עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר: הִנֵּנִי". נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא עושה לקרובים התקרבות יותר אז תהיה ענייתו קרובה לתפלתו שלא יאמר ה' הניחו לו עד שיתמקמק אלא כהא דאמרו (תענית כה:) היכי דמי שבח צבור אמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתי מטרא כן כאן (ישעיה נח, ט) 'אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה' תכף ומיד.
כָּל (אדם) יְהוּדִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, אֵינוֹ אָדָם. נראה לי בס"ד הטעם כי אות אל־ף דאדם צורתו יו־ד למעלה רמז לזרע האב ויו־ד למטה רמז לזרע האם וא־ו באמצע רמז לגוף הולד הנוצר משני הזרעות אלו ונשאר אותיות דם [44] שהם מספר א־ב א־ם [44] לומר הזרעות הרמוזים בציור האל־ף הם של אב ושל אם ואם כן זה שאין לו אשה שממנה יהיה זה הרמז של התולדה הנרמז באותיות אדם אין זה נקרא אדם.
כָּל שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע, אֵינוֹ אָדָם. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי הקדוש ברוך הוא קרא ליחזקאל הנביא ע"ה 'בֶּן אָדָם' (יחזקאל ב, א) מפני שהיה בחינת קין שהיה בכור של אדם הראשון וידוע כי קין והבל חלקו העולם קין לקח הקרקע והבל המטלטלין ולכן מי שאין לו קרקע אינו מסוג קין שנאמר בו 'בן אדם' ולכן אינו נקרא אדם.
ועוד רמז לפי דרכו מי שאין לו קרקע רוצה לומר אין לו בירור ניצוצי קדושה מן הקרקע שהוא הדומם והוא בירור ראשון מן בירורי הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] אינו אדם כי נקרא אדם לרמוז שחייב לברר מראשית הבירורים שהוא בירור האדמה.
(בראשית ב, יח) "אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"? זָכָה, עוֹזַרְתּוֹ, לֹא זָכָה, כְּנֶגְדּוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל 'אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ' והנה כנגד אותיות עזר יש אותיות שפח שהוא לשון צרעת דכתיב (ישעיהו ג, יז) וְשִׂפַּח אֲדֹנָ־י קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, ואמרו בגמרא (מגילה יב:) מלמד שפרחה בהם צרעת. וזהו שנאמר 'זכה' עזר 'לא זכה' אז יתקיים בה משמעות אותיות שהם כנגדו של עזר כי כנגד עזר יש שפח שהוא לשון צרעת שתהיה צרעת לבעלה.
זָכָה, כְּנֶגְדּוֹ. לֹא זָכָה, מְנַגַּדְתּוֹ (בראשית ב, יח). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אתתך גוצה גחין ולחוש לה, ופירשנו גוצה רוצה לומר שפלה שתראה עצמה שפלה ממך אז זו היא אשה טובה גחין ולחוש לה לגלות לה נסתריך ולבקש ממנה עצה טובה כי טובה היא.
והנה נודע דאצבעות רומזים לגופים ואצבע הנקרא בֹּהֶן בלשון תורה (ויקרא יד, יז) הוא גוף שפל מכל גופי האצבעות כי קצר הוא והאשה ראוי לה שתחשוב עצמה שפלה מן האיש כמו בֹּהֶן זה שהוא שפל מכל האצבעות ואז זו נקראת אשה טובה וזהו שאמר זָכָה כְּנֶגְדּוֹ רוצה לומר שתהיה שפלה כשפלות אצבע בהן הרמוז נגד שם אדם לֹא זָכָה מְנַגַּדְתּוֹ.
או יובן זָכָה כְּנֶגְדּוֹ רוצה לומר שפלה כנגד מספר שם אדם שהוא מספר מ"ה שהוא לשון מיעוט והשפלה כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז) לֹא זָכָה שתתגאה עליו ובזה תהיה מְנַגַּדְתּוֹ.
