מתני' על שני חדשים מחללין את השבת. עדים שראו את החדש: שבהם שלוחים. ב''ד שולחין לסוריא להודיע לגולה יום קביעותם הלכך חשיבי ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהם ולא איכפת למלאן ולחסרן ע''פ עדים אך שני חדשים אלו העמידום על דין תורה שכל המועדות תלויין בהן: תקנת קרבן. של ר''ח שיקריב בזמנו: גמ' ותו לא. נפקי שלוחים (יוצאים) אלא אהני דקתני שבהן שלוחים יוצאים לסוריא: שלוחין יוצאין מבערב. כגון נראה בעליל ביום כ''ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב''ד מחר א''נ בחדש מעובר דפשיטא לן שביום ל''א יתקדש משלא נתקדש בזמנו שלוחין יוצאין מב''ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי בית דין כדאמרינן לקמן (דף כד.) ראש ב''ד אומר מקודש ויעידו לגולה: על ניסן ועל תשרי. אין שלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב''ד מקודש הלכך בשאר חדשים אין חילול שבת של עדים ממהרת יציאת השלוחין שאין השלוחין מחללין שבת לצאת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעין שהם קדשוהו למחר והשלוחים יצאו משתחשך לומר שעיברו את אלול אבל בניסן ותשרי אם לא יבאו העדים היום ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר שאין ב''ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין את הלוכן מהלך לילה ויותר כיצד אם יבאו העדים ויעידו ויקדשוהו בשבת ויהא פסח בשבת יש זמן לשלוחים מהלך י''ב יום שלימים שהרי למ''ש יצאו וילכו כל ימי החול של ב' שבועות הללו שלימים ואם לא באו העדים היום לא יצאו השלוחים עד מחר ועל כרחם שבת של ערב הפסח ישבותו נמצא שלא הלכו י''ב ימים שלימים וא''ת היאך הוא תולה טעם חילול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנין את המועדות דרחמנא אמר אשר תקראו אותם במועדם (ויקרא כג) אפי' בשבת ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא לייפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו כאותה ששנינו בסנהדרין (דף יא.) אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה כיצד מהודעין אנחנא לכון דגוזלייא רכיכין ואמריא דערקין כו': אשר תקראו אותם במועדם. הזהירם שלא יעבור המועד של זמן קריאתן מקרא קודש היינו קדוש ב''ד: יכול כשם שמחללין. העדים כדי שיתקדשו בזמנן: כך מחללין. השלוחים עד שיתקיימו המועדות בזמנן: מתני' נראה בעליל אין מחללין. לפי שאין צורך: ארבעים זוג. שני עדים זוג אחר זוג: גמ' בעליל לארץ. גלוי לכל: חמשים שערי בינה כו'. סיפיה דהאי קרא דרשי רב ושמואל מזוקק שבעתים שבע שביעיות והם חמשים חסר אחת שנמסרו למשה למדנו שחמשים נבראו שהרי מעט נחסר מאלהים: דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים וגו'. במזמור מה אנוש כי תזכרנו:

על שני חדשים מחללין את השבת. פי' בקונטרס ומן התורה מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהן לא איכפת לן אי למלאן אי לחסרן ע''פ עדים וקשיא דבגמרא תניא מנין שמחללין את השבת ת''ל אלה מועדי ה' והאי קרא בניסן ותשרי כתיב וי''ל דמ''מ כל ר''ח איתרבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין (פסחים דף עז.) גבי דחיית שבת וטומאה שעירי ראש חדש איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא לא כתיב בהו מועד קמ''ל דר''ח נמי מועד איקרי וכדאביי: על ניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב''ד מקודש. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין היינו לאחר שישמעו מפי ב''ד מקודש ונתינת טעם הוא דלכך מחללין עליה השבת עדים שראו את החדש ופירש בקונטרס דבשאר חדשים אין חילול שבת של עדים ממהרת יציאת שלוחין שאין מחללין השלוחין לצאת בשבת היום וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש והכל יודעים (שיום) קדשו למחר והשלוחים יוצאים משתחשך לומר שעברו את החדש אבל בניסן ותשרי אם לא יבאו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר שאין ב''ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטים הלוכן מהלך לילה ויותר ודבר תימה פירושו שתלה טעם חילול העדים ביציאת השלוחים הא כי מקלע יום שלשים דאלול בשבת וראו עדים את החדש על כרחן צריכין לחלל ולבא בשבת דאי מאחרים עד אחד בשבת היה מקלע יום ערבה בשבת ודחינן ליה משום ערבה כדאמרי' בפ' (החליל נד) [לולב וערבה] (סוכה מג.) ומיהו אניסן ודאי צריך טעם ובמתניתין פי' הקונטרס שבהן שלוחין יוצאים הלכך חשיבי כלומר לפי ששלוחים יוצאים בהן משום תקנת מועדות ראוי לעדים לחלל עליהם שבת כדי שיקבעו מועדות בזמנן וכאן נמי פי' הקונטרס עדיין טעם החילול שיתקדש החדש בזמנו כדקתני ובהן מתקנין את המועדות דרחמנא אמר אשר תקראו אותם אפי' בשבת ויציאת שלוחין דקתני אינו אלא לייפות וליישב טעם החילול בשביל זאת שיש דברים שאין הטעם תלוי בהן והן נעשין סעד לדבר ליישבו ולייפותו כאותה ששנינו בפ''ק דסנהדרין (ד' יא.) אין מעברין השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה כיצד מהודעין אנחנא לכון דגוזלייא רכיכין ואם תאמר ומה טעם דמתניתין לניסן ותשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ''ט או בליל ל' אע''ג דודאי יקדשוהו ב''ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר חיישינן דלמא מימלכי ב''ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום ל' ליפקו ביום ל''א שא''א לדחותו יותר מיום ל''א ויש לומר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב.

ואע"ג דלית לן ספק בזמן הזה עבדינן כי הא דמיפרשא בתחלת י"ט דלא נקטינן האידנא תרי יומי אלא משום אל תשנו מנהג אבותיכם:

מתני' על ב' חדשים מחללין את השבת על ניסן כו'. סוד העיבור שהיה מסור לב"ד להקריב מוסף ר"ח על הראייה וכיון שמוסף ר"ח קרב אפי' בשבת לפיכך הותרה שבת גבי עדי החדש לבוא מחוץ לתחום ולהעיד כדי להקריב מוסף החדש בזמנו בכל חדשי שנה. וזה בזמן שהיה בהמ"ק קיים אבל עתה אין מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד שצריכין לקרוא המועדים שכתוב בהן במועדם. וכ"מ שכתוב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת הוא. וכתיב אשר תקראו אותם במועדם. פי' ולמה באלו ב' החדשים מחללין עליהן עדי החדש את השבת מפני שאע"פ שאין בהן בזמן הזה קרבן יש בהן קריאת המועדים. שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. וכל מקום שכתוב בתורה במועדו כגון הפסח והתמיד שכתב בהן במועדו ומחללין עליהן השבת. קריאת המועדים כיון שכתוב בהן במועדם מחללין עליהן השבת. בא וראה בקריאתם שכתוב במועדם מחללין אבל בקיומן שאין כתוב בהן במועדם אין מחללין. וכך פירשו חכמים בקריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן. וכן אין שלוחין יוצאין אלא באלו ב' חדשים בלבד על ניסן ועל תשרי מפני שמחללין השבת עליהן. העדים שראו הלבנה לילי שבת שבאין בשבת להעיד והתנן על ו' חדשים שלוחין יוצאין ופריק אביי על אלו ו' חדשים השלוחין יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי (מפני שמחללין) עד שישמעו מפי ב"ד מקודש.

תניא נמי הכי כו'.

ת"ר מניין שמחללין עליהן השבת ת"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר וגו' פי' כיון שפירש הכתוב בקריאת המועדים הללו במועדם מחללין עליהן את השבת.

כשם שמחללין את השבת על התמיד ועל שחיטת הפסח דכתיב בהן במועדו כן דרשינן על המועדים דכל היכא דכתיב ביה במועדו כן דרשינן על המועדים. דכל היכא דכתיב ביה במועדו דרשינן ביה במועדו ואפי' בשבת. וקריאת המועדים בכל עת הוא בשני החדשים הללו בהקרבת הקרבן בכל ולא משום שראיית החדש עיקר אלא אפי' בזמן שידוע לב"ד כגון בזמן הזה התורה התירה להן הלא תראה שהיו אחר חורבן הבית מחללין על כל החדשים אמר להן ריב"ז וכי יש עכשיו קרבן התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד. פי' בעליל בפרהסיא כדכתיב בעליל לארץ. כלומר מפורסם לעם הארץ כתיב אמרות ה' אמרות וגו'. פי' כמו כסף צרוף מזוקק שבעתים. כל מה שתצרפנו מוסיף זיקוק פי' שבעתים שבע פעמים שבעה הרי מ"ט וניתנו לו למשה אמרות ה' מזוקקין מ"ט שערי בינה וכיון דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים אין מעט פחות משער אחד לפיכך אמרו נ' שערי בינה נבראו בעולם למלאכי האלהים וכולן ניתנו לו למשה חוץ מאחד מהן ופשוטה היא.

בקש קהלת למצוא דברי חפץ. בקש להיות כמשה. שנאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' נמצאת גדולת התורה אינו אלא במשה. בקש זה להיות כמותו יצתה ב"ק וא"ל כתוב יושר דברי אמת. כלומר כתיב בספר הישר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לא בנביא ולא במלכים.

ומ"ד במלכים קם. בקש קהלת למצא [דברי חפץ] בקש לדון דינין שבלב. בלא עדים ובלא התראה. יצתה ב"ק כו':

אמר אביי הכי קאמר על ששה שלוחין יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש. כלומר, מה ששנינו במשנתינו על שני חדשים מחללין את השבת, סמך הוא וסעד וכנתינת טעם למה ששנינו שבהן שלוחין יוצאין ובהן מתקנין את המועדות, והכי קאמר מפני מה מחללין על אלו יותר מבשאר, לפי שבשאר אין החלול מועיל לענין יציאת השלוחין לפי שאם העדים אינן באין היום וימתינו עד למחר מכל מקום למוצאי שבת מיד השלוחין יוצאין אע"פ שעדיין לא באו העדים ולא שמעו מפי בית דין מקודש, משום דכיון דאע"ג דלא באו עדים יודעים הן שהחדש מעובר על כרחנו ולמחר יקדשוהו בית דין על כל פנים שאי אפשר לחדש שיהא יותר על שלשים יום, הלכך ביאת העדים וחלולם אינו מעלה ולא מוריד ביציאת השלוחים, דבין באין בין אינן באין השלוחים יוצאין למוצאי שבת מיד, אבל בשני חדשים אלו כיון שעשו בהן מעלה שאין שלוחין יוצאין עליהם עד שישמעו מפי בית דין מקודש, ואפילו בחדש מעובר, נמצא שאם לא יבואו העדים היום ויתעכבו עד למחר נמצא שיתאחרו השלוחין היוצאין יותר מדאי, שלא יצאו עד למחר אחר קדוש בית דין ולא יוכלו ללכת הרבה ויתקלקלו המועדות באותן המקומות שלא יגיעו השלוחין. ובתוס' הקשו דאי אפשר לתלות טעם חלול עדים ביציאת השלוחים, דהא כי מקלע יום שלשים דאלול בשבת וראו עדים את החדש, על כרחם צריכין לחלל ולבא כי היכי דלא איקלע יום ערבה בשבת, דהא אפילו כי אתי ממילא בשבת דחינן ליה, כדאמרינן בפרק (החליל) [לולב וערבה] (סוכה מג, ב).
ורש"י ז"ל פירש עוד, שאינו טעם גמור אלא סעד וליפות הענין בעלמא, וכאותה ששנינו בפ"ק דסנהדרין (יא, א) אין מעברין את השנה מפני הגדיים והטלאים אבל עושין אותן סעד לשנה. ויש לפרש שאינו טעם לזה כלל, ומעלות ניסן ותשרי קתני, כלומר, בהן מחללין את השבת ובהן מתקנין את המועדות ובהן שלוחין יוצאין משישמעו מפי בית דין מקודש מקודש, [מה] שאין כן בשאר חדשים. וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל. אלא שקשה לי קצת לשון משנתינו על שני חדשים השלוחין יוצאין, ואם היא מעלה על יציאתם לאחר שישמעו מקודש ולא קודם לכן מה שאין כן בשאר חדשים שיוצאין קודם שישמעו מקודש, על שני חדשים אין השלוחין יוצאין הוה ליה למיתני, שזו היא מעלתם בכך כשאינן יוצאין כמו על השאר.
ועוד כתב הרב בעל המאור ז"ל, שלא אמרו אלא בשנראה החדש בזמנו מפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו, ומפני תקנת המועדות צריכין השלוחים לשהות עד שישמעו מפי בית דין מקודש, אבל אם עברו אותו ולא קדשו בית דין את החדש מה צרך לנו להשהותם עוד, ע"כ. ובודאי כי לדברי ר' אלעזר בר' צדוק דאמר לקמן בפרק אם אינן מכירין (ראש השנה כד, א), אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, לכאורה הכין משמע כדברי הרב בעל המאור ז"ל, לפי שברייתא זו דקתני על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש אתיא לכולי עלמא ואפילו לר' אלעזר בר' צדוק. ובתוספתא (פ"א הל' ט"ז) ר' אלעזר בר' צדוק תני הכי בהדיא, ר' אלעזר בר' צדוק אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי בית דין למחר, והלכך איכא לפרושה כדפירשה הרב ז"ל, משום דבחדש מעובר אין בית דין מקדשין אותו. ומכל מקום אפילו הכי לאו ראיה היא, דאיכא למימר דכיון דבשנתקדש בזמנו אינן יוצאין עד שישמעו מקודש מפי בית דין משום חששא דשמא יסכימו עליו עוד ויעברו אותו, וכיון שכן אף בשלא נתקדש בזמנו אינן יוצאין מבערב עד למחר שבית דין משלחין אותן גזירה אטו נתקדש בזמנו.
ועוד, דאם איתא שאין ממתינין אלא בשנתקדש בזמנו, דהיינו ביום שלשים, אם כן מה בין שאר חדשים לניסן ותשרי, דהא לכאורה משמע שאין השלוחים יוצאין קודם ליל עבוריהן, שהוא זמן שהיו משיאין בו משואות בראשונה, דמשואות בליל עיבורו היה וכדתנן (כב, ב) ואימתי משיאין משואות לאור עבורו. ועל כרחין הכין הוא, דאפילו ראוהו בזמנו ביום שבת ובאו בו ביום וקדשוהו בית דין בו ביום, אפילו הכי אין השלוחין יוצאין עד הערב כבשאר חדשים שעל קריאתן אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן, ואם לא באו עד למחר הרי השלוחין יוצאין בערב כמו כן, ואם כן מה הפרש יש בין תשרי לשאר חדשים ליציאת השלוחים, ולמה יחללו את השבת על קריאתו של תשרי מחמת יציאת השלוחים. אלא על כרחין משמע שלעולם אינן יוצאין עד למחר שיקבעוה בבית דין, ואפילו למאן דאמר דשלא בזמנו אין צריכין לומר מקודש. וטעמא דמילתא דאפילו בחודש מעובר אינן יוצאין אלא לאחר זמן הראוי לבית דין לומר מקודש, היינו כדאמרן גזרה נתקדש שלא בזמנו לנתקדש בזמנו.

על קריאתן אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן. תמיה לי, דהא אסיקנא לעיל (ראש השנה כ, א) דלא מחללינן משום מצוה לקדש על הראיה אלא משום תקנת המועדות ותקנת הקרבן, מדקתני וכשהמקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת קרבן. ויש לומר דעיקר חילול משום קריאתן על פי הראייה הוא, וכל שאין כאן משום קריאתן כלל כגון שלוחין שבית דין משלחין לגולה, אין מחללין עליו כלל, אבל כל היכא דבקריאתן לא תליא ביה תקנת קרבן כגון שלא בפני הבית, בניסן ותשרי נמי אי לאו דאיכא נמי משום תקנת המועדות לא הוו מחללינן עליהן מדרבנן וכדבטילו לה למילתא בשאר חדשים לאחר חרבן הבית, דאילו מדאורייתא אכולהו מחללינן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ומדרבנן הוא דעקרוה מדינה בשאר חדשים דליכא משום תקנת קרבן ואוקמוה אדיניה בניסן ותשרי משום תקנת המועדות, וכדפירש רש"י ז"ל לעיל. והיינו דאקשינן לעיל (ראש השנה כ, א) אי אמרת בשלמא זימנין מלא וזימנין חסר משום הכי מחללין, כלומר דהא איכא אף משום תקנת המועדות, אלא אי אמרת לעולם חסר וליכא משום תקנת המועדות כלל אמאי מחללינן, ופריק משום מצוה לקדש על הראיה, כלומר משום מצוה לקדש על הראייה בלחוד. והיינו דהדרינן ופרכינן עליה משאר חדשים דכי ליתא משום תקנת קרבן לא מחללינן וכי איכא משום תקנת קרבן מחללינן, דאלמא לאו משום מצוה לקדש על הראיה בלחוד מחללינן אלא בדאיכא אף משום תקנת קרבן ותקנת המועדות, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי לעיל אי הכי אפילו שאר חדשים נמי דהא בכולהו איכא משום מצוה לקדש על הראיה, אלא דעדיפא ליה לאקשויי ממתניתין דקתני בהדיא וכשהמקדש קיים מחללינן אף על כולן מפני תקנת קרבן. כך נראה לי.

מתני׳ על ב׳ חדשים וכו'. פי׳ עדים שראו הלבנה ביום שלשים לבא לב״ד לקדשו ואלו מדאורייתא בכל החדשים מחללין משום דמצוה לקדש ע״פ הראיה וכדתניא לקמן על קריאתן אתה מחלל אבל רבנן בטלוהו שלא יחללו אלא היכא דאיכא תקנה בפני הבית על כלן מפני תקנת קרבן ושלא בפני הבית על ניסן ועל תשרי מפני תקנת המועדות ולקמן בפ׳ י״ט של ר״ה חשיב להא מתשע תקנות שהתקין ריב״ז ומאי דמוכחינן מהא מתניתא לעיל דחלול עדים (לאו) משום דמצוה לקדש ע״פ הראיה [ול״ק] שבהן השלוחין יוצאין לסוריא בגמרא מפרשינן לה:

