ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. שיש איסור חמור שיגע אדם טמא בדבר מקודש. ואולם כדי שיתחייב הנוגע בהבאת קרבן על חטא זה שחטא, דרוש שתהיה לו ידיעה ברורה לפני המעשה ולאחריו. שני הסוגים הפשוטים של שגגה בנושא זה הם: האחד, כששכח אדם שנטמא ואחר כך אכל בשר קודש (של קרבן), ולאחר מכן נזכר שוב שהוא טמא, ומקרה אחר — שידע שהוא טמא ושכח ונכנס לבית המקדש, ונזכר שוב לאחר מכן שהוא טמא. על שני מקרים אלה אפשר להוסיף עוד שניים: כשזכר בשעת האכילה שהוא טמא, אלא ששכח שהדבר שהוא אוכל הוא בשר קודש, או ששכח בשעת האכילה שהוא עומד להכנס למקדש.

וכן לגבי מראות נגעים (בצרעת) הריהם שנים שהם ארבעה. שכן בתורה (ויקרא פרק י"ג) מוזכרים שני סוגי מראות: הבהרת והשאת. והוסיפו עליהם גם תולדות — נגעים שאינם לבנים כמו הנגע המוגדר בתורה, ויש תוספת לנגע הבהרת וגם לנגע השאת.

וכן נזכר שם שיציאות השבת הן שתים שהן ארבע.

ושואלים: מאי שנא הכא [במה שונה כאן] במשנתנו שנאמר בה בלשון "שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ", ומאי שנא התם [ובמה שונה שם] במסכת שבועות שנאמר שם בדין הוצאות בשבת בלשון "שתים שהן ארבע" ותו לא [ולא עוד]?

ומשיבים: הכא [כאן] במסכת שבת שבעיקר שבת הוא עוסק, על כן תני [שנה] אבות מלאכה, שהם ההוצאות מרשות לרשות, ותני [ושנה] גם את התולדות של המלאכה, שהן ההכנסות מרשות אחת לחבירתה. ואילו התם [שם] במסכת שבועות דלאו [שלא] בעיקר שבת הוא עוסק, על כן תני [שנה] אבות ואילו תולדות הוא לא תני

[שונה]. על כך שואלים: אבות מאי ניהו [מה הם] בענין שבת? — היציאות (ההוצאות מרשות היחיד אל רשות הרבים), ואולם יציאות הלא רק תרי הויין [שתים הן], האחת, שמוציא בעל הבית מרשות היחיד ונותן לעני ברשות הרבים, והאחרת, שמוציא העני מתוך ידו של בעל הבית הנמצאת ברשות היחיד ומעביר לרשות הרבים! ומה הן איפוא אותן שתים נוספות האמורות במסכת שבועות ("שהן ארבע")?

וכי תימא [ואם תאמר] שבמסכת שבועות נמנות כל ארבע ההוצאות המוזכרות במשנתנו (גם אלה של החלק השני, שבהן נעשתה רק חצי מלאכה), הרי שמהן לחיוב ומהן לפטור, ודבר זה לא יתכן, והא דומיא [והרי בדומה] למראות נגעים קתני [שנה] במשנה, ואם כן יש להקבילם ולומר כי מה התם כולהו לחיובא [שם, במראות נגעים, כולם, שניים שהם ארבעה, לחיוב], אף הכא נמי כולהו לחיובא [כאן בענין שבת כולם לחיוב]!

אלא אמר רב פפא כי יש להבין את הדברים כך: הכא [כאן] שבעיקר שבת הוא עוסק, על כן תני חיובי ופטורי [שנה גם חיובים וגם פטורים], גם מקרים של הוצאה והכנסה שיש בהם חיוב מן התורה, וגם כאלה הפטורים מן התורה, ואילו התם דלאו [שם שלא] בעיקר שבת הוא עוסק, על כן חיובי תני [חיובים שנה], ופטורי [ואילו פטורים] לא תני [שנה].

על כך שואלים: חיובי מאי ניהו [חיובים מה הם]? — היציאות, ואולם יציאות הלא רק תרתי הויין [שתים הן], הוצאה מבפנים והוצאה מבחוץ, ומה אם כן משמעות לשון המשנה במסכת שבועות "שהן ארבע"? ומשיבים: אפשר למנות ארבע, שתים של הוצאה ושתים של הכנסה, שגם המקרים של הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד נמנים במסכת שבועות.

ושואלים: והא [והרי] לשון "יציאות" קתני [שנה] שם, והרי שאין מדובר בהכנסות! אמר רב אשי: התנא שם הכנסה נמי [גם כן] "הוצאה" קרי [הוא קורא] לה.

ממאי [ממה] מהיכן אתה למד זאת? מדתנן [ממה ששנינו במשנה]: המוציא מרשות לרשות — חייב, ומי לא עסקינן [והאם איננו עוסקים] שם גם באופן דקא מעייל [שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד, וקא קרי [והוא קורא] לה בלשון "הוצאה".

וטעמא מאי [ומה טעם] לשימוש לשון זה? — שכן כל עקירת חפץ ממקומו והעברתו לרשות אחרת התנא בלשון "הוצאה" קרי [קורא] לה, שאין כוונתו כשהוא עוסק בהוצאה מן הבית אל החוץ, אלא כהגדרה כללית של העברת דבר מתחומו אל תחום אחר.

אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] ומלשונה ניתן להסיק אותה מסקנה עצמה, דקתני [שכן שנינו] בה בלשון "יציאות השבת "וקא [והוא] מפרש הכנסה לאלתר [מיד], שהמקרה הראשון המפורט במשנה הוא שהעני נותן חפץ בידו של בעל הבית, והרי זו הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.

רבא אמר: לשון "יציאות" אינה קשה, שכן התנא בשתי המשניות לא לשון "יציאות השבת" שנה, כי אם "רשויות השבת " קתני [שנה], וכך היא הגירסה הנכונה: "רשויות שבת שתים שהן ארבע ", ולדבריו בשתי רשויות אלה יש ארבעה מקרים של מלאכה, בפנים ובחוץ.

ב אמר ליה [לו] רב מתנה לאביי: במשנה מדובר על שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, הרי שמונה, ואולם קשה: וכי הא תמני הויין [אלו שמונה הן]? והלא תרתי סרי הויין [שתים עשרה הן!], שאם נתבונן נראה שבחלק האחרון של המשנה עושים גם העני וגם בעל הבית כל אחד פעולה אחת כדי לבצע את מלאכת ההכנסה או ההוצאה. ואם כן, יש ארבע פעולות הנמנות בחלקה הראשון של המשנה, ושמונה פעולות בחלקה השני!

ענה לו אביי: וליטעמיך שיתסרי הויין [ולטעמך, לשיטתך, הלא שש עשרה הן], שכן גם בחלק הראשון משתתף מקבל החפץ מיד עושה הפעולה, ואף הוא עושה פעולה מסויימת, ואם כן, שש עשרה פעולות הן בסך הכל!

אמר ליה [לו] רב מתנה: הא לא קשיא [זה אינו קשה] כי בשלמא [נניח]