשבו כעין תדורו והרי דרך הדר בביתו לאכול כשירצה וכן אסור בפורים מצד שכתוב בו ימי משתה וכו' וכן אסור בערב יום הכפורים מצד מה שאמרו כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ומותר תענית זה בראש חדש ובחולו של מועד וחנכה:

תענית שהוא לסבת משנתו ר"ל שיושב ושונה ואינו רוצה להתבטל אסור בשבת משום דעונג כתיב ביה ובעצרת מפני שנתנה בו תורה ובפורים ובערב יום הכפורים אבל בשאר ימים טובים מותר לר' אליעזר ואסור לר' יהושע מתורת לכם והלכה כר' יהושע ויש פוסקים באלו כר' אליעזר:

תענית שהוא לכונת תשובה ופרישות מותר אף בשבת ואין עליו שם תענית כלל אלא שבפורים צריך לעשותם ימי משתה וכן עצרת ממה שנתנה תורה בו וכן ערב יום כפור מכבוד היום זהו הכלל הנראה לנו בענין זה וגדולי עולם חולקין עלינו בקצת דברים ואף אנו כתבנום במקום אחר בקצת שנוי אלא שעל זו אנו סומכין יותר וכבר הארכנו בדברים אלו בילדותנו בחבור התשובה:

לעולם יהא אדם זהיר במצות עירוב או לעשותו או להיות בלבו לסמוך על מי שעשאו ומי שהיה לו להניח והזיד ולא הניח וכן לא כיון דעתו לשל אחרים ראוי הוא שלא לשלוח לו מנות אבל מי שלא היה לו כדי להניח דרך המוסר להשגיח בו ולשלוח לו כדי צרכו:

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד שבת ויו"ט דרך צחות אמרו כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבת ויו"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו ומ"מ יזהר שלא יצטרך לבריות במקום אחר אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל קדוש היום אפילו מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכלתו אמר הקב"ה בני לוו עלי בקדוש היום ואני פורע:

לעולם יהא אדם מרגיל עצמו להיות משאו ומתנו באמונה ולא סוף דבר לישראל אלא לכל אדם דרך צחות אמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שמתוך זכירת שם אדר יעלה בלבו היושר וההדר וזה אמנם הבטחת קיום הנכסים והוא אמרם כל שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה מישתמרין ובמקום אחר אמרו הרוצה להתעשר יתעסק באמונה ובספרי המוסר נאמר היושר הכנת העושר:

בשלמא לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט היינו דמעי"ט ביו"ט לא אלא לרב אשי מאי אריא מעיו"ט אי' ביו"ט נמי אה"נ אלא גזירה שמא יפשע כך מצאתי גירסא זו כתובה בכל הספרים וכך פירושה בשלמא לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת מש"ה צריך לערב מעי"ט שיכין מאז גם לשבת אלא לרב אשי דאמר משום כדי שיאמרו כו' אמי אריא מעי"ט אפי' אם יערב ביו"ט נמי איכא היכירא שיתקנו שלא יוכל אדם לבשל מיו"ט לשבת עד שיערבו תחלה בי"ט ולא שיבשלו עירוב ביו"ט שהרי אסרו לבשל מיו"ט לשבת אלא יפריש קצת ממה שהכין ליו"ט ויאמר זה יהא עירוב ואחרי כן יבשל מיו"ט לשבת וכיון שלא התרתה לו לבשל בלא עירוב יודע הוא שיאן מבשלין מיו"ט לשבת ומתרץ אה"נ שהי' די לו בזה אלא גזירה שמא יפשע שהוא טרוד בשמחת יו"ט ולא יערב כלל לפיכך תקנו שיערב מעי"ט:

עד מתי הן יושבי והמורה לא גריס עד מתי הן יושבין וראיתי שא מפרשים דגרסי לי' אבל לא גריסי ואינן באין לבהמ"ד אלא עד מתי הן יושבין בלחוד וש"ה התחילו פניהם של תלמידין היושבין לפניו משתנין שסברו דהאי דקאמר עד מתי הן יושבין עלייהו קאמר וכעס עליהן מפני שהן יושבין ואינן הולכין ליכל כמו שהלכו השאר ופירש להן בניי לא לכם אני אומר אלא לאותן שהלכו והכי קאמינא עד מית ןה יושבין ומאריכין בסעודתן ואינן באים לביהמ"ד לשמוע דברי תורה:

בפרש"י בד"ה זכרהו מאחר שבא להשכיחו כשבא י"ט בע"ש קרוב שבת כו' עכ"ל כל זה לא יתפרש אלא לטעמא דרבא והר"ן פירש בע"א ולפירושו יתפרש נמי לרב אשי ע"ש וק"ל:

גמ' ר"א לטעמיה דאמר שמחת י"ט רשות כו' יראה דלא קאמרינן לר"א דשמחת י"ט רשות אלא ביושב ושונה כל היום שיכול להתענות כל היום וללמוד אבל ביושב בטל ודאי דשמחת י"ט מצוה דאל"כ עצרת תהיה לכם ל"ל ועוד דהאי קרא דהביא ר"א חדות ה' היא מעוזכם בי"ט כתיב דמיניה דרש לוו עלי ואני פורע אבל לפי זה התוספות שכתבו ומ"מ א"ל אכלו משמנים כו' אינו מדוקדק דהא ודאי אחר הדרשה איכא מצוה בשמחת יום טוב ודו"ק:

התחילו כת ו' לצאת כו'. י"ל אלו ו' כתות ע"פ מ"ש פ"ק דשבת דיש ו' כתות לענין אכילה שעה ראשונה מאכל לודים כו' ששית ת"ח כו' וה"נ הכא כת ששית ת"ח היא ויצאו לאכילה בזמנם ולא הוה ס"ל כר"א דאמר או כולו לה' כו' אלא דהוה ס"ל כר' יהושע חציו לכם וחציו לה' ואע"ג שהקדימו לאכול קודם חצות שעה א'. וי"ל שהשלימו אח"כ חציו לה' בתפלת מנחה ועוד דע"כ חציו לה' וחציו לכם לאו דוקא קאמר דא"כ הוה כזורק אבן לחמת כדאמרינן פ"ק דשבת ודו"ק:

בעלי מארה כו'. פרש"י שחרה לו על אלו ביותר לפי שבהמ"ד מתרוקן כו' ע"ש ובערוך פירש בעלי מארה אין להם כלום לא קיימו שמחת י"ט ולא מצות בהמ"ד שכבר יצאו עכ"ל ור"ל לפי דעת ר"א דאו אוכל ושותה או יושב ושונה כל היום וזה לא קיים שניהם ועי"ל דה"ק הללו בעלי מארה כיון דאכילתן היום מיד אחר ו' שעות ה"ל כאלו זורק אבן לחמת וקשה לגוף כדאמרינן פ"ק דשבת ותלמידיו שאכלו אח"כ כמ"ש אכלו משמנים גו' כבר כתבו בזה התוס' שבשאר ימים נמי אכלו אחר הדרשה ועי"ל דודאי היה שונה כל היום כשיטתו אלא שאמר להם אכלו משמנים בסעודת לילה שי"ט ר"ה היה וי"ט שני שלר"ה נוהגין גם בא"י וקדושה אחת הן:

התחילו פניהם כו'. פרש"י כסבורין שכועס על כת ו' כו' וכ"ש עלינו עכ"ל והוא דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשה ואז לא היו מאחרין ונ"ל כסבורין שנתן עיניו בם וחשדן שגם דעתן לצאת אבל הוא נתן עיניו בהם דרך חיבה שאינן בכלל ו' כתות שיצאו:

שמניחין כו'. ועוסקים בחיי שעה כו' כהאי לשנא אמרו פ"ק דשבת לגבי תפלה וע"ש:

חלקוהו חציו וכו'. עצרת תהיה לכם גו' מפורש במס' פסחים פ' א"ד:

מאי לאין נכון לו כו'. לפי פשטוו ה"ל למכתב לאין לו לאין נכון משמע שלא הכין לו כמו והכינו את אשר יביאו וכיון דהכא בי"ט איירי מאי לאין נכון לו קודם י"ט כיון שמותר להכין אוכל נפש בי"ט גופיה לה"ק למי שלא הניח ע"ת כו':

לוו עלי וקדשו כו' הוא מחובר למעלה ואל תעצבו וגו' כלומר אל תדאגו שאחסר פרנסתי בחול בזה כי נאמן הוא ב"ה לפרוע וכן הוא לשון הטור א"ח סי' רמ"ב ודאמר בענין זה וקדשו קדושת היום לכבודו אין לו מקום כאן וי"ל דרמזו כאן דיין דקידוש היום הוא קודם לכבוד היום כדאמר פ' ע"פ:

א"נ אדרא כשמיה כו' עיין פרש"י דכולה מלתא לענין נטיעת דבר נאמר או אילן או עשב אבל בערוך פירש יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה' שיעשה מהן צדקה שהיא חשובה לפני ה' במרום כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ופירוש אדרא כשמיה הוא מאילני סרק כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה או וכו' עד משום דסיים הדרשה ר"ל ולא היה לו עוד דבר ללמוד אבל אם היה צריך ללמוד איזה דין ה"ג שהיה לומר ולא היה אוכל דהא בשאר ימים נמי היו אוכלין אחר הדרשה ר"ל אע"ג דאין בו חיוב לאכול ה"נ בי"ט הא דהיו אוכלין לאו משום דחיוב לאכול ואסור לשהות בלא אכילה אלא משום שכבר סיימו לימודם ומ"מ אמר להם אכלו משמנים וכו' ר"ל דכיון שהיו אוכלין מצוה לאכול משמנים ולשתות ממתקים משום שמחת י"ט:

ד"ה לוו עלי בספרים שלפנינו חסרים בסוף הדבור וכצ"ל אלא א"כ יקבל מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות אלא שאין לו מעות לכך קאמר לוו עלי:

רש"י בד"ה בעלי פטסין כו' באנומלין. נ"ב עי' פ' תולין והוא יין ודבש ופלפלין:

בד"ה עד מתי הם יושבים ל"ג הס"ד:

תוס' בד"ה לוו עלי כו' הני מילי כשאין לו לפרוע אא"כ יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכונות כדי לפרוע ואן לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן הוא בס"א וכן בהגה"ת אשר"י:

גמרא מנא הני מילי וכו'. לפי מ"ש רש"י אזיל שמואל לרבא אבל הר"ן מפרש זכרהו מיו"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לשבת והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך שבת ע"כ. ועיין לעיל (ביצה דף ב') בתוס' בד"ה והיה ביום הששי:

בתוס' בד"ה או אוכל ושותה כו' ואע"ג דלעיל (ביצה כו'.) ולמה לא חרה עליהם דהא הוא הי' יושב ודורש כל היום לז"א משום דסיים כו' ומ"מ אמר להו כו' ר"ל ולמה אמר להם אכלו כיון דבשאר ימים ג"כ היו אוכלין אחר סיום הדרשה היינו משום שמחת יו"ט על שם שיאכלו משמנים וישתו ממתקים עיין ברש"א שכתב אין לשון זה מדוקדק דאם אינו שונה שמחת יו"ט מצוה כדכתיב עצרת תהיה לכם כו':

בתוס' בד"ה לוו עלי ואני פורע כו'. מפורש יותר בהגהת אשר"י ע"ש:

במשנה ואם הותיר הותיר לשבת. עי' לקמן (יז) דגם לכתחלה שרי להוסיף אף שא"צ אלא לחתיכה אחת ואפי' מיו"ט לחבירו דהב' ספק חול וברש"י שם ע"ב ד"ה שלא יערים כ' דאפילו לחול שרי ואולי יכוין כאן דאפי' הותיר כולו אח"כ שלא טעם ממנו מאומה אין בכך כלום הואיל דבתחלת בישולו כיון בלא הערמה לאכול מקצתו ועט"ז סי' תקכ"ז סק"כ או יל"פ האי ואם כמו ואפילו כמש"כ בברכות (לד) בס"ד ובהשמטות בסוף שבת (ועי' תל"ע חלק ה' מאמר ג' פ"ג בשמוש הה' דמלת אם) וכפל דהותיר הותיר מורה דאפי' טובא (ע"ש מאמר א' רפ"ד) ועי' ב"מ (לא) וכן יל"פ הלשון דואם נתרפא נתרפא דפי"ד דשבת מ"ד ודסוף פכ"ב ור"ל ואף דנתרפא יפה יפה:

שם ושוין כו' שהן ב"ת. לכאורה הלשון תמוה דהכי פליגו במה נקרא ב"ת ואולי אתא לאפוקי מרשב"א לקמן (יז ב) דאמר דפליגי בזה אם הם ב"ת ובפשוט י"ל דה"ק ושוין בדג כו' דמערבין בי' ואמר הטעם מפני שהן ב"ת:

גמרא א"ר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו'. עי' בר"ן שכ' ול"ת כו' הא דתנן נאכל עירובו כו' לא יבשל כו' דמוטב שלא יתעדן שבת א' כו' מזה נראה ראיה לשיטת תר"י ריש ברכות דלרבנן דאמרי שם עד חצות משום סייג היכא דעבר ול"ק עד חצות שוב א"ר לקרות ע"ש ודלא כהש"א תשו' ד' שהקשה עליו מסברא ע"ש:

רש"י במשנה ד"ה אכלו קודם שבשל כ"צ שבת. לולא דמסתפינא הייתי אומר דלטעמא דרבא כדי שיברור כו' אם נאכל העירוב אחר שסעד סעודת יו"ט מותר לבשל בתחילה לשבת דתו לא שייך שמא יכלה הכל ליו"ט ונ"מ לדינא דבמרדכי כ' שסמך ר"ש על הא דרבא פ"א דשכח ול"ע והניח ע"ת ביו"ט כו' הביאו הב"י ססי' תקכ"ז ע"ש:

רד"ה ופירותיה. ול"נ שהוא מין עשב כו'. בר"ה (כג) חשיב קתרוס במיני ארזים ומפרשו רב אדרא וע"ש בפרש"י וכן בחלק (קח ב) עצי גופר א"ר אדרא לגי' הערוך (וכן כאן אמר לשון נטיעה דעל הרוב הונח על אילנות) אולי יאמר דתרי אדרא נינהו כדמשני הגמרא כה"ג בכ"מ וכמ"ש התוס' בע"ז (יד) לענין תורניתא ע"ש:

בשעת פטירתן א׳׳ל לכו כו'. נ"ב א"כ עדיין היה שהות ביום לאכול ולשמוח. א"כ איך אמרו שהיה דורש כל היום כולו. צ"ל דלאו דווקא הוא אלא עד חצות היום ורובו ככולו. ומה שהקפיד על האחרונים לא משום דסבר או כולו לה׳ דווקא ואינו רשאי לחלקו כלל. דא׳׳כ איך אמר לתלמידיו לכו אכלו כו'. הא ודאי איהו נמי מודה מיהו דאם חלקו יצא ג"כ. ול"פ אר"י אלא במאי דס״ל לכתחלה חלקהו שכך היא עיקר מצותו. ואיהו סבר דמצי למעבד כמה דבעי אי כולו לכם ואי כולו לה׳ א"נ חולקו ש״ד. אבל קפדתו על בעלי כוסות היתה משום שהם היו יכולים כמו כן לקיים שתיהן לחלקו לחצאין. וכיון שעדיין לא גמרו לה׳ בעוד דלא סיים הדרשה שהתחילו בו. ועדיין היה פנאי הרבה אחר סיום הדרשה לקיים גם לכס בכוסותיהם הקטנים. לכן בדין הקפיד עליהם. שמהרו לעסוק בחיי שעה (שיכולים לקיימה אח״כ) ומניחים בשביל כך חיי עולם. דהוי פסידא דלא הדר:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם־טוֹב. נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר שהיה יוֹשֵׁב היינו לומר בשביל שהיה דורש כל היום כולו לכך היה יושב ודורש דקשה לעמוד כל היום.
או יובן בס"ד לומר בשביל שהיה דורש בהלכות שהם קשות וצריכין ישוב הדעת טפי לכך היה יושב כמו שאמרו רבותינו ז"ל גבי משה רבינו ע"ה בלימודו בהר סיני קשות מיושב קלות מעומד אבל אם היה דורש בדברי אגדה בלבד שהם קלות היה עומד ודורש.
אי נמי נראה לי בס"ד אמר יוֹשֵׁב בשביל שהיה דורש ביום טוב עצמו ואף על גב דהוא עושה כולו לה' עם כל זה לא רצה לעשות טרחא כולי האי ביום טוב לעמוד כל היום. ונראה לי אף על גב דאחר כך נתן רשות לתלמידים לילך לאכול עם כל זה אפשר שהוא נשאר יושב ודורש כל היום לאותם שאכלו ובאו לשמוע. ומהרש"א ז"ל כתב שצוה אותם על סעודת הלילה. וראיתי להרב בפתח עינים שהקשה על הט"ז ז"ל על מה שכתב בנוסח 'מלוך על כל העולם כולו' מלשון הברייתא כאן, יעוין שם. ואין כאן קושיא כלל כי לשון תפלה ושבח לחוד ולשון חכמים בסיפור מעשים ועניינים לחוד דנקטי בהאי לישנא לספור המאמר. ועוד יש לומר דאף על גב דנתן רשות לתלמידים הוא עצמו ישב כל היום כולו ממש לדרוש.

הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת. יש להקשות מה גנות יש בזה דהשותה בכוס אינו נרגן דהכוס הוא שתיה של דרך ארץ ושתיה ביום טוב לא תגונה כי עונג יום טוב היא!
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר במשלי (משלי כג, לא) 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל המרבה בכוסות יגיע לשכרות שהיין יתהלך בעקיפין שהשותה שופכו לבטנו והוא חוזר לאחור לעלות עד הראש של השותה ומשכרהו, אך אם יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ שלא ישתה כוסות הרבה הנה ביין זה אין שיעור לשכר שילך בעקיפין אלא יִתְהַלֵּךְ הַיַּיִן לְמֵישָׁרִים שיורד לבטן וישאר כוחו שם ולא יחזור דרך עקלתון לעלות לראש השותה לשכרו עד כאן דבריו, יעוין שם. ולכן כאן בא לגנותם שהם בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת רוצה לומר כוסות רבים ולכך מיהרו לצאת כי צריך להם זמן הרבה במשך שתייתם.

הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת. נראה לי הקדים לדבר ממה שהתחילו ולא דבר בם אחר שיצאו כולם כדעבד בשאר כיתות מפני שראה שנשארים מעט וחש פן יצאו הכל לכך הקדים לדבר דבריו כדי דהשומע יחדל לצאת והא דלא יצאו אלו עם החמישית מפני כי ראו שגינה החמישית בכוסות ואמרו אם נשהה עוד שעה אחת ונצא לא נשאר כלי ששותים בו יין קטן מן הכוס כדי שיגנה אותם בו ולכן ודאי לא יגנה ולא ידבר כלום בעדם.

הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נראה לי בס"ד קראם כן כי בית המדרש נקרא כֶּרֶם מפני שיושבין בו תלמידי חכמים שורות שורות ככרם הנטוע, וידוע מה שאמר במשנה דכלאים (משנה כלאים ה, א) 'כֶּרֶם שֶׁחָרַב, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה, וּנְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן, הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל' כלומר גפניו מועטין עיין שם. והנה בכת ששית היה בית המדרש הנקרא כֶּרֶם מתרוקן מאד וכמו שכתב רש"י ז"ל ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' (אסתר ח, טז) אורה זו תורה, ולכן אמר עזבו את אורה זו תורה שעל ידם נעשה כרם דל על כן מצטרף מספר דַּל [34] עם מספר אוֹרָה [212] ויהיה מספר מְאֵרָה [246].
ועוד נראה לי בס"ד נקיט לשון מְאֵרָה כי התורה נקראת אמירה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קה.) 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב) ראשי תיבות אמירה נעימה כתיבה יהיבה, ולכן הם אשר קצו בדברי תורה שהיא אמירה ותתהפך להם למארה.
או יובן התורה נתנה לנו מן הבריאה ששם מספר המאות והפורש מדברי תורה נקרא ריש כי אין עני אלא מי שהוא עני מן התורה לכן כיון שפרשו מן התורה שהיא סוד מאה אז יבא אות רי"ש שהוא לשון רישות ועניות ויתחבר באותיות מֵאָה ויהיה צירוף מְאֵרָה.
או יובן בס"ד אל"ף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' והוא הוה ואליף לו תורה וכיון שהניחו אילופם ויצאו נמצא קצו בו ונעשה להם מרה על כן מדה כנגד מדה יתחבר אל"ף שהוא לשון אלוף עם מָרָה ותהיה מְאֵרָה. ומה ש'נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים' נראה שרצה לראות אם נשתנו פניהם מחמת רעבון כדי שיפטרם לשלום ברשות.

בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ. יש להקשות הוא לא אמר כנגדם כלום אלא רק נתן עיניו בהם בשתיקה ואיך אמר להם עתה 'לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר'?
ונראה לי בס"ד הכונה לאמר אפילו אם הייתם יוצאים עם אותם שיצאו לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר אותם הדברים שאמרתי להם יען כי אתם עוסקין בתורה בקבע בכל ימות החול בימים ובלילות ולכן אם יצאתם יום זה ברור הוא שלא מחמת שאתם קצים בדברי תורה אתם יוצאין ורשאין אתם בכך ורק לאלו בעלי מלאכה ומשא ומתן שאין עוסקים בתורה בחול בית המדרש ורק נתנו להם שבתות וימים טובים לעסוק בהם בתורה אמרתי להם אותם הדברים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם־טוֹב רְשׁוּת!. יש להקשות אפילו לרבי אליעזר ודאי יש מצוה בסעודת יום טוב אלא דסבירא ליה שאינה מצוה של חובה שחייב לקיימה בלי תפונה אלא רשות שאם ירצה שלא לקיימה רשאי, וכיון דעל כל פנים אם מקיימה עביד מצוה איך קרי לה 'חַיֵּי שָׁעָה'?
ונראה לי בס"ד דגם מצוה גמורה יש לקרותה 'חַיֵּי שָׁעָה' מפני דתיקון שלה הוא לשעתו דוקא כי כיון דעבר הזמן עברה המצוה גם כן אך לימוד התורה נקרא 'חַיֵּי עוֹלָם' כי הלכה זו שלמד אותה עכשיו חוזר ולומד אותה בשעות אחרות וגם מלמדה לתלמידים וגם צריכה לו לענין מעשה שתזדמן לידו מכאן ולהבא לכן נקראת 'חַיֵּי עוֹלָם' גם עוד המצוה היא תיקון המלכות הנקראת שָׁעָה אך לימוד התורה הוא תיקון התפארת, ודוק היטב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. קשה בשלמא רבי יהושע מסתבר טעמיה שהשוה הדבר אך רבי אליעזר נקיט מצד לצד דאם ראוי שיהיה כולו לה' איך יפטור עצמו בכולו לכם?
ונראה לי בס"ד כונת רבי אליעזר לומר אם האדם יכול לשלוט בטבעו החמרי לכוין בעונג הגוף לשם שמים דוקא שהוא מתענג ביום זה בשביל כבוד קדושת היום דוקא הרי זה רשאי לעשותו כולו לכם דהיינו באכילה ושתיה כי עתה על ידי כונתו הטובה נעשה כל אכילה ושתיה שלו קודש ואם אינו יכול לצמצם כונתו בעונג גופו לשם שמים דוקא הרי זה יעשהו כולו לה' בלימוד התורה.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר לָהֶם: (נחמיה ח, י) לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם. פירש רש"י ז"ל מקרא הוא בספר עזרא עד 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם', יש להבין למה הוצרך לומר עד כִּי חֶדְוַת וכו' ודי לציין שהוא פסוק בספר עזרא שלא נחשוב דאלה הדברים הם לשון מליצה מרבי אליעזר עצמו וכיון שציין על ספר עזרא נדע סיומו של פסוק מה הוא?
ונראה לי בס"ד כי רש"י ז"ל נרגש על מה שאמר 'וְאַל תֵּעָצֵבוּ' אין לזה שייכות כאן כי בשלמא עזרא ע"ה אמר לו כן בשביל שראה אותם בוכין ונעצבין אך כאן לא היו עצבין כדי שיאמר להם כן! לכך פירש רש"י כי המקרא הזה הוא על דרך 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם' ולכן אף על פי דסיום ד'אַל תֵּעָצֵבוּ' לא שייך בהו הוכרח לאומרו כדי שלא יאמר חצי פסוק כי התוספות בסוכה (סוכה לח:) סבירא ליה אפילו בפסוקים של כתובים אין לומר חצי פסוק ואף על גב דהגאון מגן אברהם ז"ל (סימן תכ"ב) הביא מן הכלבו דאין קפידה בזה בכתובים יש לומר דרש"י ז"ל אזיל בשיטת התוספות. ועוד אפילו להכלבו ודאי רבי אליעזר הוה מחמיר על עצמו להזהר בכך גם בפסוקי כתובים, ואחרי זה בא לידי שיטה מן מהריק"ש ז"ל על ביצה וראיתי שכתב קרוב לזה, יעוין שם.

בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי, וַאֲנִי פּוֹרֵעַ. נראה לי בס"ד שני תנאים התנה בזה האחד קַדְּשׁוּ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם רמז בזה על קיום הלכות יום טוב בעשה ולא תעשה כי בהם ניכרת קדושת היום ובהם נעשית והשני והאמינו שלא תאמר יש לי קרן מאה זהובים מחר אלך ואקנה סחורה פלונית וארויח בה הוצאת יום טוב ויותר או לסמוך על חכמתם אשר תעשו דבר פלוני ותרויחו בו בחכמת לבבכם כל הוצאות יום טוב אלא הַאֲמִינוּ בִּי דוקא ואז אני פורע ואם לאו אין אני ערב בזה!
ונראה לי בס"ד לפרש הא דאמר רחמנא האי לישנא לְווּ עָלַי הוא להשפיע להם בזה מן שם קדוש משמות ע"ב של (שמות יד, יט-כא) 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' הנקרא לו"ו והוא שם י"ט מן ע"ב שמות הנזכר והוא מבחינת תפארת שבחסד כנודע. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ג, ב) 'כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ' תיבת וְשָׁלוֹם הוא אותיות 'שם לו"ו' והכונה מן השפעת שם לו"ו ילוו לך שְׁנוֹת חַיִּים נוספים על חיים הקצובים לך ולכן אמר רחמנא לְווּ עָלַי וכו' רמז בדבריו על שם לו"ו הנזכר.
ועוד נראה לי בס"ד אותיות הסמוכים לשם הוי"ה מימין ומשמאל הם עולים מספר 'אני' כנודע. וזהו שאמר לְווּ עָלַי לשון לויה כמו (משלי א, ט) 'לִוְיַת חֵן' עלי רוצה לומר אותיות הסמוכים לשמי כמו (במדבר ב, כ) 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' שיתייחדו אותיות אלו בשמי ואז ו'אני' שמות הנזכר שהם גימטריא 'אני' פורע וכמו שאמרו 'אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא' והכונה לא מבעיא שמי העקרי שהוא שם הרחמים אלא גם 'אני' הם שמות שמספרם אני פורע לכם שכר טוב.
והגאון חיד"א ז"ל כתב דורשי רשומות אמרו רמז בפסוק (איוב לד, יא) 'כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ' פּוֹעַל ראשי תיבות למפרע 'לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ' עד כאן דבריו. ואנא עבדא אמרתי הרמז בפסוק זה (תהלים עד, יב) 'וֵאלֹקִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' כי שם אֱלֹקִים עולה 'פו' [86] ועם מַלְכִּי שהוא מספר 'על' [100] הרי צירוף פּוֹעַל שהוא ראשי תיבות 'לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ' ולכן סיים 'פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' הלזו אף על פי שלא מגיע זמן קבלת שכר כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן.
ברם אית לן למידק במאמר הנזכר דקאמר לן רחמנא 'לְווּ עָלַי' משמע לוו מאחרים והנה הלווין מצוים הרבה אך המלוים אינם מצויים שאם ילך ראובן אצל שמעון ויאמר לו הלוני והשי"ת ערב לא ירצה להלוות לו, כי יאמר לו הבא ראיה ורק אחד היה בעולם ורבי עקיבא שמו שלוה מן מטרוניתא באופן זה והאמינה בדבריו וסוף פרע לה הערב ברוך הוא ובוך שמו באמצעות הים, ומי יעשה כזאת?! ואם כן איך הקב"ה אומר 'לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ' והוא יודע שלא יש מלוים בכך?
ונראה לי בס"ד הכונה שילוה כל אדם מיניה וביה דהיינו אם רואה אדם הריוח אשר מרויח בחול מעסק המשא ומתן שלו הוא מצומצם שיספיק לו רק למזונות מצומצמין לכל יום ואין בו סיפוק למותרות של יום טוב אז האדם ילוה מיניה וביה מן ריוח המצומצם להוצאות מותרות יום טוב ולא יאמר אם אעשה הוצאה מרובה ליום טוב מה אוכל בימי החול הבאים אחר יום טוב? הנה על זה אומר לו הקב"ה תאמין ותבטח כי באמת ואז אני פורע לך אחר יום טוב מה שלוית מעצמך מחלק פרנסת ימי החול ורק בתנאי שתאמינו בי באמת מלב ונפש!
ונראה על דרך המוסר שרמז השי"ת בדבריו בדבר זה של לְווּ עָלַי הוא כי הקדמונים חילקו שעות היום והלילה ח' שעות לעסק התורה וח' שעות למשא ומתן ומלאכה וח' שעות לשינה וראוי שהאדם ילוה מן חלק שעות המלאכה ומחלק שעות השינה ויוסיף על השעות של עסק התורה ואל יחוש פן יחסר לחמו מכח חסרון שעות המלאכה או תחסר בריאותו מכח חסרון שעות השינה לכך אומר להם 'לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ'.

הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ נְכָסָיו, יִטַּע בָּהֶם אֶדֶר. הנה מהרש"א ז"ל כתב בשם הערוך אדר רוצה לומר צדקה שהיא חשובה לפני ה' במרום, עיין שם. ויפה כתב! כי הצדקה אוצר שלה הוא למעלה במרום כמו שאמר מונבז המלך אני גנזתי למעלה (בבא בתרא יא.).
ולפי זה דמפרש אדר על הצדקה נראה לי בס"ד ליישב דקדוק לשון המאמר היטב כי ידוע אות כ"ף רומז לצדקה שנותן האדם מלא כפו, והנה אם תסיר אות נ' מן נְכָסִים ישאר נָסִים לשון ניסה רמז שאם תחסר מהם מצות הצדקה הרמוזה בכ"ף ינוסו נכסיו מידו! ואם יתן צדקה הרמוזה בכף לא יהיו הנכסים נסים ולזה אמר הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ נְכָסָיו דייקא שלא אמר שיתקיים ממונו אלא 'נְכָסָיו' דהיינו שלא יהיו נכסיו נסים ממנו, יִטַּע בָּהֶם אֶדֶר זו מצות הצדקה הנקראת אדר שהיא רמוזה באות כ' שבזה יהיה אות כ' קבוע בנכסים ולא יתפרד מהם שיהיו נסים ודריש על אדר שהוא הצדקה דקיימא לדרי דרי כמו שאמר הכתוב (תהלים קיב, ג) 'וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד'. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק זה.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'יִטַּע בָּהֶם אֶדֶר' רמז לתקן בהם אות א' דְּאֱמֶת רואות א' דְּאָדָם שנפגמו בחטא אדם הראשון וגם לתקן בהם אותיות ד"ר אשר בתיבת אֶחָד וְאַחֵר שפגם אדם הראשון בסוד הכתוב (בראשית ג, יח) וְקוֹץ 'וְדַרְדַּר' תַּצְמִיחַ לָךְ, כנזכר בספרי המקובלים ז"ל.
ועוד נראה לי בס"ד 'אדר' רמז לתורה דכתיב בה (תהלים קה, ח) 'דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר' והיינו 'אדר - אל"ף דר' גם נרמזה באותיות אדר למפרע ראשי תיבות (תהלים קיט, קס) 'רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת' ולזה אמר דקיימא לדרי דרין דכתיב בה (ישעיה נט, כא) 'לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ' הרי כאן שלשה דורות וזהו דרי דרין.
גם נראה לרמוז אדר רמז לחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שהם סוד ג' אבות כי 'אדר' ראשי תיבות אהבה דין רחמים, וידוע כי החסד נקרא אהבה והם דרגין דאברהם יצחק ויעקב ואמרו רבותינו ז"ל באגדת בראשית אין אדיר אלא אבות שנאמר (תהלים טז, ג) 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם', והאדם יתקן ויטע כל זה על ידי ממונו שיעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים ותלמוד תורה שהם כנגד ג' עמודים שהעולם קיים עליהם תורה ועבודה וגמילות חסדים (משנה אבות א, ב).

רב אשי אמר כדי שיאמרו וכו' ק"ו מי"ט לחול. הקשה הפני יהושע הא אפי' מי"ט לחול אינו לוקה משום הואיל וא"כ מאי צורך להאי הכירא. והנה לפמ"ש לעיל בסוגי' דמתוך דלרש"י דלא בעי צורך קצת אפ"ה לוקה מי"ט לחול. משום כיון דעושה היום לצורך מחר כדי שיהי' פנוי למחר לחרוש ולזרוע הרי עושה היום מלאכה הנעשית לימי' הרבה וזה שייך באופה מי"ט לחול ע"ש אך מי"ט לשבת לא שייך טעם זה ומותר מטעם מתוך. ורבה הא דאקשה לר' חסדא איך אופין מי"ט לשבת דרבה לית לי' מתוך ור"ח נמי לא השיב לו כנ"ל משום דבעי לתרוצי גם לר"ע ולב"ש דלית להו מתוך אבל לדינא דאית לן מתוך מותר מי"ט לשבת מטעם מתוך בלא טעמא דהואיל. ונפקא מיני' דמותר לבשל לשבת אפי' בשעה שאין אורחי' יכולי' לבוא ודלא כמג"א רס"י סקכ"ז ובמבשל לחול בזמן הזה לוקה ושפיר צריכי' עירוב תבשילין שיאמרו מי"ט לשבת אין אופין ק"ו מי"ט לחול ומיושב קו' פני יהושע:

ועוסקים בחיי שעה רצה לומר שאינם עושי' שמחת י"ט כל היום אלא שעה מועטת וכמ"ש הערוך הללו בעלי מארה שאינם לא מכלו לה' ולא מכלו לכם. ולפמ"ש מהרש"א ח"א דמכאן ואילך כזורק אבן לחמת וי"ל כבר טעמו מידי בצפרא. מיהו בימיהם לא הי' נוהגים לטעו' רביעי' יין קודם הדרשה דהוה משכר טפי וא"א לטעום בלא קידוש היום ואך אולי א' מבני ביתו קידש על היין והוציאו י"ח והוא טעים מידי בצפרא אלא דא"כ היינו בעלי מארה כדאמרי' בסוכה ל"ח ע"א תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכי' לו. או י"ל אלו הבורחי' מבית המדרש כ"ש מבה"כ דקדושת בה"כ פחותה מבהמ"ד. וכל שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע כמבואר בברכו' ושכן רע תבוא מארה עליו כמ"ש במ"ק תבוא מארה על שכניו או אולי ברחו מבהמ"ד למען לא ירבה לעשות סייגי' וגזירות בדרשה שלו ואם יצאו לא יתפשט איסורו בכל ישראל. ולא יתקיימו גזירותיו א"כ מכ"ש שהם בעלי מארה כדכתי' במארה אתם נארים ואותי אתם קובעו' הגוי כלו ועפירש"י מס' ע"ז ל"ו ע"ב ד"ה במארה וכו':

ויל"ד מה הוה ס"ד דתלמידיו שהוצרך לומר לא לכם אני אומר. י"ל כי הדרשה בשבת וי"ט הוא עיקר לעמא דארעא לא לת"ח עפירש"י שבת למ"ד ע"ב ד"ה מוטב תכבה נרו וכו' ובחולין ט"ו ע"א ד"ה וכ"ת תנא וכו' וד"ה לתנא צייתי וכו' ע"ש והתלמידי' נכנסו מפני הכבוד ואפשר אלו לא הי' התלמידי' בבהמ"ד והי' מתרוקן לגמרי לא מלאו לבם של אלו בעלי פטסין לצאת ולהניח הרב לבד. וע"י שראו בהמ"ד מלא מתלמידיו מלאו לבם לצאת וכיון שעיקר הדרשה בי"ט לפני עמי הארץ. נמצא גרמו התלמידי' שיצאו אלו ונח הי' יותר שלא יכנסו תלמידי' כלל להדרשה כך הי' ס"ד ע"כ אמר לתלמידיו לא לכם אני אומר:

אכלו משמני' נדחקו תוס' דהא ר"א ס"ל או יושב ושונה או אוכל ושותה. ולכאורה י"ל ת"ח גם למודו הוא בכלל לכם שהוא מתענג עונג נפשא ע"י זה ואכילתו נמי כלו לה' כנהנה מזיו השכינה. והיינו דקאמר להו אכלו משמני' כי חדות ה' הוא מעוזכם וק"ל א"נ י"ל עפ"י מ"ש בש"ע א"ח סי' תקכ"ז סעי' כ' ומג"א סקכ"ב דמי שמתענה בי"ט אסור לבשל על שבת ואותו יום ע"ש הי' כדאמר לאין נכון למי שלא הניח ע"ת ע"כ אמר אכלו משמני' היום דאם תעשוהו כלו לה' אסור לבשל על שבת ובשבת בודאי בעי' לכם כמבואר בפסחי' פ' אלו דברי' ע"כ אמר שלחו מנו' למי שלא הניח ע"ת פי' מי מתלמידי' שהי' סובר לעשות כלו לה' וממילא לא הניח ע"ת ללא הועיל דהרי אסור לו לבשל מי"ט לשבת ע"כ שלחו לו מנות אותם האוכלים היום משמנים:

לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת יש לדקדק בלשון הקרא דה"ל למימר למי שאין מוכן לו וי"ל דבימי עזרא הי' ישראל מפקפקי' על דברי חז"ל עד שביום ההוא החזירם עזרא בתשובה ובכו בכה רב וקיבלו עליהם דברי תורה עיי' בפני' בקרא ע"כ למי שאתמול לא הי' נכון בעיניו תקנת חכמי' של ע"ת וקבל עליו היום ישלחו לו מנות ולא יהי' נדון כפושע כיון דהשתא חזר בתשובה וק"ל:

חדות ה' היא מעוזכם. בחי' אגדה שלי כתבתי דהמשחית חומה שרשו ח"ם חמימ"ו א"ש מדה"ד ושם י"ה ממתק חמימו' הדין כמשחז"ל במס' סוטה גבי איש אשה דשם י"ה ממתק ומקרר אש שבאיש ואשה וה"נ גבי ח"ם דחימה ע"כ הוא משולב ח"י מה הוא ר"ת חס"ד יהו"ד מלא"ה האר"ץ אמנם כשחו' הדין גובר אז מתקרבי' אותיו' ח"ם ומתרחקי' אותיו' י"ה כזה יחמ"ה והוא ר"ת יתמ"ו חטאי"ם מ"ן האר"ץ ובהיפוך מזה כשעושי' רצונו של מקום שגם מה"ד מסכי' לטוב אזי מתקרבי' אותיו' י"ה ומתרחקי' אותיו' ח"ם כזה חיה"ם והוא ר"ת חדו"ת יהו"ד הי"א מעוזכ"ם:

לוו עלי ואני פורע עמג"א סי' רמ"ב בשם ירושלמי לווין בריבית לצורך שבת ורצונו בריבית דרבנן כגון בעסקא בלי שכר עמלו ומזונו וכדומה ומיושב קו' תוס' דאל תצטרך לבריות דהיינו אל תצטרך לבריות כי הלוה הלואות חן אעפ"י שיש לו לפרוע מ"מ נצרך להנאת הבריות שיעשה עמו צדקה וילוה לו בחנם אך אם נותן לו ריוח מההלואה באופן דליכא איסור מן התורה אין זה עושה עמו חסד חנם ויבטח בהקב"ה שיזדמן לו ריוח שיכול לקיים הבטחתו לשלם לו ריבית דרבנן שלו וע"ד הלצה י"ל היינו ריבית דרבנן כיון שאמר לוו עלי ואני פורע נמצא אין הריבית בא מיד הלוה ליד המלוה ואינינו ריבית דאורייתא ועוד שהוא רק כשליח שאומר לוו עלי כביכול:

יום טוב פרק שני

בגמ' מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא זכור וכו' זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופרש"י מחמת שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת לפי כבודו והזהיר הכתוב לזוכרו וכו'. ולפ"ז משמע דשמואל אית ליה טעמא דרבא ולא כרב אשי אלא רב אשי טעמא דנפשיה מפרש. אבל קשיא לי דלפי טעמא דרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת א"כ מאי מהני הא דתקנו רבנן שכל גדול הדור מערב על כל בני עירו כדאמרינן לקמן דאבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי אכולהו טבריא ושמואל גופא אמר לההוא סמיא שלא הניח עירוב תבשילין סמוך אדידי ואי ס"ד דעיקר תקנתא לשמואל לא הוי אלא כדי שיברור א"כ אכתי מאי הועילו בזה שיערב גדול הדור על בני עירו שאין זה ענין כלל לטעמא כדי שיברור מנה יפה דמאי דהוה הוה. והנלע"ד דלשמואל נמי עיקר התקנה שתקנו חכמים עירוב תבשילין היינו כטעמא דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין וכו' דאלת"ה אלא משום כדי שיברור לחוד א"כ מה טעם יש לאסור בדיעבד לבשל מי"ט לשבת כשלא הניח ע"ת אע"כ דמשום חשש איסור נגעו בה שלא יבשל מי"ט לחול ומה"ט שייך שפיר לאסור בדיעבד אלא הא דאיצטריך שמואל ורבא לטעמא כדי שיברור היינו ליתן טעם לאסמכתא דאורייתא דטעמא דרב אשי לא שייך כלל מדאורייתא וכיון דאיכא אסמכתא דאורייתא לענין לכתחיל' משום דטעמא כדי שיברור תקנו חכמים ג"כ לאסור אפילו בדיעבד משום טעמא דכדי שיאמרו אין אופין וכו' ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרא"ש ז"ל דלטעמא דרב אשי מהני נמי אפי' אם הניח כמה ימים קודם י"ט וכן מי"ט ראשון של חג לי"ט האחרון של חג משא"כ לטעמא דרבא כדי שיברור בעינן דוקא מעי"ט ממש ואפשר נמי דלמאי דפרישית רבא ורב אשי לא פליגי אהדדי אלא דתרתי טעמי צריכי ואיתא להא ואיתא להא אלא מדמקשה התלמוד בשלמא לרב אשי אלא לרבא וכו' משמע להדיא דרבא לית ליה דרב אשי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לרבא מאי מהני הא דר' אמי ור' אסי מערבי אכולהו טבריא וכן הא דאמר שמואל להאי סמיא סמוך אדידי וצ"ע ודו"ק:

ולכאורה היה נראה דאיכא עוד נ"מ בין טעמא דרבא לדרב אשי לענין פלוגתא דר"ת ור"י לקמן אי בעינן פת ותבשיל אפילו לב"ה או דסגי בתבשיל לחוד ונראה דלטעמא דכדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט מש"ה בעינן פת ותבשיל כדי שיברור ג"כ מנה יפה לאפוי ולמבושל משא"כ לטעמיה דרב אשי כדי שיאמרו אין אופין דהיינו להיכר בעלמא סגי בחד מינייהו כן נ"ל לכאורה אלא דלקמן כתבו התוספות דפלוגתא דתנאי היא בירושלמי וא"כ נראה דוחק לומר דרבא סובר כרבי אליעזר וצ"ע ועיין בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא:

שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. ואע"ג דלכאורה קי"ל כרבה דאמר לקמן ובפרק אלו עוברין בפסחים דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ומשמע נמי דאיסורא ליכא מדאורייתא וכ"כ הרמב"ם להדיא דהלכה כרבה וכ"כ רוב הפוסקים. ולענ"ד נראה שהוא מוכרח מדקי"ל בפ"ק הלכתא כרב דביצה שנולדה בי"ט אסורה בשבת ומוקמינן התם דהיינו משום הכנה דרבה וכיון דאית לן הכנה דרבה אלמא דצורכי שבת אין נעשין בי"ט ודלא כרב חסדא דאית ליה בפרק אלו עוברין דצורכי שבת נעשין בי"ט א"כ ע"כ מדהתירו חכמים לאפות ולבשל מי"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין אלמא משום דמדאורייתא מותר לבשל משום הואיל כדאית ליה לרבה בפרק אלו עוברין וצ"ע בזה בתוספות דפ"ק דף ב' בד"ה והיה ביום הששי דמשמע שם מלשונם דלדידן לית לן הואיל דרבה מ"מ שיטת רוב הפוסקים ומפרשים דאית לן הואיל אפ"ה א"ש מלתא דרב אשי דכיון דמדרבנן מיהא אסור אפי' לרבה מש"ה הוצרכו לתקן עירוב תבשילין דבדרבנן נמי אשכחן בדוכתי טובא שעשו חיזוק לדבריהם והא דאיצטריך רב אשי למימר משום גזירה דמי"ט לחול ולא קאמר משום האי גזירה גופא דמי"ט לשבת דאסור מיהא מדרבנן כיון דמדרבנן לא אמרינן הואיל ומה לי שבת ומה לי חול כיון דקי"ל צורכי שבת אין נעשין בי"ט הא ליתא דכיון דמדאורייתא שרי לגמרי משום הואיל א"כ נהי דגזרו מדרבנן מי"ט לחול אבל מי"ט לשבת לא היה להם לגזור כלל דמפני כבוד שבת הו"ל לאוקמי אדאורייתא ואין כאן מקום לתקן ע"ת אע"כ משום גזירה דמי"ט לחול הוצרכו לתקן ע"ת. אבל אין לפרש דשייך האי תקנה דע"ת לרב אשי משום חשש איסור דאורייתא כגון בענין דלא שייך הואיל דרבה כגון שהוא בי"ט סמוך לשקיעת החמה דתו לא חזיא להאי יומא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איריא משום יו"ט לחול הא אפי' מי"ט לשבת אסור בכ"ג כיון דמדאורייתא אין צורכי שבת נעשין בי"ט ולא שרינן אפילו ע"י ע"ת אלא משום הואיל אע"כ דלא מסתבר לרב אשי לומר שתקנו ע"ת משום חששא דסמוך לשקיעת החמה דלא שכיחא כנ"ל ועיין בספר יש"ש שהאריך בזה בענין הכנה והרבה יש לי לדקדק על דבריו ואין להאריך כאן ועיין לקמן:

שם אמר מר שמניחין חיי עולם וכו' והא שמחת י"ט נמי מצוה היא וכו' אע"ג דמצוה גופא לגבי תלמוד תורה קרינן להו חיי שעה ות"ת חיי עולם כדאיתא בשבת דף י' גבי רב המנונא הוי מאריך בצלותא וקאמר ליה רבה מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ואע"ג דרש"י פי' שם דענין התפילה לצורך חיי שעה היא מ"מ אין הדבר יוצא מידי פשוטו דתפילה נמי ודאי מצוה היא ואפ"ה קרי ליה חיי שעה לגבי תורה וה"נ אמרינן בסוטה דמצוה נמשלה לנר שאינו מגין אלא לשעה ותורה לאור שמגינה לעולם אלא דאפ"ה מקשה הכא שפיר למאי דס"ד דשמחת י"ט גלי קרא בהדיא חציו לה' וחציו לכם כר' יהושע. ולפ"ז ע"כ גלי רחמנא דשקולין הם לגמרי ומה"ט אפילו אם התחיל ללמוד צריך להפסיק דבעינן קרא כדכתיב חציו לה' וחציו לכם משא"כ למאי דמשני ר"א לטעמא דדרש או כולו לה' או כולו לכם א"ש דאע"ג דגלי קרא בהדיא שהרשות לכל אדם לעשות איזה מהם שירצה היינו לכתחילה אבל אם כבר התחילו אין להם להפסיק ולהסיר אזנם משמוע תורה דאע"ג דבשאר מצות קי"ל אם התחילו מפסיקין מת"ת לק"ש ואפילו לתפילה אם לא כגון ר"ש ב"י וחביריו כדאיתא התם פ"ק דשבת היינו משום דזמן תורה לחוד וזמן מצוה לחוד משא"כ בשמחת י"ט שגילה הכתוב דהיכי דבעי עביד כולו לה' מסתברא דאם התחילו אין מפסיקין ובהכי א"ש הא דאמרינן בברייתא התחילו פניהם משתנין ופרש"י שהיו סבורין שכועס עליהם שאיחרו לצאת ולכאורה אין מקום לטעות בזה דמ"ש אינהו מיניה דר"א גופא שנתאחר לצאת ואם היה שום איסור בזה היה לו להפסיק הדרשא ולמאי דפרישית א"ש דאינהו הוי סברי דסעודת י"ט מצוה כמו ת"ת דחציו לה' וחציו לכם ולכך היו סבורין דמש"ה כעס עליהם שאפילו אם התחילו פוסקין כמו בק"ש משא"כ ר"א גופא שלמד עם אחרים לא הו"ל להפסיק כדאשכחן האי חילוקא גופא לענין ק"ש כר"י הנשיא שהיה מעביר ידו על פניו ולא קרא אלא פסוק אחד וכתבו הפוסקים דמשום דלמד עם אחרים אין לו להפסיק ולהתבטל כנ"ל נכון וק"ל:

שם מאי לאין נכון לו א"ר חסדא למי שלא הניח ע"ת ומשמע לכאורה דקרא גופא דכתיב בעזרא דייקינן ומסקינן דאיירי לענין ע"ת ומש"ה מקשין העולם בשם גדול א' על מ"ש התוס' בפ"ק דר"ה ד' י"ט ע"ב דהא דאמרי' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר משמע דבימי עזרא היה עיבור מדכתיב ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו בצום ובשקים ומדלא נאספו בכ"ג בחודש אחר הרגל ע"כ שהיה מעובר וקרי ליה כ"ד לחודש אע"ג דבאמת מיום שני מנינן והו"ל כ"ג לחדש ואפ"ה קרי ליה כ"ד למילתיה מיום ראשון כן נראה שם מל' התוספות וא"כ קשה דלמאי דמוכח הכא שהניחו ע"ת אלמא דר"ה היה ביום הששי וא"כ לעולם שלא היה מעובר ומה שלא נאספו ביום כ"ג לחדש היינו משום שהיה בשבת. ובאמת אין כאן מקום לקושיא כלל דעיקר דברי התוספות שם מדכתיב ביום א' לחודש השביעי וכתיב נמי ביום השני נאספו משמע שעשו שני י"ט של ר"ה וממילא אתי להו שפיר ההיא קרא דכ"ד לחודש. אלא דבלא"ה אין צורך בזה משום דבשמעתין לאו אקרא דעזרא דייקינן דהתם בלא"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו כיון דר"ה היה והיו רוצין להתענות עד שאמר להם עזרא אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכ"כ הרא"ש ז"ל בסוף מסכת ר"ה אלא הא דדייקינן בשמעתין מאי לאין נכון לו אמאי דקאמר רבי אליעזר לתלמידיו קאי וכן תירץ ג"כ הרב הקדוש חותן אחי מוהר"ר נפתלי הירץ זצוק"ל מק"ק צויזמר וכן נראה מל' מהרש"ל ביש"ש. ולענ"ד יש ליישב עוד דכ"ש אם נאמר דבימי עזרא הניחו ע"ת מההיא דשמעתין אם כן בלא"ה מוכח שהיה מעובר באותו זמן ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דאי ס"ד דאלול היה חסר ור"ה חל ביום הששי א"כ מאי קאמר להו עזרא שלחו מנות לאין נכון לו דהא כל גדול הדור יש לו להניח על כל בני עירו כדמייתי לקמן אבוה דשמואל מערב אכולהו נהרדעי ור' אמי ור' אסי בטבריא ומסתמא היה לו להניח על כולם ומאי לאין נכון לו אע"כ שהיה אלול מעובר ור"ה היה ביום ה' וביום ו' דמעכשיו מצינן למימר דבכה"ג אין צורך להניח על כל בני עירו שהרי אף אם ישכח שום אדם להניח ע"ת יזכור ביום שני ויתנה כמו שאפרש בעובדא דהאי סמיא לקמן ולשמא ישכח שני פעמים לא חיישינן דכה"ג פושע מיקרי ואף למאי שאפרש שם דבר"ה לא שייך הכי שאין יכול להתנות דכיומי אריכתא דמי היינו דוקא מתקנת חכמים שתקנו שלא יקבלו עדות מן המנחה ולמעלה אבל מקמי הכי שהיו מקבלין כל היום אין לחלק בין ר"ה לשאר רגלים וא"כ ממילא מוכח שהיה מעובר. ולפ"ז אם נפרש ג"כ דאדר"א קאי י"ל דהתם נמי איירי בכה"ג שחל י"ט יום ה' ויום ו' אלא דבלא"ה מצינן למימר דר"א לטעמיה דאופין על האפוי ומבשלין על המבושל ומדבעי ר"א שני מינין אלמא דטעמא דר"א משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כדפרישית לעיל וא"כ לפום האי טעמא לא מהני כלל הא מלתא שיניח גדול הדור על כל בני עירו כדפרישית לעיל ומש"ה א"ש הא דקאמר שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת ודוק היטב:

אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. דורשי רשומות אמרו רמז בפסוק כי פועל אדם ישלם פועל ר"ת למפרע לוו עלי ואני פורע עכ"ד ואפשר עוד לרמוז ישלם ר"ת ישלם שבת לימוד מועד כמ"ש בסוגיין דמזונותיו של אדם קצובות מר"ה חוץ משבת וי"ט ולימוד בניו. ומרוב ענותנותו אמר ישלם וגם אמרו לשון ואני פורע כאלו ח"ו הוא חייב כמ"ש בסוף חולין תני תנא ישלם ואת אמרת מדת חסידות:
ודרך צחות אמרו כת הקודמין כל מזונותיו של אדם קצובות לו מתשרי חוץ מתשר"י ר"ת תלמוד שבת ר"ח י"ט:

ואמר ורבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' אי נמי אדרא כדאמרי אינשי מאי אדרא דקיימא לדרי דרי וכו'. פירש רבינו בעל הערוך ז"ל אדיר במרום ה' יעשה צדקה שהיא חשובה לפני ה' במרום שנאמר אמת מארץ תצמח וכו' אדרא כשמה מאילני סרק וכו' ע"ש והרב ז"ל מפרש אדיר במרום על הצדקה. ומ"ש אדרא כשמה על אילן כפי פשטן של דברים. אמנם דרך דרש אפשר לפרש הכל על הצדקה והיינו דקאמר אדרא דקיימא לדרי דרי בסוד וצדקתו עומדת לעד. תניא נמי הכי אינה נגזלת דעבירה אינה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל. ופירותיה משתמרין כמו שאמרו רז"ל שהקב"ה זורע הצדקה ויוצאין פירות ומשתמרין לבעל צדקה וברישא אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו כמ"ש מלח ממון חסר וכמ"ש זרעו לכם לצדקה וז"ש יטע בהן אדר:
אמנם דרך רמז ואסמכתא אפשר להסמיך ולהיות מוסר מעי"ר דידוע דהתורה שלומד והמצות שמקיים האדם אינו בטוח שיהיו לנחת רוח לפניו יתברך או שיהיו לו לשמו מכמה סיבות. אי משום שדיבר לשון הרע והולכות לאותו שדיבר עליו. ואי משום דמכח חטאותיו שולט בהן הסט"א וכיוצא מסיבות אחרות לכן אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו שהם תורתו ומצותיו כי הם הנכסים האמיתיים העיקריים על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהם ניצוצי הקדושה שזהו הרכוש האמיתי. וכיוצא בזה אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו שהם תורתו ומצותיו. יטע בהן אדר ר"ת אחדות דיבור רחמים:
אחדות שיהיה דבק באחדותו יתברך וגם יהיה באחדות עם כל ישראל לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך. דבור ישמור פיו ולשונו מלשון הרע ומכל דבור אסור. רחמים שירחם על העניים לעשות צדקה וחסד. ובזה נכסיו תורתו ומצותיו מתקיימין. ובכלל האחדות הוא ענוה כי בלתי ענוה לא אפשר אחדות. ובענוה אין סט"א שולט בו. ומתכפרין עונותיו והוי כאלו הקריב כל הקרבנות. והיינו דקאמר אדיר במרום ה'. אם יהיה חזק במרום ה' כל תורתו ומצותיו יעלו לריח ניחח לה'. תנ"ה שדה שיש בה אדר כי האדם עץ השדה וקודם אמרו א"נ אדרא דקיימא לדרי דרי דזכותו עומדת לדורותיו. תנ"ה שדה שיש בו אד"ר שנזהר בג' אלה אינה נגזלת מהסט"א ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין כי קרן ופירות לו לו יהיה הזר"ח:

משנה י"ט שחל להיות ע"ש וכו'. אבל מבשל הוא לי"ט וכו'. יש להרגיש דכיון דאסור לכוין להרבות בתבשיל שיותיר אלא מיירי דהוא כיוין לי"ט דוקא אלא שהותיר מאי קמ"ל ומאי ס"ד דאם הוא כיוין לי"ט דוקא והותיר שלא יאכלנו בשבת הא פשיטא דיאכלנו בשבת. ואין לומר דלדיוקא אצטריך דדוקא בלא הערמה דאינו מפורש במשנה שכיוין לי"ט דוקא בלא הערמה דתדוק הא בהערמה אסור. ואפשר לומר דבאומרו אבל מבשל לי"ט משמע בלא הערמה דאי לא הול"ל אבל מבשל הוא ואם הותיר הותיר לשבת ומדקתני לי"ט נשמע לי"ט בלא הערמה. א"נ אפשר לומר לרב אשי דאמר דטעמא כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול הכי קאמר יום טוב שחל להיות ע"ש לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת ולא תסבור שהטעם כדי שיברור מנה לשבת דכתיב זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו לא היא דהרי אנכי מצוך דדוקא מבשל לי"ט בלי הערמה ואם הותיר וכו' ואם היה כדי לברור מנה לשבת למה לא יבשל בכונה לשבת וי"ט אלא הטעם שיבינו דאין אופין מי"ט לחול ולכבוד י"ט נגעו בה ולא לכבוד שבת. ולרבא דאמר כדי שיברור וכו' תריץ הכי לא יבשל מי"ט כדי שיברור ולא תסבור דסגי אם מכוין לשניהם דזה אסור כדי שלא יפשע ויברור מנה יפה לשבת ודוקא אם מבשל לי"ט לחוד אז אם הותיר וכו' מפני שצריך לברור מנה יפה לשבת ודוק:

ושוין בדג וביצה שעליו [עמ"ש אני בעניי בקונטריס זה לקמן במסכת תעניות על דף ל' בס"ד]. אין להקשות טעמא דב"ש אתא לאשמועינן חדא דכתבו התוס' בכמה דוכתי דזמנין דמשכחת דמפרש ומברר סברת ב"ש. ותו דהכא נשמע קצת לבית הלל דמקלינן בעירוב דאפי' ב"ש מחשיב דג וביצה לשני תבשילין:

בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אע"ג דזה היה מנהגם לטוח הדג בביצה תדיר מועיל לב' תבשילין וכדמשמע מפירש"י ונראה לי ההדיוט פשוט דאינו יוצא י"ח בפורים לשתי מנות בדג וביצה שעליו ודלא כהרב עדות ביעקב סי' צ"ב שנסתפק ע"ש:

גמרא. מה"מ אמר שמואל וכו' מכאן השיג הגאון מהר"א מזרחי על הרב הליכות עולם שכתב שכל מה"מ בדבר שיש לו עיקר מן התורה דהרי הכא ע"ת דרבנן ופירש"י היכא אסמכוה רבנן כמ"ש בשמו הרב גופי הלכות דף צ"ד ע"ב עש"ב:

מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה. מהכא מוכח כמ"ש התוס' בסוטה דף ז"ך ע"א שכתבו דאפי' רשב"ג דאמר כתובת אשה מדאוריתא לאו ממש מדאוריתא אלא אית ליה סמך מן התורה כדאמרינן מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מדאוריתא עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחי' כתובות בשילהי המסכתא דאפי' לרשב"ג לאו דאוריתא דהא סמכו קתני ועמ"ש עוד הרמב"ן שם:

ת"ר מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כלו וכו' הא דקאמר כל היום כלו הוא לישנא בעלמא לאלומי מילתא ולשופרא דלישנא והכי אמרינן פ"ק דשבת שהיה דן כל היום כלו ופסחים דף ס"ו שהיה דורש כל היום כלו וכיוצא איכא בכמה דוכתי והכי אמרינן כמה זימני כל התורה כלה וכיוצא. והוא לישנא דקרא דכתיב הכי כמה זימני כמה דכתיב בישעיה סי' י"ד כל מלכי גוים כלם וירמיה סי' ל' וכל צריך כלם וכהנה רבים:
והרב ט"ז סי' ש"פ וסי' קפ"ב פירש הא דאמרו מלוך על כל העולם כלו דאי לאו כלו הו"א רובו ככלו ע"ש והא דידן קשיא לדבריו דקתני שהיה יושב ודורש כל היום כלו ובסמוך אמרו בשעת פטירתן א"ל לכו אכלו משמנים וכתבו התוס' שמנהגם לאכול אחר סיום הדרשא ומשום שמחת י"ט א"ל לכו אכלו משמנים אלמא בסוף היום היה שהות לעשות סעודה בריוח וא"כ כל היום כלו אין רוצה לומר כלו ממש אלא רובו ככלו:
הן אמת דמהרש"א באגדתיה פירש דמ"ש ר"א לכו אכלו משמנים היינו בסעודת ליל שניה של ראש השנה ע"ש ולדבריו דייק מ"ש דורש כל היום כלו כפירוש הט"ז אבל פשטא דלישנא משמע כדברי התוספות ועמ"ש בספר הקטן מחזיק ברכה בא"ח סי' קפ"ב בס"ד:

הללו בעלי מארה אין להם כלום לא קיימו שמחת י"ט שאחרו הרבה מלאכול ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו לקוטי ר"ב בשם ר"ח:

עד מתי הם יושבים בקונט' ל"ג ליה ומיהו יש לישב עד מתי הם יושבים דלבם נוטה אחר אכילה ואינם מבינים הדרשא ובחנם יושבים כאן וטוב להם לעשות שמחת י"ט. שם בשם תוס' כ"י. וקרוב לזה כתב בשיטה מקובצת משם הריטב"א:

נתן עיניו בתלמידים וכו' פרש"י התחילו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית שאחרו לצאת וכ"ש עלינו וכתב מהרש"א דפירושו דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשא ואז לא היו מאחרין ושמעתי אומרים במ"ש פ"ב דסוכה דר' אליעזר לא היה ממעמידי בית המדרש מעולם וזאת היתה לתלמידים הנשארים שסברו שעליהם היה אומר שכבר היו יודעים דרכו שמעולם לא היה ממעמידי בה"מ ואם היה מסיים הדרשא היה כאומר להם שילכו והו"ל מעמידי בית המדרש והיה ממתין שיצאו מעצמן זה היה דעת התלמידים ונשתנו פניהם וא"ל לא לכם אני אומר וכו' עד כאן שמעתי:
ואפשר לדקדק כפי דרך זה לשון לא לכם אני אומר אלא לאלו. ועוד נדקדק דבכל הכתות קאמר יצאת כת ראשונה אמר וכו' וכן בשאר כתות. אבל בכת ששית אמר התחילו כת ששית לצאת אמר וכו' אלמא שינה בכת ששית דבתחילת יציאתם אמר הללו וכו' ולא המתין שתצא כל הכת לומר אחריה כי הנך קמייתא. ואפשר דר' אליעזר נתחכם שיבינו דעוצם כונתו שלא יצאו ולא שכונתו שיצאו בלי סיום הדרשא שלא יהיה ממעמידי בה"מ ומשו"ה כשהתחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה משא"כ בשאר כתות דאחר צאת כל כת מהם היה אומר לתלמידים כנגד היוצאים הללו בעלי וכו' אבל בכת ששית עשה שינוי לומר בתחילת יציאתם להורות שכונתו שלא יצאו והיינו דקאמר לא לכם אני אומר אלא לאלו שיוצאין כלומר היה לכם להבין שלא אמרתי הללו בעלי מארה לכם כלומר אחרי צאת הכת הזו כמו בכתות אחרות שהייתי אומר לכם אחר שיצאו הללו בעלי וכו' אלא דקדקתי ואמרתי לאלו שיוצאין בעוד שהם יוצאים לגלות דעתי שאיני רוצה שיצאו:

אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והא שמחת י"ט מצוה היא וכו' כלומר דשמחת י"ט היא מצוה והדרשא ת"ת ופוסקין ת"ת לקיים מצוה ולא דמי להא דאמרינן אם היה עוסק במצוה פטור מן המצוה דההיא בששתיהן מצות אבל אם עוסק בת"ת פוסק לעשות מצוה כמתבאר מדברי הראב"ד והר"ן בחידושיהם פ"ק דמ"ק. ובשלמא לר' אליעזר עצמו ל"ק דהוא היה מלמד לאחרים הו"ל כעשה דרבים דאלים כי יבא אליו העם לדרוש ואתי עשה דרבים ודחי עשה דשמחת י"ט אבל לאלו היוצאים ליכא למימר הכי. אלא דעדיין ק"ק דהאיכא שהות לקיים שמחת י"ט וכמו שבשע' פטירתן א"ל אכלו משמנים וכדמוכח מדברי התוס' כמש"ל ומאי פריך וי"ל דאע"ג דאיכא שהות אינהו הוו מצערי שלא לאכול ולאחר יותר מדאי כמו צער בנפשם ומבטלי שמחת י"ט. אבל עדיין צריך להבין דאי הכי מאי משני דר"א לטעמיה דאמר או יושב ושונה וכו' הרי הא ודאי בדלית ליה צערא אבל בדאיכא צערא דגופא נראה דגם ר"א מודה שיאכל והיינו דקאמר או יושב ושונה בדמצי למיקם אנפשיה ולית ליה צערא או אוכל ושותה בדאית ליה צערא. והגם דמוכח דגם כי לית ליה צערא מצי לאכול ולשתות והרשות בידו מ"מ בדאית ליה צערא נראה דאסור בי"ט. ואפשר דהיינו דקאמר הללו בעלי מארה שהם הולכים אחר בטנם תמיד והורגלו באכילה ולכן יש להם שבר רעבון ופירש לתלמידים שהיה אומר לאלו שמניחין חיי עולם וכו' משום דנשתלח מארה במעיהם ויש להם צער והורגלו בכך ומניחין חיי עולם וכו' ואחר זמן רב הקרה ה' לפני לקוטי ר"ב כ"י ואעתיק דברי הריטב"א שהביא בסמוך בס"ד:

ר' אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט וכו' בשלטי הגבורים הביא משם ריא"ז דפסק כר' אליעזר ותמה עליו דאין הלכה כר' אליעזר וישבתי דעתו בס' דברים אחדים דרוש י"א עיין שם באורך בס"ד:

או אוכל ושותה או יושב ושונה כלומר איזו שירצה וא"ת א"כ מה היה מחרף ומגדף אותם אחר שברשותם לאכול או לשנות וי"ל מפני שכבר התחילו בדרשא הי"ל להתעכב עד שישלימנה ומשו"ה קאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. לקוטי ר"ב בשם הריטב"א .
ואפשר דמשו"ה קרי לכת הששית בעלי מארה דנראה שחולקים עליו וגילו דאין הדבר כמו שסבר או כלו לה' או כלו לכם אלא האמת כר' יהושע דאמר חלקהו ולזה אמר הללו בעלי מארה דבאו אצלי להכעיס ולעשות הפך סברתי וגילו דסברי דהאמת הוא חלקהו:

בשעת פטירתן א"ל אכלו משמנים אע"ג דס"ל לר"א או כלו לה' או כלו לכם וכאן התחילו בכלו לה' מ"מ מודה ר"א שאין רשאין להתענות לקוטי ר"ב בשם תוס' כ"י והאי דקאמר כלו לה' היינו רובו ככלו וכמש"ל ויגיד עליו רעו כלו לכם דעל כרחין רובו קאמר דהא צריך להתפלל שחרית וקריאת ס"ת ומוסף ומנחה וה"נ כלו לה' רובו קאמר:

מאי לאין נכון לו למי שלא הניח עירובי תבשילין. יש מי שפירש דלא קאי אקרא דערובי תבשילין תקנתא דרבנן. אלא קאי אדברי ר' אליעזר שאמר פסוק זה אך מדברי הרא"ש בפסקיו שילהי ר"ה משמע דהבין דהש"ס קאי אקרא:

לוו עלי וכו' כתבו התוס' והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה"מ כשאין לו לפרוע עכ"ל כונתם כגון שאין לו במה להשתכר רק הוא ניזון בצמצום מדבר מועט שבא לו מירושה ואינו עוסק כלל בשום ריוח ובכי האי גוונא לא אמר לוו עלי כיון דדרך טבע אי אפשר להרויח שוב ראיתי בהגהות אשרי משם התוס' דמוסיף דברים וכן הביא בעין יעקב ע"ש. ואפשר לומר על דרך זה יותר בפשיטות דההיא דעשה שבתך חול איירי בשאינו מוצא מי שילוה לו כי עני הוא ולא יאמינוהו להלוות לו:
ואפשר לומר בפשטיה דקרא כי חדות ה' וכו' במה שחקרו דיעקב ועשו חלקו העולמות ועה"ז נטל עשו וא"כ כל היתר על כדי חיותנו הוא גזל מעשו וניחא להו דאלמלא התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו וזכו בו ישראל כדין המציל מזוטו של ים וכו' וז"ש אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות ולא תחושו שזהו גזל מעשו כי העה"ז שלו כי חדות ה' היא התורה כמ"ש התוס' לקמן ד"ה כל מזונותיו מעוזכם שע"י התורה הכל שלכם כאמור:

(טו ב תוספות) ד"ה לוו עלי וכו' והא דאמר עשה וכו'.—איכא למימר דרק ר"ע אמר עשה שבתך חול, אבל חכמים חולקים עליו כדמוכח מהא דאמרינן בפסח' שם (קיב א): "לא נצרכה אלא אפי' לר"ע", ור"א בר"ש דאמר כחכמים.