החולץ ליבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בשעת החליצה וילדה אחר כך, בזמן שהולד שנולד של קיימא (שלא היה נפל ולא היה צורך כלל בחליצה) — הוא, החולץ, מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, שכן לא היתה זו חליצה כלל, ואין הם נחשבים כקרובים כלל. ואף לא פסלה מן הכהונה כחלוצה, אלא היא כאלמנה רגילה.

אין הולד של קיימא והוברר שאכן היתה צריכה לחלוץ — כיון שחלצה, הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.

הכונס (נושא לאשה) את יבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בזמן שכנסה, וילדה, בזמן שהולד של קיימא — יוציא את האשה הזו, שהרי היא אשת אחיו האסורה לו, וחייבין שניהם בקרבן חטאת משום ששגגו בעבירה חמורה שחייבים על זדונה כרת.

ואם אין הולד של קיימא — יקיים אותה כאשתו.

נולד ילד, אלא שהוא ספק בן תשעה חודשים לאח הראשון שמת, ספק בן שבעה לאחרון — יוציא, והולד כשר. שבין שהוולד הוא מהבעל הראשון ובין שהוא מהבעל השני (היבם) לא היתה עבירה ביצירתו. וחייבין באשם תלוי ככל מי שעבר עבירה שעל ודאי מביא חטאת ועל ספק — אשם תלוי.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה: החולץ למעוברת ואחר כך הפילה. ר' יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין משום שנתברר לאחר מעשה שחליצתה כשירה היתה. ריש לקיש אמר: צריכה חליצה נוספת מן האחין, משום שהחליצה הראשונה לא נעשתה כראוי.

ומבארים, ר' יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת שמה חליצה וחליצה כשירה היא, אלא אם כן יתברר לאחר מכן שילדה ילד חי, וכן ביאת מעוברת שהפילה לאחר מכן — שמה ביאה, וקיים בה מצות ייבום. וריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ולכן אין החליצה הזו, או הביאה הזו, פוטרת יבמה זו (וכן את צרותיה) מזיקת הייבום.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב, ואם תרצה אמור בסברה].

ומפרטים, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים בסברה] זו: ר' יוחנן סבר: אם יבא אליהו בשעת החליצה ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה [שזו שהיא מעוברת בו תפיל אותו], מי לאו [האם לא] בת חליצה ויבום היא? וכיון שכך, השתא נמי תגלי מילתא [עכשיו גם כן יתגלה הדבר] למפרע, שמאחר שהפילה לבסוף, אנחנו אומרים שכבר אז זה לא היה ההריון ממש, וממילא היתה חליצתה חליצה, וביאתה ביאה כשירה.

וריש לקיש אמר: תגלי מילתא [יתגלה הדבר] למפרע לא אמרינן [אין אנו אומרים], שכיון שבאותה שעה לא היה הדבר ראוי, אף על פי שלאחר מעשה זה התברר — אין אנחנו אומרים שבירור זה כוחו יפה למפרע.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב]; ר' יוחנן סבר: הלא "ובן אין לו" (דברים כה, ה) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא לית ליה [והרי אין לו] בסופו של דבר. וריש לקיש סבר: שאת הביטוי "ובן אין לו" כבר דרשוהו חכמים, ופרשוהו: עיין עליו. כלומר, חפש בכל דרך, שמא יש לו בן באיזה מקום שהוא בעולם. ועובר זה הוא לפי שעה בגדר בן כלשהו, ולכן אין בה מצות ייבום.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה — משום הכי [כך] פסלה על ידי חליצה זו מן הכהונה, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאומר אתה] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, אמאי [מדוע] פסלה מן הכהונה? הלא לשיטתך מה שעשה אינו נחשב כלל!

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: פסול זה לכהונה מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, ולחומרא בעלמא [ולהחמיר בלבד] שמא יבואו לטעות בכך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: שנינו אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה — היינו דקתני [זהו ששנה] "פסלה מן הכהונה" — כוונתו לחומרא בלבד שאנו מחמירים עליה, ולא קתני [שנה] "אינה צריכה חליצה מן האחין". ומשמע שצריכה חליצה מן האחים לפי שהחליצה הראשונה חליצה פסולה היתה ולא הועילה כלל, אף שמחמירים בה לפוסלה בגלל חליצה זו מן הכהונה.

