המשנה השמינית הרחים של פלפלין טמאה משום שלשה כלים משום כלי קבול משום כלי מתכות משום כברה אמר הר"ם צורת אלו הרחים הוא כמו שאגיד לך והוא כי הריחים עצמן שטוחנין מסבבין בה כמו נפה ויורד מהם כל הנטחן ובשולי הנפה כמו קערה קטנה יתכנס בה מה שירד מן הנפה וכוס של ברזל סובבת בכלו והחזיר הכל גוף אחד נמצא הריחים של מתכות שטוחן שהוא כלי מתכות ומטמא בפני עצמו והנפה המניפה מה שיורד ממנה מן הדבר הנטחן היא נטמאת בפני עצמה לפי שהוא כלי בפני עצמו כמו שמטמאת הכברה והקערה שמתקבץ בו הדבר המנופה מטמאת בפני עצמה כמו כלי קבול והודיענו שכל חלק מאלו השלשה חלקים כלי בפני עצמו ואפי' פרש אחד מהם מזה הכלל אינו שברי כלים אלא כלי ומקבל טומאה:
אמר המאירי מתוך שביאר במשנה שלפניה ענין שחיקת הפלפלין נתגלגל במשנה זו להודיע דין ריחים של פלפלין לענין טומאה ואמר על זה שהיא מקבלת טומאה משום שלשה כלים ר"ל שאם נאבד אחד מהם מקבלין הנשארים טומאה עדין שעדין כלים הם וכן אם נאבדו השנים משום כלי קבול פי' ריחים של עץ הם והם שני כלים של עץ עשויים שניהם כמין מכתשת והאחד נתון בתוך חבירו והפלפלין נשחקים בזה הפנימי והוא נקוב נקבים דקים עד מאד וכ[ש]נשחקו הפלפלין היטב נכנס האבק כלו דרך הנקבים הדקים בכלי החיצון והחיצון מקבל את האבק ונמצא חיצון כלי קבול והוא הוא שמטמא משום כלי קבול ואמצעי והוא ששוחקין בתוכו אין לו בית קבול גמור שהרי יוצא האבק משם אלא שהוא מטמא מתורת כלי כברה שהמכבר מטמא מדרבנן ומשום אריג העליונה והוא הפיקה שדכין בו והוא של עץ אלא שחדוד שבו מכין את הסמים הוא מכסה של מתכת והעץ בטל אצלו מטמא משום כלי מתכות:
זהו ביאור המשנה והלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
המשנה התשיעית עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי הכלים ר' יהודה אומר כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אמר הר"ם וטומאת מדרס שתטמא כשהלך עליה הזב ואפי' היה בינה ובינו דבר מבדיל וכבר נתבאר לך מזה דבר מועט בשבת ועוד יתבארו לך כל משפטי המדרס במסכת זבים והיו אומרי' בשם ר' יהודה אינה נגררת אלא על גבי כלים כדי שלא תעשה רושם בארץ והאחר אומר בשמו חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ענינו שהוא משוה הארץ בלבד ואינה חופרת ודעת ר' יהודה כבר שמעת אותו כי הוא סובר דבר שאין מתכוין אסור והעקר מה שהודעתיך דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך יהיה הדין כמו שנתבאר בשבת גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:
אמר המאירי המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' ממה שצריך שתדע בביאור משנה זו הוא שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכן צריך שתדע מה שביארנו במסכת חגיגה שאין מגעו של זב שוה למשכבו ומושבו שמה שהזב נוגע בו אינו אב הטומאה שיטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא לטמא אוכלין ומשקין אבל מה שהזב יושב או שוכב בו או נשען עליו הוא אב הטומאה והוא הנקרא בלשון רבותינו מדרס ומטמא אדם וכלים וכן צריך שתדע שמושב ומשכב זה של זב שאנו עושין אותו אב הטומאה דוקא כשהוא מיוחד לשכיבה או לישיבה ואינו עשוי לומר לו שיסור משם כדי ליטול אותו כלי שאין אותו כלי מיוחד לתשמיש אחר אבל אם ישב על כלי המיוחד למלאכה אחרת אינו טמא מדרס לטמא אדם וכלים אלא שהוא טמא טומאת מגעו של זב לטמא אוכלין ומשקין וכמו שאמרו במסכת חגיגה כ"ג ב' יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא מדרס ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכשתדע שלש הקדמות אלו תבין מה שאמר במשנה זו שעגלה של קטן שעושין לו ללמדו לילך אם קטן זה הוא זב כמו שידוע שחולי הזיבה מצוי לפעמים אף בקטנים כמו שהתבאר במסכת נדה מאחר שנשען בה הוה ליה מדרס שהרי מיוחדת היא לכך ומטמאה אדם וכלים וניטלת בשבת שהרי תורת כלי עליה ואין מלאכתה לאיסור ואינה נגררת בשבת אלא על גבי כלים ר"ל על גבי בגדים שאלו גוררין אותה על גבי הקרקע הרי היא עושה חרוץ והרי הוא חופר וחייב משום חורש ופי' בגמ' שעל דעת ר' יהודה נשנית שהרי לר' שמעון גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומה שאמר אח"כ ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן [העגלה] הא עגלה מיהא מותר פי' בגמ' תרי תנאי ואליבא דר' יהודה ופי' דבר זה שבכל שאר הכלים הוא שאמרו אין נגררין מפני שאדם גורר אותם בכח ועושין חריץ אבל עגלה מתוך שבגלגל היא מתגלגלת אינה חופרת אלא שכובשת הקרקע ונידוש תחתיה ואותו חריץ הנראה בהלוכה לא על ידי חפירה הוא אלא שעל ידי דריכתה נעשה מקום הלוכה נמוך אבל אינה מזיזה את העפר לעשות חריץ:
ולענין פסק הלכה כר' שמעון וכל הכלים נגררין ואין צריך לומר עגלה אבל מה שנאמר בה לענין טומאה ולענין טלטול בשבת הלכה פסוקה היא:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: ונשלם הפרק תהלה לאל:
אין צדין וכו' כונת הפרק לבאר קצת החלקים הנזכרים בפתיחת הספר ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר על אוכלין עצמן איזה מהם מותר לזמנו ביו"ט לצורך יו"ט ואיזה מהן אסור ואיזה נקרא מזומן מאליו ואיזה לא נקרא מזומן והשני לבאר איזה אוכל נאסר מחמת מוקצה ואיזה מותר ואיזה מהם צריך הכנה ואיזה מהן לא תועיל בו הכנה והשלישי לבאר על איזה צד לוקחין ומוכרין דברים שהם אוכל נפש ואיזו מלאכה שבתקון כלים מותרת לצורך אוכל נפש ועל איזה צד הותרה מלאכה שבאוכל נפש אף למי שאין צריך לה ביומו:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר על דגים שבביברין שאסור לצודן ולזמנן ביו"ט ואמר על זה אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותני' לפניהם מזונות רשב"ג אומר לא כל הביברין שוים זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר אמר הר"ם פי' ביברים בריכות מים שצדין מהם דגים ועוד פי' ביברין בתים מוקפים שמגדלין שם החיות וכל מה שהוא אסור לאכלו ביו"ט מפני שהוא מוקצה אסור ליתן לפניו מזונות כל מחוסר צידה הוא שאומ' הבא מצודה ונצודנו ומה שהוא כן מוקצה הוא והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
אמר המאירי אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא הוצרך התנא ללמדנו שאין צדין דגים מן הימים ומן הנהרות ולא חיה ועוף בגנות ופרדסים ויערים שאין אלו מזומנין כלל ומוקצה גמור הם ואף הכנה שמאתמל אין מועלת בהם אבל אלו שבתוך הביברין שבבית והן בריכות של מים מוקפות מארבע רוחות שהיה לנו לומר בהם שאין נטילתם נקראת צידה ומזומנים הם בא ללמדנו שאין צדין אותן ואין נקראים מזומנין מפני שהדגים נשמטין הם לחורים וסדקים ומחוסרי צידה הם והילכך אפילו הכינם מאתמל אין הכנתו מועלת ואין נותנין לפניהם מזונות ואפילו למי שמתיר ליתן לפני הכלבים באלו אסור הואיל ואין מזונותם עלינו שהרי עקר מאכלם בשרשי עשבים שבקרקעית הבריכה או הגדולים את הקטנים כך פירשו גדולי הרבנים ובמסכת שבת פירשו הם בעצמם מפני שהם מוקצים וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן ואע"פ שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים דוקא בבהמות שאין לחוש ליטלן לאכילה וכן בשבת שאין לחוש לכך הא ביו"ט ובמה שיש לחוש ליטלו לא וכן כתבו גדולי המחברים ולשונם בזה דגים וחיה ועוף המוקצים אין משקין אותן ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהן או לטלטלן וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביו"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו והרי מ"מ זה שאמרו שמא יבא ליקח מהן אינו אלא במה שראוי לאכילה ומ"מ בתוספתא של פרק זה פ"ג ה"ד אמרו עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח כלומר שבמקום פסידא התירו ומ"מ נראה לי שלא נאסר בכלם אלא במזונות שיש בהם טורח ושהוא מחזר אחר הדגים ואחר החיה והעוף להאכילם ולהשקותם אבל זריקת פירורין לתוך הביבר וכיוצא בזה מותר:
אבל צדין חיה ועוף מן הביברין פי' אע"פ שלא הכינם מאתמל מפני שמזומנין הם הואיל ולאכילה הם עומדין וביברים של חיה ועוף הנזכרים כאן לא כביברים של דגים הם אלא מתוך שהזכיר בדגים לשון ביברין הוא מזכירו גם כן בחיה ועוף וביברים שלהם הם קרפיפות מוקפים מארבע רוחותיהם ותוכם נטיעות של עצי יערים ומכניסין לתוכן חיות הבר כגון צבי ויחמור והדומים להם ועופות גדולים המקבלים מרות ותרבות ופרות ורבות לשם ומגדלות את בניהם והרי אלו נקראים מזומנים בלא הכנה מבערב וגדולי הרבנים מפרשים דוקא בשהכינם מבערב ואין נראה כן ומ"מ אין הדבר שוה בחיה ובעופות מכל וכל שהקרפף שהחיה בתוכו אינו צריך שיהא מקורה שהרי אין החיה קופצת בגובה הכותלים אבל צריך שיהא קטן ומפרש בגמרא שיהא יכול ליטלה בכפיפה אחת כלומר שיכוף פעם אחת וישים מיד ידו עליה והוא שאמרו בחד שיחייא או שהיו הכותלים קרובים כל כך שצל שניהם מתערב שכל שהוא כעין דרכים אלו אין צריך לרדוף אחריו ויש גורסין בחד שהייא כלומר שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך ליפש בנתים שאם כדעת ראשון אין זה צידה כלל וניצוד ועומד הוא אבל עופות אע"פ שהביבר קטן הרי יכולין לפרוח למעלה ואין זה מוכן והילכך בעופות מיהא צריך שיהא קטן ומקורה וכן פי' בגמ':
ונותנין לפניהם מזונות וכו' דבר זה לא היה צריך להשמיענו שמאחר שהוא רשאי ליטלן אין צריך לומר שהוא ראוי ליתן לפניהם מזונות אלא אחר שהזכיר ענין זה בראש המשנה אף הוא מזכירו בסופה ומ"מ יש שפירש שנותנין לפניהם מזונות אף באותם שאינו רשאי ליטול מהם מפני שמזונותם עליו ודוקא על דעת מי שאינו דורש לכם ולא לכלבים וכן דוקא בשאין להם מזונות כגון שנתיבשו כל העשבים שבקרפף:
רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין וכו' פי' בגמ' שאף תנא קמא לא נחלק בכך ולא בא רשב"ג אלא לפרש דברי תנא קמא שעקר הכונה בהם הוא מה שכבר ביארנו שכל שהוא בדרך שהוא מחוסר צידה עד שיצטרכו לומר הבא מצודה ונצודנו ולאו דוקא מצודה אלא שיהיו מחזרין אחר איזה השתדלות בנטילתו אין זה מזומן ואסור לצודו וכל שאינו מחוסר צידה מותר ואינו צריך הכנה:
ויש שואלין בעקר משנה זו צידה מפני מה נאסרה כלל אע"פ שאב מלאכה היא הואיל ולצורך אוכל נעשית ואם מפני שאפשר לצודן מבערב הרי מ"מ בני יומן הם מעולין ביותר ואפילו השהו אותן חיים במכמורות בתוך המים אינן בערך אותן הנצודין ביומן כלל ואם מפני שאפשר שיהא סוכר אמת המים מבערב כמו שיתבאר למטה אין ספק שאף אלו אינם בערך אותן היוצאים ממקום גדולם ביומן וכן חיות ועופות אחר שניצודו הם מתנונים והולכים ועוד שלא מצינו הפרש בין אפשר מבערב לאי אפשר מבערב אלא במכשירין או במתבלין כגון מלח ופלפלין אבל בגוף האוכל לא ואם מפני שאין דעתו של אדם עליהם והרי הוא מוקצה יכינם מבערב ואם מפני שאין הכנה במה שאין בידו תינח דגים אבל חיה ועוף בביברים גדולים שאינן ניצודין בהם בשחייה אחת והכינם מבערב ולא נשאר בהם אלא איסור צידה מפני מה נאסרה צידתם שהרי כל שניצוד ביומו מעולה יותר והיא היא השאלה בתלישת פירות ביום טוב ועקר הדברים בתירוץ קושיא זו הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב מנין שאין קוצרין ולא טוחנין ולא מרקדין ר' אחא בשם ריש לקיש אמר אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות כל שהוא משימור מצה ואילך והוא משעת לישה הא כל מלאכה שמקודם לישה אסורה שהלישה וכל מה שאחריה הוא מלאכה שבהכשר אוכלין אבל הקצירה והדישה והעימור וכל כיוצא בהן אינן הכשר אוכל והרי הם בכלל מלאכת עבודה שהרי כל אותן המלאכות אדם עושה אותם בזמן אחד לימים הרבה מה שאין כן מלישה ואילך שכלן נעשות לצורך שעה מעתה כל תיקון אכל נפש אנו מציירין אותן המלאכות הצריכות בתקונו למלאכות הצריכות בדגן וכשם שבדגן נשארו לנו בתיקונו דברים האסורים אע"פ שיש בהם צד שהן שוות ביומן ביותר כך אנו דנין בכל מלאכה שבאוכל נפש וכל שהוא עוקר דבר מגדולו או מעתיקו ממקום שהוא מתגדל בו בבעלי חיים הרי הוא כקצירה ומתוך כך נאסרה צידה אף במקום שאין בו דין מוקצה מעתה צידת חיה ועופות ודגים או חליבת עז אפילו מעז העומדת לחלבה אסור אע"פ שחלב בת יומה שוה ביותר ובתלמוד המערב היו קוראים לצידת הדגים קצירה והוא שאמרו שם בפרק כלל גדול האי מאן דצייד נונא בשבתא חייב משום קוצר ואף בתלמוד שלנו קראו לחליבה קצירה והוא שאמרו המגבן והמחבץ חייב משום לש החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר ובתלמוד המערב שבמסכת פיאה אמרו מעשה באחד שקצר עז על תאנה ונמצא דבש וחלב מעורבין זה בזה ר"ל שהיה דבש התאנים נוטף לתוך החלב אלא שיש גורסין שם שקשר עז וכו':
וי"מ הטעם באיסור צידה מפני שאין הדבר ברור לו שתעלה מצודתו מלאה ולא התירו ביום טוב לעשות מלאכה על הספק והרי מ"מ טעם זה אינו מספיק לחיה ועוף הנצודין בפרט שהוא מתכוין להם לבד וכן יש שפירשו הטעם בפירות מפני שהם גדילות קצת ביום טוב וכן טרחו בזה הרבה בטעמים מבולבלים ועקר הדברים כמו שכתבנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
