ומוקים לה [ומעמיד אותה] את הברייתא שנביא מיד, כשיטת ר' יוסי בר יהודה ועל ידי כך אין עוד סתירה.

וזו היתה הקושיה: ומי [והאם] אמר ר' יהודה כי בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה, אין קורין אותה אלא בזמנה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, אמר ר' יהודה: אימתי אמרו שימי הפורים הם מאחד עשר באדר והלאה — מקום שנכנסין בני הכפרים אל העיר ביום שני וביום חמישי בשבוע, אבל מקום שאין נכנסין כרגיל בשני ובחמישי — אין קורין אותה אלא בזמנה.

ומעתה נדייק: מקום שנכנסין בשני וחמישי מיהא קרינן [על כל פנים מקדימים וקוראים אנו] כבר מאחד עשר, ואפילו בזמן הזה! ומוקים לה [ומעמיד אותה] את הברייתא כדברי ר' יוסי בר יהודה.

על דבר זה תוהים: ומשום דקשיא ליה [שקשה לו] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה מוקים לה [מעמיד אותה] את הברייתא כר' יוסי בר יהודה?! כיצד משנים גירסה רק משום שנתקלנו בקושיה שאיננו יודעים ליישבה?

ומסבירים: לא כך היה המעשה, אלא רב אשי שמיע ליה דאיכא דתני לה [שמע שיש ששונה אותה] את הברייתא הזו בשמו של ר' יהודה, ואיכא דתני לה [ויש ששונה אותה] בשמו של ר' יוסי בר יהודה, ומדקשיא ליה [ומכיוון שהיה קשה לו] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, אמר: מאן דתני לה [מי ששונה אותה] כדברי ר' יהודה — לאו [לא] דווקא, אינו מדוייק, ומאן דתני לה [ומי ששונה אותה] כדברי ר' יוסי בר יהודה — דווקא, מדוייק, שהרי על ידי כך נמנעת הסתירה.

א שנינו במשנה: כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר באדר. ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? שהרי אינם כתובים במפורש במגילה! אמר רבא: שאמר קרא [הכתוב]: "על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר" (אסתר ט, יט), ומכיון שהפרזים עושים בארבעה עשר נלמד שהמוקפין עושים בחמשה עשר.

ומקשים: ואימא [ואמור] כך: פרזים — בארבעה עשר כמאמר הכתוב, מוקפין — כלל כלל לא! ותוהים: כיצד אפשר לומר זאת, ולאו [וכי לא] ישראל נינהו [הם]? ועוד: הלא "מהדו ועד כוש" (אסתר א, א) כתיב [נאמר] שהיתה מלכות אחשורוש, ונאמר שימי הפורים נתקבלו בכל מדינות מלכותו.

אלא כך יש להקשות: ואימא [ואמור]: פרזים עושים פורים בארביסר [ביום הארבעה עשר] ומוקפין עושים בארביסר ובחמיסר [ביום הארבעה עשר וגם ביום החמישה עשר], וכעין ראיה לדבר, כדכתיב [כפי שנאמר]: "להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה" (אסתר ט, כא), ומשמע לכאורה שיש שעושים את הפורים בשני הימים.

ודוחים: אי הוה כתב [אילו היה נאמר] בפסוק "את יום ארבעה עשר וחמשה עשר" — אכן היה כדקאמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר בפסוק] "את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר" הרי אתא [באה] המלה "את" ופסיק [והפסיקה], לומר שאין עושים את שני הימים, אלא הני [אלה] בארבעה עשר, והני [ואלה] בחמשה עשר.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] כך: פרזים עושים בארביסר [בארבעה עשר] ככתוב, מוקפין — אי בעו בארביסר, אי בעו בחמיסר [אם רוצים עושים בארבעה עשר, אם רוצים עושים בחמישה עשר]! ודוחים: אמר קרא [הכתוב] "בזמניהם", ללמדנו כי זמנו של זה לא זמנו של זה.

ומקשים עוד: ואימא בתליסר [ואמור שיחוגו ביום שלושה עשר] ולא בחמישה עשר! ומשיבים: מסתבר שעושים זאת כפי שעשו בשושן שמפורש שחגגו בה ביום חמישה עשר, ומסתבר שכך עושים כל אלה שאינם חוגגים ביום ארבעה עשר.

ומעירים: אשכחן [למדנו] מכאן את העשייה, כלומר, את מצוות הפורים שיש בהן צד עשייה, כגון משתה ויום טוב, אולם זכירה שמזכירים, כלומר, שבאותם ימים אף קוראים בני אותם מקומות את המגילה, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), הרי בפסוק איתקש [הוקשה, השוותה] זכירה לעשייה.

ב על עצם ההלכה המובאת במשנה, מעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה] שתובא מיד. דתניא [שכן שנינו בתוספתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש — קורין בחמשה עשר, ואין הגדרתם תלויה בזמן יהושע,

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] דבריו של ר' יהושע בן קרחה? ומסבירים: כי [כמו] שושן, מה שושן היא עיר מוקפת חומה מימות אחשורוש, וקורין בה בחמשה עשר — אף כל עיר שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר.

ושואלים: והתנא דידן [שלנו], שהוא תולה את הדבר בזמן יהושע מאי טעמיה [מה טעמו]? ומסבירים: יליף [לומד] הוא גזירה שווה על ידי המילים "פרזי" "פרזי". כתיב הכא [נאמר כאן]: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות" (אסתר ט, יט), וכתיב התם [ונאמר שם] בדבריו של משה לפני כניסת יהושע לארץ: "כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח לבד מערי הפרזי הרבה מאד" (דברים ג, ה), מה להלן בספר דברים, מדובר בעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אף כאן מדובר בעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

ושואלים: בשלמא [נניח] שר' יהושע בן קרחה לא אמר כשיטת התנא דידן [שלנו], משום דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] את הגזירה השווה "פרזי" "פרזי", אלא התנא דידן [שלנו] מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כדברי ר' יהושע בן קרחה?

על שאלה זו תוהים: מאי טעמא [מה טעם]?! דהא אית ליה [שהרי יש לו] גזירה שווה של "פרזי" "פרזי"! ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], זו היתה השאלה: אלא לשיטת התנא שלנו, שושן, דעבדא כמאן [שעושה פורים כמי] היא עושה? לא כפרזים ולא כמוקפין, שהרי בשושן חוגגים בחמישה עשר, כמפורש בכתוב, ועיר זו הלא איננה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון!

אמר רבא, ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה סתם] בלא לייחס מאמר זה לחכם מסויים: שאני [שונה] שושן הואיל ונעשה בה נס ביום זה, ומשום כך אף יש לחגוג בה ביום זה, אבל בשאר הערים יש לחלק בין אלה המוקפות חומה מימות יהושע בן נון לאלה שאינן כאלה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת התנא דידן [שלנו], היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר" (אסתר ט, כח), ולשיטתו כך מתפרש הכתוב: "מדינה ומדינה" עניינו — לחלק בין כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון שבה נקראת המגילה בחמישה עשר לעיר המוקפת חומה מימות אחשורוש שבה נקראת המגילה בארבעה עשר,

"עיר ועיר" נמי [גם כן], כדי לחלק בין שושן לשאר עיירות, ששושן, אף שלפי ההגדרה אינה כרך המוקף חומה — עושים בה פורים בחמישה עשר, וכל שאר ערים אחרות שאינן מוקפות עושות בארבעה עשר. אלא לר' יהושע בן קרחה, בשלמא [נניח] שהוא מפרש "מדינה ומדינה", שבא לחלק בין שושן וכיוצא בה לשאר עיירות שאינן מוקפות מימי אחשורוש, אלא "עיר ועיר" למאי אתא [למה, לאיזה צורך בא]?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' יהושע בן קרחה: ולשיטת התנא דידן [שלנו] מי ניחא [האם זה נוח]? כיון דאית ליה [שיש לו] גזירה שווה של "פרזי" "פרזי", אם כן "מדינה ומדינה" למה לי ולשם מה דרשה זו מפסוק אחר? אלא קרא [הכתוב] לדרשה אחרת הוא דאתא [שבא], וכדברי ר' יהושע בן לוי הוא דאתא [שבא], שאמר ר' יהושע בן לוי: כרך וכל מקום הסמוך לו, וכל הנראה עמו שאפשר לראותו משם, גם אם איננו סמוך, נידון לענין זמן קריאת המגילה כאותו כרך ואף בו קוראים בחמישה עשר.

ושואלים: עד כמה נקרא סמוך? אמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: המרחק הוא כמו מן העיירה חמתן לטבריא (טבריה) — מיל אחד. ושואלים: לשם מה הוא מזכיר את המקומות הללו כדי לציין את המרחק? ולימא [ושיאמר] מיד מיל! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: דשיעורא [ששיעורו] של מיל כמה הוי [הוא] — כמחמתן לטבריא.

ג כיון שהובא דבר בשם ר' ירמיה, שהיה ספק אולי אמרו ר' חייא בר אבא, מביאים ענין נוסף שנמסר גם הוא בצורה זו. ואמר ר' ירמיה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבא: מנצפ"ך האותיות שיש להן צורה אחרת כשהן באות בסוף מלה — צופים (נביאים) אמרום, שהם חידשו ויצרו את האותיות הסופיות.

ותוהים: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן]? והכתיב [והרי נאמר]: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד), ללמדנו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, שאין הנביאים רשאים לחדש או לשנות ממצוות התורה, וכיצד תיקנו הנביאים צורות חדשות לאותיות? ועוד, ראיה נוספת שהאותיות הסופיות קדומות מאוד, האמר [שהרי אמר] רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות הברית