גמ׳ ופרכינן על ב׳ חדשים שלוחין יוצאין ותו לא וכו׳ אמר אביי. פרש״י ז״ל על ד׳ חדשים שלוחין יוצאין כשיצא יום שלשים בערב מכיון שראו שלא קדשוהו ביום שלשים והולכין ומודיעין לגולה שהוקבע ביום שלשים ואחד ואינם צריכים להמתין יותר שא״א לחדש שיהא יותר משלשים יום אבל על ניסן ותשרי אינם יוצאין ביום שלשים עד שישמעו מפי ב״ד מקודש וא״כ אתיא מתניתין דלא כר׳ אלעזר בר צדוק דאמר לקמן שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וזה ודאי קשה לאוקמי מתניתין דלא כהילכתא ועוד מדלא אמרינן בגמרא דמתניתין דלא כר׳ אלעזר בר צדוק ועוד דבתוספתא קתני לה בהדיא בשם ר׳ אלעזר בר צדוק דקתני רבי אלעזר בר צדוק אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי ב״ד מקודש למחר ועוד קשה למה אין יוצאין על ניסן ועל תשרי מבערב כיון שעכ״פ יתעבר ביום שלשים ואחד והרב בעל המאור היה מפרש שלא אמרו כן אלא כשנראה בזמנו ביום שלשים שאע״פ שראו השלוחין שבאו עדים להעיד שראו החדש ביום שלשים אעפ״כ אין להם לצאת ולהעיד לגולה שנקבע החדש ביום שלשים בניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב״ד מקודש כי שמא יסכימו ב״ד לעברו לצורך אבל בשאר חדשים יכולין לצאת לאלתר כיון שיש עדים שראוהו בזמנו שהרי אין טעם לב״ד לעברו אבל כשלא נראה בזמנו אף בניסן ותשרי יוצאין בליל שלשים ואחד שהרי עכ״פ יקבעו ב״ד ביום שלשים ואחד ומ״מ קשה לפי׳ זה לישנא דיוצאין מבערב דאי בערב דיום שלשים דהיינו אורתא דיום שלשים ואחד בכולן יכולין לצאת ואי בערב דכ״ט אורתא דשלשים הא לא משמע שיהו שלוחין יוצאין קודם ליל שלשים ואחד שהוא זמן שהיו משיאין בו משואות ויש לתרץ לפי דברי רש״י ז״ל שעיקר התקנה שלא יצאו שלוחין עד שישמעו מפי ב״ד מקודש משום יום שלשים הוא כשנתקדש בזמנו ותקנו כן אף ביום שלשים ואחד גזירה אטו יום שלשים והא דנקט עד שישמעו מפי ב״ד מקודש לאו דוקא אלא שישלחו אותם ב״ד ומשום יום שלשים נקט האי לישנא והשתא אתיא אף כר׳ אלעזר בר צדוק והא דתלי תנא טעמא דעל ב׳ חדשים מחללין את השבת שבהן השלוחין יוצאין מבערב אתי שפיר לפרש״י דה״ק מה טעם מחללין העדים ניסן ותשרי יותר משאר חדשים לפי שבניסן ותשרי אין השלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב״ד מקודש הילכך עידי ראיה מועילין להוסיף יום אחד על הלוך השלוחין שאם ראוהו עדים בשבת שהוא יום שלשים ויבאו לב״ד היום ויעידו ויקדשוהו היום ילכו השלוחים לאלתר בערב במוצאי שבת ואם לא יבאו העדים לב״ד היום ויהיה החדש מעובר אע״פ שודאי מעובר הוא אין השלוחין יוצאין עד למחר שישמעו מפי ב״ד מקודש אבל בשאר חדשים אין שלוחין מרויחין כלום בחלול העדים שהרי אע״פ שלא יבאו עדים שראו היום ביום שלשים השלוחין יוצאין למוצאי שבת ואינם צריכין [להמתין] שהרי יודעין בודאי שהחדש מעובר ואפי׳ יבאו העדים היום ויקדשוהו ביום שלושים לא היו (העדים) יוצאין היום שאין השלוחין דוחין שבת נמצא שאין חלול העדים בשבת מועיל כלום ביציאת שלוחין בשאר חדשים ומועיל בניסן ותשרי ולהכי עביד תנא מיניה טעמא לחלול העדים על ניסן ותשרי אבל לפי הר״ז הלוי אף בניסן ותשרי לא הועיל כלום שהרי אף בניסן ותשרי בין שיבאו עדים היום או שלא יבאו היום למוצאי שבת השלוחין יוצאין ואינם צריכין להמתין ולפיכך פי׳ הוא ז״ל דמתניתין לא קתני שבהם השלוחין יוצאים לתת ממנו טעם לחלול העדים דהא חלול העדים מדאורייתא הוא וגזירת הכתוב כדי לקדש ע״פ הראיה ומדרבנן מפני תקנת המועדות ומשום תקנת הקרבן אלא תנא מעלות ניסן ותשרי קתני שבהם העדים מחללין ובהן מתקנין המועדות ובהן שלוחים אינם יוצאין מבערב. ופרש״י מחוור יותר דלישנא דקתני שבהן הכי דייק ועוד דא״כ ה״ל למתני שבהן אין שלוחין יוצאין דהיינו רבותא דידהו והיכא קתני שבהן שלוחין יוצאין ואלו לפרש״י א״ש שבהן שלוחין יוצאין מבערב כשחללו עדים שבת ובאו ביום שלשים מה שלא היו יוצאין עד למחר אלו לא באו העדים היום ומיהו אף לפרש״י לאו למימרא שיהא טעם החלול מפני יציאת העדים דהא מדאוריתא היינו משום כדי לקדש ע״פ הראיה ומדרבנן מפני תקנת המועדות ותקנת הקרבן כדאיתא במתניתין ועוד סמך בתוס׳ דכי מקלע יום שלשים דאלול בשבת צריכין לחלל העדים שראוהו בו ביום כי היכא דלא ליקלע יום ערבה בשבת כשיקבעו תשרי באחד בשבת דאפי׳ כי אתי ממילא בשבת דחינן ליה מהאי טעמא כדאיתא בהחליל ומאי דתלי הכא יציאת השלוחין בטעם החלול להרבות בטעמים לחילול שבת דעדים היא וסעד בעלמא הוא ולאו עיקר טעמא וכן נשמר רש״י ז״ל מזה שכתב שזה כאותה שאמרו בסנהדרין גבי עבור שנה אין מעברין השנה מפני גדיים וטלאים אבל עושים אותם סניפין לשנה וטעם תועלת רבוי יום אחד ביציאת השלוחין כדי שילכו יותר וידעו הרבה בא״י ובגולה קביעות החדש ולא יתקלקלו המועדות באותן מקומות שלא היו עדים מגיעין אלמלא כן והא דאמרינן לעיל אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר אמאי מחללינן נעבריניה ונקדשיה למחר ופרקינן משום דמצוה לקדש ע״פ הראיה ולא פסקינן דמחללין משום יציאת השלוחין עיקר טעמא דאוריתא בעי למנקט ואידך סעד בעלמא כדכתיבנא וכ״ת ודקארי לה מאי קארי לה דהא במתניתין קתני שבהן השלוחין יוצאין ומהאי טעמא הוא דמחללין וי״ל דאיהו נמי מידע הוה ידע דהני טעמא דמתניתין סעד בעלמא הוא ועיקר טעמא משום דמצוה לקדש ע״פ הראיה הוא וא״ת ואמאי לא קתני במתניתין טעם הערבה שאמר בתוס׳ וי״ל דלא תני אלא טעמי דשייכי בניסן ותשרי ולא טעמא דערבה דליתיה אלא בתשרי:

על קריאתן אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן. ומ״מ נשמע מינה שטעם חלול העדים מפני הראיה הוא בלחוד מדאורייתא ואפי׳ לאחר שחרב בהמ״ק הי׳ ראוי לחלל על כולם מן התורה ורבנן הוא דאצרוך או משום תקנת מועדות או משום תקנת קרבן כדאיתא במתני׳ וכדפרישית לעיל:

מתני׳ בין שנראה וכו׳ ר׳ יוסי וכו'. פי׳ מדרבנן דאלו מדאורייתא מחללין:

המשנה הרביעית על שני חדשים וכו' כונת המשנה לבאר לבאר שאע"פ שהושוו במשנה שלפניה ששה חדשים ליציאת השלוחים ונודע לנו שהשלוחים היוצאים להודיע לגולה יום הקדוש לא היו מחללים השבת לעולם אף בניסן ותשרי כמו שביארנו למעלה שמא הייתי סבור לומר שאף העדים שראו את הלבנה בשבת אין להם לחלל את השבת לילך ולהעיד לפני בית דין ואמר עכשו שאין מדת כל החדשים שוה בכך אלא שניסן ותשרי למעלה מן האחרים במדרגה זו ואחר שהתחיל למנות מדרגה זו לשני חדשים אלו על האחרים מונה והולך להם מעלות אחרות והם שבהם שלוחים יוצאים לסוריא ושבהם מתקנים את המועדות וביאור המשנה על שני חדשים מחללין את השבת פירוש עדים שראו את הלבנה ביום שלשים והוא שבת וראוה חוץ לתחום ואם לא יבאו ויעידו היום נמצא שיתעבר החדש ולא יתקדש עד למחר ומפני זה התירו לעדים בשני חדשים אלו לחלל את השבת ולבא לפני בית דין אע"פ שאינם בתוך התחום מפני שמצות הקדוש נאמרה בניסן בפרט ר"ל כזה ראה וקדש ואנו משוים לו תשרי שהוא שוה לו בתקון המועדות שכל תקוני המועדות ביום פסול ויום כשר תלויים בקבוע ניסן ותשרי אבל שאר חדשים אין מחללין ואם יתעבר יתעבר ואף בניסן ותשרי דוקא על קדושן ר"ל העדים שראו את הלבנה להעיד לפני בית דין אבל לא על קיומן ר"ל שלוחים היוצאים להודיע הקדוש לבני הגולה אין מחללין לעולם וזהו שאמרו בגמרא אשר תקראו אותם על קריאתם אתם מחללין את השבת ולא על קיומן וכן הלכה.

