דמות דיוקני נתתי בהן בבני אדם, שנבראו בצלם אלהים ובעונותיהם הפכתיה, שמת אותו אדם ובטלה דמות אלהים שבו — כפו [הפכו] אף אתם מטותיהן עליה. ושואלים: מנודה ומצורע מה הן בכפיית המטה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ועוד, אבל אסור בעשיית מלאכה, דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח, י), ונלמד: מה חג אסור במלאכה — אף אבל אסור במלאכה.

ושואלים: מנודה מהו בעשיית מלאכה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: כשאמרו שבתעניות אחרונות של גשמים אסור בעשיית מלאכה — לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה — מותר. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו [האם לא נאמר הדבר על הכל], כלומר, על כל דיני האבילות, שהם דומים לדיני הנידוי? ודוחים: לא, אשארא [על השאר] ולא לענין מלאכה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר, ששנינו: מנודה שונה ושונין לו, נשכר לעבודה אצל אחרים ואחרים נשכרין לו, שמע מינה [למד מכאן] שהמנודה מותר בעשיית מלאכה. ושואלים עוד: מצורע מהו בעשיית מלאכה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

יודעים אנו כי אבל אסור ברחיצה, דכתיב [שנאמר]: "ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (שמואל ב' יד, ב), ורחיצה בכלל סיכה היא, שסיכה ורחיצה מטרתן ועניינן אחד.

ושואלים: מנודה מהו ברחיצה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: כשאמרו בתענית ציבור שאסור ברחיצה — לא אמרו אלא רחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו — מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו [האם לא מדובר על כולם] בהשוואת כל הדינים של מנודה לאבל? ודוחים: לא, אשארא [על שאר הדינים] ולא לענין רחיצה. ומוסיפים לשאול: מצורע מהו ברחיצה? וגם שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אנו יודעים שאבל אסור בנעילת הסנדל, ודבר זה למדים אנו מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו שישנה מן המנהג המקובל "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד, יז), מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא [שלכל העולם] מלבד יחזקאל אסור.

ושואלים: מנודה מהו בנעילת הסנדל? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: כשאמרו שבתענית ציבור אסור בנעילת הסנדל — לא אמרו אלא בלכתו בעיר, אבל בדרך מחוץ לעיר — מותר. הא כיצד? יצא לדרך — נועל את נעליו, נכנס לעיר — חולץ, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו [האם השוואה זו בין המנודה לאבל לא מדברת על כולם], על כל הדינים? ודוחים: לא, אשארא [על השאר] מלבד נעילת הסנדל.

ושואלים עוד: מצורע מהו בנעילת הסנדל? אף שאלה לא נמצאה לה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אנו יודעים כי אבל אסור בתשמיש המטה, דכתיב [שנאמר]: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה" (שמואל ב' יב, כד) לאחר שמת בנם, ומכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה] בזמן האבל אסור.

ושואלים: מנודה מהו בתשמיש המטה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו, והרי אנחנו יודעים ששימשו מטותיהן, שהרי נולדו להם ילדים במשך הזמן, הרי שהמנודה מותר בתשמיש המיטה. אמר ליה [לו] אביי: ודלמא [ושמא] מנודה לשמים שאני [שונה] דקיל [שדינו קל] ממי שנודה על ידי בית דין של מטה.

על דברי אביי תוהים: קיל [קל] הוא?! והא אמרת חמיר [והרי אתה עצמך אמרת מקודם שהמנודה לשמים חמור יותר], ומטעם זה הלא דחה אביי את דברי רב יוסף כשרצה ללמוד מברייתא זו! ומשיבים: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו לאביי הדבר] מה דינו של מנודה לשמים אם הוא קל או חמור, ולכן זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה [לך לכאן הוא דוחה אותו, ולך לכאן הוא דוחה אותו], שסבור שכיון שאין הדבר ברור, אין להביא ממנו ראיה לכל ענין.

ומוסיפים לשאול: מצורע מהו בתשמיש המטה? תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנינו בברייתא], נאמר במצורע: "וישב מחוץ לאהלו" (ויקרא יד, ח), ולמדים מזה שיהא המצורע כמנודה וכאבל, ואסור בתשמיש המטה. וכיצד למדים זאת? כי אין "אהלו" אלא רמז וכינוי לאשתו, שנאמר לאחר מתן תורה: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז), שהתיר להם לשוב להיות עם נשותיהם, לאחר שנאסרו בכך לפני מתן תורה ("אל תגשו אל אשה". שמות יט, טו). ומסכמים: אכן, שמע מינה שהמצורע אסור בתשמיש המיטה.

ושואלים: ונפשוט נמי [ונפתור מכאן גם כן] את הבעייה ביחס למנודה? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב פנחס משמיה [משמו] של רב יוסף: מי קתני [האם שנה] שאסור המצורע בתשמיש כמנודה? נאמר רק שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא [בדברים אחרים], ואסור נמי [גם כן] בתשמיש המטה.

אנו יודעים כי אבל אינו משלח קרבנותיו לבית המקדש, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: קרבן שלמים נקרא כך גם כדי ללמדנו שאדם מביא אותו בזמן שהוא שלם ודעתו שלימה ומיושבת, ולא בזמן שהוא אונן (ביום הראשון לאבלו), שהוא בצער.

ושואלים: מנודה מהו שישלח קרבנותיו? אמר רב יוסף, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו, ושלחו קרבנותיהן. אמר ליה [לו] אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני [שונה] דקיל [שדינו קל] יותר ממנודה על ידי בית דין?

ותוהים: קיל [קל הוא]?! והאמרת חמיר [והרי אתה עצמך אמרת שהוא חמור]? ומשיבים: ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה [מסופק לו הדבר, ומדחה אותו לכאן ולכאן].

ושואלים עוד: מצורע מהו שישלח קרבנותיו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנינו בברייתא], נאמר בענין כהן שנטמא: "ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו" (יחזקאל מד, כו), ומפרשים: "ואחרי טהרתו" — אחר פרישתו מן המת, "שבעת ימים יספרו לו" — אלו שבעת ימי ספירו שסופר עד גמר טהרתו, "וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו" (יחזקאל מד, כז)