בַּמָּה אִשָּׁה עוֹזַרְתּוֹ לָאָדָם? אָמַר לוֹ: אָדָם מֵבִיא חִטִּין, חִטִּין כּוֹסֵס? פִּשְׁתָּן, פִּשְׁתָּן לוֹבֵשׁ? לֹא נִמְצֵאת מְאִירָה עֵינָיו, וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו? (בראשית ב, יח). הקשה הרב יד יוסף ז"ל בפרשת חיי שרה וכי תשובה זו דחטים ופשתן היתה נעלמת מן רבי יוסי ולא השיגה מדעתו עד שאמר לו עתה? ועוד למה נקיט חטים ופשתן וכי האיש שלוקח חטים לבית הרחיים וקונה בגד פשתן שכבר עשוי ומתוקן לא עוזרתו בדברים אחרים? ועוד מאי מסיים 'מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו' דמה שייכות יש להארת עינים והעמדתו על רגליו בחטים ופשתן? עיין שם. והרב הנזכר נדחק בישוב דקדוקים אלו ובביאור דברי המאמר הזה.
ואנא עבדא אקח דבר אחד מדבריו שכתב דקיימא לן (משנה שבת ב, ג) כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹֹ אֶלָּא פִשְׁתָן, נמצא הפשתן יצלח למלאכה של הדלקת נר שבת עיין שם. ועוד נקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב:) בעבור מצות חלה נכסיו של אדם מתברכין דכתיב בהפרשת חלה לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד, ל) וידוע דאושר עולם הזה שהאדם רודף להשיגו וצריך אליו הוא 'בני חיי מזוני'
ונראה דרבי יוסי מפרש עוֹזַרְתּוֹ על אושר עולם הזה המשובח שהוא ענין בנים וענין מזונות דלא ניחא ליה לפרש העזר בענין שימוש דמצי למעבד טפי על ידי עבדים ושפחות ומשרתים. ולכן שואל בַּמָּה עוֹזַרְתּוֹ באושר זה דאם על ידי זכות של מצוה וכי היא יש לה מצות יותר ממנו? אדרבה הזכר יש לו יותר שהם מצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ואם כן במה עוזרתו בעניינים אלו?
והשיב לו אליהו זכור לטוב שעוזרתו בזכות שתי מצות הנמצאים בידה ולא ביד בעלה והם האחת היא מצות חלה דכתיב בה (יחזקאל מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ ועל זה אמר לו חטים הוא כוסם אלא דמביא חטים לבית אצל אשתו שתעשם לחם ותפריש חלה ממילא ואז במצוה זו של חלה עוזרתו באושר עולם הזה של מזון כמו שנאמר לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ ועוד פשתן לובש אלא שמביא פשתן לאשתו והיא מתקנת אותו ואז ממילא מזה הפשתן עושה פתילות לנירות שבת שהוא ממה שיוצא מסרקת הפשתן ושיורין הנבדלים מן המסרק שהם יצלחו להדלקת נרות שבת כמו שאמרו במשנה 'כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹֹ אֶלָּא פִשְׁתָן' ובזה עוזרתו באושר הבנים כי הדלקת נרות שבת מסוגלת לזכיית בנים טובים כידוע.
ועל כן סיים בדבריו ואמר נִמְצֵאת מְאִירָה אֶת עֵינָיו וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו והיא כי הבנים נקראים עינים של אביהם כי הזרע נמשך כוחו מן אור עינים ולכן התשמיש מכחיש אור עיניו של אדם וכנזכר בספר הלקוטים פרשת בראשית בפסוק וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הֳ' (בראשית ו, ח). ובזה פירשתי הטעם שהאב קורא את בנו אור עיני ולכן כאן כנגד אותו העזר הנוגע לבנים הנרמז בפשתן כאמור נקיט מאירה את עיניו וכנגד העזר המגיע למזון וממון שרמזו בחטים כאמור נקיט מעמידתו על רגליו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא , ו) כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
(בראשית ב, כג) "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", מְלַמֵּד, שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה. הנה שגגה גדולה היתה ביד הרב חזקוני ז"ל ודעמיה שהבינו כונת המאמר הזה כפשוטו ממש שבא חס ושלום ביאה ממש על כל בהמה וחיה, וחלילה לומר על אותו צדיק יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא אשר המלאכים רעדו ממנו שיבא על כל בהמות וחיות קודם שבא על חוה! ומה שכתב מהרש"א ז"ל בשם בעל הנצחון שאין זה כמשמעו וכו' עיין שם, אך אין מיושב המאמר היטב בכך.
