משפט ביום. דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא) אורעה כל הפרשה כולה להיות דין במס' סנהדרין בפ' אחד דיני ממונות (דף לד:): לטהרת מצורע. בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת: דאמר מר קצירה וספירת בלילה. ויליף לה במס' מנחות מקראי. כל הלילה עד הבוקר. על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר: וכר' יוסי. דאמר במסכת מנחות אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אף זו היתה תמיד ומהו תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם אבל לרבנן טפחו של זה מסדר בצד טפחו של מסלק: מתני' מתני' הקורא עומד ויושב. אם רצה . עומד אם רצה יושב: קראוה שנים. יחד יצאו ולא אמרינן אין שני קולות נשמעין כאחד: לא יברך. אין צריך לברך: בשני ובחמישי בשבת ובשבת במנחה. עזרא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי בבבא קמא בפרק מרובה (דף פב.) והכא אשמעינן דשלשה הן כהן ולוי וישראל: ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה סמוך לחשיכה הוא שהרי כל היום היו רגילין לדרוש: ואין מפטירין. משום האי טעמא גופיה: הפותח והחותם. בגמ' מפרש: ואין מוסיפין עליהן. בראשי חדשים וחול המועד נמי איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותרת: גמ' מה שאין כן בתורה. שאין קורין בתורה בצבור מיושב: כביכול. נאמר בהקב''ה כבאדם שיכול להאמר בו כן: שלא ישב על גבי המטה. אלא או שניהם על גבי המטה או שניהם על גבי קרקע: ולומד. מפי הגבורה: יושב ושונה. שנית לבדו מה שלמד: רכות. דברים רכים ונוחים שאדם מהיר לשמען:

ולהקטר חלבים כל הלילה עד הבוקר. והיינו דוקא שנתעכלו האברים קודם חצות ששלטה בהן האור אבל אם לא משלה בהן אין נמשכין אחר חצות כדאמר ר' יוחנן סוף פ''ק דיומא (דף כ:): לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר ב''ע. מ''מ נראה דהלכה כר' אלעזר דהא איכא סתמא בערבי פסחים (פסחים קכ: ישם) דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן (זבחים דף נו:) וסתמא בסוף פ''ק דברכות (דף ט.) גבי מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה וכו' אמר להם כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ואילו אכילת פסחים לא קתני ומוקי לה כראב''ע דאמר עד חצות וא''כ צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות ואפילו מצה של אפיקומן שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא: מתני' הקורא. ואין מפטירין בנביא. קשיא לר''ת דהא בפרק במה מדליקין (שבת דף כד. ושם) אמר רב אחדבוי שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב שחל להיות בשבת וצריך לומר דהאי דקאמר התם דמפטיר בנביא במנחה בשבת כשחל ביו''ט לאו דוקא נביא אלא רוצה לומר בכתובים כדאמרינן פרק כל כתבי (שם קטז:) בנהרדעא פסקי סדרא בכתובים במנחה בשבתא ופסקי היינו הפטרה ומקומות יש שנוהגין לעשות כן והטעם שמפטיר במנחה בתענית ולא בשחרית משום דכתיב בה שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נו) ואגרא דתעניתא צדקתא לעת ערב ומש''ה נכון לאומרו בערב אחר שעשו צדקה: הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. קשיא אמאי תנא הך מילתא הכא ג' פעמים דהא בחד זימנא סגיא וי''ל דהוה סלקא דעתך דכל דטפי מילתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש''ה אצטריך למתני בכולהו: אלמלא מקרא כתוב. קשיא שיש אלמלא שרוצה לומר אילו לא כגון הכא וכגון אלמלא אגרות הראשונות (לעיל דף יב:) וכן הרבה ויש אלמלא שרוצה לומר אילו היה אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה (כתובות דף לג:) וכן אלמלא לוי אתה וכו' (לקמן דף כד:) ומאי שנא ואומר ר''ת דהיכא שיש אל''ף בסוף אלמלא רוצה לומר אילו לא והיכא דכתי' אלמלי ביו''ד רוצה לומר אילו היה:

כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואימורין זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום לאתויי סידור בזיכין וכר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר אפילו סילק לחם הפנים הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום. ומה אני מקיים לחם הפנים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם:

כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אלעזר בן עזריה דתני עד חצות:

ירושלמי דבר שדוחה את השבת ביום מהו שידחו מכשיריו בלילה והתנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתין תיפתר בחול.

תני ר' אחא זה סדר התמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת:

הדרן עלך הקורא את המגילה:

הקורא את המגילה עומד ויושב יצא. תנא מה שאין כן בתורה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי.

אמר רב מנין לרב שלא ישב ע"ג מטה ותלמיד ע"ג קרקע וישנה שנאמר ואתה פה עמוד כלומר התלמיד כמו הרב:

ת"ר מימות [משה] ועד ר"ג היו למדין תורה מעומד. משמת ר"ג ירד חולי לעולם והתחילו לישב ולשנות והיינו דתנן במס' סוטה משמת ר"ג בטל כבוד התורה:

כתוב אחד אומר ואשב בהר ארבעים יום וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר. ואסיקנא רכות מעומד וקשות מיושב:

מתני' קראה אחד את המגילה או קראוה שנים ביחד יצאו.

דאמר מר קצירה וספירה בלילה הבאה ביום. מכאן אומר רבינו תם ז"ל (ספר הישר סי' תי') דאם שכח לברך על ספירת העומר בלילה אינו חוזר ומברך ביום, דהא ספירה וקצירה בלילה והכא לא מכשר קצירה אלא בלילה ולא ביום, ואע"ג דתנן במנחות בשלהי פרק רבי ישמעאל (עא, א) נקצר ביום כשר נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דהכא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא. ומיהו אמרו בתוספות (מנחות סו, א ד"ה זכר) דאין ראיה מהא דמוקמינן לה התם (עב, א) למתניתין דהכא כרבי אלעזר ברבי שמעון ואמרינן התם דרבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי עקיבא אמרה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת ואיפסיק הלכתא כרבי עקיבא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים סט, ב) ובשבת בפרק אם לא הביא כלי (קלג, א), דהא רבי דפליג רבי אדרבי אלעזר ברבי שמעון אמרינן התם במנחות (שם ובע"ב) דאית ליה נמי לההיא דרבי עקיבא, אבל מדקתני לה הכא גבי הלכתא פסיקתא איכא ראיה. וכן נראה לי, דאע"ג דהלכתא במקומה עדיפא והתם במקומה סתים לן נקצר ביום כשר, אפילו הכי אינה קושיא דהתם נמי סתים לן כרבי אלעזר ברבי שמעון בהרבה מקומות בריש פירקא דתנן (שם סג, ב עי"ש) בין בחול בין בשבת (בקופה אחת) ותנן (שם סה, א עי"ש) בשבת הוא אומר בשבת זו אומרין הן.
ועוד הביאו בתוספות (הנ"ל) ראיה דקצירת העומר דוחה שבת ואין לקצור אלא בלילה, מדאמרינן בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, ב) אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים אלו והתירום, פירוש בתוספת שביעית, ואסיק רב אשי התם (ד, א עי"ש) דרבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני מה ערבה וניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים אף עשר נטיעות כן אבל בזמן הזה לא שייך דין עשר נטיעות דבזמן הזה ליכא תוספת שביעית לרבי ישמעאל, ואם כן אייתר ליה בחריש ובקציר (שמות לד, כא) למדרש כאידך דרבי ישמעאל דאמר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שאינה רשות אלא מצוה, אלמא משמע דלרבן גמליאל ובית דינו קצירת העומר דוחה שבת ולית להו נקצר ביום כשר, ומדקאמר נמנו וגמרו משמע שנתברר להם הדבר אלמא הכין הלכתא, והוא הדין לספירה שאינה אלא בלילה. ועוד דמשמע לכולי עלמא ספירה אינה אלא בלילה, דהא ספירה בלילה נפקא להו התם (מנחות סו,א) משבע שבתות תמימות תהיינה (ויקרא כג, טו) ואי אתה מוצא תמימות אלא בזמן שהוא מונה מבערב וכדדריש התם (שם) גמרא כיצד היו עושין, וכיון שכן מנא תיתי שאם לא ספר בלילה שיספור ביום. ואע"ג דרבי מכשיר נקצר ביום בשלא קצר בלילה, הכי נמי מכשר קצירה שני ימים קודם. אבל בהלכות גדולות (הל' עצרת) כתבו דאם לא בירך בלילה יברך למחר. ורבינו תם ז"ל הגיה עליו דליתה. ואלא מיהו על ידי ברכה אינו חוזר וסופר אבל אם רצה לספור למחר בלא ברכה סופר.

לאתויי מאי לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר בן עזריה. ואע"ג דהאי סתמא כרבי עקיבא סתמא דפרק קמא [דברכות] (ב, א) כרבי אלעזר כדאיתא התם (ט, א) וכן נמי סתמא דפרק אי זהו מקומן (זבחים נו, ב) דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואפשר לומר דהלכתא כרבי אלעזר בן עזריה, ולפיכך צריך ליזהר באכילת מצה בין בראשונה בין באחרונה שיאכלנה קודם חצות. ובפ"ק דברכות (ט, א ד"ה ורמינהו) הארכתי יותר בס"ד.

מתני': הקורא עומד ויושב וכו'. ואף על גב דקתני יצא אפילו לכתחילה קאמר. ותדע לך, דהא קתני קראה אחד קראוה שנים יצאו וההוא על כרחין לכתחילה הוא דהא קתני בברייתא (לקמן עמוד ב) ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין , ועוד דהא קתני קראה אחד ובאחד מי יש לך לומר יצא בדיעבד. ובירושלמי (פ"ד ה"א עי"ש) מקשי לה ומתרץ לה, דגרסינן התם עומד ויושב יצא מה לשעבר הא לכתחילה לא והא תני מעשה ברבי מאיר שקראה מיושב בבית הכנסת שבטבעין ונתנה לאחר ובירך עליה כיני מתניתא מותר לקרותה מעומד מותר לקרותה מיושב , מה נותנה לאחר ומברך עליה זה קורא וזה מברך ר' הונא בשם ר' ירמיה מיכן שהשומע כקורא כתיב אשר קראו מלך יהודה ולא שפן קרייה אלא מיכן שהשומע כקורא.

גמרא: מימות משה רבינו ועד רבן גמליאל היו למדין תורה מעומד. איכא למידק דהא אמרינן במציעאה בפרק השוכר את הפועלין (פד, ב) דרבן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה הוו יתבי אספסלי ורבי ורבי אלעזר ברבי שמעון הוו יתבי קמייהו אארעא, והלכך קשיא אשמעתין בתרתי, חדא דהא בימי רבן גמליאל הוו יתבי, ואידך דאינהו אספסלי ותלמידייהו אארעא. ואיכא למימר רכות מעומד קשות מיושב , וקשות נמי כיון דבעי הרב לעיוני בהו טובא אי יתבי אארעא כתלמידים לא הוו נחתי בהו שפיר הלכך הוו יתבי אינהו אספסלי . והיינו נמי דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (יז, ב) ביבנה היו ארבעה ושמעון התימני היה דן לפניהם בקרקע. ואף בימי דוד אמרינן במועד קטן (טז, ב) עירא היאירי הוה מתני להו לרבנן ע"ג כרים וכסתות ודוד לא קביל עליה אלא אארעא.

גמ' דאמר מר ספיר' וקציר' בלילה והבאה ביום פי' דספירה בלילה נפקא לן לכ"ע מדכתיב וספרתם לכם וכו' תמימות תהיינה. אימתי הם תמימות בזמן שמנה מבערב וכשם שמתחי' מלספור הרי שאף קצירה בלילה היא בספירה והיינו דמקדים הכא למימר ספירה לקצירה והא דכ"ע היא שכך מצותו מן התורה אלא שר' מכשירו להקרבה אעפ"י שנקצר שלא כמצותו מן התורה ואפי' נקצר ב' ימים קודם לכן כדאיתא התם והתם מפרש טעמיה והא פרישנא דלית הלכתא כותיה ומדמייתי להו כי הדדי דקאמר ספירה וקצירה בלילה משמע דאף ספירה נמי לעכובא בסתם מתני' דהכא ואם לא ספר בלילה אינו סופר היום בברכה אלא שאו' אם ירצה היום כך וכך לעומד ולא עוד אלא דאפי' דר' דמכשר בנקצר היום ושדוחה הקרבתו את השבת כאלו נקצר במצותו אין לנו לו' שמכשיר ג"כ לספור ביום כיון דלא אמר ליה בהדי' דהא מכשר קצירה ב' ימים קודם לכן ולא משמע לן דמכשיר הכי בספירה אלא ודאי כדאמרינן וכ"כ ר"ת ז"ל ותפס על בה"ג דכתב שאם לא בירך בלילה יברך ביום ודכ"ע אע"פ שלא מנה קצת לילות ואפילו לילה הא' חייב לספור את השאר וכ"ד רבותי ז"ל:

זה הכלל לאתויי מאי לאתויי סדר בזכין וסלוק בזיכין סדור בזיכין וסלוקן היה עם לחם הפנים ממש כי בשעה שמסלקין המערכה הישנה מסדרין עליו הלבונה וכשמסדרין החדשה מסדרין עמו בזיכי לבונה ומקטירין את הבזיכין בו ביום ומחלקין את החלות בין משמרה הנכנס' ובין משמרה היוצאה כדאיתא בשלהי מס' סוכה ומ"ה נקט הכא לאתויי סדור בזיכין וסלוק בזיכין ולא נקט סידור הלחם וסילוק הלחם משום דפשיט' מילתא דכי הדדי נינהו ולאשמעי' דאפי' סדור בזיכין שלא בזמנו פוסל וכדאיתא התם סידר את הלחם בשבת ואת הבזיכין לאחר שבת והיינו דאמרי' וכדר' יוסי אפי' סדר את הישנה שחרית וסדר את החדש' ערבית אין בכך כלו' וההיא בסידור מערכת עצמו היא ומייתי לה לראיה למאי דנקטינן סדור בזיכין משום דכל חדא מילתא היא כדאמרן ורבנן פליגי עליה דר' יוסי התם בפרק ב' הלחם דדרשי תמיד ממש וכדתנן אלו מושיכים ואלו מניחין וטפחו של זה לתוך טפחו של זה שנאמר לפני תמיד:

רבי יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחים אף זו היה תמיד והוסיפו בבריתא שאפי' סלק את הישנה שחרי' וכו' ומה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם ומדסתם לן תנא הכא כר' יוסי גבי הלכתא פסיקתא הלכתא כותיה והכי משמע התם:

פרק הקורא בתרא הקורא את המגלה וכו' מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך אוקימנא בברכה שלאחריה ואמרו בירוש' דאפי' במקום שנהגו רשאי להיות א' קורא וא' מברך ומעשה בר"מ שקראה מיושב ונתנה לאחר ובירך אחריה ואוקמוה בא' מן השומעים ומפני שהשומע כקורא ונר' שאין הדין בזה בברכות שלפניה אלא קורא עצמו חייב לברך ומה שנהגו לכתוב הברכות בגופה של מגלה אין בכך כלום ואפי' בציבור שאין קפידא אלא בכתובה בין הכתובים והתם שרינן כי מייתרא פורתא:

הקורא את המגלה עומד ויושב וכו' כוונת הפרק להשלים מה שנשאר לבאר מענייני תכונת קריאת המגלה ואחר שהתחיל בקריאת המגלה היאך היא אם מעומד אם מיושב אם באחד אם בשנים אם בברכה אם שלא בברכה והיתה הכוונה בזה שלא לדקדק בה כדין ספר תורה כמו שנבאר נתגלגל לבאר ענייני קריאת ספר תורה בארוכה ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר תכונת קריאת המגלה אם מעומד אם מיושב אם באחד אם בשנים ונוסח ברכותיה השני לבאר בקריאת התורה אימתי קורין וכמה קורין וכיצד מברכין בה השלישי הוא שנתגלגל על ידי זה לבאר כל הדברים שאין נעשין אלא בעשרה כגון קריאת שמע ותפלה שבצבור ודומיהן והרביעי מי הוא הראוי ליעשות על ידו עניני תפלות שבצבור כגון לקרוא בתורה ולעבור לפני התיבה ולפרוס על שמע ולהפטיר ולישא את כפיו החמישי לבאר בו איזו פרשה שבתורה נקראת ומתורגמת ואיזו אינה מתורגמת ובאיזה דבר נמנעין שלא לאמרו בצבור כלל וכל אלו המשניות שבפרק זה באות זו על ידי זו ושלא מעיקר ענין המסכתא זהו שרש הפרק דרך כלל:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר תכונת קריאתה היאך היא ואמר על זה הקורא את המגלה עומד ויושב ר"ל עומד ויושב כלומר הדבר [תלוי] ברצונו ואע"פ שבספר תורה אנו צריכין לקרוא מעומד ואין גורסין בכאן עומד או יושב יצא שאם כן היו הדברים מוכחין דיעבד אין לכתחילה לא והיה יוצא לנו ממנה שבתורה אף דיעבד לא יצא ביושב ממה שנאמר על משנה זו בגמרא מה שאין כן בתורה וזה אינו שלא נאמר בקריאת התורה מעומד אלא לכתחלה כדי לעמוד ביראה הא במגלה אף לכתחלה אלא שמ"מ נהגו לקרותה מעומד מפני כבוד הצבור ובתלמוד המערב אמרו מעשה בר' מאיר שקראה מיושב בטיבעין בבית הכנסת ונתנה לאחר ובירך עליה ושאלו בה זה קורא וזה מברך ותירצו מכאן שהשומע כקורא:

קראה אחד קראוה שנים יצאו מתוך שהוצרך להזכיר לשון דיעבד ר"ל יצאו בקראוה שנים הסיב את הלשון אף לקראה אחד אע"פ שאין להזכיר לשון דיעבד בקריאת אחד שהרי הדין כך הוא וכשקראוה שנים הוא אומר שיצאו בדיעבד ובא להשמיענו דתרי קלי משתמעי בדבר החביב ושנפשו של אדם תאבה לשמעו:

מקום שנהגו לברך פי' לאחריה מברכין מקום שנהגו שלא לברך אין מברכין הא ברכה ראשונה מתורת הדין צריך לברך שהרי כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן וי"מ שמאחר שברכה אחרונה תלויה במנהג אין לגעור במי שסח בתוך קריאת המגלה שאין הדבר תלוי אלא בשמיעה ומ"מ הדבר נראה שלא לשוח והקורא עצמו מיהא אסור לו להפסיק אלא כדין ק"ש על הצד שבארנו בשני של ברכות:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כבר בארנו במשנה שהתורה אין קריאתה אלא בעמידה דרך סמך הביאוה מן המקרא שנ' ואתה פה עמוד עמדי בתלמוד המערב התבאר שלא הישיבה בלבד נאסרה בזה אלא אף הסמיכה על העמוד ושם העידו על חכם אחד שראה במתרגם אחד שהיה נסמך על העמוד וקורא ואמר לו אסור לך כשם שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומכאן סמכו קצת חכמים למחות על החזן ועל הקורא שלא לסמוך על הלוח שספר תורה עליו אלא שאפשר לסמוך על מה שאמרו בסוגיא זו משמת רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם וכן נאמרו בתלמוד המערב דברים אחרים בסוגיא זו שהם ראוים להביאם כאן ונוסח דבריהם בכל אלו ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חד בר נש קאי ומתרגם וסמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה כך צריך לנהוג בה באימה ועוד אמרו שם ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חזנא קאי ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוי אמר ליה אסור לך כשם שנתנה על ידי סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם כך אנו נוהגין בה על ידי סרסור ועוד אמרו שם ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה ושבכתב בכתב:

מנהג ראשונים היה שאף כשהיו עוסקין בתורה לא היו שונין אלא מעומד ובדורות האחרונים משמת רבן גמליאל הזקן נתחדשה חולשה בעולם והיו למדין מיושב ומ"מ יזהר הרב שלא ישב על גבי מטה ותלמידיו יושבין על גבי קרקע אלא יחלוק להם כבוד וישוה אותם עמו כביכול נאמר בתורה ואתה פה עמוד עמדי ומ"מ כתבו בתוספות דווקא בגירסא אבל לעיין בסברא רשאי הרב לישב למעלה ותלמידיו למטה ומצינו בסנהדרין שמעון התימני דן לפניהם בקרקע:

הקורא את המגלה עומד כו' תנאי בפ"ב דתוספה מגיהל א"ר שמעון בן אלעזר מעשה בר"מ שקראה בביהכ"נ של טבעין מיושב והיו בני הכנסת יושבין כיון שגמרה נתנה לאחר ובירך עליה ואמרינן עלה בירושלמי זה קורא וזה מברך ר' חונה בשם ר' ירמיה מיכן שהשומע כקורא:

ואתה פה עמוד עמדי כו' כביכול אף הקב"ה בעמידה כו'. נראה דאיצטריך ליה באידך דרבי לאשמועינן דאף הרב בעמידה:

והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד כו'. דגבי ר' עקיבא נמי תנן התם משמת בטל כבוד תורה והוא מתפרש בע"א ע"ש בפרש"י:

כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב א' אומר ואנכי עמדתי כו'. אע"ג דקרא דואשב בהר מ' יום גבי לוחות הראשונות הוא דכתיב והאי קרא ואנכי עמדתי מ' יום בלוחות אחרונות כתיב מ"מ משמע להו ליתן את האמור בזה לזה מדכתיב באחרונות כימים הראשונים:

לא עומד ולא יושב אלא שוחה כו'. והיינו כמשתחוה ואפשר משום כבוד השכינה:

אין ישיבה אלא עכבה שנאמר ותשבו בקדש גו'. ומדכתיב וישב יעקב לא משמע ליה ראיה דהא דרשינן ליה בפרק חלק אין וישב אלא לשון צער כו' ע"ש:

גמרא רי"א אפי' כו' וסדר אה"ח ערבית אין בכך כלום. נל"פ דהאי ערבית אינה משתחשך אלא לפנות היום דהא כתיב ביום השבת יערכנו גם המשנה ל"א אלא דכשר כל היום:

תד"ה ולהקטר. עי' ביומא שם ובזבחים (פו) ותראה שדבריהם צריכין תיקון:

רש"י ד"ה בשני. עזרא תיקן כו'. עמש"כ לעיל (ה) בס"ד ול"י מדוע השמיט בתקנת עזרא שבת במנחה גם מש"כ והכא אשמעינן כו' משולל הבנה:

אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל, שֶׁאֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲמִידָה. הכונה כי הנה קרא כתיב (הושע יב, יא) 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' דאי אפשר לשום נביא לראות פני שכינה, דכתיב על ידי משה רבינו ע"ה בעצמו (שמות לג, כ) 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי', אך יצוייר לעיני הנביאים איזה דמיון כדי שיוכלו להשיג הנבואה כל אחד לפי ערכו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה, דכל נביא יהיה איזה דמיון לנגד עיניו לפי שעה, והדמיון הזה אינו קבוע לאותו נביא, אלא יהיה לפי אותו הענין של הנבואה דאפילו משה רבינו ע"ה לא ראה הדמיון שוה כי בים סוף נדמה לו כגיבור ובסיני נדמה לו כזקן ובאמת אין לו יתברך דמות וצורה אלא הכל יצוייר לעיני הנביא כמראה הנבואה וכמחזה לפי שעה ואין דעתו של אדם מבין אמיתות הדבר, יעוין שם. וכן הענין כאן, שהיה נדמה לו כעומד ולא יושב ואף על פי שבאמת הציור הזה שהיה מצטער לעיני משה רבינו ע"ה בסיני אין זה אמיתות הדבר אלא הוא דרך דמיון, עם כל זה אמר רבי אבהו אלמלא מקרא שכתוב לא היינו יכולים לאומרו בפינו, וכונת בעל המאמר לומר כי נצטייר ונדמה לעיני משה רבינו ע"ה כעומד, ללמדינו דעת בזה שיהיו הרב והתלמיד התחתונים שוים, שניהם בעמידה או שניהם בישיבה או שניהם על גבי קרקע.
ועוד נראה לי בס"ד דלעולם לא היה רואה משה רבינו ע"ה בהר בעת לימודו שום ציור ודמיון בעמידה אלא רק היה שומע הקול מדבר אליו ומלמדו, ומה שאמר לו (דברים ה, כז) 'עֲמֹד עִמָּדִי' אמר לו בלשון זה המורה כאלו היה הקב"ה בעמידה, כדי ללמד לתחתונים שתהיה קריאתם בעומד. וגם ללמדם שלא יהיה הרב ע על גבי מטה ותלמידיו על גבי קרקע.

מִימוֹת מֹשֶׁה עַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְעֻמָּד. נראה לי בס"ד הטעם כדי להטריח עצמן בתורה, כמו שאמרו (מגילה ו:) 'יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי תַּאֲמֵן'.
או יובן הרגלים רומזים לנצח והוד, והתורה ניתנה על ידי לוחות שהוא סוד נצח והוד, ולמדוה מפי משה ואהרן שהם נצח והוד.
או יובן הגוף שהוא עולם קטן עומד על שני רגלים וכן העולם עומד על התורה דכתיב (ירמיה לג, כה) 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' והתורה כוללת שני עמודים שהוא עסק התורה וגם עמוד העבודה ד'כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.).
אי נמי לימוד התורה מעומד יורה דראוי לאדם ללמוד תורה מן הרב שהוא דומה למלאך, דכתיב (מלאכי ב, ז) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְהַתּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ הֳ' צְבָקוֹת הוּא, וידוע כי המלאכים אין להם ישיבה למעלה אלא הם עומדים דכתיב (זכריה ג, ז) 'בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה'.

רַכּוֹת מְעֻמָּד, קָשׁוֹת מְיֻשָּׁב. קשה יתן לו כח שיוכל ללמוד גם הקשות מעומד מאחר שהוא בנס היה שם שהיה בלא אכילה ובלא שתיה ובלא שינה וכיון שהיה עומד שם בנס בכח אלקי אם כן מה הפרש יש לו בין ישיבה לעמידה כי באמת אינו עומד שם בכח טבעי?
ונראה לי דודאי לא יש אצלו הפרש ורק עשה לו כן שילמד רכות מעומד קשות מיושב כדי ללמד לתחתונים שהנהגתם וכוחן הוא טבעי שככה יעשו רכות מעומד וקשות מיושב ומאן דאמר שהיה 'שׁוֹחֶה' היינו כדי להראות הכנעה על דרך שאמרו גבי מלך בתפילת העמידה.

מִימוֹת מֹשֶׁה עַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְעֻמָּד. נראה לי בס"ד לרמוז שיש בתורה שבעים פנים וכל פן הוא מדה בפני עצמו אם כן הם ע' מדה לכך לומדין ב'עמידה' שרמוז בה ע' מדה.
או יובן בס"ד לומדים תורה בעמידה להורות כי לימוד התורה הוא עמוד חזק שהעולם עומד עליו, ונראה לי לכן רבי מאיר בעל הנס זיע"א נקבר מעומד כמו שכתוב בשער הגלגולים לרמוז שזכות תורתו גם לאחר פטירתו הוא עמוד קיים שהעולם קיים עליו והאדם נקרא 'עוֹלָם' כמו שכתוב בתיקונים במאמר רבי אלעזר בן פדת, ולכן נודרים לשם רמב"ה זיע"א.
ועוד נראה לי בס"ד לומדין מעומד להורות שעסק התורה הוא פועל תיקון ותוספת אור בכל העשר ספירות שהם שיעור קומה הנרמזים בקומת האדם מן גולגלתא דיליה עד רגליו.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש כי כל תיקון שבאצילות אומרים אותו מעומד, לכן תפלת שמונה עשרה מתפללין מעומד ולכך היו הראשונים לומדים תורה מעומד כי בתורתם עושין תיקון באצילות עד כאן דבריו נר"ו.

רָבָא אָמַר: רַכּוֹת מְעֻמָּד, קָשׁוֹת מְיֻשָּׁב. נראה לי בס"ד לכך דרכן לומר על מי שלא מצא טעם בדבריו להשיב 'לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ' (יבמות עז: ועוד) כי דרכן ללמוד בבית המדרש רַכּוֹת מְעֻמָּד קָשׁוֹת מְיֻשָּׁב ולימוד הרכות שהוא מעומד ניכרין רגליו שהם עומדות בלימודו, ובקשות שהם מיושב ניכרים ידיו שנושא ונותן בהם וכמו שנאמר רז"ל 'יָדָיו רָב לוֹ' (דברים לג, ז) במלחמתה של תורה, וכן אמרו רז"ל על פסוק (שמואל ב' ג, לד) 'יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת' רוצה לומר לא אסורות בתורה ולכן אומרים לא מצא טעם ולא למד היטב לא בקשות שהם מיושב ולא ברכות שהם מעומד.

הַנֵי, תִּשְׁעָה הֲווּ. מקשים למה מקשי לרבי יוחנן, יקשה על המשנה באבות (משנה אבות ה, א) בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם? ונראה לי בס"ד דעל לשון המשנה ליכא קושיא, דלעולם תשעה הם וקרי להו עשרה שהם מספר הסמוך לעשרה על דרך שאמרה תורה (דברים כה, ג) 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ' שהם ט"ל, וקרי להו ארבעים מספר הסמוך לארבעים אך כאן אי אפשר לומר כן כיון דהוא מכוון מנין כנגד מנין שמע מינה עשרה ממש.

גמ' אלמלא מקרא כתוב. ר"ה דף יז ע"ב סוטה דף יג ע"ב:

מתני' הקורא כו' [ביו"ט חמשה ביוה"כ ששה, בשבת שבעה] אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן.
הטעם דבכולהו אין בהם ביטול מלאכה, והר"ן ז"ל כתב בשם אחרים דאין פוחתין קאי אכולהו, אבל מוסיפין אשבת לחודי' קאי, אבל בשארי לא, בכדי שלא להשוותן לשבת, מינייהו ויתיר במנינא.
וא"א לי להעמיד פירושם, דנסתר הוא מהברייתא בפרקין לקמן (דף כג ע"א) ר"ע אומר ביו"ט חמשה ביוה"כ שבעה ובשבת ששה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן, והא עכ"פ קאי אדסמיך ליה דהיינו שבת, והרי לרע"ק יוה"כ טפי במנינא משבת, ואפ"ה מוסיפין בשבת ולא חיישינן במה דמשוה ליה ליוה"כ, ופירוש אחרים שבר"ן צריכים לימוד:

הקורא עומד פרק שלישי

במשנה הקורא את המגילה עומד ויושב ופירש"י אם רצה עומד אם רצה יושב עכ"ל. ונראה שהוצרך לפרש כן משום דלכאורה הוי משמע דיושב אינו כשר אלא בדיעבד כדמשמע לשון הקורא וכה"ג דייקינן בכמה דוכתי ועוד דהו"א דלשון יצאו דקתני בסיפא דאיושב נמי קאי ויש סברא ג"כ לומר כן דמגילה לכתחילה בעינן מעומד כדס"ד בתלמודא דהירושלמי מכ"ש למאי דמספקא ליה התם אי הא דבעינן מעומד בקורא בתורה היינו משום כבוד הרבים וא"כ יש לומר דבמגילה נמי כיון דהש"ץ מוציא רבים בעינן מעומד לכך הוצרך רש"י לפרש דהא ליתא דודאי יושב כשר אפילו לכתחילה כדמסיק בירושלמי ומייתי מדר"מ שקרא יושב ולכאורה מסוגיא דתלמודא בסמוך נמי הכי משמע מדקתני בברייתא משא"כ בתורה וא"כ משמע דלכתחילה איירי ואין סברא לומר דבתורה אם קרא הש"ץ מיושב לא יוציא הרבים ידי חובתן ויצטרכו לחזור ולברך ולקרות שנית וכדמשמע ממשמעות לשון הש"ע א"ח סימן קמ"א אף דבלשון הטור לכאורה לא משמע כן ועיין בלשון הב"י שדקדק כן מלשון רש"י כאן ואם כן לפ"ז כיון דאפילו בתורה בדיעבד יצא א"כ ממילא משמע דבמגילה אפילו לכתחלה והא דקתני יצאו אקראו שנים קאי כדמשמע יצאו והא דקתני נמי הקורא לשון דיעבד נמי לאו דוקא תדע דהא עומד ודאי עיקר מצותה לכתחלה והכי מדייק נמי בירושלמי (ועיין בחידושי הרשב"א) אח"ז ראיתי בס' מג"א בסי' קמ"א שכתב בשם הב"ח דבתורה אפילו בדיעבד לא יצא ע"ש וצ"ע:

אלא דאכתי יש לדקדק בהא דיושב קורא המגילה אפילו לכתחילה וממילא שאומר ג"כ הברכות מיושב ומ"ש מברכת ציצית ושופר שצריך לאומרן מעומד וכמו שהביא הב"י בא"ח סימן ח' לענין ברכת ציצית והביא שם הירושלמי דכל ברכת מצות בעינן מעומד, מיהו לע"ד נראה דלא בעינן ברכת מצות מעומד אלא בהנך שעיקר מצותן מעומד כגון בשופר וציצית דילפינן מעומר וכן בהלל וכיוצא בו ואם כן הכא במגילה כיון דבעיקר מצותה עמידה לא מעכבה כ"ש ברכה דידה כן נ"ל ברור והתמיה על בעל מג"א שנדחק בזה שם בהלכות ציצית ליישב הא דברכת חלה מיושב דמשמע דאעיקר מצותה נמי קשיא ליה ולא נחית לפרש דבשופר וציצית דוקא בעינן מעומד דילפינן מעומר ובהלל נמי איכא קרא כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

הקורא את המגילה עומד ויושב וכו'. עמ"ש אני בעניי בס' הקטן מחב"ר א"ח סי' תר"ץ בס"ד:

(כא א תוספות) ד"ה אלמלא וכו' אלמלי ביו"ד ר"ל אילו היה.—כ"ה בלשון התלמוד^*[כבר הוכיחו חוקרי הלשון, שההבדל באלמלא ואלמלי לחיוב או לשלילה אינו תלוי בכתיב (באל"ף או ביו"ד) אלא אם בא אחריו פעל (לחיוב) או שם (לשלילה), עי' מלונו של בן יהודה בערכו.]; אבל בלשון המקרא אין הפרש בין "לולא" באל"ף ו"לולי" ביו"ד, ששניהם עניינם: לו לא, כמו: לולי אלקי אבי (בר' לא מב) - ביו"ד, לולא האמנתי (תה' כז יג) - באל"ף, לולי ה' עזרתה לי (תה' צד יז) - ביו"ד, לולי ה' שהיה לנו (תה' קכד א־ב) - ביו"ד.