(ויקרא כו, ד) 'בְּעִתָּם', בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת. נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (תענית ו:) 'מטרא בעלה דארעא הוא' וזמן עונה השוה לבני אדם יושבי הארץ הוא בליל שבת, לכן גם הארץ זווג שלה עם בעלה המטר היא בליל שבת והואיל דהתחלת ההכנה של השבת היא מליל רביעי לכך גם לילי רביעי הוא ראוי להיות בו עונה של גוף הארץ ולכך הקדים במאמר לילי רבעיות ללילי שבתות כי ההתחלה הוא מן לילי רבעיות. והנה הטעם ללילי שבתות מפני שאין בני אדם הולכין ברחובות.
ובזה יובן 'בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר' (משלי י, כב) אלו הגשמים שהם פרנסה והם ברכת ה' היא 'תעשיר' קרי בה 'עת שיר' הוא ליל שבת שהוא עת שיר לכל אדם שכל אחד ואחד אומר שיר ושבחה בביתו וכמו שנאמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א), וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, שהגשמים יורדין בלילה דוקא ולא ביום ואין בני אדם נעצבים בהם דאין הולכים ושבים חוץ לביתם.
חִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים, כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב וְצָרְרוּ מֵהֶם (חכמים) דֻּגְמָא לְדוֹרוֹת. נראה לי בס"ד הטעם כי כשאין עושין רצונו של מקום כתיב בפרשת נצבים וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ (דברים כט, כא), ועתה כשהיו עושין רצונו של מקום נהפכו מַכּוֹת לִ'כְלָיוֹת' כי אות מ' דמכות נעשו למ־ד יו־ד דחשבון שוה ואז אחר שהיו רואין מקודם מכות לרעה עתה יראו נס הטובה הַחִטָּה כִּכְלָיוֹת. גם כשהיו עושין רצונו של מקום בא להם זה מעצת הכליות דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) כליות יועצות, לכך נעשה דמיון לטובה שלהם בכליות. והשעורים שהם מאכל בהמה שהיא עומדת לעמלי מלאכה כזית לכך היו כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים.
ומה שהיו עֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב נראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבא בפרשת תולדות (בראשית רבה סג, יד) 'וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים' (בראשית כה, לד) מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כי היה מנהגם לאכול עדשים באבלות וגם משתה הנשואין. ופרשתי הטעם דאוכלין בנשואין כי האדם בנשואין יזכור המיתה דאם לא היתה מיתה לא היו נושאין נשים כדי להוליד בנים כיון דהם קימים ולמה צריך להם זכר נמצא עדשים יש בהם אבל ויש בהם שמחה לכך היו כדינרי זהב שהוא דין והוא מעשיר.
לְהוֹדִיעַ, שֶׁמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּידֵיהֶם. קשא פשיטא דמלאכת שמים בידם מאחר דעוסקים בבנין בית המקדש?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (תענית ב.) גשמים הם משלשה דברים שהם בידי שמים ולא נמסרו בידי שליח, ואמרתי בס"ד רמז על זה אותיות גשמים הם 'ג' שמים' רוצה לומר הם משלשה שבידי שמים והתם כיון שלא היו יורדים אלא כפי רצונם וחפצם נראה לעיני הכל כאלו הגשמים מסורים בידם ולא בידי שמים ולזה אמר להודיע לעיני הרואין דמלאכת שמים שהיא ירידת הגשמים היא בידיהם.
ועוד נראה לי בס"ד בידים יש טו־ב פרקים ואם האדם עושה מלאכת שמים בשביל איזה פניה גשמית נמצא יש באותה מלאכה תערובת טוב ורע וכאן רצה הקב"ה לפרסם בזה שמלאכת שמים שהיא בנין בית המקדש שעוסקים בו הוא בידיהם רוצה לומר בטוב בלבד הרמוז בידיהם שאין בו תערובת פניה זרה וגשמית.
ועוד נראה לי בס"ד מה שהוצרך לומר להודיע שמלאכת שמים בידיהם לפי שבנין זה שבנה הורדוס הוא נתכוון בו להצלת עצמו על אשר כבה אורו של עולם בהריגת החכמים וכדי שלא תאמר יהיה העסק נחשב על פי כונתו שלא עשה לשם שמים לכך השי"ת עשה להם נס שלא היו יורדין גשמים אלא בלילות וכו' שזהו סימן שיש רצון להשי"ת במעשיהם ומלאכתם זו היא מלאכת שמים דהעסק הולך על פי כונת העוסקים שהם מכוונים לשם שמים ומלאכת שמים בידם, ואין מגע להורדוס בזה אף על פי שההוצאה יוצאה מכספו.
עָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ. יש להקשות מה טעם דקדק לעשות גומא עגולה, יעשה חפירה בעלמא כפי מה שתעלה בידו אם מרובעת או עגולה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דשם אלקים הוא חמשה גבורות ואותיות מ־י הם גבורות חוטם ופה שהם אור מקיף ואותיות אל־ה הם ג' גבורות שהם סוד אור פנימי וכל אדם שהוא מן גבורות מ־י שהם סוד אור מקיף יש לו כח בפה להיות גוזר ומתפלל ונענה ולכן משה רבינו ע"ה שהיה מבחינת גבורות אלו היה כוחו בפיו וכנזכר בשער הפסוקים בפרשת בלק יעוין שם.
ועל כן כל צדיק שתמצא כוחו בפיו כמו חוני המעגל ורבי חנינא בן דוסא וכיוצא הוא מבחינת גבורות אלו שהם סוד אור מקיף ולכן כיון שהתפלל ולא נענה היה דבר זה לפלא בעיניו ולכך עתה שבא לדפוק בשערי תפלה להיות נענה בה: עג עוגה ועמד בתפלה בתוכה, דקדק לעשות חפירה בעגול לרמוז בזה על בחינתו שהיא מבחינת אור מקיף שהוא בעיגול אשר מן הראוי שיהיה לו כח בפיו שהוא סוד הבל שהוא סוד אור מקיף שצריך להיות נענה בתפלתו.
ובזה יובן בס"ד אומרו בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי להיות מתפלל ונענה יען כי אֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ, פירוש בן בית הוא משה רבינו ע"ה דכתיב ביה (במדבר יב, ז) 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא' שהיה כוחו בפיו מפני שהיה מבחינת גבורות מ־י שהם סוד אור מקיף ששם הוא סוד הבל וכן אני מבחינה זו וראוי שאהיה גם אני נענה בתפלתי.
ובזה יובן הטעם שהיה נקרא 'חוֹנִי הַמְעַגֵּל' על שם העוגה שעשה בעיגול, וקשה מאי רבותא איכא בזה העיגול שעשה שיהיה נקרא הנס של ענייתו בתפילתו על שם העיגול וכי אם לא היה עושה העיגול לעמוד בתוכו לא היה נענה? ובזה ניחא כי בעיגול רמוז כוחו ומעלתו באיזה בחינה הוא עומד שבזה יש טעם להיות נענה בתפילתו ולכן תמצא שגם משה רבינו ע"ה קודם פטירתו כשבא להתפלל על עצמו עג עוגה ועמד בתוכה וכדאיתא במדרש והיינו שבא לרמוז על כוחו שראוי להיות מצידו שיהיה נענה בתפילתו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם דעג עוגה בעיגול, דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד:) למה לא נאמר נו־ן באשרי בשביל שיש בו נפילה לכנסת ישראל דכתיב (עמוס ה, ב) 'נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל', ואף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש דכתיב (תהלים קמה, יד) 'סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים' והכי נמי איתא בזוהר הקדוש בהקדמת בראשית, דעאלת אות סמ־ך ובעי למברי בה עלמא ואמר לו הקב"ה אם את תזוז מאתרך מה תהוי עלייהו דאינון נפילין יעוין שם. ולכן כיון שהיה עצירת גשמים כל כך שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים נעשו ישראל באותו זמן נפולים שצריכין לסמיכה מן אות סמך הסומך לכל הנופלים, לכך עשה עוגה בעיגול בעמדו להתפלל עליהם להמשיך להם סמיכה מן אות סמ־ך אשר צורתו מוקף כעיגול דאות מ־ם סתומה אף על פי שמוקפת מכל רוחות הנה היא מרובעת אך הסמ־ך יש בו עיגול.
ועוד נראה לי בס"ד עג עוגה, לרמוז בזה לפני הקב"ה שימחול לעונות ישראל דאמרו לעיל בגמרא אין הגשמים יורדין אלא אם כן נמחלים עונות ישראל ומספר עוגה עולה מספר מחול [84].
או יובן עוגה בעיגול היא דוגמת הגלגל שהוא מתהפך כן תתהפך להם מדת הדין למדת רחמים.
או רוצה לומר אם נגזר להם בראש השנה גשמים מועטים גלגל להם גשמים שפסקת בארץ העמים.
או יובן חוני [74] מספרו ע"ד, ועמד בתוך עוגה [84] שמספרה פ"ד, הרי כאן מספר מים חיים [158], לרמוז שהוא מבקש גשמים שהם מים חיים לעולם והכונה שיהיו גשמי רצון וכמו שאמר אחר כך לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי! אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.
בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל, דאם נעצרו הגשמים ימים רבים דאז חיי נפש תלויים בהם נחשבים בכלל הפרנסה וחסרונם נחשב חסרון פרנסה.
גם ידוע מה שאמרו בגמרא לעיל (תענית ט.), אמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד דכתיב (דברים כח, יב) יִפְתַּח הֳ' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, ופרנסה בשביל רבים דכתיב (שמות טז, ד) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. ומקשי בגמרא דאמר מר מן ירד בזכות משה? ומתרץ בגמרא שאני משה כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי, ועוד איתא נוסחא אחרינא שאני משה זכותיה כרבים יעוין שם.
והנה בודאי אף על גב דלא קם כמשה רבינו ע"ה ומי לנו גדול כמוהו עם כל זה אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כה:) ירובעל בדורו כמשה בדורו, והנה הכא דעבר רוב אדר ולא ירדו גשמים אז הוי הגשמים פרנסה וכמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל, והשתא קשא איך ירד המטר בשביל חוני המעגל שהוא יחיד?
ולזאת הקושיא יש לתרץ שני תירוצים של הש"ס הנזכר, חדא כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי ועוד שאני חוני המעגל דאלים בדורו זכותיה כרבים כי באמת יחיד בדורו היה והן הן שני טענות שטען חוני המעגל ע"ה אחר שראה שלא נענה חשב הטעם מפני שהוא יחיד ואותו זמן הגשמים נחשבים פרנסה ואין פרנסה באה בשביל יחיד לזה אמר בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי כלומר הן אמת דאנכי יחיד ומבקש על הגשמים שהם פרנסה אך לא בשבילי אני מבקש אלא בשביל רבים כי בניך שהם רבים שמו פניהם עלי ואני שלוחם בדבר זה וכיון דלרבים אנא בעי שפיר דמי. ועוד שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ שחושבין אותי כמשה בדורו שהיה כבן בית דאלים זכותיה כרבים דירובעל בדורו כמשה בדורו ולכן נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.
נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. נראה לי בס"ד רמז בזה על שם הוי־ה במלוי יודי־ן וכנזכר בשער הכונות בכונת 'וִיהַלְלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל' שצריך לכוין בהוי־ה במלוי יודי־ן עיין שם. והנה שם זה עולה מספר חסד [72] ולכן כיון להשבע בו לעורר מדת החסד וגם ששם זה הוא בחכמה שהוא מקום עליון ששם אין בודקין בסוד הארת יום הפורים שכל הפושט ידו ליטול נותנים לו ואין בודקין. ועיין בשער הכונות בדרוש הפורים יעוין שם.
שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בביאור מאמר רבותינו ז"ל על פסוק וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה), בזכות צדיק אחד העולם מתקיים! אך צריך שאותו צדיק יש לו רצון ותאוה בעולם הזה ולא יסתלק במחשבתו ממנה דאז על ידי כך יבא לעולם הזה שפע על ידו ובזכותו אבל אם הוא מרוב קדושתו ופרישותו יסתלק במחשבתו מעולם הזה התחתון שלא יהיה לו רצון ואהבה בו אז לא אפשר להמשך שפע לעולם הזה התחתון על ידו דאף על פי שהוא עודנו חי בעולם הזה נחשב כאלו נסתלק ואינו עומד כאן אלא עומד למעלה ואיך יבא על ידו שפע לעולם הזה התחתון? דהכל הולך אחר המחשבה!
ובזה פירש הרב ז"ל שם מאמר הזוהר (זוהר חלק ב' פט:) שהיו החברים אומרים לרשב"י ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא דאין כונתם על פטירתו, דאיך יאמרו כן בפניו בעודנו חי? אך כונתם על הסתלקות התאוה והרצון שיהיה לו במחשבתו, עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם.
והנה כאן חוני המעגל היה יחיד בדורו וצדיק גדול והיה בדוק ומנוסה שאין תפלתו חוזרת ריקם ולכן שלחו לו בפשיטות ובירור גמור התפלל וירדו גשמים שהיה אצלם דבר זה ברור ואיך התפלל ולא נענה? אך הענין הוא כי מרוב קדושתו ופרישותו נסתלק במחשבתו מעולם הזה ולא נשאר לו תאוה ורצון בעולם הזה ולכן נחשב כאלו נפטר ממנו ואין יכול העולם לקבל שפע על ידו והוא כאשר ראה שהתפלל ולא נענה הרגיש בדבר זה והבין הסיבה ולכך הוכרח לפשט מחשבתו בעולם התחתון ולקשר בו תאותו ורצונו כדי שיוכל עולם הזה להיות נשפע על ידו בתפילתו.
ולכך עשה פועל דמיוני להתקשרות שלו בעולם הזה וְעָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ ועשה העוגה עגולה דמיון לכדור הארץ התחתונה שהיא בעיגול ואמר נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז 'מִכָּאן' דייקא כלומר איני זז ומסתלק מן עולם הזה התחתון שלא אסיר מחשבתי ותאותי ממנו אלא אהיה מקושר בו עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ כדי שיהיה יכול העולם לקבל שפע על ידי ואחר שעשה התקשרות זו בשבועה נתחזקה ביותר ואז הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים לירד כי עתה יכול העולם להיות נשפע על ידו ולא היה נצרך לתפילות הרבה אלא בדבור קל נענה כשאמר לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי אלא כך שאלתי היה יורד המטר כפי דבורו בנקל! מה שאין כן קודם שעשה זו ההתקשרות התפלל כמה תפילות ולא ירד טיפה אחת.
והנה בזה מובן בס"ד שפיר גם דברי בני לשכת הגזית ששלחו לו (איוב כב, כט) 'כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה' דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפֵל הִגְבַּהְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ, כלומר מאחר שנסתלקת במחשבתך בתחלה מזה העולם ועלית במחשבתך להתקשר בעולם העליון נמצא הדור היה שפל ממך דאינו קשור עמך ונפרדת ממנו ועתה שחזרת להתקשר בעולם הזה ולהיות לך רצון ותאוה בו על ידי תפילתך נמצא הגבהת הדור שנתקשר עמך.
ומה שאמר עליו (איוב כב, ל) 'יְמַלֵּט אִי נָקִי' רמזו על י"א סמני הקטורת שנעשה בהם בירור ונמלט חלק גדול מהם על ידי הנס הגדול שנעשה בירידת הגשמים על ידי תפילתו שהתפלל בפרישת כפיו הברורים.
וְאוֹמֵר לוֹ אַבָּא הוֹלִכֵנִי לְמֶרְחָץ. נראה לי בס"ד הא דתפס המשל בשלשה הנאות: רחיצת חמין ושטיפת צונן והנאת מאכל, היינו כנגד שלשה שאלות ששאל דבתחלה שאל 'גְּשָׁמִים' סתם והיו יורדין מנטפין וזה ידמה לרחיצת חמין שהנאתן נכנסת ופועלת בתוך הגוף וכן אמרו רבותינו ז"ל לעיל בפרק קמא עורפילא אפילו לפרצידא תותי קלא מהני ליה. ומה ששאל עוד בשאלתו 'גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת' זה ידמה לשטיפה בצונן שהוא הנאה מבחוץ דוקא ואינו נכנס בלב הארץ כמו שאמרו לעיל כל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, ומה ששאל אחר כך וירדו כתקנם 'גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה' ידמה לאכילת אגוזים ושקדים וכו', שהיא הנאה חושית הניכרת בעין כי על ידי זה יצאו אחר כך לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.
רַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת? כִּמְדֻמִּין אָנוּ, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ. הקשה מהרש"א והלא בשבועתו אמר 'עַד שֶׁתְּרַחֵם'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דגם בגשמים מועטים איכא רחמים לישראל דאף על פי שלא יועילו לזרעים ולאילנות יועילו שתוציא הארץ עשב מאכל בהמה וירעו הבהמות ולא ימותו ובני אדם אוכלין בשר בהמה ואף על פי שהוא מזון מצומצם אית ביה רחמנות.
ומה שאמר שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית פירוש השטח של הטיפה הוא שיעור פי חבית אך שיעור משקלה הוא לוג.
אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ? וכו'.. מקשים ואליהו זכור לטוב איך אשתבע, ודילמא צדיק אחר אשתבע כחוני? ונראה לי בס"ד דאליהו זכור לטוב היה נביא וידע בנבואה דלא אשתבע צדיק אחר ובשביל שמא ישתבע אחר כך גם כן ידע זה בנבואה אחר כך ואז יתן רשות שירד המטר כי הוא לא נשבע שלא ירד מטר כלל אלא נשבע שירד ברשותו ובדבורו.
(איוב כב, כח) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ". אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה. קשא אומרו 'מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה' נראה לשון יתר דהוה ליה למימר 'אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם'?
ונראה לי בס"ד אחר אותיות חוֹנִי יש אותיות ז־ה מ־ט [עם האותיות שעולים 65] דהם מספר שם אדנ־י (עם הכולל) שהוא במלכות שהוא סוד סוד התפלה וכמו שאומרים (תהלים נא, יז) אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח קודם תפלה. ולזה אמר אַתָּה גָּזַרְתָּ בתפלה שהוא סוד שם אדני הרמוז למטה משמך שזה הוא במלכות וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה רמז להארת הכתר ששם רצון עליון והיינו כי למעלה מן אותיות חוני יש ז־ה מ־ט שהם מספר אין [61] שהוא כינוי לכתר וְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ בשפע הרצון דלכך היו גשמי רצון וברכה.
או יובן אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה בעבור תיקון העולם מלמטה מאותיות עולם שהם אותיות מ־ן פ־ז כלומר בכח התורה שלך שנקראת בשם פז וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה מן אותיות עולם, שהם אותיות ס־ה כ־ל והיינו חיבור המלכות שהיא סוד שם אדנ־י שעולה מספר ס"ה עם היסוד הנקרא 'כל' שהוריד המטר על ידי זווג יסוד במלכות.
דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל, הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ. נראה לי בס"ד אות אל־ף רומז ללימוד התורה כמו שנאמר (איוב לג, לג) 'אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' אך 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה' (משנה אבות ג, יז) וכיון שיש רעב בעצירת גשמים חשוכים עיני השכל ולכן האלף שהוא לשון אלוף נהפך לאותיות 'אפל' ואתה שהבאת שבע על ידי גשמים הארת את האפל וחזר להיות אל־ף שהאירו עיני הלומדים שכל אלוף האיר באור תורה.
או יובן בס"ד אומרם דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל דאמרו רבותינו ז"ל (ביצה לב:) 'כל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו' ובעצירת גשמים רוב בני אדם מצפים לשלחן אחרים דעולם חשך בעדם וזהו שאמר 'דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ' שהבאת שבע ואינם מצפים לשלחן אחרים דהא תכף ומיד יצאו העם לשדה והביאו כמהין ופטריות לאכול ולשבוע ואחר כך מיד יצאה התבואה בריוח וברכה והוציאו האילנות פירותיהם ונעשה ריוח גדול בעולם ולא היו צריכין זה לזה.
ועוד נראה לי בס"ד מן הרעב נעשה אפלה [116] דמספרה קי"ו ועל ידי תפילתו שעשה בה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י [91] שמספרם צ"א אז נוסף על מספר אפלה מספר צ"א ונעשה מספר אור [207] ולזה אמר 'דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ' שעשית בה יחוד הוי־ה אדנ־י.
דּוֹר שֶׁהָיָה שַׁח בַּעֲוֹנוֹ, הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ. נראה לי בס"ד התפלה נקראת מזבח ה' שהיא במקום המזבח שמקריבים עליו קרבנות ואם תניח מספר מזבח ה' [83] שעולה פ"ג על מספר שח [308] יהיה מספר ישועה [391] ולזה אמר הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ נקטו לשון ישועה דכתיב (איוב כב, כט) וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ.
עוד אמרו דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ נראה לי בס"ד בתפלתו עשה ייחוד שם הוי־ה בארבעה מילואיו כי ארבעה מילואים הוא סוד ארבעה פרצופים אשר נזדווגו בתפלתו כי היתה על ידי זווג חו"ב [חכמה ובינה] וזווג תו"מ [תפארת ומלכות] שהם ארבעה פרצופים שהם ארבעה מילואים דשם הוי־ה כנודע וארבע מילואים הם ט"ל אותיות ובזה הדור נמלט שהוא אותיות מ־ן ט־ל שנמלט מכח יחוד ט"ל אותיות של ארבע מילואים. לכך אמרו בלשון זה מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ וּבְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים, נמצא נקטו ארבעה דברים של שבח מפני שעל ידו בא אכילה לעולם אשר בה נעשה ד' בירורים של דצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר].
בְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים. נראה לי בס"ד דבר זה אמרו לו כנגד נס האחרון שנשבה הרוח וזרחה חמה שאם לא היה כן היו הגשמים משחיתים העולם מחמת רבויים ונס זה האחרון גדול מן הראשון יען שאין מתפללים על רוב טובה וכאשר אמר לתלמידיו. אך הוא עשה בחכמה שאמר להביא פר הודאה וסמך שתי ידיו עליו דכיון בזה למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך שהם מספר פר [280] הרמוזים בפר ההודאה בחמשה חסדים הרמוזים ביד ימין שלו אשר סמך על הפר ועל ידי הכונה של המיתוק שעשה בפועל דמיוני הזה של סמיכת ידיו על הפר בזה נעשה הריוח הזה בעולם שנפסק המטר וזרחה חמה. ולזה אמר בְּמַה נִּמְלַט לא בתפלה בלבד אלא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים והוא סמיכת ידיו על פר הודאה.
או יובן כונת דבריהם לומר בְּמַה נִּמְלַט לא בזכות חכמה שלך כי הלא גם בנו דבר ה' שכולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה ולא יכולנו לעשות כלום אלא נִּמְלַט בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים שאתה צדיק יותר ממנו.
כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: (תהלים קכו, א) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". נראה הכונה כי היה מסתפק אם אפשר להיות דבר זה בטבע שישן אדם שבעים שנה דאז כונת הכתוב כפשוטו או דלמא לא אפשר להיות כזאת בטבע ויש לפסוק כונה אחרת בזה והיה מצטער לידע האמת מה היא כונת הכתוב.
ברם קשיא לי למה הודיעו אותו מן השמים שאפשר להיות זה בטבע לישן שבעים שנה על ידי אופן זה שנעשה בו כמה נסים והיה די שיגלו לו דבר זה על ידי אליהו זכור לטוב או במראה החלום?
ונראה לי באמת מן השמים היה רצון בדבר זה שישן שבעים שנה בעבור איזה תיקון שהיה צריך לפי אותו הזמן דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שצריך האדם לכוין בעת השינה עובד את בוראו בסוד (משלי ג, ו) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ שיש בשינה של האדם התחתון צורך ותיקון בעולמות למעלה ושם מפורש סודן של דברים יעוין שם. ולכן אפשר לפי הזמן של אותם הימים ולפי נשמת חוני המעגל הוצרך להיות שינה לחוני המעגל שבעים שנה בשביל איזה תיקון שהיה צריך להיות באותו זמן והוא היה ראוי לדבר זה כפי בחינת נשמתו ושורשה ולכן מן השמים נתגלגל הדבר הזה אליו ולא בשביל להודיעו הספק שלו בלבד.
והנה בודאי משך השינה שלו שהיה שבעים שנה לא נעשה כפי טבע האנושי אלא רק בנס מן השמים ובעת שהקיץ מן השינה דנשלם אז התיקון אז אותה שיניתא דהדרא עליה נסתלקה כרגע על ידי נס כשם שהיתה מעיקרא על ידי נס ונסתלקה תכף כשפתח עיניו מן השינה ולא ראה אותה אלא ראה תכף את החרוב שהיה נטוע לצד פניו כי הוא היה ישן על צידו ואחר שדבר עם אותו אדם שהיה אוכל ממנו אז ידע מן השערת שכלו שישן שבעים שנה וכשהפך פניו לצד השני ראה את החמרתא דילדה רמכי רמכי כי הוא היה ישן על צידו והיה החרוב מצד אחד וחמרתיה מצד אחד וחזייה לההוא גברא אצל החרוב ודבר עמו קודם שראה את חמרתיה שהיתה בצד השני.
ודע כי המעשה הזאת ודאי נגלית לחכמים שבדורו על ידי אליהו זכור לטוב כי הוא אף על פי שספר להם בחייו הדבר לא המנוהו כי לא הכירוהו ברם אליהו זכור לטוב סיפר להם כל זה המעשה אחר שנפטר קודם שנקבר כדי שיהיה נקבר בכבוד הראוי לו. ומקום קבורתו ידוע עתה בעיר הקודש צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] רחוק מן העיר תוך מערה אחת וספרו לי כל זמן שיהיה אצלם עצירת גשמים הולכים שם ומתפללים על קברו והוא רחוק מן העיר הרבה ולכן אין הולכים שם אלא בדוחק גדול.
ומה שלא גילה אליהו זכור לטוב הדבר הזה בזמן שהיה חי כשאמר לו 'אֲנָא הוּא' וְלָא הֵימְנוּהוּ כל זה מפלאות תמים דעים כי היה רצונו יתברך שתהיה פטירתו באותו זמן באופן שהוא עצמו יתפלל שימות.
והא דחלשא דעתיה לאו משום גאוה חס ושלום אלא בשביל שהיו דדיו מלאים חלב של תורה הרבה ואינם באים לינק ממנו וגם בודאי היה אצלו דברים שקבל מרבותיו הראשונים והם לא ידעום עדיין ומאחר שלא האמינו שהוא חוני המעגל לא היו סומכים עליו ללמוד אותם ממנו ודבר זה היה קשה עליו מאד כאשה שדדיה מלאים חלב והתינוק שלה חולה ואינו שותה כמה צער יש לה בעבור זה. וכיוצא בזה מצינו אצל רבי אליעזר הגדול שקשה עליו דבר זה שלא באו החכמים ללמוד ממנו תורה, ואמר לו תמה הוא אם ימותו מיתת עצמן, ועל רבי עקיבא דבר קשה יותר.
ונראה להסביר הענין בדרך פשוט על אשר סבבו מן השמים דבר זה שיהיה הוא בעצמו מתפלל על פטירתו כרצונו והוא כי הוא ישן שבעים שנה ובאלו השבעים שנה איכא ספיקא דדינא דיש צד סברא לומר נחשבים אלו משנות חייו הקצובים כיון דעדיין הוא חי ולא נפטר ואם כן נשלמו חייו הקצובים באלה השנים ויש צד סברא לדון להפך דאלו השנים אין נחשבים להשלים שנים הקצובים לו כיון דישן בכל השבעים שנה ולכן כיון שהיו בבית דין של מעלה מימינים לומר יחיה עוד להשלים שנים הקצובים לו ויש משמילים לומר אלו נחשבים להשלים לכך נעשה לו דבר זה שהוא בעצמו ימחול זכותו שהתפלל על פטירתו. ואף על גב דקמי קודשא בריך הוא גלוי האמת אם הדין כך או כך, לא רצה הקב"ה להכריע לחוב לאותו צדיק אלא גלגל עליו דבר זה שהוא בעצמו ימחול על זכותו שיבקש על פטירתו. כן יש לומר דרך דרש. והאמת הוא דכל זה הוא מפלאות תמים דעים והוא היודע טעמו של דבר אך דברי תורה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע וניתן רשות לדרוש בכמה פנים.
