|
⎯
טקסט הדף
נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר משנכנס אב ממעטין בשמחה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רבן שמעון בן גמליאל אומר ישנה רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה''כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה {משלי לא-ל} שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר {משלי לא-לא} תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה וכן הוא אומר {שיר השירים ג-יא} צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו:
⎯
רש"ינשתברו הלוחות. בגמ' מפרש: ובטל התמיד. לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד: והועמד צלם בהיכל. שהעמידו מנשה כדמפורש בתרגום ירושלמי בפרשת השמים כסאי וגו' (ישעיהו סו): על אבותינו. דור המדבר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ וגו' (דברים א): ביתר. עיר גדולה והיו ישראל דרין בה במסכת גיטין פרק הניזקין (דף נז.) אשקא דריספק חרב ביתר: שבת שחל תשעה באב כו'. שבוע: בחמישי מותרין. אם חל תשעה באב בערב שבת מותרין לכבס בחמישי וכשחל ט' באב בד' בשבת לא איצטריך למיתני דמותרין כדאמרינן בגמרא לא שנו אלא לפניו כו': שני תבשילין. בשר ודגים או בשר וביצים שעליו או דג וביצה שעליו כדאמר בפרק ערבי פסחים (דף קיד:): ישנה. בגמרא מפרש: כפיית המטה. על פניה ולא יישן עליה: שאולין. שכולן שואלות זו מזו אפילו עשירות כדי שלא לבייש כו': טעונין טבילה. קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה: וחולות. כמו לחול במחולות (שופטים כא): במלך שלמה. במלך שהשלום שלו: אמו. כנסת ישראל: זה מתן תורה. יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות: גמ' כל זמן שמתפללין. דהיינו שחרית ומנחה ונעילה: יש מהן ארבעה פעמים ביום. יום הכפורים שיש בו מוסף: כל יומא מאי טעמא לא פרשי כהני ידייהו במנחה. דכל יומא שכיחא ביה שכרות שכבר סעד וזימנין דמשכא סעודתיה ומשתכר ופריש ידיה בהדי חמריה וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו שנאמר יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' (ויקרא י) ונשיאת כפים מעין עבודה כדלקמן: האידנא. בתעניות ובמעמדות לא שכיחא שכרות ובמעמדות נמי מתענין כדלקמן (דף כז:): גזרינן. תענית אטו שאר ימים: נעילה דליתה בכל יומא. אלא ביום התענית: דדרשינן בפירקא. הלכה כרבי מאיר דבעינן דליקום כוותיה עלמא: אורויי אורינן. כרבי מאיר אי אתו לקמן אבל בפירקא לא דרשינן דלא פשיטא ליה כולי האי דתיהוי הלכה כר''מ ומ''ד נהגו משמע הן נהגו מאליהן אבל אינו עיקר ומנהג משמע תורת מנהג יש בדבר ומנהג כשר הוא: ורב נחמן אמר הלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יוסי. גמרא קא פסיק ומהדר סתמא ומוקי לה הלכה כרבי יוסי ואהכי קא פריך ואלא האידנא כו': כיון דסמוך לשקיעת החמה וכו'. שמאחרין עד שקיעת החמה ומתפללין כל שעה ואינן הולכין לבית הכנסת משש שעות ומחצה ולמעלה כמו שהיו עושין לאותן הימים: כתפלת נעילה דמיא. דהשתא ליכא למיגזר משום מנחה דכל יומא דמנחתא כי הא ליתא בכל יומא: שכור מיהא אסור בנשיאת כפים. דאפילו ר''מ לא קאמר אלא משום דהאידנא לאו שכרות הוא: פרשת כהן מברך. כה תברכו את בני ישראל אמור להם (במדבר ו): מה משרת כו'. עובד עבודה דלא מיתסר אלא שתויי יין ממש דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' הא בחרצן מותר:
⎯
תוספותמנחה ונעילה דכל יומא שכיחי בהו שכרות גזרו רבנן אפילו ביומא דתענית דלית בהו שכרות וקשיא דהכא משמע דבמנחה שייכא שכרות ובפ''ק דשבת (דף י. ושם) קאמר בהדיא דבמנחה לא שייכא שכרות וי''ל. דהא דקאמר התם דבמנחה לא שייכא שכרות ר''ל לגבי ערבית שכרות דמנחה לאו כלום (לגבי שבת) דיותר שכיח שכרות בערבית (יותר) מבמנחה אבל לעולם במנחה שייך שכרות לגבי שחרית ומוסף: ומאן דאמר נהגו אורויי נמי לא מורינן. פירשנו בפ''ק דראש השנה (דף טו: ד''ה וכי): והאידנא נהוג עלמא דפרסי כהני ידייהו במנחה סמוך לשקיעת החמה. ולכך לא נהגו העם לומר נשיאת כפים במנחה ביום הכפורים לפי שמתפללין מנחה בעוד היום גדול אבל במנחה בשאר תעניות יש נשיאת כפים אבל מכל מקום בנעילה ביום הכפורים יש נשיאת כפים: +
רבינו חננאלואקשינן וכי תעניות אית בהו מוסף ותרצינן לה הכי בג' פרקים כהנים נושאין את כפיהם כ"ז שמתפללין ויש מהן ד' פעמים ביום בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילה. ואלו הן ג' פרקים תעניות ומעמדות ויוה"כ. וסתם מתני' ר' מאיר היא דלא משכחת לה דנושאין כפיהם כל זמן שמתפללין אלא לרבי מאיר דתני שחרית ומוסף מנחה ונעילה יש בהן נשיאות כפים דברי ר' מאיר וטעמא דר' מאיר מפורש הוא כיון דביום הכפורים ובמעמדות ליכא שכרות במנחה נושאין כפיהם ולא גזרינן. ור' יהודה תני שחרית ומוסף בלבד יש בהן נשיאות כפים דבכל יומא לית בהו שכרות לפיכך לא גזרינן בהו. שמעינן מינה דר' יהודה אין אדם רשאי ליכול אלא אחר תפלת מוסף. אבל במנחה דבשאר יומי אית בהו שכרות גזרינן בהו ביוה"כ ובמעמדות ר' יוסי אומר מנחה אין בה נשיאות כפים משום דאיתא כל יומא ואתי לאחלופי גזרינן אבל נעילה דליתא אלא ביוה"כ ובמעמדות יש בה נשיאות כפים דכיון דליתא כל יומא לא גזרינן. ואסיקנא דהלכתא כר' יוסי דאמר שחרית ומוסף ונעילה יש בהן נשיאות כפים מנחה אין בה נשיאות כפים. והאידנא דלא מצלו מנחה דתעניתא אלא סמוך לשקיעת החמה כדאוקימנא (לעיל יב ב) דרביעית היום האחרון הוא דמתפללין בו תפלת תענית כדכתיב ובמנחת הערב קמתי מתעניתי וגו' כנעילה דמיא ויש בה נשיאות כפים. ואע"ג דאמר רב הלכתא כרבי מאיר ודרשינן לה בפירקא ורב הונא אמר מנהג כר"מ אוריי מורינן הכי בפרקא לא דרשי לה (ואף ר') [ור' יוחנן אמר] נהגו כר"מ לא דרשי ולא מורינן כוותיה ואי עביד לא מהדרינן ליה: ודייקי כו' אלמא שכור אסור בנשיאת כפים מנא לן ופשיט דכתיב לשרתו ולברך בשמו אתקש (משרת ולו למברך) [מברך למשרת] ולנזיר מה משרת אסור ביין שנאמר יין ושכר אל תשת אף מברך אסור ביין ושכר דקיימא לן כל המשכר [אסור] ומותר בחרצן אי הכי למאי אתקש לנזיר להכשיר בו בעל מום להיות כשר לברכה. +
רבינו גרשוםבמוסף דהיינו יוה"כ שיש בו מוסף: אמר רב נחמן זו דקתני נושאין כפיהן בשחרית במוסף במנחה בנעילה ר"מ היא. כל יומא טעמא מאי אין נושאין כפיהן*)אולי צ"ל במנחה משום שכרות האידנא וכו' דאית בהו תענית ליכא שכרות ולהכי וכו'. האידנא בתענית ובמעמדות וביוה"כ (ובמעמדות) דאית בהו תענית נמי שכיחא שכרות להכי נושאין כפיהן בכל ד' תפלות שבהן: מנחה ונעילה דבשאר יומי שכיחא שכרות גזרו בהו רבנן בהני דלמא אתי למיעבד בשאר יומי נמי: אבל אורויי מורינן כרבי מאיר למאן דבעי כמאן הלכה: והואיל והלכה כרבי יוסי האידנא מאי טעמא פרסי כהני ידייהו ביום הכפורים במנחה כיון דבשקיעת החמה פרסי שהיו מאחרין לתפלת המנחה: שכור אסור בנשיאת כפים דקתני מאי טעמא לא דשכיחא ביה שכרות: **)צ"ל מה משרת מותר בחרצן וכו' אף כהן מברך מותר בחרצן: אף כהן וכו'. מהו משרת מותר דכתיב יין ושכר אל תשת אבל אוכל הוא חרצן: אף כהן מברך לא יהא בעל מום והא קיימא לן דבעל מום מברך אלא אם כן יהו מומין שבגלוי. הא איתקש לנזיר מה נזיר בעל מום אף מברך בעל מום: +
רמב"ןמתניתין משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. בפרק החולץ (יבמות מ"ג ע"א) תניא קודם לזמן הזה כלומר מראש חדש ועד התענית העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן ומלבנות ומלנטוע. ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין. מאי טעמא משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה. ירושלמי אמר ר' הושעיא אמר ר' יהושע בן לוי הא דאיתמר בבנין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. והתם שמואל אמר בת"ב יארס שלא יבא אחר ויקדמנו. אלא האידנא מאי טעמא פרסי כהני ידיהו במנחתא דתענית כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרסי כתפלת נעילה דמי. ראיתי להראב"ד ז"ל שפירש לפיכך ביוה"כ דאיכא תפלת נעילה פרסי כהני ידייהו בתפילת נעילה ולא בתפלת מנחה וכן כתב הרמב"ם ז"ל. מתניתין ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילים לא יאכל בשר ולא ישתה יין ר' שמעון בן גמליאל אומר ישנה ר' יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרוייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן בסעודה המפסיק בה הוה אמינא אפילו משש שעות ולמטה קמ"ל משש שעות ולמעלה ואי אשמעינן משש שעות ולמעלה הוה אמינא אפילו בסעודה שאין מפסיק בה קא משמע לן בסעודה המפסיק בה. תניא כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא הסועד ערב תשעה באב אם עתיד לסעוד סעודה אחרת מותר לאכול בשר ולשתות יין ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין תניא כלישנא קמא ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין רבי שמעון בן גמליאל אומר ישנה כיצד ישנה אמר רב יהודה אמר רב אם היה רגיל לאכול שני מיני תבשילין אוכל מין אחד היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם סועד בחמשה היה רגיל לשתות בעשרה כוסות שותה בחמשה במה דברים אמורים משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר. גירסא ירושלמית מהו ישנה יחליף היה רגיל דאכיל ליטרא דקופר יאכל פלגיה אין הוה רגיל שתי קסטא דחמרא ישתה פלגיה. תניא אידך ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין וחכמים אומרים ימעט כיצד ימעט אמר רב אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר יאכל חצי ליטרא אם היה רגיל לשתות לוג יין ישתה חצי לוג ר' שמעון בן גמליאל אומר אם היה רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח הרשות בידו. ואע"ג דקתני ברייתא בלשון חכמים ימעט ורב יהודה אמר רב מפרש למימרא דידהו אפילו הכי הלכתא כסתם מתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין כלל דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין והני רבנן דברייתא כרבי שמעון בן גמליאל אמרי נמי רשב"ג דמתניתין היא דרשב"ג קאמר במתניתין ישנה דמיעוט ושנוי חד דינא אינון ורב יהודה אמר רב פרושי בעלמא הוא דמפרשי לדר' שמעון בן גמליאל מאי מיעוט ומאי שינוי ולאו למימרא דסבירא להו אלא כמתניתין אסור לאכול בשר ולשתות יין לגמרי וסוגיא דברייתות כולהו כסתם מתניתין איתניין לאיסורא וכך פסקו כל הגאונים ורבינו הגדול בהלכותיו ונוסחא דיליה ז"ל אמר רבי יהודה כיצד ישנה וסיפא דברייתא היא ורבי יהודה תנא הוא ולפי גירסא כל שכן שהדבר פשוט דהלכה כסתם מתניתין דר' יהודה ורשב"ג יחידאי אינון ולא מיסתמיך מילתייהו באמוראי אלא דנוסחי דילן וגירסא ירושלמית באמוראי תנו לה ומכל מקום סתם במתניתין וסוגיין דרבנן עדיפא וכן הלכה. +
ריטב"אש״ס תעניות ומעמדו׳ מי אי׳ בהו מוסיף. מכאן תשובה לדברי ר״ז ז״ל שכתב שז׳ ברכו׳ של תעניות לא היו אומר אותן בשחרית ולא במנחה ונעילה אלא בתפלה לעצמה כעין מוסף וזהו שאמר במסכת מגלה והביא זה ממה שאמר בירושלמי בפ״ק דברכות רבי יוסי ורבי אחא נקפון לתענית׳ אתא צבורא מק״ש בתר ג׳ שעין ובעא רב אחא מימתי צידון א״ל רבי יוסה והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום הן קוראי׳ אותה אלא כדי לעמוד בתפל׳ מתוך דברי תורה א״ל מפני הדיוטו׳ שלא יה׳ אומרו בעונתה קורין אות׳ ע״כ. ומה עסק לתפלה זו והלא כשקראו ק״ש בעונתה התפללו כדי לסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי זו תפלה אחרת בענין מוסף היא שאומ׳ כ״ד ברכות ואינה ראיה דדילמא היחידי׳ התפללו בעונתן סמוך לק״ש אלא מפני שהיו ב״ד טרודין לעיין בעניני העיר לא ירד ש״צ לפני התיבה עד לאחר ג׳ שעות ולא שיהא שם מוסף תפל׳ וכדמוכח בשמעתין להדיא. שאין ד׳ תפלות אלא בי״ה חסורי מיחסר׳ והכי קתני תניא שחרית ומוסף: אמר רב הלכה כרבי יוסי ואלא האידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחת׳ דתענית׳ כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כתפל׳ נעילה דמי דעת הגאונים ז״ל דהני מילי בשאין שם תפל׳ נעילה אבל כשיש שם תפל׳ נעילה אין נשיאו׳ כפי׳ במנחה אלא בנעיל׳ כרבי יוסי ונראין דבריהם שאם אתה או׳ שבכל התעניו׳ היו נושאי׳ את כפיהם ואף כשיש בו נעילה ומצינו שעושי׳ כדברי רבי מאיר ולמה פסקו הלכה כרבי יוסי אבל בזו אינה ראיה שי״ל שפסקו כן לי״ה שמתפללין תפל׳ המנחה בעוד היום גדול ולמקום שעושין כן מנחה בעוד היום בתעניו׳ של צבור שאין עושין בו נשיאו׳ כפים אבל מ״מ אין לומר הטעם הזה שמודה רבי יוסי משום בדמי להו לאינשי אלא מפני שאין שם תפל׳ נעילה ורואי׳ לזו שהיא דעונתה ונראה להם כאלו היא עולה במקומה שאלו היו מתפללין אחריה נעילה האיך נראה לה׳ תפל׳ נעילה ועוד כיון שהיו מתפללין תפל׳ מנחה סמוך לשקיע׳ החמה שהיא עולת נעילה אלו בארץ ישראל להתפלל אחריה נעילה יצטרכו להתפלל אותה בלילה שאינו זמנה כמו שבארנו למעלה אלא ודאי שלא שאלו ולא השיבו בכאן אלא על תעני׳ שאין בו נעילה וכשאמרו חכמי׳ מעיקרא בש״ס נהגו העם כרבי מאיר היינו לפי מה שהיו נוהגין לישא כפים במנח׳ זו והיו סבורי׳ שאף רבי יוסי מודה בשו׳ תפל׳ המנחה ולפי׳ כשפסקו עכשיו כרבי יוסי הוקשה לנו היאך נהגו לישא כפים במנחה והשיבו דבכי הא מודה רבי יוסי ומנהגא כרבי יוסי הוא ולא כר״מ דאלו לר״מ אפי׳ בתעני׳ שהיה בו נעילה היו נושאי׳ את כפיה׳ ומ״ש סתם מ״ט פרשי כהני ידייהו במנחת׳ דתענית׳ ומשמ׳ דכל תענית צבור סתם שיש בו מן הסתם תפל׳ נעילה י״ל דשאלה זו לדידן בני בבל הו׳ שאין מתפללי׳ תפל׳ נעילה לפי דעת קצת רבותי ז״ל ולדעת האומר שיש נעילה בבבל נאמר שהשאלה היתה לכל תעניות הקבועי׳ לכל ישראל שאין שם נעילה כמו שכתבנו ושאלוה סתם שתעניו׳ אלו הם קבועי׳ ויש בהם מנהג קבוע דאלו תעניו׳ צבו׳ לא שנינו ומעתה נתקיים מנהגנו שאין אנו אומרי׳ בי״ה במנחה ברכת כהני׳ לפי שאין שם נשיאות כפים ובמקום אותן מוחים בידם לפי שאין עושין כר״מ וכבר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי והכי משמע במסכת סוטה בפרק אלו נאמרים שהיו שם העם אומר בשעת נשיאות ושאלו במנחת׳ דתעניתא מאי אמור ובנעילה די״ה מאי אמור והא. בנעילה בתענית מאי אמור ואין לומר נימא שאמרו על מנחת׳ דתענית׳ כללו במנחה די״ה ולא הוצרכו עוד לשאול עליה שהרי הפסוקים של מנחה דתענית אמר שהם מקוה ישראל י״י מושיעו בעת צרה וגו׳ ואין ענין לפסוקים אלו בי״ה שהוא יום סליחה וכפרה ואינו עת צרה אלא ודאי שאין נשיאו׳ כפים במנחתה די״ה ולפירש אין שם פסוקי׳ לפי שבתעניות הקבועים דשכיחי אין בהם נעילה ובתעניות צבור שיש בהם נעילה שאינן קבועין ואינן אלא לזמן מרובה לא שאלו וכששאלו על נעילה של י״ה והשיבו שהיו אומרי הנה כי כן יבורך גבר ירא י״י ידעו שפסוקים אלו ראויים אף לנעילת תענית צבור ומפני שאין ברכת כהנים במנחה של י״ה כמו שאמר נהגו בקצת המקומות בברכת עבודה שלתפלת המנחה רצה י״י אלהינו אלא אישי יש׳ ותפלתם ובנעילה שיש שם ברכת כהנים אומר רצה ודעתם לומר שאין אומר רצה אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים ולפי׳ אין אומר אף בשאר הימים רצה במנחה ויש נוהגים בהפך ודעת׳ לומר שכל מקום שהיה קרבן כנגד אותה תפלה אומר רצה ובתפלה שאין כנגדה קרבן אומר אישי וכן עיקר. וידוע לכל והא דאמרינן לעיל דמנחה שכיחא שכרות קשיא אההיא דפ״ק דשבת ש״ס ממתני׳ לא ישב אדם סמוך למנחה לאכול עד שיתפלל דאמרי׳ דבמנחה לא שכיח׳ שכרות. וי״ל דלא קשיא דשכרות כ״כ שיהא אסור להתפלל לא שכיח אבל שכרות מעט לפסלו לנשיאות כפים שכיח שכהן מברך אפילו כששתה פחות מרביעית פסול כדלקמן: מתני׳ משנכנס אב ממעטי׳ בשמח׳ במס׳ יבמות מפו׳ פ׳ החולץ מפו׳ שממעטי׳ בעסקיהן במשא ומתן מלבנות ולנטוע ופי׳ בירושלמי דהיינו בנין של שמחה ונטיעה של שמחה אבל שאינו של שמחה מותר ומארסי׳ ואינן כונסי׳ פי׳ ומארסי׳ בלא סעודת אירוסי׳ דאירוסי׳ בלא סעודה לא חשיבא שמחה אבל לא כונסי׳ ואפילו בלא סעודות נשואי׳ דנשואי׳ אפי׳ בלא סעודה חשיבא שמחה ובירושלמי הפריזו במדותם דאמר שמואל אפי׳ בט׳ באב עצמו יארס שלא יבא אחר ויקדמנו ברחמים זו היא שורת הדין ויש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר מר״ח ועד התענית וסמכו לה לפי שאמר במס׳ חגיגה אין שמחה אלא בבשר ולפי ממעטי׳ בשמח׳ ונהגו ג״כ שלא ליכנס למרחץ בשבת שחל בה ט׳ באב ואסור לבנות מנהג זה דכל כיוצ׳ בזה שיש איסור קבוע והוסיפו לנהוג חומר באיסורו מנהג הוא וכדכתב בפרק מקום שנהגו: שבת שחל ט׳ באב להיות בתוכה אסורי׳ לספר פירש כדין אבל וכל שמעכבת בשפה מותר לספר ולכבס פירש לאסוף דבר לכבס אלא אפילו בלבוש מה שהיה מכובס מקודם כדמוכח בש״ס וכן הדין באבלו ושלא כדברי רש״י ז״ל שהותיר לאבל ולהחליף וללבוש בגד המכונס מקודם לכן ואינו בדין שיעקר האבלות בלבישה הוא ולא לבישה הוא אסורה אלא אף לה״פ להציע במטה ושלחן ובמטפחות ידים כמו שמפורש בספר תורת האדם לרבי׳ ז״ל. ובה׳ מותר מפני כבוד השבת ליכא לפרושי כשחל ט׳ באב בה׳ דהא אמאי דקתני במתני׳ חל להיות בע״ש מותר לכבס בה׳ מפני כבוד השבת ואם לא כבס יכבס בע״ש מן המנחה ולמעלה אמרי׳ דלייט עלה אביי אמאן דמכבס בע״ש כשחל בו ט׳ באב ואפילו מתניתא לא קתני אלא לפי שאין בו עוד פנאי אבל כשחל בה׳ שאפשר לכבס למחר אין להתיר כלל ביום ט׳ ומתניתא קתני בהדיא חל להיות בה׳ לפניו אסור לאחריו מותר אבל הנכון דמתני׳ כשחל ט׳ באב בע״ש דמכבס ומספר בה׳ מפני כבוד השבת ובה׳ דוקא אע״פ שהוא קרוב לפי שניכר הדבר שהוא מפני כבוד השבת והא דנהיגינן להתענות בי״ז בתמוז ונהגו כן הראשונים מחכמי הש״ס כדאמרי׳ התם ורחץ בי״ז בתמוז ועל זה שנינו ה׳ דברים אירעו לאבותינו בי״ז בתמוז וה׳ בט׳ באב לומר כי מימי הצומות האלו לפי שהשלים ענין תעני׳ צבור דאקראי בא לפ׳ הצומות הקבועי׳ ולא איירי באותן שהיו ג״כ בבית שני ויש להם הטעם שהרי אמרו בבריית׳ שבראשונה הבקעה העיר בט׳ בו אלא שבשניה הבקעה העיר בי״ז בו וד׳ הצומות גזירות הראשונים היו על חרבן בית ראשון וא״כ למה בטלוהו וא״ת כי בבנין בית שני בטלו אותן הצומות א״כ למה חזרו להתענו׳ י׳ בטבת וג׳ בתשרי אלא ודאי לא בטלו שיודעי׳ היו שעתיד המקדש ליחריב אלא שהתנו בגזרתם דבזמן שיש שלום ואין שמד יהיו לששון ולשמח׳ וכשאין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתעני׳ וכדכתב בדכותה וכיון שגזרה הראשונה במקומה עומדת למה נעקר ט׳ בתמוז ממקומו. וי״ל דכיון שחזרה הבקיעה בחדש זה בשני׳ א״א שלא להתענו׳ עליה והי׳ הדבר קש׳ שיתענו בט׳ בו ובי״ז וכיון שחרבן בית שני היה אבל חדש וחמיר להו טפי קבעו הצום בבקיע׳ שניה ואף בתחלה לפי שהיו יודעים זה גזרו הצום סתם בחדש זה ולא סיימו יום מסויים ועוד שכיון שהדב׳ נתלה ברצון כשרצו צבור וקבלו עליהם בי״ז בו אבל שאר הצומות שלא נשתנו ולא היו אלא בבית ראשון עומדי׳ בגזרתם כבתחלה וכבר פירש במס׳ ר״ה דהא אמרי׳ רצו מתענין רצו אין מתענין כך היתה הגזרה של נביאים ובבית שני רצו כל יש׳ וקבלו עליהם וא״א לשום אדם לפרוץ גדרם והפורץ גדר ישכנו נחש: +
המאירימה שנאמר במשנה זו שבמנחה של תענית ומעמדות ויום הכפרים יש בו נשיאות כפים אין הלכה כן וכבר נחלקו בגמרא בענין זה והעולה בידינו משם הוא שתפלת שחרית ומוסף שאינן בשעה שהשכרות מצויה יש בהן נשיאות כפים אבל תפלת המנחה אין בה נשיאות כפים ולא סוף דבר שאין בו תענית שיש בו חשש שכרות אלא אף בימי תעניות הואיל ואחר אכילה היא באה ברוב הימים והוא זמן שכרות בחול יש לגזור בה אבל נעילה אע"פ שהיא באה אחר אכילה יש בה נשיאות כפים הואיל ואינה בכל יום ושהיא סמוך לחשיכה אין לגזור בה אלא שנהגו בנשיאות כפים במנחה של תענית שאין בו נעילה שמאחר שסמוך לשקיעת החמה מתפללים אותה יש לה דין נעילה אבל תענית שיש בו נעילה ונמצאת תפלת המנחה שבו מבעוד יום אין נושאין כפיהם במנחה נמצא שביום הכפרים ובתענית צבור אין נשיאות כפים במנחה שמאחר שיש שם נעילה דרך המנחה להתפלל מבעוד יום בשעה שהשכרות מצוי בה בחול אבל תענית שאין בו נעילה כד' הצומות נושאים כפיהם אף במנחה וכן נראה בז' של סוטה שאמר שם בזמן שהכהנים מברכים העם מה הן אומרים ברכו י"י מלאכיו במוספי דשבתא כלומר והוא לכל תפלת מוסף מה הם אומרים הנה ברכו את י"י כל עבדי י"י וכו' במנחתא דתעניתא מאי אמרי אם עונינו ענו בנו וכו' מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ בנעילה דיום הכפרים מאי אמרי הנה כי כן יבורך גבר וודאי במנחת יום הכפרים אין ראוי לומר אותן הפסוקים המיועדים לתפלת המנחה שאין להם מקום אלא בתעניות של צרות ואלו היה נשיאות כפים ביום הכפרים במנחה היה מחלק בפסוקים בין מנחת שאר תעניות למנחה של יום הכפרים אלא שבודאי יום כפור אין בו נשיאות כפים במנחה והוא הדין לכל תענית שיש בו נעילה ומנחתא דתעניתא פירושו של ד' הצומות או קצת תעניות שאין מתקנים בהם תפלת נעילה כעין תעניות של עכשו ובשאלתות כתוב שנושאים כפיהם במנחה של יום הכפרים ואף קצת חכמי הדורות נסמכים בכך וראייתם ממה שאמרו סתם האידנא מאי טעמי פרסי כהני ידיהו במנחתא דתעניתא וכל תענית בכלל וכן שהיה לו לומר אלא האידנא מאי טעמא נהוג כר' מאיר אלא שלדעתם רב נחמן דאמר הלכה כר' יוסי לא חלק על המנהג אלא דלר' יוחנן המנהג מדר' מאיר ורב נחמן חלק עמו לומר שלא מדר' מאיר היא שאין הלכה כמותו אלא שהלכה כר' יוסי ואף הוא מודה במנחה הואיל וסמוך לשקיעת החמה היא ומ"מ אף ביום שיש בו נעילה כן ומ"מ סתם הדברים יום שיש בו נעילה מנחה שבו מבעוד יום היא ויש מכריעים שלא לאומרה ביום הכפרים שהמנחה שבו מבעוד יום אבל תענית צבור הואיל ומעייני במילי דמתא אע"פ שיש אחריה נעילה סמוך לשקיעת החמה היא וסוף הדברים אין ספק שמאחר שאף הנעילה קודם שקיעת החמה היא תפלת המנחה מבעוד יום הוא קרוי וכבר ידעת שבתלמוד המערב נחלקו בזמנה אם בנעילת שערי שמים והוא קרוב לצאת הכוכבים אם בנעילת שערי היכל והוא בהתחלת שקיעת החמה והלכה בנעילת שערי היכל מדקאמר הכא כיון דסמוך לשקיעת החמה היא כנעילה דמיא אלמא שנעילה עצמה כך דינה וכן שידוע שאין נשיאות כפים לתפלה של לילה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאם עלה במנחה של יום הכפרים אין מורידים אותו ונושא את כפיו הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות מחשש שמא יאמרו פסול הוא: כל מה שכתבנו בענין נשיאות כפים יש לנו לדון כן לשליח צבור בהזכרת ברכת כהנים שהרי זו תלויה בזו: לפי דרכנו למדת מתוך מה שכתבנו שהשכור אסור בנשיאות כפים ואע"פ שאין כאן מצוה בפירוש למדוה מן ההיקש שנאמר לשרתו ולברך בשמו מה כהן משרת אסור ביין אף כהן מברך אסור מכאן אמרו שכור והוא הדין לכל שתוי יין אסור לישא את כפיו ומ"מ אכילת ענבים אינה פוסלת בכך שהרי אף כהן משרת מותר בחרצן וכל זה אינו אלא מדברי סופרים וכדקאמר בסוגייא אסמכתא דרבנן היא ולקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן וכן במסכת שבת פ"ג ב' אמרו טומאת עבודה זרה דרבנן היא ולקולא מקשינן לחומרא לא מקשינן ויש שואלים בה והלא ההיקש מי"ג מדות היא ותורה גמורה היא וגדולי המפרשים טרחו בשאלה זו שההקש הגמור הוא כשיצא לנו דין אחד של איסור וכיוצא בו בשני ענינים בכל אחד במקומו ואח"כ הוציאן כאחד וכגון זה מקישין מהם לאיזה ענין המפורש באחד מהם שלא נתפרש באחר הואיל ומ"מ עקר המצוה רמוזה במקום אחר אבל זה שבכאן עדין לא יצא לנו איסור יין לכהן מברך אלא מזו ואע"פ שנכתבו שניהם כאחד אין זה היקש גמור וכן פי' בה דברים אחרים שלא נתישבו לנו ואין דעתנו נוטה להם אלא שנראה שכל שהוא למד בי"ג מדות אינו קרוי מן התורה אלא כשנזכר בהדיא שהוא מן התורה כדרך שכתבו גדולי המחברים בשרשי מנין המצות ואע"פ שמצינו בהם בתלמוד שכתוב עליהן דאוריתא היא ואינו אלא דרבנן פירושם כעין דאוריתא כדרך חלו של מועד דאוריתא הלל דר"ח דאוריתא וכן הרבה: בעל מום נושא את כפיו אלא שמ"מ במסכת מגלה פי' שאם היו מומים שבגלוי כגון שיש בידיו מומים וכיוצא בהם אינו נושא מפני שהעם מסתכלים בו: המשנה השניה אלו הן מעמדות כו' כונת המשנה לבאר ענין משמרות ומעמדות ושאל על זה אלו הן מעמדות ומפרש בגמרא שהוא שואל שני דברים מה הן מעמדות ומה טעם נתקנו ומשיב תחלה על טעם תקנת המעמדות שהוא מפני שנאמר צו את בני ישראל ואמרת עליהם את קרבני לחמי וכו' והוא קרבן הנעשה בכל יום לשם כל הצבור והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו לפיכך הוצרכנו למעמדות להיות עומדים על גבי הקרבן ואלו בקרבן יחיד לא הוצרכה שאם בחטאת ואשם הרי טעון סמיכה ווידוי ואם בעולות ושלמים אע"פ שאין טעונות וידוי סמיכה מיהא טעונות אלא לא הוצרכה אלא לקרבן צבור שאין בו סמיכה שמ"מ צריך שיעמדו שם זקנים לשם כל הצבור והרי הוא כאלו כלם לשם ששלוחו של אדם כמותו ואח"כ משיב על שאלת מה הן המעמדות ואמר שמתוך שאי אפשר לכל ישראל לעמוד עליו התקינו שיהיו זקנים ממונים לעמוד על גבי הקרבן לשם כל ישראל וכדי להסדיר הדברים הוא מזכיר תקנת המשמרות תחלה ואמר על זה התקינו נביאים הראשונים ר"ל שמואל ודוד כ"ד משמרות של כהנה ר"ל שחלקו את כל הכהנים לכ"ד משמרות שיהא כל משמר עובד את שבתו ותהא משמרה ראשונה מתחלת שבת ראשונה של ניסן ועובדת ז' ימים וכן כלם על סדר המשמרות עד שיכלו כ"ד שבועות ואח"כ חוזרים חלילה וכל משמר ומשמר היו חלוקים לז' בתי אבות כל בית אב עובד את יומו כמו שבארנו בפרק סדר תעניות ובכל בית אב ובית אב היו בהם כהנים לעבודה ולויים לשיר ולמדנו עכשו שעל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם ר"ל שהיו זקנים ממונים לעלות עם כל משמר מהם להיות עומדים על הקרבנות בשעת הקרבתם לשם כל ישראל והיו עומדים בעזרה עד שיקרבו קרבנות ואח"כ נכנסים לבית הכנסת ומתפללים: כהנים לויים וישראלים כלומר נמצאו ג' כתות של ממונים והם כהנים לויים וישראלים כל אחד לענינו הוא שאמר בתלמוד המערב כהנים לעבודתם ולויים לשירם לזמרם וישראל למעמדם ויש מי שמפרש שאף באנשי המעמד היה בהם כהנים לויים וישראלים ואין הדברים נראין: הגיע זמן משמרה לעלות פי' שהגיע זמן עבודתם שהכהנים היו מפוזרים בעריהם בכל ארץ ישראל וכלן היו יודעין מאיזו משמרה הם ואיזה שבת מגיע להם וכשהיו מגיעים לזמן שבתם היו עולים קודם שבתם בכדי שיהיו שם בתחלת שבתם ויעבדו עבודתם וכן הלויים וכן ישראל הממונים למעמד לאותו המשמר העולה ונמצאו כהנים לויים וישראלים עולים כשמגיע שבתם ואח"כ הוא אומר על ישראל שבאותו משמר שמתכנסים בעריהם בבית הכנסת וקורים במעשה בראשית וא"ת והרי אנו אומרים שהמעמד היה בירושלם ובעזרה היו עומדים והאיך אתה אומר שאין צריכין לעלות אלא שמתכנסין בעריהם כתבו גדולי המפרשים ששני מיני מעמדות היו כ"ד כתות שהיו עומדות בירושלם והם הם שעומדים על הקרבנות ומלבד אלו היו בסביבותיה של ארץ ישראל זקנים שהיו מתנדבים להתענות ולהתנהג כדין אנשי מעמד שבירושלם ואלו לא היו צריכים לעלות אלא שמתכנסים בעריהם וכו' ועקר הדברים שלא נאמר דבר זה אלא על אותם שהזקינו ביותר ואין יכולים לעלות מרוב זקנתם ואמר עליהם שלא היו מטריחים אותם לעלות ודי להם לקיים מעמד בשאר הזקינים ואלו הנשארים הואיל ונתמנה כבר למעמד מתכנסים בבית הכנסת שבעריהם אם הם רבים ומתפללים וקורים בתורה לתשלום מעמד הקרבנות וזהו שאמרו בתוספתא וישראל שבאותו משמר שאין יכולים לעלות לירושלם מתכנסים בעריהם וקורים במעשה בראשית ובטלים ממלאכתם כל אותה שבת וגדולי המחברים פירשוה באותם הרחוקים הרבה מירושלם וקריאתם במעשה בראשית שתי פרשיות בכל יום שבששת ימי השבוע ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים וכן כלם פרשה גדולה וכו' כלומר אותן השתי פרשיות שהיו קורים בכל יום הגדולה מהם היתה נקראת בשנים והקטנה ביחיד ששלשה היו קורים כדין כל קריאת חול ואם אירע בהם יום שיש בו קרבן מוסף שיש בו ארבעה קורים לא היה הרביעי קורא במעשה בראשית אלא בענין היום בשחרית ובמוסף וכו' פי' בגמ' כלומר קריאה זו שהיתה בספר תורה היתה בתפלת שחרית וכן במוסף אם אירע בהם יום שיש בו קרבן מוסף אבל בתפלת המנחה לא היו מוציאים ספר תורה אלא שהיו נכנסים וקורים ביחד פרשיות אלו על פה כאדם הקורא את שמע וכן בנעילה אבל יחיד לא שאין יחיד קורא על פה דברי תורה בצבור ואע"פ שכהן גדול קורא אך בעשור ביום הכפרים על פה זו אין הצבור מצווין בכך אבל קריאת מעמד לשם הצבור ובשליחותם היא וערב שבת במנחה לא היו נכנסין לקרות אפילו שבעל פה מפני כבוד השבת אלא שהיו מתפללים מנחה ויוצאים ומתעסקים בצרכי שבת ולפי דרכך למדת שאף ביום שאין בו תענית היה שם מעמד שהרי ערב שבת לא היו מתענים ובמנחה לא היו נכנסים הא בשחרית היו נכנסים וקורים ואין קריאה בלא מעמד אלמא מעמד היה שם כמו שבארנו במשנה ראשונה וכן אתה למד כך ממה שאמרו בראשון וכו' בששי וכו': זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא: +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה מנחה ונעילה כו' לאו כלום דיותר שכיח כו' כצ"ל: +
מהרש"א - חידושי אגדותוכה"א צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו זה מתן תורה. פרש"י יוה"כ שנתנו בו לוחות אחרונות ע"ש והוסיף הרע"ב וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שנתחנך ביוה"כ ע"כ ולא ידענא חנוכו ביום הכפורים ולפי עניינו נראה דאחמשה עשר באב קאי שטעמי שמחתו אמרינן בגמ' תלוים בבנין המקדש: +
רש"שמשנה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ועי' בגבו"א באורך. ומה שהעלה בסוף בקושיא מהא דאסור ללבוש ב"פ מגוהצין בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה ובשלשים של איבול מותר והא לבישה אינה דבר של פרהסיא ע"ש. ל"י אמאי אינה דבר של פרהסיא כשהולך לבוש בשוק כל היום בהם ול"ד לאירוסין דאינו אלא בצינעא ואינו אלא שעה אחת: גמרא ויש מהן ד' פעמים ביום. פרש"י יוה"כ. ולעד"נ דאף בתעניות מ"ל דהתנן לעיל (ספ"ב) אין גוזרין תענית כו' ואם התחילו אין מפסיקין. וראיה לפירושי מהא דתנא בתוספתא פ"ב תע"צ כהנים נו"כ ד"פ ביום. וגם המעמד אפשר דמתענה בר"ח וכ"נ ממתניתין וכש"כ לפי' הרמב"ם דבמעמדות היה בכ"י מוסף תפלה. ועי' בחבורו פ"ו מהל' כהמ"ק ובכ"מ שם: רש"י ד"ה האידנא. במעמדות נמי מתענין כדלקמן. לכאורה הא משמע דלר"מ אפי' ביום א' ויום ו' דאינם מתענים מ"מ נו"כ בכל התפלות. ואולי כיון דדרבנן בעלמא היא כדמסקינן וגם אינה אלא חששה דשכרות לא חשו לפלוגי בין ימים דמתענים לשאין מתענים. ועוד דאפילו ביום שאין מתענים הואיל דעוסקין בתפלה ותחנונים אין לחוש כ"כ דימשכו בסעודתם וישתכרו: רש"י ד"ה נעילה דליתא בכ"י. אלא ביום התענית. כצ"ל: רש"י ד"ה כתפלת נעילה דמיא. דמנחתא כי הא ליתא בכ"י. ק"ל מהא דפירש בר"פ הקורא עומד במשנה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא כו': +
הגהות יעב"ץגמ׳ "הלכה" כר"מ כו' "מנהג" "נהגו". נ"ב עירובין דס"ב ב׳ (ע״ב א'): +
גבורת אריובטל התמיד רש"י פירש לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד משמע שבטל התמיד בבית שני קאמר והרמב"ם פירש (בפרק ד' מהלכות תמיד) בטל התמיד מבית ראשון ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירש"י דאמר התם בימי מלכות אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית ומלכות הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני ולפי זה משמע שבבית ראשון לא בטל התמיד בי"ז בתמוז דא"כ הוה ליה למיחשב ביטול התמיד דראשונה ושניה בתרתי כמו שחשיב חורבן הבית דראשונה ושניה בתרתי דט' באב והוה ליה למימר ששה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז ועוד דאם כן בי"ז בתמוז נמי הוכפלה הצרה ראשונה של ביטול התמיד בראשון ובשני כמו שהוכפל החורבן בט"ב בראשון ובשני והא ליתא כדמוכח בפרק קמא דר"ה דקאמר שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות ש"מ דבי"ז בתמוז לא הוכפלו ובגמרא גבי הובקעה העיר יתבאר זה: והעמיד צורת כוכבים בהיכל בירושלמי אית תניי תני הועמד ואצורת כוכבים של מנשה קאי ואית תני העמיד ואצורת כוכבים של אפוסטומוס קאי. וקשה לי אי אצורת כוכבים דמנשה קאי הוה ליה למיתני אחר נשתברו הלוחות מיד דהא זה קדים לשאר ג' דחשיב והרי כל הני דברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב על הסדר חשיב להן דמוקדם מוקדם ודמאוחר מאוחר ואפשר דתנא חומרי חומרי נקט והעמדת צורת כוכבים חמור מכולן נקט לה באחרונה ולהאי טעמא צריך לומר דשבירת הלוחות קילי מכולן מדאקדים ליה וזה דוחק קצת ואפשר דהתנא לא חש למיתני על סדר הזמנים של שנים אלא על סדר השעות של יום שבעה עשר בתמוז עצמו דשבירת הלוחות היה בשעות של יום י"ז קודם להבקעת העיר וכן כולן המאוחר במשנה היה מאוחר בשעות היום למה דמוקדם במשנה עד שהעמדת צורת כוכבים היה סמוך לערב יותר מכולן ומן הגמרא שלנו משמע דהעמיד צורת כוכבים גרסי' במשנה ואצורת כוכבי' של אפוסטומוס של בית שני קאי שהרי נפקא ליה מומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם והא אבית שני קאי בספר דניאל כדמוכח קראי בהדיא ומן התימא על רש"י שפירש על צורת כוכבים של מנשה דלא כגמרא דילן: שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. הרמב"ם בפירוש המשנה פירש הא דבה' מותרין רבן שמעון בן גמליאל הוא דאמר כל השבת אסור ואפילו לאחר התענית ואין הלכה ודברי תימה הם דאם כן אדפריך בגמרא אדשמואל דאמר לאחריו אסור מברייתא לסייע ליה ממתני' ועוד דשמואל עדיפא מדרב דמסייע ליה ברייתא. ולשמואל מתניתין מסייעא ליה דעדיפא טפי. אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן דודאי הא דתנן בחמישי מותרין מיירי מט' באב שחל בערב שבתוכדתניא בגמרא חל בערב שבת בחמישי מותרין מפני כבוד שבת: ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת קשה לי מהא דפרק ד' דיבמות (דף מ"א) דתנן התם רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ופריך עלה רב חסדא קל וחומר ומה במקום שאסור לכבס דהיינו בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה מותר ליארס מקום שמותר לכבס דהיינו בשלשים יום של איבול אינו דין שמותר ליארס ומאי ק"ו הוא זה הא איכא למיפרך מה לשבוע של ט' באב שמותר לספר בחמישי מפני כבוד שבת תאמר בשלשים של איבול אפילו מפני כבוד שבת נמי אסור לספר דאל"כ איסור תספורת היכי משכחת לה הא בל' יום אי אפשר בלא כמה שבתות ודוחק לומר דמשכחת לה בדלא גילח בחמישי לכבוד שבת דאסור לגלח בשאר הימים עד שלשים יום. ועוד הא תנן בפ"ג דמועד קטן (דף י"ט) הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמונה בטלו הימנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין ואמר רב וכן אמר רב הונא בגמרא גזרות בטלו ימים לא בטלו שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל והכי נמי תניא התם בברייתא ומינה הא דשבת אינה מפסקת דאסור לגלח מע"ש מפני כבוד שבת. ודוחק לומר דהא דבחמישי מותרין אלכבס דסליק מיניה קאי ולא אלספר ועוד שאי אפשר לומר כן כמו שאפרש בגמרא: ויש לומר דהא תנן בפרק ג' משנה ב' דמס' ידים אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים וודאי היינו בכה"ג דאיבול שאינו נדחה מפני כבוד שבת ושבוע שחל ט' באב נדחית מפני כבוד שבת דאיכא למימר בהא עניינא החמירו בזה והקילו בזה ובענין אחר להיפך והרי כל עצמו של אבילות ט' באב דחו מפני כבוד שבת כדתניא בגמרא חל ט"ב בשבת אוכל ושותה כל צרכו וכו' אבל ק"ו דרב חסדא ניחא דחד עניינא הוא והכי פריך מה בשבת זו אסור לכבס והתירו ליארס שמע מינה דאירוס לא חשיב שמחה כל כך ככיבוס. איבול שהתירו אפילו לכבס דעדיפא כל שכן שהתירו לארס שאינו שמחה כל כך ככיבוס דהא בעל כרחך אי אפשר לומר דבר שהוא כלפי לייא אפילו בדברי סופרים דכיון דהקילו בשבוע זו באירוס טפי מבכיבוס שמע מינה דיש תענוג ושמחה בכיבוס יותר מבאירוס אי אפשר לאסור באיבול שמחה קלה דאירוס ולהתיר שמחה דכיבוס דעדיפא מיניה דהוה ליה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא נמצא דהקל וחומר דרב חסדא אינו משבוע של ט' באב לאיבול דכל כי האי גוונא אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים אלא הקל וחומר הוא מיניה וביה דאם איתא דיותר שמחה איכא באירוס מבכיבוס כדאמרינן גבי איבול דודאי אי אפשר להחמיר בשמחה קלה מבחמורה הא שבוע זו תוכיח שהתירו לארס ואסרו לכבס שמע מינה דיותר שמחה יש בכיבוס מאירוס ומעכשיו איכא קל וחומר מיניה וביה באיבול אם התירו לו שמחה רבה דכיבוס לא כל שכן שתתיר לו שמחה קלה דאירוס מיהו למאי דמפרש בירושלמי דמותר לארס אשה אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר ברחמים קשיא מאי קל וחומר דרב חסדא הא הכא נמי תרי עניינא נינהו ואין כאן קל וחומר מיניה וביה דהא אפילו תימא דיש שמחה יתירה באירוס יותר מכיבוס אפילו הכי איכא למימר אף על פי שגזרו בשבוע זו על הכיבוס על האירוס לא גזרו משום יקדמנו אחר ואי משום דבאיבול גזרו על האירוס ולא חשו להאי טעמא דשמא יקדמנו אחר כיון דתרי ענייני נינהו אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים כמו משום כבוד שבת בתספורת דהתירו בשבוע זו ובאיבול לא התירו: מ"מ קשה לי משמעתין אמאי דמסיק התם רב אשי לשנויי ק"ו דר"ח שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד ופירשו התוס' בשם ר"ת שאני אבילות חדשה שאסרו לאירוס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה ובאבילות דרבים יש להחמיר לענין כיבוס דדבר של פרהסיא הוא שיהיו כולן עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמן ונראה שאין חוששין להתאבל על ירושלים כלל ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת והא בסמוך אמרינן אע"פ שאמרו בגדי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבוע שחל ט"ב א"כ חמור שבת זו מאבילות חדשה שמותר בשלשים של איבול בכלי פשתן המגוהצין כדאמרינן בפ"ג דמועד קטן (דף כג) והשתא אכתי תקשה האי ק"ו מה בשבוע זו שאסור ללבוש בגדי המגוהצין מותר לארס בשלשים של איבול שמותר ללבוש בגדי פשתן המגוהצין אינו דין שמותר לארס והא לבישה אינו דבר של פרהסיא ודמי לאירוס דאינו אלא שעה אחת ולא שייך בה טעמא דרב אשי: ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין פירש רש"י כגון בשר ודגים וכי תימא הא אפילו תבשיל אחד של בשר אסור כדתנן לא יאכל בשר יש לומר דמיירי בבשר מליח דבפני עצמו שריכדאמר בגמרא אבל מצטרף לתבשיל אחר לאסור משום שני תבשילין: תעניות ומעמדות מי איכא מוסף קשה לי הא ודאי משכחת לה בהו מוסף בחלו בר"ח ותנן לעיל ריש פרק ב' (דף כ"ו) אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין ואמרינן בגמרא (דף י"ח) וכמה הוי התחלה רב אחא אמר שלש רב אסי אמר אחת והא אפילו לרב אחא דאמר שלש לא מבעי בתענית שהן י"ג ימים דמשכחת לה בהתחלה אלא אפילו במעמדות נמי משכחת לה אפילו אם תימצא לומר דהאי ג' דרב אחא היינו בהתענו כבר שלש ור"ח חל ביום ד' להתחלת התענית הא אנשי מעמד היו מתענין ד' ימים בשבת כדתנן במתני' והשתא אם חל יום ד' של תענית בר"ח מתענין בו ומשכחת לה נשיאת כפים ד' פעמים בו ביום וכ"ת דבר"ח במעמדות לא היו מתפללין ד' פעמים כדתנן קרבן מוסף אין בנעילה לר' עקיבא ולרבי יהושע אין במנחה יש לומר דהני מילי לאותן אנשי המעמד שהיו בירושלים היו מבטלין התפלה מפני שהיו טרודין בצרכי הקרבן ולא היה להם פנאי להתפלל אבל אותן אנשי המעמד המתכנסין בעריהם היו מתפללין כל הארבע תפלות כדפירש במתני' ואע"ג דתנן התם א"ר מאיר אע"פ שאמר ר"ג אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין הא אמרינן התם בגמרא אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים מיהו אין זה כלום דהא מתני' דהכהנים נושאין כפיהם ארבע פעמים ביום מוקי לה בגמרא כרבי מאיר: אלא הא קשיא לי דאפילו לר"מ דאמר אין משלימין ליכא למימר הואיל ואוכלין ושותין קודם הלילה במנחה ונעילה ליכא נשיאת כפים כמו במנחה דכל השנה משום דשכיחא ביה שיכרות כדאמר בגמרא הא ליתא דודאי צריך להיות בתענית עד תשלום ד' תפלות של יום אפילו של נעילה המאוחרת לכולן דהא כיון דאין תפלת נעילה אלא בימי תענית אי אפשר להתפלל אותה בנפש שבעה וכרס מ אלא דוקא בעודו שרוי בתענית ואם כן משכחת לה נשיאות כפים בארבעה תפלות של יום בתעניות ובמעמדות בחלו בר"ח ויש לומר כיון דמתני' דכהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום ר' מאיר היא ואיהו סבירא ליה דאפילו בהתחילו אין משלימין בר"ח ובע"כ בחלו בר"ח צריכים לאכול מבעוד יום שלא להשלים. מעכשיו בטל ליה תפלת נעילה בחלו בר"ח דהא אמר רב בשילהי מסכת יומא (דף פ"ח) תפלת נעילה פוטרת של ערבית משום דסבירא ליה זמן נעילה בלילה כשל ערבית משום הכי פוטרתה מהשתא בחלו בר"ח בטלה תפלת נעילה לגמרי דכיון דאין משלימין ואכלו מבעוד יום אי אפשר תו להתפלל של נעילה בנפש שביעה והשתא פריך שפיר תעניות ומעמדות מי איכא מוסף דאי בחלו בר"ח תפלת נעילה ליכא לגמרי ומדחשיב תפלת נעילה בע"כ בדלא חלו בר"ח מיירי תקשה מי איכא מוסף ומיהו למאן דס"ל נעילת שערים היינו נעילת שערי היכל שהוא ביום כדפירש רש"י במתני' משכחת לה נשיאת כפים בארבעה פעמים ביום בשחלו בראש חודש: למה נסמכה פ' כהן מברך כו' קשה לי הא חד מהני תנאי דלעיל דסברי שיכור אסור בנשיאות כפים הוא ר' יהודה והא ר' יהודה לא דריש סמוכים כדשמעינן ליה בס"פ ארבע מיתות (דף ס"ז) גבי מכשפה לא תחיה וכ"ש למאי דאפרש לקמן דבמסקנא נמי קיימא הא סמיכות דלא תימא דמברך בעל מום לא ישא כפיו דהא הוקש למשרת לכן נסמכה לפרשת נזיר דאפילו בעל מום נמי וא"כ לר"י הכי נמי נימא דמברך בעל מום לא ישא כפיו ועוד בפ"ג דמגילה (דף כ"ה) תנן כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו ומפרש בגמ' דווקא מומין שבפניו דבגלוי לא מפני שהעם מסתכלין בו וה"ה ידיו ורגליו דבגלוי לא אבל שאר מומין שבסתר לית לן בה ומדהוסיף ר' יהודה ואמר אף משמע דבהא מודה לת"ק דשאר מומין לית לן בה ולא מקיש מברך למשרת ומנא לן הא כיון דלא דריש סמוכים: וי"ל דהא אמרינן בפרק קמא דיבמות (דף ד') דהיכא דמוכח דריש כגון גבי כלאים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דא"כ לכתביה רחמנא גבי פרשת ציצית וגבי אנוסת אביו דורש נמי סמוכים מהאי טעמא דמוכח דאם כן לכתביה רחמנא גבי עריות והכא נמי הוה מוכח דליכתוב רחמנא כהן מברך בתורת כהנים ששם נאמר כל מצות כהנים מאי שנא דכתבה רחמנא הכא בחומש הפקודים שמע מיניה דלמסמכיה לפרשה נזיר כתבי' לאקושי לנזיר או לענין איסור יין או לענין בעל מום: אף כהן מברך אסור ביין. קשה לי אטו באנו ללמד שיהא מברך אסור ביין דומיא דנזיר הא ודאי לא דמי הא אין נזיר אסור ביין אלא בתוך ימי נזירתו לאחר שכבר חל עליו הנזירות אבל הא ודאי אי היה שיכור כבר קודם שקיבל עליו הנזירות אי נמי שכבר קיבל עליו אלא שעדיין הנזירות לא חלעליו כגון שאמר הריני נזיר לאחר ל' יום הא פשיטא דאפילו בשכרותו מותר לקבל עליו נזירות וה"נ בקבל עליו כבר אלא שעדיין לא חל עליו מותר לשתות יין עד רגע של חלות הנזירות עליו אע"ג שיחול בעודו בשכרותו לית לן בה ואין נזיר אסור ביין אלא לאחר שכבר חל עליו הנזירות ואילו הא דמברך אסור ביין אינו אלא בקדים שתיית היין לברכתו ובעודו בשכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו אסור לברך אבל שלא בזמן ברכה כל כהן מותר ביין דהא אמרינן בספ"ב (דף י"ז) דיין לא ישתו דווקא בזמן ביאה הא לאו הכי כל הכהנים מותרין ביין וה"נ אמרינן בשמעתין מנחה דשכיחא שכרות כו' ואמרינן נמי לכולי עלמא שכור אסור לברך אלמא אינו אסור לברך אלא בקדים שכרותו לברכתו הוא דאסור לברך והא בכה"ג בנזיר שפיר דמי אפילו לקבל עליו נזירות בשכרותו הואיל וקדים שכרותו לנזירתו לית לן בה א"כ אי אפשר ללמוד בקדים שכרותו לברכתו לאיסור מנזיר כיון דבנזיר גופיה כה"ג לית לן בה ואי בעית ללמוד מנזיר אי אפשר לך ללמוד מנזיר לאסרו בשתיית יין אלא בעודו מברך כמו בנזיר בעודנו נזיר ובהא לא צריך קרא דמשתי' וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואפילו אם תדחוק ותאמר דילפינן מיני' דאם הפליג באמצע ברכת כהנים דאסור ביין מ"מ בנשתכר קודם לכן דבהא איירי בשמעתין אי אפשר למילף מנזיר דכה"ג בנזיר גופיה לית לן בה: עוד קשה לי מאי פריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף מברך כן הא יין גופיה לא אסרינן ליה אלא מפני שעושה רושם לאחר זמן שמשכר לאחר שתייתו משום הכי אסרו בעוד שלא פג יינו מעליו אבל חרצן שאינו משכר לאחר זמן לית לן בה דהא יין גופיה לאחר שפג מעליו לית לן בה ואי טבע של חרצן נמי דמשכר אם כן מאי פריך הא ודאי אסור כיון דמכל מקום שיכור הוא דהא שיכור סתמא אמרינן בשמעתין דאסור בנשיאת כפים ולא קאמר שיכור מן היין וכל המשכרין במשמע ואי הא גופיה קא קשיא ליה כיון דילפת מנזיר נילף איסור חרצן כמו נזיר אע"ג דאינו משכר א"כ אדאקשיה מחרצן דלא איירי ביה והוי מצי למימר אין הכי נמי דאסור ובע"כ לא מקשה אלא אם איתא דאסור לא לשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמעינן דמברך אסור בחרצן עדיפא מיניה הוי ליה לאקשויי מניה וביה מתוך דבריו שרוצה ללמוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מנזיר נימא מה נזיר שאר משכרים לית לן בה אף מברך כן: ועוד קשה לי למאי דמשני אמר קרא לשרתו ולברך מה משרת מותר בחרצן אף מברך מותר מעתה סמיכת כהן מברך לנזיר למה לי נילף לכולה מילתא והקישא דמשרת לאיסור יין ולהיתר חרצן ואע"ג דצריך הסמיכות להתיר בעל מום מכל מקום לאסור שיכור לא צריך והא בר קפרא איסור שיכור מיניה יליף ועוד הא דמסיק אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא קשה לי נהי דהא דיליף מסמוכים איכא למימר דאסמכתא הוא אבל הקישא דמברך למשרת ודאי דרשא גמורה ונקיש מברך למשרת דבעל מום לא ישא תדע דהיקשא דרשה גמורה היא דהא תניא בפרק ג' דסוטה (דף לח) כה תברכו בעמיד' ונפקא ליה מן ואלה יעמדו לברך בגזירה שוה רנ"א אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך מהמשרת בעמידה אף מברך בעמידה ואל תטעה לומר דרבנן לית להו האי הקישא מדנקט לה עמידה בג"ש ולא מייתי לה בהקישא ליתא דכולי עלמא אית להו האי הקישא דהא תניא התם כה תברכו בנשיאת כפים ונפקא ליה מוישא אהרן את ידיו ויברכם קשיא ליה לר"י אי מה להלן כה"ג ור"ח ועבודת ציבור כו' רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו כו' וכתיב כל הימים ואיתקוש ברכה לשירות ואי רבנן לית להו הא הקישא תקשה לדידהו אי מה להלן ר"ח וקרבן ציבור וכה"ג דהא נשיאת כפים כולי עלמא אית להו כדתנן התם במדינה כהנים נושאין כפיהם כו' חוץ מכה"ג ובכולהו גמרא כולהו תנאי ואמוראי קרו לברכת כהנים נשיאת כפים אלמא מצותו הכי הוי ובאותה סוגיא אמר ר"י בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם כו' ומדקרי לברכת כהנים נשיאת כפים ע"כ מוישא אהרן נפקא ליה ובע"כ אית ליה דהקישא דרשא גמורה היא דלא תקשה ליה מה להלן כה"ג כו' והא סוגיין אליבא דידיה קיימא דהוא אמר להאי למה נסמכה ואיך מסקינן אליביה דבעל מום מברך דכיון דבעי נשיאת כפים בע"כ אית ליה הקישא דמברך למשרת וא"כ אי אפשר בבעל מום וכי תימא אי אית להו לרבנן הקישא למה לי למילף עמידה מאלה יעמדו תיפוק ליה מהקישא וכדרבי נתן יש לומר דודאי גזירה שוה לעמידה לא צריך וגז"ש כי אתיא עיקרה ללשון הקודש אתיא כדאמרינן נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו מה להלן לשון הקודש אף כאן לשון הקודש ורבי נתן דאמר אין צריך לאו למימרא דאין צריך לג"ש כל עיקר קאמר דדודאי צריכה ללשון הקודש אלא אין צריך להא דעמידה קאמר דהא נפקא ליה מהקישא ורבנן אגב דנפקא להו בברייתא קמייתא ללשון הקודש מג"ש נפקא ליה נמי לעמידה מהאי ג"ש גופיה אע"ג דאיתלהו הקישא אי נמי ר' נתן לית ליה ג"ש כל עיקר ולשון הקודש נפקא ליה מכה עד שיאמרו בלשון הזה כדנפקא ליה לר' יהודה התם והכי נמי משמע מדברי התוס' דהקישא לכולי עלמא אית להו שכתבו נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות וגבי שירות אמרינן בפרק ב' דזבחים דיושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד ואי רבנן לית להו האי הקישא היאך למדו מדר' נתן דיחידאי הוא אלא ודאי כולי עלמא אית להו הקישא והכי נמי משמע מהני מפרשים דסבירא להו אין נשיאת כפים בלילה משום דאיתקוש ברכה לשירות ומדברי הירושלמי דפרקין למדו כן שמע מינה דכולי עלמא אית להו הקישא וא"כ אכתי תקשה נקיש נמי למשרת דבעל מום לא ישא כפיו וה"נ שיכור ויהא שיכור אסור בנשיאות כפים מן התורה: לכן נראה לי דהכי גרסינן אסמכתא נינהו ולקולא ולא גרסינן מדרבנן ולקולא ותיבת מדרבנן תוספת של איזה מפרש הוא שראה בגמרא אסמכתא נינהו וסבר שאינו אלא מדרבנן בעלמא הא דשיכור אסור לברך כדרך שנתפרש לשון זה בהרבה מקומות בגמרא ולא היא תדע דאי לישנא דגמרא הוא הוה ליה למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דכן דרך הגמרא בכל מקום כהאי לישנא להקדים תיבת מדרבנן לתיבת אסמכתא ולהזכיר תיבת קרא אלא ודאי תיבת מדרבנן תוספת איזה מפרש הוא ואינו מעיקר הגמרא וליתא דודאי הקישא דרשא גמורה היא והכי משמע מדברי התוספת בשם ר"י מדמקיש מסברא מברך למשרת דבישיבה דיעבד נמי לא וקצת מפרשים נפקא להו מהקישא דבלילה לא והרמב"ם (בפרק י"ד מהלכות תפלה) מפיק מהאי הקישא דכהן שעבד עבודת כוכבים אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו כמו שפסול לעבודה ואי האי הקישא אינו אלא אסמכתא אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ואין להוסיף על גזירת חכמים מדעתנו והכי נמי משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה והרי' ידוע שאין דרכו להביא אסמכתות ושמע מינה מכל הני דהקישא דרשה גמורה הוא הילכך שיכור אסור בנשיאת כפים מן התורה דומיא דמשרת שאסור אפילו אי שתה קודם שנכנס למקדש כדאמרינן בפרק ז' דבבא מציעא (דף צ') ועיקר לימוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מהאי הקישא נפקא ליה והאי דבר קפרא דיליף לשיכור שאסור בנשיאת כפים מדנסמכה פרשת מברך לפ' נזיר אינו אלא אסמכתא דודאי אי אפשר ללמוד משם דודאי אין סברא לאסור יין לכהנים לעולם ועוד מדכתב רחמנא גבי כהנים ולהורות את בני ישראל ללמד שאסורין בהוראה בשיכרות והא שיכור שהורה אינו במיתה להורות למה לי תיפוק ליה דכהנים אסורים ביין לעולם ודוחק לומר דמשום הני דלא חזו לנשיאת כפים כמו הני דחשיב בפרק ג' דמגילה או כהן שהרג את הנפש דפרק ה' דברכות אם תימצי לומר דכל הני לא חזי לנשיאת כפים מה"ת ועוד שהרי אהרן ובניו כתובים בפרשת שתויי יין ועלייהו קאי ולהורות ואי ס"ד כהני הראוין לברך אסורים ביין לעולם למה לי לאזהר עלייהו בהוראה תיפוק ליה בלאו הכי אסורין ביין לעולם מפני שראויים לברך וכיון דאי אפשר ללמוד לאסור ביין לגמרי לעולם אלא לאסור לברך בשיכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו בכה"ג נזיר גופיה בקדים יינו לנזירתו לית לן בה וכדפי' לעיל ובע"כ הא דשיכור אסור בכה"ג דוקא מהקישא אתיא דמשרת נמי דומיא דזה אסור בדקדים יינו לשירותו בעוד שלא פג יינו מעליו והיינו דקאמר אסמכתא היא פירוש הא דיליף בר קפרא למברך שאסור ביין מדנסמכה לנזיר אינו אלא אסמכתא דהא דומיא דאיסור יין דנזיר למברך שרי וכי אסירה היינו דומיא דמשרת ומהקישא נפקא ליה הא דדרשה גמורה היא לענין כמה דברים והוא הדין לענין יין דאין הקיש למחצה: ומהשתא בע"כ הא דנסמכה אינו אלא להקל להקיש לנזיר דבעל מום מברך לית לן בה והכי פירושא דשמעתין דכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי אמר בר קפרא למה נסמכה כו' וקס"ד דעיקר הא דשיכור אסור בנשיאות כפים מדנסמכה יליף לה משום הכי פריך עלה אי מה נזיר אסור בחרצן וה"ה דהוה מצי להקשות כיון דילפת לה מנזיר יהא אסור ביין לעולם דבענין אחר אי אפשר ללמוד מנזיר אלא כיון דסוף סוף אי אפשר להקשות הא אלא מדיוקא דהא איכא למימר אין הכי נמי דאסור ביין לעולם משום הכי פריך לה מתרצן בקיצור ומשני אמר קרא לשרת ולברך וכו' ואין הכי נמי מיניה אתיא נמי מה משרת שיכור אסור בו אף מברך אסור בשיכרותו ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא וה''ה דהוה מצי להקשות אם כן הסמיכות דמברך לנזיר למה לי דהא דשיכור אסור מהקישא נפקא ליה אלא דעדיפא מיניה מקשה דהאי הקישא לגמרי ליתא דאם איתא נימא דבעל מום נמי לא דהאאין הקיש למחצה והא מוכח בהא דפ"ג דמגילה דאין כל המומין פוסלין במברך ומשני הא איתקוש לנזיר ומהשתא ניחא דאיצטריך נמי הא דנסמכה למשרי מברך בעל מום ופריך מאי חזית דקא ס"ד דאכתי עיקר מילתא דמברך שיכור לא הוא מדנסמכה א"כ נקיש לחומרא אסור ביין ובחרצן כנזיר ובעל מום לא כמשרת ומשני אסמכתא היא הא דבר קפרא דיליף לעיקר איסור שכרות למברך מדנסמכה וכן ר' יצחק דנפקא ליה היתר חרצן דמברך מהקישא דמשרת אינו אלא אסמכתא דהא אי אפשר ללמדו מנזיר דהא נזיר גופיה דומיא דמברך בדקדים שיכרותו לנזירתו לית לן בה ולאסור יין למברך לגמרי דומיא דנזיר ליכא למאן דאמר כדפרישית ומטעמא דאמרן ומהשתא בע"כ אי אפשר להקישו לנזיר לאסרו בחרצן דהא ביין גופיה אי אפשר לאסרו אלא לברך בעודו בשיכרותו א"כ גבי חרצן דלא שייך לומר הכי בע"כ שרי לגמרי ומהשתא אי אפשר לך למילף לאיסור שיכור למברך אלא מהקישא דמשרת וכיון שכן בע"כ לא צריך הא דנסמכה לגמרי אלא להקל ולומר מה נזיר אפי' בעל מום אף מברך בעל מום שפיר דמי: מיהו אכתי קשה לי כיון דהקישא דמברך למשרת דשיכור אסור בנשיאות כפים היקש גמור הוא נימא נמי דמברך שתויי יין במיתה כמשרת וכהאי גוונא אמרינן לעיל סוף פרק ב' (דף י"ז) גבי הקישא דפרועי ראש לשתויי יין דפריך אי מה להלן במיתה כו' ויש לומר דהא דשתויי יין במיתה אינו אלא בעבודה תמה שאין אחריה עבודה כדתנן בפרק י"ד דזבחים (דף קי"ב) אבל הקומץ כו' ולא שתויי יין והא מברך איתקיש לסתם משרת והא הכל בכלל סתם משרת אע"פ שאינו עבודה תמה ואין שתויי יין חייב עליה מיתה משום הכי ליכא להקיש מברך לשתויי יין לענין מיתה כיון דאיכא משרת גופיה שאינו במיתה ואין להקישם אלא להא דמה משרת מיחל עבודה בכל ענין אף שאינו עבודה תמה אף מברך שתויי יין לא עשה ולא כלום וכדברי התוס' בפרק ה' דסוטה וכמ"ש לעיל מיהו קשה לי אי האי הקישא דמברך למשרת הקיש גמור הוא מן התורה מאי שנא דמקשינן ליה לענין שתויי יין בשמעתין ולענין עמידה בפרק ז' דסוטה ואמאי לא מקשינן ליה לשאר פסולי עבודה נמי דהא אין היקש למחצה כגון (חסר): +
פתח עיניםאמר קרא לשרתו ולברך בשמו וכו' הכי גריס הראב"ד אלא אמר קרא לשרתו כלומר דלא מנזיר גמרינן איסור יין לכהן מברך אלא מהקשא דמקשינן בהאי קרא כהן מברך לכהן משרת לומר לך מה משרת אסור ביין ומותר בחרצן אף כהן מברך והדר פריך אי מה משרת וכו' ומשני הא אתקש לנזיר כלומר דאשכחן דאתקש לנזיר בסמיכות פרשיות לא לחנם אתקש אלא ללמד זה מותר לברך כמו נזיר. ופריך מאן לימא דהך הקשא אתי למגמר קולא נימא דאתי לחומרא ולמגמר דאסור בחרצן ומשני אסמכתא דרבנן היא ולקולא כלומר הא דאמרינן דמשום סמיכות פ' נזיר אתקש ליה כהן מברך הא אינו אלא אסמכתא דרבנן ולקולא אתקש. אבל לכהן מברך אתקש הקש גמור בחדא קרא ואתי האי הקשא לאגמורן מיניה לחומרא ולקולא לחומרא דיין אסור ולקולא דהתר חרצן. ולא מצית אמרת לימא נמי לאסור בעל מום דא"כ הקשא דנזיר מאי אהניא ליה. זו דרך הישר בסוגיא זו ויש לתמוה על הרי"ף אמאי מייתי ראיה לאסור יין לכהן מברך מסמיכות פ' כהן לפ' נזיר אדרבא הו"ל לאתויי לשרתו ולברך בשמו דהוי הקשא דגמרינן מיניה תרתי. אך הרמב"ם חשש לזה פט"ו דתפלה שכתב מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו וכו' לפי שהוקש ברכה לעבודה. רבינו טורדוס הלוי לקוטי רבינו בצלאל כ"י: +
שערי תורת בבל(כו רע"ב משנה) ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.—יש אומרים שזה היה בימי אנטיוכוס מלך יון, שכן כתוב בחשמונאים א', שאנטיוכוס הרשע צוה להעמיד שקוץ משומם על מזבח ה' ולשרוף ספרי תורה באש*אלא ששם כתוב, שבט"ו בכסליו העמיד שיקוץ משומם במקדש ויש כאן סתירה בזמן. וביטל מלהקריב קרבנות, ואפוסטומוס זה היה שלוחו של אנטיוכוס לשרוף את התורה ולהעמיד הצלם בהיכל. וי"א שזה היה בימי אדריינוס אחר שכיבש את ביתר, נ"ב שנה אחר חורבן בית שני (כדאיתא בירוש' פרק זה), שגזר שמד על ישראל ושרף את התורה והעמיד שקוץ משומם על הר הבית; ואפוסטמוס הוא שר צבאו יוליוס סיוורוס, שערך מלחמתו עם בן כוזיבא בביתר ונצחו, כי מצאו שהיה לו לשר צבא זה כינוי "פוסטינוס"*[ודעה שלישית היא דעתו של רעי ג' אלון ז"ל, בספרו הנ"ל עמ' 259, שאפוסטמוס זה הוא Posthumius משנה לקוודרטוס, נציב סוריה בשנות 47-45 לחרבן בית שני.]. אבל יותר נראה כדעת הראשונה, שהרי לקמן (כח ב) איתא, שביום אחד הוסר התמיד והועמד צלם בהיכל; ואין זה אלא בימי אנטיוכוס הרשע, שבזמן בן כוזיבא ומצור ביתר כבר היה חרב הבית מכמה שנים כמו שנתבאר. וכן משמע מפירוש המיוחס לרש"י כאן שכתב: "ובטל התמיד, לפי שגזרה המלכות גזירה מלהקריב עוד", וגזירה כזו לא היתה אלא מאנטיוכוס הרשע. אבל בירושלמי פרק זה איתא, שביטול התמיד היה בימי המצור שצרו הרומיים על ירושלים. ולפ"ז ברור ששריפת התורה והעמדת צלם בהיכל בזמן אחר היה. והרמב"ם בפ"ד ה"ב מתעניות כתב, שביטול התמיד בי"ז בתמוז היה בבית ראשון. וסתום וחתום מאתנו המקור לזה. |