ברם לדידי ישוב המאמר הוא כך כיון שראה שבכל מין יש זכר ונקבה הבין בחכמתו שנעשו כך כדי שיהיה נולד מן זווג זכר ונקבה בריה אחרת כמותם אך הוא בא ונכנס בחקירה אחת גדולה איך מדבוק גופא בגופא יצא בריה חדשה שלמה? כי הוא ראה בעיניו בבהמות וחיות שהזכר והנקבה דבקין זה בזה גופא בגופא והזרע של שניהם לא ראה ולא ידע ולא הכיר בו כי ההזרעה היא באתכסייא ולכן לא נתקררה דעתו בדבר זה איך יצא מדבוק גופא בגופא בלבד בריה חדשה? ואף על פי שחכם גדול היה עם כל זה כיון שעדיין לא אכל מעץ הדעת טוב ורע לא היה לו השגה וידיעה והיכר בדברים אלו שהם שייכים לביאה ותאות המשגל מאחר שלא ניסה בעצמו והיה מחשב אופנים ליישב דעתו בחקירה זו ולא היתה דעתו מתקררת בהם עד שבא על חוה אשתו וידע אשר בדבקות גופא בגופא יהיה הזרעת זרע, נתקררה דעתו להבין כי מן ההזרעה יוצא הולד בריה חדשה שלם כמו המזריע ואין זה דבקות גופא בגופא בלבד! ולפי זה מה שאמר 'בָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה' היינו בא בחקירה ועיון לדעת הוויית התולדה מה היא? ואיך תהיה? וכיוצא בזה הלשון איכא בתלמודא.
עֲתִידִין כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כז, כט) "וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים, כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ". נראה לי בס"ד הכונה כי מצינו שהספנים וכל העוסקים בירידת הים קרי הכתוב לעסקים אלו בשם מלאכה דכתיב (תהלים קז, כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים, נמצא עסק זה של יורדי הים בעלי משוט ומלחים הוא אומנות ודרש רבי אלעזר ברוח קדשו על זמן זה שרוב מלאכה זו של ירידה לים נעשית ביבשה על הקרקע והוא הילוך מסילת הברזל הנקרא שמנדפי"ר כי רוב המהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה וממקום למקום נעתק מן הים ונעשה ביבשה על ידי מלאכה זו של שמנדפי"ר ולזה אמר 'עֲתִידִין כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע' איירי בבעלי אמניות של ירידת הים דאמר עליה הכתוב עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. ולפי זה שפיר דריש להכתוב כפשוטו וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ, דאם קאי על אמניות דעלמא מאי יליף מהאי קרא?
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש עתה כל אמנות דעלמא אריגה וטחינה ואפיה וכיוצא אשר מקודם עושים אותם בידים הנה עתה עושים אותם על ידי פ'אבריקא בגלגלים בסבוב הגלגלים על ידי האור ועסק שהיו עוסקים בו עשרת אלפים בני אדם עושה עכשיו על ידי הגלגל מאליו כרגע ונמצא רוב האומנים הם בטלים ממלאכתם כי האופנים והגלגלים המה עושים מלאכתם ומעשיהם לזה אמר 'שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע' כלומר בטלים ממלאכתם שאין העולם נצרכין למלאכתם.
זְרַע וְלֹא תַּזְבִּין. נראה הוא הדין כיוצא בזה שאם הוא סוחר ובא לו סחורה שיש בה מיני מאכל או מיני כסות שצריך הוא לביתו מהם יקח מן הסחורה שבידו ולא יאמר אמכור את הכל ומה שצריך לביתי אקנה מן השוק!
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם היתה שנת בצורת ונתייקרו החטים כפלים בימי החורף והוא יש לו תבואה למזון שנה הבאה אל יאמר אמכור עתה התבואה ביוקר ואקנה במעות חטים לצורך שנה הבאה אלא זרע תבואה זו, עד כאן דבריו נר"ו.
נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא וּבְחַר שׁוֹשְׁבִינָא. נראה לפרש בס"ד בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה על יהונתן (שמואל ב' א, כו) נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים, והקושיא ידועה דהוה ליה למימר נפלאת אהבתי לך! ועוד הוה ליה למימר 'אהבת רעים' ולמה זכר 'אהבת נשים'?
ובזה ניחא כי בתחלת האהבה שהיתה ביניהם היה יהונתן גדול מדוד המלך ע"ה כי היה בן המלך ויורש העצר ודוד המלך ע"ה לא היה לו אפילו שררה קטנה בעלמא אם כן אהבת דוד באותו זמן אין בה פלא כי היא מכוונת עם משפט אהבת רעים דקיימא לן סַק דַּרְגָּא בְחַר שׁוֹשְׁבִינָא ברם אהבת יהונתן עמו יש בה פלא דאינה שוה עם אהבת רעים אלא דומה לאהבת נשים דמשפטה הוא נְחוֹת דַּרְגָּא נְסִיב אִתְּתָא ולזה אמר 'נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי' רוצה לומר הפלא באהבתך לי ולא באהבתי לך כי אהבתך לי נעשית מסוג 'אַהֲבַת נָשִׁים' ולא מסוג אהבת רעים ובאמת אנחנו אנשים ולא נשים וצריכה להיות מסוג אהבת רעים.
ואומרו נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא. נראה לי בס"ד רמ"ח עשה הם רמ"ח מדרגות זו למעלה מזו ומצות פריה ורביה היא מצוה ראשונה שהיא מדרגה ראשונה והאדם כשנושא אשה צריך שתהיה כונתו לקיים מצוה זו שהיא במדרגה הראשונה ולזה אמר נְחוֹת דַּרְגָּא אחת שברמ"ח מדרגות של רמ"ח מצות נְסִיב אִתְּתָא שתשא אשה בעבור זאת.
או יובן בס"ד ה'נקבה' [157] מספרה נזק [157] וכל זה קודם שתנשא אך אחר שתנשא נקראת אהל שהוא דבר טוב המגין על האדם ואינה נזק כי אחר שתנשא תהיה עזר לבעלה שתהיה לו חומה וגם על ידה יזכה לתורה וטובה ושלום ועוד ועוד וכדאמרינן לעיל ואין בה נזק.
מיהו שם האוהל שהוא הפך הנזק אינו שוה בכל הנשים יש נקראת אהל סתם ויש משובחת ביותר שנקראת אהל מועד [156]. נמצא הזוכה לאשה טובה ביותר שנקראת אהל מעד הנה זאת חסרה מספר אחד ממספר נזק שהיה לה מכבר הנרמז בשם נקבה כי נקבה גימטריא נזק ואהל מועד גימטריא קנ"ו.
וזהו שאמר נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא שתקח אשה טובה שנקראת אהל מועד שמספרה יורד אחד ממספר נזק שהיא לה כבר. אך החבר [210] יש שהוא מזיק כחרב דהיינו 'חבר' בהפוך אתוון 'חרב' אך אתה תוסיף עליו מספר אחד ויהיה החבר מספר ארי [211] שנמשלו בו ישראל לענין התנשאות דכתיב (במדבר כג, כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא ולזה אמר סַק דַּרְגָּא מספר אחד וּבְחַר שׁוֹשְׁבִינָא.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא כי ידוע דאומרים שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהלים קכא, א) בחופה של חתן וכלה מפני כי במזמור זה יש ששה לשונות של שמירה כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] נה"י [נצח הוד יסוד] שהחתן והכלה צריך להם שמירה ביותר בשש קצוות שלהם מעלה ומטה וארבע רוחות. וידוע מה שאמרו במשנה דמידות פרק ב' חמשה עשר מעלות שיש בעזרה הם כנגד חמשה עשרה שיר המעלות שבתהלים ונמצא מזמור אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים כנגד מעלה שניה שבחמשה עשר מעלות דיורדים שם מעלה אחת דוקא.
וזהו שנאמר נְחוֹת דַּרְגָּא רמז למזמור אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים שיורדים בו דרגא אחת וּנְסִיב אִתְּתָא בזה המזמור שאז אתה צריך לשמירה על ידי מזמור זה. ואמר עוד סַק דַּרְגָּא בְחַר שׁוֹשְׁבִינָא כי מזמור י"ד שבט"ו שיר המעלות שהוא כנגד מעלה י"ד שבט"ו מעלות מעילא לתתא הוא מזמור (תהלים קלג, א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד שהוא מדבר בהתחברות אחים והאדם צריך שיקנה לו חבר שתהיה חברתו עמו קשר אמיץ שלא תתפרד כמו האחים שאי אפשר שיתפרדו זה מזה דקשר האחוה אין לו פירוד כן אתה בְחַר שׁוֹשְׁבִינָא כאשר ידבר מזמור י"ד שהוא כנגד דרגא י"ד שלא יש בצידה אלא רק מדרגה אחת.
רַב הֲוָה מִפְטַר מֵרַבִּי חִיָּא, אָמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא לִיצְּלָךְ מִמִּידִי דְּקָשִׁי מִמּוֹתָא. יש להקשות אמאי ברכו ברמז ולא אמר לו על אשה רעה בפירוש? ונראה לי בס"ד כיון דהיה זה בביתו של רבי חייא דמפטר מיניה רב בביתו חש פן תשמע אשתו ותקפיד שתחשוב שמתכוין להשמיעה דברים אלו בעבור שהיא קשה מאד.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דקאמר שנתקשה רב בזה מי איכא מידי דקשה ממותא? עד דנפק אז דק ואשכח! וקשה איך מעיקרא נעלם מן רב פסוק מלא? ובזה ניחא דתחילה בעודו עומד תוך חדרו של רבי חייא כשברכו בזה לא סלקא דעתיה דעל האשה הוא אומר! דקשיא ליה למה דבר ברמז ולא אמר בפירוש שיצלהו מאשה רעה? ואף על פי דרב ודאי ידע דדביתהו דרבי חייא היתה קשה והיה לו לישב דבר זה כי בעבורה דבר ברמז, עם כל זה לא ניחא ליה בהכי מפני שלא ראה את דביתהו דרבי חייא עומדת שם ומהיכא תיתי שתשמע? אך אחר דנפק מן החדר מצאה עומדת שם אצל הפתח ועתה הבין דעל אשה כונתו בדבר זה וכאשר אמר הכתוב (קהלת ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, ומה שדבר ברמז היינו בשביל שידע שאשתו עומדת אצל הפתח דודאי תשמע ותקפיד לחשוב כי עליה מתכוין רבי חייא להשמיעה דבר זה בעבור שהיתה קשה. ונראה דברכת רבי חייא עשתה פירות לרב דהיתה אשתו מצערת אותו מתחלה ואחר כך נתקנה וכמו שאמר רב לחייא בריה אִיעַלְיָא לָךְ אִמָּךְ!
נָפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, (קהלת ז, כו) "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הַאִשָּׁה". נראה לי בס"ד הכונה אחר דנפק רב מן ארץ ישראל וברח לבבל אז הרגיש לפרש דברי רבי חייא על פי פסוק זה וזהו שאמר נָפַק מן ארץ ישראל ואז דַּק וְאַשְׁכַּח פתרי למילתא דא דרבי חייא כי בתחלה לא סלקא דעתיה לפרש דברי רבי חייא בהכי יען כי אמר למה בירך אותי בברכה זו בלבד? אך אחר שיצא מארץ ישראל והלך לבבל ונשא אשה שם והוות מצערת ליה אז אמר ודאי דרבי חייא ידע ברוח הקודש שיפול גורלו באשה קשה ולכך הקדים לברכני בברכה זו!
אֲנָא הוּא דְּקָא אַפִּיכְנָא לָהּ. קשה היה לו לשתוק ולא יגלה לאביו דבר זה כדי שיחשוב רב דאיעליא ותתרבה האהבה ביניהם?
ונראה לי בס"ד דחשש דנפיק מזה חורבא כי אולי יזדמן איזה דבר סוד אשר רב לא יאמין לגלותו לאשתו בראותו כי אינה טובה עמו ושמא תגלהו כדי לצערו ועתה אם יחשוב רב שאשתו נשתנית לטובה ולבה טוב עמו יאמין בה ויגלהו לפניה ומאחר שהיא באמת עודנה עמו כבתחלה אז תגלה סודו כדי לצערו לכך גילה לו דבר זה כדי שלא יטעה בה.
צַיִר לִיהּ בְּסוּדְרֵיהּ וּמַיְתִּי לָהּ. נראה לי בס"ד הא דצייר לה בסודריה ולא במטפחת או בגד אחר להראות לה חיבה כי הסודר מיוחד לחכמים ללובשו לכבוד התורה כי לכן נקרא סודרא דרבנן וכן בגמרא אמרו (שבת עז:) מאי סודרא סוֹד הֳ' לִירֵאָיו (תהלים כה, יד) והראה לה בזה שהיא חולקת עמו בעסק התורה ולכן הסודר שמיוחד לעמלי תורה עושה בו תשמיש לצרכה.
אָמַר לֵיהּ רַב: וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמַר?. אין כונתו לחרחר ריב אלא תורה היא וללמוד הוא צריך. אי נמי רב היה חושב שבזה החיבוב שעושה לה היא גסה דעתה עליו יותר ומצערתו ביותר ואם לא יעשה לה כן עדיף טפי.
