מתני' יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות: שתים שהן ארבע בפנים. לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבע''ה ובפ' הזורק (לקמן צו:) ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרה''י לר''ה להביא נדבה למחנה לויה ויום השבת היה כדיליף התם ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש להו ואזיל: ושתים שהן ד' בחוץ. שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ ושתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמרא (דף ג.) שנים שעשאוה פטורים: פשט העני את ידו. וחפץ בתוכה: ונתן לתוך ידו דבע''ה. דעביד ליה עקירה ברה''ר והנחה ברה''י: או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח בר''ה דעביד ליה עקירה [ברה''י] והנחה [ברה''ר]: העני חייב. שעשה מלאכה שלמה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ: ובעל הבית פטור. פטור לגמרי ואפי' לכתחלה מותר דהא לאו מידי עבד והכי מפרש בגמ' (דף ג.): פשט בעה''ב כו' בעה''ב חייב. והרי שתים מן התורה לעומד בפנים: פשט העני את כו'. דעביד ליה עקירה ונטל בעה''ב מתוכה והניח בפנים ועביד ליה בעל הבית הנחה: או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה והוציא העני והניח: שניהם פטורין. שלא עשה האחד מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחלה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת הרי שתים מדבריהם אחת לעני בחוץ ואחת לבע''ה בפנים וא''ת שנים הן לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבע''ה הנחה לעני והנחה לבע''ה לקמן פריך לה ומשני דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למימר שמא יגמרנה: גמ' תנן התם. במסכת שבועות: שבועות שתים. שבועות של ביטוי להרע או להיטיב שתים הן להתחייב עליהן קרבן עולה ויורד האמור בפרשה (ויקרא ה) דנפקי מלהרע או להטיב דמשמע להבא אוכל ולא אוכל: שהן ארבע. יש לך לרבות עוד שתים מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם לרבות לשעבר אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:

יציאות השבת שתים שהן ארבע. הקשה ריב''א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן (דף עג.) דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף והוה ליה להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע''ש מבעוד יום כגון לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה אין שורין דיו וסמנין ואין צולין בשר ואח''כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהם דברים הנוהגים עם חשיכה ואח''כ במה בהמה ובמה אשה יוצאה דברים הנוהגים בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת ודרך התנא לשנות כסדר זה כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י''ד ושוב בי''ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין הערבים ואחר כך שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בז' ימי' קוד' יה''כ ואח''כ בעיה''כ ואח''כ ליל י''כ ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעי' עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וידו של אדם אינה לא כרה''י ולא כרה''ר ור''ת מפרש דדבר ההוה רגיל הש''ס לשנות תחילה וכן במס' ב''ק (דף ב) השור והבור המבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גבי ד' צריכין להודות בפרק הרואה (ברכות דף נד:) דלא נקט הש''ס כסדר הפסוק ועוד מפרש ר''ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו אע''ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המעביר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש: יציאות הוצאות הוה ליה למתני' אלא נקט יציאות לישנא דקרא אל יצא איש ממקומו (שמות טז) ודרשינן מינה (עירובין דף יז:) הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן: שתים שהן ארבע בפנים כן נראה כמו שמפרש רש''י כאן דמבפנים היינו לבעה''ב העומד בפנים ובחוץ היינו לעני העומד בחוץ שתים הוצאות והכנסות דחיוב שהן ד' הוצאות והכנסות דפטור ובשבועות פרש''י בפנים היינו הכנסות פנים שנים דחיוב דעני ודעשיר ושנים דפטור ובחוץ היינו הוצאות חוץ ואין נראה מדפירש מילי דעני לחוד ומילי דעשיר לחוד משמע כפי שפירש כאן ולפי' דהתם לא היה לו לערב הוצאות והכנסות יחד ומיהו שמא לפי שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש הוצאות לבד [והכנסו' לבד] מ''מ אין נראה לרבינו אלחנן מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים: פשט בעה''ב את ידו כו'. תימה לר''י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעה''ב וכן בריש שבועות דמפרש בגמרא (דף ג. ושה) שתים דעני ודבעל הבית מה שייך לקרותו שתים מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר''י דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה''י לרה''ר מה לי מוציא מרה''י לרה''י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה''ב ולא בעה''ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק (לקמן דף צו: ושה) מויכלא העם מהביא ובספ''ק דעירובין (דף יז:) נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והתם פירשתי והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן דתנן בהזורק (דף צו.) שתי גזוזטראות זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת לוים ובריש הזורק (ג''ז שם:) נמי בעי הזורק ד' אמות ברה''ר מנלן ודחיק לאשכחינהו במשכן עד דמסיק כל ד''א ברה''ר הלכתא גמירי לה וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו ולא אבות שאין אבות אלא מ' חסר אחת וגבי הכנסה נמי אמרינן בפ' במה טומנין (לקמן מט:) הם העלו קרשים מקרקע לעגלה אף אתם אל תכניסו מרה''ר לרה''י וא''ת כיון דהכנסה היתה במשכן מה צריך תו לקמן בהזורק (דף צו:) לפרושי דסברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי דהזורק ד' אמות ברה''ר משמע דאי הוה משכחת לה במשכן הוה ניחא ליה אע''ג דהתם ליכא סברא וי''ל דאיצטריך סברא להכנסה דבעה''ב דלא הוה במשכן דהם העלו קרשים כו' היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדים שהוא רה''ר ואם תאמר כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וי''ל דתנא ליה איידי דבעי למיתני הם הורידו קרשים מעגלה ואתם אל תוציאו כו' אע''ג דהוצאה נפקא לן מקרא בהדיא איצטריך למיתני שהיתה במשכן משום. דקתני ברישא בברייתא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אע''פ שלא היה במשכן כמו בהוצאה והא דאסמוך קרא דשבת למלאכת המשכן הוה דרשינן למילתא אחריתי: שבועות שתים שהן ארבע. בריש שבועות (דף נ.) מפרש שתים אוכל ולא אוכל דכתיב בהדיא בקרא להרע או להיטיב דהיינו להבא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי דאתי מדרשא והא דלא מפר' שהן ד' אזרוק ולא אזרוק והוה אתיא כולה כרבי ישמעאל ולא הוה צריך לאוקומי בתרי תנאי משום דמתני' בפ''ג (דף ימ:) תנן בהדיא שהן ד' אכלתי ולא אכלתי וא''ת אמאי לא קתני שתים שהן שמונה [אוכל ולא אוכל] אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי ונראה דלכך פירש רש''י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו ור' יצחק תירץ דלא נקט אלא אכלתי ולא אכלתי משום דפליג ר' ישמעאל והוי רבותא טפי אבל אזרוק ולא אזרוק דמודה ר''י לא חש למיתני וא''ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד' ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רה''ר דחייב כדאמר לקמן (דף צו:) וזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ומרה''ר לרה''י וי''ל דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרה''י לרה''ר לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה''י לרה''י וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה בהולכה ביד וזה בזריקה:

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים כו'.

גמ' תנן התם בתחלת שבועות. שבועות שתים שהן ארבע. ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. יציאות השבת שתים שהן ארבע. מראות נגעים שתים שהן ארבע. ואקשי' אמאי התם במסכת שבועות לא קתני בענין שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ.

מתני: יציאת השבת שתים שהן ד' בפנים. פירש"י ז"ל, בפנים לאותו העומד בפנים ושתים הוצאה והכנסה דבעל הבית לחיוב שהן ארבע הוצאתו והכנסתו לפטור וכן בחוץ שתים שהן ארבע הוצאה והכנסה דעני לחיוב ולפטור דפתח לסדורי דעני לחיוב בסדורי דרישא. וי"מ בפנים היינו לחפץ שהוא נכנס בפנים והיינו הכנסה ולפי שאין חיוב המלאכה אלא בהכנסה והיא היא דאתיא לידי חטאת קרי להכנסה מלאכה דבפנים ושתים הכנסה דבעל הבית והכנסה דעני לחיוב שהן ארבע בשתי הכנסות של פטור ובחוץ שתי הוצאות לחיוב שהן ארבע שתי הוצאות של פטור ופי' הכנסה בתחלה מהיכא דפתח בי' וליכא קפידא במלתא כדמפורש בריש מס' נדרים דזמנין תנא מפרש מהיכא דסליק מיני' וזמנין מהיכא דפתח ביה ולא קפיד. והא דתני הכנסה והוצאה דעני בחדא ולא נקיט אורחא דרישא כיון דפתח במילי דעני מסיים להו. ואחרים פירשו, שתים בפנים היינו הוצאה דבע"ה לחיוב והוצאה לפטור שהן ארבע הכנסה לחיוב והכנסה לפטור. ושתים שהן ד' בחוץ נמי היינו הכנסה דעני לחיוב והכנסה לפטור שהן ד' הוצאתו לחיוב והוצאתו לפטור ואין הפי' הזה נכון לפי שאין הפטור כדאי להוליד תולדות ואין ראוי לקרותו אב ודאמרי' בגמ' וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור לאו אאבות קיימי אלא ה"ק וכ"ת התם לא קתני אלא אבות, והיינו הוצאות שתים לחיוב ותולדותיהן הוצאות שתים לפטור. ואיכא דקשי' לי' היכי מנו רבנן הוצאות בשתים הא שם הוצאה חד הוא כדמקשינן בגמ' בפ' ידיעות הטומאה והא שם טומאה אחת היא ואע"ג דאסיקנא התם דתרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש אבל שם הוצאה ודאי אחת הוא. ובתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו לכך מנו אותם חכמים בשתים משום דפלגינהו רחמנא בשתים דמתרי קראי נפקא לן חד מפ' הקודם מדכתיב ויכלא העם מהביא נמנעו להוציא מביתם למחנה לויה שהוא רה"ר והיינו הוצאה דבעה"ב והוצאה דעני נפקא לן במס' ערובין בפ"ק מדכתיב אל יצא איש ממקומו והוינן בה וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לומר שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד והוצאה בכלל הוא וקרי בה אל יוציא ואע"ג דהתם מסקינן אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא קרינן התם ה"ק ועיקר קרא לתחומין הוא אבל הוצאה נפקא מכללי' וכ"ש לרבנן דאמרי תחומין דרבנן ואל יוציא בלחוד הוא. וא"ת קראי גופייהו ל"ל צריכי סד"א הוצאה חידוש הוא שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"ר כגרוגרות חייב משא"כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא אסורן מחמת עצמן והואיל וחידוש הוא ואין לך בה אלא חדושה בלבד והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו לפיכך פירש הכתוב לשתיהן ומיהו הואיל ומלאכה אחת היא לא נמנין בכלל אבות מלאכות כשתים והביאו ראי' לדבר מדלא גמרינן לה ממשכן והא ודאי הוצאה היתה במשכן ולא למדוה משם כמו שלמדנו לל"ח מלאכות הנשארות ואמרי' נמי בפ' הזורק ממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימה לי' מלאכה ומסקנא גמר העברה העברה מיה"כ אלמא ליכא למיגמר ממשכן אלא צריכה היתה התורה לפורטה לעצמה. ואי קשי' לך, א"כ לימא ללאו יצאתה ואזהרה שמענו עונש מנין יש להשיב לך כיון שהיתה במשכן ואשכחן דקפיד עלה רחמנא בלאו ואזהר עלה רחמנא הדרא לכלל שאר כל המלאכות שהיו במשכן. ואין דברים הללו מחוורין כל צרכן. וי"א דלא צריכי תרי קראי להוצאה דעני ודבעה"ב שאלו כן היו מנינן להו באבות מלאכות בתרתי ונמצאו ארבעים אלא משום דאי כ' רחמנא ה"א ללאו יצאתה ואין בה מיתת ב"ד לכך שנה עליו הכתוב להביאה לכלל שאר מלאכות ודקא קשיא לך למה מנו אותן חכמים שתים לאו קושי' הוא דלא דמי למאי דאקשינן בפ' ידיעת הטומאה שם טומאה אחת הוא והתם בין נגע בקודש בין שנכנס במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתה אי אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא הלכך לעולם העלמה אחת היא לגמרי אבל הכא הואיל ושתי הוצאות הם בשני ענינים תרתי חשיבי וכ"ש שיש להתחייב על הוצאות בעה"ב והכנסת עני שדרך האדם למשוך לעצמו והיא המלאכה התשובה אצלם וזה הטעם נכון בתי' הקושיא. אבל נראה דל"צ תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא ומאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא מפיק לה מאל יצא קרינן בי' אל יוציא ויכלא לא משמע לי' דלא גמר העברה העברה מיה"כ אלא בחול קאי ומשום דשלימה מלאכה א"נ לכ"ע מויכלא ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר' יונתן בלחוד וקשי' לי' התם ודחיי' רב אשי לגמרי לכ"ע ולמ"ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת (יוציא) המן אתאי והא ע"כ למ"ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא ופי' שהזכרנו בזה למעלה פי' משובש ורחוק הוא דכיון דמקרא ומסורת אל יצא לתחומין אתא אל יוציא מנ"ל ועוד דא"כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת ב"ד לעולם. ירושלמי (א,א) א"ר יוסי עני ועשיר א' הם ומנו אותם חכמים שתים וכו' פי' מפני שמשונה הוצאת זה מזה מפני שהעני מביא לרה"ר שהוא עומד ודרך הוצאה בכך ובע"ה מוציא מרה"י שהוא בו לרשות שאינו עומד שם. ראיתי לבעלי הקונדריסין שפי' למה פתח תנא דמכילתין בהוצאה משום דבעי למינקט סדרא מע"ש כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה והדר מייתי סדורא דיומא במה מדליקין שהוא סמוך משתחשך והדר במה טומנין והדר תנא כללא דיומא גופי' לפיכך שנה תחלה איסור הוצאות כדי שיהא ראוי לגזור עליהן סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא אע"ג דקתני אין שורין את הדיו ואין נותנין דיו וכו' ומתני' לא מקדים אבות דידהו מ"מ התחיל סדרו בהוצאה לומר הוצאה מלאכה הוא וגזרו עלי' סמוך לחשיכה וכן גזרו בדיו ואונין וכולה מתני' ולהכי תנא הכא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה מפני שסמכו ענין לו לאל יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה:

גמ': הא דתנן שבועות שתים וידיעת הטומאה ב' וכו'. אפרשי' במקומה (שבועות ב:) בס"ד:

מתני': יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. פירש רש"י ז"ל: שתים לחיוב לאותן העומדים בפנים דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית, דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי ליה, שהן ארבע עם הכנסה והוצאה דבעל הבית לפטור, וכן לעני. והדר קא מפרש שתים דחוץ דסליק מינייהו. והוא הנכון. ואחרים פירשו שתים שהן ארבע בפנים דהיינו הכנסות שנעשות בפנים והן הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. ואינו מחוור דכשבא לפרש לא היה ליה לערב הכנסות והוצאות יחד.
ואיכא למידק אמתניתין מאי טעמא פלגינהו רבנן בתרתי דהוצאה והכנסה דעני היינו דבעל הבית, ומאי שנא הא מהא, וכדאמרינן בשבועות (יד, ב) גבי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, והא שם טומאה אחת היא. ותירצו בתוס', משום דקרא נמי פלגינהו בתרתי קראי ואיצטריך תרי קראי בהוצאה, דהא בפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) מייתינן לה מויכלא העם מהביא (שמות לו, ו) ובפרק קמא דעירובין (יז, ב) משמע דנפקא לן נמי הוצאה מאל יצא איש ממקומו (שם טז, כט) ודרשינן ביה אל יוציא, דאמרינן התם לוקין על ערובי תחומין דאורייתא, ופריך והא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, פירוש משום דדרשינן מיניה אל יוציא. ואע"ג דמשני התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, לאו למימרא דלא נדרש מיניה כלל אל יוציא, אלא לומר דעיקר קרא כי אתא לתחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן ליה אל יצא, אבל לעולם לדרוש מיניה נמי אל יוציא. ותדע לך דהא לרבנן דלית להו ערובי תחומין דאורייתא אל יצא למאי אתא.
וכי תימא קרא נמי למאי פלגינהו. אפשר לומר משום דהיא מלאכה גרועה שאילו פנה מזוית לזוית משא גדול פטור והוציא קצת מרשות לרשות חייב, מה שאין כן בשאר כל המלאכות שאינן אסורות אלא מצד עצמן באיזה רשות שתעשה. והיינו נמי דלא גמרינן לה ממשכן כדגמרינן כולהו שאר מלאכות, ותדע לך נמי דהא בפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) אמרינן הוצאה מנין שנאמר (שם לו, ו) ויכלא העם מהביא, ואקשינן ודילמא בחול וקאמר להן משה לא תיתו דשלימא לה מלאכה, ואיצטריך לשנויי דגמר העברה העברה מיום הכפורים, אלמא אף על גב דהוי במשכן אפילו הכי איצטריך קרא לפורטה מה שלא הוצרך בשאר מלאכות, והלכך הוצאה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואי לאו דגלי רחמנא בתרווייהו לא ילפינן חדא מחברתה. ואם תאמר אם כן לחשוב להו בתרתי והוי להו ארבעים מלאכות. יש לומר דמכל מקום מלאכה אחת היא ושם אחד יש לה ונחשבת היא כאחד, אלא שהוצרך הכתוב לגלות בהן שזו וזו אחת הן. ואם תאמר אזהרה שמענו עונש מנין. יש לומר כיון דגלי רחמנא דמלאכות נינהו הרי הן בכלל כל העושה בו מלאכה יומת.
(והר"מ) [ור"ת] ז"ל היה אומר שאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר, וכן יש שפירשו כדבריו, שאילו כן בתרתי חשבינן להו והוו להו מ' מלאכות שלמות. ומכל מקום לא תקשי לן מתניתין דפלגינהו בתרתי דלא דמי לההיא דשבועות (יד, ב) דאמרינן שם טומאה אחת היא, דהתם ודאי אחת היא לפי שאין אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא וכל שהוא טמא אסור ליגע במקדש וקדשיו, אבל הכא דהוצאות משתנות זו מזו, דהוצאת העני חשובה שמושך לעצמו אינה דומה להוצאת בעל הבית שמוציא ממנו, לפיכך מנאום חכמים בשתים. ור"ת ז"ל הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי בפירקין (ה"א): אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושו: אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקא ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות. ואם תאמר לדבריהם אל יצא איש ממקומו למאי אתא לרבנן דאמרי שאין תחומין דאורייתא, תירץ הרמב"ן ז"ל דדילמא לאזהרת יוצא המן הוא דאתא.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת שבת אמנם היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת פסחים לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החיבור והיא כוללת עשרים וארבעה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' יציאות שבת ב' במה מדליקין ג' כירה ד' במה טומנין ה' במה בהמה ו' במה אשה ז' כלל גדול ח' המוציא ט' אמר ר' עקיבא י' המצניע י"א הזורק י"ב הבונה י"ג האורג י"ד שמנה שרצים ט"ו אלו קשרים י"ו כל כתבי י"ז כל הכלים י"ח מפנין י"ט ר' אליעזר דמילה כ' תולין כ"א נוטל כ"ב חבית כ"ג שואל כ"ד מי שהחשיך וענין המסכתא כלו אמנם הוא סובב לבאר עניני הלכות שבת איזו מלאכה נאסרה בו מן התורה הן אב הן תולדה עד שיתחייב בשגגתה חטאת ובזדונה כרת בלא התראה וסקילה בהתראה ואיזו מלאכה נקראת אב להיות מינין שבה נקראים תולדה ואיזה הבדל יש בין אב לתולדה לענין שבת ולבאר איזו מלאכה נאסרה בו מדברי סופרים ואיזה מן הענינים הדומים למלאכה הותרו בו אף מדברי סופרים וכן לבאר הדברים שאדם חייב לעשותן בשבת מדרך חובה או מצוה ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא דרך כלל לארבעה חלקים הראשון לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהן ובאיזה שיעור והשני לבאר בו את שאסורות בו מדברי סופרים השלישי לבאר בו הדברים שאדם חייב לעשותם בשבת מדרך חובה או מצוה והרביעי לבאר בו את שאדם מותר לעשות במינים הדומים למלאכות או במלאכות גמורות אם מפני כבוד שבת או צורך רפואת חולי אם מצד מצוה אם מצד הרשות:

החלק הראשון הוא רוב עניני המסכתא והתחיל בראש המסכתא בזה החלק והקדים ההוצאה לשאר המלאכות מצד שרוב עניני שבת תלוים בה מחמת שהיא כוללת הוצאה וזריקה והושטה והעברה ארבע אמות ברשות הרבים וכן כוללת ידיעת הרשויות איזהו רשות הרבים ואיזהו רשות היחיד או כרמלית או מקום פטור וכן כל דיני טלטול כמו שיתבאר בסמוך ולא באו בביאורה הפרקים על הסדר אלא שהתחיל בה להיותה עקר המלאכות והיותר ארכת הדברים שבכלם והפסיק בה בקצת פרקים עד שחזר לביאור עניניה ויתבאר ענין זה החלק קצתו בפרק זה ורובו בפרק במה בהמה ובמה אשה ובפרק כלל גדול והמוציא ובפרק ר' עקיבא והמצניע והזורק כלם יבאו בביאור זה החלק שהזריקה בכלל ההוצאה היא כמו שביארנו ואף בשאר הפרקים דברים מפוזרים ממנו שכל מה שאמרוהו בטלטול עצים ואבנים ומוקצה וכיוצא בהם כלם ענינים נתלים בהוצאה וכמו שאמרו באחרון של ביצה אטו טלטול לאו משום הוצאה הוא ולא עוד אלא שלא נשלמו ביאוריה בזאת המסכתא רק בהצטרף עמה מסכת עירובין שהיא כולה באה לתקון עניני ההוצאה וגדריה וכן שיתבארו שם הרבה פרטים בידיעות הרשויות שלא יתבארו כאן כגון דיר וסהר וגינה וקרפף והרבה כיוצא באלו כמו שיתבאר בע"ה וכן יושלם ענין זה החלק בביאור שאר המלאכות בקצת הפרקים שהוזכרו ובפרק אורג ובפרק בונה ובפרק קשרים ובפרק שרצים והחלק השני ר"ל בביאור איסורי סופרים שבה וכן החלק הרביעי במה שהותר ממיני המלאכות אם לצורך שבת אם אפי' לדברי הרשות יתבארו ביחד ובערבוב בפרקים האחרונים ר"ל כל כתבי וכל הכלים ומפנין ותולין ובפרק מילה ונוטל וחבית ושואל ומי שהחשיך וכן בקצת הפרקים הראשונים והם כירה ובמה טומנין וכן יתבאר קצת מזה החלק ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים ואמנם החלק השלישי בביאור הדברים שאדם חייב לעשותן מדרך חובה או מצוה יתבאר רובו בפרק שני במה מדליקין וקצתו בפרק כתבי הקדש וכן בענין שלש סעודות ושאר דברים שבערב ודברים מפוזרים ממנו בקצת פרקים אחרים זהו שורש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים ארוכי הענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון להתחיל בביאור עניני הוצאה מרשות לרשות והשני במה שנאסר מערב שבת מחמת שמא יבא לידי חלול שבת וכן בדברים שנאסרו בשבת לא מחמת עצמן אלא שמא יבא בסבתן לידי חילול שבת והשלישי לבאר בקצת דברים שהותרה התחלת עשייתן בערב שבת אע"פ שמלאכתם נגמרת בהם בשבת מאליה זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני ההוצאה מרשות לרשות והוא שאמר יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין אמר הר"מ פי' קודם שאתחיל בפירוש אקדים בהקדמות שהאדם צריך בהם ולעמוד עליהם ואז יתבארו עניני זאת המסכתא והמסכתא אשר אחריה ומהם כי שנוי המקומות בדיני השבת ארבעה והם הנקראים רשות שבת האחד מהם נקרא רשות הרבים והוא המקום שידרכו בו כל העם כלם ובתנאי שיהיה בלי קרוי ושיהיה ברחבו שש עשרה אמות או יותר ושלא יהיה תוך דלתים או חומת מדינה כי המדינה כשהיא מוקפת חומה ודלתותיה נעולות אינה רשות הרבים אבל יש לה דינים עוד נבארם בפרק החמשי ממסכת עירובין ואולם כי רשות הרבי' הוא כמו המדברות והיערים והדרכים המפולשים להם והשני רשות היחיד והוא מקום שאין דורכין בו רבים והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים וארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה או יותר על אלו השיעורין אבל אם יהיה פחות מאלו השיעורי' ברוח מן הרוחות השלשה אינו רשות היחיד ואין חלוק בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ בזה השיעור או חפירה בארץ שיהיה לו אורך ורחב ועומק כאשר התנינו או מקום מוקף בארבעה כותלים כמו הבתים והדיורין הכל יקרא רשות היחיד ובתנאי שיהיה גובה הכותלים עשרה טפחים כאשר ביארנו והחלל ביניהם ארבעה על ארבעה או יותר והשלישית הוא הנקרא כרמלית והוא המקום אשר לא ישלמו בו תנאי רשות הרבים ולא תנאי רשות היחיד וגדרו כאשר אומר והוא כי כל מקום שיהיה בו ארבעה טפחים באורך וארבעה טפחים ברוחב או יותר וגבהו שלשה טפחים הוא יהיה כרמלית בין יהיה חפירה בארץ או עמוד ועומד על שטח הארץ הכל שוה אם לא יהיה העמוד העומד גבהו תשעה טפחים בצמצום אז יקרא רשות הרבים כי בני אדם יניחו עליו חפציהם ויסתייעו בו בנשאם משאות על כתפיהם אבל אם הוא פחות מתשעה טפחים עד שלשה הוא כרמלית וכן אם הוא יתר מתשעה עד עשרה אם הגיע לעשרה טפחים אז יהיה רשות היחיד לפי שנשלמו תנאיו ואם הוא גם כן פחות משלשה טפחים הוא כמו רשות הרבים לפי שהעקר אצלנו בכל התורה כל פחות משלשה כלבוד דמי וכל זה בתנאי שיהיה במקום ארבעה טפחים אורך וארבעה רוחב לפי שהעקר אצלנו אין כרמלית פחותה מארבעה וגם כן המקומות שיש להם שלשה כותלים והרוח הרביעית ממול רשות הרבים הם כרמלית ובתנאי שיהיה בו ארבעה על ארבעה והרביעי מקום פטור והוא שיש בגבהו יותר משלשה טפחים ואפי' עד לרקיע ורחבו פחות מזה השיעור זה יהיה מקום פטור ואפי' יהיה ארכו ארבעה טפחים ורחבו ארבעה טפחים פחות רחב שעורה וגבהו משלשה טפחים עד לרקיע הרי זה מקום פטור ואין הפרש בכאן בין שיהיה עמוד עומד על שטח הארץ או חפירה בארץ יהיה בהם זה השיעור אלא אם יהיה בגובה העמוד העומד תשעה טפחים בצמצום שהוא רשות הרבים מן הטעם שאמרנו ולא נחוש לארכו ולרחבו ודיני אלו הרשויות כך כי רשות היחיד ורשות הרבים ומי שיוציא מאחד מהם לאחר בשבת יתחייב סקילה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג לפי שהיא מלאכה מכלל אבות מלאכות כמו שנבאר ומי שיוציא מאחד מהם לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ואם הוא שוגג אינו חייב כלום לפי שאין בכל המצות שלנו יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי' על השוגג כאשר נבאר במקומו אבל מקום פטור הוא מותר להוציא ממנו לכל אחד מן השלש רשויות מהם אליו וזה מותר לכתחלה ולפיכך נקרא מקום פטור ומפני זה נקראת כרמלית לדמות באשה האלמנה שאינה בתולה ולא בעולת בעל כמו כן אלו הרשויות אינם רשות הרבים ולא נשלמו בהם תנאי רשות היחיד ויהיה אמתת השם כרמלית ודע כי כל יציאה הם גם כן הכנסה כהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ אלא שמנהג המשנה לקרות עקירת דבר מרשות היחיד לרשות הרבים [הוצאה] ועקירת דבר מרשות הרבים לרשות היחיד הכנסה ועל זה המנהג יאמרו מכניס ומוציא בכל זה הענין ודע כי בכל מקום שאמרו בזאת המסכתא פנים וחוץ רצונם בזה רשות היחיד ורשות הרבים וכל מה שאמרו בו חייב הוא חייב סקילה אם הוא מזיד או קרבן חטאת אם הוא שוגג וכל מה שאמרו בו חייב חטאת ר"ל אם הוא שוגג ואם הוא מזיד יתחייב סקילה וכל מה שאמרו בו פטור באי זה דבר שיהיה ממשפטי השבת ר"ל פטור מן המיתה ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד אלא בהלכות ידועות שאמר בהם על דרך שתוף הלשון ואע"פ שהוא מותר ועוד נעורר עליהם כשנזכרם ומפני זה אמר העני ובעל הבית ולא אמר איש אחד עומד ברשות הרבים ואיש אחד עומד ברשות היחיד זה היה לאחוז דרך קצרה לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברשות הרבים במקום אמרו עני אם כן תורה לנו מלה אחת כל הענין כמו שיורו ארבע מלות ומה שחייבו להתחיל בדין ההוצאה מרשות לרשות לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכים בה לכלום וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אעפ"י שהנראה ממנה אינה מלאכה על כן הקדימה להזהיר עליה לפי שהיא מדרשא אתיא כמו שיתבאר והטעם שהצריכו לומר יציאות שבת ולא אמרו הכנסות שבת כי כל יציאה היא הכנסה כאשר ביארנו ועוד כי אחז דרך המקרא כי המוציא מרשות לרשות למדנו אותו מדברי השם ית' שאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא למדנו כי הבאתם מה שהיו מביאים תקרא מלאכה והיו מביאים מאהליהם למחנה לויה והיה מרשות היחיד לרשות הרבים והיא הוצאה כמו שביארנו ולפיכך אמר יציאות שבת ואם תקשה ותאמ' מפני מה נאסרה ההכנסה מאחר שלא למדנו מהמקרא אלא ההוצאה זאת הקושיא כבר הקשוה בתלמוד ואמרו מכדי גמרא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ענין גמרא בכאן הוא דבר תורה עליו הסברא לפי שענין הוצאה והכנסה אחד כאשר ביארנו:

זהו מה שראינו להקדימו בזה המקום ואני עתה מתחיל לפרש ואומר שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ רוצה בזה שהם שני מינים הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד והוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ויהיה באלו השני מינים שמנה חלקים ארבע תלויות באדם העומד ברשות הרבים וארבע תלויות באדם העומד ברשות היחיד וזהו ענין אמרו ארבע בפנים וארבע בחוץ והארבע מינים התלוים בבעל הבית חייב בשתים מהם ופטור בשתים וגם כן הארבעה התלויות בעני כפי לשון זאת המשנה והעקרים שנבנית זאת המשנה עליהם הם שלשה וכשתדעם ותבינם תדע מאי זה דבר דנו על בעל הבית פעם חייב ופעם פטור וכמו כן בעני האחד מהם כי לא יתחייב אדם מיתה אם הוא מזיד או חטאת אם הוא שוגג על הוצאתו מרשות לרשות עד שיעקור החפץ מרשות הרבים ויניחנו ברשות היחיד או להפך אבל אם עקר מרשות היחיד ולא הניח ברשות הרבים או הניח ולא עקר פטור הוא והעקר השני כי כשיתחיל האדם מלאכה בשבת ולא גמר אותה ובא אדם אחר וגמר אותה מלאכה בענין שאלו גמר אותה הראשון היה מלאכתו גמורה שניהם פטורין לפי שהמלאכה נגמרה משניהם ולא עשה אחד מהם מעשה גמור וזהו מה שאמר התלמוד יחיד העושה חייב שנים פטורין והרמיזה על זה מאמר השם ית' בעשותה אחת ואמרו העושה את כלה ולא העושה מקצתה והדמיון על זה אם כתב שמעון א' ביום השבת וכתב ראובן בי"ת אע"פ שנגמר השם משניהם יחד וזהו שתי אותיות והוא שיעור הכותב אעפ"כ שניהם פטורי' והעקר השלישי כי לא יתחייב העוקר מרשות ומניח ברשות אחר עד שיעקור ממקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה ויניח גם כן במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה או למעלה מזה כי מה שהוא פחות מזה השיעור לא יניחו בו החפצים המונחים ולא יתקיימו אלא אם יהיו אותם החפצים דקים ולפי שיד האדם יניחו בה החפצי' הגדולים למה שיש בם מתכונת הקבוץ והפישוט והאחיזה מפני זה נחשוב אותה כאלו היא מקום שיש בו ארבעה על ארבעה ולפיכך מי שנתן דבר ביד אדם כאלו הניחו בארץ במקום שאותו האדם יושב עליו ולפי שהיו אלו העקרים ידועים באמתת הקבלה אמר כי כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית העני חייב לפי שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד וגם כשלקח העני מיד של בעל הבית והוציא העני חייב לפי שעקר מרשות היחיד והניח ברשות אחר לפי שכבר נתתי לך עקר כי כל מה שיבא בידי אדם כאלו הונח בארץ במקום שהוא שם אותו האדם ואם הכניס העני את ידו ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין לפי שבעל הבית עקר מרשות היחיד והעני הניח ברשות הרבים אלו הן ארבע בחוץ ועל זה החלוק בעצמו מן הסברא גם כן מארבע שבפנים ואם יקשה עליך מאמרו ארבע בחוץ מפני מה ייחס ארבעה מינים מאלו לעני ואמרנו שהם תלויים בו והוא אינו מתחייב אלא בשתים מהם בלבד כמו שביארנו לפי כי השנים הנשארים ייחוסם אליו כייחוסם לבעל הבית לפי ששניהם פטורין זה מבואר ואינו קשה כי העני הוא שפשט ידו לפנים ולפיכך ייחס הפעלה לו והיו הארבעה מינים תלויים לו אע"פ שהחיוב לו ולבעל הבית בשנים מהם שוה וכן התשובה באמרו ארבע בפנים כי בעל הבית פשט ידו לחוץ וייחס לו הפעלה אעפ"י ששניהם פטורים וכבר הודעתיך בפתיחת דברי כי בכל מקום שיאמרו בהלכות שבת פטור ר"ל פטור מן המיתה וחייב מלקות וזאת היא כונתם באמרם פטור אבל אסור אלא מקומות שייעדנו להעיר כשיזכרו ומאותן המקומות אמרו בכאן העני חייב ובעל הבית פטור כי בעל הבית אינו חייב כלום לפי שלא עשה מעשה ר"ל שלא פשט ידו אלא שנשא חפץ ונשאר כמו שהיה כלומר לא עקר ולא הניח וגם כן אמרו העני פטור שהוא פטור לגמרי לפי שהוא גם כן לא עקר ולא הניח אבל אמרו שניהם פטורין הוא פטור אבל אסור לפי שכל אחד מהם עשה מקצת מעשה כמו שביארנו:

