א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר מסורת ששמע מחכמי ארץ ישראל בלשון זו: יכול ילקה על התוספת — ונסיב לה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור], והעיר רב דימי: ולא ידענא מאי תלמודא ומאי [ואיני יודע מהו הלימוד ומהי] התוספת שהתכוונו להם בשמועה זו.

ונחלקו חכמים בפירוש מסורת זו, ר' אלעזר אמר: תוספת זו שאמרו היא חרישה בשביעית, שלא נתפרש בה איסור "לא תעשה" בתורה, והיא כתוספת למלאכות המפורטות בכתוב. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: יכול ילקה על חרישה בשמיטה דאתיא [שהיא באה, נלמדת] מכלל ופרט וכלל שאף היא אסורה, ונסיב ליה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור] את החרישה מעונש מלקות.

וטעם הדבר: שאם לוקים על החרישה, אם כן כל הני פרטי [אלה הפרטים] שמנה הכתוב בבצירה וזמירה למה לי? אלא ודאי יש להבין שבאו אלה ללמד שרק על פרטים אלה לוקים, ועל מלאכות אחרות אין לוקים.

ור' יוחנן אמר: תוספת זו היא ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה של השביעית שגם בהם אסור לעבוד את האדמה כדי להכשירה לשנה הבאה. והכי קאמר [וכך אמר]: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא [שהיא באה, נלמדת] מן הכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), שמייתור הכתוב למדו שלא רק עבודת האדמה בשביעית עצמה אסורה אלא אפילו חריש וקציר של ערב שביעית אסורים, ונסיב לה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור] לענין עונש, כדבעינן למימר לקמן [כפי שנרצה לומר אחר כך].

ומסבירים: מאי [מה הם] אותם ימים שלפני ראש השנה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עד מתי חורשין בשדה אילן (שדה שצומחים בו אילנות) בערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה החריש לגידולו של פרי המצוי כבר על האילנות — מותר, אבל לאחר מכן שהחרישה היא רק לתועלת האילן והפירות שעתיד להצמיח בשנה הבאה — אסור, ובית הלל אומרים: עד העצרת (שבועות) מותר לחרוש. ומעירים: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו, כלומר למעשה אין הבדל ניכר בתאריך בין דברי בית שמאי לדברי בית הלל.

ועד מתי חורשין שדה הלבן (שדה תבואה) ערב שביעית — משתכלה הלחה (הרטיבות שמחמת הגשמים) שבשדות, וכל זמן שבני אדם בדרך כלל חורשים עדיין את שדותיהם ליטע מקשאות ומדלעות (לגידול קישואים ודלעת) הנזרעים בסוף החורף.

ר' שמעון אומר: אם כן שלא נקבע זמן מסויים נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו, שיכול אדם לומר בכל עת שהוא חורש על מנת לזרוע באותה שנה. אלא יש לקבוע זמן מוגדר: בשדה הלבן — חורשים עד הפסח, ובשדה האילן — חורשים עד העצרת. ובית הלל אומרים: עד הפסח.

ואמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו (דנו והצביעו והחליטו) על שני פרקים (זמנים) הללו, פסח ועצרת, שאסרום חכמים בשנה השישית, ובטלום והתירו לחרוש עד ראש השנה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבהו, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו ריש לקיש לר' יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו למבטלי תקנתא [כיצד יכולים הם לבטל תקנה] של בית שמאי ובית הלל הגדולים מהם? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין!

"אשתומם [השתומם, תהה] כשעה חדה [אחת]" (דניאל ד, טז) זמן מה. אמר ליה [לו]: אימור [אמור], כי כך התנו ביניהן בשעת קביעת התקנה: כל הרוצה לבטל גזירה זו — יבוא ויבטל.

ותוהים: וכי דידהו [שלהם], של בית שמאי ובית הלל היא גזירה זו שהם יכולים לתקן בה? הלא הלכה למשה מסיני היא! שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות (עצים צעירים) המצויות בשדה של בית סאה מותר לחרוש בשבילן את כל השדה עד ראש השנה, לצורך האילנות. משמע שבעצים אחרים — אסור. וכן דין ערבה שמביאים במקדש יתר על ערבה שבלולב, וכן ניסוך המים בחג הסוכות על המזבח, הלכות אלה הלכה למשה מסיני הן. משמע שאיסור החרישה בערב שביעית אינו מתקנת חכמים בבית שני, אלא הוא מיסודות מסורת תורה שבעל פה!

אמר ר' יצחק: כי גמירי הלכתא [כאשר היו לומדים הלכה זו], היה האיסור בה רק שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון [ובאו אלו בית שמאי ובית הלל, ותיקנו] זמנים מוקדמים יותר, מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו [והתנו בתקנה שלהם]: כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

ועוד תוהים: והני הלכתא נינהו [וכי איסורים אלה משום הלכות למשה מסיני הן]? הלא קראי נינהו [כתובים מפורשים הם], דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא) ר' עקיבא אומר: אין צריך לומר שהתכוון הפסוק לחריש ולקציר של שביעית — שהרי כבר נאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא כה, ד), אם כן נאסרה כל עבודה בשביעית, אלא בא הכתוב לאסור חריש של ערב שביעית