(אסתר ג, יא) 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ' מָשָׁל דַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְהָמָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם: לְאֶחָד הָיָה לוֹ תֵּל בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. נראה לי בס"ד דימה את המן לבעל החריץ שהוא מקום חיסרון, רמז שסופו נחסר ונאבד מן העולם בדבר זה, ודימה את אחשורוש לבעל התל, שהוא מקום גבוה ומסויים, כי אחשורוש נשאר בגובה מלכותו ומעלתו בדבר זה ולא נעשה לו חסרון.
גְּדוֹלָה הֲסָרַת טַבַּעַת יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּן לֹא הֶחֱזִירוּם לְמוּטָב, וְאִילוֹ הֲסָרַת טַבַּעַת הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב. נראה לי בס"ד דידוע שישראל נרמזו בגודל, וכל האומות נרמזו בארבע האצבעות, וכמו שהגודל מובדל משאר אצבעות, כן ישראל ראוי להם להיות נבדלים משאר אומות, כמו שנאמר (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', ופרשתי בס"ד הֶן רמז לגודל שנקרא בלשון תורה 'בֹּהֶן' (ויקרא יד, יז) שהוא מובדל, ולכן בַּגּוֹיִם הרמוזים בשאר אצבעות לֹא יִתְחַשָּׁב.
והנה הגדול לפעמים יהיה למעלה מן ארבע אצבעות וזה רמז כשישראל עושין רצונו של מקום, דכתיב בהו (דברים כח, א ובמדרש תנחומא שם) 'וּנְתָנְךָ הֳ' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ', ולפעמים הגודל יהיה למטה מן ארבע אצבעות אם תהפך את היד, וזה רמז כשאין ישראל עושין עושין רצונו של מקום דכתיב בהו בתוכחה (דברים כח, מג) 'הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה', אבל כשחוזרים בתשובה יחזרו להיות למעלה במקום הגודל אשר באמת הוא עליון על שאר האצבעות, בהיות היד עומדת ביושר שאינה מהופכת.
ולפי האמור שהגודל הוא נקרא בֹּהֶן [57] בלשון תורה, שהוא תכונתו בהיות היד ביושר עומד עליון על שאר אצבעות, הנה מספרו עולה מספר מוּטָב [57], ולזה אמר הֲסָרַת טַבַּעַת שחזרו על ידה בתשובה הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב, שחזרה למקום העליון, שהוא כְּבֹּהֶן שמספרו מוּטָב אשר תכונתו הוא עליון בהיות היד ביושר.
ובזה רמזנו (תהלים קמד, יג) 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן' והיינו שֶׁ'בֹּהֶן' [57] ימיני שעולה זַן [57], אל בֹּהֶן שמאלי שעולה זַן, ולכן ברכות העמידה הם ז"ן ברכות, ושם המשפיע הוא 'אל הוי"ה' [57] שעולה זַן והוא כמנין אוֹכֵל [57].
ועוד נראה לי בס"ד אומרו הַחֲזִירָתָן לְמוּטָב, דאמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ג, כא) חבב הקב"ה את כנסת ישראל וקראן בתי, ועוד חיבבן וקראן אחותי ועוד חבבן וקראן אמי. שנאמר (ישעיה נא, ד) 'הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ' לְאִמִּי כתיב, נמצא תואר הגדול והמשובח הוא מה שקראן בשם הָאֵם, שהוא תואר הגבירה, כי כן מלכות דקדושה נקראת בשם הָאֵם, כמו שכתוב בתקונים על פסוק (דברים כב, ו) 'וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים', וכל זה התואר של האם יהיה לישראל כשעושין רצונו של מקום ואם חוטאין יתהפכו אותיות תואר זה לשם אָמָה, שאז נקראים בשם אָמָה הָעִבְרִיָּה. והנה 'הָאֵם' הוא מספר מ"ו, ו'אָמָה' מספר מ"ו, אך האם הוא מספר מ"ו טב, ואמה מ"ו ביש, ולזה אמר הֲסָרַת טַבַּעַת הַחֲזִירָתָן 'לְמוּטָב' כלומר למ"ו טב שיצאו משם אָמָה שהוא מ"ו ביש וחזרו לשם הָאֵם שהוא מ"ו טב. ומה שהיה תיקונם על ידי הטבעת נרמז באותיות טַבַּעַת 'עת טב' כי יש עת לרעה לעוברי רצונו, ויש עת לטובה לעושי רצונו, ועל ידי הטבעת נעשה להם עת טב.
אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא פִּחֲתוּ וְלֹא הוֹתִירוּ עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל דלא הוה ליה למימר אלא רק 'וְלֹא הוֹתִירוּ' אבל 'פִּחֲתוּ' היכי סלקא דעתך? דהא גם במקרא מגילה לא מצינו פחת! ותירץ דיש לומר דגם פִּחֲתוּ על ידי מקרא מגילה, שאסורין בהספד ובתענית עיין שם.
ויש להקשות בדבריו וכי התורה חייבה בתענית ביום י"ד באדר, וגם הספד אינו מן התורה? ונראה לקיים דבריו במקצת, בהיכא דנדר להתענות כך וכך ימים ואירע בהם פורים, דמן התורה חייב להתענות מכח נדרו, אך אחר שעשו אותו חכמים יום מקרא מגילה אינו מתענה, ונמצא בטל חיוב שנתחייב מדין תורה מכח נדרו.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד משום דמבטלין עבודה ותלמוד תורה מפני מקרא מגילה כמו שאמרו בריש פרקין (דף ג.) תניא כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן כולם מבטלין עבודתם, ובאין לשמוע מקרא מגילה, מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה עיין שם, ואף על גב דאיירי בהיכא דיכול לקיים אחר כך מצות עבודה, עם כל זה כיון דמבטלין לפי שעה ובאין לשמוע מקרא מגילה שייך בזה לשון 'פִּחֲתוּ'.
והנה רש"י ז"ל מנה בכלל מ"ח את משה רבינו ע"ה, וקשה והלא החידוש הוא דאלו המ"ח לא פיחתו ולא הותירו על מה שכתב משה רבינו ע"ה בתורה, ואיך מונה אותו בכלל המ"ח? ועוד קשה אמאי לא מנה את נח שנכתבה נבואתו בתורה? ושם ועבר נמי היו נביאים ונכתבה נבואתם בריש תולדות אצל רבקה אמנו ע"ה, ואם נאמר אלו היו קודם מתן תורה, הא מנה רש"י את אברהם יצחק ויעקב! ועוד קשה אמאי לא מנה את יהושע, ולא מנה את אלדד ומידד שהיו מתנבאים לדורות גם כן כמו שאמרו בסנהדרין דף י"ז שהיו מתנבאים על עסקי גוג ומגוג? ולמה לא חשב את אסף דאית ליה מזמורים בתהלים שיש בהם דברים לדורות שאמרם ברוח הקודש? וצריך עיון.
ומלבד כל זה יש להקשות בדברי רש"י ז"ל, שחשב בכלל המ"ח את האבות, והלא אברהם אבינו ע"ה ראה את זרעו יצחק ויעקב צדיקים גמורים וישמעאל ועשו לא חשיבי זרע, וכן יעקב אבינו ע"ה ראה כל זרעו צדיקים, ולא שייך גביה מאמר זה להחזירם למוטב, וכן לא שייך זה גבי שרה, ויש לומר בדוחק דלאו על כל מ"ח ושבע קאמר זה.
חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה. עיין פתח עינים בשם ר"י ז"ל [ואף על פי שיש כמה תקנות וגזרות ואסורין דרבנן הנהו הוו סייג לתורה או למצוה או גדר לעבירה ואיכא אסמכתא דאורייתא דכתיב (ויקרא יח, ל) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי'? הר"ן ורבינו ישעיה הגדול כתב שמקרא מגילה נראה שהוסיפו על התורה שחייבו קריאתה כמו התורה דכתיב והגית בו. לקוטי רבינו בצלאל כתבי יד]. וקשה לתירוצו והא איכא הפטרה דשבת דחיוב קריאתה מדרבנן ומברכין עליה? ונראה לי דתיקון זה הוה אחר חגי זכריה ומלאכי.
קְרִיאָתָהּ זוּ הִלּוּלָא. קשה לפי זה למה קורין ההלל בליל פסח, והלא קריאת ההגדה זו הילולא? ונראה לי דדוקא מגילת אסתר שהיא מן הכתובים תספיק במקום הלל שהוא כתובים, אבל הגדה כולה מדרש חז"ל, ומה שאמר בתוכה הלל אומרים אותו פסקי פסקי, לכך צריך לגמור ההלל אחר תפלת ערבית.
(שמואל א' א, א) 'אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים' אָדָם הַבָּא מִשְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בשער רוח הקודש, דהנביאים הם משני מוחין חו"ב [חכמה ובינה] דאימא אשר בז"א [בזעיר אנפין] יעוין שם. וידוע כי חו"ב כחדא נפקין וכחדא שריין, ולזה אמר שְּׁתֵּי רָמוֹת שֶׁצּוֹפוֹת וְרוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ ובשער הגלגולים דף מ"א ביאר רבותינו ז"ל המאמר באופן אחר, והתורה 'כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' דגם מה שביארתי יבא נכון בעז"ה.
אָדָם הַבָּא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹמְדִין בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַאן נִנְהוֹ? בְּנֵי קֹרַח. פירוש המשיך אש ממקום גבוה ועליון לאותו מקום ודחה ממנו אש גיהנם, ולכך קרי לאותו מקום 'רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם'.
או יובן למעלה מן אותיות 'עוֹלָם' בערך המספר הם אותיות 'מן פז' רמז שהגבורה ששלטה בהם לאבדם נעשית פז כי נמתקה.
וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד [מֹשֶׁה] נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה! עָמַד אָבִיהָ וְנָשְׁקָה עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתֵךְ!. נראה לי בס"ד טעם לנשיקה וטיפוח שעשו על ראשה, על פי מה שאמר מהר"ן שפירא ז"ל דמ"ם סתומה רומזת לגלות, וביציאת מצרים נפתחה מעט ונעשית מ"ם פתוחה ונגאלו, ולעתיד תפתח לגמרי באלכסון ותהיה שני דלתי"ן יעוין שם. ולכן כשנתנבאה על הגאולה ראו שסוף שמה שהוא מ"ם סתומה רומז על הגלות, וראש שמה שהוא מ"ם פתוחה רומז על גאולה לכך נשקוה בראשה, לרמוז על מ"ם פתוחה שבראש שמה, שרומזת לגאולה שתתקיים, ואחר כך כשראו סימן להשתקעות בגלות שהוא מ"ם סתומה, עשו לה טפוח בראשה, להורות דמ"ם פתוחה שבראשה נעשית סתומה שנסתם הפתח שלה.
דְּבוֹרָה, דִּכְתִיב (שופטים ד, ד): 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן. מקשים למאי אצטריך להביא האי דרשה דלפידות, והלא מפורש בכתוב 'וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה'?
ונראה לי בס"ד על דרך מה שכתב הרב פתח עינים בשם מהר"א נחום ז"ל גבי מרים, דסלקא דעתך דאיכא תרתי מרים הנביאה, ולהכי כתיב (שמות טו, כ) 'אֲחוֹת אַהֲרֹן' לאפוקי האחרת, כמו שאמרו בשני יוסף בן שמעון דנותנים סימן יעוין שם. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל למה זכתה דבורה לנבואה? בשביל שהיתה עושה פתילות עבות למשכן! ולפי זה אם היה מביא הוכחה מן הפסוק בלבד, היינו אומרים דאיכא תרתי דבורה נביאה, ולכך נקיט בזו 'אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' לסימן.
ולפי זה הוה קשיא לן דנמצא אייתור נביאות והוה ליה שמונה, ואמאי קאמר שבעה? לכך הביא האי דרשה דקאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן' דקשיא ליה דהוה ליה למימר 'אֵשֶׁת בָּרָק' כי באמת דבורה היתה אשתו של ברק, וכאן מזכירו בשם בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם ולמה הזכירו בשם לַפִּידוֹת? אלא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן! ואין כונת הפסוק לומר שבעלה שמו לַפִּידוֹת אלא בא הכתוב לומר הטעם שהיתה אשה נביאה שזכתה לנבואה, היינו בשביל שהיתה 'אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' רוצה לומר בעלת לפידות, כמו שנאמר (משלי לא, י) 'אֵשֶׁת חַיִל' שהוא רוצה לומר 'בַּעֲלַת חַיִל'. ואם כן השתא אין לנו להוכיח מן הכתוב שיש תרתי דבורה נביאה, ונקיט בהא אֵשֶׁת לַפִּידוֹת לסימן, דבאמת לאו נקיט לפידות לסימן, אלא נקיט לה טעם למה שזכתה לנבואה אף על פי שהיא אשה, ואם כן שפיר קאמר שבעה נביאות הוו, כי דבורה נביאה חדא הוי ולא שתים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הקושיא הנזכר דהוצרך להביא דרשה דפתילות, והוא דאיתא בגמרא (סוטה מו:) על פסוק (מלכים ב' ב, כג) 'וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר' דסלקא דעתך לאו נערים ממש אלא שהם מן עיר ששמה נעורן, וכדאמרן בפסוק (מלכים ב' ה, ב) 'וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה', ומקשינן קרי לה נַעֲרָה וקרי לה קְטַנָּה? ומתרצינן דהיתה מן קרתא דשמה 'נעורן' ועל שם עירה קרי לה נַעֲרָה יעוין שם, ולפי זה גם כאן ליכא הוכחה מן הכתוב לבדו דהיתה דבורה נביאה, דשמא היתה מן עיר ששמה נוֹבֶה שהיא נוב עיר הכהנים, שנקראת נוֹבֶה, דכתיב (שמואל א' כא, ב) 'וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן' וכן אמר עוד (שמואל א' כב, ט) 'רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה', ועל שם העיר נובה קראה אשה נביאה, כמו דאמרינן קראה נַעֲרָה על שם עיר 'נעורן' ואין הכונה של נְבִיאָה לשון נביאות ולעולם לא היתה בעלת נבואה!
ואף על גב דהתם גבי נַעֲרָה מצא דקדוק לפרש לאו נַעֲרָה ממש משום דכתיב נמי קְטַנָּה, הכא נמי יש דקדוק לפרש על שם עירה, משום דלא שכיח כל כך שתהיה אשה בעלת נבואה, ועוד דלא קאמר 'דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה' כדנקט גבי מרים וגבי חולדה, על כן יש מקום לפרש דלאו נביאות הוא אלא על שם עירה נובה קראה נביאה ולכך הוצרך להביא האי דרשה ד'אֵשֶׁת לַפִּידוֹת' דקאמר 'מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן' וקשה מהיכא משמע ליה הכי? אלא נראה דמשמע ליה מדלא כתיב 'אֵשֶׁת בָּרָק' דבאמת ברק היה בעלה של דבורה, והכתוב קורא אותו בשם בָּרָק, ואמאי קראו בשם לַפִּידוֹת? אלא ודאי האי 'לַפִּידוֹת' לאו שמא דגברא הוא, אלא רוצה לומר 'פְּתִילוֹת' שֶׁהָיְתָה עוֹשֶׂה פְּתִילוֹת לַמִּשְׁכָּן, והכי קאמר אשת לפידות רוצה לומר בעלת הפתילות, כמו אֵשֶׁת חַיִל, וקשה מה שייכות לדבר מצוה זו של הפתילות כאן לקראה על שם הפתילות? ועוד וכי לא היה לה עוד מצוה אחרת לקרות שמה עליה? אלא ודאי האי נְּבִיאָה דקאמר כאן אינה שם העיר אלא הוא לשון נביאות, ובא הכתוב ללמדך טעם שזכתה להיות נביאה בשביל מצות הפתילות, שאמר לה הקב"ה את נתכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורך ביהודה וירושלים כנגד י״ב השבטים (ילקוט שמעוני שופטים מב, ד'), ואם כן שמעינן דדבורה היתה נביאה ממש.
ולפי זה מובן נמי מה שהוצרך להביא עוד דרשה ד'תַּחַת תֹּמֶר' (שופטים ד, ה) דאמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד, והיינו לחזק עוד ההוכחה שלו דמפרש נְּבִיאָה היינו נבואה, ולאו על שם העיר נוֹבֶה, והוא ממה שמצינו שהכתוב משבחה במעלה זו שהיתה יושבת תַּחַת תֹּמֶר משום יחוד, דבא הכתוב לתת טעם שני על אשר זכתה לנבואה, בשביל שהיתה עושה חסידות בענין הצניעות, דהא סבירא ליה להטור ז"ל (טור אבן העזר סימן כב) אין איסור יחוד מן הדין אלא דוקא עם תרי ופריצי אבל עם תרי וכשרי מותר להתיחד, ועל כן תקשי למה ישבה תחת תומר משום יחוד, והלא בעלי הדין שבאים אצלה הם תרי שהם תובע ונתבע? אלא ודאי חששה משום מדת חסידות, וכיון שהיתה צנועה במידת חסידות לכך זכתה לנבואה, דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה י:) בשכר הצניעות זוכין לנבואה, וכמו שאמרו גבי תמר בשביל שהיתה צנועה זכתה שיצאו ממנה נביאים, דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו.
ואם תאמר אין כאן מדת חסידות כדי שתאמר שבעבור צניעות יתירה שהיה לה זכתה לנבואה, דאף על גב דבתרי ליכא איסור יחוד מן הדין מכל מקום עם תרי ופריצי איכא איסור יחוד, ולכך ישבה תחת תומר דחוששת אולי יעלו אליה למשפט תרי דפריצי? לכך הביא דרשה השנית דדבר אחר, מַה תָּמָר זֶה אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא הָיָה לָהֶם אֶלָּא לֵב אֶחָד לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אם כן שמע מינה כולם היו כשרים ולא הוה בהו פרוצים, ואמאי ישבה תַּחַת תֹּמֶר? משום יחוד, דהא כל העולים למשפט מוכרח שיהיו שנים שהם תובע ונתבע, אלא ודאי חששא משום חסידות! וכיון דעשתה חסידות בצניעות לכך זכתה לנבואה הרי הכתוב הגיד בזה טעם שני לזכייתה בנבואה, ואם כן שמע מינה האי נְּבִיאָה הוא נבואה ממש ולאו על שם העיר נוֹבֶה.
דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּקֶרֶן נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן. נראה לי בס"ד שְׁמָא גָּרִים כי קֶרֶן מספרו 'אלף' דנו"ן מנצפ"ך בת"ש [700], ומספר אלפים מורה על ברכה עליונה דאצילות, שהוא כנגד אלפים, וזהו שנאמר (שיר השירים ח, יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה' שנמשחת בקרן שמספרו אלף, ולזה אמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' כב, מד) תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם, 'תִּשְׁמְרֵנִי' [1000] מספר אלף, שעל ידי שנמשחתי בקרן שהוא מספר אלף תִּשְׁמְרֵנִי, וזהו שנאמר (תהלים קלב, יז) 'אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד' רוצה לומר קרן ולא פך, ולכן 'עָרַכְתִּי נֵר' מלכותו 'לִמְשִׁיחִי' עד זמן ביאת משיחי.
אָדָם צָר צוּרָה עַל גַּבֵּי הַכֹּתֶל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַטִּיל בָּהּ רוּחַ וּנְשָׁמָה, קְרָבַיִם וּבְנֵי מֵעַיִם. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הזכיר ידים ובשר ועצמות? עיין שם. ונראה לי כי הפלא הגדול הוא בבריאת דבר חלול תוך גוף חלול כי הצר צורה בכותל אינו יכול לצייר דבר חלול.
וְאַמְּרִי לָהּ פַּתְּיָא אֻכָּמָא. פירש בערוך 'כלי שחור' ולפי פשוטו קורין ליפה ביותר בשם 'שחור' להעביר עין הרע. ובשער הגלגולים דף מ"ד מנה את רב עינא סבא ואת רב עוירא סבא מצדיקים שהם משורש זיהרא עלאה דאדם הראשון, שהם חנוך ויוסף הצדיק ע"ה עיין שם, ולפי זה רב עינא סבא ורב עוירא סבא היו יפים ביותר מצד השורש שלהם, כאשר מצינו יופי גדול ביוסף הצדיק ע"ה, וברבי ישמעאל בן אלישע ע"ה.
