לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום, ולכן כשמספידו פחות משלושים יום לפני הרגל עדיין זוכרים את הצער ברגל. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם זה הטעם או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דקעביד [שעושה] הספדן הספד בחנם, שאין לחשוש להוצאת המעות שנועדו לרגל, אבל משום צער יש לחשוש.

א משנה אין חופרין כוכין של קבורה וקברות במועד להכין עבור אלה שימותו לאחר זמן, אבל מחנכין (מתקנים) את הכוכין החפורים כבר במועד. ואגב היתר זה לחפור מוסיפים כי עושים נברכת (חפירה בקרקע, כעין בריכה לצורך כיבוס) במועד, שאין בזה טירחה יתירה. וכן מותר לעשות ארון כאשר עושה הארון נמצא עם המת בחצר אחת, שיודעים הכל שלצורך המת הוא עושה. ר' יהודה אוסר לעשות את הארון אלא אם כן יש עמו כבר נסרים חתוכים מערב החג, שצריך רק לחברם.

ב גמרא שואלים: מאי [מה הם] כוכין ומאי [ומה הם] קברות, ומה ההבדל ביניהם? אמר רב יהודה: כוכין קרויים מקומות קבורה שעושים בחפירה באדמה, וקברות הם שעושים דרך בנין. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן כוכין ואלו הן קברות, כוכין — בחפירה, וקברות בבנין.

ג שנינו במשנה: אבל מחנכין את הכוכין. ושואלים: כיצד מחנכין? כלומר, מהו חינוך זה? אמר רב יהודה: שאם היה הכוך ארוך ממידת המת — מקצרו. במתניתא תנא [בברייתא שנה] בענין זה: מאריך בו בכוך, ומרחיב בו לפי צורכו של המת.

ד שנינו במשנה: ועושין נברכת במועד. ושואלים: מאי [מה היא] נברכת זו? אמר רב יהודה: זו בקיע שחופרים באדמה לצורך כביסה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנברכת והבקיע משמע שהם דברים שונים! אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: גיהא ובר גיהא [בריכה ובת בריכה], כלומר, אין הבדל ביניהם במהות אלא רק בגודל, שנברכת גדולה יותר, ובקיע הוא קטן.

ה שנינו במשנה: ועושים בחול המועד ארון למת, כשבונה הארון עם המת בחצר. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [משנה זו שנינו ברמז מה ששנו חכמים בברייתא] בהרחבה בלשון זו: עושין כל צורכי המת במועד: גוזזין לו שערו אם היה מגודל מדי, ומכבסין לו כסותו (תכריכין) ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מביאין עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו.

ו משנה אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מייבמין (את אשת האח) במועד — מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר הוא את גרושתו ונושאה שנית במועד, שאין זו שמחה כל כך.

ועושה אשה תכשיטיה במועד, כלומר: מותר לה לעשות טיפולים שונים בגופה כדי לייפות עצמה. רבי יהודה אומר: לא תסוד (לא תשים סיד על עורה) לשם יופי, מפני שלפי שעה ניוול הוא לה. ועוד אמרו: ההדיוט, מי שאיננו חייט אומן תופר כדרכו אם צריך לכך, והאומן מכליב (תפירה ארעית) בלבד. ומסרגין את המטות שמים את החבלים שעליהם מניחים את המצע במיטה, ר' יוסי אומר: רק ממתחין את החבלים.

ז גמרא שנינו במשנה שאין נושאים נשים במועד מפני ששמחה היא לו. ושואלים: וכי [וכאשר] שמחה היא לו, מאי הוי [מה היה], מה הרע בכך? והרי מצוה לשמוח במועד! אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, ואמרי לה [ויש אומרים זאת] אחרת: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, וצריך לשמוח בכל אחת מהן לעצמה. רבה בר רב הונא אמר: הטעם הוא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] שאמר רבה בר רב הונא דרב הוא [של רב היא], שהמקור לדעה זו היא שיטת רב. שאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאים נשים במועד — שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) להדגיש: עליך לשמוח בחגך ולא באשתך.

עולא אמר: הטעם שאין נושאין נשים במועד הוא מפני הטורח, שבשל ההכנות לחתונה יטרחו טירחה יתירה בחול המועד. ר' יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה, שאם יהיה מותר לשאת נשים במועד, ידחו כולם את נישואיהם עד למועד כדי לחסוך בהוצאות, ובינתים אינם מקיימים מצות פריה ורביה במשך השנה.

מיתיבי [מקשים] מברייתא ששנינו בה: כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד —