ומה לפנים ומה לאחור, כלומר, על מה שקדם לבריאה ועל מה שיהיה אחר כך, וכולם דברים שאין ראוי לעסוק בהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

שנינו: מעשה לוט ושתי בנותיו נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ומדוע לא? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש [נחשוש] לכבודו של אברהם, שהרי לוט היה בן אחיו, ובזיון הוא גם לאברהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

שנינו שמעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [נחשוש] לכבודו של יהודה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי אדרבא שבחיה [שבחו] הוא דאודי [שהודה] על חטאו.

שנינו כי מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [לחשוש] לכבודם של ישראל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כל שכן דניחא להו [שנוח להם] שיתפרסם הדבר, דהויא להו [שתהיה להם] כפרה על ידי בזיונם.

שנינו בברייתא: קללות וברכות נקראין ומתרגמין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא [נחשוש שמא תפוג תיחלש דעתו של הציבור] שיבהל מחמת ריבוי הקללות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

שנינו כי אזהרות ועונשין נקראין ומתרגמין. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחוש דלמא אתו למעבד [נחשוש שמא יבואו לעשות] מיראה, מפני העונש ולא מאהבת ה', על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

עוד שנינו, כי מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם, וכן מעשה אבשלום נקרא ומתרגם. ושואלים פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש ליקריה [נחשוש לכבודו] של דוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

עוד שנינו, כי מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש [נחשוש] לכבודו של בנימין, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

שנינו כי "הודע את ירושלים את תועבותיה" (יחזקאל טז, ב) נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אליעזר שאסר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה (בפני) מר' אליעזר בהפטרה של "הודע את ירושלים את תועבותיה". אמר לו רבי אליעזר: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך. ומסופר: בדקו בו, ומצאו בו שמץ (חשש־מה) של פסול, שאכן היה באמו פסול זנות, וממזר היה.

עוד שנינו בברייתא, ואלו נקראין ולא מתרגמין, ורעבד"ן הוא סימן להם (ר אובן, ע גל, ברכת כהנים, דוד ואמ נ ון): מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ומעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכפר כבול, והיה קורא חזן בית הכנסת "ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב), ואמר לו למתורגמן: הפסק, אל תתרגם אלא אחרון (סוף הפסוק), ושיבחוהו חכמים על כך.

שנינו כי מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. ומסבירים: איזה מעשה עגל השני — מן "ויאמר משה אל אהרן "וכו' (שמות לב, כא) עד "וירא משה" (שמות לב, כה).

וכהסבר לזה מביאים: תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שלפעמים התשובה גרועה יותר מן ההאשמה, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו (כפרו) המינין, שנאמר בדברי אהרן: "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד), ומלשונו נראה שהעגל יצא מעצמו ויש בו ממש.

עוד שנינו כי פסוקי ברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין ושואלים: מאי טעמא [מה טעם]? ומסבירים: משום דכתיב [שנאמר] שם: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו), ועלולים אנשים לתהות שיש כביכול משוא פנים לפני הקדוש ברוך הוא.

שנינו כי מעשה דוד ואמנון לא נקרין ולא מתרגמין. ומקשים: והא אמרת [והרי אמרת] שמעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאין קוראים, הוא דווקא במקום דכתיב [שכתוב] בו "אמנון בן דוד", שלא לבזות את דוד, הא [וזה] שאמרנו שקוראים, הוא במקום דכתיב [שנאמר] "אמנון" סתמא [סתם].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי שיש בהם מלה שאינה בלשון נקיה, קורין אותן בתורה לשבח ויש בזה איפוא כתיב וקרי שונים. כגון מה שכתוב "ישגלנה" (דברים כח, ל), שקוראים "ישכבנה". "בעפלים" (דברים כח, כז) — קוראים "בטחורים". "חריונים" (מלכים ב' ו, כה) — קוראים "דביונים". "לאכל את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם" (מלכים יח, כז) — קוראים: "לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם".

וכן "ויתצו את בית הבעל וישימוהו למחראות" (מלכים י, כז) — קוראים "למוצאות". ר' יהושע בן קרחה אומר: "למחראות" קוראים כשמן כפי שנכתב, מפני שהוא גנאי לעבודה זרה, ומותר להשתמש בלשון שאינה נקיה לשם זה.

וכיוצא בו אמר רב נחמן: כל ליצנותא [ליצנות ומילים מגונות] אסירא [אסורה], בר מליצנותא [חוץ מליצנות] של עבודה זרה דשריא [שהיא מותרת]. וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "כרע בל קרס נבו" (ישעיהו מו, א), שאנחנו מבינים אותו שהנביא מתאר שהבעל כורע לעשות צרכיו. וכעין זה מפרשים "קרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא" (ישעיהו מו, ב), באותו מובן. ר' ינאי אמר מהכא [מכאן] מכתוב זה למדים שמותר להתלוצץ על עבודה זרה — שנאמר: "לעגלות בית און יגורו שכן שמרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו" (הושע י, ה), אל תקרי (תקרא) "כבודו" אלא "כבידו", כלומר, כאילו הוא אינו יכול להמנע מלעשות צרכיו.

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [בשמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: שרי ליה [מותר לו] לבר [לבן] ישראל למימר ליה [לומר לו] לגוי: שקליה [קח אותו] את העבודה זרה ואנחיה בשין תיו שלו [והנח אותו בשת שלך], כלומר, באחוריו. אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה [מי ששמועתו רעה], שידוע שהוא נואף — שרי ליה לבזוייה [מותר לבזותו] בגימ"ל ושי"ן, שהם ראשי תיבות של בן ג ירתא ס ריא (= בן זונה מסריחה). האי מאן דשפיר שומעניה [ומי שטובה שמועה עליו] — שרי לשבוחיה [מותר לשבח אותו] בפרהסיא, ומאן דשבחיה [ומי שמשבח אותו] — ינוחו לו ברכות על ראשו.

א משנה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לצורך אחר, ואין משתמשים עוד ברחבה הזאת לצרכי ציבור (שיש בהם גם דברים שבקדושה) — לוקחין (קונים) בדמיו (במחירו) של הרחוב בית הכנסת. מכרו בית הכנסת — לוקחין תיבה (ארון קודש). מכרו תיבה — לוקחים מטפחות לעטוף בהם את ספרי הקודש. מכרו מטפחות