אמר המאירי יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו' צריך שתדע שזה שתפס לשון יציאות פירושו על הוצאה ומפני שאין הוצאה אלא על ידי אדם הוא קורא לה יציאות כלומר שהוא יוצא ומוציא בידו איזה דבר ובקצת לשונות שבגמ' אמרו מפני זה רשויות קתני כלומר רשויות שבת שתים ר"ל רשות היחיד ורשות הרבים שהן ד' כלומר שבהן ארבעה חיובין הוצאה לשל חוץ ולשל פנים וכן הכנסה לשניהם וכולן לחיוב ומה שאמר במשנתנו שהן ארבע בפנים וכן בחוץ פירושו עם השנים של פטור שבשניהם יש הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור כמו שיתבאר וכבר ביארנו שזה שהוא מתחיל בהוצאה הוא מפני שרוב ענייני המסכתא תלויים בה ומפני שאינה דומה לשאר מלאכות עד שהדעת מפקפקת להיותה נקראת מלאכה מטעם מה לי מזוית לזוית מה לי מרשות לרשות הוצרכו להביא איסורה בפרט ולא הספיק להם הבאתה מלא תעשה כל מלאכה והביאו איסורה בפ' הזורק ממה שאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה במלאכת הקדש ופירש לשעתו ויכלא העם מהביא ומשה היה עומד במחנה לויה והיא היתה רשות הרבים שכל בני ישראל היו באים שם לדון ולשאול ואין מי שימחה בידו ומחנה ישראל כל אחד ואחד היה יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו ונמצא שבכלל הדברים שאמר להם הוא שלא יוציאו משם למחנה לויה נמצא שהבאה זו היתה בכלל אל יעשו עוד מלאכה ודרשו ז"ל שלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן לומר שכל שהוא נקרא מלאכה במשכן נקרא מלאכה בשבת ויש גורסין שם ר"ל בפרק שם ר"ל בפרק הזורק וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא ליה מלאכה דכתיב והמלאכה היתה דיים ולפי מה שפירשנו אין צרך בכך שאף אנו מפרשים שבחול היה אלא שהוא מכניס הבאה בכלל מלאכה ומ"מ הם גורסים בתירוץ שאלה זו גמר העברה העברה מיום הכפרים הכא כתיב ויעבירו קול והתם כתיב והעברת וכו' מה להלן ביום קדש אף כאן ביום קדש:

ומאחר שנתברר שההוצאה מלאכה בירר במשנה זו שהוצאות אלו הן שתים שהן ארבע בפנים ואי אתה מוצא כן אא"כ אתה כולל הכנסה בכלל הוצאה ומפני זה הוצרכו לומר בגמ' תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה שכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא שמוציאו ממקומו וראיה אצלי לדבר זה שהרי אמרו משה היכא הוה קאי במחנה לויה וקאמר להו לא תפיקו מרשות היחיד לרה"ר ועל הוצאה זו נאמר ויכלא העם מהביא ומלת הבאה ומלת הכנסה אחת הן ומ"מ מצד שבכל מלאכה אתה צריך לעשות איזה דבר שבה עיקר להיות נקרא בשם אב וכל שאר המינין תולדות לה היתה ההוצאה אב מפני שהוצאה היתה במשכן וההכנסה תולדה ומ"מ אין הפרש בחיובן בין אב לתולדה אלא שאם עשה אב ותולדה שלו בהעלם אחד לא יתחייב אלא בחטאת אחת הא לשאר הדברים אב ותולדה שוים ואחר שכן הוצאות אלו שתים שהן ארבע בפנים ר"ל לאותו העומד בפנים שזהו בעל הבית:

ופירוש שתים שהן ארבע ר"ל שתים מן התורה לחיוב חטאת בשוגג או לכרת וסקילה במזיד והם הוצאתו והכנסתו בעקירה והנחה שהן ארבע עם שתים אחרות שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם הוצאתו והכנסתו בהנחה שלא בעקירה או בעקירה שלא בהנחה ועל הדרך הזה בעצמו שתים שהן ארבע בחוץ ר"ל לאותו העומד בחוץ ומכניס לפנים כל שלא נעשית המלאכה כולה על ידו אע"פ שנשלמה על ידי אחר עמו כגון שזה שעומד בפנים עוקר והעומד בחוץ מניח או בהפך פטור שכך דרשו רבותינו בגמ' בדין כל המלאכות בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים וכדי לפרש את דבריו האריך בפרטי הענין ואמר:

כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים כלומר כבר ידעת שכך המנהג שהעני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים ועכשיו פשט העני ידו וכו' ואע"פ שהיה לו לבאר תחלה דין הוצאה שהיא אב לכולן מתוך שנשא משלו בעני ובעל הבית וכן הדרך להיות העני נמהר ושואג לטרף ונחפז לפשוט את ידו הוא תופשו תחלה ומ"מ כשפשט העני ידו וסלו בידו ונתן הסל לתוך ידו של בעל הבית ליתן לו מפתו לתוכה הרי עקר הסל מרה"ר והניחו ברה"י ואע"פ שלא עקר ממקום ארבעה או שלא הניח על מקום ארבעה פירשו בגמ' שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה וזו היא הראשונה או שלא היה סל בידו אלא שראה בעל הבית יוצא לקראתו וככר בידו וקפץ והכניס ידו ונטל הפת מידו של בעל הבית והוציאה לחוץ עם הפת והרי שעקר הפת והוציאו מרה"י והניחו ברה"ר והרי שתים של חוץ לחיוב ובעל הבית פטור בשני אלו ולא פטור דוקא עד שתאמר שיהא איסור בידו אלא אין לזה סרך איסור שהרי לא עשה בעל הבית שום דבר:

ועל דרך זה בעצמו שתים לחיוב של בעל הבית פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן פת לתוך ידו של עני או שנטל סלו של עני מידו והכניסו ליתן פתו לתוכו שתיהן לחיוב והעני פטור לגמרי ומותר ונמצאו כמו שביארנו ארבעה דינין שתים לבעל הבית ושתים לעני ואי אתה אומר שמנה עם הפטורים אע"פ שיש בה ג"כ שתים של פטור לעני ושתים של פטור לבעל הבית שהארבעה שאתה אומר פטור ומותר הן ואינן בכלל הוצאה ומה שאמרו בכל מקום שנאמר בו פטור שפירושו פטור אבל אסור חוץ משלש פירושו בדבר שיש בו מעשה אבל זה אין כאן מעשה ולא הוצרך לומר בו פטור כלל אלא שמתוך שחייב את האחר רצה להזכיר שחבירו פטור:

ואחר שביאר שתים של חיוב לשל פנים ושתים של חיוב לשל חוץ חזר וביאר אותן שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם שקצת המלאכה לשל פנים וקצתה לשל חוץ ומנה מהן שתים לכל אחד והוא שאמר פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה והרי שעקר העני את הסל מרה"ר לרה"י אלא שלא הניח הוא את הסל ועודנו בידו ובעל הבית בא ונטלו מידו שנמצאת עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שפשטה רקנית ונתן בעל הבית לתוכה ככר שנמצא הוא העוקר והעני הוציא ידו מלאה שניהם פטורים אלא שאסור לעשות כן שמא יבאו לעשות מלאכה שלימה וכן הדין אם פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני את הפת מתוכה או שהוציאה רקנית ונתן העני את סלו בתוכה:

ולמדת בחלק זה ארבע הוצאות שכלן בעקירה בלא הנחה שתים לעני והם פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה או פשט ידו בעל הבית לחוץ רקנית ונתן העני סלו בתוכה ושתים לבעל הבית והם פשט העני ידו רקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה או שפשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני מתוכה ואע"פ שאתה מוצא בכללן ד' הנחות בלא עקירה אינו מונה אלא העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור והוא שאמרו בגמ' יציאות תמני הויין תרי סרי הויין ולטעמיך שית סרי הויין בבא דרישא לא קשיא לי פטור ומותר לא קתני אלא תרי סרי מיהא הויין והשיב פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת ר"ל העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור קא חשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב ואע"פ שיש מפרשים בסוגיא זו דרך אחרת זו עיקר:

וקצת מפרשים פירשו במשנה זו שזה שביארו עניניה בעני ובעל הבית ובהושטת יד הוא ללמוד מכאן דברים הרבה אחת שאע"פ שיש צד מצוה בדבר אין מצוה במקום עבירה אפילו בעבירה שמדברי סופרים וכן ללמדך שידו של אדם נגררת אחר הגוף במקצת לענין פטור אבל אסור שאע"פ שיד בעל הבית לרה"ר יש לנותן בתוכה איסור שאין היד נידונת כמקום רה"ר לגמרי אע"פ שהיא שם שנגררת היא אחר הגוף קצת וכן אינה חשובה לגמרי למקום הגוף שאלו כן היה הנותן לתוכה חייב חטאת והוא שאמרו בגמ' ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר וכן בא ללמד שאין עיקר הוצאה לחיוב חטאת וכרת וסקילה אלא בהוצאה הצריכה לגופה שהיא הנאה לזה שנעשית בעבורו אבל אם אין הנאה לא לו ולא לאחר פטור אבל אסור על הדרך שאמרוה במוציא את המת לרשות הרבים כמו שיתבאר ויש מדקדקים במשנה זו דקדוקי עניות עד שמתוכן מפרשים פנים וחוץ בדרך אחרת מהם שפירשו בפנים על החפץ העומד בפנים וחוץ על החפץ העומד בחוץ ופירשו יציאות שבת שתים לחיוב לחפץ שלפנים והם הוצאה של בעל הבית והוצאה של עני ושתים לשל חוץ והם הכנסה של עני והכנסה של בעל הבית וכן יש שפירשו בפנים לאותם העומדים בחוץ ופושטים ידם לפנים ובחוץ לאותם העומדים בפנים ופושטים ידם לחוץ ובכולם נושאים ונותנים בקושיות ותירוצים שאין בהם שום צורך ואל תטרח בזה כלל ומ"מ חכמי הצרפתים שאלו בה כהוגן לומר מה ענין למנות הוצאה של עני ושל בעל הבית בשתים והרי שם הוצאה מ"מ אחת היא ובמסכת שבועות בענין ידיעות הטומאה אמרו שם טומאה אחת היא עד שהוצרכו לומר שם שהם שתים מצד טומאת קדש וטומאת מקדש וא"כ אף בזו הרי שם הוצאה ודאי אחת היא ומ"מ הם נדחקו בתירוצה בדברים שאין נראין ועיקר הדברים שמצד שההוצאה חדוש הוא מפני שאינה מעין מלאכה וכן שבבית מותר לישא כמה שירצה ובהוצאה חייב בכגרוגרת מה שאין כן בשאר מלאכות שאין חילוק בהן בחלוק רשויות הייתי אומר שלא להוסיף בחידושה והרי לא נאמרה אלא לבעל הבית המוציא מרשותו לרשות הרבים אבל העומד בחוץ ומוציא מבפנים לחוץ יפטר בא ולימד שאף זו בכלל הוצאה היא:

זה ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי למי שעבר עליה בשוגג הוא על אחת מארבעה פנים שתים להבא כלומר שנשבע שאעשה דבר זה ולא עשה או שלא אעשה ועשה ואלו הן הרמוזות בקרא בענין להרע או להטיב שמשמען להבא ושתים לשעבר והם שנאמר עליהם שהן ארבע והם שעשיתי ולא עשה או שלא עשיתי ועשה ומתוך שהכתוב לא דבר להדיא אלא להבא אמר על אלו האחרונות שנתרבו עם השתים ועשה את הראשונות עקר ומ"מ כלן מן התורה עד שהוא חייב קרבן בכלן ממה שאמר אח"כ לכל אשר יבטא וכו' ומ"מ לענין מלקות במזיד אינו לוקה אלא בשלש אבל לא באוכל ולא אכל שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואע"פ שהנשבע יצא מן הכלל ללקות בלא מעשה כמימר ומקלל חבירו בשם לא נאמר כן אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שאין מעשה בעברתו ולוקה כמו שיתבאר במקומו:

פרש"י בד"ה פשט העני וכו' ונתן לתוך ידו דבעה"ב דעביד ליה עקירה ברה"ר והנחה ברשות היחיד ובד"ה או שנטל כו' דעביד ליה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים הס"ד וכצ"ל:

תוס' בד"ה יציאות השבת כו' אין שורין דיו וסמנים כו' ואין צולין בשר כו' ואח"כ במה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ואח"כ במה בהמה ובמה אשה כו' הנוהגים בשבת כו' עכ"ל. ק"ק אמאי ניחא ליה בהאי סידרא דבמה בהמה ובמה אשה דתקשי ליה נמי כיון דדיני דהוצאת שבת גופי' הם היה לו לשנות נמי במה בהמה ובמה אשה יוצאה בתר פרק כלל גדול כדקשיא ליה ביציאות שבת דקתני הכי ויש ליישב דבמה בהמה ובמה אשה לא איירי בדיני הוצאת שבת גופייהו כי הכא אלא באיזו כלים ותכשיטים יוצאים בשבת דהך מילתא עיקרא בע"ש שיכין לו קודם השבת באיזו כלים שיוצאים בשבת אבל עיקר דיני הוצאה דקתני הכא קשיא ליה שפיר דה"ל למתני בתר פ' כלל גדול ודו"ק:

בא"ד אע"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים כו' עכ"ל. ק"ק דמלתא דאין שורין דיו כו' דנקטו לעיל בדבריהם ה"ל למנקט נמי הכא וכ"ה לשון הר"ן ואע"פ ששנה ולא יקרא כו' ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות כו' עכ"ל ע"ש ויש ליישב דברי התוספות דהא דאין שורין דיו כו' לאו משום אב מלאכה נגעו בה אלא משום שביתת כלים לב"ש כדלקמן אבל אין נותנין כלים כו' ניחא דמשום אב מלאכה דמלבן נגעו בה וק"ל:

בא"ד ולא המבעיר משום במה טומנין כו' עכ"ל ה"ל למנקט בדבריהם פרקים הקודמים דנקטו לעיל ולא המבעיר משום במה מדליקין וכירה וק"ל:

בד"ה פשט בע"ה כו' ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כו' עכ"ל. ה"מ למימר תדע מדאיצטריך כלל קרא להוצאה אע"ג דהוה במשכן ולשאר אבות לא בעינא קרא אלא כל דהוה במשכן וכן הוא התדע בתוס' ר"פ שבועות שתים ויש ליישב דברי התוס' דהכא מה שהוצרכו לומר מדאיצטריך תרי קראי ודו"ק:

בא"ד והתם פירשנו דהיינו דמלאכה גרועה היא כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דהתם בתוספות פירשו דמשום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני כו' ע"ש. ומהרש"ל הגיה כאן בתוספות לאין צורך וק"ל:

בא"ד מה צריך תו בהזורק לקמן לפרושי כו' עכ"ל ר"ל בפרק הזורק לקמן ומהרש"ל מחק מלת לקמן ולא ידעתי למה וק"ל:

בא"ד וגבי הכנסה נמי אמרי' כו' הם העלו הקרשים כו' עכ"ל. ר"ל דלכאורה גבי הכנסה נמי לכך דחיק לאשכוחי שהיתה במשכן אע"ג דתולדה דהוצאה היא משום דמלאכה גרועה היא אבל משום הך קושיא מה צריך לומר בפרק הזורק דסברא היא מה לי לאפוקי ומה לי עיולי כו' אית לן למימר ע"כ דלא תנא ליה דהוה במשכן אלא משום איידי דהוצאה דתני נמי התם ודו"ק:

ברש"י ד"ה יציאות השבת הוצאות שמרשות לרשות וכו'. הוצרך לכתוב זה משום דלשון יציאה לא שייך אכלי שמוציא מרשות אחד לשני אלא על האדם היוצא מרשות לרשות ולכך שינה הלשון וכתב הוצאות שהוא שייך על החפץ שמוציאים אותו מרשות לרשות ולזה נתכוונו התוס' בדבור השני וכתבו יציאות הוצאות הל"ל וכו':

בא"ד ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות וכו' כתב זה לומר שמשום זה פירש הוצאות שמרשות לרשות סתם ולא פירש הוצאות שמוציא מרשות רבים לרשות יחיד כדי לכלול ג"כ הכנסות שהן ג"כ בכלל הוצאות מרשות לרשות משום דהא בגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי התנא יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות והקדים רש"י כל זה משום שדעתו לפרש ב' שהן ד' דקתני מתני' דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית שהוא בפנים וב' אלו הן מן התורה והוסיפו חכמים עוד הוצאה והכנסה דבעה"ב שהוא פטור אבל אסור מדבריהם והיינו פי' שתים שהן ד' בפנים וכן לעני העומד בחוץ והיינו ב' שהן ד' בחוץ:

ד"ה ב' שהן ד' וכו' ובפ' הזורק נפקא לן וכו' ע"ש בריש פרק הזורק ורש"י לא הביא כאן הא דפריך התם אשכחן הוצאה מן התורה הכנסה מנלן ומסיק שם סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי:

בתוס' ד"ה יציאות השבת וכו' דקתני הוצאות בסוף והוי ליה להתחיל כסדר וכו' מתוך לשון התוס' נראה כאלו מקשה דמב' טעמי לא היה לו להתחיל בדיני הוצאות א' דהיה לו לשנות דין הוצאות בפרק כלל גדול גבי מנין דאבות מלאכות דשם סיים מניינם בדין המוציא מרשות לרשות ותיכף לאחר זה ה"ל לשנות משנה זו דיציאות השבת ב' שהן ד' וכו' דשם הוא מקומו ומטעם שני דהיה לו להתחיל כסדר בדינים השייכים לע"ש לא יצא החייט במחטווכו':

בא"ד וכן בב"ק השור והבור וכו' ולא נקט כסדר הפרשה שם בב"ק דף ב' ד"ה השור והבור כתבו שם התוס' פי' בקונטרס כסדר שנכתבו בפרשה סדדן במשנה וכו' למ"ד מבעה זה אדם אע"ג דלבתר הבערה כתיב בפרשת אמור מכה בהמה ישלמנה וכו' ור"ת פי' דשם אדם כתיב בפרשה קודם כי יגנוב איש שור והוא א' מאבות נזיקין וכו' ע"כ משמע דר"ת ס"ל דהתנא דהתם כסדד הפרשה שנאן שם והכא פי' ר"ת דלא שנאן כסדר הפרשה וצ"ל שמה שפירש שם ר"ת לא פי' זה אלא אליבא דרש"י אבל רבינו תם בעצמו סבירא ליה כמו שפי' כאן דלא נקט אותם התנא שם כסדר הפרשה כ"א דבר ההוה נקט ברישא והילוק סברת רש"י ור"ת הוא זה דרש"י סבירא ליה דמה ששנה התנא השור והבור הוא כסדד דשור שהמית אדם כתיב בפרשה קודם דין בור ואע"ג דהתנא לא איירי השתא בדין שור שהמית אדם כי אם בדין שור שהמית שור למאן דאמר תנא שור לקרנו מ"מ תנא התנא שור שהזיק בקרן והכל נכלל בין שור שהזיק אדם בין שהזיק שור למאן דאמר תנא שור לרגלו אע"ג דלא איירי בדין שור שהזיק בנגיחה כלל מכל מקום שם שור דהיינו נגיחת קרן כתיב בפרשה קודם בור לכך הקדימו התנא ג"כ אף על גב דלא איירי השתא בנגיחה כלל כמו שכתבו התוספות שם לפי פירש"י וכמו שפי' שם ר"ת למ"ד מבעה זה אדם אליבא דרש"י רפירש דהתנא סדרן כסדר הפרשה אבל ר"ת דהכא סבירא ליה דהתנא לא שנאן כסדר הפרשה דהא לא איירי שם בדין שור שהמית אדם כ"א בדין שור שהמית שור או בקרן למ"ד תנא שור לקרנו או בדגל למ"ד תנא שור לרגלו ושור שהזיק דהיינו שהמית שור כתיב בפרשה אחר בור כי יגח שור איש את שור רעהו ואותו שור כתיב בפרשה אחר בור וא"כ היה לו להקדים בור אלא שהתנא דבר ההוה שנה תהלה וק"ל:

בא"ד ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום לא יצא החייט במחטו וכו' ר"ל דאין הכי נמי דהתנא התחיל כסדד בדברים דמיירי בע"ש מבעוד יום דהיינו לא יצא החייט במחטו אלא שהוצרך להקדים להודיע דהוצאת חפצים מרשות לרשות אסור בשבת כדי לשנות אחר כך דבשביל זה לא יצא החייט במחטו דגזרינן שמא ישכח ויצא בו בשבת לרה"ר ואע"ג דלא שנה דליבון כלים דהיינו כיבוס אסור בשבת קודם דין אין נותנין כלים לכובס וכן דין הבערה קודם אין טומנין היינו משום דכיבוס כלים והבערה ובישול מפורסם הוא שהן מלאכות גמורות שאסורות בשבת ולא הוצרך להקדימן אבל הוצאה דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר או מרה"י לרשות היחיד ולא היה מפורסם שאסורים בשבת ולכך הוכרחו להקדים דין איסור הוצאה קודם ששנה דין לא יצא החייט במחטו וק"ל:

ד"ה שתים שהן ארבע בפנים וכו' מדקאמר בגמרא דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר ולא דייק מדקתני בפנים ר"ל דבגמדא דייק דהתנא הוצאות קרי ליה הכנסות מדמפרש לאלתר כיצד פשט העני את ידו וכו' דהיינו הכנסה ולפירוש רש"י דהתם הוה למידק דהתנא הכנסות קרי הוצאות דהא תנא שתים שהן ארבע בפנים ובפנים הוי פירושו הכנסה לפירש"י דהתם:

ד"ה פשט בעל הבית את ידו וכו' לא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית וכו' פי' משום דהוה אמרינן אין לך בו אלא חדושו:

בא"ד ובסוף פ"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא איש ממקומו אל יוציא והתם פרישית והיינו משום דמלאכה גרועה היא וכו' כצ"ל והיינו בוי"ו ולא דהיינו בדלי"ת ור"ל דהתם בספ"ק דעירובין פרישית שדרוש זה מוסכם אליבא דכ"ע וקאי הכי במסקנא וא"כ אית לן תרי קראי בהוצאה והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי חד לעני וחד לעשיר וכו' וכוונת התוספות בזה במת שכתבו ושם פרישית ע"ש בתוספות בסוף פ"ק דעירובין ד"ה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' משום דשם במסקנא דשמעתתא איתא אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב פי' ואתי לאיסור תחומין משמע דלרב אשי לא ילפינן איסור הוצאה מקרא זה ופירשו שם התוס' דגם לפי המסקנא דקאמר רב אשי מי כתיב וכו' אפי' הכי מ"מ ילפינן איסור הוצאה ג"כ ממקרא זה ע"ש:בא"ד וא"ת כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן וי"ל דתנא ליה איירי וכו' עיין לקמן בפרק הזורק (שבת דף צ"ו) בתוספות ד"ה הכנסה מנלן דפירשו שם התוספות בענין אחר ע"ש:

ד"ה שבועות ב' שהן ד' וכו' והוה אתי כולה כרבי ישמעאל וכו' פירוש דשם פריך מתני' מני לא ד"י ולא ר"ע דאי ר"י קשיא שבועות דהא לר"י ליכא ר' בשבועות משום דאיהו לא מחייב אלשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ואי ר"ע קשיא ידיעות הטומאה דליכא ד' לד"ע משום דאיהו ס"ל דלא מחייב כי אם אהעלם טומאה ולא אהעלם מקדש ומסיק דרבי בשבועות ס"ל כר"י ובידיעות ס"ל כר"ע:

בא"ד ונראה דלכך פירש"י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו וכו' ר"ל דהא דקתני ב' שהן ד' כל עניני שבועות להבא ולשעבר שהן הן ולאו בכלל שהוא דבר וחילופו שלא בא לומר שלא יתחייב אלא בשבועה דאוכל ולא אוכל שהוא להרע או להטיב דוקא אלא כל מה שהוא דבר וחילופו הוא גם כן בכלל החיוב כגון אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי וכולהו לא מקרי אלא ב' שהן ד' שכולהו אינו אלא דבר וחילופו וכל עניני הן ולאו שהן להבא נכללים בשתים וכל עניני הן ולאו שהן לעבר נכללים בכלל שהן ארבע וק"ל:

רש"י בד"ה פשט כו' בתוכו הס"ד:

בד"ה ונתן כו' עקירה והנחה עקירה מרה"ר והנחה ברה"י כצ"ל:

תוס' בד"ה פשט בעל הבית כו' ולא בעה"ב מעני ותדע כו' והתם פריך מי כתיב אל יוציא והיינו משום כו' כצ"ל:

גמרא פשט העני כו'. בהרע"ב דקמ"ל מה"ב חייבין עליה וכ"ע התוי"ט ואפי' כו' ולר' יוסי דסוכה כו' דל"נ שבת לדחות אצל צדקה כו'. ובתור"ע הקשה עליו דהא גבי לולב ג"כ ל"נ שבת לדחות אלא בטרדא הדבר תלוי ע"ש. ולפלא שנעלם משניהם ז"ל התוס' (ביבמות לד) ד"ה טעה שהוכיחו להדיא דלא בדחי' תליא אלא בטרדא ע"ש. והכא דחייב נראה משום דאין זמנו בהול וכדאיתא חילוק זה ביבמות (שם) ובפסחים (עב:):

בעזה"י. מה שחנני השי"ת בחי' מסכת שבת בלימוד הישיבה פק"ק פ"ב יום ד' כ"ב מרחשון תקפ"ג לפ"ק. בעזרת אל נוצר כבבת אתחיל חידושי מסכת שבת:

הא דמתחיל ביציאות שנתקשו תוס' לולא דמסתפינא הייתי אומר דמתחיל מס' מערב שבת שחרית שיצאו ללקוט מן לחם משנה משום שהזהירם אל יצא וכו' ולקטו ע"ש שחרית דכשחם השמש כבר נמס. ונראה ה"ה העני או הגזבר הגובה מן הבתים גובה ע"ש שחרית לצורך שבת. כ"כ טור א"ח סי' תקכ"ה לענין י"ט והוא מירושלמי ע"ש ובשבת דהוצאה אסורה ע"כ לגבות ולחלק מע"ש ועושה כן בשחרית. ואח"כ תנן לא ישב לפני הספר סמוך למנחה דדרך להסתפר בע"ש ואח"כ לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. ואח"כ טוענין עם השמש והכל בסדר נכון לפע"ד ולמ"ש רמב"ם בפי' משנה דיציאת שבת עם כל משניות דפרקא קמא מי"ח דבר הם בלא"ה א"ש כמובן:

יציאת השבת כ' תוס' דהוצאות ה"ל למיתני אלא דרמז אקרא אל יצא איש ממקומו וקרינן אל יוציא. ועיין מ"ש תוס' בשבועות ה' ע"ב ד"ה רבא אמר וכו' דמפני הך ק' דה"ל למיתני הוצאות נאיד רבא משינוי' קמא ומשני רשויות קתני ע"ש וצ"ל דלא ס"ל הך דרשא דספ"ק דעירובין דאל יוציא:

והנה בהך קרא דאל יוציא יש לי מקום עיון דמשמע בעירובין דף מ"ח ע"א דקאי אמעביר ארבע אמות ברשות הרבים שאל יוציא אדם חפציו ממקומו שהוא יושב שם שהוא תופס ד' אמות ע"ש ולזה נתכוונו תוס' לקמן דף ד' ע"א ד"ה והא בעי עקירה וכו' ע"ש וא"כ הוה מעביר ד' אמות דאורייתא ממש וצ"ע ריש פרק הזורק מפיק ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי ליה וליכא שום קרא וצ"ע לכאורה:

שוב מצאתי שנתקשה בזה בספר מרכבת המשנה פרק י"ג מהלכות שבת הי"ז וכ' שהוא רק אסמכתא ולע"ד לא משמע כן מתוס' דף ד' ע"א ד"ה והא בעיא עקירה וכו' וי"ל ביושב במקומו ומוציא הכלי ע"י הושטת ידו חוץ למקומו דהיינו ד' אמות זה הוא מפורש בקרא שבו איש תחתיו אל יוציא איש ממקומו. דמקומו של אדם הוא ד' אמות. אך אם האדם תופס החפץ בידו והולך ומעבירו ד' אמות זה אינו מפורש בקרא דהרי אינו מוצא כלי ממקומו של עצמו שהרי בכל מקום שהוא הולך מקומו עמו ואין החפץ יוצא ממקומו של אדם ולזה הוצרך הלכתא גמירי ריש פרק הזורק:

נמצא לפי זה במעביר ד' אמות מפורש בקרא שלא יושיט בידו החפץ חוץ לד' אמות. אך המעבירו בגופו הוא רק הלכתא גמירי. וההפך מזה בהוצאה שהמוציא גופו מרשות היחיד לרה"ר מפורש בקרא אל יעשו עוד מלאכה להביא והיינו שהם בעצמם יצאו מרה"י והביאו הנדבה לגזבר. אך העומד במקומו ומושיט לרשות אחר. כגווני דעני ודבעל הבית דמשנתינו זה לא מצינו מפורש בקרא. אע"ג דהוה במשכן הלוים הורידו הקרשים מהעגלות לקרקע כבסוף פ' במה טומנין. מ"מ בקרא לא מצינו לאיסור וזהו עיקר רבותא דמשנתינו כמו שכתב תוס' ריש שבועות עי"ש והואיל ולא כתיב בקרא גבי הוצאה הושטה ממקום למקום אלא עיקור במעביר כתיב בקרא אל יצא על כן התחיל התנא יציאות ולא הוצאות:

נמצינו למדין דלמטה מעשרה חייב בין שמוציא בין בהושטה ולמעלה מיו"ד המוציא חייב שכן משא בני קהת כדלקמן דף צ"ב ע"א והמושיט מרשות היחיד לר"ה פטור כמ"ש תוס' לקמן דף ג' ע"ב ד"ה כאן וכו' ועיין מ"ש חידושי רשב"א שם ומרשות הי' לרה"י דרך רה"ר למעלה מיו"ד המושיט חייב שכן עבודת הלוים כדלקמן ריש פרק הזורק ומוציא פטור ושמור זה. ואמנם אם מוציאו ומניחו בר"ה למטה מיו"ד חייב ועיין לקמן דף צ"ט ע"ב:

שהן ד' בפנים. הכא פירש"י לעומד בפנים וכן הוא פשטיות המשנה כמ"ש תוס' בשמעתין ובשבועות. והתם בשבועות פירש"י בפנים הכנסת פנים. וזה יתכן יותר לרבא דמפרש רשוית שבת שתים שהן ד' וא"כ בפנים ארשיות קאי רשות פנימי ורשות חוץ - ועוד פי' תוס' שם פנים שמקריבין קרבן בפנים והוא לאוקמתא דר' פפא דכולהי לחיובי דומיא דמראות נגעים וכן הוא להדיא בירושלמי. דכי היכי דשתים שהן ד' דבמסכתא שבועות כולהי לחיובי ה"נ במסכת שבת כולהי לחיובי והיינו להביא חטאת לפנים וב' שהן ד' בחוץ שאינו מביא קרבן עי"ש ומשמע מזה דעכ"פ איסורי דאורייתא איכא אלא שאינו מביא קרבן בפנים. וכמ"ש בספר לחם שמים דעקירות הוה חצי שיעור דאסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי אם יעשה הנחה אח"כ עי"ש. משא"כ הנחה בלא עקירה אינו אלא איסור דרבנן דלא חזי לאיצטרופי ויעוין היטב מ"ל פי"ח משבת ופנ"י ריש פרק המוציא יין ומ"ש אני לקמן ע"ד ע"א בזה:

כיצד העני עומד בחוץ מ"ש תוס' משום שהוצאה מלאכה גרועה מש"ה נקוט עני ובעה"ב פי' דלא מצינו בשום מלאכה שיהיה חילוק בין עושה אותה במקום זה או במקום אחר. מה שאין כן בהוצאה כשנושא משא כבידה אפילו כל היום ברה"י או ברה"ר מקורה פטור וכשהסיר הקירוי נעשה ר"ה ומוציא לשם כגרוגרת חייב. והוי אמינא דה"נ יש לחלק בין הענינים דהוצאה והכנסה דבעה"ב הוא להוציא הדבר מעצמו וליתנו לאחר כדרך שהי' במשכן שהביאו נדבותם לגזבר והוצאה והכנסה דעני הוא לצורך עצמו להכניסו מאחרים כדרך לוקטי המן ואיצטריך תרווייהו:

יציאות וכו' בש"ס פליגי רב אשי. ורבא אמר מאי יציאות רשויות וכ' חידושי רשב"א בשם רמב"ן דלרב אשי הכנסה הוה אב בפ"ע ובזה מדוקדק לשון המשנה אבות ארבעים חסר אחת עיין שנדחק בתוס' י"ט שם במתני' עיין היטב ולפ"ז לרבא דפליג על רב אשי צ"ל כתוי"ט דאינו חייב על תפירה בלי קשירה ורב אשי לא ס"ל הכי. ועיין היטב מג"א סי' י"א ס"ק י"ג. והשתא י"ל רבא לטעמי' יפה אמר קשר עליון דאורייתא ובעל עיטור ס"ל כרב אשי והתופר אין צריך שיקשור. ולזה עוררני תלמידי המופלג מו"ה משה קאנישא:

העני עומד בחוץ כ' הרע"ב מילתא אגב אורחא קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה חייב עלי' עיי"ש ולשון מסורס הוא ורוצה לומר עבירה הבאה במצוה חייב עליה. וקאי אחיובא דבעה"ב שבהול הי' במצות צדקה ונכשל בה וחייב עליה. ואפי' למה שכ' תוס' לקמן ד"ה בבא דרישא וכו' דמיירי בעני גוי אין כוונתם שהאמת כן הוא אלא דמשום הכי לא הקשה שיתסרי הויין משום דהוי מצי למדחי דמיירי בגוי וה"ל פטור ומותר אבל למסקנא דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קתני תו לא נדחוק למוקמי בעני גוי אלא בישראל ופטור אבל אסור משום לפני עיור. ושפיר קמ"ל מילתא אגב אורחא דעבירה הבאה ע"י מצוה עבירה היא וחייבים עליה:

מיהו צ"ע הא באמת קיי"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ומבואר בפסחים דף ע"ב ע"ב אפילו לשמח אשתו בדבר מצות עונה מיקרי טעה בדבר מצוה ומה לי צדקה לעני או לשמח אשתו ובתי"ט עמד בזה ורצה לחלק דוקא במצוה שיש בה דחיית שבת כגון למול תינוק ודבריו תמוהים דהוא מייתי בעצמו מלולב ולולב לית ביה דחיית שבת שהרי טלטול הלולב בשבת אין בו איסור דאורייתא ואפ"ה אם העבירו ד' אמות ברה"ר פטור משום טועה בדבר מצוה. וכדמוכח כן מש"ס פסחים הנ"ל. ואולי י"ל דעכ"פ העני הזה היוצא מביתו בשבת וכלי בידו ומסבב על הפתחים קרוב להיות מועד ומזיד לחלל שבת. נהי דבעה"ב הי' בהול בבוא העני על פתחו ונטרד במצות צדקה ושכח את השבת לפי שעה. אבל העני היוצא מביתו על מנת לבקש על הפתחים ונושא כלי בידו. קרוב הוא שהוא מועד לחלל שבתות. ולכל הפחות באיסורי דרבנן. דודאי אי היה מומר לחלל באיסור דאורייתא. לא הי' מתחייב חטאת אפילו אם שגג עתה בהוצאה משום דלא שב מידיעתו ועיין לקמן דף ס"ט ע"א תוס' ד"ה אלא למונבז וכו' עי"ש. אבל מ"מ הי' מועד לחלל בדרבנן והי' דעתו להעביר הכלי פחות מד' אמות ברה"ר ולכשיגיע לפתחי נדיבים. יהיה זה עוקר וזה מניח. ולא חייש לאיסור דרבנן. ושוב נכשל ועבר אדאורייתא ומשום הכי חייב חטאת. אבל אמת שהעני הזה הוא אינו הגון ואינו מחוייב להחיותו. והבע"ה חושב לעשות מצות צדקה אבל באמת לא עשה שהרי נתן למי שאינו ראוי להחיותו. והוה לי' טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה משום הכי חייב עי"ש בפסחים דף ע"ב ע"ב הנ"ל ולקמן סוף פרק ר"א דמילה:

או שנטל מתוכה והוציא צ"ע קצת הא על כרחו יטול מתוכה ויוציא. שמכיון שנתן הכלי לתוך ידו של בעה"ב לתת לתוכו דבר מאכל. ע"כ יחזור ויטלנו ויוציאנו ודוחק לומר דהכנסת הכלי היה ע"י העני לבדו וההוצאה הי' ע"י שנים זה עוקר וזה מניח כבסיפא. ונ"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל שמשכחת לי' דחייב על הכנסת הכלי ופטור על ההוצאה. כגון שהבעה"ב נתן לתוכו אוכלים פחות מכשיעור ושוב הוציאו העני דפטור אף על הכלי שהכלי טפילה לאוכלין כדלקמן במתניתין דף צ"ג ע"ב עי"ש:

שבועות שתים וכו' מ"ש תוס' ד"ה שבועות דמושיט ומעביר חייב מרשות היחיד לרה"י דרך רה"ר עי"ש. מ"מ לא דמי מושיט למעביר דמושיט אינו חייב אלא מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים. אבל מעביר חייב נמי ד' אמות ברה"ר ועומד לפוש שם אפילו בלא רה"י כלל. אלא גם אם אינו עומד לפוש ברה"ר אלא נכנס לרה"י ונח שם כיון שעבר ד' אמות ברה"ר חייב:

אבל באמת דין זה צ"ע גדול דלא מצאתי בשום מקום שיהי' מעביר ד' אמות ברה"ר חייב אם אינו מניח שם. ולפענ"ד צריך להגיה בין בקושי' תוס' בין בתירוצם להקדים מעביר קודם מושיט. והקשו לתני נמי מעביר ועוד לתני נמי מושיט מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים. ותי' דלא קתני אלא הכנסה שהוא מרה"ר לרה"י לאפוקי מעביר שהוא ברשות הרבים עצמו בלי רה"י כלל. ולאפוקי מושיט שהוא מרה"י לר"י כנלע"ד שוב מצאתי תוס' בעירובין דף ל"ג ע"א ומ"ש עליהם רשב"א לקמן דף צ"ז ע"א. ולכאורה אפי' להתוס' היינו לר"ע אבל חכמים פוטרים עיין לקמן דף צ"ז ע"א וצ"ע ועיין פני יהושע שם:

בעזרת האל אשר שבת : אתחיל לפרש מסכת שבת

יציאות השבת שתים שהן ד' והקשו בתוס' בשם ריב"א למה פתח בזאת המשנה כו' ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר פתח בדיני הוצאה דהא מקרא דאל יצא איש ממקומו הוא דילפינן מיניה דין הוצאה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה יציאות דמשו"ה לא קתני הוצאות דלישנא דקרא נקט וא"כ האי קרא דאל יצא הוא מוקדם בכתוב דכתיב בפרש' בשלח במן שנצטוו במרה משא"כ כל הנך מלאכות אתיין מקרא דלא תעשה מלאכה דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני. מיהו לריב"א גופא שהקשה כן ולא ניחא ליה לתרץ כדפרישית אפשר דקאי בשיטת התוס' בריש מסכת שבועות שכתבו שם דהא דקחשיב לעני ועשיר בתרתי היינו משום דקס"ד דעיקר הוצאה היינו שהאדם עצמו יוצא מרה"י לרה"ר והפירות בידו ומדנקטו האי לישנא נ"ל בכוונתם משום דקרא דאל יצא דכתיב בלוקטי המן היינו בהאי ענינא גופא וכתבו שם דהאי הוצאה שלישית לא קתני במתניתין. ונראה משום דמילתא דפשיטא הוא ולא קתני אלא הוצאות והכנסות דעני ועשיר ע"י הושטה זה לידו של זה וע"כ דהנך הוצאות לא יליף מהאי קרא דאל יצא אלא מיתורא דקרא דמייתי הש"ס בר"פ הזורק מויעבירו וכמ"ש רש"י כאן ובכך פירשתי יפה בר"פ הזורק דקשיא ליה מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא ולא מייתי קרא דאל יצא אע"כ כדפרישית דההיא באדם שיוצא עם הכלי איירי וא"כ זריקה ודאי לאו תולדה דהאי הוצאה היא שהרי הזורק עומד במקומו ולא עביד עקירה והנחה אלא בחפץ דומיא דהנך הוצאות דאיירי הכא ומקשה הך הוצאה גופא היכא כתיבא ומייתי מיתורא דקרא דויעבירו וכמו שאפרש שם בעזה"י לנכון סוגיא דהתם. נקטינן מיהא כיון דהנך הוצאות דמתניתין לא אתיין מקרא דאל יצא אלא מקרא דויעבירו דכתיב בסוף לאחר כל המלאכות שנאמרו בהדי פרשת המשכן בכי תשא וא"כ יפה הקשה ריב"א למה פתח בזו הו"ל להתחיל בלא יצא החייט במחטו דילפינן שפיר מקרא דאל יצא שהאדם יוצא עם הכלי כנ"ל נכון בשיטת ריב"א כמו שאבאר עוד בלשון התוס' משא"כ לשיטת התוס' בסמוך בד"ה פשט והיא שיטת ר"ת בריש שבועות דהך הוצאה דעני ועשיר הוא דילפינן מתרי קראי דאל יצא ומויעבירו וכמו שאבאר דפשטא דקראי הכי כתיבי אל יצא היינו הוצאה דעני. ומויעבירו היינו הוצאה דבע"ה. ולא משמע להו לר"י ולר"ת לחלק בין יציאת האדם גופא או הוצאה דע"י הושטת יד כיון דעיקר איסור הוצאה אחפץ קאי. ואם כן שפיר מצינו למימר שהתחיל התנא בזו כיון דהוצאה דעני מיהא ילפינן מקרא דאל יצא שהתחיל בה הכתוב תחילה ולא הוצרך ר"ת לפרש בענין אחר ויבואר עוד בלשון התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה שתים שהן ד' בפנים ובפרק הזורק ברישיה נפקא לן מויצו משה כו' עכ"ל. כבר פירשתי בסמוך דלשיטת ריב"א כולהו הוצאות דמתני' לא אתיין מאל יצא אלא מויעבירו. אמנם אף אם נאמר דרש"י לא נחית להכי אפ"ה אתי שפיר דלא מייתי קרא דאל יצא אלא קרא דויעבירו דמייתי הש"ס גופא בר"פ הזורק משא"כ ילפותא דאל יצא לא פסיקא ליה לתלמודא לא מיבעיא למ"ד תחומין דאורייתא א"כ מפיק לקרא דאל יצא לתחומין כדמסיק הש"ס בספ"ק דעירובין הובא בתוס' כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אלא דאפילו למ"ד תחומין דרבנן נמי מצינו למימר דטעמייהו דוקא לבתר דאשכחן בלא"ה דהוצאה הוי מלאכה מקרא דויעבירו מש"ה מוקמינן נמי קרא דאל יצא בהוצאה גופא חד להוצאה דעני וחד להוצאה דעשיר דנהי דצריכי אכתי סברא יש להשוותן וניחא להו בהכי טפי ממה שנאמר דאל יצא איירי באיסור חדש דתחומין. דהא בלא"ה הוצרך להזהירן שאל יצאו עם הכלי ללקוט המן ותרתי מנא לן ועוד דאדרבה אי הוי פשיטא להו איסור הוצאה בכל פרטיה לא הוצרך להזהירן נמי דאל יצא משום איסור תחומין דהא בלא"ה נמנעו לצאת וללקט משום איסור הוצאה והכנס'. ולע"ד נראה ג"כ לפ"ז לא קשיא לן מי כתיב אל יוציא דקאמר רב אשי בספ"ק דעירובין דאיהו גופא לא מפרש אלא למ"ד תחומין דאורייתא ולוקין עליו ומקשינן התם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. וא"כ סבר המקשן לסברא פשוטה דמאל יצא ילפינן ג"כ איסור הוצאה שהיא אזהרת מיתה והא דפשיטא ליה להמקשה נ"ל לפרש משום דע"כ הכי הוא דאלת"ה אלא הוצאה גופא מויעבירו לחוד יליף לה א"כ לא שמעינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם החפץ דומיא דמשכן משא"כ כשמוציא החפץ והאדם במקומו מנא לן. אע"כ דאיכא תרי קראי ומייתורא ידעינן אינך הוצאות וא"כ הו"ל שפיר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"כ שכך היתה סברת המקשה משני רב אשי שפיר אי ס"ד דאל יצא איצטריך נמי להאי הוצאה גופא הו"ל למכתב אל יוציא דמינה הוי שמעינן שפיר דקפידא דקרא אהוצאת החפץ לחוד ולא הוי איצטריך נמי תרי קראי אע"כ דבלא"ה אין סברא לחלק כלל בין הוצאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד וא"כ ע"כ אל יצא לתחומין הוא דאתא ולא להוצאה ותו לא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתה. נמצא דכל זה מסיק רב אשי בטעמא דמ"ד לוקין על התחומין משא"כ למאי דקי"ל תחומין דרבנן אתי שפיר בין לשיטת ר"י ור"ת דאצטריכו תרי קראי להכי חד לעני וחד לעשיר ולא סבירא להו כלל לחלק בין הוצאה דאדם עם הכלי ובין הוצאת הכלי לחוד. וא"כ לא אצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד סגי:

ולפי' ריב"א נמי שכתבתי דקאי בשיטה ראשונה שכתבו התוס' בריש שבועות דיש סברא לחלק בין יציאת האדם עם הכלי או הוצאת הכלי לחוד. אכתי מצינן למימר דלמ"ד תחומין דרבנן נמי לא איצטריך למכתב אל יוציא דבאל יצא לחוד הוי סגי ליה למשה באותה שעה לענין לוקטי המן שהוצרכו לצאת עם הכלי ולא הזהירן על שום מלאכה כ"א מהצורך לפי שעה ואח"כ בשעת הקמת המשכן שפירש להם כל דיני שבת הוצרך להזהירן ג"כ על היאך הוצאת הכלי דלא שמעינן להו מאל יצא. ויתכן יותר לומר דמשה גופא לא הוי משמע ליה לחלק כלל בין הוצאה להוצאה אלא לאחר שבאו איש איש ממלאכתו ואמרו מרבים העם להביא והיינו ע"י הוצאה כי הנך כמו שיבואר בסמוך בלשון התוס' הוצרך להכריז בשעת מעשה כן נ"ל נכון. ונתיישב' קושיית התוס' בספ"ק דעירובין ע"ש ודוק היטב. ועי"ל דניחא ליה לרש"י לאתויי קרא דויעבירו משום דמתניתין אתא לאשמעינן חיוב חטאת והא ילפינן מויעבירו דקריא רחמנא מלאכה משא"כ מקרא דאל יצא א"א לידע הא:

בא"ד ועל שתים אלו חייבים על שגגתן חטאת ועל זדונן כרת ועל התראתן סקילה עכ"ל. נראה שהוצרך לזה כיון דממה שפירש בתחילה דהוצאה נפקא לן מויעבירו וע"כ היינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך קרא באפי נפשיה טפי משאר מלאכות שהיו במשכן דילפינן להו בכללן מלא תעשה כל מלאכה משא"כ בהוצאה דלא הוי בכלל לא תעשה מלאכה שהזהירן מקודם ואם כן נהי דאשכחן בהוצאה לאו מויעבירו אכתי לא שמעינן אלא אזהרה למלקות אבל עונש דסקילה וכרת וחטאת לא שמעינן כיון דלא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת שנאמר להם קודם שהזהירן אאיסור הוצאה:

ובאמת מוכח מהאי מתניתין דידן דשייך בהו חטאת וכרת כדמסקינן לקמן עקירות דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ולקמן דף ו' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא דאפילו לאיסי בן יהודה מודה דהוצאה מהנך דלא מספקא דחייב כרת ונסקל. ולקמן בפרק במה אשה במשניות טובא מחלק בין הוצאות חפצים שחייבים חטאת ואיזו אין בהם חיוב חטאת לכך הוצרך רש"י לפרש דאע"ג דילפי' מויעבירו אפ"ה שייך בהו חטאת וכרת וסקילה כמו בשאר מלאכות והיינו משום דבהאי קרא גופא דויעבירו כתיב אל יעשו עוד מלאכה והיינו דלא תפיקו א"כ משמע דנקרא' מלאכה והוי בכלל כל העושה מלאכה יומת ואע"ג דלפרש"י ותוס' בר"פ הזורק ולגרסתם דגרסי ממאי דבשבת הוי קאי ומסיק בג"ש דהעברה העבר' א"כ משמע דאי בחול הוי קאי לא הוי ילפינן מפשטא דקרא דאל יעשו מלאכה דהוצאה נקרא מלאכה ודלא כגירסת הגאונים ורבינו חננאל שהביאו התוס' בפרק הזורק דמפקא לה מפשטא דקרא אפילו אי בחול הוי קאי מ"מ לרש"י ותוס' נמי נהי דבחול הוי קאי לא הוי אמרינן דאל יעשו מלאכה אהוצאה קאי אלא כמו אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דהחפץ גופא נקרא מלאכת מ"מ לבתר דילפינן בג"ש דמשום איסור דשבת הכריז משה דאל יעשו מלאכה ממילא שמעינן דהוצאה נקרא מלאכה כן נ"ל נכון ליישב המשך לשון רש"י ז"ל:

מיהו בלא"ה נ"ל דפשיטא דשייך חיוב כרת וחטאת בהוצאה כיון דאיצטריך קרא יתירא לקמן דף הסמוך בעשותה למעוטי זה עוקר וזה מניח מחטאת וכמו שכתבו התוספת לקמן אם כן ממילא שמעינן דשייך חטאת בהוצאה ודו"ק:

בד"ה שהן ארבע מדבריהם הוסיפו כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דמצינן למימר דמדאורייתא נמי אסור בזה עוקר וזה מניח דהא מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח אלמא דיש סברא לומר דחדא לחוד נמי מלאכה מיקרי כיון דמסתמא כן היה במשכן כמ"ש התוס' בדף הסמוך בד"ה בעשותה ועיין בתוס' בפרק המצניע דף צ' וא"כ מצינן למימר דלא ממעט קרא זה עוקר וזה מניח אלא מכרת וחטאת דאיירי קרא דבעשותה משא"כ לענין לאו במלתיה קאי כיון שהיה במשכן ובכלל קרא דאל יעשו מלאכה וכמו שאבאר ובאמת שכן נראה לכאורה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב להדיא דשניהם פטורין דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל חייבין מלקות משמע כדפרישית אלא שבחבורו בפרק י"ג מהל' שבת כתב להדיא דחייבים מכת מרדות וא"כ מסתמא לכך נתכוון בפי' המשניות והיינו כפי' רש"י ותוס' וטעמא דמילתא כיון דאימעטי מכרת וחטאת ולא הוי בכלל כל העוש' מלאכה יומת אלא עוקר ומניח ממש א"כ האי קרא דאל יעשו עוד מלאכה דויעבירו נמי מוקמינן לה בכה"ג דעוקר ומניח ממש באדם אחד ולקמן אבאר עוד בזה באריכות אי"ה ודו"ק:

בד"ה או שנטל מתוכו והוציא החפץ והניח ברה"ר עכ"ל. וכ"כ בסמוך בד"ה או שנתן לתוכה ולכאורה נראה מדבריו להדיא דהיכא שלא הניח העני ברה"ר אלא שעדיין בידו לא מיקרי הנחה ואפשר דאזיל לשיטתו וגירסתו לקמן דף הסמוך דגרסינן גופו נייח ידו לא נייח ולא גרסי' ידו בתר גופו גרירא משא"כ לשיטת התוס' וגירסתם לקמן ממילא דאפילו לא הניחו העני ע"ג קרקע אלא שהוציא ועודנו בידו מיקרי נמי הנחה דהנחת ידו נמי כהנחת חפץ דמי כיון שידו וגופו ברשות אחד ידו בתר גופו גרירא וכי היכא דהנחת גופו מיקרי הנחה כשעמד ה"ה להנחת ידו כיון שעמד וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בפי"ג מהל' שבת דאע"פ שלא הניח החפץ אלא שהוא בידו הרי הוא כמונח ע"ג קרקע כך נראה לכאורה לפרש שיטת רש"י ותוספות כ"א לפי גרסתו אלא דבלא"ה אין צורך לזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן לדינא בין רש"י ותוס' ואפשר דרש"י נמי מודה לדינא וכמו שאבאר במקומו בדף הסמוך אף לפי גרסתו. אלא דמ"מ כיון דלקמן מיבעיא לן אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומשמע דה"ה בהנחה מיבעיא לן ולא איפשטא ומתני' דהכא דקתני או שהוציא ע"כ משום דמתני' מצינן לאוקמי שהניחו ע"ג קרקע כמ"ש התוס' לקמן משום הכי ניחא ליה לרש"י נמי לפרש מתניתין במילתא דפסיקא ודו"ק:

בתוס' בד"ה יציאות השבת כו' הקשה ריב"א כו' והו"ל להתחיל כו' כגון לא יצא החייט במחטו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה כיון דריב"א גופיה משמע ליה דשייך להתחיל בלא יצא החייט א"כ ממילא הוצרך להתחיל בעיקר דין הוצאה וכדמתרץ ר"ת בסוף ומאי קשיא ליה לריב"א ולמאי דפרי' אתי שפיר דריב"א ס"ל דלא קתני הכא במתניתין אלא הוצאות דע"י פשיטת יד וכשיטת התוס' בריש שבועות דהוצאה שלישית שיוצא האדם עם הכלי לא קתני במתני' והיינו כדפרישית דלא איצטריך למיתני דהיינו קרא דאל יצא וקרא דויעבירו וא"כ ממילא דענין לא יצא החייט במחטו לא דמי להך דמתני' אלא להך הוצאה שלישית דלא איצטריך למיתני ושפיר הו"מ להתחיל בלא יצא החייט ואי משום דמהך הוצאה שלישית דפשיטא מקרא דאל יצא אכתי לא שמעינן לאיסורא דחייט במחטו דעיקר החיוב היינו שמא יעמוד דהא לא שכיח שיניח החייט ע"ג קרקע. ועוד דאף אם יניחו מ"מ עקירה לא הוי בשבת אלא ע"י עקירת גופו. וא"כ לא פשיטא לן מהוצאה שלישית דאל יצא שעושה הנחה ממש. אלא דלפ"ז אכתי לבתר דקתני כולה בבא דמתניתין דהכא נמי לא ידעינן אסורא דחייט במחטו דהא מתני' דקתני והוציא מצינן לפרש שהניחו ע"ג קרקע כמ"ש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל ומש"ה לא ניחא ליה לריב"א לתרץ כן. אבל לר"ת לתירוצו האחרון בסוף הדיבור ניחא ליה בהכי דנהי דמההיא דמתניתין לא מצינן למיפשט דהנחת גופו וידו כשעמד מיקרי הנחה ואיצטריך ליה לרבי למיפשט לרב מסברא מ"מ כיון דרבי גופא דפשיטא ליה הכי סתם המשנה ממילא שפיר מפרשינן המשנה שסתם רבי כפשוטה דנטל מתוכה והוציא דקתני היינו דבמה שהוציא לחוץ חייב דעמד והחפץ בידו מיקרי הנחה וא"כ שפיר דמי ללא יצא החייט והתחיל בזו מה"ט גופא כן נ"ל נכון ודו"ק:

בתוס' בד"ה שתים שהן ארבע כן נראה כמו שפירש"י כאן כו' ובשבועות פירש"י כו' עכ"ל. ולענ"ד דאף דלכאורה נראה דברי רש"י כסותרין זה את זה אינן סותרין דאלו ואלו דברי אלקים חיים דהכא דעיקר שבת מפרש רש"י לשון המשנה כפשטה דלפי האמת והמסקנא דשמעתין ודאי לשון המשנה וצורתה נראה כפרש"י כאן כיון דעלה קתני כיצד העני עומד בחוץ ובע"ה בפנים וא"כ משמע דבפנים וחוץ דקתני ברישא מפרש ואזיל דבפנים היינו הבע"ה ובחוץ היינו העני ולמה נוציא לשון המשנה מפשטיה ועוד דלא שייך להקדים התולדה לאב ועוד דהו"ל למיתני בהדיא שתים שהן ד' דהכנסה וב' שהן ד' דהוצאה אע"כ כפירושו כאן משא"כ בשבועות דלא מפרש רש"י התם אלא במאי דמייתי שם מתניתין דהכא לשקלא וטריא למירמי עליה דהאיך מתניתין דהתם כבשמעתין ולפי שקלא וטריא דשמעתין נראה שהוצרך רש"י לפרש כן דהכי סבר המקשה וכן לשינויא קמא דאי סבר המקשה כפרש"י כאן מאי קשיא ליה דליתני נמי התם תרי בבי בשתים שהן ד' דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני תרי בבי דאע"ג דאי לא הוי קתני אלא סתמא הוי שמעינן שפיר דאיירי בין בהוצאה דעני ובין בהוצאה דעשיר אפ"ה כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך למיתנייהו בהדיא כמ"ש התוס' בד"ה פשט משא"כ התם בשבועות לא שייך למיתני תרי בבי בדעני ובדעשיר כיון דבמאי דקתני סתמא תרוייהו בכלל אע"כ דהמקשן סבר בפשיטות דאפילו במתניתין דהכא דעיקר שבת הוא נמי לא שייך לחלק כ"כ בין הוצאה דעני להוצאה דעשיר לעשות מהן תרי בבי לגמרי ומלבד כמה דקדוקים דלא משמע לפרש כן ומש"ה פשיטא ליה למקשה דבפנים וחוץ דקתני בתרי בבי היינו הוצאה והכנסה דשייך לעשות בכ"א מהם בבא בפני עצמו וא"כ מקשה שפיר דאדרבא התם בשבועות דמינקט ואזיל לכולהו כללי דאשכחן בהו שתים שהן ד' וא"כ הו"ל למיתני יציאות שתים שהן ארבע והכנסות שתים שהן ארבע כדקתני הכא ואהא משני הש"ס שפיר בשינויא קמא דהתם אבות קתני בהו שתים שהן ד' דומיא דכל הנך דשבועות ודמראות נגעים דשתים קמייתא אבות נינהו משא"כ בהכנסה לא שייך למיתני התם שתים שהן ארבע כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא הוי דומיא דהנך וכמו שאבאר אי"ה בלשון הגמרא לקמן בענין יותר נכון. נמצינו למדין דלהאי שינויא קמא נמי דקתני שתים שהן ארבע היינו ביציאות לחוד. וא"כ צ"ל דהיינו כפירש"י שם. דהכא נמי במתניתין דידן ניחא לן לפרש חד בבא דשתים שהן ארבע שהן כאותן ששנויין שם דהיינו הוצאות ואידך בבא דשתים שהן ד' בהכנסה דמאי דשייר התם קתני הכא בבא בפני עצמו. וכל זה לשקלא וטריא דשמעתין משא"כ למסקנא דרב פפא ורבא דהכא קתני חיובי ופטורי והתם לא קתני אלא חיובא ולא מפלגינן בין אבות לתולדות א"כ ניחא לן לפרש המשנה דהכא כמו שפירש"י כאן כן נ"ל נכון ליישב לשון רש"י דהכא ודהתם דלא קשיין אהדדי:

מיהו התוס' לא משמע להו לפרש כן כוונת רש"י דלהמקשה ולשינויא קמא מפרשי כפרש"י שם דא"כ מאי כתבו בסוף הדיבור דנראה כמו שפרש"י כאן מדקאמר תדע דמפרש הכנסה לאלתר ולא קאמר תדע מדנקט בפנים ובחוץ ולמאי דפרישית לא שייך לומר כן דהא למאי דס"ד מעיקרא שפיר הוי משמע ליה בפנים ובחוץ אע"כ דהתוס' לא נחתו להכי אלא דלשונות רש"י סותרים זה את זה והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:

ודע שהתוס' בשבועות דף ה' כתבו עוד שני פירושים אחרים במתני' דהכא והמעיין שם ישפוט בצדק שהביאם לכל זה כדי לפרש חד שתים שהן ד' דמתני' דהכא מאותן ששנויים שם ואידך בבא היינו מאי דשייר התם וא"כ מזה סיוע למה שכתבנו בפרש"י דהתם לפי השקלא וטריא דמעיקרא משא"כ למסקנא דשמעתין לא ניחא ליה לפרש כאותן פירושים אחרים שכתבו התוס' שם שהם דוחק גדול ואף שהפירוש האחרון שכתבו שם התוס' דחד בבא היינו דחיובא ואידך בבא דפטורא הוי לגמרי כסדר דמפרש להו תנא דמתני' אפ"ה לא ניחא ליה רש"י לפרש דבפנים היינו קרבן ובחוץ היינו פטור קרבן שהוא דוחק לכך הוכרח רש"י לפרש כפירושו כאן לפי המסקנא. ולענ"ד בירושלמי דשמעתין ובריש פ"ק דשבועות מיבעיא ליה אי כפרש"י כאן או כפירוש האחרון שכתבו שם התוס' דמעיקרא ד' לחיובי ואידך בבא ד' דפטורי אלא שהתוס' בשבועות כתבו דהירושלמי מספקא ליה אי כפירש"י אי כפירוש ריב"א שם ולא ידעתי לפרש כן לשון הירושלמי וצ"ע ודו"ק :

בד"ה פשט בע"ה תימא לר"י אמאי צריך למיתני תרתי כו' ונראה לר"י כו' ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבע"ה ולא דבע"ה מעני עכ"ל. לכאורה עשה דבריהם כדברי נביאות דכיון דלא ידעינן שום טעם לחלק בין עני לעשיר ואפ"ה איצטריך למיתנייהו א"כ בודאי דכמה מיני וענייני הוצאות הוי מצי למיתני טובא דלא ידעינן חד מאינך ועוד מי גרע מהכנסה דילפינן מהוצאה משום סברא מה לי אפוקי מה לי עיולי כ"ש הכא דאיכא סברא מה לי הוצאה דעני או הוצאה דעשיר ובודאי דלא מצינן לפרש דיש לחלק בין פשיטות יד דעני לפשיטות יד דעשיר דאיכא למימר דשייך יותר לומר דיד בטל לגבי רה"י או לרה"ר וכמו שאני מפרש בפירוש התוס' דפ"ק דשבועות שהביאו ראיה נכונה מדאמרינן לקמן דידו של אדם אינו לא כרה"י ולא כרה"ר אלמא דלכל חד מינייהו איצטריך לאתויי ראיה וכמו שאבאר במקומו בעזה"י אלא דלשון ר"י כאן לא משמע לפרש כן שהרי כתב מדמצרכינן תרי קראי ופשטא דקרא ודאי בהוצאה גמורה איירי ולא על ידי פשיטת יד דשייך בתרי גברי שהאחד עומד בפנים והשני בחוץ ומושיטין זה לזה ואפ"ה בעי תרי קראי לעני ולעשיר ולכאורה היה נ"ל לפרש דהא דבעינן תרי קראי לעני ולעשיר היינו משום דהוצאה דעני והכנסה דידיה הוא לצורך עצמו להביא טרף לביתו והיינו ממש קרא דלוקטי המן שהיו יוצאין עם הכלי ללקוט ולהכניס לביתן. ובכה"ג הוי שפיר מלאכת מחשבת ואפילו בסדורא דפת מישך שייכא דאע"ג שנגמרו כל מלאכות התבואה בשדה העיקר חסר להכניסו לבית שהוא גמר מלאכה ואפילו למעשרות ותרומה משא"כ הוצאה דבע"ה ליד העני דלא מיקרי כ"כ מלאכת מחשבת לגבי בע"ה שהיציאה אינו לצורך עצמו אלא לסלקה מעליו סד"א דלא ליחייב עליו מש"ה איצטריך אידך קרא דנדבת מלאכת המשכן והיינו הוצאה דבע"ה ליד הגזבר וכדאיתא בירושלמי וכמו שאבאר וכיוצא בזה נ"ל מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב לחלק בין הוצאה דעני שמושך אליו ובין הוצאה דבע"ה שמוציא ממנו ואפשר שנתכוון למה שכתבתי אלא דלפמ"ש הוצאה דעני לעולם חשיבא טפי מהוצאה דבע"ה ואפ"ה לא תקשי א"כ קרא דאל יצא ל"ל דהא אכתי לא נאמרה אידך הוצאה דמשכן ומשו"ה כי אזהיר לשעתא אזהיר ללוקטי המן וכדמסיק ג"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתב ר"י דעני מדבע"ה נמי לא ידעינן ולפמ"ש אתיא בק"ו ואפשר דאיכא סברא למימר נמי איפכא דהוצאה דבע"ה חשיבא טפי דבמה שנותן ליד העני נגמר מלאכתו ומחשבתו דלא מחסר מידי משא"כ הוצאת העני אכתי מחוסר מעשה שהרי מוציאו ע"מ לחזור ולהכניסו כגון בלוקטי המן שהוציאו הכלי ע"מ ללקוט ולהביאו לביתו. וכה"ג בהכנסת העני דמתני' שמכניס הכלי ע"מ שיתן הבע"ה אוכלין לתוכו ויחזור ויוציאו ואפשר שרוצה העני עוד להביאו לביתו. ונמצא שלא נגמרה מלאכתו ואפ"ה אסור ומש"ה איצטריך קרא כנ"ל אלא דאכתי אין זה כוונת ר"י מדמסקי התוס' דאע"ג דהכנסה דעני הוי במשכן גבי קרשים ואפ"ה ילפינן מינה הכנסה דבע"ה דלא אשכחן גבי קרשים א"כ לענין האי הכנסה דומיא דקרשים דעבודת הלוים לא שייך האי סברא אם לא שנאמר דר"י אית ליה נמי האי סברא דמחלקי תוספות בענין הושטה דעני להושטה דעשיר בפ"ק דשבועות כמ"ש לעיל:

אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא כיון דליציאה דעני ודעשיר ממש שיוצאין עם הכלי נמי איצטריכו תרי קראי וא"כ כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אכתי כל הני הוצאות דמתניתין שהאדם עומד במקומו ומושיט לחבירו בהושטה בעלמא מנא לן דאסור דהא פשטא דקראי וודאי לאו בהכי איירי וכדאמרינן להדיא בספ"ק דעירובין שהביאו התוס' כאן מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. והנלע"ד בזה דודאי כולהו אתיין מדרשא דהאי קרא דויעבירו ובהכי אתיא ליה שפיר הא דקתני הנהו בבי דשתים שהן ארבע ומפרשינן בכל מקום דשתים הן אבות דכתיבי בהדיא ואינך אתיין מדרשא וה"נ דכוותיה והיינו לפי מה שמצאתי בירושלמי דשמעתין דהכנסה נמי ילפינן מויעבירו שנמנעו הבעלי בתים להוציא מבתיהן ליתן להגזברים ונמנעו הגזברים ליטול מבע"ה להכניס ללישכה. ונ"ל דעיקר הילפותא מדכתיב ויכלא העם מהביא ולמאי דמסקינן לקמן בפרק הזורק דלאו משום דשלימו עבידתא הוא דאכריז ונמנעו להביא דאפשר שעדיין היו מתנדבים והולכים ויהיה המותר לבדק הבית כדכתיב והמלאכה היתה דים והותר אלא דהכל היה משום איסור שבת הוצרכו למנוע בע"כ להביא. וא"כ אי ס"ד דאין איסור הוצאה אלא כשעושה כל המלאכה ממש שיוצא עם החפץ ומניחו בר"ה ממש. אם כן אכתי אמאי נמנעו להביא יוציאו מביתם ויתנו ליד הגזבר כמו שהיו עושין סתמא בלא"ה כמ"ש התוספות להדיא לקמן דף ד' ע"ב בד"ה ודילמא הנחה אע"כ דבכהאי גוונא נמי הנחה מקרי אלא דאכתי למה נמנעו יוציאו מביתם למחנה לויה ושם יטלנו הגזבר מידו דבכה"ג הבע"ה פטור דלא עביד הנחה אע"כ דהכנסה נמי אסור ואם כן אם יטול הגזבר מידו ויביאו ללשכה יעבור הגזבר דעביד עקירה והנחה וא"כ ממילא שמעינן דהכנסה נמי אסור ושמעינן נמי דבכה"ג מקרי עקירה במה שנוטלו מיד חבירו. ולפ"ז אתי שפיר הא דמסקינן לקמן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי ובאמת הן עיקר דיני הוצאות דמכילתין דפרק במה אשה כמו שיבואר בעזה"י והא מנ"ל כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אין לך אלא חדושו ולמאי דפרישית א"ש דהא נמי מויעבירו ילפינן מדהוצרך להכריז בכל מחנה ישראל במהלך י"ב מיל ולא הוי סגי להכריז במחנה לויה לחוד שלא יטלו כלום מידי הבעלי בתים וא"כ מסתמא לא יעשו הנחה שלא לצורך ויחזירו החפצים לבתיהם. אע"כ דאפ"ה ליחייבו כיון שעמדו הוי ליה כהנחת חפץ. ואפשר דמאל יצא דמן נמי ילפינן שפיר שהרי יודע היה משה שלא ימצאו ללקוט ואם כן לא יניחו הכלי על גבי קרקע אלא יחזירום ריקן לביתם אע"כ דאפ"ה הוי הנחה כיון שעמדו מסתמא לפוש כנ"ל ואע"ג דלקמן מיבעיא לן אי עקירת גופו הו"ל כעקירת חפץ וכן בהא דידו של אדם הוי כמקום ארבע ולא פשטינן להו מסברא היינו דודאי אי לא הוי תנינן להנך בהדיא לית לן למפשט מסברא דנפשיה דויכלא העם מהביא היינו דליכא שום צד היתר אלא קרא כפשטיה איירי אבל לבתר דתנינן להו בהדיא לאיסורא שפיר איכא למימר דמסמכינן להו אהאי קרא ודוק היטב:

בא"ד וא"ת כיון דהכנסה היתה במשכן כו' דהזורק ד"א ברה"ר משמע דאי הוי משכחת לה במשכן הוי ניחא ליה אע"ג דהתם ליכא סברא עכ"ל. עיין בתוס' לקמן בר"פ הזורק שכתבו דבזורק נמי איכא סברא. ולפ"ז בכל עניני הוצאות בין באבות ובין בתולדות כיון דמלאכה גרועה היא לעולם בעינן תרתי סברא דדמיא להוצאה דאורייתא ממש ודהוי נמי במשכן. ולפ"ז לא קשיא נמי קושיא השניה דתוס'. ולכאורה בלא"ה נראה פירושם דהתם מוכרח דהא בכל תולדות של כל המלאכות בעינן נמי סברא דדמיא לאב דאל"כ לא שייך לקרותן תולדה ואי משום דהוי במשכן א"כ לחשבו לאב בפ"ע אע"כ כדפרישית דמשום דהוי סברא דדמיא לאב מיקרי תולדה אלא דסברא לחוד לא מהני כיון דמלאכה גמורה היא ואין לך אלא חדושו מש"ה בעינן נמי דהוי במשכן וא"כ מדגלי רחמנא בחדא דמיחשבא בכלל מלאכת המשכן ה"ה להנך דדמיין כנ"ל ואי תקשי אם כן במעביר ד' אמות ברה"ר דמסקינן לקמן דהילכתא גמירי לה ומשמע דליכא סברא א"כ אמאי קרי לה תולדה דהוצאה הו"ל למחשבא לאב בפ"ע אלא שכבר כתב בעל המאור ז"ל דמעביר נמי איכא סברא כיון שכל אדם יש לו ד' אמות הוי ליה רה"י וכשמעביר חוץ לאותן ד' אמות הו"ל כמוציא מרה"י לרה"ר וכמו שאבאר לקמן בעזה"י אלא שהתוס' דהכא לא נחתו להכי ופשיטא להו דבזורק ליכא סברא התם בר"פ הזורק למאי דאכתי לא הוי מסיק מעביר גופא ברה"ר וכמ"ש במקומו בעזה"י אלא כיון דהוי במשכן או כדמסקינן התם דהילכתא גמירי לה ואפ"ה לא הוי אב בפ"ע כיון דדמי מיהא קצת להוצאה והיינו נמי טעמא דמעביר ודו"ק:

בא"ד וא"ת כיון דאיכא סברא אמאי אצטריך בבמה טומנין וכו' אף ע"ג דהוצאה נפקא לן מקרא וכו' עכ"ל. ולפמ"ש לעיל שפיר איצטריך בבמה טומנין לומר בהוצאה והכנסה דהוי במשכן דמהוצאה לא ילפינן אלא הוצאה גמורה שהאדם יוצא עם הכלי וכדדייקינן להדיא בספ"ק דעירובין. ומי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב. ואיצטריך למילף ממשכן דקרשים הוי הוצאה ע"י פשיטת יד לחוד וממילא שמעינן דאין לחלק והוי נמי בכלל הוצאה אלא דנראה מזה דהתוס' בכל הדיבור לא נחתו לחלק בין הוצאה גמורה להוצאה דפשיטת יד אלא דבכל חדא מינייהו יש לחלק בין דעני לעשיר כדפרי' בכוונת ר"י ודוק היטב:

ועוד יש ליישב קושיית התוס' דהכא דאי לאו הא דאמרינן בבמה טומנין דהוצאה הוי במשכן אלא מקרא דויעבירו או אל יצא אכתי לא הוי שמעינן מיתה וחיוב חטאת וכרת ודהוצאה מלאכה גמורה היא והוי אמרינן דללאו יצאה אבל מדאשכחן נמי במשכן הוי בכלל כל המלאכות שנסמכו במשכן וכדפרישית לעיל אלא דאיכא למימר דבלא"ה ידעינן מיתה וכרת בהוצאה מדאיצטריך למעוטי זה עוקר וזה מניח כדפרישית נמי לעיל ודוק היטב:

בד"ה שבועות שתים וכו' וא"ת וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ד' ותו לא ליתני נמי מושיט ומעביר כו' עכ"ל. נראה דאמתניתין דהכא לא מצי לאקשויי הכי דודאי לא קתני אלא הוצאה והכנסה דמפרש להו בהדיא דשייך בהו שתים שהן ד' בפנים וכן בחוץ בהאי גוונא גופא וכ"ש אם נפרש כפי' רש"י בשבועות דבפנים היינו הכנסה ובחוץ היינו הוצאה וא"כ לא שייך למיתני מושיט ומעביר דלא שייך בהו הני חלוקים אלא דעיקר קושייתם אמתני' דשבועות דקתני שתים שהן ארבע סתמא ולא מפרש להו וא"כ קשיא להו שפיר דלא שייך כלל האי לישנא דשתים שהן ד' כיון דאיכא נמי מושיט ומעביר ואמאי סמך התנא לסתום דבריו דאכתי לא ידעינן אותן שתים שהוסיפו מאי נינהו אי הכנסות או מושיט ומעביר והו"ל למיתני בהדיא שתים שהן שש ועי"ל דבמתניתין דהכא א"ל דהנהו דפשיטא לן לא קחשיב כלל כמ"ש התוס' לענין אזרוק ולא אזרוק ולא קתני הכא אלא הנך הוצאות והכנסות דלא מפרשן כלל ואשמעינן כמה חדושי דינים כמ"ש התוס' בד"ה יציאות. וכן נראה באמת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שבת דהנך פשט יד דמתניתין לאו בעיקר הוצאה שהוא אב איירי אלא מושיט קרי להו והוי תולדה ע"ש במגיד משנה ובזה נתיישב קושית הרמ"ך שם שהביא הכסף משנה ע"ש והיינו דלמאי דפרישית לא איירי הרמב"ם ממושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דריש פ' הזורק אלא ממושיט דפשיטת יד דמתני' דהכא מרה"י לרה"ר או איפכא נקטינן מיהא מלשון הרב המגיד דהנך דמתני' לאו אבות נינהו וכיון דלא איירי מתני' מעיקר הוצאה כ"ש דלא שייך להקשות ליתני נמי מושיט ומעביר אלא דעיקר קושיית התוספות אמתניתין דשבועות דקתני אבות ותולדות דומיא דאינך אם כן מקשה שפיר תולדות טובא נינהו דאיכא נמי מושיט ומעביר כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

מתני' יציאות השבת. בתוס' הקשו מה שהתחילה המס' בדיני הוצאה שהיא האחרונה באבות מלאכות. וריב"א תי' משום דממשנה זו ידעינן כמה חידושי דינים ולכן התחיל בה. ור"ת תירץ דפתח ביציאות משום לא יצא החייט אע"ג דלא שנה המלבן והמבעיר וכו' הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרוע היא. ונלע"ד דר"ת לשיטתו דאיהו ס"ל בריש שבועות בתוס' ד"ה יציאות וכו' דאפי' הוצאה הפשוטית שיוצא עם החפץ מרה"י לר"ה ג"כ חידוש הוא דמה לי מוציא מרה"י לרה"י ומה לי מוציא מרה"י לר"ה. ולפ"ז הוצרך להקדים איסור הוצאה משום לא יצא החייט. אבל לדעת התוס' שם דהך הוצאה הפשוטית לא שנה במשנה לפי שאין כאן שום חידוש ועיקר החידוש הוא היכא דגופו ברשות א' ומושיט ידו לרשות אחר. א"כ לא הוצרך להקדים יציאות שבת בשביל לא יצא החייט וצריך לומר לדידהו כתי' ריב"א או כתי' ראשון של ר"ת בשביל שהוא דבר ההוה:

אמנם אי נימא דאף שכתבו התוס' דהך הוצאה הפשוטה לא הוצרך לשנות היינו היכא שנטל הפירות מרה"י והלך לר"ה והניחם שם אבל היכא שהיו הפירות בידו והלך עם הפירות שבידו לר"ה ועמד שם דנימא עקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ זה אינו פשוט כ"כ. והראיה שגם חכמי הש"ס נסתפקו בזה כדבעי' מיני' רב מרבי לקמן (דף ג' ע"א) הטעינו חבירו וכו' וא"כ לא יצא החייט אינו פשוט כ"כ שהרי אף אם ישכח ויצא היינו עקירת גופו **הגה"ת נכד המחבר ואף שכתבו התוס' לקמן (דף ג' ע"א), בד"ה עקירת גופו דאפי' אי לאו כעקירת חפץ דמי אפ"ה לא יצא החייט מדרבנן היינו שיש לדחות כן ואין לפשוט הבעיא מהכא. אבל למסקנא דכעקיר' חפץ דמי איכא למימר דמשום איסור דרבנן לא היו גוזרים שלא יצא החייט:** וכן כשיעמוד היינו הנחת גופו. ובאמת דבר זה שמענו ממשנתנו דתנן פשט העני את ידו וכו' הרי דלא עביד עקירת החפץ אלא ע"י עקירת ידו וכן או שנטל מתוכה והוציא הרי דלא עביד הנחת החפץ אלא על ידי הנחת ידו א"כ שפיר י"ל דהקדים משנה זו משום לא יצא החייט. אמנם רש"י פי' בד"ה או שנטל מתוכה וכו' והניח בר"ה ורש"י לשיטתו דאיהו ס"ל לקמן (דף ג' ע"א) דידו לא נייח ע"ג קרקע ולא אמרינן ביה כהנחת חפץ. וע' כאן בפ"י מ"ש על דברי רש"י הללו. ולרש"י צ"ל גם פשט ידו לפנים מיירי שעקר החפץ עתה מר"ה. ולפ"ז אין ענין משנה זו ללא יצא החייט:

ודע דלפי' ר"ת ששנה משנה זו רק בשביל לא יצא החייט. א"כ אין כאן עיקר דיני הוצאה לפרט בה כל הפרטים והיה לו להקדים רק גוף איסור הוצאה ולכן י"ל שהמקשה שהקשה מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ וכו' כונתו להקשות על כאן למה האריך בה כ"כ. וכן פירשו התוס' לקמן ע"ב בד"ה התם וכו' דפריך דלא ליתני הכא רק ב' שהן ד'. ולכאורה דבריהם תמוהים וכי היה סבור המקשה שבמסכת שבת לא יפרט כל דיני שבת. ואם כאן במס' זו לא יפרט כל פרטי' אנה יפרטם. ולפמ"ש נכון שהיה סבור כאן אין מקומם רק אחר משנת אבות מלאכות כקושית התוס' אלא שהיה צריך להקדים דין הוצאה דרך כלל ולמה הרחיב בפרטים. וצ"ל לפי שרצה להתחיל בלשון ששנה במס' שבועות וא"כ די לקצר בה ולשנות כמו בשבועות והתרצן תירץ לו דאף שעיקר מקומה אחרי אבות מלאכות מ"מ המסכת עיקרה על דיני שבת וכיון שהתחיל בהוצאה שנה כל פרטי חיובי ופטורי אבל ריב"א לשיטתו דאיהו ס"ל שהתחיל בהוצאה לפי שיש בה כמה חידושי דינים וא"כ עיקר כל החידושים של הוצאה מקומם קבוע כאן ולכן אין לפרש קושית המקשה כן. ולכן כתבו התוס' במס' שבועות (דף ה' ע"א) בד"ה ומ"ש הכא וכו' שהקושיא היא על מס' שבועות ע"ש והיינו לשיטת ריב"א כנ"ל:

שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. הנה במס' שבועות צרפינהו לעני ובעה"ב יחד וכפל המספר שתים שהן ד' ששנה שם הם יציאות דבעה"ב ועני עם הכנסות שלהם ולא שנה א' שהוא ב' בפנים וא' שהוא ב' בחוץ. אבל כללינהו יחד וא"כ למה כאן הפרידם. וג"כ הוה ליה למיתני ד' שהוא שמונה. ובמס' שבועות שלא הפרידם הטעם פשוט שרצה לשנות ב' שהוא ד' דומה לכולהו שארי בבות דנקט שם. אבל כאן קשה. ונראה שרצה לשנות כאן באותו לשון ששנה במס' שבועות: ובזה נלע"ד ליישב מה שיש לדקדק בגמרא דקאמר מ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ומ"ש התם דתני ב' שהוא ד' ותו לא. הנה אמרו ותו לא הוא ייתור לשון. שהרי אנו רואים שעל השינוי שבין הכא להתם מקשה. והרי עינינו רואות ששם לא שנה יותר. ובשלמא לפמ"ש התוס' במסכת שבועות שהקושיא היא על מס' שבועות למה לא שנה יותר . ולפי שהיה מקום לפרש כונת קושיתו על כאן למה שנה כאן כל הני בבי. וכמו שפי' התוס' באמת הכא בד"ה התם דלאו עיקר שבת חיובי תני וכו' ולכן סיים בקושיתו ותו לא להורות שקושייתו על שקיצר במס' שבועות. אבל לפי' התוס' כאן שבאמת קושייתו על האריכות שבמס' שבת א"כ באמרו ותו לא הורה בדברים היפך כונתו בקושייתו. ואמנם עפמ"ש ניחא. שיש מקום לפרש קושיתו שהקשה מ"ש התם דתני ב' שהן ד' ולא שנה א' שהוא ב' לפי שצירף עני ועשיר במספר. ומ"ש הכא דתני ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ ופלגינהו ולא שנה ד' שהן שמונה ובאמת לא זה היה כונת קושיתו שזה יש לתרץ שלא רצה לשנות כאן הלשון ששנה בשבועות. ולכן פי' כונתו באמרו ותו לא שעיקר הקושיא על שהאריך כאן יותר משם בשבועות:

כיצד העני עומד בחוץ וכו'. כתב הרשב"א בחידושיו וכן הר"ן דפירש תחילה מאי דסליק מיניה. והנה בריש נדרים מפלפל הש"ס אם דרך התנא לפרש ברישא מאי דסליק מיני' או במאי דפתח ביה. ומביא ראיות לכאן ולכאן ומתחילה הביא מבמה מדליקין במה טומנין ובמה אשה. בכל אלו פריש ברישא מאי דסליק מיני' ואח"כ מביא ראיה מבמה בהמה דפריש ברישא מאי דפתח. ומסיק אורחא דתני הכי ואורחא דתני הכי. ויש להקשות. מדוע הביא מפירקי בתרא דשבת ולא הביא משנתינו דפריש ברישא מאי דסליק מיני'. והנה הן אמת שאם הוא כפירש"י כאן דפנים וחוץ היינו בעה"ב ועני א"כ פריש ברישא מאי דסליק. אבל אי פי' פנים וחוץ היינו הכנסות והוצאות כפירש"י במס' שבועות. או פנים וחוץ היינו חיובי ופטורי כפי' בתרא שבתוס' שבועות. אז פריש ברישא מאי דפתח. שהרי התחיל בהכנסות ובחיובי. ומדחזינן שלא הביא הש"ס במס' נדרים ראי' ממשנתינו לא לצד זה ולא לאידך גיסא מכלל שגם חכמי התלמוד נסתפקו בפי' משנתינו איזה פי' הוא בפנים ובחוץ. והתוס' בשבועות וכאן בתוס' ישנים, הביאו שבירושלמי נסתפקו בזה. ותמהני שלא הביאו מתלמודא דידן שג"כ נסתפקו בזה [ועוד קשה בתוס' שבועות (ה' ע"א) ד"ה שתים שהן ד' וכו'. שכתבו שהירושלמי מפרש כפי' הריב"א בפירוש פנים וחוץ ותמוה דהא בתוס' ישינים מקשים מירושלמי אדברי ריב"א במס' שבת]:

והנה לפי פירש"י שבכאן דפנים וחוץ היינו עני ובעה"ב וא"כ פריש מאי דסליק מיני' ברישא. היא גופא קשיא הוה לי' לפרש כל מילי דעני ברישא חיובי ופטורי ואח"כ מילי דבעה"ב ואמנם הטעם פשוט לפי שבפטורי הוצרך בלא"ה לערב מילי דעני ומילי דבעה"ב לפירש"י שפי' דעקירות קחשיב. וע' לקמן (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה פטורי וכו'. וע' רש"א שם. ומזה נלע"ד טעמו דרש"י דפי' דעקירות קחשיב ומיאן בפי' רבותי' דפירשו דפשיטת יד חשיב והוא פי' ריב"א שם בתוס' דקשה לו לרש"י דאם פשיטת יד קחשיב א"כ קחשיב פטורי דעני בחד בבא ופמירי דבעה"ב באידך בבא בפ"ע וא"כ היה לו לפרושי כל מילי דעני יחד חיובי ופטורי ולא היה צריך להאריך כלל והוה לי' למיתני תרתי בבא דפשט העני יחדיו בראשונה ותרתי בבא דפשט בעה"ב אח"כ באחרונה אלא ודאי דעקירות קחשיב:

והנה לפי מה שפירש"י במס' שבועות דפנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות. א"כ בשום בבא לא שנה מילי דהכנסות לחוד או מילי דהוצאות לחוד רק עירב בכל בבא הכנסות והוצאות בחיובי ופטורי בין לפירש"י ובין לריב"א. והטעם כמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה שתים שהן וכו' שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש כל א' לבדו. וא"כ לפי זה שוב אין הכרח אם עקירות חשיב כפירש"י או הושטת יד חשיב כפי' ריב"א. והנה לקמן בחידושינו יתבאר דמה שפירש"י בשבועות פנים וחוץ הכנסות והוצאות הוא לפי דעת המקשה. שהמקשה היה סובר הפירוש כן כאשר אפרש אח"כ. ומעתה נעמוד על כונת רש"י לקמן ע"ב בגמ' בד"ה מהן לחיוב ומהן לפטור וע' בתוס' ד"ה וכי תימא שכתבו שרש"י לא פי' לפי שיטתו שבסמוך שלפי שיטתו היה לו לפרש דעקירות קא חשיב. וע' במהרש"א ומוהרש"ל ומוהר"ם ופ"י. ועכ"פ התוס' היה להם הגירסא ברש"י שראו מתוך גירסתו שרש"י אחז כאן פי' ריב"א. ולדידי ניחא ששם בשיטת המקשה קאי שמקשה וכי תימא מהן לחיוב וכו' ולדידי' פנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות ולפי' זה שפיר אחז רש"י פי' ריב"א כנ"ל ודוק היטב. ולקמן יתבאר עוד בזה:

ולפי מ"ש אין לנו הכרח לומר שחכמי התלמוד נסתפקו בפירוש של פנים וחוץ אלא היה ידוע להם. והא דלא הביאו במס' נדרים ראי' ממשנתינו לשום צד היינו משום (דהתם) איירי במאי דפריש התנא ברישא מאי דסלק וגמר כל הפרטים. וכן להיפוך במאי דפריש ברישא מאי דפתח וגמר תחילה כל פרטי הך דפתח. אבל במשנתינו כיון שע"כ הפרטים מעורבים ולא גמר הצד שהתחיל לפרש עד שעירב בו כל פרטי צד השני לא שייך למימר בי' דפריש ברישא מאי דסליק או מאי דפתח: ואולם לפי זה נדחה הפירוש שפירשו התוס' בשבועות דפנים וחוץ היינו חיובי ופטורי. דא"כ פירש התנא ברישא מאי דפתח וגמר כל פרטי' וה"ל להגמ' במס' נדרים להביא ראיה ממשנתינו:

פשט העני וכו'. הנה גוף ההוצאה הפשוטה דהיינו שנוטל חפץ ברה"י והולך לרה"ר וכן הכנסה כזו אינה שנוי' במשנתינו כלל (ותוס' בריש שבועות במשנה שם בד"ה יציאות כתבו דלכך לא תני הך הוצאה שלישית במשנה לפי שהיא פשוטה ואין בה שום חידוש. אמנם לשיטת ר"ת שם דכל הוצאות מלאכה גרוע היא. עדיין קשה למה לא שנה במשנתינו הוצאה הפשוטה) ונוכל לומר משום דלא שייך בי' פנים וחוץ דודאי לאו בעניות ובעשירות תליא מלתא. אלא בעומד בחוץ או בפנים. ויש רבותא דאף שעומד כאן חייב ברשות אחר וקמ"ל בעני ועשיר דהיינו שזה שעומד בפנים חייב על הוצאה והכנסה וכן זה העומד חוצה. אבל בהולך עם החפץ מרשות לרשות לא שייך עני או עשיר דגם העני אם בא לבית הרי הוא כבעה"ב או בעה"ב ההולך חוצה הרי הוא כעני העומד חוץ וכיון דלא שייך בזה פנים וחוץ לא שנאה במשנתינו. וגם במס' שבועות לא שנאה לפי ששם לא שנה רק שתים שהן ד'. ומה שהקשה בגמרא מהכא דתני שתים שהן ד' בפנים וכו' היינו שגם בשבועות הי' יכול לשנות ב' שהן ד' בפנים וב' שהן ד' בחוץ. ולהכי לא שנאה לא כאן ולא במסכת שבועות:

ודע עוד. דהא ודאי אף אם היה שייך בי' פנים וחוץ אבל שהם ד' לא שייך בה. דהיינו הפטורים כשנעשית עפ"י שנים. דודאי כשעומד ברשות א' ומושיט ידו לרשות השני אורחא דמלתא שהשני שעומד ברשות השני נותן לידו או מקבל מידו כשזה אינו יכול להושיט ידו למקום שמונח החפץ או למקום שרוצה להניחו אבל כשנוטל החפץ ברשות שעומד והולך עם החפץ לרשות אחר אין דרך שיתנו חבירו לידו או לקבלו מידו:

ובזה נלע"ד לתרץ לקמן ע"ב דא"ל רב כהנא (לפנינו הגי' רב מתנא) לאביי הני תמני הויין תרתי סרי הויין. והדבר יפלא. והלא התנא לא כללם יחד לפנים וחוץ ולא שנה כלל שהם שמונה רק בכל א' שתים שהן ד'. והכי ה"ל לרב כהנא (למימר) הני ד' נינהו שית נינהו וממילא נדע דבכללם י"ב נינהו אמנם לפמ"ש ניחא. דבזה הי' מקום לפרש קושיתו שכונתו למה לא תנן הוצאה והכנסה הפשוטית במשנה. ובזה תרתי חיובא הוא דאיכא אבל עני ועשיר ליכא למיחשב בזה בתרתי וכמו כן פטורי לית בהו ולכן הוה שית. וא"כ הקושיא רק על חד בבא דבשני הבבות אי אפשר למיחשב הוצאה והכנסה הפשוטית דמה לי בזה עני או עשיר. ובאמת אין כונתו בקושיתו על זה רק על מה דלא חשיב כל פטורי דסיפא וחושב רק מחציתם. ולכן התחכם וצרפם יחד ואמר תריסר נינהו. ובזה בודאי נדע שאין כונתו על הוצאה והכנסה הפשוטית שבזה ליכא עודף ך' רק ב' ונדע שכונתו על ד' פטורי דסיפא העודפים:

והנה אם נפרש בפנים ובחוץ היינו הכנסות והוצאות וכפיר רש"י במס' שבועות ובזה ודאי שנתוסף חד בכל א' שהרי שלש הוצאות נינהו לחיובא הני תרתי דמתני' שע"י הושטת יד ועוד הוצאה שלישית הפשוטה וכן בהכנסות. הן אמת דפטורי ליתניהו רק תרי בכל חד כמבואר במשנה אבל בהוצאה והכנסה הפשוטית לא שכיח בה זה עוקר וזה מניח. ועוד דבהוצאה שע"י הושטה דנקט עני ועשיר שפיר שייך זה עוקר וזה מניח אבל בהפשוטית דלא שייך בה עני ועשיר איירי בחד גברא וליכא פטורי מ"מ ניתני יציאות השבת שלש שהן חמש בפנים ושלש שהן חמש בחוץ וצריך לומר כמו שכתבו התוס' במס' שבועות דהך הוצאה שלישית מילתא דפשיטא היא ולא הוצרך לשנותה כלל ולקמן יתבאר:

ברש"י ד"ה שתים שהן ד' בפנים לאותן העומדים בפנים וכו' שהם ד' מדבריהם הוסיפו וכו' וב' שהן ד' בחוץ וכ' ואם עשה פטור כדיליף בגמ' ב' שעשאוה פטורים: יש לדקדק שברישא בפטור של בעה"ב לא פי' רש"י הטעם משום דיליף בגמ' ב' שעשאוה רק סתם וכתב (ואם עשה פטור) ובפטור של העני פירש הטעם דיליף בגמ' מבעשותה. ונראה במה שיש לדקדק עוד דהנה (לקמן דף ג') מקשה הש"ס שניהם פטורים והא איתעבידא מלאכה בינייהו וכ' התוס' ד"ה שניהם פטורים דאין סברא דפריך שיתחייב הראשון אלא על השני פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה. ולפ"ז עיקר קושית המקשה דפריך והא איתעבידא מלאכה בינייהו. על פטור ההנחה פריך. ולפ"ז במאי דקתני שהם ד' דבהנך פטורים לא נכללו רק עקירות לרש"י והושטת יד לריב"א. ונמצא לרש"י ממ"נ א"צ שום טעם בזה לפטור דבעקירות א"צ שום טעם רק בהנחות והיינו בסוף המשנה שפי' הפרטים ושם מפרש גם הנחות אבל בכאן בכל א' דקתני שהם ד' היינו עקירות והם מצד הסברא פטורים. וא"כ דברי רש"י תמוהים. דלמה הוצרך לומר כאן בגמ' יליף ב' שעשאוה. וצריך לומר משום דרש"י בגמ' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הביא בסוף גם פי' רבותינו שפירשו דבהושטת יד הוא דקחשיב ורצה רש"י לפרש המשנה שיהא ניחא גם לפי' רבותינו ולכן כתב כדיליף בגמ' ב' שעשאוה פטורים:

והנה התוס' כתבו לקמן שזה עוקר וזה מניח היה במשכן. והנה הוכחת התוס' הוא מקושית המקשה שהקשה והא איתעבידא מלאכה בינייהו ואי לא היתה במשכן למה יתחייב אבל על המקשה גופי' קשה מנ"ל שהיתה במשכן ותקשי לי' ודלמא לא היתה במשכן ולכך שניהם פטורים ורציתי לומר משו' דבהוצאה המפורשת בקרא לא בעינן שהיתה במשכן. ותדע שהרי הוצאה דעני לא היתה במשכן כמו שאכתוב לקמן בגמ' ואפ"ה חייב:

ומעתה נשוב לדברי רש"י הנ"ל דלהכי כתב רש"י כדיליף בגמ' שנים שעשאוה פטורים שיהא ניחא גם לפי' רבותינו וניחזי אנן לדברי רבותינו במי צריך טעם. והנה בבעה"ב המושיט תרתי פטורי דידיה היא עקירה דהוצאה והנחה דהכנסה וג"כ אין צריך שום טעם לפטור דידי' שבעקירה הוא פטור מצד הסברא כמו"ש התוס' ובהנחה אף שעל ידו נגמרה המלאכה מ"מ כיון שהוא הכנסה בעינן דומיא דמשכן וזה עוקר וזה מניח לא היה במשכן. אבל ב' שהן ד' דעני לפי' רבותינו הפטורים הם בהושיט העני ידו והוא (עקירה דהכנסה והנחה דהוצאה) ובהנחה דהוצאה שפיר קשה והא על ידו נגמרה המלאכה והוצאה מפורש בקרא ולא בעינן דומיא דמשכן. ולכך בזה פירש"י הטעם כדיליף בגמ' והיינו מדכתיב בעשותה: בתוס' ד"ה יציאות וכו' ולא המבעיר משום במה טומנין. כ' המהרש"א דהמבעיר משום במה מדליקין וכירה הוה להו למימר עכ"ל ולענ"ד דלפי מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בבמה מדליקין שטעם איסור שמנים ופתילות משום שהאור חשוך ויניחנו ויצא א"כ לא שייך איסור הבערה לבמה מדליקין. והא דלא כתבו המבעיר משום אין צולין בשר בצל וביצה או משום כירה משום דשם הוא דוקא בלא בישול כמאכל בן דרוסאי וכן בכירה בעי בריש כירה אי משהין כשהוא כמאכל ב"ד. וא"כ בלא בשיל אסור החיתוי משום בשיל בשבת והיו התוס' צריכין להאריך ולומר שלא שנה המבעיר או האופה משום אין צולין או משום כירה ולכן נקטו במה טומנין שזה ודאי אסור אפי' בבשיל כל צרכו כמבואר בתוס' בריש במה טומנין וא"כ ודאי איסור שמא יחתה הוא משום מבעיר אלא דאכתי קשה אמאי לא נקטו משום כירה: דהרי להחזיר בודאי אסור אפי' בבשיל כ"צ. ועד כאן לא איבעי' לי' בריש פ' כירה אלא אי לשהות תנן אי להחזיר תנן. אבל להחזיר ודאי אסור אפי' בבשיל כל צרכו. אם לא גרף. אם כן ודאי הטעם הוא משום מבעיר. וצ"ע:

שם בד"ה פשט וכו' תימא לר"י וכו' ותדע מדאיצטריך תרי קראי: וברש"א הקשה דה"ל למידק תדע מדאיצטריך כלל קראי בהוצאה שהרי היתה במשכן ושאר אבות שהיו במשכן לא מצרכינן להו קראי וכו' עכ"ל. ונראה לתרץ דבאמת מחד קרא ידעינן דהוצאה מלאכה גרוע אבל בזה לא יתורץ עדיין קושיתם כיון דכתיב קרא להורות דהוצאה מלאכה גרוע מה לי עני מה לי עשיר אבל השתא דקאמרי התוס' מדאיצטריך תרי קראי דהוצאה מלאכה גרוע היא הא מחד קרא נמי נפקא ש"מ דלא ילפינן זה מזה ולהכי תני ג"כ במתניתין תרתי:

אלא דעדיין קשה דלמה בשבועות קאמרי התוס' תדע מדאיצטריך כלל קראי לכן נלע"ד דהוצאה שהיתה במשכן היא הוצאה דבעה"ב דהם הורידו קרשים מעגלה לקרקע מסתמא על העגלה היו עומדים, ומדאיצטריך קרא מכלל שהוצאה דעני מלאכה גרוע היא, אבל אינו מוכח מכאן דהוצאה דבעה"ב היא מלאכה גרוע ובמס' שבועות דלא איתפרשו בהדיא פרטיהם איצטריך שתים שהן ארבע דאי הוי תני א' שהוא ב' הוה מוקמינן לה להוצאה דבעה"ב שהוא מסתבר. וא"כ די הי' להתוס' להוכיח סתם מדאיצטריך קראי, שאפי' אם תדחה לומר שהוצאה דעני היא גרוע אכתי עכ"פ מיושב מה דתנן ב' שהם ד' משא"כ במשנתינו שנתפרשו הפרטים אם כן יאמר הוצאה דעני לחוד. אלא ודאי שגם הוצאה דבעה"ב מלאכה גרוע וזה הוצרכו להוכיח מדאיצטריך תרי קראי:

גמ' תנן התם וכו'. הנה לפי מסקנת קושית הגמ' דסברה דהכנסה אינה בכלל יציאות וכולהו לחיובא דומיא דמראות נגעים אם כן במסכת שבועות לחוד] בלי הבאת משנה דשבת הוה לי' להקשות יציאות דחיובא תרתי הויין, ובשלמא לפי' הר"י בתוס' במס' שבועות [דף ה'] ד"ה ומ"ש ניחא. אבל לשאר פירושים קשה ונלע"ד דלפי מאי דמקשה לקמן בגמ' (דף ג' ע"א) והא איתעבידא מלאכה בינייהו ולפ"ז אי הוה אמרינן דגם ב' שעשאוה חייבים. משכחת לה שפיר ד' יציאות לחיוב יציאה דעני ויציאה דבע"ה וגם יציאה דעני ודבעה"ב כשעשאוה יחדיו זה עוקר וזה מניח. ולכן הביא סוגיא דשבת דמבואר דשניהם פטירי:

עוד נלע"ד עפ"י מה דאמר אביי לקמן (דף ג' ע"ב) פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י לא כר"ה מידו דעני וכו' וא"כ בלי הוצעת משנתינו משכחת לה ד' יציאות לחיובא. יציאה דעני ודבעה"ב כמבואר במשנה ועוד יציאה דעני כגון פשט בעה"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דידו של בעה"ב היא כרה"י וחייב העני משום מוציא דעביד עקירה מרה"י והנחה בר"ה, ויציאה דבעה"ב כגון פשט העני ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה דחייב בעה"ב דעבד עקירה ברה"י והנחה בידו דעני שהיא כר"ה וא"כ ניחא משנה דשבועות. משא"כ לפי הצעת משנה דשבת שמוכח דידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י ניחא דמקשה יציאות ב' הויין:

עוד נלע"ד משום דכבר כתבתי דיש עוד הוצאה שלישית כמבואר בתוס' שבועות במשנה שם דהיינו שעומד ברה"י ונוטל חפץ והולך לר"ה ומניחו שם. אלא שכבר מבואר לעיל בדברינו במשנה שבזה לא שייך פנים וחוץ, והיינו עני והיינו עשיר שניהם יחדיו שוים, ועוד מצינו הוצאה כזו שהולך עם חפצו מרה"י לר"ה אלא שלא עקר החפץ עתה מרה"י ממקום הנחתו ולא הניחו בר"ה אלא הלך עם החפץ שמתחלה בידו מרה"י ונחשב עקירת גופו לעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ וכבעי' דבעי רב מרבי לקמן [דף ג' ע"א] הטעינו חבירו וכו' שבעקירת גופו מרה"י כאלו נתעקר החפץ והנחת גופו בר"ה כאלו הניח החפץ, והנה דבר זה לא תמצא כי אם בהולך עם חפצו מרשות לרשות, אבל בעומד במקום א' ומושיט ידו מרשות לרשות כגונא דמתני' באמת אין עקירת ידו כעקירת חפץ ולא הנחת ידו כהנחת חפץ וע' לקמן במה דאמרו ידו לא נייח ברש"י ותוס' ובעה"מ כל א' לפי שיטתו וע' בפ"י כאן במשנה ברש"י ד"ה או שנטל וכו' וכיון דלא משכחת עקירת גופו והנחת גופו כ"א בהוצאה הפשוטית שהולך עם החפץ מרשות לרשות ממילא לא שייך בי' פנים וחוץ דמה לי עני ומה לי עשיר וכמ"ש לעיל ומעתה במס' שבועות דלא תנן בי' פנים וחוץ וגם לא פרטינהו יש לומר שד' הוצאות הם ע"ד זה, הוצאה שיוצא עם החפץ שעוקר מרה"י ובא לר"ה והניחה שם. והוצאה השניה ג"כ בהולך בעצמו לר"ה [אלא שהעקירה והנחה הם ע"י עקירת גופו והנחת גופו שהם ד' שע"י הושטת יד בעני ובעשיר המפורשים כאן במשנה הרי יציאות שתים שהם ד' כולהו לחיובא וא"כ אין מקום להקשות במס' שבועות לחוד יציאות שתים הויין. אבל כיון שאנו רואים במס' שבת דחשיב שהן ארבע, ואי ס"ד שיש לחשוב גם ב' הוצאות הראשונים א"כ יש ד' לחיוב וב' לפטור והוה לי' למימר יציאות השבת ארבע שהם שש ואפי' שש שהם שמונה הוה לי' למימר דגם ב' הכנסות כאלו יש שהולך ונוטל חפץ מר"ה ומוליכו עמו לרה"י ומניחו שם וכמו כן שהולך מר"ה לרה"י וחפצו בידו ועקירת גופו כעקירת חפץ ומדלא חשבינהו מכלל שהם פשוטים וידועים ואין צריך התנא לשנותם כלל, וכמ"ש התוס' בשבועות ולכן הוצרך המקשה להביא משנה דשבת ואח"כ להקשות על משנה דשבועות, אלא דאכתי איכא למימר דלעולם דחשבינהו במס' שבועות והא דלא חשבינהו כאן במס' שבת הוא משום דכאן שנה בפנים ובחוץ ובאלו הראשונות לא שייך בהם פנים וחוץ וכמו"ש לעיל אלא דכל זה אי פנים וחוץ הוא עני או עשיר כפירש"י כאן [נוכל לומר הא דלא חשבינהו כאן משום דכאן חשיב בפנים ובחוץ ובאלו לא שייך פנים וחוץ דגם העני אם הולך לפנים ונוטל חפץ ומוציא הרי הוא כבעה"ב וכן להיפוך אם בעה"ב יוצא החוצה ונוטל חפץ ונכנס הרי הוא כעני) אבל אי נאמר דפנים וחוץ הוא הכנסה והוצאה כפירש"י במס' שבועות א"כ שפיר שייך למיתני ארבע שהם שש בפנים דהיינו ד' הכנסות דחיובים ב' הכנסות שהולך הוא עם החפץ מר"ה לרה"י וב' הכנסות ע"י הושטת יד דעני ועשיר. הרי ד' לחיוב שהם שש דהיינו שנים לפטור כשנעשית עפ"י שנים. וזה שייך רק בב' האחרונים שהם ע"י הושטה דמיירי בשנים וכמו"ש לעיל וכמו כן ד' שהם שש בחוץ שהם הוצאות ומדלא חשבינהו מכלל שא"צ לשנותם לרוב הפשיטות א"כ ודאי במס' שבועות לא לזה כיון ושפיר הקשה, ולפ"ז המקשה ודאי שהי' סבור בפירוש של פנים וחוץ הוא הכנסות והוצאות דאל"כ לא הי' מקשה ומעתה נבין כוונת רש"י ששינה בפירושיו, שכאן במשנתינו פירש פנים וחוץ בעה"ב ועני ובמסכת שבועות פי' פנים וחוץ היינו הכנסה והוצאה. ולפי דברינו שוב אין דברי רש"י סותרים זא"ז. שבשבועות המקשה הוא שהביא משנה דשבת פירש"י פנים וחוץ הכנסות והוצאות כפי דעת המקשן. אבל כאן בפי' ה המשנה פירש"י פנים וחוץ כפי המסקנא שאין לנו הכרח לסברת המקשה. ובאמת היה יכול התרצן לתרץ לו במס' שבועות ד' יציאות ממש לחיובא וכנ"ל. אלא שפנים וחוץ הוא בעה"ב ועני אלא שהתרצן תירץ לו האמת:

אלא אי קשיא הא קשיא תינח במס' שבועות מוכרח רש"י לפרש פנים וחוץ הוצאה והכנסה אבל איפכא קשה דכאן במשנתינו הברירה חפשית לפרש או פנים וחוץ בעה"ב ועני או פנים וחוץ הכנסה והוצאה. א"כ מי הכריחו לרש"י לפרש בעה"ב ועני ולומר שהמקשה באמת שגה בפי' המשנה ולמה לא פי' באמת פנים וחוץ הכנסה והוצאה, כפי מה שפי' המקשה ולקמן בדברינו בתוס' ד"ה רשויות קתני יתבאר זה: