אם יכול למעט בעסקו — ימעט, ואם לאו [לא] — יגלגל עמהן ישתתף בעסק עם שאר בני חבורתו, אבל לא יעשה עסק בפני עצמו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מאימתי כופין (הופכים) את המטות — משיצא המת מפתח ביתו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: משיסתם הגולל על קבר המת.

מעשה שמת הנשיא רבן גמליאל הזקן, כיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר לבני הבית: כפו מטותיכם. וכיון שנסתם הגולל אמר להם ר' יהושע: כפו מטותיכם. אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן (חכם).

תנו רבנן [שנו חכמים]: מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת, שהרי בשבת אין אבילות נוהגת ואין כופים את המיטות וצריך לזוקפן כרגיל, הזמן לכך הוא — מן זמן תפילת המנחה ולמעלה (והלאה). אמר רבה בר הונא: אף על פי כן אינו יושב עליה מיד אלא עד שתחשך. ולמוצאי שבת, אף על פי שאין לו לישב אלא יום אחד, שמסתיימים ימי אבילותו ביום ראשון — חוזר וכופה את המיטות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכופה מטתו, לא את מטתו בלבד הוא כופה, אלא את כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות — כופה את כולן. ואפילו חמשה אחין ומת אחד — כולן כופין בכל מקום שהם גרים.

ואם היתה מטה המיוחדת לשימוש כארון לכלים ולא לשינה — אין צריך לכפותה. דרגש — אין צריך לכפותו, אלא זוקפו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, מתיר את קרביטיו את הלולאות שבהן מחזיקים את המצעים והוא נופל מאיליו.

ושאלו: מאי [מה פירוש] דרגש? אמר עולא: ערסא דגדא [מיטה של מזל], שהיו מחזיקים בבית מיטה מקושטת למזל, ואיש לא היה משתמש בה.

אמר ליה [לו] רבה: אלא מעתה לפי פירוש זה של "דרגש" גבי (אצל) מלך, דתנן [ששנינו במשנה] כשהמלך אבל — כל העם מסובים על הארץ, והוא, מפני כבוד המלכות, מיסב על הדרגש. מי איכא מידי [האם יש דבר] שעד האידנא [עכשיו] לא אותביניה [הושבנו אותו עליו], והשתא מותבינן ליה [ועכשיו באבילות דווקא מושיבים אותו]?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מאי קושיא [מה טיבה של הקושיה] שהקשה רבה? מידי דהוה [כמו שהוא הדבר בענין] אכילה ושתיה, שעד האידנא [עכשיו] שלא היה אבל לא אוכליניה [האכלנו אותו] ולא אשקיניה [השקינו אותו], השתא אוכליניה ואשקיניה [עכשיו כשהוא אבל מאכילים ומשקים אנו אותו] בסעודת הבראה!

אלא, אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו. ואי ערסא דגדא [ואם מיטת המזל הוא] אמאי [מדוע] אינו צריך לכפותו? הא תנן [הרי שנינו במשנה]: הכופה מטתו — לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו כופה ובכלל זה גם מיטת מזל זו!

ודוחים: ומאי קשיא [ומה הקושיה] שבכך? מידי דהוה [כמו שהוא בענין] מטה המיוחדת לאיכסון כלים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היתה מטה המיוחדת לכלים ולא לשינה — אינו צריך לכפותה, כך גם מיטה זו שאיננה מיוחדת לשינה.

אלא, אי קשיא הא קשיא [אם קשה, זה קשה] מן ההמשך: רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, מתיר קרביטיו (לולאותיו) והוא נופל מאליו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שדרגש הוא ערסא דגדא [מיטת מזל], מאי קרביטין אית ליה [מה, איזה, לולאות יש לו], שהרי הוא כשאר המיטות?

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד החכמים], ורב תחליפא בר מערבא שמיה [שמו], דהוה שכיח בשוקא דגילדאי [שהיה מצוי בשוק עושי העורות]: מאי [מהו] דרגש — ערסא דצלא [מיטה של עור].

איתמר נמי [נאמר גם כן] אמר ר' ירמיה: דרגש — סירוגו מתוכו, שבתוך עצי המיטה עצמם עושים נקבים ולולאות כדי לקשור את הסירוג, ואילו מטה — סירוגה על גבה, שמסרגים על עצי המיטה. ולכן אי אפשר להתיר את הסירוג הזה.

אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בענין דרגש. וכיוצא בו איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי: מטה שנקליטיה (המוטות שמעליה) יוצאין החוצה הרבה ולכן אם הופך אותה תישאר גבוהה כמות שהיתה — זוקפה ודיו ואינו צריך לכפותה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם ישן האבל על גבי כסא, על גבי אודייני (מכתשת) גדולה הפוכה, או על גבי קרקע — לא יצא ידי חובתו למרות שהתענה בשנתו. אמר ר' יוחנן: הכוונה מפני שלא קיים מצוות כפיית המטה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מכבדין (מטאטאים) ומרביצין מים על עפר הרצפה בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות וקיתוניות (כלי שתיה) בבית האבל. ואין מביאין את המוגמר (בשמים שמניחים על גבי גחלים לקטורת) או את הבשמים לבית האבל.

ושואלים: איני [הכן הוא]? והא תני [והרי שנה] בר קפרא ברייתא זו: אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל. ומכאן אפשר ללמוד כי ברוכי [לברך] הוא שלא מברכין, הא אתויי [אבל להביא] — מייתינן [מביאים], בניגוד לברייתא הראשונה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [כאן] — בבית האבל עצמו אין מביאים בשמים, הא [כאן] — בבית קרוביו המנחמין מביאים בשמים, אבל אין מברכים עליהם.

ב משנה אין מוליכין את סעודת ההבראה לבית האבל לא בטבלא (שולחן קטן) ולא באסקוטלא (קערה) ולא בקנון (סל שראשו אחד צר) אלא בסלים. ואין אומרים ברכת אבלים בחול המועד, אבל עומדין בשורה כשיוצאים האבלים מבית הקברות, ומנחמין אותם, ופוטרין את הרבים שאומרים להם שהם רשאים ללכת לבתיהם לאחר שקיימו מצות תנחומי אבלים.

וכן אין מניחין את המטה של המת ברחוב בחול המועד שלא להרגיל את ההספד, שלא יבואו להספיד ברחוב כפי הנהוג בימות החול. ולא מניחים ברחוב מיטותיהן של נשים מתות לעולם ולא רק בחול המועד, מפני הכבוד, מפני שלפעמים שותת מהן דם ויהא בזיון להן אם ישארו כתמי דם ברחוב.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו מוליכין את סעודת ההבראה בבית האבל בדרכים שונות, עשירים היו מביאים בקלתות (סלים) של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ענפי ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים, שהכל רואים שעניים הם. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודן של עניים.

כיוצא בו, תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו משקין בבית האבל יין שנותנים לאבל בסעודת הבראה, את העשירים בכוסות של זכוכית לבנה, ואת העניים בכוסות של זכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין, שהכל רואים שהם עניים. התקינו שיהו הכל משקין בבית האבל בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים.

ועוד: בראשונה היו מגלין פני עשירים שמתו ומכסין פני עניים, מפני שהיו מושחרין פניהן מפני הבצורת, והיו עניים מתביישין שהם נקברים בצורה אחרת. התקינו שיהו מכסין פני הכל, מפני כבודן של עניים.

ועוד: בראשונה היו מוציאין לקבורה עשירים בדרגש, ועניים