ואמר אח"כ שבהם שלוחים יוצאים לסוריא פי' לגולה ומה שפרט סוריא לבד נראין הדברים שבבבל היו יודעין הקדוש על פי משואות באותו זמן עד שבא ר' ובטלן כמו שהוזכר בתלמוד המערב אבל סוריא ושאר המקומות הרחוקים שבצדדי ארץ ישראל אף באותו זמן לא היה להם מקום להודעה על פי משואות והיו שלוחים יוצאים לשם ומה שאמר שבהם וכו' שהדבר דומה שהוא טעם למה שאמרו שמחללין עליהם את השבת אין הדבר כן אלא מדרגה אחרת הוא מונה להם והוא כאלו אמר והדין נותן שיהו מחללין עליהם את השבת שהרי מצינו להם מדרגה אחרת והוא שבהם שלוחים יוצאים לגולה והקשו בגמ' והלא אף על ששה חדשים שלוחים יוצאים ותירץ שעל שאר חדשים יוצאין מבערב ועל ניסן ותשרי עד שישמעו מפי בית דין מקודש ופי' הדבר כשבאו עדים ביום שלשים שעל שאר חדשים תכף שבאו עדים אע"פ שלא נתקבצו עדין לקדשו יוצאין שלוחים שאין לבית דין לשנות את הדבר ולעבר את החדש אחר שבאו עדים ביום שלשים אבל בניסן ותשרי אם באו עדים ביום שלשים ולא נתקבצו לקדשו אין שלוחים יוצאים עד שימתינו את הקבוץ וישמעו מפי בית דין מקודש שמא מתוך שתקון המועדות תלוי בהם יהיו נמלכים לעברו ומ"מ אם לא באו עדים ביום שלשים אף בניסן ותשרי יוצאים מבערב ר"ל מתחלת הלילה שאין צורך להשהותם עד שישמעו מקודש של מחר שהרי אי אפשר עוד לדחותו.

ואמר אח"כ ובהם מתקנין את המועדות והוא כלל טעם מדרגות שני חדשים אלו כלומר שכל תקוני המועדות תלויים בקבוע שניהם וכשבית המקדש קיים היו עדים שראו את הלבנה ביום שלשים מחללין את השבת אף על כל החדשים מפני תקנת קרבן ר"ל מוספי ראשי חדשים וכן הלכה.

זהו ביאור המשנה ויש מפרשים אותה בפנים אחרים ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו במשנה.

המשנה החמישית וענינה נמשך על ענין משנה שלפניה ואמר שאפילו נראית בעליל ר"ל בגלוי ומפורסם והדברים ברורים שכשם שראוה אלו שחוץ לתחום כך ראוהו בתוך התחום והיה לנו לומר שלא יחללו על ראייה זו את השבת אעפ"כ צריכין לבא ולהעיד ואין להם לחוש לחלול שבת ור' יוסי חולק לומר שאם נראה בעליל אין מחללין והלכה כחכמים ומעשה שעברו יותר מארבעים זוג בשבת ועכבם ר' עקיבא כדי שלא יחללו את השבת הואיל והיה מפורסם כל כך והוכיחו רבן גמליאל על זה שלא יהא מכשלן לעתיד לבא שלא תראה בעליל ואף אלו יאמרו האיך נלך ובאמצע הדרך יעכבונו חכמי המקומות ובגמרא פירשו לא ר' עקיבא עכבם אלא שחפר ראשה של גדר ושחפר הוא שם אדם שהיה ראש לבני גדר ושלח שם רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו.

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש בה דבר לענין פסק:

בפרש"י בד"ה עד שישמעו כו' לומר שעיברו את החדש אבל בניסן ותשרי כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה לשון הקונטרס שהביאו התוספות וק"ל:

בד"ה מתני' שנראה בעליל אין כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה על שני כו' דמ"מ כל ר"ח איתרבאי כו' קמ"ל דר"ח נמי מועד איקרי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה על ניסן כו' וי"ל דגזרו האי אטו האי משום כו' עכ"ל כצ"ל:

נ' שערי בינה כו' נתנו למשה חסר א' כו'. מפורש בפ' אין בין המודר:

בקש קהלת למצוא דברי חפץ כו' והם שערי שכל ובינה שחפץ בהם הקב"ה שישכיל בהן האדם כמ"ש השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי וגו' וא"ל ב"ק וכתוב יושר ע"פ מ"ש פרק א"מ הלא היא כתובה על ספר הישר היא משנה תורה שנאמר בה ועשית הישר והטוב ה"נ כתוב יושר דהיינו מה שכתוב במשנה תורה ולא קם נביא וגו' דברי אמת הוא:

בקש קהלת לדון דינין שבלב כו' ור"ל דברי חפץ כפי חפצו ודעת לבו שלא בעדים כו' יצתה בת קול וא"ל וכתוב יושר וגו' ע"ד דלעיל דמה שכתוב במשנה תורה על פי שנים עדים וגו' דברי אמת הוא ומיהו הא דאמר נמי שלא בהתראה הוא קשה לכאורה מה שייך בדין שבלב אם לא התרו בו ובת קול נמי לא היה מזהיר לו אלא מלתא דבעי עדים ולא אהא דבעי התראה גם בדברי התרגום של ספר קהלת לא הוזכר אלא דבעי למידן דינין כו' בלא סהדין ולא הזכיר בלא התראה ויש ליישב סוגין דהתלמוד דעיקר טעמו של התראה שלא יאמר שוגג הייתי ושפיר הוה בעי למידן דינין שבלב לפי עדות העדים גם בלא התראה דמזיד הוה והבת קול שלא הביא רק קרא דעל פי שנים עדים וגו' סמך עצמו דהתראה תלויה בעדים ודו"ק:

רש"י ד"ה שבהם (במשנה). ולא איכפת כו' ע"פ עדים. משמע דהטעם משום דמצוה לקדש ע"פ הראיה ולעיל (כ) לא מסקינן הכי. ולקמן בגמרא פי' כדי שיתקדש החדש בזמנו והוא נכון כפי המסקנא. והתוי"ט בד"ה ובהן ע"ש ל"ד במחכ"ת שהרי מתקנין את המועדות היינו קביעותן לא קיומן וכדלקמן בגמרא. אמנם ק"ל דהא גם באדר ובאלול תלוי תיקון המועדות שאם לא יחללו את השבת עליהם ויתקדשו ביום ל"א. א"כ כשיראו ירחי ניסן ותשרי ביום כ"ט לקביעותן לא יוכלו לקדשן אז דאין חדש פחות מכ"ט יום כדמוכח בכ"ד ולעיל (ס"ד כ) וכן מהא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן מוכח דבכ"ט אין ראוי לקובעו וכן איתא להדיא בתוספתא דמכלתין רפ"ב. והא דאיתא לקמן (כה) פעם א' כו' ונראית כו' בכ"ט לחדש כסבורים העם לומר ר"ח כו' ע"כ הכוונה על יום המחרת:

גמרא ת"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר כו'. כצ"ל וכ"נ מפרש"י וכצ"ל לקמן במשנה בס"פ וכ"מ הגי' שם במשניות קטנים ד"א:

במשנה אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע"ל. נ"ל דלרווחא דמילתא אמר כן ולדבריו דר"ע (עי' מש"כ לעיל טז) דגם בלא זה איכא טעם המבואר במשנה הסמוכה שאם יפסל אחד מהן. ואולי דל"ח לזה אלא באיש אחד אבל לא במרובים כהכא. או דסבירא ליה כר' יוסי וכיון דחזו ליה כולי האי ודאי נראה בעליל:

[גמרא (בסה"ע) יצתה ב"ק כו' ע"פ שנים עדים. ור' יוסי במכות (ד' ו ע"ב) במשנה יליף מזה גם התראה ע"ש. והרש"א בח"א נדחק בזה] :

