|
טקסט הדף מנוקד
חַיָּיב בְּשִׂמְחָה וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר וְשׁוֹטֶה וְקָטָן פְּטוּרִין אַף מִן הַשִּׂמְחָה הוֹאִיל וּפְטוּרִין מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן רְאִיָּה דִּפְטִירִי וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן שִׂמְחָה דִּמְחַיְּיבִי
לְעִנְיַן רְאִיָּה גָּמַר רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל דִּכְתִיב הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וּכְתִיב בְּבֹא כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת וְהָתָם מְנָלַן דִּכְתִיב לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְתַנְיָא לְמַעַן יִשְׁמְעוּ פְּרָט לִמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ פְּרָט לְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר לְמֵימְרָא דְּכִי לָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר וְהָא הָנְהוּ תְּרֵי אִילְּמֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא וְאָמְרִי לַהּ בְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּכׇל אֵימַת דַּהֲוָה עָיֵיל רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא הֲווֹ עָיְילִי וְיָתְבִי קַמַּיְיהוּ וּמְנַיְּידִי בְּרֵישַׁיְיהוּ וּמְרַחֲשִׁין שִׂפְווֹתַיְיהוּ וּבָעֵי רַבִּי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ וְאִיתַּסּוֹ וְאִשְׁתַּכַּח דַּהֲווֹ גְּמִירִי הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְכוּלֵּהּ תַּלְמוּדָא אָמַר מָר זוּטְרָא קְרִי בֵּיהּ לְמַעַן יִלְמְדוּ רַב אָשֵׁי אָמַר וַדַּאי לְמַעַן יִלְמְדוּ הוּא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמַעַן יִלְמְדוּ וְכֵיוָן דְּלָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר וְכֵיוָן דְּלָא שָׁמַע לָא גָּמַר הַאי מִלְּמַעַן יִשְׁמְעוּ נָפְקָא אֶלָּא וַדַּאי לְמַעַן יִלְמְדוּ הוּא אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם חֵרֵשׁ בְּאׇזְנוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאׇזְנֵיהֶם וְהַאי בְּאׇזְנֵיהֶם מִבְּעֵי לֵיהּ בְּאׇזְנֵיהֶם דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל הַהוּא מִנֶּגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל נָפְקָא אִי מִנֶּגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל הֲוָה אָמֵינָא אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמְעִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּאׇזְנֵיהֶם וְהוּא דְּשָׁמְעִי הָהוּא מִלְּמַעַן יִשְׁמְעוּ נָפְקָא אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת פָּטוּר מִן הָרְאִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר רְגָלִים וְהָא רְגָלִים מִבְּעֵי לֵיהּ פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין הָהוּא מִפְּעָמִים נָפְקָא דְּתַנְיָא פְּעָמִים אֵין פְּעָמִים אֶלָּא רְגָלִים וְכֵן הוּא אוֹמֵר תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים וְאוֹמֵר מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב דָּרֵשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב כַּמָּה נָאִין רַגְלֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל בַּת נָדִיב בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא נָדִיב שֶׁנֶּאֱמַר נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֶלָּא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לְגֵרִים אָמַר רַב כָּהֲנָא דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשּׁוּם רַבִּי תַּנְחוּם מַאי דִּכְתִיב וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבּוֹר רֵק אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מָיִם אֶלָּא מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן] חִסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין אָמַר לָהֶם מָה חִידּוּשׁ הָיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין אָמַר לָהֶם אַף עַל פִּי כֵן אִי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִידּוּשׁ שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה וּבַמֶּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם אָמְרוּ לוֹ בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל וּמָה דָּרַשׁ בָּהּ הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמוֹד נָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמוֹעַ טַף לָמָּה בָּאִין כְּדֵי לִיתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶן אָמַר לָהֶם מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיַדְכֶם וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי וְעוֹד דָּרַשׁ אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם דִּכְתִיב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר רש"יחייב בשמחה. לשמוח בחג דכתיב ושמחת בחגך (דברים טז) ואמרינן לקמן (דף ח.) דשמחה בשלמים לאכול את הבשר וילפינן לה (פסחים דף קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ולקמן פריך: מ''ש לענין ראייה דפטור ולענין שמחה דמחייב: ושאינו לא שומע ולא מדבר. היינו חרש דמתניתין שסמכו לשוטה וקטן: ראייה מהקהל. דכתיב בפרשת הקהל בבוא כל ישראל לראות וגו' ופרשת הקהל המלך היה קורא משנה תורה בעזרה בכל מוצאי שמטה דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו' (דברים לא): פרט לשומע ואינו מדבר. השתא משמע שאין זה ראוי ללמוד: הלכתא. משניות: למען ילמדו. ואין זה ראוי ללמד אחרים: רב אשי אמר ודאי למען ילמדו. כלומר בלאו קושיא דהנך תרי אילמי ליכא לאוקמי לדרשה דתנא דמעיט מהכא שומע ואינו מדבר אלא מלמען ילמדו: דאי סלקא דעתך מלמען ילמדו. הוא דמשמע ליה אלמא סבירא ליה לתנא דכיון דלא מישתעי לא גמיר לנפשיה: וכיון דלא שמע. אנן סהדי דלא גמיר וכיון דתנן למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ואנן סהדי דטעמא משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי למהדר תו למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר כיון דסבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי לא גמיר מלמען ישמעו ממעט ליה אלא ודאי סבירא ליה דמאן דלא משתעי נמי גמיר ולא מלמען ישמעו ממעט הלכך הדר ומעטיה מלמען ילמדו הלכך ודאי למען ילמדו הוא דדריש: פרט לבעלי קבין. כשחתכו רגליהם נתנו קב קטן בסוף שוקו ונותנים בו מוכין וסומך סוף שוקו עליו: אלא רגלים. אדם שיש לו רגלים: פעמיך בנעלים. אלמא בבעלי מנעלים שייכי פעמים ובראייה כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו': שנקרא נדיב. על שם שנדבו לבו להכיר בוראו: נדיבי עמים. הם הגרים המתנדבין מבין העמים לקבל עליהן עול מצות: והבור רק. משום דרבי תנחום אמרה נקט לה הכא גבי שמעתתא דרבי תנחום: אבל נחשים ועקרבים יש בו. לא היה רק אלא ממים: להקביל פניו. יום טוב היה שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים כדאמרינן במסכת ראש השנה (דף טז:) מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת (מלכים ב' ד): תלמידיך אנו. ואין לנו לדבר בפניך: האמרת. שבחת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד) ישתבחו שדרכן צלחה: חטיבה אחת. שבח אחד שבח מיוחד לומר אין כמוך לכך בחרנוך לאלוה: תוספותגמר ראיה ראיה מהקהל. ונשים ליכא לחיובי דקא ממעטו ליה לקמן מזכורך וכן אמרינן: לקמן הא למה לי קרא תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא מהו דתימא נילף ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות וטפלים לא מחייבינן כמו בהקהל וליתן שכר למביאיהם כי התם דמקל וחומר פטרינן ליה כדפרישית לעיל דנשים פטורות טפלים לא כל שכן ולקמן דמרבינן קטן שהגיע לחינוך מדכתיב כל ולא גמרינן מהקהל התם אסמכתא בעלמא הוא כדמסיק ומהאי ק''ו נמי פטור וכי פריך דרבנן הוא מצי לאקשויי למה לי קרא ליגמר מהקהל אלא. עדיפא מינה פריך: מלמען ישמעו נפקא. דפשטיה דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הלכך מה לנו שישמע כיון דלא גמיר ממעטינן ליה שפיר: אלא קרי ביה למען ילמדו. ואף על גב דלא משתעי גמיר ולהכי לא נפקא להו מלמען ישמעו וכן מדבר ואינו שומע אפילו שמע עד השתא דמצי גמיר לאחריני כיון דלא מצי גמיר בהאי הליכה מה לו ללכת וכיון דלא שמע לא גמיר מכאן ולהבא אע''ג דגמיר לאחריני עד האידנא לא יזיל השתא כיון דלא יועיל לו הליכה זו דהא לא קאמר קרא הקהל אלא שישמעו בקריאת המלך ויבינו מהשתא ויבאו לידי יראת הצור דכתיב בסיפיה דקרא ויראו את ה' והש''ס לא חש להביאו דפשיטא ליה דמשתעי בהני אבל מלמען ילמדו לא מצי מפיק בלא ישמעו דלא הוינא מפיק מדבר ואינו שומע כיון דשמע מקמי הכי ושפיר גמיר אף לאחריני וגם יבין למה נקהלו עכשיו וגם יצטרך ישמעו כדאמרינן לקמן: חרש באזנו אחת. בירושלמי אמר ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א''ר יוסי בר בון פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דתני רבי יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות (שמות כח) רבנן אמרי שתי כתונות לכל אחד רבי יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד הכי נמי רבנן אמרי באזניהם שתי אזנים לכל אחד ורבי יוסי אמר אזן לכל אחד ואחד: אף על גב דלא שמעי. מחמת שהן רחוקים אבל אם היו חרשין ממעטינן מבאזניהם: מפעמים נפקא. וכי אמרינן לקמן רגלים פרט לבעלי קבין אסמכתא בעלמא הוא דמפעמים נפקא וכי פריך במצות חליצה (יבמות דף קג. ושם) ובערכין פרק האומר משקלי (דף יט: ושם) ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין ההיא מדסמכיה רגלים קאמר ולא משום שהוא עיקר דרשה: תחילה לגרים. שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו: נשים לשמוע. אמר בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה: כדי ליתן שכר למביאיהן. ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|