הקדמה
אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר זאת המסכתא ר"ל מסכת מועד קטן היא מסדר מועד והורגלנו בלימודה אחר מסכת יום טוב לסבה אשר הזכרנו בפתיחת זה החיבור והיא כוללת שלשה פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' משקין ב' מי שהפך ג' אלו מגלחין וענין המסכתא אמנם עקרו בא לבאר הדברים שידיעתם הכרחית לעניני הימים שבין ראשון ושביעי של פסח ובין ראשון ושמיני של סוכות והם הנקראים חולו של מועד איזו מלאכה מותרת בו ואיזו מלאכה אסורה בו ואמנם על ידי גלגול נתגלגלו בה שאר ענינים ארכי הדברים והוא שמצד שהוצרך לבאר בה על איזה צד נוהג אבלות בזמן זה ועל איזה צד אין נוהג בו אבלות נתגלגל בה ביאור עניני הלכות אבלות בארוכה ונתגלגלו בזה הספר גם כן קצת עניני עבודת קרקע שבשביעית וקצת עניני טומאה וטהרה ועניני דיני חרמות ונדויין ושמתא ונמצא שנתבארו לנו מזאת המסכתא שלשה ענינים על השלימות הראשון עניני חולו של מועד והשני עניני הלכות אבלות והשלישי עניני חרם ונדוי ושמתא מלבד מה שנתגלגל בתוכו שלא בשלמות מענין טומאה וטהרה ומעניני שביעית בקצרה החלק הראשון והוא ביאור עניני חולו של מועד יתבאר בראשון ובשני ובקצת פרק שלישי והתגלגל בראשון שלא בשלמות דברים מענין טומאה וטהרה ומעניני שביעית באיסור עבודת קרקע שבה והחלק השני והוא ביאור עניני הלכות אבלות יתבאר בפרק שלישי ויתגלגל בו על השלמות ענין החלק השלישי והוא ביאור עניני חרם ונדוי ושמתא וזה הפרק יבאר לנו ענין חולו של מועד ורובו יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר המלאכות האסורות בו הן מחמת שאינה מלאכת האבד הן מחמת כיוון מלאכה במועד הן מחמת טורח יתר הן מחמת שאין בה צורך המועד והשני לבאר המלאכות המותרות בו הן מחמת שהן מלאכת האבד הן מחמת צורך המועד הן מחמת צרכי רבים הן מחמת שאין הדבר נקרא מלאכה אצל עושהו ועל אי זה צד הותרה עשייתן והשלישי לבאר הדברים האסורים שלא מחמת איסור מלאכה אלא מצדדים אחרים הרביעי מה שבא בו על ידי גלגול מעניני שביעית וטומאה וטהרה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו לפעמים קצת ענינים אחרים כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר במלאכות המותרות ועל איזה צד הם מותרות ותחלת הדברים צריך אתה לידע שלא נאסרה בו מלאכה אלא מדברי סופרים שהרי לא נאמר שבתון אלא בראשון ושביעי של פסח ובראשון ובשמיני של חג אלא שדרך סמך הביאו איסורה במסכת חגיגה ממה שכתוב את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל עליו מצות ואנו מחברים מלת תשמור על שבעת ימים כלומר שכל שבעת הימים טעונין שמירה וכן אמרו שם כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד בחולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכן ששת ימים תאכל וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור ומתוך שאינה אלא מדברי סופרים חלקו בה בין מלאכה למלאכה לומר שיש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו מעתה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים והרבה גאונים כתבו שהיא מן התורה מכח מקראות אלו שהזכרנו וממה שאמרו בפרק שני י"א ב' חולו של מועד דאוריתא ולדעתנו לאו דוקא דאוריתא אלא שיש לה סמך מן התורה והרבה שנינו כיוצא בה ואחד מהם שאמרו במסכת תענית כ"ח ב' הלל דאוריתא וממה שאמרו בפסחים קי"ז א' משה וישראל אמרוהו וכן ממה שאמרו י"ח יום בשנה ואחר שתקנה גמורה היתה קראוהו דאוריתא אלא שהם מביאים אותה ממה שחששו במלאכת המועד לכותיים כדאיתא בראשון של ע"ז כ"ב א' בההיא דלא ישכיר שדהו לכותיים ומשום לפני עור ואם מדברי סופרים היאך חששו למכשול ואין זו ראיה שכעין מכשול הוא ובתלמוד המערב אמרו אמ"ר בון אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כלום תקנו את המועד אלא שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה הללו אוכלין ושותין והולכין ופוחזין ומאחר שהוא אומר כלום תקנו וכו' הורו שאין איסור מלאכה שבו אלא מדברי סופרים ומ"מ הם מפרשים שצורך המועד הותרה מן התורה וחכמים אסרו בה כיוון מלאכה וטורח יתר ועל זה אמרו שהיה מתירה ואין נראה כן שהרי מלאכה סתם אמרו ועל זו סמכו לחלק בין מלאכה למלאכה וכלל דבריהם בענין זה הוא שכל מלאכה שיש הפסד באיחורה מותר לעשותה ובלבד שלא בטורח יתר ולא כל הפנים שוים בו אלא לפי האבדה התירו את הטורח והוא שאמרו בפרק שני י"ב ב' הלכות מועד כהלכות כותיים לומר שהן עקרות ואין למדות זו מזו כהלכות כותיים שאין למדין דבר מדבר שאין להם לא גזרה שוה ולא בנין אב והוא שאמרו בגמ' פסידא אין הרוחה לא ואף פסידא מיטרח לא טרחינן ר"ל טירחא יתירא אלמא הרוחה אף בלא טורח יתר או פסידא בטורח יתר אסורה אבל פסידא בטורח שאינו יתר מותר והוא הדין להרוחה בלא שום טורח לדעת קצת כמו שיתבאר בענין מושכין את המים מאילן לאילן לדעת המפרשה בבית הבעל:
ומעתה התחילו בביאור ענינים אלו והוא שאמר משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון ואין עושין עוגיאות לגפנים אמר הר"ם בא בקבלה כי חלו של מועד אסור בעשיית מלאכה והמשנה תקרא חלו של מועד הימים שבין מועד ומועד וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותן במועד ומלאכות מיוחדות שאסור לעשותן במועד וזו היא כוונת המסכתא ומן הדברים שמותר לעשותן הם כל דבר שאם מניחין אותו לעשות עד לאחר המועד יהיה בו הפסד גדול כמו השקאת הארץ הצמאה והיא הנקראת בלשון חכמים בית השלחין תרגום עיף משלהי מפני שהיא צמאה ברוב ואם יניחוה בלי מים יפסדו כל אילנותיה ובלבד שלא יהיה בהשקאתה עמל הרבה אבל אם יש עמל הרבה אסור לעשותו במועד ולפיכך אסור להשקות הארץ הצמאה במועד ממי הקילון וכיוצא בהן והם המים המכונסין במקום נמוך לפי שצריך להשקות מהם בכלי ויש בו עמל הרבה וזהו ענין קילון כלומר בור עמוק וכן מי גשמים שמתקבצים מהם אגמים וכשהגשמים פוסקים יתמו המים הבאים לאגמים ויצטרך להשקות מהם בכלי ועוגיאות הוא שיחפור סביב עקרי האילנות חפירות קטנות יתקבצו שם המים וכבר קדם לך בתענית עג עוגה ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנין את המקולקלת במועד ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ונעשין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים אמת המים היא שוקת המים ואסור לחפור אותה בשנה שביעית לפי שהוא מתקן הארץ שבצדה לזרע כי היא מתלחלחת בלחלוח המים ותצמיח וכבר ידעת ונתבאר לך בשביעית כי כל שבחי הארץ והמלאכות והאילנות הם אסורין בשביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ומתקנין את המקולקלת פי' שיוסיף להעמיקן ויהיו מתוקנין כהוגן וקלקול המים מה שנפסד בברכות המים מותר לתקנן ולהשוותן ואם רבים (המים) צריכין להם לאותן הברכות כגון המעיינות ששותין מהן רבים מותר לחפור אותן בחולו של מועד וכל צרכי הרבים הם קציצת הקוצים והשואת הדרכים ובנין הגשרים ודוגמתן והממונים יוצאין לעקור הכלאים בחולו של מועד כי שכירות העוקרו חובה על בית דין ולוקחין אותו השכירות מתרומת הלשכה ובני אדם בחולו של מועד בטלים ונשכרים בזול ויש בזה ריוח לתרומת הלשכה והלכה כחכמים ר' אלעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את כל השדה זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה מושכין את המים מאילן לאילן הוא שמושכין את המים מעקר אילן זה לעקר אילן אחר ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקאה אינה נראית בו וזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד לפי שהם צריכים רבים וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה שאסור לעשותו והלכה כר' אליעזר בן יעקב:
אמר המאירי בית השלחין הוא מקום שצריך להשקותו תמיד נגזר מלשון עיף ויגע שמתרגמו משלהי ולאי ואע"פ שהוא כתוב בחי"ת כבר ידעת על אותיות הגרון שממוצא אחד הם ומתחלפות זו בזו ומ"מ יש גורסין בית השלהין בה"א וענינה שדה שהיא צמאה למים ואין מי גשמים מספיקין לה ואין חלוק בזו בין שהיא של תבואה או של ירק או של אילנות אלא כל שהוא צמא למים ומתנגב כשאין משקין אותו עד שהוא בא בזה קרוב להפסד בית השלחין הוא ועליו אנו אומרי' שמשקין אותו במועד אע"פ שיש בו טורח קצת ואע"פ שנחלקו בזה בבתרא ס"ח א' כמו שאמרו שם מאי שלחין חד אמ' באגי ר"ל שדות של תבואה ומדכתי' שולח מים כלומר שהמים משתלחין על פניה וחד אמר גינוניאתא מדכתי' שלחיך פרדס רמונים מ"מ עקר הענין שכל שהוא מקום צמא למים נקרא בית השלחין אלא שזה סובר ששדה לבן מן הסתם הוא צריך השקאה על כל שאר הדברים וחברו סובר שמן הסתם הפרדסין והוא שדה אילנות שזורעין ירק ביניהם ועשויין להתענג צריכין השקאה יותר או שמא לא נאמר שם אלא על בית השלחין הנזכר שם ומ"מ דרך כלל כל מקום צמא למים נקרא בית השלחין לענין השקאתו במועד על הדרך שביארנו ובתלמוד המערב אמרו כמה תשהא ותעשה בית השלחין עד כדי שתשהא שנים ושלשה ימים לפני הרגל ומפרש בסמוך שלא הותר אלא בשהורגלו להשקותן קודם המועד כגון שהגיעה עונת המים שלו קודם יום טוב והתחילו להשקותן קודם המועד ואם מפסיקין לו יתיבשו הזרעים אבל אם לא התחילו להשקותם אע"פ שהגיעה עונת השקאתם אין משקין שאין כאן פסידא והוא שאמרו בסוף משנה זו זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד כך אנו מפרשים אלא שיש חולקים לומר שכל שלא הגיע עונת השקאתם משקין אע"פ שלא התחילו להשקותם ומפרשים ענין זרעים שלא שתו בענין אחר כמו שיתבאר:
ובשביעית פי' אע"פ שעבודת קרקע אסורה בשביעית דוקא בעבודה חשובה כגון זריעה וחרישה וזמירה וזיבול וקירסום ר"ל חתיכת הענפים היבשים מן האילן וזירוד והוא כריתת הענפים כשהן מרובין ביותר אע"פ שאינן יבשות ופסוג והוא שאם ענפיו משפילות ונוטות לכאן ולכאן קושרין אותם להעלות גדולן דרך מעלה כמו שיתבאר ענינם למטה והדומים לאלו שהן חשובות עד שגומרות את דרכן בפעם אחת אבל עבודה שאינה חשובה כגון השקאה שצריכה לעשות תמיד אינה נאסרת ומשקין ספיחין היוצאין מאליהן שבמקום פסידא לא גזרו ואפי' בזמן שהיתה שביעית נוהגת בו מן התורה ודברים אלו לא הותרו אלא בבית השלחין (לא במועד ולא בשביעית) אבל בבית הבעל והוא מקום שמי גשמים מספיקים לו ואינו צריך למים אחרים ונקרא בית הבעל על שם שהוא דומה ליישוב בעל ואשתו שאין אחד מהם צריך אלא לבן זוגו אע"פ שאלו היו משקין אותו היה ריוח בהשקאתו אין משקין אותו לא במועד ולא בשביעית וכן הלכה ויש מי שסובר שבשביעית אף בבית הבעל הותר ואינו כלום שאף בשביעית לא הותר אלא במקום פסידא ומ"מ מה שאמ' בין ממעיין וכו' וכן אבל לא ממי גשמים ולא בקילון ודאי במועד נאמרה ולא בשביעית שכל מה שהותר בשביעית אף בטורח יתר הותר כמו שנבאר בסמוך אבל במועד הוצרך לומר בין ממעיין וכו' ובא להשמיענו שמה שהותרה השקאה בבית השלחין הותר אפי' ממעיין שיוצאה עכשו בתחלה אע"פ שהיה לנו לחוש בו שמא יפלו כותלי החריץ למעיין ויבא לתקנו במועד ואיכא טרחא יתירא או שמא אף איסור שלא אמרו חוטטין בבורות שיחין ומערות של יחיד אלא לצורך המועד ואעפ"כ אין חוששין לזו וכל שכן ממעיין הישן שכבר נתחזקו כותליו ואין בהם חששא זו ומ"מ פי' בגמ' שבבית הבעל אף בישן אסור וכן הלכה:
אבל לא ממי גשמים בא להשמיענו שמה שהותרה השקאה במועד בבית השלחין דוקא שלא בטורח יתר כגון מן הנהר ומן המעיין ומאמת המים שיכול להשקות ברגליו ר"ל שיעשה ברגליו דרך בשדה שיכנסו בו המים לשדה אבל מי גשמים ר"ל המתאספין בחריצין שבצד השדה אע"פ שהם מתמלאים ויכול להשקות מהם ברגליו אסור שהרי כשיחסרו המים אין יוצאין משם בדרך זה אלא שהוא צריך לדלותם בדלי אלא שאם נתחדש מן המים שבגשמים אגם גדול שאין לחוש לחסרונו מותר ואין גוזרין בהם משום מי קילון וכן יתבאר בגמרא:
ולא ממי הקילון פירשו גדולי הרבנים שהוא בור עמוק של מים המכונסין וצריך לדלותם וי"מ ביב שאמת המים עוברת תחתיו והיא מכוסית בבנין ויש חלונות במקומות שבכסוי שפותחין אותן ודולין בהם וכן הלכה שלא נאסר דבר זה אלא במועד שיש בו צד איסור מלאכה של טורח וכל שיש בה טורח יתר אפי' במקום פסידא נאסר אבל בשביעית כל שאנו מתירין בו אין לנו ולטרחו שלא נאסר טורח בשביעית שהרי לא נאסר אלא בעבודת קרקע וכל שהותר מכללו בעבודה שבקרקע יטרח כמה שירצה ואנו אין לנו כמו שביארנו:
ואין עושין עוגיאות לגפנים פי' חריצים עגולים שעושים בעקרי הגפנים כדי להתעכב שם מי הגשמים אחר שיתמלאו להיות הגפנים משקין בהם בנחת מעט מעט ואפי' בבית השלחין אסור לעשותן במועד מפני שיש טורח יתר בחפירתן ובשביעית מיהא מותר על הדרך שביארנו במי גשמים ובקילון ומפרש בגמ' שלא נאסר אלא בחדשות אבל בישנות ר"ל שנעשו כבר ונתקלקלו הרי זה מתקנם במועד והוא שהקשו בגמרא והא רב יהודה שרא למיעבד בונכי ר"ל עוגיאות והיאך אתה אוסרה ותירץ הא בחדתי הא בעתיקי כלומר דבחדתי הוא דאסור הא בעתיקי מותר וכן הלכה ולא סוף דבר לגפנים אלא שאף לעיקרי זיתים עושין כן ואם נעשו כבר ונטמטמו מכל וכל פירשו מגדולי המפרשים שהן כחדשות ואסור כדרך שאמרו באמה המקולקלת שאם נסתמה כולה אסור לתקנה כמו שאסור לעשותה מתחלה אלא שהם פירשו שאע"פ שבאמת המים לא התירו אא"כ נשאר בה טפח בזה כל שהחריץ ניכר בהם מעט דיו בכך שבאמת המים צריך שיעברו המים בתוכה ובפחות מטפח אינה ראויה לכך מפני שהן באין בשטף ובוקעין גדותיה של אמה ויוצאין אבל עוגיאות אינן עשויין אלא להתכנס המים לתוכן ובחריץ כל שהוא הן מתכנסות לשם וקצת גאוני ספרד פי' בזה מה שנ' כאן בחדתי שהוא מוסב על הנטיעות לא על העוגיאות ופסקו שלצורך נטיעות ילדות עושין אותן אפי' לכתחלה מפני שהפסידן ממהרת ובישנות אסור ואין הדברים נראין שאלו היה אומר לשון ילדה וזקנה ובשביעית מיהא מותר אף לחפרן לכתחלה כמו שיתבאר בגמרא:
ראב"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית פי' רגילין היו לעשות בור להתכנס בו מים הרבה ועושין חריצין שבקרקע ארוכים על פני כל השדה ברוחב אמה ובעומק אמה והמים הולכין בהם סביב כל השדה ומשדה לשדה ואותו חריץ נקרא אמה על שם תכונת רחבו ועמקו ואומר עכשו שאין עושין אותן בתחלה במועד אף לצורך בית השלחים מפני שזה טורח יתר ולא בשביעית אע"פ שכל שהותר בו מכלל עבודה שבקרקע אין לנו בטרחו ולא כלום פי' בגמ' הטעם מפני שנראה כחופר לצורך זריעה וחכמים לא חששו על כך מפני שהחופר לזריעה חופר ומניח במקומו וזה חופר ומטיל לחוץ ומתוך כך הם מתירין לעשותה מתחלה בשביעית ואם היה חופר ומתקן העפר על אגפיה אף חכמים מודים באיסור מפני שמכשיר אגפיה לזריעה ואע"פ שאינו מכוין לכך מ"מ עבודה גמורה היא ואין כאן הוכח שלא יהא מתכוין לכך:
ומתקנין את המקולקלת במועד ר"ל שאין עושין את האמה לכתחלה אלא שאם נטמטמה ונסתמה בעפר הרבה שנפל לתוכה חוזר ופותחה במועד והלכה כחכמים ופי' בגמ' דוקא שלא נסתמה מכל וכל אלא שנשאר בה פתח טפח ומכיון שנשאר בה טפח חוזרין ופותחין עד תשלום ששה טפחים שהוא שיעורה הראשון אבל אם לא היה בה פתח טפח הרי היא כסתומה מכל וכל ואין אומרין שבפתיחת חצי טפח יהא רשאי להעמיקה עד שלשה טפחים דפתיחת חצי טפח לא כלום הוא וכן אין אומרים שאם נפתחה טפחים יהא רשאי להעמיקה עד שנים עשר דכל כי הא טירחא יתירא הוא אבל אם היתה פתוחה טפחים שאלו בגמ' אם יכול להעמיקה עד שבעה או דוקא עד ששה ויראה לפסוק שאינו מעמידה אלא עד ששה כשיעור הנתון לכלם מן הסתם שמאחר שדיו בכך טורח זה למה שהרי יש בהעמקתו טורח יתר בהשלכת העפר ומגדולי המחברים חולקין בזו לומר שאם היתה פתוחה טפחים מעמידה עד שבעה:
ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וענין זה הוא שהיו ביבין גדולים בכל הדרכים מראש העיר ועד סופה והם סתומים וכל בית ובית יש לו ביב קטן פתוח לאותו ביב גדול ושופכי העיר יוצאין שם ויש שם חורין חורין כמלא יד כדי לנקותם מפני שמתקלקלין לפעמים על ידי שמסתתמין ברפש וטיט ואין המים עוברין בהם כראוי ואמר שמתקנין אותם לנקותם מטיט ורפש שבתוכן וחוטטין אותם אף מן הטיט הדבק שם ביותר עד שדומה לקרקע עולם ופי' בגמ' שאף שלא לצורך המועד מותר לעשות כן אחר שצרכי רבים הם אלא שאין חופרין לכתחלה ולצורך המועד אף לכתחלה חופרין הואיל וצרכי רבים הם ויחיד לצורך חוטט אבל אינו חופר ושלא לצורך אף חטיטה אסורה וכן הלכה וגדולי המפרשים גורסין כלכולי המים ור"ל ביבין שדרך בהם מוליכין את המים לבורות שיחין ומערות להיות בני אדם מתכלכלין בהם:
וזה שהתרנו כל צרכי רבים במועד מפני שצרכי רבים אין נגמרין יפה אלא בשעת הפנאי והוא שאמרו בתלמוד המערב בהדה גביא דסכותא איתפחתא שרא לון ר' אבהו מעבדיניה במועדא והקשה בטריח וכוונו כלומר טורח כזה וכיוון מלאכה היאך התירו ולא כן תני ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד אי לא מיתעבדא כדון לא מיתעבדא ופי' גביא מרחץ וסכותא שם עיר:
ויש כוללין בדין צרכי רבים שכל שהוא מעשה אומן כגון בורות שיחין ומערות צריך בהיתרן צורך המועד ובזה מותר אף בטורח יתר ובלא שנוי וכל שהוא מעשה הדיוט אין צורך לצורך המועד ועל פי כלל זה מפרשין את כל השמועות וכן צרכי רבים אין צריכין צנעה וביחיד כל שאפשר בצנעה עושה:
ומתקנין את הדרכים להסיר משם קוצים ואבנים וכן הרחובות ומודדין את המקואות ואם נמצאו חסרים מוליכין שם אמת המים להשלימם וכן הלכה:
ועושין כל צרכי רבים ופירשו בתלמוד המערב כגון דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות ופדיון ערכין וחרמין והשקאת סוטה ועריפת עגלה ושריפת הפרה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי וכן הלכה שכל שבית דין נזקק לעשותו צורך רבים הוא ועוד צירפו שם עם אלו פריקת מנעל והוא שאמרו ופורקין מנעל מעל האימום אבל אין מחזירין אותו ר"ל מפני שיש אומנות בחזרה אלא שיש לתמוה מה ענינה של זו עם שאר הדברים שהן צרכי רבים:
ומציינין את הקברות והוא שהיתה מצות חכמים לציין בדרכים כל מקום שיש שם קבר והיו ממחין סיד ושופכין אותו על אותו מקום הטומאה והיה סימן לעוברים שטומאה לשם והיו נזהרין שלא להתאהל עליה שלא לטמא טהרותיהן ולפעמים היו הגשמים מוחין את ציונן וחוזרין ומציינין במועד והוא הדין שמציינין כתחלה וכן הלכה והיה דבר זה קבלה אצלם מדכתי' וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש:
ויוצאין על הכלאים פי' שולחין בית דין את שלוחיהן במועד לשכור פועלים לעיין בשדות אם נזרעו כלאים ויעקרום מיד ולא משום עקירה הוצרך להשמיענו היתר זה שהרי קלקול הוא הואיל ולא מצד שהם מרובים ביותר הוא עוקרם כדי להשיב היניקה על אפניה לנשארות אלא מחמת הכלאים ואחר שאין בעקירה זו סרך ניכוש קלקול הוא ולא נאסר במועד אלא יציאה על העיון הוא שהוצרך להתיר ואע"פ שבאחד באדר משמיעין על הכלאים ובחמשה עשר בו יוצאין לעקור פי' בגמ' שאין הדבר כן אלא בזרעים שנזרעו בבכיר אבל אותן שנתאחרה זריעתן אין הכלאים ניכרין בהם עד ט"ו בניסן ויוצאין בפסח בחולו של מועד לעיין בהם וכן הלכה:
ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה והלכה כדבריו אלא שאנו מסופקים בפירושם והוא שיש מי שפירשה בשדה בית הבעל שאין שם פסידא ואעפ"כ אם נתכנסו מים הרבה סביב אילן אחד ויש בהן כדי להשקות אילנות אחרים הסמוכין לו עושה לו דרך ברגליו ומושך את המים מאילן לאילן שדבר מועט כזה אנו מתירין אף שלא במקום פסידא אבל לא ישקה את כל השדה אף בדרך זה מפני שיש בזה טורח קצת ומגדולי המפרשים כתבו שאין מתירין כלל לא דבר זה ולא הדומה לו בבית הבעל הואיל ואין כאן פסידא אע"ג דאיכא רוחא אלא שמשנה זו בבית השלחים שנויה ואין שם ירק אלא אילנות והתיר המשכת המים מאילן לאילן אפי' דרך אמת המים והם גורסין מושכין אמת המים אבל לא שדה כלה ר"ל שלא במקום אילנות אע"פ שיש הרוחה לאילנות בכך מפני השרשים שמתפשטין אילך ואילך וכשהותרה במשנה השקאת שדה כלה בבית השלחים הדברים אמורים בשיש שם ירק או זרעים ותבואות ויש פסידא בכלו והדברים נראין:
זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וכו' פי' אף בבית השלחים וכמו שפירשנו בראש המשנה ומטעם שפירשנו שאין שם פסידא ומגדולי המחברים פירשו הטעם מפני טורח יתר והוא מצד שהם צריכין מים רבים מה שאין כן בזרעים ששתו שאין צריכין מים כל כך וי"מ הטעם מפני שנראה כמכוין מלאכתו במועד ופי' בגמ' שאם היתה השדה מטוננת ר"ל לחה וטיבעני מותר אף בזו וכן הלכה ויש שפירש זרעים שהגיע עונת השקאתם קודם המועד ולא שתו וכבר התחילה פסידא בהם ולא חס בחול על פסידתם אלא שהניחם שלא באונס אין משקין אותן במועד והדברים נראין אבל לא הגיע עונת השקאתם עד המועד משקה אע"פ שלא שתו כמו שרמזנו בראש המשנה:
ואין משקין שדה גריד במועד פי' שדה גריד מקום יובש ומ"מ בית הבעל הוא אלא שנתיבש מצד שלא ירדו גשמים מזמן מרובה ואעפ"כ הואיל ואין פסידת שדה בית הבעל מצויה אין מתירין אף בזו וכן הלכה:
וחכמים מתירין בין בזרעים שלא שתו בין בשדה גריד ואין הלכה כדבריהם:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
לענין ביאור זה ששאלו מאן תנא פסידא וכו' פסידא בלאו טרחא יתירא לא קא מבעיא ליה דליכא מאן דאסר אלא פסידא בטרחא יתירא כגון גשמים וקילון בשלחים או הרוחא בלא טירחא יתירא כגון מעיין בבית הבעל מיבעיא ליה מאן תנא דאסור ומשום דאיכא מאן דשרי ואמר תחלה ראב"י היא דאמר מושכין את המים מאילן לאילן ולמאן דגריס בה אמת המים ומוקים לה בשלחין דוקא מאילן לאילן דאיכא פסידא לאילנות אבל שדה כלה דליכא פסידא הואיל וליכא ירק לא דהרוחא בלאו טרחא יתירא אסירא ולמי שמפרשה בבית הבעל וגורס את המים נפרש כאן מאילן לאילן דליכא שום טירחא שרינן אע"ג דהרוחה הוא אבל שדה כלה דאיכא טירחא לא שרינן דכל הרוחה אפי' בלא טירחא יתירא אסירא ומקשי נהי דהרוחה בלאו טירחא יתירא פשטת מינה פסידא בטירחא יתירא מי שמעת ליה דאסר וקא אמר ר' יהודה היא דתנין מעיין היוצא תחלה אע"ג דאתי לאינפולי ויש לחוש לטירחא יתירא משקין ממנו אף שדה הבעל דברי ר' מאיר דמיקל בהרוחה אף במקום חשש טירחא יתירא וכל שכן בלאו טירחא יתירא וקא אמר ר' יהודה אין משקין ממנו אלא בית השלחין שחרבה ופי' בה שחרב מעין זה שהתחילו להשקותו ממנו ויצא מעין אחר שבא עכשו להשקותו ומכיון שהתחילו להשקותו איכא פסידא ומותר אף במקום חשש טירחא יתירא הואיל וליכא ממש טירחא יתירא ויתר על כן אמר ר' יהודה דאפי' ממעין ישן לא יפנה אמת המים וישקה לגינתו או לחורבתו כלומר שאם היתה סתומה לא יפתחנה הואיל ולא נשארה עמוקה טפח דטירחא יתירא אסור אף במקום פסידא וראב"ע אומר לא כך ולא כך כלומר בין חרב מעיינו דאיכא פסידא כלומר אחר שהותחל להשקותו בין לא חרב דליכא פסידא לא דכל מעין היוצא תחלה אסור אף במקום דליכא חשש טירחא יתירא ודלא כמתניתין ומ"מ צריך אתה לומר דדוקא במעיין אבל אמת המים הואיל ועמוקה ששה ונעשית קודם המועד אע"פ שלא עברו המים בתוכה עד המועד משקין ממנה דהואיל ועמוקה ששה ליכא חשש אינפולי שאם אי אתה אומר כן מה הוצרך הוא בעצמו לומר במשנתינו שאין עושין את האמה במועד והרי אף אם נעשית מקודם הואיל ולא עברו בה המים עד המועד אין משקין ממנה והוה ליה טורח שלא לצורך וחזר והקשה ודילמא ר' יהודה נמי במעיין שיצא מתחלה הוא דאין משקין אלא בית השלחין הא במעיין ישן אף בית הבעל מותר ואהדר ליה א"כ מתניתין אמאן תרמייה דהא אפיקתא נמי מראב"י ואף ר"מ וראב"ע לאו כמתניתין אתו ותו לא אשכחן תנא דמיירי בהאי ענינא אלא ודאי ר' יהודה היא ואף במעיין שלא יצא בתחלה הוא אוסר בבית הבעל אלא דנקטה ביוצא מתחלה להודיעך כחו דר' מאיר:
