וצריך לחזור כך כל פסוק ופסוק בתורה. ואפילו פסוק כגון "עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון" (במדבר לב, ג) שכל הנאמר בו הוא שמות מקומות, ואין בו איפוא כל שינוי תרגום לשפה הארמית, יש לקרוא את הפסוק ואת תרגומו. שכן גדול הוא שכרה של קריאה שלימה של התורה ותרגומה, שכך אמרו: כל המשלים פרשיותיו עם הצבור זוכה שמאריכין לו בשכר זה ימיו ושנותיו.

מאחר שהיה טרוד ביותר, רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי [חשב להשלים את פרשיות התורה של כל השנה, שלא הספיק לקרותן בזמנן, בערב יום הכפורים] בו היה פנוי יותר תנא ליה [שנה לו] רב חייא מדפתי דבר זה: כתיב [נאמר] בענין יום הכיפורים: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב),

ותמהים: וכי בתשעה בחודש תשרי מתענין?! והלא בעשרה בחודש מתענין (כנאמר בתחילת הפרשיה "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם". שם, כז)! אלא רמז הכתוב לומר לך כי כל האוכל ושותה בתשיעי ומכין עצמו לצום שלמחרת, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי רצופים. וצריך איפוא להקדיש את ערב יום הכיפורים לאכילה ושתיה, ולא לקריאתן של הפרשיות.

כששמע זאת רב ביבי סבר לאקדומינהו [חשב להקדימן], את קריאת הפרשיות לפני השבתות שקוראים בהן בציבור, אמר ליה [לו] ההוא סבא [אותו זקן] שלא נתפרש שמו, תנינא [שנינו]: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר קריאת הפרשיות מהזמן הקבוע להן, אלא יקראן עם הציבור.

וכפי שאמר ר' יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: אשלימו פרשיותייכו [השלימו פרשיותיכם] עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום.

ועוד יעץ להם:הזהרו בורידין כשיטת ר' יהודה, דתנן [שכן שנינו במשנה] בהלכות שחיטה: ר' יהודה אומר: אין שחיטת עוף כשרה עד שישחוט את הורידין, שהעוף אינו מותר בשחיטת הקנה והושט בו, אלא רק לאחר שחיטת הורידים בהם זורם הדם. ואף שאין הדבר מחוייב מעיקר ההלכה, מכל מקום ראוי לנהוג כך, כדי שיימנע מלבוא לידי מכשולים, כשיישאר הדם בתוך העוף ולא יצא כולו בשחיטה.

ועוד יעץ ר' יהושע בן לוי: הזהרו בכבודו של זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו (במחלות, או בטרדות החיים), שאף שאינו כעת תלמיד חכם, יש לכבדו על התורה שהיתה בו. דאמרינן [שכן אמרנו]: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון הברית במקדש, שהיו בו לוחות הברית השלמים השניים, וגם שברי הלוחות הראשונים, שאף ששבורים הם כעת — אין לזלזל בקדושתם, ואף כן הזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דינו כשברי לוחות העדות.

א אמר להו [להם] רבא לבניה [לבניו] שלוש עצות: כשאתם חותכין בשר, אל תחתכו על גב היד. ושני הסברים ניתנו בטעמו של דבר, איכא דאמרי [יש שאומרים]: משום סכנה, שעשוי הוא לחתוך בשגגה את ידו ולהסתכן. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: משום קלקול סעודה, שאף אם לא יסתכן בכך, אפילו במעט דם שיצא ממנו יזהם את הבשר וימאיסנו מאכילה.

ועוד יעץ: אל תשבו על מטת ארמית, ואל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. וביאורם של הדברים: אל תשבו על מטת ארמית, איכא דאמרי [יש שאומרים] שהיתה כוונתו שלא תגנו [תשכבו לישון] בלא קריאת שמע, והעושה כן נחשב כ"יושב על מיטת גוי" כי הוא מתנהג שלא כראוי לאדם מישראל. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שרמז שלא תנסבו גיורתא [תישאו גיורת], שמוטב לשאת אשה מבנות ישראל. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כפשוטו, שלא ישב על מיטת ארמית (גויה) ממש.

ומשום מעשה שהיה ברב פפא. שפעם אחת רב פפא אזל [הלך] לענין מסויים לגבי [אצל] ארמית (גויה אחת), והוציאה לו מטה לישיבה עליה. ואמרה לו: שב! אמר לה: איני יושב, עד שתגביהי את המטה (כלומר, את המצעים המכסים את המטה). עשתה כן ומצאו שם תינוק מת. ונמצא שאם היה רב פפא יושב על המטה היו מעלילים עליו שהוא זה שהמית את התינוק. מכאן (על כן) אמרו חכמים: אסור לישב על מטת ארמית.

ואשר לעצה שיעץ להם אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין הרי הוראה זו מסייע ליה [לו] לשיטתו של ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין, לפי שהוא גורם שיחשדו בו שאינו חפץ להתפלל, ובז לבית הכנסת.

אמר אביי לסייג את דברי ר' יהושע בן לוי בכמה גדרים: לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא באופן דליכא פתחא אחרינא [שאין פתח אחר] לבית הכנסת, אבל כאשר איכא פתחא אחרינא [יש פתח אחר], אף שרואים אותו עובר אחורי בית הכנסת — יתכן שיכנס לתוכו מן הפתח האחר, ולכן לית לן [אין לנו] בה צד איסור. וכן לא אמרן [אמרנו] איסור זה אלא באופן דליכא בי כנישתא אחרינא [שאין בית כנסת אחר] בעיר, אבל כאשר איכא בי כנישתא אחרינא [יש בית כנסת אחר] בעיר — לית לן [אין לנו] בה צד איסור וכן לא אמרן [אמרנו] כן אלא באופן דלא דרי טונא [שאינו נושא משא], ולא רהיט [רץ], ולא מנח [מניח] תפילין, אבל אם איכא חד מהנך [יש אחד מאלו] — לית לן [אין לנו] בה צד איסור בדבר. כי כשהוא רץ או נושא משא, יודעים שהוא טרוד במלאכתו, והמניח תפילין מראה כי אימת שמים עליו, ולא יבואו לחשוד בו.

ב אגב עצת רבא לבניו שלא לחתוך בשר על גב ידם, מביאים עוד מה שתניא [שנינו בברייתא], אמר ר' עקיבא: בשלשה דברים אוהב אני את המדיים, וראוי ללמוד מהם מנהגים אלו, ואלו הם: כשחותכין את הבשר — אין חותכין אלא על השולחן, ולא על היד, כשנושקין נשיקה של קירבה או של כבוד — אין נושקין אלא על גב היד, ועל ידי זה אינם גורמים אי נעימות לאיש שנשקו אותו, וכשיועצין — אין יועצין אלא בשדה, כך שאין אנשים זרים עשויים לשמוע דברי סוד.

אמר רב אדא בר אהבה: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז שראוי לעשות כך — "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו" (בראשית לא, ד), ורק שם נתייעץ עמן.

ובדומה לכך תניא [שנויה ברייתא] אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: שיש בהם מידת צניעות, לפי שהן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר (בזיווגם).

אף שדובר בשבח עניינים מסויימים של הפרסיים, יש מקום לראיה כוללת שונה שלהם, וכביאור למקרא המדבר במפלת בבל על ידי צבא מדי ופרס: "אני צויתי למקדשי גם קראתי גבורי לאפי עליזי גאותי" (ישעיה יג, ג) תני [שנה] רב יוסף בשם ברייתא: אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם, שהוזכר בכתוב שהם רק מוכנים (מוקדשים) ביד ה' לעשות שליחות זעמו, ואף הם מיורדי הגיהנום.

ג ושבים לפירושה של המשנה. שנינו בה כי רבן גמליאל אומר שסוף זמן קריאת שמע של ערבית הריהו עד עלות השחר. תניא [שנויה ברייתא], אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

תניא [שנויה ברייתא]: מתוך הסתמכות עקרונית על שיטתו של רבן גמליאל, ר' שמעון אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה ובזמנים סמוכים מאד, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ואף על פי כן יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, זו שלפני עמוד השחר — כקריאת שמע של לילה (כשיטת רבן גמליאל), וזו שלאחר עלות עמוד השחר — כקריאת שמע של יום.

על סגנון הדברים בתוספתא מקשים מיד: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] בלשונה, שבראשית הדברים אמרת: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא [מכאן] שלאחר שיעלה עמוד השחר עדיין לילה הוא, והדר תני [וחזר ושנה] בהמשך: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא יממא [מכאן שיום] הוא, שאם לא כן אי אפשר לצאת חובת קריאת שמע של יום, ואם כן יש לכאורה סתירה פנימית בדבר מהותו של הזמן שלאחר עלות עמוד השחר, אם יום הוא או לילה.

ומשיבים: לא — אין זו סתירה ולעולם אכן אותה שעה שלאחר עלות עמוד השחר כשעדיין חושך ליליא [לילה] הוא. והא דקרי ליה [וזה שהוא קורא לו], לזמן זה "יום" — משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא [שיש אנשים הקמים משנתם באותה שעה] ואפשר בדוחק לקרוא לשעה זו כבר זמן המתאים ל"ובקומך" שבתורה, אף כי הוא נחשב לכל שאר הדברים כלילה.

על דברים אלה שאמר ר' שמעון בן יוחאי אמר רב אחא בר חנינא, אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון בן יוחי.

איכא דמתני להא [יש ששונים את זו], את קביעת ההלכה כר' שמעון על ידי רב אחא בר חנינא אהא [על הלכה זו] הדומה בסגנונה להלכה הקודמת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר משום (בשם) ר' עקיבא: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה, ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום, זו שלאחר הנץ החמה ואחת של לילה, זו שקודם הנץ החמה.

ולכאורה הא גופא קשיא [היא עצמה קשה] בלשונה, שאף כאן קיים אותו קושי מגופם של דברים. שבתחילה אמרת כי פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אלמא [מכאן] שהשעה קודם הנץ החמה יממא [יום] הוא, והדר תני [חזר ושנה] יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא [מכאן] שזמן זה ליליא [לילה] הוא!