שַׁכְּחוּם וְחָזְרוּ וְיַסְּדוּם. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל כאן משמע כל דלא הוי אלא רק שכחה אינו נקרא דבר חדש, וזה הפך סוגיא דתמורה (תמורה טז.) באותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה דאמרו ליהושע שאל השיב אין נביא רשאי לחדש! יעוין שם.
ונראה לי בס"ד התירוץ פשוט דהכא אף על גב שנשתכחו הנה הם מצוים וכתובים בלוחות ובספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה והונח אצל הארון אלא שהם גנוזים בגניזה שגנזם יאשיהו המלך ע"ה, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו דצופים אלו הם נביאים שהיו אחר יאשיהו המלך ע"ה. תדע מדאסקינן שכחום וחזרו ויסדום ועד מלכות יאשיהו המלך ע"ה היאך אפשר ששכחום והלא ספר תורה מונח בארון וכן הלוחות? אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו הדברים אמורים עד כאן לשונו יעוין שם. ועל כן הנביאים לא הורו דין חדש אלא גילו המציאות שכתוב בספר תורה הגנוז עם הארון כך וכך הם כתובים, ואם היו רוצים היו פותחים גניזת הארון על פי הנביאים והיו רואין בעיניהם, וכל כהאי גוונא לא הוי חידוש הלכה, וזה ברור.
ודע דאף על גב דבאותו זמן ודאי היה להם סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות] ולא היו כתובים אשורית אלא כתב ליבונאה, ובזמן עזרא הסופר ע"ה שנשתנה הכתב על ידו היו כותבים סת"ם אשורית. וראיתי להרב פתח עינים שהאריך בענין זה, ובמקום אחר גם אנא עבדא כתבתי בענין זה.
תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים - יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל אָמְרוּ, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאֲכִי, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. הדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת?! ולא עוד אלא שאמרה בת קול 'מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סוֹדִי לִבְנֵי אָדָם?' וכי התרגום מדבר בסודות ורזין עלאין כזוהר הקדוש, כדי להקפיד על גילוי הדברים? והלא התרגום מבאר דברים שהם פשטי התורה ובפשט כתיב (משלי א, כ) 'חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ'! ומה שמביא הש"ס דוגמה לתרגום של (זכריה יב יא) בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם וכו' אין זה סוד אלא הוא מפשטי התורה.
ונראה לי בס"ד כי בתחלה לא ניתן רשות להכתב אלא רק תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה אסור לכתוב, והטעם פרשנו במקום אחר כי מתחלה היתה הקליפה חזקה, וכל דבר שנכתב בספר למטה אפשר שיהיה נעתק אצל העכו"ם כאשר העתיקו תורה שבכתב, ואם יהיה נעתקת אצלם למטה אז הקליפה לגודל תוקפה מעיזה פניה להתאחז ולגשת אל הקדושה למעלה לינק משם, וידוע כי תורה שבכתב היא בחינת אור התפארת שהוא עומד במקום עליון רחוק מן הקליפה, ואין שליטה לקליפה להתאחז במקום ההוא כל כך, על כן אף על פי שהעכו"ם העתיקו תורה שבכתב לא יכלה הקליפה לגשת אל הקודש לינק משם, ולכן ניתנה להכתב אף על פי שהעכו"ם יעתיקו אותה. אך תורה שבעל פה היא בחינת אור המלכות אשר הוא קרוב למדור הקליפה, ויש לה שליטה להתאחז שם בסוד רגליה יורדות מות, ואם יהיו כותבים תורה שבעל פה אז היתה נעתקת אצל העכו"ם, וממילא היתה הקליפה גוברת להתאחז בקדושה לינק מהם. וכל זה היה בזמן הראשונים שהיה עדיין הקליפה חזקה, אך במשך הימים נחלשה הקליפה ונתמעטה, ואז תיקן רבינו הקדוש לכתוב המשנה דוקא, ועדיין לא ניתן רשות לכתוב חוץ מן המשנה, ואחר כמה דורות נתמעטה הקליפה עוד יותר, וניתן רשות לכתוב כל תורה שבעל פה כי בזה הזמן נחלשה הקליפה מאד, ולא תעצור כח להתגבר לעלות ולגשת אל הקודש אף על פי שיהיו מעתיקים אומות העולם את התורה אצלם אין עוד פגע רע יהיה מזה.
והנה בזמן יונתן בן עוזיאל ע"ה עדיין הקליפה בתוקפה ולא ניתן רשות להכתב אפילו מקצת תורה שבעל פה, ולכן כאשר בא לתרגם שאז מבאר בתרגום דברים שאינם מפורשים בתנ"ך, נמצא כל זה הוא בכלל תורה שבעל פה כי אפילו יתרון דבור אחד שאינו מפורש להדיא הרי זה בכלל תורה שבעל פה, והוא כשעשה התרגום הנה התרגום שלו היה נכתב כדין המקרא עצמו, וכיון שבאמת יש בו דברים שהם מכלל תורה שבעל פה נעשה אז מגור מסביב כי על ידי כך תגבר הקליפה להתאחז במלכות שהיא סוד תורה שבעל פה כאשר יהיו דברי התרגום נכתבים, ולכן נזדעזעה ארץ ישראל ת' פרסה, כי ארץ היא סוד המלכות שאליה מגיע הקלקול באחיזת הקליפה שם, ולכך אמרה בת קול 'מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סוֹדִי לִבְנֵי אָדָם' שבאותו זמן. גם דברי התרגום שהוא מחלק הפשט אין ראוי לגלותו במכתב מפני שעל ידי כך יהיה נעתק מאחד לאחד עד שיגיע ליד העכו"ם, ואז ממילא תגשנה הקליפה אל מקום הקודש.
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נחמיה ח, ח) 'וְשׂוֹם שֶׂכֶל' אֵלּוּ הַפְּסוּקִים. עיין בנדרים מה שפירש רש"י ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל בביאור דברים אלו. ואנא עבדא נראה לי בס"ד פסקי הפסוקים היינו לסיים בכל תיבה שיש תחתיה אתנ"ח, 'וְשׂוֹם שֶׂכֶל' אֵלּוּ הַפְּסוּקִים זהו פיסוק העקרי של הפסוקים אשר פוסקים בו עתה 'וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא' אלו פסקי הטעמים שיש להם בינה להבין היכן ראוי שיהיה מונח טעם האתנ"ח שבו יהיה פיסוק וסיום.
ולכאורה קשה הוה ליה למימר 'שׂוֹם שֶׂכֶל וְהֵבִין בַּמִּקְרָא' קודם אומרו 'מְפֹרָשׁ' שהוא התרגום? ונראה לי בס"ד דהקדים בסדר זה לרמוז שכל אלו הפיסוקים שהם במקראות צריך ליזהר בהם גם בקריאת התרגום.
בְּעִידָּנָא הַהִיא יִסְגָּא מִסְפְּדָא בִּירוּשָׁלַםִ כְּמִסְפַּד אַחְאָב וְכוּ' וּכְמִסְפַּד יֹאשִׁיָּהוּ. צריך להבין לאיזה ענין מדמי ההספד של העתיד לאותם שני מספדות של יאשיהו המלך ע"ה ושל אחאב, ולמה עשה לו שני דמיונות ולא סגי בחד?
ונראה לי בס"ד דבגמרא דסוכה (סוכה נב.) שאלו על ההספד של העתיד מאי עבידתיה, ופליגי בה רבי דוסא ורבנן, חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג כמו שנאמר וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ (זכריה יב, י) וחד אמר על יצר הרע שנהרג, דלעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, דלצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, שהצדיקים בוכין ואומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, ואף הקב"ה תמה עמהם וכו' יעוין שם. והנה שם פרשנו דרבי דוסא ורבנן לא פליגי ודברי שניהם אמת, דיש מספד לעתיד לבוא על משיח בן יוסף ועל יצר הרע, ובא הכתוב לדמות מספד שבירושלם לשתי מספדות הללו.
ועל כן לאותו מספד שסופדין על משיח בן יוסף מדמי ליה להספד יאשיהו המלך ע"ה, כי על מספד של משיח בן יוסף כתיב (זכריה יב, י) 'אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ' והכונה שמספידין על אשר עונותיהם גרמו לו ליהרג כמו שנאמר (ישעיה נג, ה) 'וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ' וכן היה הספד של יאשיהו המלך ע"ה שמפורש בדברי חז"ל שהספידו ובכו עליו משום דידעו שהוא צדיקים גמורים ורק נלכד בשחיתותם דעונותם גרמו לו, וכמו שאמרו בגמרא (תענית כב:) דעליו פתח ירמיה הנביא ע"ה ואמר (איכה ד, כ) 'רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְיָ' נלכד בשחיתותם, וכן יהיה המספד של משיח בן יוסף לעתיד שיספידו ויבכו עליו שנהרג בשביל עונותם, ועל זה אנחנו מקוים שיתבטל ההספד ולא יהרג משיח בן יוסף, ולכך אנחנו מתפללין 'וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין' שהכונה בזה על משיח בן יוסף שלא יהרג, וכן יהיה באמת בודאי שהקב"ה ישמע תפילות ישראל בדבר זה, אך עם כל זה הכתוב מרמז על מה שראוי להיות לעתיד בענין זה.
אמנם דמיון השני שמדמי הספד ירושלים להספד אחאב, הענין הוא כך כי אחאב כל ישראל הספידו לו הספד גדול ובכו עליו, אך אין הכל שוים בהספד ובכיה זו, דאותם שהיו רשעים היו בוכין עליו מלב ונפש כי היו אוהבים אותו ובוכים על אשר נסתלק מתוכם, אבל הצדיקים יש מהם בוכים למראה עינים מחמת יראה, עין בוכה ולב שמח שניצולו ממלך עובד עבודה זרה כזה! ויש מהם בוכין ממש אבל לא על העדר שלו כי על זה הם שמחין, ורק על אותם הימים שעברו שמלך עליהם והרשיע את ישראל בעבירות חמורות של מיני עבודה זרה, כי חמורות של ירבעם היו קלות של אחאב!
נמצא אין כולם שוין באותו הספד, ולזה את הספד העתיד לבוא על הריגת היצר הרע דאין בכיה של הכל שוה בו, דצדיקים בוכין היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין איך לא כבשנו חוט השערה הזה, דימה הספד זה להספד אחאב שלא היו הכל שוין בכונתם בו, כאשר אמרנו.
ולפירוש רש"י כונת הצדיקים בבכיה בהספד היצר הרע הוא שבוכין על צערם שנצטערו בכיבוש הר גדול כזה, והרשעים כונתם להפך, ומהרש"א ז"ל פירש שהצדיקים בוכין על אשר ניטל זכות זה מהם, והמפרשים ז"ל פירשו שבוכין מפני שעתה הבינו שלא כבשוהו בכוחם ועוצם ידם, איך שיהיה אין בכייתם שוה עם בכיית הרשעים בכונה אחת, ולכן מדמי ליה להספד אחאב שלא היו הצדיקים והרשעים שוין בכונה אחת באותו הספד ובכיה.
דְּקָטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמֹּן בְּרָמוֹת גִּלְעָד. הקשה הרב פתח עינים ז"ל דרש"י ז"ל בפירוש נביאים כתב דנעמן הרגו והוא היפך תרגום יונתן עיין שם. ולא זכר ש"ר דמה שפירש רש"י ז"ל הוא דברי רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב בפסוק (מלכים א' כב, לד) 'וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ' אמר רבי יהודה בר סימון זה אחד מן הדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקשה, וזהו חץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון עיין שם. והנה אף על גב דמצינו בכמה דברים שיש מדרשים חלוקים עם כל זה נראה לי דכאן ליכא מחלוקת בין התרגום יונתן ובין מדרש שוחר טוב הנזכר והוא כי הדדרימון הוא היה בן הדד מלך ארם, כי בן הדד אינו רוצה לומר בנו של הדד אלא כך הוא שמו, כמו שיש קורין לאדם בשם בן ציון. ונראה לי שהוסיפו לו שם רימון שהוא שם העבודה זרה שהיתה בדמשק כמו שאמר נעמן לאלישע המלך ע"ה על ענין השתחוייתו בבית רימון, והיה דרכם לחבר עם שם מלכם שם העבודה זרה שלהם, ולכך המון העם היו קורין אותו הדד רימון שהוא שמו ושם העבודה זרה מורכבים יחד, והתרגום קראו בשם זה שקורין אותו המון העם, והכתוב קראו בן הדד כשמו העקרי דוקא, ומאחר שזה בן הדד שהיה נקרא הדדרימון הוא מצוה את נעמן להרוג את אחאב כמו שאמר לכל חילו (מלכים א' כב, לא) 'לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ' ונעמן הרגו במצות מלכו, לכך נקראת הריגתו על שם מלכו, כי כן הדרך להיות נקראת מעשה החיל על שם המלך, וכאלה רבות בכתובים ולכן תרגם דקטיל יתיה הדדרימון. וראיתי בספר 'איי הים' שבא לידי דכתב דהדדרימון הוא עצמו בן הדד ובזה תירץ הקושיא הנזכר יעוין שם, ואנא עבדא הסברתי הדברים יותר בטעם נכון בס"ד.
וְאִי קָאִם בְּמָקוֹם הַטִּנֹּפֶת - לִנְּשׁוּף מִדֻּכְתֵּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. נראה לי בס"ד טעם לדלוג ארבע אמות מפני דכל תוך ארבע אמות חשיב רשות אחת, וחוץ לארבע אמות חשיב רשות אחרת, וכמו שאמרו אסור לילך אחרי אשה ואם רחוק ממנה ארבע אמות שרי, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וכן נמצא כזאת בכמה דברים, על כן גם הכא כיון דמבעית זה יורה שיש שידים עומדין שם במקום ההוא שעומד ולזה כיון דמדלג ארבע אמות ממקום עומדו נעשה כרשות אחרת, ואינו חושש מהם וממילא לא יהיה מבעית.
ועוד נראה לי בס"ד טעם שאמרו ידלג ולא אמרו יתרחק ארבע אמות, כי עשו לו חכמה להצילו מן השידים על ידי הקפיצה שקופץ ממקומו, והוא ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, דהסטרא אחרא כל תאותה הוא להתדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם, דהיינו שהקוף טבעו לעשות כמו מעשה האדם אשר יעשה לפניו, ועל כן השידים שהם מושרשים בסטרא אחרא, גם כן יש להם טבע זה של הקוף לעשות כמו מעשים אשר יעשו בני אדם כדי להתדמות להם, ולכן זה האדם שהוא מבעית נראה דמזליה חזי שיש שידים עומדים שם סמוך לו, ואם יתרחק וילך מאותו מקום גם הם ילכו עמו ומה תועיל לו ההרחקה, על כן נתנו לו עיצה לדלג ארבע אמות דאז תהיה הקפיצה שלו גדולה וחזקה לפי ערכו דמוכרח לדלג בכל כוחו, והשידים שדרכן לעשות כמעשה האדם שיעשה לפניהם כדרך הקוף אז ודאי גם הם יעשו דלוג וקפיצה גדולה בכל כוחן אחר שרואין שזה נתאמץ לדלג בכל כוחו והשד לפי ערך כוחו תהיה הקפיצה שלו למקום רחוק הרבה, ואפשר שיהיה רחוק כמה שעות כי כפי כוחו של השד שהוא קופץ בכל כוחו ודאי תהיה קפיצתו שעור רב מאד וכיון דאעקור אעקור, ונמצא זה האדם נבדל ונתרחק מהם שיעור עצום ורב. ושמעתי מספרים שעשה ספן אחד תחבולה כזאת לקופים שלבשו הכובעים שהיו שטוחים ביבשה לפני הספינה ועל ידי תחבולה כזאת לקח כל הכובעים שלקחו הקופים מפני שהקופים טבען לעשות כאשר יעשה האדם לפניהם שרוצים להתדמות לבני אדם.
וְאִי לָא, לֵימָא הָכִי: עִיזָא דְּבֵי טַבָּחֵי שְׁמֵינָא מִינָאי. פירוש אם אין לו מקום לדלג כי עומד בחדר קטן סגור, וגם שהוא מקום מטונף שאין יכול לקרא קריאת שמע אז לימא הכי. וצריך להבין למה נקיט עזים ולא כבשים דמצוי בהם שמנים טפי מעזים?
ונראה לי בס"ד דאיתא בזוהר חדש פרשת תולדות (זהר חדש לג, ב) תא חזי הא דרמז ליה אברהם בכבשות הצאן ולא בעזים בגין דכבשים אינון מסטרא דחסד ואברהם אחיד לחולקיה מדת החסד ועל דא תנינן מאן דשרי גו עאנא לא מסתכן לעלמין ואי איהו שרי גו עזייא ורעי לון כמה גרדני נימוסין יתבין לקבליה לאסטאה ליה בגין דעזים אינון מסטרא דדינא קשייא עיין שם. ולכן כתב בספר כ"מ שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו. ובזה מובן הטעם כאן שאומר עזי דבי טבחא וכו' כי העזים מאחר שהם מצד כוחות הדינין, לכך השידים תאותם להתאחז ולהדבק בעזים יותר. ולכן זה שירצה לרחק השידים מעליו מורה להם מקום על העזים שתאותם וחמדתם בהם טפי, ולכך אומר דבי טבחא כי באלו יש להם תאוה יותר להתאחז בהם כי דבי טבחא שם הוא פועל הדין שנעשה בשחיטה.
כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן כֻּלָּן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. נראה לי בס"ד נקיט כהאי לישנא, לומר אף על פי שהתחילו שכבר אלו הם עומדים בעבודתם ואלו בדוכנם וכו', גם כן מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. ואמר כולן מבטלין, דייק בכולן, לומר אף על פי שיש כאן שלשה מיני מצות, דהא כל חדא מצוה באפי נפשא היא, עם כל זה כל אלו השלשה מיני מצות שנצמדו שלשתם ביחד מבטלין בשביל מקרא מגילה.
וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לְחֲבֵרוֹ בַּלַּיְלָה, חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא?. מקשים דילמא כשאמר לו 'אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ' (יהושע ה, יד) ידע ברוח הקודש שדבר אמת בזה שהוא מלאך ולא שד?
ונראה לי בס"ד דפריך היכי עביד הכי משום מראית העין, שהעומדים שם אחר שראו דבתחלה לא ידע ברוח הקודש מי הוא דהא שאל אותו 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ' נמצא אותה שעה לא שרתה על יהושע רוח הקודש לידע הנעלם, וכיון דלא כיון דבר זה ברוח הקודש אז ודאי גם דבר זה אם הוא מלאך או שד לא השיג ברוח הקודש, והשתא כשרואין שהשתחוה לו אף על פי שלא נתברר אצלו מי הוא השתא ילמדו הרואין לומר דמותר להשתחות בכהן גדול, אף על גב דאיכא ספק ששמא שד הוא.
ועדיין יש להקשות למה הוצרך להביא הני קשיות ותירוצים דנקיט תלמודא הכא, והוה ליה להביא רק הא דאמר לו 'אֶמֶשׁ בְּטַלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְעַכְשָׁו בְּטַלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה' יען דכאן לא נחית תלמודא לפרושי לקרא?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי הוה אפשר לומר שזה האומר כן אינו מלאך ד' אלא מלאך רע שלוח מן השמים להזיק להם בעבור חטא זה, ואם כן אין ראיה ללמוד דין מדבריו של מזיק, ואף על פי דקרא מפורש שאמר לו 'אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ' וגם אמר לו על שֶׁבְּעַתָּה בָאתִי, אפשר דמשקר ולא היה שלוח מן השמים בעבור ביטול תלמוד תורה אלא בעבור ביטול התמיד, לכך הוצרך תלמודא להביא הנך קשיות ותירוצים דמסיק בזה דהוה מלאך ד' באמת, אם כן שפיר ילפינן מדבריו דתלמוד תורה עדיף.
אָמַר לוֹ: עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ?. קשא מאי מספקא ליה? דודאי אם על התמיד היה צריך שיבא בעת שבטלו התמיד!
ונראה לי בס"ד כי הם לא בטלו התמיד אלא רק אותו היום בלבד שלא הקריבו בין הערבים, וכיון שהוא בתחלת הלילה שאחר אותו יום קרי ליום שעבר 'אֶמֶשׁ' ונמצא שהוא בלילה הסמוכה ליום שביטלו בו התמיד, ולכך נסתפק אם בעבור ביטול התמיד בא דהיה ביטול סמוך, או דלמא על ביטול תלמוד תורה בא שראה שלא קבעו ישיבה ללמוד באותה הלילה ובא בתחילת הלילה כדי שירגישו בחסרון זה ויתקנו הדבר שעדיין יש זמן בלילה ההוא לקבוע ישיבה דתלמוד תורה, וכאשר עשה אחר כך יהושע, ולכך נסתפק בדבר זה ושאל אותו 'עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ?'.
