תשע תקיעות בתשע שעות שונות ביום — יצא ידי חובה, כי אין חובה שתהיינה התקיעות סמוכות זו לזו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום — יצא. שמע את כל התקיעות מתשעה בני אדם כאחד — לא יצא. שמע תקיעה מזה ולאחר מכן תרועה מזה — יצא, שאינו חייב לשמוע את כולן מאיש אחד. ואפילו שמען בסירוגין, פעם מאיש זה ופעם מאחר, ואפילו במשך כל היום כולו.

על דברים אלה שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה והפסיק בלא קריאה שהות זמן כדי לגמור את כולה — חוזר לראש, לפי שצריך לקוראה כולה כאחת, ומדוע אינו אומר כן אף בתקיעת שופר? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא — דידיה [זו שלו] שלדעתו אין ההפסקה מעכבת, והא דרביה [וזו של רבו] ר' שמעון בן יהוצדק, הסבור שאין להפסיק.

ושואלים: ודידיה [ומשלו] לא, כלומר, האם לא היתה זו גם דעתו של ר' יוחנן עצמו? והא [והרי] ר' אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה [היה נוטל והולך אחרי] ר' יוחנן והוה קרי [והיה קורא] באותה שעה קריאת שמע תוך כדי הילוך, כי מטא [כאשר הגיע] למבואות מטונפות בצואה שבהם אסור לקרוא, אישתיק [השתתק] ולא קרא, בתר דחליף [לאחר שחלף ויצא משם] אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' יוחנן: מהו הדין, האם מותר לי לגמור קריאת שמע ממקום שהפסקתי? אמר ליה [לו]: אם שהית בתוך המבוא שהות שדי בה כדי לגמור את כולה — חזור לראש. והרי מכאן הוכחה שאף ר' יוחנן עצמו סבור שאם עשה הפסק גדול צריך לחזור לראש!

ומשיבים: זו אינה הוכחה גמורה, הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדידי [לשיטתי] — לא סבירא לי [אין אני סבור כן] שההפסקה מעכבת, אולם לדידך דסבירא לך [לשיטתך, לדעתך שאתה סבור כן] שהפסקה באמצע מעכבת, הרי הכלל הוא: אם שהית כדי לגמור את כולה — חזור לראש.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תקיעות כגון אלה שתוקעים בתענית — אין מעכבות זו את זו, ואם לא עשה כולן, אלה שעשה — עשה. ברכות שבתוך התפילה אין מעכבות זו את זו ויוצא בכל אחת שאמר לעצמה, אולם תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות האחת את האחרות.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מעכבות הן? אמר רבה: אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה — בשופר. וכיון שברכות אלה הן חטיבה משמעותית אחת, אם לא אמרן כאחת — לא יצא ידי חובתו.

ב שנינו במשנה שמי שבירך ואחר כך נתמנה [נזדמן] לו שופר — תוקע ומריע ותוקע. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שלא הוה ליה [היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], הא הוה ליה [הרי אם היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], כי שמע להו [כאשר הוא שומע אותן] את התקיעות — על סדר הברכות שמע להו [שומע הוא אותן], שלכתחילה יש לתקוע תקיעות בין הברכות.

מסופר: רב פפא בר שמואל קם לצלויי [עמד להתפלל] תפילת ראש השנה, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: כי נהירנא לך [כאשר ארמוז לך] תקע לי. שארמוז לך מתי אני מסיים כל אחת מן הברכות, ואז תתקע. אמר ליה [לו] רבא: לא אמרו דבר זה שתוקעין אחר כל ברכה וברכה אלא בחבר עיר, כלומר, כאשר כל העיר (או הציבור) מתפללת יחד, אבל לא בתפילות היחידים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשהוא שומען, את התקיעות — שומען על הסדר — תקיעה תרועה ותקיעה, ועל סדר הברכות. במה דברים אמורים — בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר — שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע — חבירו תוקע לו ויוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, ויחיד שלא בירך — אין חבירו מברך עליו.

ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד נוהגים לפי כלל זה? היו שתי עיירות, באחת ברור שתוקעין, שיש שם אנשים הבקיאים באומנות התקיעה, ובאחת מברכין — הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין.

על הלכה זו תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] — הא דאורייתא הא דרבנן [זו התקיעה היא מן התורה, זו הברכה מדברי חכמים], וברור שדברי תורה חשובים יותר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דהא [שאף על פי שזו] הברכה היא ודאי והא [וזו] התקיעה, היא ספק, מכל מקום, ספק תקיעה עדיף על ודאי ברכה.

ג שנינו במשנה: כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, ורבן גמליאל אומר ששליח הצבור מוציא את הרבים ידי חובה. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה הצבור מתפללין, והלא שליח הציבור מוציאם ידי חובה! אמר להם: כדי להסדיר שליח הצבור תפלתו, כלומר, לתת לו זמן כדי להתכונן ולהסדיר את תפילתו כראוי,

אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם ששליח הצבור איננו מוציא את הכל, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את זה שאינו בקי להתפלל. אמר להם: כשם שמוציא את זה שאינו בקי — כך מוציא את הבקי.

עד כאן הברייתא, ועליה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל, שקיבלו לבסוף את דעתו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת ולא הוכרעה בשעתה, אלא נשארו כל החולקים בדעותיהם. מסופר: שמעה [שמע את הענין הזה] ר' חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני, אזל, אמרה לשמעתא קמיה [הלך, אמר את השמועה, ההלכה הזו, לפני] ר' דימי בר חיננא. אמר ליה [לו]: הכי אמר [כך אמר] רב: עדיין היא במחלוקת. אמר ליה [לו]: רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר], וסיפר רבה בר בר חנה: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה, ההלכה הזו] שהכל מודים לרבן גמליאל אפליג עליה [נחלק עליו] ריש לקיש ואמר: עדיין היא מחלוקת.

לגופו של דבר שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' חנה ציפוראה [מציפורי] אמר ר' יוחנן: הלכתא [ההלכה] כשיטת רבן גמליאל, וכיון שפסק הלכתא [הלכה] מכלל דפליגי [מכאן שהם חלוקים] בדבר, ואם כן אינו סבור שהודו חכמים לרבן גמליאל!