(קהלת יב, י) "בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה, יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: "וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת" וְכוּ'. כן הגרסא הנכוונה דאיתא בתלמוד כתב יד כמו שכתוב בספר דקדוקי סופרים יעוין שם. וצריך להבין היכא משמע מהאי קרא דבקש להיות כמשה דהפסוק קאמר 'דִּבְרֵי חֵפֶץ'?
ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש (מכילתא שמות יח, יט) 'הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹקִים' (שמות יח, יט) היה להם ככלי מלא דברים, ופירש הרב אהל יעקב ז"ל כי משה רבינו ע"ה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ונמצא הוא כמו כלי שהדברים של הקב"ה מונחים בתוכו והוא מוריק הדברים מתוכו לחוץ כשהיה מדבר עם ישראל עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בתיה ליוכבד אמו (שמות ב, ט) 'הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה' נצצה בה רוח הקודש שרמזה בתיבת הֵילִיכִי 'יְהִי כְּלִי' כלומר יהי כלי את הילד הזה שיזכה להיות כלי שמונח בתוכו דבר ה'.
ולזה אמר בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה דכתיב (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' והיינו כי חֵפֶץ רוצה לומר כלי דבקש שגם הוא יהיה כלי שמונח בו בתוכו דבר ה' שמעלה זו לא נמצאת אלא רק אצל משה רבינו ע"ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו. גם יש לומר תיבת חֵפֶץ הוא 'פֶּה צַח' וקאי על משה רבינו ע"ה שהיה לו פה צח בנס כי מצד הטבע לא היה יכול לדבר בפה צח.
ועוד נראה לי בס"ד כי באותיות חֵפֶץ נרמז שמו של משה רבינו ע"ה כי ידוע דמשה רבינו ע"ה היה גלגול הֶבֶל שהוא בסוד החסדים לכן הבל היה אחוז בשם מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שהוא סוד החסדים וקין בשם ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה = 52] שהוא סוד הגבורות ולכן אמר לו השם יתברך לקין אחר שהרג את הבל (בראשית ד, י) 'מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה' ולכן משה רבינו ע"ה נקרא מֹשֶׁה כי במילואם כזה מ"ם שי"ן ה"ה עולה מספר ת"ן [450] שהוא מספר עשרה פעמים מ"ה דכל דבר שבקדושה כלול מעשר, ולכן ראש וסוף שמו הוא מ"ה ונודע כי מספר ת"ן הוא חמשה פעמים צד"י [90] וזה נרמז בתיבת חֵפֶץ שהוא ראשי תיבות חמשה פעמים צד"י ולכן התורה שנקראת על שמו של משה רבינו ע"ה נקראת חֵפֶץ כמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות ה.) על פסוק (ישעיה נג, י) 'וְחֵפֶץ הֳ' בְּיָדוֹ יִצְלָח' עיין שם.
וזהו שנאמר (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' הוא משה רבינו ע"ה שרמוז שמו בתיבת חֵפֶץ שהוא ראשי תיבות 'חמשה פעמים צד"י' מספר שמו במילואו ובקש להשיג דברים כמוהו וְיָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: 'וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' כי הוא ראה ששמו של משה רבינו ע"ה כלול בשמו ולא עוד אלא שנוסף בו אות למ"ד ואמר לו בת קול שאין שם מֹשֶׁה אמור בשם שְׁלֹמֹה כסדרו ביושר כי סדר זה של אותיות מֹשֶׁה מורה על תגבורת החסדים בו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פסוק (שמות ב, י) 'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ' כי רק סדר זה של שם מֹשֶׁה יורה על תגבורת החסדים בו ולכן אמרה לו מה שכתוב בו ביושר הוא דברי אמת ואתה בשמך אין כתובים אותיות מֹשֶׁה ביושר.
ודע כי מאן דאמר 'בַּנְּבִיאִים לֹא קָם, אֲבָל בַּמְּלָכִים קָם' יש לפרש דבריו במלכים לא קאי על שלמה המלך ע"ה אלא קאי על דוד המלך ע"ה והוא מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בריש שער רוח הקודש) כי המדרגה הגדולה אשר בנבואה שהיא קול בקול שלא זכה אליה רק משה רבינו ע"ה זכה אליה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש שזכה לקול בקול וכמו שהיה משה רבינו ע"ה רבן של נביאים כן דוד המלך ע"ה רבן של בעלי רוח הקודש עיין שם.
והנה יש להקשות איך סלקא דעתך דשלמה המלך ע"ה להיות כמשה רבינו ע"ה והלא מקרא מלא הוא (דברים לד, י) 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה'?
ונראה לי בס"ד דסבר דהוה ליה למימר הכי 'וְנָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם עוֹד כְּמֹשֶׁה' לכן יש לדקדק שאמר בסדר זה כדי לדרוש בו קריאה אחרת למפרע כי בסדר זה דנקיט קרא הנה הוא נקרא למפרע הכי 'כְּמֹשֶׁה עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל נָבִיא קָם' ובא הכתוב ללמד אף על גב דבאותו הדור לא קם נביא עוד בישראל כמשה יזדמן עוד דור אחר אשר כמשה עוד בישראל נביא קם ולכך בקש להיות כמשה וְיָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה' פירוש פסוק זה לא בא ללמד כלום בסדר למפרע כלל אלא תמיד בכל דור ודור נקרא הכתוב הזה ביושר דוקא וקריאתו ביושר בלבד הוא דבר אמתי לא בקריאה של למפרע.

בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לָדוּן דִּינִין שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וְשֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. יש להבין איך משמע זה מפסוק למצוא 'דִּבְרֵי חֵפֶץ'?
ונראה לי בס"ד כי הדן על פי עדים לוקח הדברים מזולתו שהם העדים ודן עליהם וזה ידמה ללוקח דבר מחבירו הן בתורת מתנה הן בתורת ממכר אבל הדן את הדין על פי השערת עין שכלו אינו לוקח הדברים מזולתו אלא לוקח הדברים מראיית עיני שכלו וזה ידמה למוצא מציאה בדרך ונטלה שלא ניתנה לו מזולתו אלא באה לו ממראה עיניו שהביט בארץ וראה אותה ונטלה ולכן כאן אמר (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ' ותיבת לִמְצֹא לשון יתר והוה ליה למימר 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת דִּבְרֵי חֵפֶץ' אך אמר לִמְצֹא ללמד שרצה לדון על פי הדברים אשר ימצאם בעין שכלו בדרך מציאה ולא שישמעם מפי עדים שהוא מקבלם מזולתו.
ועדיין קשה איך סלקא דעתך בהכי והלא מקרא מלא הוא (דברים יט, טו) 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר'?
ונראה לי בס"ד דאיתא בספר בית המדרש דפוס חדש שבו נדפסו מדרשים קטנים והובא שם מעשה שהוציא אשמדאי לפני שלמה המלך ע"ה אדם אחד מארץ אחת שהיא משבעה ארצות שיש לו שני ראשים שלמים בעינים ואזנים ופה ושניהם מדברים ושניהם אוכלים ושאל אותו שלמה המלך ע"ה בן מי אתה ואמר לו מבני אדם אני מתולדות קין ומושבם בארץ התחתונה ורואין שמש וירח וכוכבים והם חורשים וזורעים ויש להם בהמות וגם מתפללים בכל יום וזו היא תפלתם שאומרים (תהלים קד, כד) 'מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ הֳ' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ' ובקש מן אשמדאי שיחזירו למקומו כי זה היה נח לו בכך, ואמר שאינו יכול להחזירו למקומו לעולם וכיון שראה כך נשא אשה והוליד ממנה שבעה בנים ששה מהם כדמות האם כשאר בני אדם שאצלינו ואחד מהם כדמות אביו ממש.
וזה האב אחר שנתעסק הרבה הרויח הרבה וימת ובאו בניו לחלוק בירושה וזה שיש לו שני ראשים כל ראש צועק ואומר אני אדם בפני עצמו ארצה חלק אחד לעצמי, ולפי דבריהם רוצין ליקח שני חלקים והאחים אומרים אין לכם אלא חלק אחד כי אתם נחשבים גוף אחד. ויבאו לדין לפני שלמה המלך ע"ה ונתעלם הדבר הזה ממנו ולא ידע איך ישיב להם וכן הסנהדרין לא ידעו להשיב, ואמר שלמה המלך ע"ה לבקר משפט ובחצי הלילה נכנס בהיכל ועמד בתפלה לפני המקום ואמר רבש"ע כשנגלית לי בגבעון ואמרת לי (מלכים א' ג, ה) 'שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ' לא שאלתי ממך לא כסף ולא זהב אלא חכמה כדי לשפוט בצדק את בני אדם! אמר לו הקב"ה אני נותן לך חכמה על זה הדבר בבוקר.
ויהי בבוקר נתן הקב"ה בלבו חכמה להוציא הדבר הזה לאורה וקבץ כל הסנהדרין ואמר להם הביאו לפני האיש ההוא ואמר לו מה אתה תובע ויען ראש האחד אני אחד בפני עצמי לכן ארצה חלק שלם וכן אמר הראש השני גם כן. אמר לו שלמה המלך ע"ה אני עושה עתה דבר אחד לראש האחד ואם ירגיש הראש השני במה שאני עושה לזה נמצא שניהם אדם אחד נחשבים, ואם לאו הם שנים, ויצו ויביאו מים חמין מאד ויין ישן ובגד פשתן והניחו על ראש האחד והפנים שלו וישפוך עליו מים חמין ויין ישן ויצעקו שני הראשים ביחד אדוננו המלך הרי הם מתים בדבר זה הסר זה מעליהם הנה הם אחד ולא שנים, כיון שראו ישראל משפט המלך נתייראו לכך נאמר (מלכים א' ה, יא) 'וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם' עד כאן המעשה אשר הובא בבית המדרש חדר רביעי הנזכר.
ולכאורה יש להקשות למה לא ניסה שלמה המלך ע"ה מדעתו בדבר זה להכוות ראש האחד ויראה אם ירגיש ראש השני או לאו? ונראה בודאי כבר עשה נסיון זה כי הוא דבר הקרוב לשכל ולא נעלם דבר זה משלמה המלך ע"ה אך עשה כן ולא צעק ראש השני כי לא הרגיש בצער הכויה שהם חלוקים מן הכתפיים ולמעלה, וכשראה שאינו יכול לברר הדבר בנסיון זה והוא באמת רואה בשיקול הדעת דאלו גוף אחד הם אך צריך מופת לבטל טענתם ולכך נצטער על זה ואחר שהתפלל הגיד לו הקב"ה אופן הנסיון ברוח הקודש כי רק בתערובת מים חמין עם יין ישן שנשפכים על בגד פשתן המונח על הראש יהיה מרגיש ראש השני ויצעק ויודה מעצמו שהוא איש אחד ונסיון זה הוא ענין סגוליי דרק בו ירגיש השני בצער הכויה של חמין.
והנה במנחות (מנחות לז.) בבעיא דפלימו דבעא מי שיש לו שני ראשים באיזה מהם יניח תפילין? כתבו התוספות וז"ל בעולם הזה ליכא אבל יש במדרש דאשמדאי הוציא מתחת הקרקע אדם אחד שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך ע"ה ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכיוצא באשתו בראש אחד, וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם מי שהיה לו שני ראשים שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה המלך ע"ה עד כאן לשונו. וכתב הבונה במאמר עין יעקב שמעתי שגזר שלמה להשליך מים רותחין על אחד מהשני ראשים ואם לא ירגיש ראש השני יטול שני חלקים עד כאן לשונו הבונה שם. ונראה כי התוספות כוונו על זה המדרש אשר העתקתי לעיל ומה ששמע הבונה הוא אמת אך לא שמע דבר שלם כי הנסיון היה במים רותחין ויין ישן ובגד פשתן דרק באלה עלה הנסיון והוא ענין סגוליי כאשר כתבתי ולא טבעי דהא חמין לבד לא הועילו.
נמצא לפי האמור הגיד השם יתברך לשלמה ברוח הקודש שיברר דין סתום של אותה תביעה על ידי סגולה ויפסוק הדין על פי הסגולה הזאת אף על פי שאין כאן בירור גמור כמו בירור על ידי עדים, על כן חשב שיש לו גם כן רשות בעניינים אחרים הן דיני ממונות הן דיני נפשות שיפסוק הדין על פי נסיון שכליי או סגוליי אף על פי שאין בדבר ההוא עדים דמאי שנא מהאי עובדא?
וידוע שיש מציאות לברר דבר הסתום על ידי סגולה כמו שאמרו גבי חלל הנמצא ולא נודע מי הכהו שיש אופן סגוליי לברר בו על ההרוג מי הרגו, וכן יש סגולה אחת דעל ידי טבילת העצם של האב בדם הבן לידע אם זה אביו או לאו וכמו שעשה נסיון זה שלמה המלך ע"ה ועשאו גם כן רבינו סעדיא גאון ז"ל כנזכר בסדר הדורות וכן כיוצא בזה.
ולכן מחמת זו המעשה שגילה לו הקב"ה ברוח הקודש לברר דין הסתום הנזכר על ידי נסיון הנזכר חשב שיוכל לדון בשאר דברים על פי נסיון שכליי בלא עדים ולזה אמר לו בת קול 'וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' והיינו יושר קאי על התורה דכתיב בה (תהלים יט, ט) 'פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' כלומר מה שכתוב ביושר היא התורה הוא דבר אמת דבתורה כתוב 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר' ואין לזוז מזה לדון על פי המצאות שכליות או סגליות. ומה שהוגד לך באותו ענין הוראת שעה לברר הדבר כדי שבעל דין עצמו הוא יודה ויאמר שהוא איש אחד ואין למדין מענין זה דבר לעקור מה שכתוב בפירוש ביושר שהוא התורה שאמרה 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר'.
ועל מה שאמר שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה עיין מהרש"א ז"ל מה שאמר בזה יעוין שם. ונראה לי בס"ד דגם ההתראה רמוזה בפסוק זה דקאמר 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר' תיבת פִּי לשון יתר וסגי לומר 'עַל שְׁנַיִם עֵדִים' אך רמז בזה על ההתראה שצריך להיות פִּי העדים מדבר עמו כלומר שיתרו בו בפיהם כדי שלא יאמר שוגג אני.

תוס' ד"ה על ניסן ותשרי, ומיהו אניסן צריך טעם.
קשה לי דעדיין יקשה באמת אמאי מחללים על תשרי הא גם אם לא יעידו יקדשו הב"ד מטעם ירקא, ויצאו השלוחים במש"ק דהא מדחי' טעמא דמצוה לקדש ע"פ הראיה אלא משום דאדר הסמוך לניסן לפעמים חסר ולפעמים מלא וא"כ בתשרי יקשה דע"כ צריך לעשות חסר וצ"ע:

במשנה על שני חדשים מחללין את השבת כו' ומשמע מל' המשנה ומסוגיא דשמעתין דמחללין אפילו במלאכה גמורה דהא מקרא ילפינן לה ואע"ג דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת שאני הכא דגלי קרא והא דלא ילפינן בעלמא מהכא דלידחי אפילו ל"ת שיש בו כרת איכא למימר משום דאיכא למיפרך דעשה דקידוש החודש הוא עשה שלפני הדיבור כדפרכינן בריש יבמות דמפסח ותמיד ומילה ליכא למילף מה"ט דישנן לפני הדיבור. אבל הא ודאי קשיא לי דבפסח ותמיד ומילה גופא קי"ל דאין מכשירין דוחין שבת וכן היכא דאפשר לקיים שניהם וכן היכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ואמאי לא ילפינן מהכא דאע"ג דליכא כל הני אפ"ה דחי דהא עיקר העשה לא אעדים קאי אלא אב"ד והעדים כמכשירין דמי ודאפשר נמי לקדש למחר ויש ליישב מיהו בלא"ה נ"ל דהאי חילול דכולה סוגיא אינו אלא לענין לאו דמחמר כדמשמע מתני' דסוף פרקין ומוקמינן קרא לבדדמי:

בתוס' בד"ה על שני חדשים פי' בקונטרס ומן התורה מחללין וקשיא דבגמרא תניא מנין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ענין קושיא זו לפרש"י דהא בהדיא קתני בסמוך ברייתא דתנו רבנן בראשונה היו מחללין על כולן א"ל רבי יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן אלמא בזמן דאיכא קרבן לכ"ע מחללין ואפילו את"ל דטעמא דברייתא איכא למימר דהחילול בכולהו היינו דוקא משום קרבן אכתי תיקשי קושיית התוס' אברייתא גופא דקשיין אהדדי וממילא דקשיא נמי מתני' כיון דלא אשכחן פלוגתא בהא מילתא ויש ליישב דודאי למתני' וברייתא לא קשיא להו דאיכא למימר בפשיטות כיון דהאי קרא דאלה מועדי ה' בפרשת קרבנות כתיב משמע לכאורה דטעם החילול משום קרבנות ונהי דבניסן ותשרי כתיב דאית בהו קרבנות דר"ה וקרבנות הרגלים אכתי ממילא שמעינן דבכולהו מחללין משום קרבן ר"ח כי היכי דפשיטא לן דקרבן ר"ח דוחה שבת כמו קרבנות הרגלים דכתיב במועדו משא"כ לפרש"י דטעם החילול אינו כלל מטעם הקרבן מדפי' ומן התורה מחללין על כולן אלמא רוצה לומר דאפי' בזמן דליכא קרבן מן התורה מחללין בהא קשיא להו אמאי דהא לא כתיב אלא בניסן ותשרי ומתרצין דאפ"ה שאר חדשים הוי נמי בכלל אלה מועדי ה' כן נ"ל:

בד"ה על ניסן ותשרי כו' ופירש בקונטרס כו' ודבר תימה פי' שתלה טעם החילול ביציאת השלוחין הא כי מקלע כו' עכ"ל. גם בזה לא ידעתי מאי קשיא להו אפרש"י טפי מאגופא דמתני' דקתני להדיא שבהן השלוחין יוצאין אלמא דטעם החילול משום יציאת שלוחין הוא ולא משום אד"ו דכל מאי דאיכא למימר בפי' המשנה ממילא דא"ש נמי פי' רש"י וכוונתם יש ליישב בדוחק משום דבל' רש"י מבואר להדיא דבתשרי נמי הטעם משום שלוחין. אח"ז עיינתי בבעל המאור שכתב דהא דקתני במתני' שבהן שלוחים יוצאים לאו טעמא קיהיב אלא מעלות השני חדשים מונה והולך ולפ"ז התוספות ג"כ מצי לפרש כן מיהו בעיקר קושייתם בלא"ה נ"ל שהם גמגום לא מבעיא לפי' ר"ת בפ"ק דסנהדרין דכמה תנאי לא חיישי לאד"ו אלא אפילו למאן דחייש לאד"ו לא מסתבר כלל לתלות טעם החילול באד"ו דהא דאין קובעין ר"ה ביום א' היינו משום דמיקלע ערבה בשבת ויודחה ערבה משום גזירה דרבה דאתי לטלטל ד"א ברשות הרבים וא"כ טפי הוה לן לחוש ולקבוע ר"ה ביום א' כדי שלא יצטרכו העדים לחלל שבת שלא לצורך לכך הוצרך רש"י לפ' דבלא"ה מותר לחלל כדי שימהרו השלוחים ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסוגיא דלעיל דטעמא דאד"ו לאו עיקר הטעם הוא משום ירקא ומתיא או ערבה אלא משום דמצוה לקדש על הראייה ע"ש:

בא"ד וי"ל דגזרו האי אטו האי משום דבשאר חדשים יוצאין ע"ז וע"ז מבערב עכ"ל. כוונתם דאל"כ לא שייך למיגזר האי אטו האי דכ"ע ידעי דחודש חסר בקידוש ב"ד תליא משא"כ בחודש מלא ממילא הוא מעובר משחשיכה אלא כיון דבשאר חדשים נמי יוצאים מבערב אפילו בחודש חסר כגון שנראה בעליל וא"כ אתיא למיטעי נמי בניסן ותשרי לצאת מבערב דנראה בעליל זמנין דמימלכי ואתו לקלקולי מועדים ע"י כך וק"ל:

במשנה בין שנראה בעליל כו' ויש לתמוה כיון דחילול דהכא חידוש הוא ולא ילפינן לה אלא מדגלי קרא בהדיא א"כ מנ"ל דמותר לחלל אפילו כה"ג שהוא שלא לצורך בשלמא בהאי דארבעים זוג אפשר דחיישי' שמא לא יועיל עדותן ע"פ החקירות שמא כמדומה ראיתם וכיוצא בו משא"כ בהאי דנראה בעליל דמדינא א"צ חקירות עדים מנ"ל דשרי ואפשר דה"נ כיון דהא מילתא דנראה בעליל אין ידוע להעדים שראו אותה מרחוק למקום קידוש ב"ד אלא דמתוך ראייתם מסתמא יהיה נראה ג"כ במקום הקידוש בעליל אפ"ה חיישי' שמא לא נראית בעליל במקום הקידוש ומש"ה שרי לחלל מספק דאל"כ היאך התירה התורה עיקר החילול הא ספיקא היא שמא יראו אותה הב"ד בעליל או שמא כבר קיבלו עדים אחרים אע"כ דאפילו מספיקא מותר לחלל כן נ"ל:

בגמרא שלוחים יוצאים מבערב: הקשה הט"א אמה דאמרינן לעיל (דף י"ט) שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ופריך ממתניתן דעל ניסן ותשרי מחללין אי אמרת בשלמא זימנין מלא וזימנין חסר משום הכי מחללין אא"א לעולם חסר למה מחללין ומשני מפני דמצוה לקדש על הראיה והקשה הט"א דאכתי איך שייך הטעם דבהם שלוחים יוצאים דממהר שליחות השלוחים. ולענ"ד י"ל דלהך ס"ד באמת הרי מפרשינן כפי' הבעל המאור דהך שבהם שלוחים יוצאים לסוריא אינו טעם לחלול שבת שוב מצאתי שהשאגת אריה בהקדמתו שהביא ג"כ קושיא זו תירץ כן ועוד בלא"ה קושיא זו כבר נכללת במה שהקשו התוס' לעיל דאם לעולם חסר למה שולחים שלוחים על ניסן. עוד הקשה הט"א על מה דאמרינן לעיל (שם) אי אמרת בשלמא לעולם חסר משום הכי מחללינן דמצוה לקדש על הראי' אא"א פעמים מלא פעמים חסר אמאי מחללינן נעברי' האידנא ונקדשי' למחר ומאי קושיא הא במתניתן מפרש הטעם כדי שיהיו השלוחים יוצאים והניח בקושיא. ולענ"ד לק"מ שהרי כבר כתב רש"י דמשום טעם דשלוחים יוצאים לבד אין מחללין שבת כיון דהשלוחים עצמם אינם מחללים שבת ושאין זה רק סניף אבל עיקר טעם החילול לקדש החדש בזמנו משום תיקון המועדות ולכן קאמר שפיר דאי אמרת זימנין מלא א"כ קדש החודש בזמנו תלוי ברצון ב"ד וליכא בזה משום תיקון המועדות אמאי מחללינן לקדשו למחר דמשום שליחות השלוחים לבד לא מחללינן:

אשר תקראו אותם במועדם: ק"ק למ"ד תחומין דרבנן דקיי"ל כוותיה מאי חילול שבת איכא ביציאת העדים דאצטריך קרא לרבויי ובשלמא לשיטת הרי"ף די"ב מילין דאורייתא לכ"ע א"ש אבל להנך שיטות דפליגי עליו וס"ל דאפי' ביותר מי"ב מילין ליכא איסור תחומין מן התורה מאי איכא למימר וי"ל דצריך קרא דמותר לחלל שבת בשביל מזונות ובשביל מקלות כדאמרינן לקמן במתניתן ואין לומר היא גופא מנ"ל דמי עדיף ממכשירי מצוה דאעפ"י שהמצוה דוחה שבת מ"מ המכשירין אינן דוחין די"ל דהכא ע"כ גלי קרא דהנך מכשירין דוחין את השבת דאל"כ קרא דבמועדם ל"ל דדחי שבת. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק דלקמן סוף פירקן מייתי מתניתן דרשה דבמועדם דמותר לחלל שבת על קידוש החדש ולמה לא מייתי הך דרשה מיד במשנה זו דעל שני חדשים מחללין את השבת אבל לפ"ד א"ש דהכא הא אפשר לומר דמחללין משום דתחומין דרבנן והתירו חכמים לצורך קידוש החודש אבל לקמן דמייתי דלוקחין בידם מקלות ומזונות דאפילו במלאכה דאורייתא מותר לחלל שבת לזה צריך להביא דרשה דבמועדם אכן מזה לכאורה ראיה נגד שיטת הרי"ף דבתחומין עצמו ליכא איסור שבת ולכן א"ש דקרא ע"כ אתי לרבות היתר טלטול ברה"ר אבל לשיטת הרי"ף דילמא מה דכתיב במועדם אתי לרבות דוקא ההליכה דאי אפשר מבלי חילול שבת אבל מנ"ל דלוקחין בידם מזונות ומקלות דזה הוי כהכשר מצוה שלא שייך למצוה עצמה ולא עדיף מלחתוך לולב ממחובר או לעשות איזמל למילה דאסור והכי אמרינן בסוכה (דף מ"ג) דאתי קרא דביום אפילו בשבת למכשירין כיון דלהתיר נטילה ל"צ דטלטול בעלמא הוי אבל אי הוה צריך לנטילה לא ילפינן מיניה להתיר מכשירין:

ועכבו ר"ע בלוד: בברייתא אמר ר' יהודה ח"ו דר"ע עכבן וא"כ צריך טעם לתנא דמתניתן למה עכבן אבל י"ל דלכאורה קשה על טעם דר"ג נמצאת מכשילן לע"ל וכי מספיק טעם זה לחלל שבת הלא במקום שגזרו חכמים על שופר ולולב גזרו לבטל מצות עשה מפני איסור שבת החמור וגם זה רק בשב ואל תעשה והכא התיר חלול שבת שלא לצורך בקום ועשה שלא יבא לבטל מצות עשה דקדוש ב"ד אמנם לפי דברינו הנ"ל א"ש דלדידן דקיי"ל תחומין דרבנן אין כאן רק איסור דרבנן במה שילכו לב"ד להעיד דאיסור דרבנן יכולים ב"ד להתיר מפני הצורך דהם אמרו והם אמרו וזה היה טעם ר"ג אבל ר"ע לשיטתו אזיל דס"ל תחומין דאורייתא כדאמרינן סוטה (דף כ"ח) ולכן עכבן אבל ר"י סבר כיון דר"ע בעצמו אמר לקמן מדכתיב אתם אפילו מזידין דכל מה שעשה ר"ג עשוי אין סברא לומר שהיה מתנגד לר"ג בדבר שנוגע לקידוש החדש אבל ת"ק סבר כיון דאין זה נוגע לקידוש החדש עצמו כעת עכבן ר"ע לאפרושי מאיסורא:

רב ושמואל חד אמר: הלשון קשה דחד אמר וחד אמר לא משכחת רק אם פליגי בדבר אחד אבל הכא חד אמר נ' שערי בינה וחד אמר בנביאים לא קם הם דברים מחולקים והיאך שייך בזה לשון חד וחד אמר ועוד י"ל דהכא מייתי הך מימרא דנ' שערי בינה וכו' רק בשם חד ובנדרים (דף ל"ח) קאמר רב ושמואל דאמרי תרווייהו נ' שערי בינה וכו' ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דהך חד אמר עומד שלא במקומו וצ"ל לקמן בקש קהלת למצוא דברי חפץ רב ושמואל חד אמר בקש קהלת להיות כמשה וכו' ועל זה שייך שפיר וחד אמר בנביאים לא קם וכו' אלא מה אני מקיים ביקש קהלת דהשתא פליגי בדבר אחד בפירוש הפסוק בקש קהלת והכא גרסינן כמו בנדרים רב ושמואל דאמרי תרווייהו נ' שערי בינה וכו' וכן נראה מדברי רש"י. אחר כתבתי כן נדפסו הנוסחות מש"ס ישן כ"י ושמחתי לראות שכוונתי אל האמת:

שלא בעדים: בזוהר פ' יתרו בפסוק ואתה תחזה איתא דשלמה באמת דן שלא בעדים כמשה וי"ל דס"ל כמ"ד הראשון דבקש להיות נביא כמשה וע"ז יצא ב"ק שמיחה בידו אבל על שדן שלא בעדים ע"י רוח הקדש לא מיחו:

ברש"י ד"ה שבהם שלוחים. לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהן: לקמן בגמרא פירש רש"י טעם אחר למה שאין מחללין גם בשאר חדשים לפי שאין חילול שבת של העדים ממהר יציאת השלוחים וכבר העירו התוס' על זה במה שכתבו ובמתניתן פירש הקונטרס וכו' ע"ש שנדחקו כאלו ב' טעמים אחד הם. ולענ"ד י"ל דרש"י רצה לפרש בזה מה דנאמר במתניתן שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנים את המועדות הרי שנקט ב' טעמים למה על ב' חדשים מחללים ועל שאר חדשים לא ועל זה מפרש רש"י במתניתן מה דקאמר ובהן מתקנים את המועדות משום דבניסן ותשרי תלויים המועדות ולא בשאר חדשים ולקמן בגמרא מפרש טעם ראשון דמתניתן מה דקאמר שבהם שלוחים יוצאים דהיינו שאינם יוצאים עד שישמעו מפי ב"ד מקודש ולכן החלול ממהר שליחות השלוחים מה שאין כן בשאר חדשים ומה שלא פירש רש"י כסדר המשנה היינו כיון שהפי' של בהם השלוחים יוצאים לא שייך רק אחר שפירשו הגמרא לכן לא הביאו עדיין במתניתן:

ד"ה על ניסן. נמצא שלא הלכו י"ב ימים שלמים: מה שפירש דלא הוי שלמים הוא לענין ניסן אבל לענין תשרי יש נפקותא ליום שלם שאם לא יחללו שבת ביום ל' ויקדשו ב"ד יום א' אין להם רק ה' ימים בשבוע זו שהרי ביום א' שהוא ר"ה אי אפשר להם לצאת אבל ע"י שיקדשו ב"ד בשבת יצאו מיד במוצאי שבת ויש להם בשבוע זו ו' ימים ולשבוע שנית אין נפקותא כמו לענין פסח דע"כ לא ילכו רק עד שבת בין שהוא י"ט של סכות או ערב סכות וצריך טעם למה נקט רש"י הנפקותא הקטנה ולא הנפקותא היותר גדולה לענין סק תשרי שהוא יום ולילה ועיין לקמן:

בא"ד. י"ב ימים שלמים: הט"א הקשה הא אמרינן לעיל כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי אפ"ה עושין בניסן ב' ימים גזירה ניסן אטו תשרי וא"כ מה נפקותא אם יקדימו השלוחים לצאת הרי מ"מ צריכים בניסן לעשות ב' ימים במקום שיגיעו שם ע"ש שהאריך. ולא ידענא מה קושיא הרי רש"י פירש מה דקתני במתניתן שבהם שלוחים יוצאים ואז עדיין לא היה התקנה שבמקום שלא יגיעו שלוחי תשרי גם בניסן עבדי תרי יומי שהרי לעיל קאמר מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו וכו' משמע שבימי ר' יוחנן תקנו תקנה זו. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל למה נקט רש"י הנפקותא הקטנה לענין ניסן ולא הנפקותא הגדולה דיום ולילה שלא לענין תשרי דהשתא י"ל דקמ"ל דאפילו לענין ניסן הוי נפקותא בשליחות העדים שלא נטעה כמו שהקשה הט"א:

בתוספת ד"ה על שני. וקשיא דבגמרא תניא: הפ"י הקשה היאך שייך קשיא זו לפירוש הקונטרס שהביאו התוס' הלא קשה כן על הברייתא דקתני בה בראשונה היו מחללין אף על כולן ע"ש שתירץ בדוחק. ולענ"ד י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל דמתניתן יש לפרש על ב' חדשים מחללין על תחומין דרבנן כן היה אפשר לפרש ג"כ בברייתא דקתני מחללין סתמא ובזה לא היה קשה משאר ר"ח דאעפ"י שאינם בכלל במועדם מ"מ מפני צורך הקרבן היו החכמים מתירין איסור תחומין דרבנן אבל רש"י כתב דמדאורייתא מחללין על כולן הרי שמפרש מה דקתני בבריית' בראשונה מחללין על כולן דמדאורייתא קאמר על זה הקשו התוספות שפיר מנ"ל כן:

ד"ה על ניסן. ודבר תימה פירש: לענ"ד תימה על תמיהתם שהקשו הא כי מקלע יום ל' בשבת ע"כ צריכים לחלל דאי מאחרין עד א' בשבת מקלע יום ערבה בשבת ודחינן ליה כדאמרינן סוכה (דף מ"ג) הלא שם פליגי אמוראי בהכי אבל בימי המשנה ע"כ לא חשו דלא למקלע יום ערבה בשבת דהא תנן התם ערבה שבעה כיצד חל יום ז' של ערבה בשבת ערבה שבעה ואפילו הני תנאי דחשו לתרי שבי בהדדי ושלא יחול ר"ה בד' ובו' ע"כ לא חששו שלא תחול ג"כ בא' שהרי בסוכה (דף נ"ד) מוקי מתניתן דשם כמ"ד שלא חל יום ראשון של סכות ביום ו' שלא תחול יוה"כ ביום א' והך תנא גופא אמר שם דחל יום ערבה בשבת ערבה שבעה ולכן גם מה שכתבו התוס' בסנהדרין (דף י"ג) בשם ר"ת דפליגי תנאי אם חל ר"ה באד"ו והביאו מהך דסוכה (דף נ"ד) מה שכתבו באד"ו הוא לאו דוקא דרק בד"ו פליגי תנאי כדמוכח ממה שכתבנו ולכן ל"ק על משנתנו לפי' רש"י הרי צריך לחלל מפני יום ערבה שבזמן המשנה חל יום ערבה בשבת לכ"ע ועיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בנדה (דף ס"ז):

בקש קהלת להיות כמשה יצאת ב"ק ואמרה וכתוב יושר וכו'. אני עני בדרושים פירשתי כי שלמה חטא בנשים וכתבו המפרשים כי לא ירבה לו נשים היה קורא לי ארבה דמדה בתורה גורעין ומוסיפין וטעה בזה וז"ש יצאת ב"ק וכתוב יושר דברי אמת אם אתה היית מקיים התורה כמו שהיא וכתוב יושר דברי אמת והיית מקיים לא ירבה לו נשים אז היית כמשה אך עתה שרצית לקרוא לי ארבה לא עלתה לך. ואפשר דזו היתה כונת דוד הע"ה אשר ציוהו ושמרת וכו' לשמור חקותיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל וכו' ר"ל תשמור ככתוב ולא לקרות לי ארבה שאם כה תעשה יהיה לעזר למען תשכיל להיות כמשה ודוק:

בקש קהלת להיות כמשה יצאת ב"ק וא"ל וכתוב יושר וכו'. פירשו רבני אשכנז דרך צחות דאמרו רז"ל דשלמה היה מכרכ"ר בכל עז למען דעת טעם פרה אדומה וכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. ור"ת לטמא מעפר שריפת החטא[ת] שלמה וסבר דיש רמז בכתוב דשלמה עתיד לידע הטעם. יצאת ב"ק ואמרה וכתוב יושר רמז לו הטבת לראות הר"ת אמנם תעשה הר"ת ביושר ותמצא שהוא למשה שהקב"ה גילה למשה טעמה וז"ש וכתוב יושר דברי אמת ודוק:

(כא רע"ב) ורמינהי על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו'.—נראה לפי פשטות לשון המשנה, שבניסן ותשרי היו השלוחים יוצאים אף לסוריא, שכל המועדות תלויים בהם, אבל בשאר ד' חדשים אף בזמן המשנה לא היו יוצאים אלא בעיירות ארץ ישראל ובעבר הירדן בלבד. והברייתא שהביאו כאן תני בה עוד הפרש אחר בין ניסן ותשרי לשאר ארבעת החדשים מלבד השנוי במשנה. ועוד תניא בתוספתא פ"ב (א) ה"ב: אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי ב"ד מקודש^*כ"ה בנוסח כ"י ארפורט שם, אבל בכ"י וינא ודפו': למחר.. והיינו בניסן ותשרי, שבהן יוצאין לסוריא, וכמו שנתבאר.

ועי' ירושלמי כתובות פ"ב ה"ז [כו רע"ד]: ובסוריא נשיאת כפים אבל לא חילוק גרנות עד מקום ששלוחי החדש מגיעין עד נמרין ע"כ. ובירושלמי שביעית פ"ו ה"א [לו ע"ג] מבואר דנמרין היא גבול ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל, והיא היתה ג"כ גבול היפרכיא כדמשמע בבכורות נה א. ובד' חדשים לא היו השלוחים יוצאים מהיפרכיא ולחוץ שהיה קשה לצאת חוץ להיפרכיא^*ועי' ב"ב לח א וב' דסתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי.. אבל בניסן ותשרי היו מתאמצין ויוצאין אף לסוריא, וכל זה בימי התנאים, וגם עוד בימי רבי מסדר המשנה. אבל אחר זה בימי האמוראים הראשונים כבר פסקו השלוחים מלעבור מגבול נמרין והלאה מפני הסכנה, שהיו הגוים יושבי סוריא ושאר המקומות מונעים את השלוחים מלבוא אליהם, או שהיתה אז שעת חירום או מאיזו סיבה אחרת (וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה ה"ט מקידוש החדש), והיינו מה שאמרו בירושלמי פרק זה ה"ד [נז ע"ב]: "א"ר יהושע בן לוי אנא עריב לאילין דאזלין לנמורין דלית חד מינהון מיית מי אזל". ולא עמדו המפרשים על הביאור האמיתי, והוא כמו שאמרנו, שבזמן ריב"ל לא היו השלוחים עוברים מגבול נמרין והלאה אף בניסן ותשרי. וריב"ל אמר שהוא ערב לאלה היושבים חוץ לגבול והולכים לנמרין לידע מפי השלוחים מתי קידשו את החדש שאינם ניזוקים מפני שהם שלוחי מצוה. ועוד בירושלמי עירובין ספ"ג, דא"ר יוחנן מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא וכו'. והרי מבואר שגם בניסן ותשרי לא היו השלוחים מגיעים לסוריא בימי ר' יוחנן, ואף שלפי הזמן והמרחק היו יכולים להגיע לרוב ערי סוריא (כמו שכתב הרמב"ם שם פ"ה ה"י). והא דאיתא לעיל (כא א): "מכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי", א"א שיהיה הכוונה לערי סוריא, שכבר הוכחנו שבזמן ר' יוחנן לא היו השלוחים עוברים מנמרין והלאה. אלא שמקומות כאלה היו למזרח א"י או לדרומה. ולפי מה שביארנו שבימי התנאים היו שלוחי החדש עוברים ברוב ערי סוריא בניסן ותשרי צ"ל דמה שאמרו בירושלמי שם בכתובות "עד מקום ששלוחי החדש מגיעין עד נמרין" לא על סוריא דסיפא קאי, אלא ארישא קאי, על א"י במדינות של עבר הירדן שאין ישראל יושבים שם כל כך. או שהמלות "עד נמרין" אינן מגוף הברייתא, אלא ממסדר הירושלמי שכתב את הגבול שהיו שלוחי החדש מגיעים אליו בימי האמוראים. ובבבלי כתובות כה א וכן בתוספתא שם פ"ג נשמטו מלות אלו^*[ועי' מ"ש המחבר זצ"ל בשערי תורת ארץ ישראל עמ' 273 ועמ' 380.].