|
טקסט הדף מנוקד
הַיְינוּ קִלְקוּלָא אָמַר רָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב הוּנָא הֲלָכָה כְּרַבִּי וּלְאִסּוּר
תָּנוּ רַבָּנַן יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה [ וְאוֹמֵר] שֶׁל שַׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְשֶׁל יוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע רַבִּי אוֹמֵר אַף חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרָבִינָא מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַשַּׁבָּת וְהַזְּמַנִּים אֲמַר לֵיהּ אַטּוּ שַׁבָּת יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁי לֵיהּ וְהָא שַׁבָּת מִקַּדְּשָׁא וְקָיְימָא אֶלָּא אֵימָא מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים אָמַר רַב יוֹסֵף הֲלָכָה כְּרַבִּי וְכִדְתָרֵיץ רָבִינָא תָּנוּ רַבָּנַן שַׁבָּת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ אוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע וְאוֹמֵר מֵעֵין הַמְאוֹרָע בָּעֲבוֹדָה וְאִם לֹא אָמַר מַחְזִירִין אוֹתוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בַּהוֹדָאָה וּבַמּוּסָפִין מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמְרִים כׇּל מָקוֹם שֶׁהוּזְקַק לְשֶׁבַע מַתְחִיל בְּשֶׁל שַׁבָּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁל שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע אָמַר רַב הוּנָא אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵרוֹ וּמַתְנֶה אָמַר רָבָא מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ וּמַתְנֶה מַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תְחוּמִין כׇּל שֶׁכֵּן עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין וּמַאן דְּאָמַר עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין אֲבָל עֵירוּבֵי תְחוּמִין לָא מַאי טַעְמָא דִּלְמִקְנֵי שְׁבִיתָה בְּשַׁבְּתָא לָא תָּנוּ רַבָּנַן אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ בֶּאֱמֶת אָמְרוּ מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַקְּדֵרָה בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד אֲבָל לֶאֱפוֹת אֵינוֹ אוֹפֶה אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מְמַלְּאָה אִשָּׁה כׇּל הַתַּנּוּר פַּת מִפְּנֵי שֶׁהַפַּת נֶאֱפֵת יָפֶה בִּזְמַן שֶׁהַתַּנּוּר מָלֵא אָמַר רָבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אִיבַּעְיָא לְהוּ מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר אוֹ דִלְמָא הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים אִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר צָרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וְאִי אָמְרַתְּ הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר לָא צְרִיךְ לְאַקְנוֹיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים מַאי תָּא שְׁמַע מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה וְלֹא יְבַשֵּׁל וְלֹא יַטְמִין לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין לוֹ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וְאוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ שְׁמַע מִינַּהּ הוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר שְׁמַע מִינַּהּ אִיבַּעְיָא לְהוּ עָבַר וְאָפָה מַאי תָּא שְׁמַע מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים אוֹפִין לוֹ וּמְבַשְּׁלִין לוֹ רש"יהיינו קלקולא. אם היה מותר לערב אתמול והוא אסר: מתחיל בשל שבת. ברכה אחת לשניהם ומתחיל להזכיר שבת תחילה ותתן לנו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה: ומסיים. הברכה בשל שבת מקדש השבת ותו לא: ואומר קדושת היום באמצע. ותתן לנו ה' אלהינו את יום המנוחה הזה ואת יום חג פלוני הזה: תני תנא קמיה דרבינא. במילתיה דרבי מקדש ישראל והשבת והזמנים: אטו שבת ישראל מקדשי ליה. שקדמת קדושת ישראל לשל שבת בשלמא זמנים צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית דין: אלא שבת מקדשא וקיימא. מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעות דראש חדש: מתפלל שבע. כשאר שבתות כי היכי דבחול אין לו למועד ברכה קבועה בשלש תפלות הללו אף בשבת אין צריך לקבוע לו ברכה לבית שמאי ולא לכללו לבית הלל: מעין המאורע. ראש חדש או מועד: בעבודה. כגון יעלה ויבא בברכת עבודה: בהודאה. כמו שאומר על הנסים בחנוכה ופורים: כל מקום שזקוק לשבע. ואפי' ערבית ושחרית ומנחה: אין הלכה כאותו הזוג גרסינן אלא כתנא קמא דאמר ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה מיהו לאו הלכתא כוותיה בהא דקאמר ובמוספין מתחיל כו' אלא בהא הלכתא כרבי דאמר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים או ראשי חדשים בראש חדש: מיום טוב לחבירו. אם נזכר ביו''ט ראשון וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת ומתנה אם היום חול ומחר קדש עירובי עירוב ואם חלוף איני צריך לערב לתבשילין ובתחומין יאמר אם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר כמו כן בשל תחומין ובאותה הפת עצמה דממה נפשך הוי עירוב אבל בשל תבשילין אין צריך לשנות ולחזור את תנאו למחר: דלמקני שביתה בשבתא. לאו דוקא שבתא נקט אלא יו''ט קרי שבתא לא התירו לו לקנות שביתה ביום טוב ואפי' מספק ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו: אין אופין. פת: ממלאה אשה כו'. דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מלוי: אבל לאפות. כל ככר וככר צריכה אפיה ורדיה לעצמה: בזמן שהתנור מלא. שתנורים קטנים היו ומדביקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפת יפה: הוא נאסר. לאפות: וקמחו נאסר. שלא יהו אחרים אופין קמחו בעודו שלו: לאקנויי קמחו. אם צריך לתת במתנה את קמחו שיהו אחרים מותרים לאפותו ולתת לו: בשלמא לא גרס: ולא יטמין. כדרך שמטמינין תבשיל שבת: עבר ואפה מאי. מהו שיאכל בשבת: תוספותאין הלכה כאותו הזוג. וא''ת אמאי לא קאמר הלכה כתנא קמא וי''ל דאי הוה אמר הלכה כתנא קמא הוה משמע אכל דבריו אף ממה שאמר מסיים בשל שבת והא ליתא דהא קי''ל דהלכתא כרבי דאמר חותם ברוך מקדש השבת ישראל והזמנים.: מאי טעמא למקני שביתה בשבתא לא. וא''ת למה לי האי טעמא האיכא טעמא דהכנה כדאמרי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף לח: ושם) מיו''ט לשבת מאי טעמא לא משום הכנה וי''ל דאי לאו ההיא טעמא דמקני שביתה בשבתא משום טעמא דקאמר משום הכנה לא אסרינן הואיל ויש שם ספק דשמא חול הוא לגמרי מכל מקום קשה דהתם בעירובין למה לי טעמא דהכנה תיפוק ליה משום דמקני שביתה בשבתא לא ויש לומר דהתם מיירי בעירובי חצרות ולא שייך למקני שביתה ומכל מקום קשה מההוא דגטין. פרק הזורק (דף ע':) גבי שכיב מרע דקאמר איהי תזיל ותחוד ותפתח והתם מיירי בשבת דשרי לעשות קנין והכא אסר למקני שביתה אפי' ביו''ט וי''ל דשכיב מרע שאני דהתירו עליו שלא תטרף דעתו ותדע דיש חלוק בין שכיב מרע לאיש אחר דהא התירו לו לגרש בשבת ואין אנו מקדשין ואין מגרשין ואע''ג דלא קאמר לקמן אין מגרשין . מכל מקום למה יש לחלק בין קדושין לגרושין ועוד דבתוספתא אמרינן בהדיא אין מקדשין ואין מגרשין ולי נראה מדקאמר התם אי אתה מודה משמע דלא פליג שום אדם עליה והא פליג רבי עליה לעיל דאמר מערבין עירובי חצרות לכך נראה לפרש דטעמא דהכא יש לומר משום הכנה וה''ק אסור למקני שביתה בשבתא משום דהיינו הכנה ואין מכינין מיום טוב לשבת וא''ת לרבי יוחנן דאמר לעיל (דף ד.) נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג רבי יוחנן אכל הני תנאי ואמוראי דהכא ויש לומר דהתם מיירי בהכנה שנעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' רבי יוחנן מודה אבל מה שמתיר ר' יוחנן היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה: אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר צריך לאקנויי קמחו לאחרים ואי אמרת אין קמחו נאסר אין צריך לאקנויי קמחו. ותימה הואיל וקמחו נאסר מה מועיל הקנייה לאחרים מי יכול לסלק האיסור שבו כדי שיאכל הוא עצמו אחר (כך) שנאסר ועוד קשה כיון שהוא נאסר מאיזה טעם יהא מותר שאחרים אופין (לשבת) בשבילו וכי אחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו לכן נראה לי כגי'. דה''ג אי אמרת הוא נאסר ואין קמחו נאסר מצי לאקנויי קמחו לאחרים ואז מועיל הקנין ואי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר לא מצי לאקנויי קמחו לאחרים דהא לא מועיל הקנין ובסמוך גרס ש''מ הוא נאסר ואין קמחו נאסר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|