גרממיא של אדום גרמניה הסמוכה לארץ אדום (רומי) שאלמלי הן הגרמנים יוצאין והולכים לפי דרכם, הרי הם מחריבין כל העולם כולו.

ואמר ר' חמא בר חנינא: תלת מאה קטירי תגא איכא [שלוש מאות קשורי כתר יש] בגרממיא של אדום, כלומר, שלוש מאות מלכים קטנים, ותלת מאה ושיתין וחמישה מרזבני איכא ברומי [ושלוש מאות ושישים וחמישה שרים יש ברומא] ובכל יומא נפקי הני לאפי הני [ובכל יום יוצאים אלה אל פני אלה להילחם] ומקטיל חד מינייהו, ומיטרדי לאוקמי מלכא [ונהרג אחד מהם, והם נטרדים מלהעמיד מלך], ומשום שאינם מתאחדים, אינם יכולים לנצח במלחמה. ומלחמות אלה שבין רומי והגרמנים הן שזוממות (מעכבות) את עשיו־רומי שלא יתגבר יותר מדי.

א ואמר ר' יצחק בסגנון הדברים שנאמרו בענין הקודם, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי — אל תאמן. וכן אם יאמר לך: לא יגעתי ובכל זאת מצאתי — אל תאמן. אבל אם יאמר: יגעתי ומצאתי — תאמן.

ומעירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים בדברי תורה, שבהם התוצאה והמציאה היא לפי היגיעה, אבל במשא ומתן — הצלחה במסחר סייעתא [סיוע] הוא מן שמיא [השמים], שאין יחס בין ההצלחה והיגיעה. ולדברי תורה לא אמרן [אמרנו] אלא לחדודי [לענין חידוד] והעמקה בה, שהמתייגע יותר מבין יותר, אבל לאוקמי גירסא [להעמיד גירסה] של ידיעה בסיסית — סייעתא מן שמיא היא [סיוע משמים הוא] ולא כל אדם זוכה לו, ואפילו ברוב יגיעה ועמל.

ועוד ממה שאמר ר' יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו שהוא מצליח ביותר — אל תתגרה בו, שנאמר: "אל תתחר במרעים" (תהלים לז, א). ולא עוד, אלא שדרכיו מצליחין גם אם אתה מתגרה בו, שנאמר: "יחילו דרכו בכל עת" (תהלים י, ה). ולא עוד, אלא שאם דנים כנגדו שזוכה בדין, שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו" (תהלים י, ה), כאילו המשפט מורם מעליו ואינו נוגע בו. ולא עוד, אלא שרואה בשונאיו כשהם נופלים, שנאמר: "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י, ה).

ותוהים: איני [האם כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר: "עזבי תורה יהללו רשע ושמרי תורה יתגרו בם" (משלי כח, ד), ותניא [וכן שנינו בברייתא], ר' דוסתאי בר מתון אמר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, ואם לחשך (ילחש לך) אדם לומר לך שאין הדבר כן, ויסתמך על הכתוב "אל תתחר במרעים ואל תקנא בעשי עולה" (תהלים לז, א) — דע לך שמי שלבו נוקפו (שהוא מפחד) אומר כן.

אלא כוונת אותו פסוק היא: "אל תתחר במרעים" — שלא תתחרה במעשיהם להיות כמרעים (עושי רע), "ואל תקנא בעשי עולה" — להיות כעושי עולה. וראיה לדבר ממה שאומר הכתוב במקום אחר: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג, יז), משמע שלקנא בחטאים אין פירושו להילחם כנגדם בקנאות, אלא לקנא בהם להיות כמותם, וממקורות אלה נובע שמותר להתגרות ברשעים, ושלא כדברי רבי יצחק!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] שאמר ר' יצחק שלא יתגרה בו, הרי זה במילי דידיה [בדברים, עניינים שלו], והא [וזה] שמשמע מדברי הכתובים שאפשר להתגרות בו, הרי זה במילי דשמיא [בדברי, ענייני שמים].

ואיבעית אימא: הא והא במילי דידיה [ואם תרצה אמור: זה וזה בדברים שלו], ובכל זאת דבר זה לא קשיא [קשה]; הא [זה] שאמרו שיתגרה, מדובר בצדיק גמור, והא [וזה] שהזהיר שלא יתגרה בו — בצדיק שאינו גמור. שאמר רב הונא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג) — ללמדך: צדיק ממנו בולע, שהרשע יכול לבלוע מי שהוא צדיק רק ממנו, כלומר, שאינו צדיק גמור, אבל צדיק גמור — אינו בולע.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לסתירה: שעה משחקת לו שאני [שונה], שאם אתה רואה שהשעה משחקת לו אין אף לצדיק גמור להתגרות בו, משום שעכשיו מסייעים בידו משמים.

ב כיוון שהזכרנו קודם את רומי והכרוך בה, מביאים מה שאמר עולא: איטליא של יון, שהיא דרומה של איטליה, זה כרך גדול של רומי, והויא [והריהי] תלת מאה [שלוש מאות] פרסה על תלת מאה [שלוש מאות] פרסה, ויש בה שלש מאות ששים וחמישה שווקים, כמנין ימות החמה, וקטן שבכולם הוא שוק של מוכרי עופות, והויא [והוא] ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, ומלך (הקיסר הרומי) סועד בכל יום באחד מהן,

ועוד, הדר בה ברומי אף על פי שאינו נולד בה — נוטל פרס שכר ומשכורת לקיומו מבית המלך, והנולד בה אף על פי שאינו דר בה — גם הוא נוטל פרס מבית המלך, ושלשת אלפים בי בני [בתי מרחצאות] יש בו, וחמש מאות חלונות מעלין עשן מבתי המרחץ אל מחוץ לחומה באופן שאין החומות עצמן משחירות ממנו, צדו אחד של המקום הוא ים וצדו אחד הרים וגבעות, צדו אחד מחיצה של ברזל וצדו אחד חולסית (מקום אבנים) ומצולה (בוץ ומים).

ג משנה קראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך נתעברה השנה ויש עכשיו איפוא אדר שני — קורין אותה בשנית באדר שני. וכלל אמרו: אין בין אדר הראשון לאדר השני הבדל במה שיש לעשות בהם אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים, שבשנה מעוברת אין מקיימים את שתי אלה אלא באדר השני דווקא ולא בראשון.

ד גמרא ומעירים: הא לענין סדר פרשיות ארבע הפרשיות (שקלים, זכור, פרה, החודש) שנוהגים להוסיף לקריאת התורה בסביבות הפורים זה וזה שוין, שקריאתם באדר ראשון פוטרת מלקרוא באדר שני.

ומעירים: אם כן, מני מתניתין [כשיטת מי משנתנו]? לא כשיטת התנא קמא [הראשון] בברייתא שנביא, ולא כשיטת ר' אליעזר בר' יוסי ולא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה — קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון, חוץ ממקרא מגילה,

ר' אליעזר בר' יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני כלל, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון וכיון שקיימן בראשון, שוב אינו זקוק לשני.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין כולם בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. כלומר, שימי ארבעה עשר וחמישה עשר בחודש אדר, בין באדר ראשון בין באדר שני — אין מספידים ואין מתענים בהם.

ותחילה מבררים את הברייתא לגופה: הלא שיטת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון], ומה חידש? אמר רב פפא: לענין סדר פרשיות איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. וכיצד? שהתנא קמא [הראשון] סבר כי לכתחילה עושים את סדר הפרשיות בשני, ואי עבוד [ואם עשו] בראשון — עבוד [עשו], בר [חוץ] ממקרא מגילה, דאף על גב דקרו [שאף על פי שקראו] כבר בראשון — קרו [קוראים] פעם נוספת בשני.

ואילו ר' אליעזר בר' יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון, ובשני אין צורך לחזור ולקרוא. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי [אם] כבר קרו [קראו] את הפרשיות בראשון — קרו [קוראים] אותם פעם נוספת בשני,

ואם כן, מני [של מי היא] משנתנו שלנו, לפי איזו שיטה היא הולכת? אי [אם] לפי התנא קמא [הראשון] קשיא [קשה] מענין מתנות לאביונים, שבברייתא הזכיר רק מקרא מגילה ואילו במשנה מזכיר גם מתנות, אי [אם] לפי ר' אליעזר בר' יוסי — קשיא נמי [קשה גם כן] מענין מקרא מגילה, ואי [ואם] לפי רבן שמעון בן גמליאל — קשיא [קשה] גם כן סדר פרשיות!

ומתרצים: לעולם תאמר שמשנתנו היא לפי שיטת התנא קמא [הראשון] שבברייתא, ותנא [ושנה החכם בברייתא] מקרא מגילה והוא הדין לעניין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא [שזה בזה תלוי], שהרי כבר הסברנו שביום שבו קוראים את המגילה גובים ומחלקים גם מתנות לאביונים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני [ומשנתנו חסרה דבר מה וכך יש לשנותה]: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות. הא [הרי] לענין הספד ותענית — זה וזה שוין, ואילו מענין סדר הפרשיות לא מיירי [אינו עוסק כלל] ולא בא לדון אלא בפורים בלבד.

אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: הלכתא [הלכה] כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר' יוסי.

אמר ר' יוחנן: ושניהם גם רבן שמעון, וגם ר' אליעזר בר' יוסי מקרא אחד דרשו, אלא שנחלקו בפירושו, שנאמר: "להיות עושים את יום ארבעה עשר בחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה" (אסתר ט, כא), ר' אליעזר בר' יוסי סבר: כפי שנוהגים בכל שנה ושנה צריכים לעשות גם בשנה מעוברת, מה כל שנה ושנה עושים את חג הפורים באדר הסמוך לשבט — אף כאן בשנה מעוברת יש לעשות את חג הפורים באדר הסמוך לשבט,

ורבן שמעון בן גמליאל סבר: "בכל שנה ושנה", מה כל שנה ושנה — אדר הסמוך לניסן, אף כאן, בשנה מעוברת, יש לעשות את חג הפורים באדר הסמוך לניסן.

ושואלים: בשלמא [נניח] ר' אליעזר בר' יוסי מסתבר טעמא [מסתבר טעם] דבריו, שכן כלל הוא שאין מעבירין על המצות, שכאשר באה לידו של אדם מצווה אין לדחותה ויש לעשותה מיד, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא [מה טעם] דבריו?

אמר ר' טבי: טעמא [טעם] דברי ר' שמעון בן גמליאל הוא, שמסמך [שלסמוך] גאולה לגאולה עדיף הוא, וראוי לסמוך גאולת פורים לגאולת פסח.

ואילו ר' אלעזר אמר: טעמא [טעם] דברי ר' שמעון בן גמליאל נלמד מהכא [מכאן], דכתיב [שנאמר]: "לקים את אגרת הפרים הזאת השנית" (אסתר ט, כט), לרמז שפעמים קוראים אותה בחודש השני.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב]