בבוציני [הוא בדלעות ואשתו בקישואים], כלומר, הבעל והאשה עושים דברים זה בדומה לזה, ואף כאן שניהם התכוונו לעבירה.

נאמר: "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (אסתר א, י), ותוהים: אטו [וכי] עד השתא [עכשיו] לא טב לביה בחמרא [היה טוב ליבו ביין], והוצרך לשבעה ימים לשם כך? אמר רבא: יום השביעי יום שבת היה, ובו ניכר ההבדל בין ישראל לעמים. שביום השבת, כשישראל אוכלין ושותין, מתחילין אז לעסוק בדברי תורה ובדברי תשבחות לה', אבל אומות העולם כשאוכלין ושותים, אין מתחילין אלא בדברי תיפלות (ניאוף).

וכן בסעודתו של אותו רשע כשהתחילו לדבר היו הללו אומרים: מדיות הן הנאות שבנשים, והללו אומרים: פרסיות נאות, אמר להם אחשורוש: כלי שאני משתמש בו (כלומר, אשתי) אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי, וכי רצונכם לראותה? אמרו לו: אין [כן] ובלבד שתהא ערומה, משום שאנו רוצים לראות אותה בלא קישוטים נוספים.

מעירים: מדוע נענשה בבזיון זה — שבמדה שבה אדם מודד בה מודדין לו, מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, וכנגד זה נגזר עליה שתבוא בשבת כשהיא ערומה. ומעירים: והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" (אסתר ב, א), כלומר, כשם שעשתה בבנות ישראל — כך נגזר עליה.

נאמר: "ותמאן המלכה ושתי" (אסתר א, יב), ושואלים: מכדי פריצתא הואי [הלא פרוצה היתה] שאמר מר [החכם]: שניהן לדבר עבירה נתכוונו, ואם כן מאי טעמא [מה טעם] לא אתאי [באה]? אמר ר' יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת ולכן התביישה לבוא. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: בא המלאך גבריאל ועשה לה זנב, ולכן התביישה לבוא.

נאמר: "ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו" (אסתר א, יב), ושואלים: אמאי דלקה ביה כולי האי [מדוע בערה בו חמתו כל כך] רק משום שלא רצתה לבוא? אמר רבא: שלחה ליה [לו] על ידי שליח: אתה בר אהורייריה דאבא [בן סייסו של אבי, בלשצר], אבא לקבל אלפא חמרא שתי, ולא רוי [אבי, כנגד אלף אנשים יין שתה, ולא השתכר] וההוא גברא אשתטי בחמריה [ואדם זה, אתה אחשורוש, משתטה ביינו], ומשום חוצפה זו מיד "וחמתו בערה בו" (אסתר א, יב).

נאמר: "ויאמר המלך לחכמים יודעי העיתים" (אסתר א, יד) ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה? ומשיבים: "חכמים" אלה הם רבנן (חכמי ישראל), ומדוע קוראים להם "ידעי העתים" — משום שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר אחשורוש להו [להם, לחכמים]: דיינוה לי [שיפטוה עבורי] אמרו החכמים בלבם: היכי נעביד [כיצד נעשה]? נימא ליה [אם נאמר לו]: קטלה [הרוג אותה], למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן [יפסוק ממנו יינו ויבוא ויתבע אותה מאיתנו]. נימא ליה [אם נאמר לו]: שבקה [הנח לה], — קא מזלזלה במלכותא [הרי היא מזלזלת במלכות] ואי אפשר לעשות כן, ולכן החליטו שלא לדון בדבר, ואמרו לו כך: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ותבונה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות שהם קשים ביותר, זיל לגבי [לך אל] בני עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה [שהם יושבים קבועים במקומותיהם כיין היושב על שמריו] והם מיושבים בדעתם.

וטעמא [וטעם] אמרו ליה [לו] מן הכתוב, דכתיב [שנאמר]: "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר" (ירמיה מח, יא) מיד עשה כן, "והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש" וכו' (אסתר א, יד),

אמר ר' לוי: כל פסוק זה על שום (ירמיה מח, יא) הקרבנות נאמר, כלומר, שהוא מרמז על עניין עבודת הקרבנות, וכיצד?

"כרשנא" — אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כלום הקריבו לפניך הגוים כרים (כבשים) בני שנה כדרך שהקריבו בני ישראל לפניך? "שתר" — כלום הקריבו לפניך שתי תורין? "אדמתא" — כלום בנו לפניך מזבח אדמה? "תרשיש" — כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "תרשיש ושהם וישפה" (שמות כח, כ). "מרס" — כלום מירסו (בחשו) בדם הקרבנות לפניך? "מרסנא" — כלום מירסו במנחות לפניך? "ממוכן" — כלום הכינו שלחן לפניך? כלומר באו להזכיר שצריך לגאול את ישראל.

נאמר: "ויאמר ממוכן" (אסתר א, טז) תנא [שנה] החכם: ממוכן זה המן, ולמה נקרא שמו ממוכן — שמוכן היה לפורענות על ישראל. אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש ומדבר ראשון, שהרי ממוכן נמנה האחרון בין השרים, ובכל זאת הוא ענה ראשון.

אחר התייעצות זו שלח המלך אגרות, בהן נאמר: "להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו" (אסתר א, כב), אמר רבא: אלמלא אגרות הראשונות ששלח אחשורוש שאנשים לא קיבלו אותן ברצינות לא נשתייר משונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, כלומר מישראל) אפילו שריד ופליט; אלא משום שהאיגרות הראשונות היו נושא של צחוק, אף באחרונות המתינו לראות מה יקרה. ומדוע?

אמרי [אמרו] מקבלי האגרות: מאי האי דשדיר לן [מה הוא זה שהוא שולח לנו] "להיות כל איש שרר בביתו"? פשיטא, אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי [פשוט הוא, אפילו האורג הבזוי, בביתו הוא שר] וזה מקובל וידוע לכל, ולשם מה צריך המלך להודיע זאת?

נאמר: "ויפקד המלך פקידים" (אסתר ב, ב), אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרש אולת" (משלי יג, טז) —

"כל ערום יעשה בדעת" — זה דוד שגם הוא חיפש לעצמו אשה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה" (מלכים א' א, ב), וכיון שחיפש נערה אחת — כל מאן דהוה ליה ברתא, אייתה ניהליה [כל מי שהיתה לו בת, הביא אותה אליו], שרצה שתהיה אשת המלך, ולעומת זאת "וכסיל יפרש אולת" — זה אחשורוש, דכתיב [שנאמר]: "ויפקד המלך פקידים" לבקש נשים רבות, וממילא ידעו שכולן ייבעלו למלך ולבסוף רק אחת מהן תיבחר, ולכן כל מאן דהוה ליה ברתא איטמרה מיניה [כל מי שהיתה לו בת החביא אותה ממנו].

נאמר: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (אסתר ב, ה), ושואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה התכוון במנותו את ייחוסו, אי ליחוסא קאתי [אם לייחסו הוא בא] שרוצה למנות את כל שושלת היוחסין — ליחסיה ואזיל [שייחסנו וילך] עד בנימין ראש השבט! אלא מאי שנא הני [מה שונים שמות אלה] שציין?

ומשיבים: תנא [שנה החכם]: כולן על שמו נקראו, שהוזכרו כל השמות הללו משום שהם משמשים ככינויים למרדכי: "בן יאיר" הוא נקרא משום שהוא בן שהאיר עיניהם של כל ישראל בתפלתו, "בן שמעי" — בן ששמע אל (ה') את תפלתו ונענה לו "בן קיש" — שהקיש (דפק) על שערי רחמים ונפתחו לו.

ועוד שואלים: קרי ליה [קורא לו] "יהודי" — אלמא [מכאן] שמשבט יהודה קאתי [הוא בא], ולעומת זאת בהמשך הפסוק קרי ליה [קורא הוא לו] "ימיני" — אלמא [מכאן] שמשבט בנימין קאתי [הוא בא], ואם כן סתירה יש בדבר! אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה שהיו לו תארי כבוד שונים, ואף "יהודי" — כינוי של כבוד הוא על שם שבט המלוכה יהודה.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו משבט בנימין ואמו משבט יהודה ולכן היה גם "איש ימיני" — מבנימין וגם "יהודי" — מיהודה. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים] שבעניין זה משפחות מתגרות זו בזו: משפחת יהודה אומרת — אנא גרים דמתיליד [אני שגרמתי שייוולד] מרדכי, ומדוע? דלא קטליה [שלא הרגו] דוד לשמעי בן גרא ויכול היה מרדכי להיוולד מאוחר יותר מבני בניו. ומשפחת בנימין אמרה: סוף סוף מינאי קאתי [ממני, ממשפחתי הוא בא].

רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא [לצד אחר], כלומר, לא בהתפארות אלא בתלונה: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני. מה עשה לי יהודי