|
טקסט הדף מנוקד
הוּרְצָה עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב אִם זָרַק דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא בִּשְׁלָמָא לְרָבָא נִיחָא אֶלָּא לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא קַשְׁיָא קַשְׁיָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי שְׁבוּת שַׁבָּת מִשְּׁבוּת יוֹם טוֹב
בְּעָא מִנֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַב הוּנָא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַהוּ לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב אָמַר לֵיהּ מוּתָּר אֲמַר לֵיהּ וְכִי מָה בֵּין זֶה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת אֲמַר לֵיהּ עוֹרְבָא פָּרַח כִּי נְפַק אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ לָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא דְּמִשְׁתַּבַּח לֵיהּ מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֶעֱבֵיד לֵיהּ אֲנִי הַיּוֹם סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים וּבְעָא מִינַּאי מִלְּתָא דְּבָעֲיָא טַעְמָא וְטַעְמָא מַאי בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת אָסוּר לְשׇׁחְטָן בְּיוֹם טוֹב דְּכֹהֲנִים כִּי קָא זָכוּ מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ אָמַר רַב חִסְדָּא בְּהֵמָה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מוּתָּר לְשׇׁחְטָהּ בְּיוֹם טוֹב דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה עִיסָּה חֶצְיָהּ שֶׁל גּוֹי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אָסוּר לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב דְּהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה מֵתִיב רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי עִיסַּת כְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִין אוֹכְלִין מִמֶּנָּה חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה וּמְעָרְבִין בָּהּ וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ וְנֶאֱפֵת בְּיוֹם טוֹב וְאָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח וְאַמַּאי וְהָא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִפְלְגַהּ בְּלֵישָׁה שָׁאנֵי עִיסַּת כְּלָבִים הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְפַיְּיסָן בִּנְבֵלָה וּמִי אִית לֵיהּ לְרַב חִסְדָּא הוֹאִיל וְהָא אִתְּמַר הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה רַבָּה אָמַר וְאֵינוֹ לוֹקֶה רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל וּמִקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים חֲזֵי לֵיהּ הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה אָמְרִינַן הוֹאִיל אֶלָּא לָא תֵּימָא הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר אֶלָּא כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ נְבֵלָה דְּוַדַּאי אֶפְשָׁר לְפַיְּיסַן בִּנְבֵלָה בְּעוֹ מִנֵּיהּ מֵרַב הוּנָא הָנֵי בְּנֵי בָּאגָא דִּרְמוֹ עֲלַיְיהוּ קִמְחָא דִּבְנֵי חֵילָא מַהוּ לֶאֱפוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אֲמַר (לֵיהּ) חֲזֵינָא אִי יָהֲבִי לֵיהּ רִפְתָּא לְיָנוֹקָא וְלָא קָפְדִי כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לְיָנוֹקָא וּשְׁרֵי וְאִי לָאו אָסוּר וְהָתַנְיָא מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּשַׁחֲרִית מְצָאוֹ [ רַבִּי] יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ אָמַר לוֹ בַּלֶּשֶׁת בָּאָה לְעִירֵנוּ וּבִקְּשָׁה לַחְטוֹף אֶת כָּל הָעִיר וְשָׁחַטְנוּ לָהֶם עֵגֶל וְהֶאֱכַלְנוּם וּפְטַרְנוּם לְשָׁלוֹם אָמַר לוֹ תָּמֵהַּ אֲנִי אִם לֹא יָצָא שְׂכַרְכֶם בְּהֶפְסֵדְכֶם שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם וְאַמַּאי הָא חֲזֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ אָמַר רַב יוֹסֵף עֵגֶל טְרֵפָה הֲוַאי וְהָא חֲזֵי לִכְלָבִים תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכׇל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר לְכׇל נֶפֶשׁ שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בַּמַּשְׁמָע כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם רש"י
הורצה על מנת להקטיר כו'. כלומר ויקטיר אימורין לערב ולא יקטירם היום: לכתחלה לא. הואיל ולא יאכל בשר היום: שאני שבות שבת. החמירו חכמים בדבריהם בשבת מביום טוב: מה בין זה לנדר ונדבה. שחצין לו וחצין לגבוה ואסור לשוחטן מפני חלק גבוה: עורבא פרח. עורב הפורח למעלה השיאו לדבר אחר: כי נפק. רב אויא: אמר ליה רבה בריה. דרב הונא לאבוה: לאו היינו כו'. ולמה דחיתו והלך לו בכלימה: אני היום סמכוני באשישות. יו''ט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד: דבעיא טעמא. וצריך אני להרהר ולעיין בה: וטעמא מאי. סוגיא דגמרא הוא: כהנים משלחן גבוה קא זכו. בחזה ושוק וה''ה לבעלים בשאר הבשר כעבד הנוטל פרס מבית רבו נמצאת כל השחיטה לשם גבוה: חייבת בחלה. דלחם קרינא ביה: ומערבין בה. ערובי חצרות להוציא מבתים לחצר שהבתים רשות לכל יחיד ויחיד והחצר רשות כולן וצריכים ערוב להוציא כל אחד מביתו לחצר: ומשתתפים בה. שתוף קרי במבוי שחצירות הרבה פתוחין לו וכל חצרות שבש''ס לפני הבתים ויוצאים דרך חצר לרשות הרבים או למבוי: ומברכין עליה. המוציא: ומזמנים עליה. שלשה שאכלו כאחת: ונאפת בי''ט. משום חלק הרועים: ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה הראשון של פסח שהוא מצוה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב) ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים בלא לחם הרשות בידו: לפייסן בנבלה. ונמצאת כולה נאכלת לאדם: ומי אית ליה הואיל. סוף סוף מפרנס הכלבים ממנה שהרי אין לו נבלה ומשום אסמכתא דהואיל ואילו היה לו נבלה קא שרית ליה: מיו''ט לחול. לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא: בני באגא. ישראל הדרים בכפרים: דרמו עלייהו קמחא דבני חילא. המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו אנשי מלחמתו: כל חדא וחדא כו'. ופליג רב הונא אדרב חסדא דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה: התימני. מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו) שמשון חתן התימני מתמנת: אמש. כלומר בין הערבים של יו''ט: בלשת. חיל גדול של גדודי נכרים שמחפשים ובולשין לשלול שלל: יצא שכרכם. שנשתכרתם בממון יצא ואבד בשביל הפסד עונש שתענשו על חילול יו''ט: ולא לכלבים לא גרסינן: והא חזי למיכל מניה. ולא יקפידו שהרי משלהן היה: היינו דקאמר ליה כו' לא גרס והכי גרס והא חזי לכלבים: תנאי היא. דאיכא תנא דאסר לכלבים: לכל נפש. אך אשר יאכל לכל נפש:
תוספות
אב נדרים ונדבות כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. כהנים בחזה ושוק והישראל בבשר משלחן גבוה כעבד שנוטל פרס מרבו כן פרש''י ואפי' לרבי יוסי הגלילי דקאמר קדשים קלים ממון בעלים הן בב''ק (דף יב:) ואפי' לאחר זריקה קאמר דממון בעלים הם רק במתנות כהונה מ''מ אותו ממון זכה משלחן גבוה דהא עיקר הקרבן בשביל גבוה והלכך נהי דהוי ממונו לקדש בו את האשה מ''מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים: עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל. ואם תאמר והאמר לעיל רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה תנור פת ואע''פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי''ט אפי' לכתחילה וכי תימא דאתיא לת''ק והא הלכתא כר' שמעון דמתיר ויש לומר דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דלמא מקלעי ליה אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה בי''ט: חזינן אי יהבינן לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא וכו'. פרש''י ופליגא אההיא דלעיל דרב חסדא דקאמר עיסה חציה של נכרי וכו' דאפשר למפלגה בלישה ואומר ר''י דלא פליגי דשאני עיסה דחציה של נכרי וחציה של ישראל דישראל מצי למפלגה ולאפות חלקו אבל הכא מיירי שהיה הקמח לבני חילא אלא שטורח אפייה הוה רמי אבני באגא הלכך לא היו יכולין ליקח כלל מן הקמח קודם האפייה לאפותו לצורך התינוק אבל אח''כ שאפו בשביל החיל אז לא קפדי וכן בעגל דבסמוך לא שייך אפשר למפלגיה שנתנו משלהם ומש''ה אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא ע''י טורח הבשול כדרך מבשלים שאוכלין מעט מן הבשול להכי פריך אדרב הונא מהכא: הואיל ומקלעי אורחים וכו'. ותימה הא אמר בשבת פרק המצניע (דף צה. ושם) הרודה חלות דבש ביום טוב סופג ארבעים ואמאי לוקה לרבה דאמר הכא הואיל וכו' התם נמי נימא הואיל דמקלעי אורחים וכו' ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי''ט דלענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר כדפרישית בריש מכילתין (דף ג.) גבי רב יוסף דאמר משום פירות הנושרין ויש לומר דמיירי שהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה אלא לכתישה דגמלי א''נ שתלש חלות דבש סמוך לחשכה ולא היה שהות אפי' באו אורחים לאכלן:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|