אלא לדידך [לשיטתך שלך] שאתה אומר שחליצה מעוברת שמה חליצה, אם כן "אינה צריכה חליצה מן האחין" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], שבאמת אינה צריכה חליצה מן האחים. ואיידי דתנא רישא [ואגב ששנה בראש המשנה] "לא פסלה" — תנא סיפא [שנה בסופה] "פסלה", כדי להשלים את ההקבלה הסגנונית, אבל למעשה — פטורה לגמרי, ואינה צריכה חליצה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בסיפא: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה — משום הכי [כך] קתני [שנה] יקיים.

אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, הרי ביאתו הראשונה לא עשתה בה כל קנין ואם כן — "יחזור ויבעול ויקיים" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיב ריש לקיש: אכן, מאי [מה] פירוש "יקיים" — יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי [שלא די] להחשיבה כאשתו בלא ביאה נוספת לאחר שהפילה, אלא כיון שדרך העולם שאם יקיים אותה יבוא עליה — לא פירשו את הדבר. אבל חייב לעשות בה מעשה, ובלא זה אכן לא יקנה אותה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה — היינו דקתני [זהו ששנה] "יקיים", שפירושו: יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי בלאו הכי [שלא די בלא זה] וצריך לעשות בה מעשה של קנין כדי לקיימה ובלי זה גם לא תוכל להינשא לאחר,

אלא לדידך [לשיטתך שלך] שכבר היא קנויה לו כאשתו — "רצה יוציא, רצה יקיים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבודאי אינו חייב לקיימה, ויכול לגרשה לאחר שקנאה בביאתו הראשונה! השיב לו ר' יוחנן: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן] אלא, איידי דתנא רישא [אגב ששנה בתחילה] "יוציא" — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] "יקיים" כדי לשמור על ההקבלה הלשונית.

מיתיבי [מקשים] מברייתא על ר' יוחנן, שנינו: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה לאחר, שמא יהא ולד בן קיימא. ותוהים תחילה על לשון הברייתא: אדרבה (להיפך), כי הוי [כאשר יהיה] הולד בן קיימא, הלא אז מיפטרה [נפטרת] צרתה, שהרי מתברר שהיו למת בנים, ויכולה אלמנתו להינשא לכל מי שתרצה! אלא אימא [אמור] ותקן את הגירסה כך: שמא לא יהא הולד בן קיימא, וכיון שאז נתברר שלא היו למת בנים, הרי אף הצרה זקוקה לייבום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כשיטת ר' יוחנן שביאת מעוברת שמה ביאה, אמאי [מדוע] אם כן לא תנשא צרתה? תיפטר "הצרה" בביאה של חבירתה בכל מקרה; שאם הולד בן קיימא — הרי אין עליה חובת ייבום, ואם איננו בן קיימא — על כל פנים נפטרה על ידי ביאה של צרתה!

אמר אביי: יש לתרץ כי בביאה של יבמה מעוברת כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דלא פטרה [שאינה פוטרת], כי פליגי [כאשר חלוקים הם] הרי זה בחליצה.

שר' יוחנן סבר: חליצת מעוברת שמה חליצה, אף שביאת מעוברת לא שמה ביאה. וריש לקיש סבר: ביאת מעוברת לא שמה ביאה, וכן חליצת מעוברת לא שמה חליצה.

אמר ליה [לו] רבא: מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל דרך שתרצה להבין אי אפשר לומר כדבריך. שהרי אי [אם] ביאת מעוברת שמה ביאה, שכיון שהפילה לבסוף כאילו לא היתה מעוברת — אם כן חליצת מעוברת גם היא שמה חליצה. ואי [ואם] ביאת מעוברת לא שמה ביאה, משום שאנחנו דנים לפי המצב כעת, וכעת הרי היא מעוברת, אם כן — חליצת מעוברת נמי [גם כן] לא שמה חליצה. דהא קיימא לן [שהרי קיים לנו, מוחזק בידינו],