הָכָא צֹרֶךְ הֶדְיוֹט. פירש רש"י שאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביום הכיפורים. נראה לי שצריך למחוק תיבת 'ובשלו' דמה הכרח יש להם לבשל בו ביום? יבשלו בערב כיפור ויאכלו ביום הכיפורים כמו שבת שמבשלים לצרכו בערב שבת! ואם נאמר הך שתא אזדמן יום הכיפורים ביום ראשון בשבוע דערב יום הכיפורים הוא שבת מנא ליה לרש"י לפרש כן דאזדמן כך? לכן צריך למחוק תיבת 'ובשלו' וכן מצינו בגמרא דשבת דף למ"ד ע"א דלא נקיט שם רש"י ז"ל דבשלו אלא רק 'אכלו ושתו'.
דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. נראה לי בס"ד הטעם דנעשה הנס לכבודו של דוד המלך ע"ה בשערים דידוע שדוד המלך ע"ה הוא בחינת המלכות שהוא סוד שם אדנ־י הנקרא שער דשם אדנ־י במלואו עולה תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] שהוא תרגום של שַׁעַר ולכן אומרים 'אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח' ולכך נעשה לו הנס בשער.
וזה הנס נרמז בשמו הטוב שראשו וסופו הוא שני דל"ת ולזה אמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה (תהלים פו, יז) רוצה לומר אות הדל"ת הקבוע בשמי בראש ובסוף תעשהו עמי לטובה לעשות לי נס בדל"ת. ועוד נראה לי נעשה לו נס בשערים [620] שהם מספר כתר [620] שזכה לכתר מלכות עד עולם.
ועוד נראה לי בס"ד ענין הנס הזה מורה מעשהו לענין גדול שיהיה לעתיד והוא תחלה דבקו שני שערים זה בזה נרמז בהם שני דלתי"ן שנדבקים זה עם זה ונעשו מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְֹרָה (ישעיה ט,ו) ואחר כך נעשה נס שני ונפתחו שתי השערים הרומזים לשני דלתי"ן ונרמז בזה שתהיה מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה נפתחת ותהיה שני דלתי"ן ואלו הן שני דלתין של דוד כמו שכתב מהרנ"ש [רבי נתן שפירא בן ראובן דוד הירושלמי] ז"ל בטוב הארץ שעל אלו שתי דלתי"ן של מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה נאמר לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) שיהיו נפתחים לעתיד בזמן הגאולה וימלוך משיח בן דוד כמו שנאמר לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ.
אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פירש רש"י ז"ל באותה תפלה של וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה (מלכים א' ח, כב) איכא עשרים וארבע רננות בין תפלה ורנה ותחנה. ונראה כי הוא מונה מן פסוק (מלכים א' ח, ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וכו' עד בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָ־י הֳ' (מלכים א' ח, נג).
ולולי פירושו הייתי מפרש עשרים וארבע רננות הם עשרים וארבע פסוקים שיש במזמור שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר הֳ' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ (תהלים קלב, א) שיש בו ענין בית המקדש שנתגלה מקומו לדוד המלך ע"ה דכתיב (תהלים קלב, ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַהֳ' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב וגם כתוב בו מענין הארון דכתיב (תהלים קלב, ח) 'קוּמָה הֳ' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ' ועם מזמור 'שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' שאחריו (תהלים קלג, א) ומזמור הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת הֳ' וכו' (תהלים קלד, א) שבהם נשלמים ט"ו שיר המעלות כי לשון רננות שייך על מזמורי תהלים טפי מהנך קראי שכולם תפלה ותחנה ואלו השלשה מזמורים הנזכר יש בהם עשרים וארבע פסוקים וכיון דהם מזמורים נקראים רננות.
פָּתַח וְאָמַר: (תהלים כד, ז) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. קשה מה שייך בזה 'פָּתַח וְאָמַר' והלא לא היתה פתיחה שלו בהם אלא פתח בעשרים וארבע רננות תחלה?
ונראה לי בס"ד נקיט פָּתַח מפני כי פסוקי 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם' אינם תחלת המזמור כי המזמור מתחיל לְדָוִד מִזְמוֹר לַהֳ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א) ואי לא אמר 'פָּתַח וְאָמַר' הייתי חושב שאמר המזמור מתחילתו ומשום דעיקר אמירתו הוא בעבור פסוק זה לכך נקיט תלמודא פסוק זה ולעולם אמרו מתחילתו לכך הוצרך מסדר התלמוד לומר 'פָּתַח וְאָמַר שְׂאוּ שְׁעָרִים' ללמדינו שלא התחיל מן תחלת המזמור אלא פתח המזמור מן הפסוק הזה.
ועוד נראה לי בס"ד אף על פי שכבר פתח בעשרים וארבע רננות כאן הרים קולו יותר מקול שתפס בעשרים וארבע רננות כדי להשמיע לכל העומדים שם שהוא קורא לשערים בכח מלך הכבוד ולא נפתחו עד שאמר בזכות דוד אביו ולכך אמר 'פָּתַח וְאָמַר' שפתח בקול גדול יותר שגם הרחוקים שלא שמעו קול עשרים וארבע רננות שמעו זאת.
ונראה לרמוז בס"ד אמר עשרים וארבע רננות כנגד עשרים וארבע צרופי שם אדנ־י ועשרים וארבע אותיות בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] ואחר כך אמר שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד שהם ט"ל אותיות כנגד שם כוז"ו [שהם האותיות שאחרי שם הוי־ה] שבו נפתחים הקברים בתחייה ולכן כיון עתה לפתוח בו השערים מפני שהוא מסוגל לפתיחה.
(מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב', שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נִתְעַבְּרָה אִשְׁתּוֹ בְּבֶן זָכָר. נראה לי כיון דנהנו מזיו השכינה לבשתם רוח הקודש וידעו שנשותיהם נתעברו בבן זכר וידיעה זו היא בלב לכן קאמר עלה 'וְטוֹבֵי לֵב'.
ועוד נראה לי לֶב בנקוד סגו"ל עולה מספר בן [52] ואף על גב כי לֵב נקודו בציר"י לא אכפת מפני דבמבטא יוצאים קרובים ושוין זה בזה.
דִּכְתִיב: (מלכים א' ח, סו) "בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם" וְגוֹ'. קשא למאי אצטריכו להביא לו ראיה והוכחה וכי איהו לא ידע זה? ונראה לי בס"ד כי הם חשבו באומרו 'וְלָא אִפְטְרִיתוּ מִינָאִי בְּאוֹרְתָא' בא לנסותם אם ידעו מקור הדין או לאו כי אי אפשר לומר שבא לנסותם אם ידעו עיקר הדין או לאו דהא חזא דאתו בצפרא לגביה ואם כן יודעים הדין אך בא לנסותם אם ידעו מקור הדין מהיכא נפיק דין זה ולכן השיבו בחכמה את הדין והמקור שלו מהיכא נפיק.
והנה מהרש"א ז"ל הקשה בשלמא רבנן לא היה בדעתם ללון בלילה ולכך איפטרו מיניה באורתא אבל ישראל ידעו בודאי שלא ילכו ביום שמיני עצרת ואמאי באו ביום שמיני עצרת.
ונראה לי בס"ד כדי לקבל ממנו ברכות ביום שמיני עצרת שהוא יום רצון שיתקבלו בו הברכות והבקשות יותר מכל ימות השנה כולה כמו שאמרו בזוהר הקדוש.
זִיל לְגַבַּיְהוּ וְלִיבָרְכוּךְ. מקשים אמאי לא אמר לו כן באורתא אחר דאפטרו מיניה? ונראה לי בס"ד כי רבי שמעון בן יוחאי הוה ידע גם בחכמת הכוכבים והמזלות והוא ראה שעתיד לבא פרעניות על רבי אלעזר מצד המערכה והמזל והוא עצמו לא רצה לברכו כי הוא ובנו חשובין חד גופא ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין כמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ה:) ולוקים רבי יוחנן לנפשיה? ותירץ אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין ורצה שאחרים יברכו אותו ברכות שהם נוגעים לענין הפרעניות המועדת אליו.
ולכך צריך שיהיה המברך יש לו ידיעה בחכמה זאת של כוכבים ומזלות כדי שידע על מה יברך ואם הוא אומר להמברך בפיו שכך וכך רואה אינו רוצה לומר בפירוש אשר ישפוט הכוכב והמזל דכתיב תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג), אך למיחש בשתיקה בדברים שבלב לית לן בה וכמו שאמרו בתרנגולת שקוראה קול תרנגול דאסור לומר בפירוש: שחטו אותה בעבור דבר זה! אלא יאמר שחטו בסתם ואף על פי שבלבו הוא רוצה לשחטה מחמת כן.
ולכן באורתא חשב דלא ידעי רבנן בחכמה זו יען כי הוא ידע דאותה הלילה אינה טובה היציאה בה מן העיר על פי המזל והכוכב וכיון דהם רוצים לצאת אותה הלילה דהא אפטרו מיניה משמע דאין להם ידיעה בחכמה זו והוא לא רצה לומר להם בפירוש שלא יצאו משום תמים תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ וכיון דחשב שאין להם ידיעה בחכמה זו לכך לא אמר לבנו 'זִיל לְגַבַּיְהוּ וְלִיבָרְכוּךְ' דמאי נפקא מינה?
אך כשבאו בצפרא אליו שידע שלא הלכו באותה הלילה ידע שהרגישו ברעת הכוכב של אותה הלילה ולכן הם ביטלו מן נסיעתם אותה הלילה בסתם ונתבררה בזה ידיעתם בחכמה זו מאחר דהבין שלא היה להם סיבה מונעת נסיעתם באותה הלילה ולכך אמר לבנו זִיל לְגַבַּיְהוּ כי הם בידיעתם בחכמה זו ירגישו מה הם הפרעניות המעותדות עליו מביאת הכוכבים והמזלות ואז יברכו אותו ברכות השייכים לביטול אותם פרעניות וכאשר היה.
הָדוּר יַתְבֵי וְקָא מִיבָּעְיָא לְהוּ. יש להקשות אמאי נקיט 'יַתְבֵי' בהאי בעיא והלא בקראי דקודם זה דרמו אהדדי לא נקיט 'יַתְבֵי'? ועוד מאי קשיא להו בהני קראי והלא התירוץ פשוט הוא כמו שתירצו בקושיא קמייתא? ועוד קשה כיון דראו אותו בא אצלם אמאי לא שאלו אותו תכף כשבא אצלם 'מַאי בָּעִית הָכָא' והמתינו עד סוף הפלפול שלהם?
ונראה לי בס"ד כי הם כשהתחילו למרמי קראי של פַּלֵּס (משלי ד, כו) ושל אֹרַח (משלי ה, ו) אהדדי לא היו יושבים אלא עומדים כי היו נוסעים אותה שעה ומוכנים לרכוב ולילך ורק היו אומרים דברי תורה אלו לפני המלוים אותם בשביל להפטר בדברי תורה ולכן בתחילה לא אמר 'יַתְבֵי' וכיון שהתחילו ראו את רבי אלעזר שבא אצלם בעודם עסוקים בישוב אותם הפסוקים ותכף כשבא אצלם הבינו מדעתם שבעבור הברכה בא אצלם ואז הסתכלו בשרטוטי המצח שלו וראו סימנים של פרעניות והסכימו בדעתם לברכו ברכות אשר הם שייכים לאותם פרעניות הנסמנים בו.
אך המה ראו שהכוכב של אותה השעה היה מאדים או שבתאי שאין השעה מסוגלת לברכה שתדחה את הפרעניות ואולי היתה השעה ההיא קרובה לצאת שנשאר לה עשרה רגעים מכל מקום לכך התחכמו לישב להתעכב שיעור עשרה רגעים עד שתעבור אותה שעה ובישיבתם רמו קראי של חֲפָצֶיךָ (משלי ג, טו) ושל חֲפָצִים (משלי ח, יא) אהדדי ולא היו צריכים לפרש זה כי מקראות אלו יתיישבו כאשר יישבו מקראות של פַּלֵּס ושל אֹרַח ורק עשו כן עד שתעבור אותה השעה! וכאשר עברה השעה בזמן הזה עד שישבו ועד שמצאו מקום לישיבתם ועד שהקשו המקראות אהדדי ועד שאמרו התירוץ עברה אותה השעה ואז שאלו אותו מַאי בָּעִית הָכָא אף על פי שהם הבינו מדעתם דבעבור הברכה בא וכשאמר להם דאביו שלחו שיברכוהו אז ברכו אותו בברכות השייכים לאותם פרעניות המעותדים לו לבטלם. ומה שאמרו הברכות בלשון נעלם ונסתר כבר כתבו המפרשים טעמים מספיקים בזה.
יְהֵא רַעֲוָא דְּתִזְרַע וְלָא תֶּחְצַד. הנה מלבד פירוש האמיתי שפירש אדונינו רבי שמעון בן יוחאי ע"ה בדברים אלו עוד נראה לי בס"ד דנתכוונו גם כן לזה דידוע שהאדם העושה מצות הוא זורעם בגן עדן דכתיב (הושע י, יב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, ועת הזריעה הוא בהיותו חי בעולם הזה ועת הקצירה כשילך לעולם הבא ורק אנשים אשר לא טובים, המה קוצרים להם זרעם בעודם בעולם הזה כדכתיב וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י). לכך ברכוהו תִּזְרַע מצות בגן עדן וְלָא תֶּחְצַד אותם בעולם הזה.
ואמרו עוד תְּעַיִּל ניצוצי קדושה שהם חלקי הנפש וְלָא תָּפִיק שלא תחטא חס ושלום שבזה תוציא אותם חלקים טובים מנפשך. ואמרו עוד תָּפִיק הסיגים וחלקי הרע מנפשך וְלָא תְּעַיִּל שלא תחטא ויחזרו ויכנסו הסיגים וחלקי הרע בנפשך. ואמרו לִיחְרוּב בֵּיתָךְ רמז למדור היצר הרע דנחשב בעל הבית בעולם הבא בגוף האדם כי לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד, ז) וקראו אותו ביתך מלשון וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה (ישעיהו ה, ו) שהוא לשון שממון, וְלֵיתִיב אוּשְׁפִּיזָךְ הוא יצר הטוב שהוא כמו אושפיזא אצל האדם כי בא באחרונה. ואמרו עוד לִבַלְבֵּל פְּתוֹרָךְ הוא שלחן הטהור של עסק התורה שיהיה בלול במקרא במשנה בתלמוד באגדה ובסתרי תורה על דרך שאמרו בגמרא (סנהדרין כד.) למה נקרא תלמוד בבלי? שבלול במקרא במשנה ובתלמוד.
ואמרו עוד וְלָא תֶּחְזִי לְשַׁתָּא חַדְתָּא כי הצדיקים כל שנותיהם נחשבים כשנה אחת כי ימיהם כולם בצדקות ואין ימים רעים מבדילים ביניהם ומפרידים אותם מה שאין כן המון העם חוטאים בכל ימות השנה וכשיגיע חודש תשרי בראש השנה מתקדשים בתורה ומצות וכל חודש תשרי אין לו תערובות עם ימים שעברו כי קודש הוא גם אצל המון העם לכן מוכרח שיהא נחשב חודש תשרי שנה חדשה ואחר תשרי חוזרים וחוטאים וגם כן כשיגיע תשרי של שנה אחרת הם מתקדשים ואז אינו מתערב עם ימים של שנה שעברה ונחשב שנה חדשה וכן על זה הדרך מה שאין כן הצדיקים גמורים אין להם שנה חדשה דכל הימים שלהם מתערבים ונכללים זה בזה ואין להם יום רע שיבדיל ויפריד בתוך הימים ולזה אמרו (יומא כב:) בן שנה שאול במלכו, כאלו כל שנים אשר חי הם נחשבים שנה אחת.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש תְּעַיִּל תלמידים ללמדם תורה וְלָא תָּפִיק שלא יקדיחו תבשילם ותצטרך לדחותם ולהוציאם כאשר קרה לאלישע הנביא ע"ה עם גחזי ולרבי יהושע בן פרחיה עם אותו תלמיד (סוטה מז.). ואמרו עוד לִבַלְבֵּל פְּתוֹרָךְ בתלמידים שיש תלמידים שנשארים בבית הרב לאכול שם על שלחנו וכמו שאמרו בגמרא על כמה חכמים דהוו פיישי תלמידים לאכול על שלחנם כך וכך וכאשר אמרו באלישע הנביא ע"ה. ואמרו עוד לָא תֶּחְזִי לְשַׁתָּא חַדְתָּא כלומר לא יצטרך לבא בגלגול בגוף חדש ושנים חדשים עד כאן דבריו נר"ו.
לָא מִיבָּעְיָא בְּרוּכִי דְּלָא בָּרְכָן, אֶלָּא צִעוּרִי צִעֲרוּ לִי. יש להקשות למה כפל הלשון וסגי לומר לָא מִיבָּעְיָא דְּלָא בָּרְכָן? ונראה לי דהמברך לחבירו צריך לברכו ברכה אחת נוגעת לגופו וברכה נוגעת לממונו והוא חשב שקללו אותו בשתים באומרם תִּזְרַע וְלָא תֶּחְצַד זה ענין ממון וְלָא תֶּחְזִי לְשַׁתָּא חַדְתָּא זה ענין גופו שימות חס ושלום.
ולזה אמר בְּרוּכִי דְּלָא בָּרְכָן על שתי ברכות של גוף ושל ממון ולא אמר קלולי מקללן שלא רצה לפתוח פיו לשטן להזכיר קללה על עצמו אלא אמר צעורי צעורן שכינה השתי קללות בלשון צער.
יְהֵא רַעֲוָא דְּלָא תְּבַיֵּשׁ וְלָא תִּתְבַּיֵּשׁ. נראה לי בס"ד שיהיו בניך צדיקים כמותיך ולא תבייש אותם מכח מעשיך טובים ומעשיהם רעים וכן אתה תהיה צדיק גמור גמור כאבותיך שלא תתבייש ממעשיהם הטובים. אי נמי לא תבייש אבותיך מכח רוע מעשיך וכן לא תתבייש אתה מרוע מעשה בניך. או יובן על דרך שאומרים בבית השואבה אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו ואשרי זקנתינו שלא ביישה את ילדותינו (סוכה נג.), וזהו שאמרו לא תבייש זקנתך לילדותך ולא תתבייש זקנתך מילדותך.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הכונה על פי אותו אדם שהיה לו אב זקן ולא היה מביאו לביתו לפרנסו והיה יושב בין העניים ויום אחד היה קור גדול ובהיותו יושב ברחוב העיר עם העניים עבר בן בנו סמוך אצלו ויתחנן לו שיאמר לאביו לשלוח לו בגד אחד בשביל הצינה ויגד הבן לאביו דברי זקינו ויאמר לו עלה לעליה וקח משם בגד אחד ישן המונח שם ותתן לזקנך ועלה הבן וחתך הבגד לחצאין ויצניע החצי ויקח החצי בידו וירד ויאמר לו אביו למה חתכת הבגד לחצאין מה תעשה בחצי? ויאמר לו שמרתיו בשבילך שגם אתה כשתהיה זקן אטרוד אותך מן הבית ותשב עם העניים ואשלח לך חצי הבגד בזמן הצינה כאשר עשית לאביך כי מעשה אבות יעשו בנים! וזהו שאמרו אל תבייש לאביך ואז לא תתבייש מבנך כי מעשה אבות יעשו בנים, עד כאן דבריו נר"ו.
וַאֲפִלּוּ עוֹמֶדֶת עַל קְבוּרָתָהּ!. נראה לפרש בס"ד הכונה על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב.) בפסוק וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (קהלת יב, ה) זו קליבוסת שעצם הירך תקוע בה ובימי הזקנה הבשר יהיה כחוש והעצם בולט כמו נץ האילן שהוא בולט וכמו שפירש רש"י. והנה זה העצם שהוא בולט הוא נראה כמו קבורת דהיינו כקיבורא דתכלתא דאיתא בחולין (חולין צה:) וכן אמרו בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה יז:) אייתו ליה לרבי אלעזר בן פרטא תרי קיבורי, והזקנה כשרוצה לעמוד נשענת ונסמכת בכפה על קיבורת שהוא עצם הבולט הנזכר ולזה אמר כאן 'אֲפִלּוּ עוֹמֶדֶת עַל קְבוּרָתָהּ' רוצה לומר שהיא זקנה הרבה דכשעומדת הנה היא נשענת על קבורתה שהוא עצם הבולט שעושה עמידתה עליו בהשענה בו.
