השתא הא אמרי לא צריכא לקדושי [עכשיו הרי אמרנו בסוף דבריו שאינן צריכות לקידוש]! אלא כך צריך לומר: מצאו את אלו ומנאום, וממשיך:

ולא אלו בלבד מקודשות אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון — כל המצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' ישמעאל על דברי ר' ישמעאל עצמו.

ומשיבים: תרי תנאי אליבא [שני תנאים על פי שיטתו] של ר' ישמעאל בר' יוסי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] היתה טעות במסורת אחת, כי הא [זו] ר' אלעזר בר יוסי אמרה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' אלעזר בר' יוסי אמר, נאמר: "אשר לוא חמה" (ויקרא כה, ל) ומפני שיש בפסוק זה כתיב וקרי, גם ב־ו' וגם ב־א', אנחנו למדים שאף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, משמע שרבי אלעזר ברבי יוסי הוא הסבור שקדושה ראשונה לא בטלה.

א ושוב חוזרים אנו לנושא המרכזי של המסכת, ענייני מגילת אסתר, ומכאן — דפים אחדים העוסקים כולם בדברי אגדה ובדרשות חכמים למגילה וכן בפירוש הכתובים לגבי מעשה הנס וכל הקשור בזה. נאמר: "ויהי בימי אחשורוש" (אסתר א, א), אמר ר' לוי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, שכל מקום שנאמר בו הביטוי "ויהי" אינו אלא לשון צער, כאילו נאמר: וי הי.

וראיה לדבר מן הכתובים: "ויהי בימי אחשורוש" — הוה [היה] המן. "ויהי בימי שפט השפטים" (רות א, א) — הוה [היה] רעב. "ויהי כי החל האדם לרב" (בראשית ו, א) — ונאמר מיד לאחר מכן: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).

נאמר: "ויהי בנסעם מקדם" (בראשית יא, ב), ושם נאמר: "הבה נבנה לנו עיר" (בראשית יא, ד), שהוא חטא מגדל בבל. נאמר: "ויהי בימי אמרפל" (בראשית יד, א), והרי נאמר בו: "עשו מלחמה" (בראשית יד, ב). נאמר: "ויהי בהיות יהושע ביריחו" (יהושע ה, יג), הרי נאמר שם שראה את המלאך "וחרבו שלופה בידו" כאזהרה. נאמר: "ויהי ה' את יהושע" (יהושע ו, כז), ונאמר מיד אחר כך: "וימעלו בני ישראל" (יהושע ז, א). נאמר: "ויהי איש אחד מן הרמתים" (שמואל א' א, א) ונאמר לאחר מכן: "כי את חנה אהב וה' סגר רחמה" (שמואל א' א, ו).

נאמר: "ויהי כי זקן שמואל" (שמואל א' ח, א), ונאמר מיד: "ולא הלכו בניו בדרכו" (שמואל א' ח, ג). נאמר: "ויהי דוד לכל דרכו משכיל וה' עמו" (שמואל א' יח, יד), ונאמר בסמוך לו: "ויהי שאול עוין את דוד" (שמואל א' יח, ט). נאמר: "ויהי כי ישב המלך בביתו" (שמואל ב' ז, א) ורצה לבנות את המקדש, נאמר לו: "רק אתה לא תבנה הבית" (דברי הימים ב' ו, ט).

ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי ביום השמיני" (ויקרא ט, א) שהיה יום חנוכת המשכן, ותניא [ושנינו בברייתא] על פסוק זה: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, וראיה לדבר, מעין גזירה שווה, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם [ונאמר שם] ביום בריאת שמים וארץ : "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה). הרי שהביטוי "ויהי" אינו דווקא לשון של צער!

ומשיבים: פסוק זה איננו סותר את הכלל, שכן באותו יום שמדובר בו הא [הרי] אירע אף בו אסון, שכן שכיב [מתו] בו נדב ואביהוא.

ומקשים מפסוק אחר: והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה" (מלכים א' ו, א) ובפסוק זה מסופר כי נבנה בית המקדש! וכן והכתיב [והרי נאמר]: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל" (בראשית כט, י)! ועוד, שהרי נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א, ה)! והאיכא [והרי יש] יום שני של הבריאה שנאמר אף בו לשון "ויהי"! והאיכא [והרי יש] יום שלישי! והאיכא טובא [והרי יש הרבה פסוקים שכתוב בהם "ויהי" ואינם לשון צער], ואם כן, כלל זה לכאורה איננו נכון!

אלא אמר רב אשי: כל מקום שנאמר בו "ויהי" בלבד, איכא הכי ואיכא הכי [יש כך ויש כך] — יש של שמחה ויש של צער, אולם כל מקום שנאמר בו הלשון "ויהי בימי" אינו אלא לשון של צער.

ומפרטים: חמשה פסוקים שנאמר בהם הלשון "ויהי בימי" הוו [הם] במקרא: — "ויהי בימי אחשורוש", "ויהי בימי שפט השפטים", "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי אחז", "ויהי בימי יהויקים", ויש סיום של צער בכל המקרים הללו.

ב אגב דברי ר' לוי שהביא דברי מסורת קדומים, מביאים דבר נוסף שאמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ אביו של ישעיהו ואמציה מלך יהודה — אחים הוו [היו], ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בזה? כלומר, מה יש ללמוד מזה, למה חשוב לנו הדבר?

ומשיבים: כי הא [כמו זו] שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל כלה שהיא צנועה כשהיא בבית חמיה — זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן [מנין לנו הדבר]? מתמר, דכתיב [שנאמר בה]: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח, טו), ולכאורה הפסוק תמוה; וכי משום שכסתה פניה ויחשבה לזונה? הלא להיפך: דרך הזונה שמגלה פניה!

אלא הכוונה היא משום שכסתה פניה בבית חמיה, ולא הוה ידע לה [הכיר אותה] בביתו, לכן יכול היה לבוא אליה, ובסופו של דבר זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים. מלכים — יודעים אנו מדוד, שהיה מבני פרץ, ונביאים שלא נזכרו במפורש, אנחנו למדים ממה שאמר ר' לוי: מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים היו, וכתיב [ונאמר]: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א, א).

ועוד אמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה, כלומר, ארון הברית במקדש אינו נכנס בגדר של מידה, ובשל כך איננו ממעט מן השטח של בית קודש הקדשים.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: ארון שעשה משה יש לו מקום פנוי עשר אמות לכל רוח (צד) וכתיב [ונאמר] בתיאור בית המקדש של שלמה: "ולפני הדביר עשרים אמה ארך" (מלכים א' ו, כ), וכיון ששטח בית קודש הקדשים (הדביר) היה עשרים על עשרים אמה, כמשמעות הכתוב, ועם כל זה היו עשר אמות פנויים מכל צידי הארון, הרי שהארון עצמו לא תפס מקום כלל וכתיב [וכן נאמר]: "כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות" (מלכים א' ו, כד), הרי שכנפי הכרובים ממלאים את השטח כולו, ואם כן הארון גופיה [עצמו] היכא הוה קאי [היכן היה עומד]? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שבנס היה עומד הארון ולא היה נכנס כלל בשיעור של מקום.

ג מכאן ואילך מביאים שורה ארוכה של פתיחות למגילת אסתר. שהיה נהוג שלפני שהתחיל החכם לדרוש באגדה בנושא מסויים היה פותח בפסוק ממקום אחר, ודורש אותו לעניינו. ר' יונתן פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו של אסתר מכאן], נאמר: "וקמתי עליהם נאום ה' צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'" (ישעיה יד, כב) ודרש: "שם" — זה הכתב שלהם שכלה מן העולם, "שאר" — זה לשון של בבל העתיקה, "נין" — זה מלכות, "ונכד" — זו ושתי שלפי המסורת היתה נכדתו של נבוכדנצר, ובמגילה מסופר איך נכרתה גם היא.

ר' שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת" (ישעיה נה, יג),

וכך פירש: "תחת הנעצוץ" — תחת המן הרשע. ומדוע נקרא שמו "נעצוץ"? שעשה עצמו עבודה זרה, שכן ציוה שיכרעו וישתחוו לו, וראייה שעניין עבודה זרה הוא, ממה דכתיב [שנאמר]: "ובכל הנעצוצים ובכל הנהללים" (ישעיה ז, יט).

"יעלה ברוש" — זה מרדכי. ולמה הוא מכונה "ברוש"? משום שהוא נקרא ברמז ראש לכל הבשמים (ברוש — בראש), שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (שמות ל, כג) ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: "מר דרור" — מרי דכי, שמרומז כאן השם מרדכי, וכיון שמרדכי הוא בשמים ראש, לכן הוא נקרא ברוש.

והמשך הכתוב "ותחת הסרפד" — תחת ושתי הרשעה. ומדוע נקראת "סרפד"? משום שהיתה בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה' (סרפד — שרף רפד), דכתיב [שנאמר]: "רפידתו זהב" (שיר השירים ג, י).

"יעלה הדס" — זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר: "ויהי אמן את הדסה היא אסתר" (אסתר ב, ז). "והיה לה' לשם" — זו מקרא מגילה. "לאות עולם לא יכרת" — אלו ימי פורים.

ר' יהושע בן לוי פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש... להרע אתכם" (דברים כח, סג), ושואלים לגופו של ענין:

ומי חדי [והאם שמח] הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב [והרי נאמר]: "בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב' כ, כא), ואמר ר' יוחנן: מפני מה לא נאמר לשון "כי טוב" בהודאה זו? שהרי בדרך כלל נוסח הכתוב הוא "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" — לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, ומכיון שנאמרה שירה זו לאחר הניצחון במלחמה, אף שהיתה בה מפלת רשעים, מכל מקום אין מזכירים שם ה' לטובה.

ואמר ר' יוחנן כיוצא בזה: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שמות יד, כ) — הכוונה היא שבקשו מלאכי השרת לומר שירה, כי המלאכים אומרים שירה זה לזה, (כאמור "וקרא זה אל זה ואמר"), מיד אמר הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי (המצרים) טובעין בים, ואתם אומרים שירה? הרי שאפילו במפלתם של רשעים אין הקדוש ברוך הוא שש!

אמר ר' אלעזר, כך צריך להבין: הוא עצמו אכן אינו שש, אבל את אחרים הוא משיש (גורם לאחרים שישמחו). ומעירים: ודיקא נמי [ומדוייק גם כן] בלשון הכתוב, דכתיב [שנאמר] בו: "כן ישיש" בבנין הפעיל — שהוא משיש אחרים, ולא כתיב [ולא נאמר] לשון "ישוש", וזאת מפני שהוא עצמו אכן אינו שש. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ר' אבא בר כהנא פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], מה שנאמר: "לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" (קהלת ב, כו) — זה מרדכי הצדיק, "ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס" (קהלת ב, כו) — זה המן, "לתת לטוב לפני האלהים" (קהלת ב, כו) — זה מרדכי ואסתר, דכתיב [שנאמר] במגילה: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" (אסתר ח, ב).

רבה בר עופרן פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן], נאמר: "ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים" (ירמיהו מט, לח), "מלך" — זו ושתי, "ושרים" — זה המן ועשרת בניו.

רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא [פתח] להאי פרשתא מהכא [לפרשה זו מכאן],