|
⎯
טקסט הדף
מתני' ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ר''ה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר' אלעזר ור''ש אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו:
⎯
רש"ימתני' ארבעה ראשי שנים: למלכים. רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך כדאמרינן במסכת גיטין (ד' פ.) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה: ולרגלים. מפרש בגמרא (ד' ד.): למעשר בהמה. שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחבירתה דכתיב (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נג:) בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן: לשנים. מפרש בגמ' (דף ח.): לשמיטין וליובלות. משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה: לנטיעה. למנין שני ערלה ואפילו נטעה באב כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא: לירקות. למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ר''ה על של אחר ר''ה: לאילן. לענין מעשר שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שבאילן הולך אחר חנטה ובגמ' מפרש מאי שנא שבט: גמ' למאי הלכתא. כלומר למה הוקבע יום מיוחד למנין המלכים אימא שעל כל מלך ומלך תתחיל שנתו מיום שעמד בו: לשטרות. להבחין איזה שטר חוב מוקדם למלוה ואיזה מאוחר: דתנן. במסכת שביעית (פ''י מ''ה): שטרי חוב המוקדמין פסולין. לפי שרצה לטרוף לקוחות שלקחו שדה מן הלוה מזמן שבשטר ושלא כדין הוא שהרי קדמה מכירה להלואה ובשטר מעיד שהלואה קדמה לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יטרוף אפילו מזמן המלוה ואינו אלא כמלוה על פה שאינו גובה מן המשועבדים ואם לא קבעו יום לתחילת שנות המלך אלא כל מלך ומלך לפי יום שעמד אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית לוה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו (ב''ב ד' קסז:) כותבין שטר ללוה אע''פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו מנה בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו אם כסליו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסליו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר''ה לעולם תמוז קודם לכסליו: עלתה לו שנה. כלומר כלתה לו שנתו ומעתה מונין לו שנה שניה:
⎯
תוספותמתני' ארבעה ראשי שנים הן. בכל דוכתי תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות (ד' מט.) ארבעה שומרים הן ובפ''ק דחולין (ד' יז:) ג' פגימות הן ובפ' אין מעמידין (ע''ז ד' ל.) ג' יינות הן ובפ' כל הצלמים (שם ד' מז:) ג' בתים הן ג' אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש ב''ק (ד' ב. ושם) תנן ארבעה אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמרא במניינא דרבי חייא ורבי אושעיא תני הן: למלכים. פי' בקונטרס משום שלום מלכות ואינו דהכא למלכי ישראל קמיירי ודוקא גבי גיטין אמרינן הכי פרק הזורק (גיטין ד' פ. ושם) אמר עולא מפני מה תקנו מלכות בגיטין משום שלום מלכות וגבי גיטין פסולין ודאי אפי' מלכות שאינה הוגנת כמלכות מדי ויון אבל מתני' דהכא פירוש לשטרות ובפ''ק דע''ז (ד' י.) אמרינן דבגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ומסקינן נמי התם דלמלכים דהכא למלכי ישראל וכן אמרינן לקמן (ד' ג.) בגמר' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן וצריך לפרש דאין צריך שלום מלכות אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבות לפי שעל ידי גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות: לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים. פירש בקונטרס שאם לא קבעו יום לתחילת שנת המלך אלא לכל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית ובאו עדים ואמרו כשחתמנו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע''פ שאין המלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כך אבל ראינו שהלוהו בתמוז שנת שלש למלך ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו ואם כסליו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר''ה לעולם תמוז קודם לכסליו וצריך לפרש שהודו המלוה והלוה שהלואה אחת היא דאי לאו הכי מנא ידעי והשתא משמע לפי' הקונטרס מספק היינו חושבין אותו מוקדם אי לאו דקבעו ניסן ר''ה שע''י כן אנו יודעין בו שהוא מאוחר ואי אפשר לומר כן דאין לנו לפסול שום שטר מספק כדמוכח בריש אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב. ושם) דקאמר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו הרי שאנו תולין להכשיר מספק וכן בגט פשוט (ב''ב דף קעא. ושם) דקאמר שטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי כשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו ומיהו יכול לפרש פירוש איפכא שיפרש שכתוב בשטר בתמוז בשנת שלש והעדים החתומים אומרים שבכסליו בשנת ג' היתה המלוה והייתי מכשיר מספק וע''י שקבעו בניסן ר''ה אנו יודעין שהוא מוקדם דלעולם תמוז קודם לכסליו ומיהו עיקר פירושו תימה גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות האיך ישכח ועוד דא''כ הוי מצי למימר דנפקא מינה טובא לכל שטרות שלא ידעו מה לכתוב בו ביום דאין יודעין מתי מתחלת שנת המלך ועוד דכי האי גוונא לאו מוקדם לאביי דאמר בפ''ק דב''מ (דף יג. ושם) עדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי דפליג עליה למה הוצרכו לעשות תקנה זו הא אמרינן אין כותבין שטר ללוה אא''כ מלוה עמו אלא בשטרי הקנאה ונראה דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד איניש דטעי חד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שניה וכתוב ראשונה ונמצאו ב''ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר''ה תו לא אתי לידי תקלה דאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא''ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ''ט באדר בשנה ראשונה למלך כשיגיע כ''ט אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד בניסן ויכתוב עכשיו בכ''ט באדר (בשנה ראשונה למלך) ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ''ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתחיל למנות שנה שניה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שניה הלכך לא טעי ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ''ד מניסן מנינן בין מ''ד מתשרי מנינן מה ביניהן א''ר יצחק שטרות יוצאות ביניהן לוה באייר וכתב ביה שנה שניה למלכות מכר מכירה במרחשון וכתב בו שנה שניה למלכות מ''ד מניסן מנינן. מלוה קדמאה מ''ד מתשרי מנינן מכירה קדמאה ומילתא אחריתי היא ולא אתי לפרושי מאי טעמא קבעו ניסן ראש השנה: שטרי חוב המוקדמין פסולין. בשלהי איזהו נשך (ב''מ ד' עב. ושם) פי' בקונטרס פסולין לגבי משעבדי אבל מבני חרי גבי ולא יתכן וכמו שפירשנו שם (ד''ה שטר). +
רבינו חננאלארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. ואמרינן למלכים למאי הלכתא בעינן למידע ר"ה שלהן. אמר רב חסדא לשטרות כלומר כיון שזמן השטרות למנין שנות המלכים מונין כדאמרינן בשנת כך וכך לינאי המלך בשנת כך וכך ליוחנן כ"ג. צריכין אנו לידע ר"ה שלהן איזה יום ואיזה חודש הוא. שאם יצא לפנינו שטר יודעין כמה שנים יש לו ומאותו הזמן שנכתב השטר נשתעבדו לו כל הנכסים של לוה ואם מכר הנכסים אח"כ בעל חוב בא וטורף ומוציא מידו. וכיון שר"ה של מלכים ניסן עד ניסן אחר תשלום השנה וכסדר הזה מונין והולכין וכן שני שטרות היוצאין על אדם אחד מן הזמן של זה ושל זה מתברר איזה קודם ולו משפט לטרוף הנכסים קודם. ואם ילוה אדם לחבירו מעות בניסן בשנת ה' לינאי המלך ויקדים זמן השטר ויכתב בניסן בשנת ד' לינאי המלך. אם נתברר בב"ד כי העדים הקדימו זמנו של אותו השטר פסול הוא כדתנן בסוף מס' שביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין אבל המאוחרין כשרין. מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה דקיי"ל יום אחד בשנה חשוב שנה ומונין לו מניסן שנה שניה. +
רשב"אמתני': ארבעה ראשי שנים הן באחד בניסן ראש השנה למלכים. ואוקימנא לה בגמרא (ג, א) למלכי ישראל. ואע"פ שלא היו מלכי ישראל מקפידין אם יכתבו לבריאת עולם או ליציאת מצרים ולבנין הבית ואין בזה משום שלום מלכות כמלכי האומות שהיו מקפידין , מכל מקום פעמים שהיו רגילין לכתוב לשם המלכיות, ומשום כך קבעו להם זמן ידוע משום חשש הלקוחות, וכדמפרש טעמא בגמרא. גמרא: למלכים למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין וכו'. פירש רש"י ז"ל, שאם לא קבעו זמן ידוע אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין. כגון, אם כתוב כסלו בשנה שלישית ובאו העדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוה אלא הלווה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך, ואם אין הדיינין יודעין באיזו חודש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו או כסלו קודם לתמוז. אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו [ושטר מוקדם הוא], ואם עמד בין כסלו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו [ושטר מאוחר הוא], ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה לעולם תמוז קודם לכסלו. ונראה לפי פירושו שבעלי הדין מודים שלא הלוהו אלא פעם אחת, שאם לא כן אע"פ שיעידו העדים שלא ראו נתינת מעות בשעת כתיבת השטר אלא שבשעה אחרת ראו שמנה לו מעות אין בכך כלום, ואפילו העידו בפירוש שלאחר כתיבת השטר בכמה ראו שהלוהו, שאני אומר הלואה אחרת היא. ועם כל זה אין פירוש זה מחוור, שאם כתבו בשטר יום שהיו עומדים בו כמו שהוא מפרש, אי אפשר להיות השטר מוקדם בדינו. שאם כתבוהו שלא בפני המלוה, וכאותה ששנינו (שם) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכמו שהוא ז"ל מפרש, האי לאו מוקדם הוא ואע"פ שלא נתן לו מעות עד לאחר זמן מרובה, דהא אוקימנא בפ"ק דבבא מציעא (יג, א) דכי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן אלא בשטרי אקניאתא, ובשטרי אקניאתא הא שעבד נפשיה מהשתא בין ילוה בין לא ילוה, ואי בשטרי דלא אקניאתא ומלוה בהדיה ומסרו ליה השטר כדינם משעת מסירת השטר נמי זכה לכשיתן לו מעות מיהא לכולי עלמא, ואם אין מלוה עמו הא אין כותבין. ולאביי דאמר התם בפ"ק דמציעא (שם) בשמעתא דמצא שטרי חוב, דעדיו בחתומיו זכין לו, אפילו כי ליכא מלוה בהדיה נמי זכה משעת כתיבה. הילכך לא משכחת לה אלא בשאמרו העדים שעשו שלא כדין, שכתבו ונתנו ביד הלוה אע"פ שלא היה מלוה עמו, ואין מן הדעת שהוצרכו חכמים לקבוע זמן משום חשש שמא יעשו העדים שלא כדין , וכל זה שלא כאביי . ועוד לפי מה שכתב הוא ז"ל שהיה השטר כתוב בכסלו והעידו העדים שהמלוה היתה בתמוז, נראה שהצריכו חכמים לקבוע זמן כדי להכשיר את השטר ולהוציאו מספק מוקדם, שאלו לא כן היינו אומרין שהוא מוקדם מן הספק שלא נטרוף לקוחות אלא בראיה ברורה, ועכשיו שניסן ראש השנה נמצא דתמוז קודם בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא וכשר. וליתא, דחזקת השטר מאוחר הוא, וגדולה מזו אמר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב, א), שטר שזמנו כתבו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין [על שטר זה] והלא [ביום פלוני] עמנו הייתם במקום פלוני, שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו . ובגט פשוט (ב"ב קעא, א) נמי אמרו, שטר שזמנו כתבו בשבת או בעשרה בתשרי [שטר מאוחר הוא] וכשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו, וכל שכן הכא שאני אומר שהם ראו המלוה בתמוז הקודם וכשהגיעו לכסלו ואמר להם הלוה לכתוב את השטר מפני שלא היו רשאין לכתוב הזמן מנתינת המעות כתבו בו זמן שנכתב בו השטר כדינם. ומכל מקום יכול לישב פירושו בהיפך , כגון שכתוב בו בתמוז ואמרו העדים שהלוהו בכסלו, דעכשיו היינו מכשירין אותו מן הספק וכשקבעו חכמים זמן בניסן נודע שהוא מוקדם. אלא שעדיין קשה עליו מה שהקשינו לו למעלה, ועוד שלא יתכן בזה לשון מאוחרין אלא שטר שנכתב כדינו. +
ריטב"אפרק ראשון באחד בניסן ר״ה למלכים. פר״י בגמרא למנין שהיו מונין לשטרות למלכים ואוקי למתני׳ למלכי ישראל אבל למלכי או״ה מתשרי מונין ואע״ג דמוכח בגיטין דהא דמנינן שטרות למלכים אינו אלא משום שלום מלכות ולמלכי ישראל ליכא למיחש להכי מ״מ נראה כי מנהג קדמון היה למנות בשטרות למלכים וזהו שלום מלכות דשייך באו״ה הילכך אם במלכי ישראל פעמים שהיו נוהגין כן ולפיכך קבעו להם חכמים ר״ה מ״מ גבי מלכי ישראל אין קפידא אם לא מנו להם ומנו לחשבון אחר ולא מפסיל שטרא בהכי אבל במלכי או״ה איכא קפידא ומפסיל שטרא בין בשטרות בין בגיטין ומיהו אף למלכי או״ה כל שכתבו לבריאת עולם כמו שאנו נוהגין אינם מקפידין וליכא משום שלום מלכות ולא מפסיל שטרא או גיטא בהם: ולרגלים. בגמרא מוקי לה לבל תאחר וכר״ש דבעי ג׳ רגלים כסדרן וחג המצות תחילה: באחד באלול. פי׳ שאין מעשרין מן הנולדים קודם אלול על הנולדים אחר אלול מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ובשני מעשרות הכתוב מדבר כדכתיב עשר תעשר א׳ מעשר בהמה וא׳ מעשר דגן ואומר הכתוב שנה שנה שיעשר כל הנולדים בשנה מיניהו ובהו ולא יעשר משנה על חבירתה וגזירת הכתוב הוא ולהכי לא כתב רחמנא שנה בשנה כדכתיב כשכיר שנה בשנה דדרשינן שכירות של שנה זו משתלמת בחבירתה ואע״ג דגבי בכור כתיב לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה ובעי למימר תוך שנתו לא דק קרא משום דמלתא דפשיטא הוא שלא בא לפסלו תוך שנתו דהא בכור קדשים הוא שנרצים לשמונה ימים וקרא נמי אקיש להו בקרא דוהבאתם שמה כן פי׳ בתוס׳ ומוקי בגמרא לסתם מתני׳ כר״מ דסבר דאלול ר״ה למעשר בהמה ור״א ור״ש סברי בא׳ בתשרי ובגמרא מפרש פלוגתיהו והלכתא כסתם מתני'. ואיכא מרבנן ז״ל דבעי דהכא משמע דלכ״ע ליכא אלא חד זימנא בשתא למעשר בהמה ואלו התם בבכורות משמע דלר״א ור״ש ג׳ זמנים למעשר בהמה כדתנן ג׳ גרנות הם למעשר בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג דברי ר״ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר בא׳ בסיון בכ״ט באב ר״א ור״ש אומרים בא׳ בסיון בכ״ט באלול ולא אמרו בא׳ בתשרי מפני שהוא י״ט ואי אפשר לעשר בי״ט רמ״א בא׳ באלול ר״ה למעשר בהמה וי״ל דהא לא קשיא כלל דהתם מלתא אחריתא היא דכי היכא דאיכא לתבואה גורן למעשר דמההיא שעתא אסור לאכול ממנה אפי׳ אכילת עראי עד שיעשר כגון מירוח וראיית פני הבית להן וכן שעת גלגול לענין חלה כך עשו הכמים גורן למעשר בהמה שאסור לשחוט ולמכור עד שיעשר כדי שלא ישהא מעשרותיו ואלו הן גרנות הנז׳ שם וקבעו בהם ג׳ זמנים אלו כדי שתהא בהמה מצדה לעולי רגלים כדמפרש בגמרא וגרן האמור שם לשון מושאל הוא מגורן האמור לענין תבואה אבל הא דהכא מלתא אחריתי שהבא לעשר לא יעשר מן הנולדים קודם ר״ה על הנולדים אח״כ ולא מאלו על אלו וכדפסיק ותני ר״מ התם בסיפא ולא בא ר״מ לחלוק בדין ג׳ גרנות אלא לפי שקבע א׳ מן הגרנות בא׳ בתשרי מפני שהוא ר״ה למעשר בהמה לפי דעתם בא ר״מ ואמר דר״ה של מעשר בהמה היינו בא׳ באלול והכי מתפרש התם בסיפא דתנן כל הנולדים בא׳ בתשרי עד כ״ט באלול מצטרפין ה׳ לפני ר״ה וה׳ לאחר ר״ה אין מצטרפין ה׳ לפני הגרן וה׳ לאחר הגרן הרי אלו מצטרפין א״כ למה אמרו ג׳ גרנות לענין מעשר בהמה שעד שלא הגיע הגרן מותר למכור ולשחוט הגיע הגרן לא ישחוט ואם שחט פטור והרי זה מבואר שם כדברינו: גמ׳ למלכים למאי הילכתא. עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל למאי הילכתא הוקבע יום ידוע למנין מלכים אלא כל מלך תתחיל שנתו מיום שנולד בו ומהדרינן דאצטריך הא לענין שטרות וכדאמ׳ ואזיל אבל ליכא לפרושי למאי הלכתא לאיזה ענין אנו צריכים מנין למלכים חדא דמלתא פשיטא שאנו צריכין זה לענין השטרות ותו דאם איתא כיון דמהדרינן לשטרות למה לי למימר תו וכדתנן ש״ח המוקדמין פסולין: דתנן שט״ח וכו'. פרש״י פסולין מדין השטר שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפילו מזמן שני אבל מבני חרי גבי כדין מלוה ע״פ ואינו יכול לומר שלא לוה וכן עיקר כדמוכח בב״מ דאפי׳ ממשעבדי הוה ס״ד דליגבי מזמן שני אי לא דגזרו דלמא אתי למגבי מזמן ראשון ודאי מתני׳ לא איירי בשהקדימו הזמן שעבר דא״כ עדים פסולים נינהו ושטרא חספא בעלמא אלא כגון שלוה בניסן בשטרי דלאו אקנייתא ונתאחרה כתיבתם ולא כתבינהו עד תשרי וכתב זמנו מניסן והיו סבורים דמשעת הלואה שעביד נפשי׳ א״נ שכתבוהו וחתמוהו ביום ההלואה אבל לא מסרוהו למלוה עד תשרי כסבורין דעדיו בחתומיו זכין לו כסברא דאביי ודומיא דשטרי אקנייתא לדידן א״נ שכתבו וחתמו ומסרו ללוה בו ביום דהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ״י שאין מלוה עמו מיירי בשטרי דלאו אקנייתא דעידיו בחותמיו זכין לו וכל חד מהני הוה מוקדם מן הא דקיי״ל דבשטרי דלאו אקנייתא לעולם אינו זוכה עד שיגיע השטר ליד הזוכה ואין להם לכתבו אלא א״כ נמסר בפניהם לזוכה ביום שנכתב ונחתם כי מה ששנינו כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו הא פרישנא בפ״ק דמציעא דמיירי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה כדפרש״י ומשכחת לה נמי דמקדמי ליה כגון שטעו בקביעא דירחא כגון שנקבע החודש בשני בשבת וכסבורין העדים שנקבע בא׳ בשבת וכשכותבין בשטר בכך וכך ימים בחודש הם מונין מניסן וא״ת ומי יודיע לנו שהשטר הוא מוקדם דאלו סהדי גופיהו כיון שהגידו וחתמו בשטר שוב אינן חוזרין ומגידין ודעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד וי״ל דאתיא כשבאו עדים אחרים והעידו שהוא מוקדם. ובירושלמי אמרינן שאפילו עידי השטר נאמנין במכילתין ובפרק בתרא דשביעית מי מודיע פי׳ ששטר זה מוקדם שמעון בר אבא בשם ר׳ יוחנן אמר עידי השטר מודיעין ולא כן אר״ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ופריק תמן כשאומרין לא התמנו כל עיקר ברם הכא על זה חתמנו וע״ז לא חתמנו ורבינו ?נרו פי׳ הירושלמי בשם רבו רבינו הגדול הרמב״ן דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לא הא ודאי אין נאמנין לפסלו כלל וה״ק דכי אמר ר״ל כשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתן השטר ליכתב כלל כגון שאומרין קטנים היינו פסולי עדות היינו דבהא ודאי אין נאמנין אע״פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון הרי ניתן ליכתב מזמן שני וכגון שטוענין דבטעות עשו כן דאכוליה שטרא קמסהדי והרי הוא כאלו אמרו אנוסין היינו שטעו בשטרי דלאו אקנייתא כדאביי או בפי׳ המשנה דכותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו או שטעו בשיפורא דירחא דלאו משוה נפשיהו רשיעי דחשבינן להו (דאלו) [כאלו] אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות שהן נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיהת דהא ניתן ליכתב להציל נפשן כדאיתא בהאשה [שנתארמלה] וכך הן אומרין על עקר הממון חתמנו מדעתנו באמת וכראוי אבל על הזמן לא חתמנו כראוי ולא מדעתנו הן שהיינו אנוסין מחמת נפשות הן מחמת שטעינו וסמכנו על דעתנו ולא דקדקנו בדבר המשנה ולא בשיפורא דירחא. ורבינו נר הי׳ אומר דנראין דברי רבינו ז״ל כשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות (שאין) [שהן] נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל כשטעו בשיפורא דירחא או בדאביי לא מהימני דכל שטר שנמסרת לעדים חזקה דדייקי מעיקרא מנפשיהו או ע״פ חכמים וכתבי ליה כראוי בכל דיניו וכדאמר חזקה על העדים שאין חותמין על השטר אא״כ נעשה גדול ומייתי ליה במוכר נכסי אביו פחות מבן עשרים כדאיתא בגט פשוט וכן בזה בורר גבי אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו למימר׳ דחזקה על העדים דידעי היכי אבעי להו למכתב שטרא וכדין כתבא ליה וכ״ש הכא לענין שעבוד השטר וזמנו דאית להו למידק מפי שזהו עיקרו של עדות בשטר ולא מהימני אינהו גופיהו למימר לא דקדקנו בדבר ואפי׳ במקום דאיכא מגו שאין כתב ידן יוצא ממקום [אחר] דמגו במקום חזקה אלימתא קרובה לעדות ובמקום חזקה זו לא אמרי׳ מגו הילכך לא משכחת לההיא דירושלמי אלא בשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות ומורי נר היה מפרש דמשכחת לה שהעדים נאמנים ואפי׳ בשכתב ידן יוצא ממקום אחר וכגון שאינן מעידין כלום כנגד מה שהעידו הם בשטר וכגון שאומרין האמת היה שבאו שניהם אלו במרחשון ואמרו לנו כתבו שאני ראובן חייב לשמעון מנה היום ועשינו כדבריהם וכתבנו וחתמנו להן שטר דלאו אקנייתא ומסרנו לו [בו] ביום ואחר כך ראינו שהמלוה לא היתה עד כסליו ושכך הודו שניהם לפנינו זה לזה והרי הן נאמנין בכך כשם שהיו נאמנין לומר שמחלו אח״כ או שפרעו שהרי אינן אומרים כלום כנגד מה שחתמו וז״ש בירושלמי שיכולין לומר ע״ז חתמנו וע״ז לא חתמנו כלומר על מה שכתוב בשטר חתמנו וע״ז שאנו אומרין עכשיו לא חתמנו שלא היינו יודעין בו באותה שעה ומיירי בשטר ראייה שאין בו קנין ושעבוד נכסיו הם מחמת הודאתו וכל כיוצא בזה אם המלוה חזר והודה שלא הלוהו כלום באותו היום הרי הוא נאמן ג״כ והוי כזה אומר הלויתני וז״א לא הלויתיך הילכך כשבא והודה לפני העדים האלו שלא לוה בו ביום אלא לאח״כ הרי הוא מוקדם על פיו ונאמן בכך ואף עידי השטר יכולין להעיד שכך הודה בפניהם. והא דתנן והמאוחרין כשרים יש מקשים אמאי לא חיישינן שמא לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי משוה לי׳ מאוחר אפשר דכתבי ליה בתוך הזמן שיש בין קנה ומכר דה״ל קנה ולוה ומכר דמשתעבד וטורף ללקוחות שלא כדין וי״ל דהב״ע בדכתב ליה דאקנה דהשתא אפי׳ לוה קנה ומכר משתעבד כדאיתא בפרק מי שמת. ולמאי דאייתי׳ בשמעתין להאי מתני׳ צריכינן לברורי מאי ענין מתני בכאן דר״ה למלכים לשטרות פרש״י דתקנתא דמתני׳ להבחין בין שטר מוקדם למאוחר שאלו לא קבע יום ידוע לתחלת שנות המלכים שמונין לכל מלך מיום שעמד פעמים שאין להבחין כגון שכתוב בשטר (בפסח) [בכסליו] בשנה שלישית למלך ובאו עדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע״פ וכו׳ ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאח״כ אבל ראינו שלוה בתמוז בשנה ג׳ למלך ואם אין הדיינים יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז כי אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם תמוז ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם כסליו לכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר״ה לעולם תמוז קודם לכסליו ע״כ ולפי׳ יש לנו לומק עכ״פ דמיירי כשהמלוה מודה שלא הלוהו אלא פעם אחת (ואל״כ) [דאל״כ] אע״פ שיעידו העדים שלא ראו נתינת המעות בעת הכתיבה אין בכך כלום ואפי׳ העידו בפי׳ שהמעות שנתן לו בפניהם היו לאחר זמנו של שטר מה בכך דילמא הלואה אחרת היא. ובתוס׳ הקשה על פי׳ זה דלמה לן למימר הכי כדתנן שט״ח המוקדמין וכו׳ שאפי׳ היו כשרים צריכין אנו לקבוע זמן לשטרות להבחין בין ב׳ שטרות איזה מהן קודם לגבות וי״ל דאה״נ מיהו ניחא לן למימר הכי לאלומי צריכותא לתקנתא דרבנן לתקון זמן למלכים ותו דילמא משום קדימה לא הוי טרחי רבנן לתקוני זמן למלכים משום חששא דלא ידעי באיזה יום עמד המלך ורבותי הקשו על פרש״י חדא דהא דקאמרי סהדי שהם לא ראו שהלוהו בכסליו אלא שכתבו שטר כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה א״כ לאו מוקדם הוא כלל דהא מתני׳ אוקמינן בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכדפרש״י גופי׳ התם וכי תימא דהכא בשטרי דלאו אקנייתא אליבא דמאן אי אליבא דאביי ומסרוהו ללוה הא לדידיה כשטרי דאקנייתא דאמרינן דעידיו בחתומין זכין לו ואצ״ל אם מסרוהו למלוה בו ביום דכדין עשו ולאו מוקדם הוא ואם לא מסרוהו אלא ללוה אליבא דהילכתא הרי עשו שלא כדין ואין הדעת סובלת שהוצרכו חכמים לתקן זמן לשנות המלכים מפני חשש שטר שנעשה שלא כדין ועוד הקשו דהא בתקנה זו לא הרווחנו כלום דאפי׳ לא תקנו יום ידוע למלכים כשבא המעשה לפנינו שהי׳ ספק אם הוא מוקדם או מאוחר כך היינו דנין בו שהוא מאוחר וכשר מן הסתם וכההיא דתניא בגט פשוט בשטר שהי׳ זמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי וכההיא דאמרינן נמי בסנהדרין שטר שהי׳ כתוב בא׳ בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים והלא אתם הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכ״ש הכא שאני אומר שראו המלוה בתמוז הקודם ונתאחרה כתיבת השטר עד כסליו והוצרכו על כרחן לכתוב זמנו מכסליו הילכך מה שאנו דנין אותו עכשיו במאוחר לאחר התקנה כך הי׳ נדון בלאו הכי. ולפי שיטת רש״י הי׳ לו להפך הדברים כי זמן השטר הי׳ כתוב בתמוז והם אומרים שראו ההלואה בכסליו דאי לא תקנת חכמים היינו דנין אותו כמאוחר מן הסתם ועכשיו שאנו מונין מניסן הא בודאי תמוז קודם לכסליו והקדים זמן להלואה. והנכון כפי׳ התוס׳ שאם לא תקנו יום ידוע ר״ה למלכים פעמים שיעמוד המלך בג׳ בניסן משנה זו וכשיגיע שלשה בניסן אחר יש לנו למנות שנה שניה למלך והסופר ישכח הדבר ויכתוב בשנה ראשונה. כסבור שלא עמד המלך אלא בד׳ בניסן ונמצא השטר מוקדם שנה א׳ והא ודאי מילתא דשכיחא היא דטעי אינש חד יומא בין ג׳ לניסן או ד׳ בניסן ואפי׳ חד דלא שכיחא כיון דאיכא חשש חורבה דטריף לקוחות שלא כדין ראוי לתקנו כל כמה דאפשר: ת״ר מלך שעמד בכ״ט באדר כיון שהגיע יום א׳ בניסן עלתה לו שנה כו'. קמ״ל. יש גורסין עלה מאי קמ״ל הא קמ״ל וכו׳ ורש״י כתב דל״ג ליה אלא ה״ג קמ״ל דניסן וכו׳ והדין עמו דהכא ליכא למבעי כלל מאי קמ״ל דהא ודאי טובא קמ״ל דניסן ר״ה למלכים ואין מונין (אלא) מיום שעמד בו ועוד אשמעינן דיום א׳ בשנה חשוב שנה ואע״ג (דממפנין) [דממתני'] שמעינן לה דהא רובא דמתנייתא איתנוהו במתני׳ ועוד מאי קא מהדרינן הא קמ״ל דניסן ר״ה למלכים הילכך אי [גרסינן] מאי קמ״ל הא קמ״ל י״ל דלאו קושיא היא אלא ביאור ודברי התלמוד ואפי׳ כר״א דאמר שלשים יום חשובין שנה ה״מ כדיני דאורייתא אבל הכא כך תקנת חכמים והיינו דלא אמרינן מתני׳ דלא כר׳ אליעזר: +
המאיריהקדמה אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת ראש השנה אמנם היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת מועד קטן לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת ארבעה פרקים וסדרם לפי שטתנו א' ארבעה ראשי שנים ב' אם אינם מכירים ג' ראוהו בית דין ד' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת וענין המסכתא אמנם הוא סובב לבאר עניני יום טוב של ראש השנה בכלל הן ענין קבועה וסדר תפלותיה ודיני תקיעת שופר ודברים אחרים הנכנסים תחת גדר אלו הענינים או שדומים להם באיזה צד ועל זה הצד יחלקו עניניה לחמשה חלקים החלק הראשון לבאר בו הזמנים שהוקבעו להיות כל אחד מהם ראש השנה לאיזה ענין במה הם ועל איזה ענין יתיחד כל אחד מהם להיות לו לראש הן בדברים התלויים בבית דין של מטה הן בדברים התלויים בבית דין של מעלה והחלק השני לבאר ענין קדוש החדש והודעת קדושו לבני הגולה על איזה צד שולחין ובאיזה חדש ועל איזה צד אין שולחין והחלק השלישי לבאר ענין העדים שמקבלין מהם עדות החדש איזה כשר לכך ואיזה פסול ועל איזה צד מקבלין אותם וענין חקירתם האיך היתה נעשית והאיך היו מקדשין והחלק הרביעי לבאר ענין תקיעת שופר הן דינין שבגוף השופר הן דינין שבדרכי תקיעתו הן דינין שבתוקע ובשומע הן דין הזמן הראוי לתקוע ושאין ראוי לתקוע והחלק החמשי לבאר ענין סדר היום בתפלה וברכות ותוספות שבתפלות מוסף וכל מה שמתחדש לענין זה והחלק הראשון יתבאר בפרק הראשון והחלק השני והשלישי יתבאר בראשון ובשני ובמקצת פרק שלישי והחלק הרביעי אמנם יתבאר בפרק שלישי והחלק החמישי יתבאר בפרק האחרון וזהו ענין המסכתא דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים יתבארו בה שלא בשלמות מענין ערלה ושביעית ושאר ענינים אגב גררא. והפרק הראשון ממנה יתבאר בו החלק הראשון וקצת החלק השני כמו שביארנו ורובו יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר הזמנים שהם ראש השנה לאיזה ענין והשני לבאר זמנים שבהם נדון העולם דרך כלל לפי מעשיהם על צד משפטי הדרכים התוריים השלישי לבאר בו על איזה חדש שולחין בית דין שלוחים להודיע יום קבועו לבני הגולה ועל איזה מהן אין שולחין כלל הרביעי לבאר בו על איזה מאותן שהשלוחים יוצאין מחללין את השבת ועל איזה צד אין מחללין אלא שילכו ימי השבוע לבד החמישי לבאר בו עדים הכשרים לקדש את החודש על פיהם ואיזה פסול הן מחמת קורבה הן מחמת פסול אחר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בתוכו ענינים אחרים מענין ערלה ושביעית ודברים אחרים כמו שיתבאר: והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר הזמנים המיוחדים להיות ראש השנה כל אחד לענינו והוא אמרם ז"ל ארבעה ראשי שנים הם פי' ארבעה זמנים יש בשנה שכל אחד הוא ר"ה לאיזה ענין באחד בניסן ר"ה למלכים ר"ל שבאיזה יום בשנה שהוקם המלך מונין לו שנה שלימה כשיגיע ניסן ואפילו עמד לו בעשרים ותשעה באדר אותו יום לבדו מונין לו שנה ראשונה ויום מחרתו הואיל ונכנס ניסן מונין לו שנה שניה ומנין זה נאמר לענין שטרות שהיו רגילין למנות בשטרות שלהם שנת המלכות כלומר בשנה פלנית למלך פלני ולרגלים והקשו בגמ' שהרי רגל בחמשה עשר בניסן הוא ותירצו רגל שבו תחלה לרגלים כלומר חדש זה של ניסן הוא ראש לענין זה שיהא רגל הקבוע בו ראש לשאר הרגלים ולענין נדרים לעבור בבל תאחר שאינו עובר בבל תאחר ברוב נדרים עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן ואינו עובר עד שיעבור יום אחרון של רגל שלישי וחג המצות נקרא ראשון לענין זה באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ר"ל שכל הנולדים עד סוף אב איזה זמן שנולדו מונין להם שנה שלימה כשיגיע אלול אפילו נולדו בעשרים ותשעה באב וענין זה נאמר לענין מעשר והוא שאין כבשים הנולדים בשנה זו מתעשרים על הנולדים בשנה אחרת ר"ל שאם יש לו עשרה משנה זו ועשרה משנה זו אינו מפריש שנים מן העשרה של שנה זו על שם שתי העשיריות אלא של שנה זו לעצמן ושל שנה זו לעצמן וכן אין הנולדים בשנה זו מצטרפין עם הנולדים בשנה אחרת לחיוב מעשר ר"ל שאם היו לו חמשה משל שנה זו וחמשה משל שנה שעברה אין מצטרפין כלל ואין באלו העשרה חיוב מעשר ומקרא שממנו יוצא ענין זה הוא עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה ואע"פ שעקר המקרא בתבואה כתיב הרי דרשו עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וכתיב ביה שנה שנה ור' אלעזר ור' שמעון אומרים שאין זמן מיוחד לענין זה אלא תשרי שהוא סתם ר"ה הוא גם כן ר"ה לענין זה ומה שאמרו הם עצמם במס' בכורות בפ' מעשר בהמה נ"ז ב' שלש גרנות הם למעשר בהמה אחד בניסן ואחד בסיון ועשרים ותשעה באלול גרן לחוד ור"ה לחוד כמו שאמרו שם חמשה לפני ר"ה וחמשה לאחר ר"ה אין מצטרפין חמשה לפני הגרן וחמשה לאחר הגרן מצטרפים ומהו ענין גרן שכל הנולדים מתשרי עד ניסן אם רצה לשחוט שוחט כדרך אכילת עראי האמורה בתבואה עד המירוח ומשנכנס ניסן הוקבעו למעשר ואינו שוחט ואם שחט פטור וכן הנולדים לאחר ניסן עד סיון ומסיון עד עשרים ותשעה באלול וכן הלכה ולענין ר"ה הלכה באחד באלול וגדולי המחברים פסקו באחד בתשרי מפני שבגמרא שבבכורות אומר כן בסתם משנה והרי הוא מחלקת ואח"כ סתם ואעפ"כ נראין הדברים כדעת ראשון לקיים סתם משנתנו שיהו ארבעה ראשי שנים. באחד בתשרי ר"ה לשנים פי' הוא הוא מה שפירשנו בענין למלכים אלא שפי' בגמ' שמשנה ראשונה מתבארת במלכי ישראל שמונין להם מניסן מצד יציאת מצרים ושניה למלכי אומות העולם ומ"מ בזמן הזה מונין כל חשבון שלנו מתשרי לשמטין פי' שמתשרי של שנה שביעית מתקדשת שנת השמטה שלא לעבוד שום עבודת הקרקע אלא שחכמים הוסיפו בה שלשים יום לפניה כמו שהתבאר ואם אתה מפרשה בשמיטת כספים שאינה משמטת אלא בסופה אתה מפרשה בתחלת תשרי של שנה שמינית אלא שסוגיית הגמ' מוכחת לפרשה בשמטת קרקע וליובלות ששנת חמשים אינה מתקדשת לדין יובל אלא מאחד בתשרי של שנת חמשים ולנטיעה ר"ל לענין שני ערלה שאם נטע אילן קודם תשרי באיזה זמן בשנה שיהא נוטעו כשיגיע תשרי מונין לו שנה שלימה ומ"מ לענין פסק נתחדש עליה בגמ' דוקא בשנטעה ששה שבועות קודם ר"ה כמו שיתבאר ולירקות פי' לענין מעשר ירק שאין הישן מתעשר על החדש ולא החדש על הישן אע"פ שאין עשורו אלא מדברי סופרים וכבר נודע לנו בירק שאחר לקיטתו עשורו ואחר שכן אין הירק הנלקט קודם תשרי מתעשר על אותו הנלקט אחר תשרי ואף מעשר דגן זהו ר"ה שלו ואין מעשרין משהביא שליש קודם תשרי על שהביא שליש לאחר תשרי ולא הוזכר בכאן מפני שסמך על מה שהזכיר מעשר ירק שאינו אלא מצד שהושוה לדגן לענין מעשר מדברי סופרים. באחד בשבט ר"ה לאילן לענין מעשר שאף הפירות אינן מתעשרות מן החדש על הישן והוקבע זמן זה לאילן מפני שהפירות אין עשורן הולך אחר לקיטתן כירק אלא אחר חנטת האילנות וזמן חנטה הוא בשבט שעברו רוב גשמים ומפני זה קבעו ר"ה שלו באחד בשבט שלא לעשר מן הפירות שנחנטו קודם שבט על אותן שנחנטו לאחר שבט ובית הלל אומרים בחמשה עשר בו שנמשכו מטבת עד חצי שבט ששה שבועות שהם חצי ימי תקופת טבת שהתקופה נמשכת עד ניסן וחמשה עשר בשבט הוא תחום אמצעי שבין שתי התקופות ומאחר שעברה חציה של תקופת טבת כבר תשש כחה ואין כח הקרירות חזק כל כך והחנטה הולכת ומתגברת וחנטה הוא הוצאת פרי קטן ונקרא בלשון לע"ז אשקאפא"ר והוא שאמרו אילן שחנטו פירותיו שהדבר מוכיח שעל הפרי עצמו הוא אומר כן וי"מ בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל אל הוצאת מה שהוא כעין פרחים ודבר זה לא נאמר אלא בפירות שאין חיוב מעשר שלהם מן התורה אבל כרם וזית הואיל ותירוש ויצהר מן התורה יש להם דין אחר לענין זה כמו שיתבאר. זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם. מה שהוצרכנו לקבוע זמן ידוע בשנה למלך שבו תתחדש לו שנה ואין אנו מונין לו מיום שהוקם שנה שלימה מיום ליום שאלו בסוגיא זו למאי הילכתא ר"ל לאיזה ענין הוצרכו לתקנה זו והשיבו בה לשטרות והוא מצד מה שידוע שההקדמה פוסלת בשטר כמו שאמרו ז"ל שטרי חובות המוקדמין פסולין שאם היה באחד בתמוז ולוה חברו מנה וכתב לו שטר מניסן שעבר פסול ואע"פ שברשות לווה נעשה שהרי יבא לטרוף בה לקוחות שמניסן ועד עכשו שלא כדין ומתוך כך אנו פוסלין את השטר שלא לגבות בו אף מזמן שני מן המשועבדים אלא מבני חורין כדין מלוה על פה אבל המאוחרין כשרין כגון שלוה בניסן וכתב בשטר זמן תמוז הבא שאפילו כתבוהו ללווה בלא מלוה עמו מ"מ מן הסתם ראה המלוה שטרו קודם שילוה מעותיו וכבר מחל על השעבוד כל מה שיעבור מניסן עד תמוז ותבא עליו ברכה ומ"מ יש בדבר זה צדדים שאף בהלוואה המאוחרים פסולים וכגון שלא כתב לו דאקנה וכן כל המאוחרים פסולים בשטר מכר אלא שהדברים אלו הנחנו להם מקום לגבות מהם בסדר נזיקין ולא הוצרכנו בכאן אלא להזכיר ולהציע שההקדמה פוסלת את השטר ולהודיע אח"כ שהוצרכו חכמים לקבוע זמן ידוע למלך כדי לברר דין הקדימה לפעמים במקום שיד הספק מצויה לשלוט בו ושאילו היינו מונין לו מיום ליום היה ענין זה לפעמים רופף בידינו והיינו נכשלים להגבות בשטר מוקדם כיצד הגע בעצמך שיצא לפנינו שטר שכתוב בו בתמוז בשנה שניה למלך פלני לוה פלני מפלני מנה ונתברר לבית דין בעדות מספיק שהלואה זו היתה בטבת בשנה שניה ובסמוך אנו מבארים איזה עדות מספיק בכך והרי מ"מ אנו נבוכים בשטר זה אם הוא מוקדם או מאוחר שהרי זמן השטר וזמן ההלואה תוך שנה אלא שזה בתמוז וזה בטבת ושמא בניסן עמד המלך ותמוז קודם והרי היא מוקדמת ופסולה או שמא בתשרי עמד וטבת קודם והרי היא מאוחרת וכשרה שאין הדבר מצוי לזכור יום שעמד בו המלך ואין אדם מזכיר בעצמו אלא שנים ונמצא שעל כרחנו אנו צריכים להגבות בשטר זה מן הכלל המסור בידנו אחזוקי סהדי בשיקרא לא מחזקינן ודנין את השטר במאוחר ועכשו שאנו יודעים שניסן הוקבע למלך והתחדש לו שנה לעולם הרי נודע לנו בודאי שתמוז קודם שאם טבת קדם אין תמוז לעולם עמו בתוך שנה שהרי בניסן היינו מחדשין לו שנה ודנין את השטר במוקדם זו היא עקר התקנה אע"פ שתקנה זו מועילה לשאר דברים שהרי בדמיון זה בעצמו מועיל לענין טירפה כגון שיצא שטר לפנינו שבתמוז בשנה שניה למלך פלני לוה פלני מפלני מנה ובשטר אחר שבטבת שבשנה שניה מכר כל קרקעותיו ואנו נבוכים איזה קדם ומן הסתם אנו דנין שהמכירה קודמת מן הכלל המסור בידנו אוקים ממונא בחזקת מריה ועכשו שהוקבעו לו זמן מניסן נתברר לנו שההלואה קודמת ומגבין לו מן הלקוחות וכן התקנה מועילה לשני מלווים אלא שלענין פירוש אין הדברים מתישבים אלא לענין הקדמת שטר. דבר זה שאמרנו שהוקבע לו זמן שמא אתה סבור תקנת חכמים היא ומ"מ אם שנה ומנה מיום ליום לא נפסל השטר שהרי מ"מ דברים אמתיים כתב לא כי אלא כל ששנה בכך פסל את השטר שהרי בזו נמצא השטר בא לידי הקדמה הגע עצמך שהוקם המלך באדר ולוה זה באייר וכתב לו בשנה ראשונה וכבר מכר לווה זה בניסן וכתב ללוקח בשנה שניה כתקנת משנתנו והרי לארך הזמן מוציא הלה מן הלוקח שלא כדין ולפיכך תקנה זו קבלוה כדין גמור לפסול את השטר אם שינה בו. מה שיעדנו לפרש בשטר היוצא לפנינו והוא נעשה כראוי ומקויים בחותמיו איזה עדות מספיק לומר על הלואה הכתובה בו שבזמן אחר היתה והשטר מוקדם הוא שהרי עדים אחרים אין נאמנין בכך פירשו בתלמוד המערב שעידי השטר בעצמם הם שמעידים כך ואע"פ שאמרו העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי והרי הם חוזרים ומגידים והדבר ידוע כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הם מפרשים אותה בשאמרו לא חתמנו הואיל ואין מכחישין ענין מעשה השטר אין כאן חוזר ומגיד ונסח דבריהם מאן מודע הן הן עדיו והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין תמן דאמרי לא חתמנו ברם הכא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ומ"מ תלמוד בבלי אינו סובל ענין זה שהרי מ"מ הם משימים עצמם רשעים בכך ולעולם אין אדם נאמן במה שמשים עצמו רשע אלא שמ"מ יראה לי שכן הואיל ואינם סבורים להרשיע את עצמם בכך שהרי אין אומרים בפירוש הקדמנוה אלא בטבת בשנה שניה היתה וסבורים הם שמאוחרת היתה וכגון שהיה כתוב בו באחד בניסן לוה וכו' והם מעידים אנו זכורים שההלואה היתה בתשרי של שנה שניה ולא חששנו על זמן השטר ולא נתננו לבעליו וחתמנו זו בניסן ואין אנו זכורים אם בניסן שלפני תשרי אם שאחריו ונמצא שהם אין זוכרים את רשעותם אלא אנו למדין רשעותם מתוך מחקר דבריהם אבל הם אין זוכרים את רשעותם ואין סוברים להרשיע את עצמם וכל כיוצא בזה נאמנים וי"מ אותה בדרך שאף הם בשעת מעשה לא לדבר עברה נתכונו כגון שהלוה תבע את המלוה להלוות לו מנה זה בתמוז והזמינו עדים אלו לשעבד לו נכסיו בפניהם בלא צואת עשיית השטר ובלא קנין ונתארך הדבר שלא לקח זה את המעות עד טבת ובטבת לקח זה מעותיו וחזר זה והזמין אותם העדים לעשות לו את השטר וכסבור שהם ראויים לחתימה מזמן העדות הראשון ואין הדבר כן אחר שלא קנו מידו ומכאן כתבו קצת מפרשים שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בו אין בו משום משים עצמו רשע ולא משום חוזר ומגיד אלא שמגדולי המפרשים חולקים שלא לומר כן אלא במי שאין דרכו לדקדק על הדרך שאמרו באחרון של בתרא קס"ח א' צורבא מרבנן לאו ארחיה למידק ויש מי שמפרש עדות זו אף בעדים אחרים שאמרו אנו,,, ואינו הלואה שעליה נעשה שטר זה וידענו שהוא מוקדם ומכירין את השטר בסימן מובהק או שהעידו עליהם שהקדימוה שמא תאמר הא מ"מ אוקי תרי לבהדיה תרי ואוקא שטרא אחזקיה אדרבה אוקי תרי לבהדיה תרי ואוקא ממונא בחזקת מריה ויש חולקין בזו ומ"מ אם לא היה שטר זה מתקיים אלא על פיהם של אותם אחרים והם הם שקיימוה הם הם שבטלוה נאמנים לדברי הכל. וכן נכלל בדין שטר מוקדם שטר שלוה בו ופרעו למחר וחזר ולוה בו ומ"מ אם פרעו ביומו וחזר ולוה בו ביומו אינו שטר מוקדם אלא שהוא פסול מטעם שכבר נמחל שעבודו כמו שיתבאר במקומו אבל אם כתבו שטרו בניסן או אף אם קנו מידו לדעתנו כמו שיתבאר במקומו ונתאחר הלוה מליקח המעות עד תשרי אין זה מוקדם כלל וטורף מזמן השטר בלא שום פקפוק והזהר בענין זה שכבר טעו בו הרבה מן התלמידים. זהו הנראה בשמועה זו לענין פסק, וממה שכתבנו אתה למד ענינה אף לענין פירוש ותדע שהרבה נתבלבלו בפירושה מפני שהם תמהים על השאלה ועל התשובה מצד שהיו מפרשים למאי הלכתא כלומר לאיזה ענין אנו צריכים לידע שנה שהמלך עמד בה כלל ומשיב בה לשטרות כלומר למנות בהם מזמן המלך משום שלום מלכות וקשה להם לפרש וכי עד עכשיו לא היה יודע שצריכין אנו למנות לשנות המלכות והלא בכמה מקומות נתפרסם חשבון זה ועוד מה ענין שטרי חוב המוקדמין בכאן ומכיון שהשיב שלענין שטרות אנו צריכין לידע כך כבר השיבו כראוי ואם לתוספת ביאור הוא מכוין ללמד שאנו צריכים לידע זמן הלואה כדי לברר דין הקדמה הרי אף לכמה דברים אנו צריכים לכך לשני מלוים ולענין טרפה ועוד שאין ראוי לומר שיסתפק על מה אנו צריכים לזמן השטר ודיו אם נסתפק אם מונין למלכות אם לאו ואף בזה היה לו להביא אותה משנה המבארת המנין לשטרות אלא שעיקר הדברים שלא חקר לאיזה ענין אנו צריכים לקבוע לו זמן ידוע על הדרך שביארנו ואף בזה פקפקו קצת אחרונים לומר שאין משנת שטרי חוב המוקדמין מתגלגלת יפה אף לפירוש זה וכן יראה לי מצד שאין ראוי לעשות תקנה מחדשת כל כך מפני סבה שאינה מצויה לכמה דורות ומתוך כך פירשו למאי הלכתא לשטרות ומדין הקדמה כלומר שלא תאמר תקנה היא ואם שנה לא נפסל אלא דין הקדמה יש בו וכל המשנה פסל על הדרך שכתבנו וי"מ שאלו באנו למנות מיום ליום הדבר קרוב לטעות בהקדמה הגע עצמך שעמד בשני באדר וכשעומד בשני באדר של שנה אחרת הוא סבור שהוא סוף השנה וכותב בו שנה ראשונה והרי הוא תחלת שנה שניה ונמצא מקדים את שטרו ושטרי חוב המוקדמין פסולין. כבר ביארנו על מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר שאותו היום לבד מונין לו שנה ראשונה שיום אחד בשנה חשוב שנה לענין זה וכשיגיע ניסן מונין לו שנה שניה ואם לא עמד עד ניסן אפילו נגמר הדבר ביניהם מאדר אין מונין לו אלא משעת הקמה שהיא ניסן ואין מונין לו שנה שניה עד שיגיע ניסן אחר: +
מהרש"א - חידושי הלכותפרק ארבעה ראשי שנים תוספות בד"ה למלכים כו' ובפ"ק דע"ז אמרינן דבגולה אין מונין אלא למלכי יון כו' וצריך לפרש דא"צ שלום מלכות אלא בגט כו' עכ"ל ר"ל דקשיא להו דבגולה אין מונין לשטרות אלא למלכי יון ולא חיישינן לשלום אותו מלכות שהוא שם ואהא תירצו דצריך לפרש דאין צריך שלום מלכות אלא בגט כו' ועיין בתוס' בפ' הזורק וק"ל: בד"ה לשטרות כו' משמע לפ"ה מספק היינו חושבים אותו מוקדם אי לאו דקבעו ניסן כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז דא"נ היתה ההלואה ביום הכתיבה בכסליו בשנה שלישית ולא היה מוקדם היה מפסיד מספק לגבות מן הלקוחות שלקחו בשנה שלישית בתמוז כיון דאין הדיינין יודעין באיזה יום עמד המלך שאם עמד בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו וההלואה קדמה ללקוחות וטורף מהן ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו והמכירה קדמה ומספק אינו טורף ויש ליישב ודו"ק: בא"ד ונראה דנ"מ כו' ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בב' בניסן דעביד איניש דטעי חד יומא כו' עכ"ל ק"ק לפ"ז יש לקיים כשיטת רש"י שהדיינין יטעו ביום א' דהיינו שהמלך עמד בא' בתמוז ובו ביום בא' בתמוז היה ההלואה והכתיבה היה אח"כ בא' בכסליו ושטר מאוחר הוא והדיינין יטעו לומר שהמלך עמד בב' בתמוז נמצא ר"ח כסליו קודם לר"ח תמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא זה וי"ל שהתוס' ס"ל דאם ניחוש שיטעו הדיינין תקשה ליה כמ"ש התוס' גם לפירושם וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דהיינו לפרש"י בכה"ג שאם תהיה הכתיבה בכ"ט באדר בשנה השלישית למלך ועדים יעידו כי בשבט זה העבר הלוה לו והמלך עמד בר"ח ניסן והרי שבט העבר קודם לכ"ט של אדר וה"ל שטר מאוחר אבל הדיינין יטעו ביום אחד לומר שהמלך עמד בכ"ט באדר הרי ע"כ ששטר זה מוקדם הוא שנכתב קודם שנעשה ההלואה אחר כך בשבט זה העבר אלא ע"כ דלא ניחוש כלל שיטעו הדיינין אפי' ביום אחד אלא לטעות הסופר חיישינן וכמ"ש התוס' ודו"ק: בד"ה ש"ח המוקדמין כו' פי' בקונטרס פסולין לגבי משעבדי כו' עכ"ל אבל מפרש"י דהכא אינו מוכרח דגובה בשטר זה אפי' מבני חרי אלא דהוי כמלוה על פה וגובה מבני חרי בלא שטר אם הודה הלוה ודו"ק: +
רש"שבמשנה בא' באלול ר"ה למע"ב. הט"א בא"מ הקשה על הרמב"ם שפסק בפ"ז מהל' בכורות דאם עשר משנה על שנה ה"ז מעשר. מדחשביה מתניתין בר"ה ואמרינן לקמן (ז ב) ותנא דידן דכיון דאם הביא יצא לא פסיקא ליה. ולפמש"כ שם בק"א (דף ב סע"ב) בישוב קושייתו על הא דפריך הש"ס (ז ב) לרבא ולרנב"י ליתני ר"ה דשתי הלחם ע"ש (המחבר השמיט שם שמי ומאתי יצאו הדברים ותיקן בלוח הטעות) יתיישב ג"כ קושייתו זאת. ועוד נ"ל דיל"פ מתניתין לענין צירוף כדתנן בפ"ט דבכורות ה' לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אינן מצטרפין. ואפי' בדיעבד אם צירף ועשר משמע לי דאינו מעשר. מדאמרי' שם (נח ב) מ"ד ליגזור דלמא אתי למישקל מהנך ע"ש ויש לדחות. ועמש"כ בשלהי חלה בס"ד: שם ולנטיעה. פי' הרע"ב אם נטע אילן מ"ה יום קודם אחד בתשרי כו'. וכ"ע התוי"ט שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה כו'. אמת שכ"מ להדיא מהרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מע"ש וכן בפירושו כאן וכ"ה בש"ע יו"ד סי' רצ"ד אמנם לכאורה תמוה מגמרא דפסחים (נה) דמוכח שם דלר"י מקצת יום ראשון ככולו ע"ש וא"כ ה"ה לר"י ור"ש דמה"ת לחלק. שוב מצאתי להנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ד שעמד בזה וע"ש ישובו ועי' לקמן (י ב) ובמש"כ שם: שם בא' בשבט ר"ה לאילן כו' בה"א בט"ו בו. רש"י פי' לענין חדש וישן. ונ"מ עוד לענין שניה הנכנסת לשלישית כדמוכח ממעשה דר"ע לקמן (יד) ובסוגיא שם. עוד נ"מ לענין ערלה כדאיתא לקמן (ר"ד יו"ד) וכולהו מינה ילפינן כמ"ש התוס' לקמן (יד) ד"ה באחד. אולם לענין שביעית לא מצאתי מפורש ט"ו בשבט. והט"א כתב בפשיטות (שם) בד"ה הואיל וה"נ לענין שביעית כו' (ותמיהני על התור"ע אות ה' שכתב דנראה דלשביעית גם באילן ר"ה שלו תשרי ולא זכר את הט"א. אמנם מלשון הרמב"ם בפ"ד מהל' שמיטה הל"ט והי"ב משמע כהגרע"א. אך מה דמשמע מהרמב"ם שם דאף באילן הולכין אחר עונתו למעשר צע"ג דמפורש להדיא במשנה וגמרא בכ"מ דאזלינן ביה בתר חנטה (ועבתור"ע ריש מעשרות). גם מש"כ עוד בתור"ע ובאתרוג לענין ערלה ושביעית דינו כשאר אילן. הוא תימה דהרי מתניתין דסוכה (לט) אוקימנא שם כרבותינו שבאושא דאזלי ביה אחר לקיטה אף לשביעית והרמב"ם שם הי"ב חש להו לחומרא ע"ש בכ"מ) והנה באתרוג אף למאן דאזיל ביה בתר לקיטה מ"מ ר"ה שלו שבט כדמסקינן לקמן (ר"ד טו) ולפ"ז קשה סוגיא דסוכה על משנת הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' דמסיק שם משום דבאתרוג אזלינן בתר לקיטה. הא מ"מ כיון דנלקט קודם שבט ה"ל בן ששית. וא"א לומר דמתניתין איירי בשמינית דא"כ לולב נמי ועי' ט"א (טו ב) ד"ה ר"י ור"ל. ונלע"ד דלמ"ד דאזלינן ביה אחר לקיטה לכל דבר ה"ה דר"ה שלו תשרי כירק וע"כ ל"א דר"ה שלו שבט אלא למ"ד דלשביעית עכ"פ אזלינן בתר חנטה וכ"מ לשון הגמרא (ר"ד ט"ו) מאן שמעת כו' ר"ג. והוא ס"ל מיהא דלשביעית בתר חנטה. אבל לישנא דגמרא בסוכה לולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא ע"ש פרש"י קשה דהא בר ששית גמור הוא כיון דנתלש קודם ט"ו בשבט. אח"ז מצאתי למהר"ם שם בתד"ה ולשביעית שנגע במקצת דברי אלה: רש"י ד"ה לשמיטין. אסור לחרוש כו'. וה"ה לענין ירקות הנלקטין או תבואה שהביאה שליש משנכנס תשרי קדושת שביעית נוהגת בהם לאיסור סחורה וחיוב ביעור וכיוצא: תוי"ט ד"ה למעשר בהמה. מש"כ ע"ד התוס' דלקמן (ח) בד"ה סמוך עט"א שם כדברים האלה ביתר ביאור. אך מש"כ עוד ומפני כן הוצרכו כו' ע"ש. תמוה דגם לפרש"י צריך לימוד דמנ"ל דמעשר דגן סמוך לגמרו דהוא א' בתשרי זמן עישורו: תד"ה ארבעה. ג' אילנות הן. ט"ס וצ"ל ג' אשירות הן: תד"ה לשטרות. כצ"ל. משמע לפי' הקונ' מספק כו'. מה שהקשה המהרש"א ע"ש נראה שכבר קדמוהו התוס' בב"מ י"ג ד"ה אביי במש"כ ועוד דהל"ל דנ"מ טובא כו' שלא ידעו מאימתי לגבות כו' ע"ש: בא"ד וא"ת אכתי כו' דאם עמד בכ"ט באדר כשיגיע כו'. כצ"ל ושבינתיים מיותר: תד"ה שט"ח. וכמו שפירשנו שם. כצ"ל: +
בן יהוידעבְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים. נראה לי בס"ד הטעם דמונין למלכי ישראל באחד בניסן מפני כי אחד בניסן נטל עשרה עטרות (שבת פז:) והמלכים נשרשים במלכות שהיא עשירית לכן בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים. +
פני יהושעבעזרת שוכן מעונה אתחיל לפרש מסכת ראש השנה במשנה בפרש"י למלכים היו רגילין למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וכו' כדאמרי' במסכת גיטין משום שלום מלכות עכ"ל. והקשו בתוס' דהכא למלכי ישראל איירי. ולענ"ד מעולם לא עלה על דעת רש"י לפרש טעמא דמתניתין בהא דקתני למלכים דהיינו משום שלום מלכות. אלא ראיה הוא דקמייתי לדבריו במה שפירש דהא דקתני למלכים היינו לפי שהיו רגילין למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך וע"ז מייתי שפיר מדאמרי' בגיטין שתקנו משום שלום מלכות ואי לאו שמקודם זה היו ישראל רגילין למנות שטרותיהם למלכיהם וכן האומות היו רגילין בכך א"כ מאי שלום מלכות שייך בזה. אע"כ שמקודם היו רגילין בכך וא"כ לאחר שגלו היו ישראל צריכין לכתוב למלכי האומות שהיו כפופין תחת ידם והיינו שלום מלכות. דאל"כ יאמרו שאין מלכי אומות ההם נחשבין בעינינו מדאשתנו ממנהגם ממה שהיו נוהגין לכתוב מקודם שטרותיהם למלכים וזה ברור בכוונת רש"י. ומה שדקדקו התוספות עוד יבואר בסמוך מלשון התוספות וק"ל: בא"ד אפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו עכ"ל. נראה שכתב כן בדקדוק משום דלקמן דף יו"ד מייתי הש"ס פלוגתא דר"מ ור"א דלר"מ יום א' בשנה חשוב שנה ולר"א ל' יום בשנה הוא דחשוב שנה וא"כ לר"מ אם עמד בכ"ט באדר משהגיע בא' בניסן עלתה שנה משא"כ לר"א דבעינן שלשים יום לא משכחת לה כלל אם עמד באחד דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולא הוי אלא כ"ט יום וא"כ לר"א איירי שעמד בסוף שבט דהיינו בכ"ט בו. אבל בסמוך בד"ה לנטיעה כתב רש"י ז"ל ואפי' נטעה באב כלתה שנתו בסוף אלול וכו'. והיינו משום דהתם לעולם לא משכחת לומר אם נטעה באלול דהא למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה לא משכחת לה דהא אלול לא מצינו מעובר ואי למ"ד יום א' בשנה נמי לא משכחת לה דמאן שמעת ליה האי סברא ר"מ הא איהו בעי שלשים יום לקליטה כדאית' לקמן ואף דאנן לא קי"ל בהא כר"מ אלא כמ"ד שתי שבתות כדאיתא סוף פרק הערל מ"מ בהא דיום א' בשנה חשוב שנה נמי לא קי"ל כוותיה אלא כמ"ד למ"ד יום כמ"ש הרמב"ם בהל' ערלה ובהל' שביעית וכ"כ הטור והש"ע וא"כ יפה דקדק רש"י דלא משכחת לענין נטיעה בשום ענין אלא אם נטעה לסוף אב וק"ל: בד"ה לשמיטין וליובלות משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה עכ"ל. כוונתו נראה מבואר דקשיא ליה הא דתנינן לקמן ערב שביעית למ"ד יום אסור ליטע אי משום קליטה ואי משום תוספת שביעית ונהי דלענין קליטה איכא למימר דלא שייך אלא בנטיעת אילנות ולא בזריעה וחרישה ומש"ה דקדק רש"י לפ' כאן דקתני א' בתשרי לענין חרישה וזריעה לאפוקי נטיעה אבל אכתי קשה הא דקפסיק ותני א' בתשרי ר"ה לשמיטין ותיפוק ליה דאסור מא' באלול משום תוספת שביעית מש"ה מפרש רש"י דנקט מא' בתשרי דאסור מן התורה משא"כ תוספת שביעית סובר תנא דמתני' שהוא מדרבנן דאיכא מ"ד דמדרבנן ברפ"ק דמ"ק אבל קשיא לי למאן דמוקי לקמן מתני' דהכא כר' ונסיב אליבא דתנאי וא"כ לר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מקרא דבחריש ובקציר תשבות דע"כ לא מוקי לקרא דחריש וקציר תשבות לענין דקצירת עומר דוחה שבת דבמס' מנחות סוף פ' רבי ישמעאל מסקינן להדיא לר' אין קצירת עומר דוחה שבת ולולי פירוש רש"י אפשר לומר דהא דקתני אחד בתשרי היינו משום דיריעה וחרישה אוסרת בדיעבד משא"כ זריעה וחרישה דתוספת שביעית אינה אוסרת בדיעבד ועיין מה שכתבתי לקמן בזה דף כ'. והא דלא קתני א' באלול ר"ה לתוספת שביעית דאסור לכתחילה היינו משום דלא פסיקא ליה למימר אחד באלול כיון דתוספת ל' יום דאלול זמנין מלא זמנין חסר כנ"ל ודו"ק: בתוספת בד"ה למלכים פי' בקונטרס וכו' ודוקא גבי גטין עכ"ל. ונראה דשני קושיות קשיא להו דמעיקרא מקשו לפי' הקונטרט דהכא למלכי ישראל איירי ואם כן לא שייך שלום מלכות. ותו קשיא להו דבלא"ה לא שייך כלל במילתא דשטרות טעמא דשלום מלכות אפילו לשטרות דאחד בתשרי דהיינו למלכי א"ה דבגיטין אמרינן דטעמא דשלום מלכות ופסלינן בהו למלכות יון ואם כן משמע דבמלכות יון ליכא שלום מלכות ואילו בשטרות משמע בפ"ק דעבודת כוכבים שהיה מונין למלכי יון מיהו אם נפרש דברי תוס' דעיקר כוונתם להקשות דאי ס"ד בשטרות נמי שייך טעמא דשלום מלכות הוי לן למיפסל נמי כשנכתב למלכות יון דומיא דגטין בזה לא היה מקום לקושייתם דהא בגטין גופא מקשה הש"ס ומשום שלום מלכות תצא ומסקינן דהיינו משום חומרא דגיטין כדמשמע שם להדיא מלשון רש"י ותוספת ע"ש דף פ'. וא"כ מהיכי תיתי נפסל בשטרות אע"כ דעיקר קושיית התוס' כיון דחזינן מיהא במלכות יון ליכא שלום מלכות מדפסלינן בגיטין ממילא תו לא מצינן לפרש ההיא לשטרות דהכא אפילו בסיפא דמתני' דאיירי למלכי א"ה דליהוי טעמא משום שלום מלכות דהא בפ"ק דעכו"ם משמע שלא היו כותבין בשטרות בגולה שום מלכות אלא מלכות יון בלבד ואם כן ע"כ לא שייך בשטרות שלו' מלכות. אלא דאף לפי' זה קשיא לי טובא דהאיך אפשר לומר דלשטרות קתני בסיפא דמתניתין דאחד בתשרי דאיירי למלכות יון כדאיירי בפ"ק דעכו"ם דהיינו מיום שתפשו בו יוונים המלכות. דא"כ תו לא מפרשי הא דאמרינן לקמן דאחד בתשרי ר"ה למלכי א"ה דנ"מ לשטרות כדמסיק שט"ח המוקדמין פסולין ומשמע דיהיב טעמא שקבעו אחד בתשרי ולא יום שעמד בו כמו שפרש"י ותוס' בסמוך וא"כ אי איירי למלכות יון דלעולם מונין מנין אחד ליום שתפסו המלכות אם כן אכתי אמאי קבעו באחד בתשרי דהו"ל למקבע אותו יום שתפסו המלכות וכיון דלעולם מונין לאותו יום הקבוע ותו ליכא למיטעי מה לי אחד בתשרי מה לי יום אחר אע"כ דלשטרות דסיפא דמתני' היינו למלכי א"ה ממש לכל מלך ומלך שעמד זה אחר זה היו מונין לו. וכך היו רגילין בימי חכמי המשנה לכתוב בשטרות. אלא דבימי האמוראים נשתנה שהיו מונין למלכי יון בלבד דהיינו משום דתפסו יוונים המלכות. ויותר נראה דלעולם היו רגילין בשני המנהגים ואין קפידא לענין שטרות יש שהיו מונין למלכי א"ה ממש ויש למלכות יון מיום שתפסו המלכות. והא דאמרינן בפ"ק דעכו"ם בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד מלתא אחריתי היא כמבואר שם שהיו כותבין בשטרות סתם בכך וכך כמה מאות שנה ולא פירשו הדבר לאיזה מנין נתכוונו ונסתפקו בגמרא אי למלכות יון או ליציאת מצרים שהיה החשבון מכוון אלא דשבקו לאלפא קמאי ונקטו לאלפא בתראי ועל זה מסיק הש"ס דאותו מניין אינו אלא למלכות יון בלבד ולמעוטי יציאת מצרים הוא דקאמר כנ"ל ברור. ולפ"ז נתיישבה שיטת רש"י בשמעתין כהוגן. מיהו אפשר דהתוס' נמי מפרשי הכי האי דעכו"ם אפ"ה מקשו שפיר מדמצינן מיהו בגולה שהיו מונין מיום שתפסו יוונים המלכות ולא כתבו לשנות המלך ממש דהא במלכות יוונית ליכא שלום מלכות. אע"כ דבשטרות לא שייך שלום מלכות אלא שאין ל' התוספות סובל כן וצ"ע. אמנם ראיתי בספר העיטור שהביא שני דיעות אהאי מימרא דבגולה לא היו מונין אלא למלכות יון אית דאמרי למעוטי שאר מלכים ואית דאמרי למעוטי יציאת מצרים ואין כאן מקומו להאריך דאפשר דהני דסברי למעוטי שאר שטרות לא מפרשי האי נ"מ לשטרות לענין מה שלא קבעו יום שעמד בו כפירוש רש"י ותוספות אלא כפירוש הר"ן והרשב"א כמו שאפרש בסמוך אבל לפירש"י ותוס' נלע"ד דמוכרח לפרש האי דבגולה אין מונין כדפרישית ודו"ק: בגמ' למאי הילכתא ופרש"י למה קבעו יום מיוחד אימא שכל מלך ומלך מונין מיום שעמד בו וכן נראה מפי' התוספות. וזה לי כמה שנים שנתקשיתי בזה מאד דהאיך אפשר לומר דמונין מיום שעמד בו. דהא לקמן ילפינן מקראי שהמלכים עצמם מימות שלמה ואילך היו מונין ימי מלכותם מניסן ודוחק לומר דאקרא גופא מקשה למה קבעו יום מיוחד ומסיק דהיינו משום שטרות דהא לפרש"י עיקר הטעם אינו אלא משום חשש פסול שטרי המוקדמין והא מילתא גזירת חכמים בעלמא איכא משום גזירה שמא יגב' מזמן ראשון כדאיתא בכמה דוכתי ובפר' המניח איכא למ"ד במחלוקת שנויה. ומעודי היה רגיל על לשוני לומר דלולי פירש"י ותוס' היה נראה לפרש דהא דקאמר למאי הילכתא לאו משום דקשיא ליה למה קבעו יום מיוחד דודאי מקראי ילפי'. אלא דקשיא ליה לתלמודא למאי הלכתא פי' למאי נ"מ קחשיב ליה ר"ה כיון שאין זה אלא מנהג מלכים בעלמא ומאי נ"מ לדינא וע"ז מסיק דנ"מ לשטרות. אלא דנראה שלא רצה רש"י לפרש כן דא"כ אמאי מייתי האי דשט"ח המוקדמין פסולין דבמאי דקאמר לשטרות לחוד סגי. דנ"מ לענין טריפת לקוחות וכדמייתי התוס' בשם הירושלמי. אע"כ דעיקר קושית הש"ס אמאי קבעו יום מיוחד ולא יום שעמד בו וע"ז משני לשטרות והיינו משום דלא ליתי למיטעי והיינו משום שט"ח המוקדמין משא"כ לענין טריפת לקוחות לא שייך לומר דאתי למיטעי שהרי הלקוחות יתנו לב לטעון אייתי ראיה שזמן שטרך קודם. ומילתא דפשיטא היא שאין לחוש שמא ישכחו כל העולם מתי שעמד המלך. אבל לענין מוקדמין ודאי חיישינן והיינו כדפרש"י שאותן הדיינים שיבורר להם שזמן השטר לא היה בזמן הלואה אלא שנסתפק להם אם היתה ההלואה בכסליו שקודם תמוז או לאחריו וא"כ לא ירגישו לשעתו אם הוא שטר מוקדם או לא ויחזירו השט"ח לבעליו שלא כדין דשמא יגבה מזמן ראשון לפני ב"ד אחר והלקוחות לא יתנו לב לטעון שום דבר דהא בכל שטרי דעלמא אמרינן מסתמא ביום שנכתב היתה ההלואה כדאיתא בכמה דוכתי ואף למה שהבינו התוספת בלשון רש"י שמספק יחשבוהו למוקדם אין כוונתו שהב"ד יסתפקו בו שזה הספק עומד להתברר בודאי אלא דאפשר שהדיינים יטעו לשעה וידמה להם שהמלך עמד קודם כסליו ויחשבוהו למוקדם ויקרעוהו שלא כדין כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל אח"ז מצאתי שהר"ן ז"ל והרשב"א כתבו להדיא דהא דאמרי' למאי הילכתא כמו מאי נ"מ והעלו כן מחמת הקושיא שכתבתי אלא שפירשו הא דנ"מ לשטרות כפשטא דנ"מ לענין שטר מוקדם ולפ"ז ודאי קשה טובא דהא בכל שטרות נמי נ"מ טובא לענין טריפת הלקוחות: אמנם לענ"ד אם נפרש האי למאי הילכתא כמו למאי נ"מ יש לי לפרש דהא דמייתי משטרות המוקדמין היינו משום שהדבר ברור שלא היו רגילין במנין המלכים אלא דוקא לכותבו בשטרות. וא"כ הא מלתא גופא צריך ראיה מאן יימר שהיו כותבין שום זמן בשטרות. דמסברא היה נראה שאין כותבין שום זמן אלא אם ירצה לטרוף מלקוחות צריך לאתויי ראיה אימת מטא שטרא לידיה כדמוכח הסוגיא גבי מפני מה תקנו זמן בגיטין וכן בפ"ד אחין דף ל"א לכך מייתי ראיה ממתני' דשט"ח המוקדמין פסולין אלמא שהיו כותבין זמן בשטרות וא"כ ממילא נ"מ בכל שטרות לענין טריפת לקוחות כנלע"ד נכון לולי שאיני כדי לפרש מה שלא פירשו הקדמונים ודו"ק היטב ועיין מה שאכתוב בזה בסוף בל' התוספות: בתוס' בד"ה לשטרות וכו' והשתא משמע לפירוש הקונטרס מספק כו' וא"א לומר כן עכ"ל. כבר כתבתי שאין הכרח מלשון רש"י לומר שהדיינים יפסלוהו בהחלט מחמת ספק אלא שיטעו לשעה בזמן שנות המלך. אמנם כן בר מן דין תורה היא וללמוד אני צריך אמאי פשיטא להתוס' דמספק יש להכשיר דהא קי"ל בכל דוכתי יד בעל השטר על התחתונה ומכל הני דמייתו התוס' ראיה דתלינן להכשיר מספק אם לדין יש תשובה דשאני התם דאחזוקי סהדי ברשיעי לא מחזקינן ומוקמינן להו בחזקת כשרות משא"כ בגוונא דהכא שהעדים עשו כהוגן כפי שיטת רש"י וכמו שיבואר אלא שהספק נולד ממילא מחמת ההלואה וא"כ מנ"ל להכשיר ולהוציא ממון מספק. והנה לא נעלם ממני מה שכתבו הפוסקים דכל היכא דאיכא ספק וטעות בשטר בענין שיתבטל השטר לגמרי אמרינן ביה יד בעל השטר על העליונה ומקור הדין הוא מתשובת מהר"י קולון ז"ל הובא בח"מ סי' מ"ג. אמנם מהתם נמי ליכא ראיה דאיירי שהספק הוא בעיקר השטר קודם שחתמו העדים א"כ מסתמא אטרוחי בכדי ל"ל לכתוב ולחתום בדבר שאינו מועיל כלל אע"כ שנעשה באופן המועיל מש"ה אמרינן יד בעל השטר על עליונה משא"כ הכא שבשעת הכתיבה והחתימה נעשה בהכשר והספק נולד ממילא מנ"ל דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אמנם כן ראיתי בס' העיטור במאמר זמן דכל היכא דאיכא ספק בשטר אם הוא מוקדם או מאוחר איכא פלוגתא בין רבוותא ע"ש. ובאמת דמאי דמייתי שם ראיה מפ"ק דעכו"ם בההיא שטרא דכתוב שית שנין יתירתא ליכא ראיה דהתם פרש"י הטעם דלא שכיח שימחול אדם שיעבוד עד ששה שנים וא"כ אדרבא מסברא זו יש לתלות הכא טפי במוקדם ובמאוחר. אע"פ שיש לחלק מ"מ ראיה גמורה ליכא ועוד שאין הנדון של העיטור דומה לראיה דנדון דידן דהתם נמי איירי בענין שאם נחשבהו למוקדם העדים עשו שלא כהוגן. תדע דהא למה שכתבו התוס' כאן פשיטא להו דלא משכחת מוקדם שעשו העדים כהוגן משא"כ לשיטת רש"י דמשכחת שפיר מוקדם שהעדים עשו כהוגן וכמו שאבאר א"כ אין קושיא אם נפסלוהו מספק ועוד קשה כיון דעיקר טעם פסול המוקדם הוא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. א"כ הרי התוס' גופייהו מודים דמזמן ראשון ודאי לא מצי למיגבי מספק דמילתא דפשיטא היא דהמע"ה א"כ השטר פסול ממילא לגמרי משום האי גזירה גופא שמא יגבה מזמן ראשון שהלקוחות לא ירגישו שום ריעותא בזה השטר ויאמרו מסתמא ביום שנכתב היתה ההלואה כמ"ש ודברי התוספות בזה צ"ע לדעתי ודו"ק: בא"ד ומיהו בעיקר פירושו תימא גדולה שעשו תקנה פן ישכחו וכו' ועוד דא"כ הו"ל למימר דנ"מ טובא לכל שטרות וכו' ועוד דכה"ג לאו מוקד' עכ"ל. והנה כבר כתבתי ליישב שני קושיות הראשונות לעיל בל' רש"י אבל הקושי' השלישית נראה תימא גדולה על רש"י האיך נעלם ממנו סוגיא ערוכה דפ"ק דמציעא כ"ש דרש"י גופא הרגיש שם במלתא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין וכתב שם ואי קשיא א"כ לאביי היכי משכחת הא דתנן שט"ח המוקדמין פסולין תריץ כגון שהקדימו זמנו בכוונה או שטעו בשנות המלך ע"ש. וא"כ לאביי קשיא מתני' דהכא. ועוד כיון דלר' אסי נמי לא משכחת לה כמ"ש התוספות וא"כ ממ"נ קשה. ולכאורה נראה לענ"ד ליישב שיטת רש"י ותחלה אפרש דלפי שיטת רש"י דבריו מוכרחין דא"א ליה לפרש כשיטת התוספות דמה"ט גופא דלא מפרש מלתא דלשטרות כפשטיה דנ"מ לענין טריפת לקוחות והיינו כמ"ש דלשון הש"ס קשיא ליה דא"כ אמאי מייתי האי דשט"ח המוקדמין וא"כ מה"ט גופא לא רצה לפרש כפי' התוספות דלדידהו נמי תקשי אמאי מייתי ההיא דמוקדמין פסולין דבלא"ה נמי ידעינן בפשיטות שאין שורת הדין בשום ענין שיגבה המלוה מאותן הלקוחות שקדמו לזמן כתיבת השטר. וכיון דלפי' התוספות החששא היא שיטעה הסופר יום א' ונמצא השטר מוקדם שנה שלימה. וא"כ לפ"ז אפילו אי מוקדמין כשרים היינו לגבות מזמן שני אבל מזמן זה שנכתב בטעות פשיטא דהו"ל גזלן גמור אם יטרוף שלא כדין מש"ה הוצרך רש"י לפרש דעיקר החששא היינו משום חשש שטר מוקדם ממש דאתי למיפסל או להכשיר השטר שלא כדין. וא"כ לפ"ז עיקר פרש"י אינו אלא אליבא דרב חסדא דמייתי ההיא דמוקדמין אבל מתניתין לאביי לא קשיא דאיהו מפרש טעמא דמתני' דהכא לשטרות כפשטא לענין טריפת לקוחות או כפי' התוספות ואליבא דרב חסדא א"ש ההיא דמוקדמין משום דלא ס"ל כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין אלא כר' אסי דפליג וכן הסכמת רוב הפוסקים כמבואר בח"מ סימן ל"ט ואליבא דרבי אסי אתי ליה שפיר וכגון דהכא איירי בשטרי דלאו אקנייתא ואפ"ה כתבו העדים שלא בפני הלוה דלאו כ"ע דינא גמירי וטעו בדאביי גופא כדאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאנן לא ידעי' וספרי דבי דינא ידעי כ"ש עדות שמסורה לכל. מיהו מ"ש רש"י ז"ל כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין וכו' היינו משום דאי לאו האי מתני' הו"א דכל שטר שלא נכתב בפני שניהם פסול לגמרי משום דמיחזי כשיקרא וכמו שהקשו התוספות באמת בפ"ק דמציעא. וכתבו דלא דמי להא דאמרי' האי אשרתא דדייני דמיכתב מקמי דחתמי סהדי פסולה משום דמיחזי כשיקרא וא"כ אם היה הדין שאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו משום דמיחזי כשיקרא א"כ בדיעבד נמי היה השטר פסול וממילא דתו לא מהימני העדים לומר שחתמו שלא כהוגן דלאו כל כמינייהו לפסול השטר דכיון שהגיד שוב וכו' כמבואר בפשיטות. אבל השתא דתנן כותבין דבכה"ג לא חיישינן למיחזי כשיקרא וא"כ אף אי טעו בדרבי אסי ועבדו כדאביי לא משווי נפשייהו רשיעי ונאמנין הן בכך כמ"ש הר"ן להדיא ולא מיקרי נמי חוזרין ומגידין כיון דאף לפי דבריהם אין השטר נפסל על ידם אלא שהספק נולד ממילא כדפרישית כך היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם כן לאחר העיון היטב בסוגיית הש"ס דפ"ק דמציעא ובמה שכתבתי והעליתי ת"ל בחידושי שם נלע"ד שיטה יותר מרווחת ליישב ל' רש"י דשמעתין והיינו ג"כ על דרך שכתבתי דרש"י לא בא אלא לפרש מימרא דרב חסדא דפשטא דמתני' דהכא ודאי לא קשיא ליה לרבי אסי ולאביי דאינהו מוקי למילתיה דלשטרא כפשטא כשיטת הירושלמי או כפי' התוספות אלא דר"ח דמייתי מתני' דש"ח המוקדמין ע"כ דלא משמע ליה האי חששא כפשטא או כפירוש התוס' וכדפרישית בטעמא דמלתא בל' רש"י. ולפ"ז מצינן למימר דרש"י סובר דלמסקנא דפ"ק דמציעא לא קי"ל כדאביי ולא כדרבי אסי אלא מוקמינן מתני' דכותבין שטר ללוה כפשטא בכל ענין ולא חיישינן כלל לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי דודאי מסברא אין לחוש לכך כדלא חיישי' בכל שטרות וגטין דאתו לקמן לגבות מזמן הכתוב בהן ולא חיישינן להאי חששא. אלא אמרינן מסתמא ביום הכתיבה נמסר מה"ט גופא לא חיישינן להאי חששא אפילו לכתחלה דמאן פלג לן וכל השקלא וטריא דמייתי הש"ס בפ"ק דמציעא אההיא דמתני' דכותבין ופריך וליחוש שמא כתב וכו' היינו דוקא למאי דמוקי הש"ס מתני' דמצא שט"ח לא יחזיר אפילו בשניהן מודים היינו משום ה"ט גופא שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי מקשה הש"ס שם א"כ כל שטרי דאתו לקמן ומשני הני לא ריעי הני ריעי ומקשה אלא הא דתנן כותבין לכתחילה היכא כתבינן נמצא שזה הלשון מורה להדיא דלא קשיא ליה אלא כיון דבשטר שנפל חיישינן אפילו בדיעבד א"כ יש לנו לחוש מיהו לכתחלה בכל שטרות וכמ"ש בטוב טעם בחידושינו שם ע"ש. נמצא דכל זה למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דלא יחזיר הוא משום חששא דניסן ותשרי ולא משום חששא דפרעון דס"ד מעיקרא דלא חיישינן לפרעון היינו כשמואל דאית ליה אי איתא דפרע מיקרע קרע ליה. אע"כ משום האי חששא א"כ מקשה לההיא דכותבין ומוקי ר' אסי בשטרי אקנייתא ואביי משום עדיו בחתומיו זכין: משא"כ למסקנא דהתם דקיי"ל כרבי יוחנן דחיישינן לפרעון ולקנוניא א"כ הדרינן לסברא קמייתא דלא חיישינן בשום דוכתא לחששא שמא כתב בניסן וכו' ואתיא מתני' דכותבין כפשטא דלעולם כותבין וא"כ א"ש דרש"י סובר דר"ח דהכא קאי אליבא דהלכתא דטעמא דמתני' במצא שט"ח לא יחזיר היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל לחששא דניסן ותשרי לא חיישינן כלל. וא"כ א"ש מימרא דר"ח לענין מוקדמין מיהו לאביי ולרבי אסי מיפרשא מילתא דלשטרות כפשטא ולא לענין מוקדמין ואי תקשי הא אביי גופא מסיק שם דטעמא דמתני' דמצא שט"ח חיישינן לפרעון וקנוניא ואפ"ה מוקי' למתניתין דכותבין משום עדיו בחתומיו זכין זו אינה קושיא דאביי מימרא בעלמא הכי ס"ל דעדיו בחתומיו זכין וממילא רווחא ליה מתני' דכותבין ולאו משום קושיא אתי עלה אבל ר"ח דשמעתין לא ס"ל כדאביי ולא כרבי אסי. ואפ"ה אתי ליה שפיר מתניתין דכותבין בכל ענין משום דלדידיה לא חיישינן כלל לשמא כתב בניסן וטעמא דמצא שט"ח משום פרעון הוא. ועוד לאלקי' מילין במאי דקאמר הש"ס שם והיינו דקשיא ליה אביי וכו' וא"כ משמע לכאורה דאף למאי דאית ליה לאביי טעמא דפרעון כדמסיק אפ"ה קשיא ליה מתניתין דכותבין ומוקי לה משום עדיו בחתומיו זכין ולמאי דפרישית בלא"ה לא קשה מההיא דכותבין דהא לא חיישי' כלל לחששא דניסן ותשרי אף בלאו טעמא דעדיו בחתומיו זכין ואי אביי שמעתתא בעלמא קאמר א"כ מאי האי דקאמר והיינו דקשיא ליה מיהו כבר כתבתי בחידושי לב"מ שם דמעיקרא לא סלקא אדעתא דתלמודא דאביי חייש לפרעון אלא סבר הש"ס דמוקי למתני' דלא יחזיר משום חשש שמא כתב ללות ולא לוה כלל וכנזכר שם להדיא בל' רש"י ומשו"ה קאמר והיינו דקשיא ליה אבל למסקנא נדחה הטעם דלא לוה לגמרי כמ"ש שם באריכות ומוקי הש"ס למילתא דאביי דמתני' דמצא שט"ח משום פרעון והא דקאמר עדיו בחתומיו זכין לו לאו משום דקשיא ליה מתני' דכותבין דבלא"ה ליכא למיחש לחששא דשמא כתב כדפרישית כאן אלא אביי שמעתתא בעלמא אמר עדיו בחתומיו זכין כנלע"ד נכון בעז"ה ועיין בחדושינו שם ותמצא נחת ועיין בק"א ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב: בא"ד ונראה דנ"מ וכו' ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה וכו' עד סוף הדיבור. כבר הקשיתי לשאול דלפ"ז הא דמייתי דמתניתין דשט"ח המוקדמין פסולין הוא ללא צורך דבלא"ה נמי ידעינן שאם גובה בטעות מלקוחות שלקחו קודם שנעשה השטר הוא שלא כדין. אלא דאיכא למימר דמייתי מתני' לראיה בעלמא שהיו כותבין זמן בשטרות כי היכי דלא תימא דצריך לאתויי ראיה אימתי מטא לידיה ובעדות שבע"פ לא שייך למיטעי דהא בודקין אותן בדרישות וחקירות בדין מרומה כגוונא דהכא שהלקוחות טוענין אייתי ראיה אבל ממתניתין דשט"ח המוקדמין מוכח שהיו כותבין זמן בשטרות וכדפרישית בל' הש"ס. ואפ"ה לא ניחא להו לאוקמי מילתא דשטרות כפשטא לענין טריפת לקוחות ובלא טעות משום דלישנא דלמאי הילכתא משמע להו שבא ליתן טעם למה קבעו יום מיוחד ולא יום שעמד בו וא"כ הטעם משום דאתי למיטעי וממילא דתו לא מצי לפרש ענין טריפת לקוחות כדמייתי בשם הירושלמי שהרי הדיינין ודאי לא אתי למיטעי וכ"ש לענין לקוחות שהלוקח טוען אייתי ראיה לכן הוכרחו לפרש כפירושם שהטעות תלוי בסופר שיטעה יום א' וכו' והיינו דכתבו בסוף דבריהם דההיא דירושלמי מלתא אחריתי היא ולא אתי לפרושי וכו' וק"ל: +
ערוך לנרברש"י ד"ה לשמיטין. אסור לחרוש ולזרוע מן התורה: בפני יהושע ובטורי אבן דקדקו מה כוונת רש"י במה שכתב מן התורה דלכאורה אתי לאפוקי תוספות שביעית שאינו אלא מדרבנן וע"ז הקשה הט"א הרי למ"ד יום אמרינן במ"ק הם הלכה למשה מסיני לכ"ע והפ"י הקשה הרי המ"ד דרבנן דריש בחריש ובקציר תשבות על קצירת העומר שדוחה שבת. וא"כ למ"ד לקמן (דף ז') דרבי היא ונסיב אליבא דתנאי ורבי ס"ל דקצירת העומר אינו דוחה שבת במנחות (דף ע"ב) וא"כ ע"כ דריש בחריש וקציר על תוספת שביעית וא"כ דאורייתא היא. והנה ע"פ דבריהם לא על רש"י בלבד הקושיא אלא על מתניתין היכי תנן דלשמיטין ויובלות ר"ה תשרי הרי איכא תוספת שביעית למ"ד יום קודם. אמנם בלא רש"י היה אפשר לפרש דקאי שמיטין על זריעה ושמיטת כספים דבזה ליכא תוספת רק על חרישה. אבל הרי רש"י כתב גם לחרוש וזה לכ"ע אסור ל' יום קודם. ולענ"ד י"ל דיש נפקותא מכ"מ לענין מלקות דעל חרישת תוספת שביעית אינו לוקה אם אתיא מהלכה למשה מסיני דעל הלכה למשה מסיני אין לוקין כדאמרינן בבכורות (דף י"ד) אבל אי אתיא מבחריש ובקציר משמע במ"ק (דף ג') דלוקין כדאמרין שם יכול ילקה על תוספת שביעית וע"ש בתוס' ד"ה יכול ילקה. ואע"ג דקאמר דלא לקי היינו משום דר"ג ובית דינו נסיב קרא דליכא איסור בתוספת שביעית. אבל עכ"פ מוכח דלמ"ד תוספת שביעית מן התורה לוקין עליו. ולכן דייק רש"י אסור לחרוש ולזרוע מן התורה דהיינו ממה שכתוב בתורה לאפוקי תוספת שביעית דאינו מן התורה רק מהל"מ ועל זה אין לוקין וכתב רש"י זה עפ"י המ"ד דס"ל תוספת שביעית הל"מ היא. ולמ"ד דאתי מבחריש ובקציר לדידי' צ"ל דמה דנקט תשרי ר"ה הוא לכל שאר דיני שמיטה דהיינו זריעה וקצירה והשמטת כספים אבל מחרישה לא איירי: ד"ה לנטיעה. כלתה שנתה לסוף אלול: הקשה הטורי אבן הרי אמרינן לקמן בהפסקה לא קמיירי ואין לומר דה"ק כיון דכלתה שנתה לסוף אלול מתחיל בתשרי שנה שנייה דמאי נפקא מינה אמצע שני ערלה מתי מתחיל. ולענ"ד נקט רש"י הלשון של הגמרא דאמרינן לענין מלכים ג"כ כיון דהגיעה אחד בניסן עלתה לו שנה הרי דג"כ קאמר' הכי שכלתה השנה לו בהגיע אחד בניסן וזה ג"כ כוונת רש"י דכלתה השנה ומתחיל באחד בתשרי שנה שניי' ומה שהקשה הט"א מאי נפ"מ באמצע שני ערלה הא ודאי נפקותא טובא איכא שהרי כתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים ואם לא נודע מתי התחיל כל שנה ושנה לא נודע מתי כלו ג' שנים: ד"ה לירקות. על של אחר ר"ה: דקדק הט"א למה לא נקט גם לענין מעשר שני ומעשר עני. ולענ"ד י"ל דרש"י נקט כן עפ"י הברייתא לקמן (דף י"ב) ת"ר ליקט ירק ער"ה כו' דנקט ג"כ בתחלה החילוק שבין ישן וחדש ואח"כ החילוק שבין מעשר שני ועני ורש"י הנפקותא הראשון נקט ועוד דבנפקותא זה יש בכל שנה מה שאין כן בנפקותא של מעשר שני ועני שאינו רק בשנה שלישית וששית: בתוספת ד"ה ארבעה. ורבי אושעי' תני הן: ריש ב"ק הביא התוס' ג"כ ממתניתין ד' מחוסרי כפרה דלא תני הן וזה לא מתורץ בתירוצם דהכא שהרי שם לא תני לא ראי זה וכן נראה מדבריהם שם. גם קשה דהכא כתבו דגבי ר"ח ור' אושעי' קתני הן ושם בב"ק כתבו דברבי אושעי' לא תני הן וכן הוא בגמ' שלפנינו בלא הן ועיין בריטב"א שכתב שיש נוסחות שגרסי במתניתן ד' אבות נזיקין הן: ד"ה למלכים. ואינו דהכא למלכי ישראל קמיירי: התוספת הקשו ב' קושיות על רש"י. האחת דלמלכי ישראל לא מצינו דתקנו משום שלום מלכות. והשנית כיון דאמרינן לשטרות ובשטרות ע"כ ליכא משום שלום מלכות שהרי כותבין לשטרות בגולה למלכי יון ובהם אין משום שלום מלכות שהרי אין כותבים יון בגט אף ששם עיקר הטעם משום שלום מלכות. ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דהוכיח דע"כ גם במלכי ישראל שייך משום שלום מלכות דאל"כ כי פריך בגמרא למאי הלכתא דהיינו למה לא תקנו לכל מלך מיום שעמד כמו שפירש רש"י עדיפא מיניה הו"ל להקשות כיון דלא ידע טעם דשטרות למאי נפ"מ מני כלל ר"ה למלכים וע' בפנ"י שהקשה באמת דהו"ל להקשות כן. אמנם י"ל דמזה הוכיח רש"י דודאי למקשן היה פשיטא ג"כ דתקנו מנין שנות המלך בין בשטרות בין בגיטין משום שלום מלכות גם בימי מלכי ישראל. אלא דפריך למאי נפ"מ תקנו זמן שוה הרי אדרבא יותר כבוד למלך אם מונין שנתו מיום שעמד בו ולכן משני שיש נפקותא לענין שטר מוקדם ומאוחר ולא בלבד מן המקשן אלא גם מן התרצן הוכיח רש"י כן דאי מטעם שטרות לבד למה תקנו המנין למלכים הו"ל לתקן הזמן לבריאת עולם כמו שאנו מונין אלא ע"כ דתקנו זמן למלכים משום שלום מלכות גם בימי מלכי ישראל ולכן בעינן ב' טעמים דאי משום שלום מלכות בלבד הו"ל לתקן לכל מלך מיום שעמד בו ואי משום שטרות לבד הו"ל לתקן לשנות עולם ואין לומר דרצו להבדיל בין מלכי ישראל למלכי אוה"ע הרי בזמן מלכי ישראל עדיין לא מנו לשנות אוה"ע אלא ע"כ דיש טעם גם משום שלום מלכות במלכי ישראל: ומה שהוכיחו התוס' שהרי בגולה אין מונין רק למלכי יון הרי שלא חששו בשטרות משום שלום מלכות י"ל דדעת רש"י כאותה דעה שהביא בעל העטור הובאה גם בפני יהושע דאין מונין אלא למלכי יון לא אתי רק לאפוקי מיציאת מצרים וכן נראה מדברי רש"י בע"ז כמו שכתב הריטב"א שם: ד"ה לשטרות. ואי אפשר לומר כן וכו'. מיהו עיקר פירושו תימה גדולה: לענ"ד כוונת פירוש רש"י כך הוא שאין חשש שהסופר שכותב בכל יום שטרות לא ידע מתי עמד המלך וזה ודאי לא חיישינן ולכן אין נפ"מ בכל שטרות שהסופר ודאי לא יטעה אבל החשש הוא בעדים ובב"ד שאחר שהשטר נכתב בשנת שלש למלך וזה אמת ודאי שהסופר לא טעה אבל העדים העידו שהמלוה היה בתמוז בשנת שלש ואפשר שטעו שאם עמד המלך בתשרי היה תמוז בשנת שני למלך ושטר מאוחר הוא או אפשר שהמלך עמד בניסן והם חשבו שעמד בין תמוז לכסליו ואחר שהעידו שהמלוה היה בתמוז בשנת שלש ע"כ זה התמוז שאחר כסליו וזה באמת שנת רביעי למלך וא"כ שטר מוקדם הוא ויש הפסד ללקוחות וטעות זה שייך אפילו יודעים הדיינים מתי עמד המלך אם אין העדים לפנינו לשאול אותם אם ידעו גם הם מתי עמד המלך ועוד ביותר שייך טעות אם אינו יודעים הדיינים מתי עמד המלך וצריכים לחקור העדים על כך ודילמא העדים טעו כנ"ל ויהי' בזה הפסד ללקוחות ובזה לא שייך מה שהקשו התוס' הרי מספק אין לפסול את השטר שזה שייך דוקא בספק שאי אפשר להתברר אבל מה שאפשר להתברר ע"י חקירת העדים ודאי צריכים הב"ד לחקור ולא יכשרו השטר מספק ואם העדים או אחרים שישאלו הב"ד להם מתי עמד המלך יטעו בזה אפשר שיבאו הלקוחות לידי הפסד ולכן ל"ק מה שהקשו התוס' הרי מספק אין לפסול שום שטר שהחשש הוא שע"י טעות יפסידו וגם מה שהקשו שתימה גדולה הוא שעשו תקנה שמא ישכחו כל העולם מתי עמד המלך שהרי עפ"י דברינו לא ישכחו רק העדים או מי שישאלו להם הב"ד וזה ודאי חשש הוא ואפילו לא עשו תקנה זו רק שלא יצטרכו הב"ד לשאול מתי עמד המלך ג"כ אין תימה כ"כ. גם מה שהקשו התוס' עוד הרי לאביי עדים בחותמיו זכו לו יש ליישב עפ"י הפוסקים שנפסק כמותם בח"מ (סי' ל"ט סי' י"ג) שזה דוקא דקנו מיד הלוה או מסרו השטר ליד המלוה אבל בחסר א' מתנאים הללו לא זוכה המלוה וא"כ יש חשש בזה דליכא קנין וגם השטר אינו ביד המלוה וע' בשיטה מקובצת שכתב בשם ר"ח ורי"ף ושאר אחרונים דאפילו לאביי לא זכה המלוה אלא משעה שקיבל השטר ואפילו לרב אסי ג"כ יש ליישב שמה שהקשו התוס' הרי לרב אסי אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו הרי אמרינן בב"מ כיון דנפל אתרע לי' ודילמא מקרי וכתיב והרי ה"נ איכא ריעותא שהשטר לא נכתב ביום הלואה וא"כ דילמא מקרי וכתיב וגם מה שהקשו התוס' מכל שטרי דעלמא או איך יטעה הסופר ל"ק נמי שכתבו שהחשש טעות אינו בסופר רק בעדים ובב"ד ובזה א"ש ג"כ למה לא ניחא לרש"י בפירוש התוס' כיון דלפי פירושם צ"ל שעשו תקנה שמא יטעה הסופר ואף שהטעות אינו רק יום אחד ס"ל לרש"י דלזה לא הוצרכו לעשות תקנה שהסופר דרמיא עליו לכתוב זמן בשטרות ודאי לא יטעה אבל עדים דבאקראי בעלמא מעידים אפשר שיטעו וע' לקמן: בא"ד. ולא אתי לפרושי מ"ט קבעו ניסן ר"ה: פי' הירושלמי נקט זה רק לענין מה בין מ"ד דניסן ר"ה ובין מ"ד דתשרי ר"ה אבל ודאי יש לפרש ג"כ בסוגיא דידן כן דיש נפקותא לשטרות דכה"ג אם לוה בשנה שניה למלכות באייר ומכר במרחשון ולכך תקנו זמן למלכים לידע אם המכירה קדמה להלואה או איפכא וראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' ע') שהביא קושיא בשם גדולי חכמי פולין למה לא פירש רש"י כהירושלמי דהנפקותא הוא לענין אם שני שטרות מכירה או הלואה יצאו על שדה אחד אחד באייר ואחד במרחשון ושניהם בשנה שנית למלך ואם לא ידעו מתי עמד המלך לא ידעו איזה שטר קודם לגבות ותירץ דלכאורה קשה על הגמרא למה הוצרכו לקבוע זמן יתקנו שיכתבו שנות עולם וגם שנות המלך משום שלום מלכות וא"כ ליכא חשש. אמנם י"ל שאף שבשטר יכול לתקן כן שלא יטעה הסופר מכ"מ לעדים שזוכרים בע"פ אין תקנה בזה שהם אינם מונין רק לשנות המלך ומפני העדים תקנו שניסן ר"ה למלכים וסיים ודו"ק כי נכון הוא והסכימו עמי כל גאוני ארץ ע"ש. ומזה ראי' למה שביארתי לעיל שיטת רש"י שהחשש אינו שהסופר יטעה רק העדים שלטעות הסופר יהי' תקנה לכתוב שנות העולם עם שנות המלך. אבל לפי"ז יקשה קושיית הכנסת יחזקאל על התוס' שהרי התוס' פירשו שהסופר יטעה והרי לפי"ז היה אפשר לפרש כהירושלמי וגם יקשה הרי יש תקנה לזה לכתוב גם שנות העולם ויש ראיה מזה לפי' רש"י: ד"ה שטרי. אבל מבני חרי גבי: כתב המהרש"א אבל מפירש"י דהכא אינו מוכרח דגובה משטר זה אפילו מבני חרי אלא דהוה כמלוה ע"פ וגובה מבני חרי בלא שטר אם הודה הלוה עכ"ל. והיינו דרצה לבאר למה כתבו התוס' דפרק איזהו נשך כתב בקונטרס והרי גם הכא כתב כן. ולכן ביאר דמהכא אין ראיה דגבי מבני חרי ע"י שטר ולכן הביאו מב"מ דשם כתב רש"י דמבני חרי גבי. אבל תמהתי שברש"י שם לא כתב רק שאינו טורף מן המשועבדים. אבל שגובה מבני חרי לא הוזכר שם רק שהתוס' הביאו שם בשם ריב"ם כן בשטר שיש בו רבית ומשמע שה"ה בשטר מוקדם. ואולי שבפי' רש"י של בעלי התוס' היה כתוב גם ברש"י כן. אבל ממה שכת' רש"י הכא דהוי כמלוה ע"פ משמע כפירוש המהרש"א שהשטר לא נחשב ופסול לגמרי וא"כ גם מבני חרי לא גובה. אמנם לפי"ז יהי' סתירה בין רש"י דהכא להתם. אבל י"ל דשם בב"מ (דף ע"ב) פריך מוקדמין אמאי פסולים נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבו מזמן שני. ותירץ ריש לקיש במחלוקת שנוי' ור"מ היא פי' מטעם קנס פסלו רבנן לשטר ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ע"ש. ולכאורא יש נפקותא בין ר"ל לר' יוחנן לענין אם השטר כשר לגבות בו מבני חרי דלר"ל דמטעם קנס פסול א"כ שייך קנס זה גם לענין בני חרי. אבל לר' יוחנן דהטעם משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון הרי גזירה זו לא שייך רק לענין שלא יגבה ממשועבדים כלל אבל שיפסול השטר שלא לגבות בו מבני חרי באין הלוה מודה לזה אין טעם כלל ולפ"ז י"ל דמה שכתב רש"י שם דמבני חרי גבה כתב כן אליבא דר' יוחנן דפסקינן כוותי' אבל הכא דכתב רש"י לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יטרוף אפילו מזמן המלוה ואינו אלא כמלוה על פה עכ"ל הרי שכתב דמטעם קנס פסול והיינו כריש לקיש ולכן כתב שאינו רק כמלוה ע"פ שהשטר לגמרי פסול ולא גבי אפילו מבני חרי: +
צל"חדתנן שטרי חוב המוקדמין וכו' לכאורה יש להקשות הא הך מתניתין היא בפ"י ממס' שביעית, ושם דין פרוזבול הוי תחלה שהמוקדם כשר ומאוחר פסול וה"ל לר"ח לומר לפרוזבול דתני שם ברישא דמתניתין, וי"ל דזה שמונין למלכים מניסן הוא מימי קדם שהרי מביא ראיה לקמן מקרא דשלמה המלך וע"כ צ"ל דזה היא לשטרות דהא הלל הזקן תיקן פרוזבול, וקודם לזה בימי שלמה עדיין לא היה פרוזבול כלל אך קשה לקמן בגמ' (דף ח' ע"א) דקא מפרש ר"פ בא' בתשרי ר"ה לשנים למאי הלכתא לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולים כו לפ"ז קשה למה לא נקט לפרוזבול והא דמונין למלכי אומות מתשרי יכול להיות שנתקן אחר שתיקן הלל דין פרוזבול. ואף שהגמ' מביא בדף ג' ג"כ קרא דברי נחמיה בן הכליה וכו', הרי דהא דמונין למלכי אומות מתשרי ג"כ תקנה קדמונית היה קודם הלל. זה אינו. דמהך קרא דדברי נחמיה אינו מוכח אלא דלא מנינן למלכי אומות מניסן דמדקרי לכסליו שנת עשרים וקאי בניסן שלאחריו וקרי ליה ג"כ שנת עשרים מכלל דלא מנינן למלכי אומות מניסן. ואפשר דהיו מונין למלכי אומות לכל מלך ומלך מיום שעמד. רק שבמתניתין תני דבא' בתשרי ר"ה לשנים ומפרש ר"פ לשטרות ואפשר שזה היה תקנה לאחר שתיקן הלל פרוזבול וא"כ שפיר היה יכול לומר לפרוזבול דתני שם במתניתין ברישא: ונראה ליישב בזה מה דמתרץ הגמ' (דף ח') ר"ח קרא אתי לאשמעינן מאי מתרץ בזה הא אכתי קשה מאי אתי ר"ח לאשמעינן הא סוף סוף מתניתין היא דתני ברישא דניסן ר"ה למלכים ואח"כ תני בא' בתשרי ר"ה לשנים וע"כ הא באומות והא במלכי ישראל א"כ מאי חידש לנו רב חסדא ולפי הנ"ל יש לומר דכך מתרץ הגמ' רב חסדא קרא אתי לאשמעינן דממתניתין לא ידענו אימת תיקנו שיהיה תשרי ר"ה למלכי אומות דמקרא דדברי נחמיה לא ידעינן אלא דלא מני למלכי אומות מניסן ויכול להיות דמני להו מיום שעמדו למלכות ואתא רב חסדא לאשמעינן דהך תקנה דמונין למלכי אומות מתשרי ג"כ קדמונית היא וגם בימי נחמיה היה כן דהתחילו למנות שנת מלכי אומות מתשרי, ולפ"ז שפיר קאמר ר"פ לשטרות ולא אמר לפרוזבול דכיון דבימי נחמיה כבר היו מונין למלכי אומות מתשרי ע"כ לאו משום פרוזבול היה כן דהא עדיין לא היה פרוזבול וע"כ משום שטרות התקינו שיהיו מונין מתשרי אך לפי האי איבעית אימא דקאמר דר"ח כר"ז מתני לה ובאמת לא קאמר לר"ח דקרא אתי לאשמעינן הדרא קושיא לדוכתא למה לא קאמר נפקא מניה לפרוזבול ומנא ליה דהך תקנה דמונין למלכי אומות מתשרי היה קודם תקנת הלל בדין פרוזבול ונראה לי לתרץ לשיטת רש"י דמפרש דהתקנה שיהיה יום קבוע לשנת המלך היה משום חשש מוקדמין לידע בשטר שנכתב שלא בזמן הלואה אי מוקדם הוא או מאוחר הוא, ע"כ האי חששא הוא רק בשטרות אבל בפרוזבול ליכא למיחש למידי. דהנה הרשב"א בחידושיו הקשה דהך מתניתין דשטרי חוב המוקדמין פסולין לא היה צריך להביא כלל, דהרי בלא"ה ע"כ צריך לידע אם תמוז קודם לכסליו להבחין אם זמנו של שטר הלואה הנכתב בתמוז הוא קודם לשטר מקח של הלוקח הנכתב בכסליו והרשב"א מתרץ דלאו בשביל פסול המוקדמין והכשר המאוחרין מביא הך מתניתין אלא בשביל דין מוקדמין ומאוחרין כלומר טריפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם מהם או מאוחר מהם דדין מוקדם ומאוחר אינו אלא מחמת טריפת הלקוחות ע"ש ברשב"א. אמנם שוב זה הוא דחוק מאד דלמה מביא כלל משנה זו ואי משום שמהך משנה שמענו שמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדין שאם לא היה טורף ממשעבדי לא היה לנו נפקותא בקדימת הזמן. היה לו להביא משנה דשלהי מס' ב"ב דתני שם בהדיא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדין. ואפשר לזה כיון רש"י ז"ל בד"ה דתנן במס' שביעית וכוונתו דלכך מביא הך מתניתין ולא מביא משנה דב"ב הואיל ומשנה זו שנויה במס' שביעית שהיא בסדר זרעים שסדר' קודמת לב"ב שהוא בסדר נזיקין: אך כל זה הוא דוחק דאף שמס' שביעית היא קודמת אפ"ה ה"ל להביא הך משנה דב"ב דשם תני בהדיא שמלוה בשטר גובה ממשועבדין ולא ה"ל להביא משנה דמס' שביעית דשם לא נתפרש טריפת הלקוחות אלא שמוכח מניה דאל"כ למה פסול שטר מוקדם וליישב זה נראה להקדים דרש"י בד"ה שט"ח המוקדמין וכו' כתב לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יגבה אפילו מזמן המלוה עכ"ל ולכאורה דברים הללו אינן צריכין לסוגיא דשמעתין: אמנם י"ל לפי הסברא לשיטת רש"י שישכח הדבר לגמרי באיזה חודש הוקם המלך ובאיזה יום בחודש א"כ לעולם לא יוכל המלוה לטרוף מלקוחות אם שטר המלוה ושטר המקח הם נכתבים בשנה אחת למלך דהרי לא ידעינן כלל באיזה יום הוקם המלך שנדע אם השטר הלואה קודם או שטר המקח קודם וא"כ ממילא לא יוכל לגבות רק מהלקוחות שזמן שטר המקח שלהם הוא בשנה שאחר שנת המלוה וכגון ששטר הלואה נכתב בשנה שניה למלך ושטר המקח נכתב בשנה שלישית למלך. וא"כ מה לי אם תמוז קודם או שבט קודם הא תמיד שטר המלוה קודם לשטר המקח. ולכך צריך רש"י להקדים שהמוקדם פסול לגמרי אפי מזמן הלואה ממש ושפיר יש נפקא מניה לידע אם שטר זה מוקדם הוא דאז אינו טורף בשטר זה כלל אפילו מלקוחות שבודאי לקחו אחר ההלואה: אבל משום זה קשה דאכתי לא הוצרכנו לזה כאן בסוגיא. דאף שאין שטר מוקדם פסול לגמרי אפ"ה הוצרכנו לקבוע יום קבוע וידוע למלכים בשביל זה גופא כדי שיוכל לגבות מאותן לקוחות של אותה שנה עצמה של זמן שטר המלוה כמו שכתבתי לעיל בשם הרשב"א לכן נראה לענ"ד ברור דרש"י ז"ל סובר שאין זה חשש כלל שהב"ד והסופר ישכחו זמן עמידת המלך ובוודאי כשבא הדבר לפני הב"ד הם יחקרו ויבורר להם זמן עמידת המלך ועיין במהרש"א ז"ל שג"כ הוכיח דמב"ד לא שייך לומר שישכח מהם זמן עמידת המלך] ועיקר החשש הוא אם לא יבא הדבר לפני הב"ד בזה יכול להיות שמאיזה אנשים ישכח זמן עמידת המלך. והנה מה שמלוה בשטר גובה ממשועבדים הוא מפני שמלוה בשטר בעדים יש לו קול כדאמרינן בשלהי ב"ב וא"כ הלוקח כשקונה השדה היה לו לחקור אם יש כבר איזה הלואה בשטר קודם למקחו וכן המלוה הוא חוקר אם יש ללוה שדות אם הם עדיין בני חורין שיחול שעבודו עליהם ומעתה פקח עיניך וראה שבשביל עסקי משפט שבין המלוה ללוקח לא היו צריכין לקבוע יום קבוע לשנת המלך שאם דרך משל זמן שטר חוב שביד המלוה הוא תמוז לשנה שניה למלך וזמן שטר המקח הוא כסליו לשנה שניה למלך והמלך עמד בין כסליו לתמוז והמלוה רוצה לטרוף והלוקח יטעון אולי מקחי קודם להלואה הרי המלוה ידע בעצמו שבעת שהלוה חקר שזו השדה היא בת חורין ויבא לב"ד וב"ד בוודאי יחקור ויבורר זמן האמיתי שעמד המלך. וכן לאידך גיסא אם המלך עמד בין תמוז לכסליו הלוקח ידע בוודאי שבשעה שלקח שדה זו חקר אם יש איזה שטר הלואה על המוכר ולא שמע שום קול ואז הלוקח יבוא לב"ד ויבורר הדבר ולפ"ז אין שום צורך לקבוע יום מיוחד למלכים ולכך הוצרך רש"י לפרש שהוא פסול לגמרי לטרוף בו אפילו מזמן ההלואה וא"כ אם ההלואה היה בשבט שנה שניה וכתבו הזמן על תמוז שנה שניה והלוקח קנה בשנה שלישית ואז באמת כבר קדמה ההלואה והלוקח בוודאי שמע שיש אחריות להמלוה על שדה זו שהרי יש קול למלוה בשטר אמנם הלוקח סמך עצמו שהמוכר ישלם להמלוה במעות או בנכסים אחרים ועתה נשתדפו ואין להלוה לפרוע והמלוה חוזר על הלוקח לטרוף ממנו בזה הלוקח לא יבא לב"ד ולא יטעון כלום נגדו כי הוא יודע שבאמת ההלואה קודמת לקנינו שהרי ההלואה היה בשנה שניה והוא קנה בשנה שלישית ולא ילך כלל לב"ד ואעפ"כ יטרוף המלוה שלא כדין שהרי באמת שטר זה מוקדם הוא ופסול לטרוף בו אפילו משנה שלישית דהרי שטר מוקדם פסול לגמרי ושפיר צריך רש"י לפרש דשטר מוקדם קנסוהו מלגבות בו אפילו מזמן ההלואה ודוק בזה כי הוא נכון מאד בכוונת רש"י ולפ"ז מסולקת קושיית התוס' מעל רש"י ולא נכון לפרש כפי' התוס' דסופר יטעה ביום אחד דרש"י ס"ל דסופר אינו טועה כלל על פי רוב ולא עשו חכמים תקנה בשביל חשש זה שהוא לא שכיח שיטעה הסופר הכותב שטרות ומכ"ש הב"ד לא יטעו רק החשש הוא שהלוקח יטעה שזה שכיח בבני אדם שאינן לא חכמים ולא סופרים שישכח מהם זמן עמידת המלך ולא ירגיש בזה השטר ההלואה שהוא מוקדם ויניח לטרוף למלוה אשר ידע בוודאי שהוא קודם למקחו ובאמת יהיה הך טריפה שלא כדין הואיל ושטר מוקדם פסול לגמרי כנ"ל ולפ"ז שפיר מביא הגמ' הך מתניתין דשבועות דשטרי חוב מוקדמין פסולין דעיקר התקנה הוא בשביל דין זה שפסלו חכמים לשטר מוקדם לטרוף בו כלל אפילו מזמן ההלואה וגם הרישא דמתניתין דפרוזבול לא יכול להביא דלגבי פרוזבול לא שייך חשש זה דהא אם ירצה הב"ח לשמט ההלואה זה המלוה יבוא לבית דין עם הפרוזבול שבידו וב"ד לא חיישינן שישכחו זמן עמידת המלך ויבורר לפניהם אם הוא מוקדם או לא ולא היה צריך לקבוע יום מיוחד לשנת המלך בשביל פרוזבול רק משום שטרי חוב המוקדמין ודוק היטב הדק: רש"י ד"ה ארבעה וכו' ואפי' בשבט או באדר. יש לדקדק דלמה ליה למימר שבט הלא ק"ו הוא מאדר. ובגמ' באמת נקט רק כ"ט באדר. ואולי רצה רש"י לפרושי משנתינו בין למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה ובין למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה ולכן אחז רש"י שבט למ"ד ל' יום ואדר למ"ד יום א': ד"ה לנטיעה וכו' כלתה שנתו הראשונה לסוף אלול. לעיל גבי מלכים פירש רש"י כלתה שנתו משהגיע ניסן דגבי מלכים אם בא לכתוב שטר ליל שלשים של אדר אי אפשר למנות שנה שניה כי אולי יעברו לאדר וכן כל יום שלשים כל זמן שלא נתקדש החודש וכשקידשו החודש נמצא למפרע כבר כלתה אדר מאתמול תחלת הלילה ושנתו לא נתחדשה עד שהגיע ניסן ממש דהיינו לאחר שקדשו החודש. אבל לענין נטיעה תמיד שייך שכלתה שנתו סוף אלול ונטיעה בליל שלשים של אלול לא משכחת דאסור במלאכה שמא יתקדש החודש למחר והוא ליל יום טוב. ולשמיטין וליובלות שפירש רש"י לענין חרישה וזריעה נראה דלזריעה משכחת שזרעה ג' ימים קודם ונקלטת בר"ה הרי זורע בשביעית. ואגב זריעה נקט חרישה. א"נ נ"מ לענין תוספת שביעית: גמ' המוקדמין כו'. לא היה צריך להביא זה כלל דהרי ע"כ צריך לידע אם זמנו של שטר הלואה קודם לשטר מקח של הלוקח והרשב"א הרגיש בזה וכתב שמה שהביאו כאן שטרי חוב המוקדמין פסולין כו' לאו דוקא מחמת פסול מוקדמין והכשר המאוחרין אלא דין מוקדמין ומאוחרין כלומר טריפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם מהם או מאוחר מהם דדין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טריפת הלקוחות וקשה לפי זה למה הביא כלל משנה זו ואי משום שמכאן שמענו שמלוה בשטר גובה ממשעבדי שאם לא היה טורף ממשעבדי לא היה לנו נפקותא מקדימת הזמן היה לו להביא משנה דשלהי בבא בתרא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואולי לזה כיון רש"י בד"ה דתנן במס' שביעית וכונתו דלכך הביא משנה זו שמקומה במס' שביעית שהוא בסדר זרעים שסדרה קודם לב"ב שהוא בס' נזיקין: רש"י ד"ה שטרי חוב המוקדמין וכו' לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יטרוף אפי' מזמן המלוה וכו' לכאורה דברים הללו הם אינם צריכין לסוגיא דשמעתין ואמנם לפי הסברא שישכח הדבר לגמרי באיזה חודש הוקם המלך ובאיזה יום בחודש א"כ לעולם לא יוכל המלוה לגבות מהלקוחות אם שטר המלוה ושטר המקח הם נכתבים בשנה אחת למלך דהרי לא ידעינן כלל באיזה יום הוקם המלך שנדע אם שטר המלוה קודם או שטר המקח וא"כ ממילא לא יוכל לגבות רק מהלקוחות שזמן שטר המקח שלהם הוא בשנה שאחר שנת המלוה כגון ששנת שטר המלוה נכתב בשנה שלישית למלך ושטר המקח נכתב בשנה הרביעית למלך וא"כ מה לי אם תמוז קודם או שבט קדים תמיד שטר המלוה קודם לשטר המקח ולכן הוצרך רש"י להקדים שהמוקדם פסול לגמרי מלטרוף בו אפי' מזמן ההלואה ממש: אלא דאכתי לא הוצרכנו לזה כאן בסוגיא שהרי בשביל זה גופא הוצרכנו לקבוע יום קבוע וידוע למלכים כדי שיוכל לגבות מאותן לקוחות של אותה שנה עצמה של זמן שטר המלוה. ועיין מ"ש לעיל בשם הרשב"א. ולכן נלע"ד דרש"י סובר שאין זה חשש כלל שהב"ד והסופר וכל העולם ישכח מהם זמן עמידת המלך ובודאי כשהדבר יבא לפני ב"ד הם יחקרו ויבורר להם זמן עמידת המלך. וכל זה שייך אם הדבר בא לפני הב"ד אבל אם אין הדבר בא לפני הב"ד יכול להיות שמאיזה אנשים יהי' נשכח זמן עמידת המלך: והנה מה שמלוה בשטר גובה מהלקוחות הטעם הוא מפני שיש לו קול כדאמרינן בשלהי ב"ב וא"כ הלוקח כשקונה מסתמא חוקר אם יש כבר איזה הלואה בשטר קודם למקחו וכן המלוה בשעה שהוא מלוה חוקר אם יש ללוה שדות ואם עדין הם בני חורין שיחול שעבודו עליהם: ומעתה בשביל עסקי משפט שבין המלוה ללוקח לא היו צריכין לקבוע יום קבוע שאם דרך משל זמן שטר חוב שביד המלוה הוא תמוז בשנה שלישית וזמן שטר המקח שביד הלוקח הוא שבט שנה שלישית והמלך עמד בין שבט לתמוז והמלוה רוצה לטרוף והלוקח יטעון שאולי מקחו קודם והרי ידע בעצמו שבשעה שהלוה ודאי חקר שהיא שדה בת חורין ויבוא לב"ד ובב"ד יחקרו ויבורר להם זמן האמיתי שעמד בו המלך. וכן לאידך גיסא אם המלך עמד בין תמוז לשבט הלוקח ידע בודאי שבשעה שלקח חקר אם יש איזה שטר הלואה ולא שמע שום קול והלוקח יבוא לב"ד ויבורר הדבר וא"כ אין שום צורך לקבוע יום מיוחד למלכים לכן הוצרך רש"י לפרש שהוא פסול לגמרי לטרוף אפי' מיום ההלואה וא"כ אם ההלואה היתה בשבט שנה שלישית וכתבו הזמן על תמוז שנה שלישית והלוקח קנה בשנה הרביעית ואז באמת כבר קדמה ההלואה והלוקח ודאי שמע שהרי יש קול לשטר ואמנם הי' אז עוד שדות ללוה שסמך הלוקח עצמו שיאמר הנחתי מקום לגבות ועתה נשתדפו והמלוה יבוא לטרוף והלוקח לא יטעון כלום נגדו כי הוא יודע שהאמת הוא שההלואה קודמת שהרי ההלואה היתה בשנה שלישית והוא קנה בשנה הרביעית ולא יבוא כלל לב"ד ואעפ"כ יגבה המלוה שלא כדין שהרי הוא פסול לגמרי לטרוף בו אפי' משנה רביעית ובזה מסולק קושיות התוס' מעל רש"י: ואמנם לפי זה נסתר מה שכתבתי לעיל בכונת רש"י במה שכתב שהוא משנה במס' שביעית ונראה דכונת רש"י לסתור פי' של התוס' וסובר רש"י שהסופר אינו טועה כלל אפי' ביום א' כי הסופר דייק וכותב וליכא למיחש לטעות וממילא נסתר פי' התוס' והביא רש"י ראיה לזה וכתב שהוא משנה במס' שביעית ובאמת המסכתא ההיא אין ענינה לדיני שטרות ואמנם הובא שם אגב גררא דפרוזבול ששנינו שם במשנה הקודמת לזה והיא גופא קשיא למה לא הביא המשנה דפרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ואם הסופר יטעה יום אחד יאחרהו שנה שלימה כגון שהמלך עמד בג' בניסן והסופר יסבור שעמד בב' בניסן ויכתוב עתה פרוזבול ב' ניסן שנה שני' ובאמת היא שנה ראשונה ואיחרו שנה שלימה לכך הוצרכו לתקן יום מיוחד למלכים ומדלא הביא משנה זו ש"מ דלא חיישינן לטעות הסופר כלל: והתוס' ס"ל דלכך לא הביא פרוזבול מטעם שכתבתי דהלל הוא דתקן פרוזבול והרי שנה למלכים הוא משלמה: |