גזלן דדבריהם, מי שנחשב כגזלן רק מדברי סופרים, כגון מפריחי יונים ומשחקים בקוביא — אף שפסול לשאר עדויות, כשר לעדות אשה להעיד שמת בעלה, גזלן דדברי תורה — פסול גם לעדות אשה. נימא [האם נאמר] כי רב מנשה הוא שאמר כר' יהודה, שהרי גם ר' יהודה במשנתנו פסל לעדות אשה רשע גמור שהודה שהוא רוצח, אבל לא מי שהודה שהיה בחבורת הרוצחים!

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב מנשה: אנא דאמרי [אני, מה שאמרתי], הוא אפילו לרבנן [לשיטת חכמים], ואף שחכמים לא התירו רשע מדברי תורה לעדות אשה, כשהעד עצמו אומר "הרגתיו" — נאמן, וטעמא דרבנן הכא [וטעם דברי חכמים כאן] הוא כדברי רבא, שאמר רבא בניגוד לשיטת רב יוסף: שאף אם אמר "פלוני רבעני לרצוני" אינו נאמן על עצמו, כי אדם קרוב אצל עצמו וכיון שכך אינו יכול להעיד על עצמו, כמו שאין קרוב אחר כשר להעיד עליו, ולכן אין אדם משים את עצמו רשע. שאין עדותו על עצמו מתקבלת, משום שקרוב הוא. ולכן נאמן להרוג את הרובע, וכן ב"הרגתיו" נאמר להוציא את האשה.

ושואלים: לימא [האם לומר] לפי הסבר זה שרב יוסף הוא שאמר כר' יהודה? ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב יוסף: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אמרתי, ולדעתי שאני [שונה] עדות אשה דאקילו [שהקילו] בה רבנן [חכמים] והתירו בה אף רשע גמור. ורב מנשה, הפוסל רשע מדברי תורה אף לעדות אשה, הוא שאמר כר' יהודה המחלק אף בעדות אשה בין רשע מדברי תורה לרשע מדברי חכמים.

א שנינו במשנה שמקבלים עדות מי שאמר "הרגתיו", "הרגנוהו". ור' יהודה מחלק בין האומר "הרגתיו" שפסול לעדות והאומר "הרגנוהו" שכשר, ותנשא אשתו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] "הרגתיו" ומאי שנא [ובמה שונה] "הרגנוהו"? הלא גם כשאומר "הרגנוהו" מודה הוא שהיה אחד הרוצחים! אמר רב יהודה: לא שאמר "הרגנוהו" במובן שהוא עצמו השתתף בכך, אלא באומר: אני הייתי עם הורגיו בחבורה אחת, אבל לא השתתפתי ברצח.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] המוכיחה שזו היא כוונת ר' יהודה: אמרו לו לר' יהודה, מעשה בליסטים (שודד) אחד שיצא ליהרג בעיר מגיזת קפוטקיא, ואמר להם "לכו ואמרו לה לאשת שמעון בן כהן: אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד", ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: "בכניסתו ללוד", והשיאו על פי עדות זו את אשתו. משמע שסומכים גם על עדותו של הרוצח עצמו! אמר להם ר' יהודה: משם מביאים אתם ראיה?! שם מדובר באומר "אני הייתי עם הורגיו". ותוהים: איך אפשר לפרש כך?

והא [והרי] "לסטים", קתני [שנינו], משמע שהוא עצמו היה שודד! ומשיבים: שנתפס על ידי לסטיות. כלומר, נתפס באשמת שוד. ושואלים: והא [והרי] "יצא" ליהרג קתני [שנה], משמע שמצאו שבאמת היה רוצח! ומשיבים: היה זה בי דינא [בית דין] של גוים דלא דייקי וקטלי [שאינם מדקדקים והורגים], שכיון שמצאוהו בחבורת השודדים לא בדקו לדעת אם הוא עצמו היה רוצח. ולענייננו ראיה מכאן שר' יהודה מתיר לסמוך רק על עדותו של מי שאומר "אני הייתי עם הורגיו", שבכך אינו מרשיע את עצמו.

ב משנה החכם שבא לפניו דין בין בני הזוג, שנדרה האשה נדר, כגון שאסרה על עצמה את בעלה, ובאו בני הזוג לחכם להתיר את הנדר, ולא מצא פתח לנדר ואסר את האשה בגלל נדר זה על בעלה, ומשום כך התגרשה ממנו — הרי זה לא ישאנה חכם זה, כדי שלא יחשדו בו שאסר אותה כדי שיוכל הוא לשאתה. אבל אשה שמיאנה, שהיתה קטנה, ואמרה שאיננה רוצה בבעל שהשיאוה לו אמה ואחיה או שחלצה בפניו, בפני החכם — ישאנה, מפני שהוא, החכם, משמש בבית דין של שלושה ואינו דן יחידי, ולכך לא יחשדו בו.

ג גמרא שנינו במשנה שהחכם שאסר את האשה בשל נדר, לא ישאנה. ומדייקים: הא [הרי] אם התירה לבעלה ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה — ישאנה. ונברר, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — אילימא בחד [אם תאמר שהיה הוא דיין אחד] — חד מי מצי מתיר [דיין אחד, האם יכול להתיר] נדרים? והאמר [והרי אמר] רב אמר ר' חייא בר אבין אמר רב עמרם: תנא [שנה] החכם בברייתא: התרת נדרים בשלשה!

ואלא תאמר שפה מדובר לא בחכם יחיד, אלא באחד מתוך תלתא [שלושה], מי חשידי [האם חשודים] שלושתם שכולם הטו את הדין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מיאנה או שחלצה בפניו — ישאנה, מפני שהוא בית דין. משמע שאם היה החכם רק אחד מחברי בית הדין — איננו חשוד!

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר כאן בחד [בדיין אחד], וכדאמר [וכפי שאמר] רב חסדא אמר ר' יוחנן: שמתירים נדרים אף ביחיד מומחה (חכם מובהק) ולא רק בשלושה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ביחיד מומחה, וכיון שהתיר ביחידי יש מקום לחושדו.

ד שנינו במשנה שאם מיאנה או שחלצה האשה בפני חכם — יכול לשאתה מפני שהוא היה רק דיין אחד מבית הדין שעסק במיאון או בחליצה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא בית דין, כלומר, אחד משלושה דיינים. ונדייק הא בתרי [הרי אם היו בשניים] בלבד — לא,

ויש לשאול: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו בברייתא]: עדים החתומים על שדה מקח, ועל גט אשה — לא חשו חכמים לדבר זה לאסור עליהם לקנות את השדה או לשאת את האשה, כי אין חושדים בשניים שעשו קנוניה ונתכוונו לכך מתחילה? הרי שאף בשניים אין מקום לחשד! ומשיבים: אכן, באמת גם אם היו שניים, לא היו חשודים, אלא היא גופה קמשמע לן [את ההלכה ההיא עצמה השמיע לנו] שצריך שיהיה במיאון בית דין שלם, לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדברי מי שאומר] כי מיאון יכול להיעשות בפני שנים, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שמיאון אינו נעשה אלא בשלשה דיינים.

ה ביחס לאלה שאמרו עליהם במשנה שלא ישאו אשה זו, איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: אם כנס למרות האיסור, מהו שיוציא? רב כהנא אמר: אם כנס — מוציא, רב אשי אמר: כנס — אינו מוציא. תני להו [שנה להם] רב זוטי דבי [מבית מדרשו] של רב פפי לחכמים ברייתא כדברי האומר כנס אינו מוציא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: הלכה זו שאמרת, שאם כנס אינו מוציא, האם גמרא [מסורת] היא בידך, או סברא [סברה] משלך היא? אמר להו [להם]: מתניתין [משנתנו] היא, כלומר, אני למד דבר זה מדיוק לשון המשנה. ששנינו במשנה: הנטען שבא על השפחה ונשתחררה אחר כך, או שבא על הגויה ונתגיירה לאחר מכן — הרי זה לא יכנוס אותן לאחר שהותרו, ואם כנס — אין מוציא. אלמא [מכאן]