דף סג - א

עליו הכתוב אומר: "הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך. אז תקרא, וה' יענה, תשוע, ויאמר הנני!".

"הלוא פרוס לרעב לחמך, כי תראה עני וכסיתו", זה הרואה את דוחקו של העני ומלוה לו מעות בשעת דוחקו.

"ומבשרך לא תתעלם", זה האוהב את שכיניו, שהם כקרוביו, ^[2] ומקרב את קרוביו, ונושא את בת אחותו.

עתה מביאה הגמרא סימנים לשבע מימרותיו הבאות של רבי אלעזר: א. אשה ב. וקרקע ג. עזר ד. זאת ה. שתי ברכות [הרי"ש בצירי] ו. תגרי ז. פחתי.

א. אשה:

אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם! ^[3]

שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא שמם "אדם".

ב. וקרקע: ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע ^[4] - אינו אדם!

שנאמר: השמים שמים לה', והארץ - נתן לבני אדם.

ג. עזר:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב בבריאת חוה "אעשה לו עזר כנגדו", הוא ללמדך: אם זכה אדם, הרי אשתו עוזרתו. ואם לא זכה - הרי היא כנגדו, חלוקה אשתו עליו, וסותרת דבריו.

ואיכא דאמרי: רבי אלעזר רמי סתירה לכאורה בין הכתיב במקרא הזה ובין קריאתו:

כתיב "כנגדו" בלא האות יו"ד, והוא נקרא כשהוא מנוקד בפתח תחת הנו"ן, ומשמעותו היא, שהאשה ניתנה לו כדי להכעיסו ולנגדו ["נגדא" לשון מלקות הוא].

ואילו אנחנו, קרינן "כניגדו", בסגול תחת הנו"ן. שמשמעותו היא, שהאשה עומדת לעומתו לשמשו [מאירי, וראה רש"י].

ללמדך: אם זכה, הרי אשתו כנגדו. ואם לא זכה הרי אשתו מנגדתו.

אשכחיה רבי יוסי לאליהו [פגש רבי יוסי את אליהו הנביא], אמר ליה רבי יוסי לאליהו: כתיב: אעשה לו "עזר", ובמה אשה עוזרתו לאדם?

אמר ליה אליהו לרבי יוסי: הרי אדם מביא חיטין לביתו. וכי חיטין כמות שהן הוא כוסס בפיו?! הרי ודאי צריכה אשתו לעשות מהם לחם. וכאשר מביא אדם לביתו פשתן, וכי פשתן כמות שהוא הוא לובש?!

וכי לא נמצאת האשה מאירה את עיניו של הבעל, ומעמידתו על רגליו?! ^[5]

ד. זאת:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה. ויביאה אל האדם.

ויאמר האדם [כשבא עליה]: זאת הפעם - עצם מעצמי ובשר מבשרי".

ומשמע מהלשון הזאת, שכבר שימש האדם עם בעלי חיים אחרים, ולא נחה דעתו בהם: מלמד הכתוב, שבא אדם קודם לכן, על כל בהמה וחיה. ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.

ה. שתי ברכות:

ואמר רבי אלעזר:

כתיב אצל אברהם בפרשת לך לך: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך. ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בו כל משפחות האדמה.

וכתיב עוד בפרשת וירא: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול, ונברכו בו כל גויי הארץ".

מאי דכתיב "ונברכו בך כל משפחות האדמה" -

אמר ליה הקב"ה לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך. יש לי לחבר ולערב בגזע של זרעך שתי הברכות של שני ענפים משני אילנות טובים מעמים אחרים -

רות המואביה ונעמה העמונית. ^[6] ומאי דכתיב "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ללמדך, שאפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל

ומאי דכתיב "ונברכו בו כל גויי הארץ", "כל" לרבות הוא בא, ללמד שאפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא [שמות של מקומות הם], שאין עומדות בארץ אלא מעט, אף הן אין מתברכות אלא בשביל ישראל. ^[7]

ו. תגרי:

ואמר רבי אלעזר: עתידים כל בעלי אומנויות ^[8] שיעמדו על הקרקע, להניח אומנותם ולעסוק בחריש וקציר.

שנאמר: "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט, מלחים, כל חובלי הים, אל הארץ יעמדו. ירדו מאניותיהם שהם מתפרנסים מהם, ויעמדו על הארץ, ויעסקו בעבודת הקרקע.

ז. פחתי:

ואמר רבי אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן עבודת הקרקע.

שנאמר: "וירדו [ירידה היא לשון עניות] מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמדו".

וכיון שאמר רבי אלעזר שאומנות הקרקע היא אומנות פחותה, מביאה הגמרא עוד דברים שאמר לגבי עבודת הקרקע:

רבי אלעזר חזיא לההוא ארעא דשדי ביה כרבא לפותיא [ראה קרקע, שהיה זורע בה מאן דהוא כרוב לרוחב הערוגה ^[9]].

אמר ליה רבי אלעזר לאותו אדם: אפילו אי תשדיה לאורכיך [אף לו היית זורע גם לאורך], הרי הפוכי בעיסקא טב מינך [אומנות טובה ממנה היא העיסוק במסחר].

ומביאה הגמרא מעשה שאירע עם רב:

פעם אחת, רב, על לביני שיבלי [נכנס בין שורות השבלים], חזנהו דקא נייפן [ראה אותן מתנופפות ברוח המנשבתן זו בזו].

אמר להו: אי נייפת איתנופי, כמה שתרצו התנופפו, מכל מקום הפוכי בעיסקא - טב מינך.

אמר רבא: מאה זוזי בעיסקא [אם השקעת מאה זוז בסחורה], יהיה לך כל יומא בשרא וחמרא [בשר ויין]. ואילו מאה זוזי בארעא [ואם השקעת מאה זוז בקרקע להתפרנס ממנה], לא יהא לך אלא מילחא וחפורה [מלח ותבואה שלא הביאה שליש]. שאין רווח גדול מהעיסוק בעבודת הקרקע, ואין בו אלא כדי לאכול ירק ומלח. ולא עוד, אלא שאם משקיע האדם את כספו בקניית קרקע כדי לעבוד בה ולהתפרנס מגידוליה, היא מגניא ליה אארעא. [הקרקע שקנה כאילו משכיבתו על הארץ, שהרי צריך הוא לישן בשדה, כדי לשמור על פירותיה כל הלילה], ובכך היא מרמיא ליה תיגרי [גורמת לו להתקוטט בתוך ביתו]. ^[10]

אמר רב פפא: א. זרע תבואה למאכל ביתך, ולא תזבון [אל תקנה תבואה מן השוק]. ואע"ג דכי הדדי נינהו [אף שמחיר התבואה בשוק הוא זול, ולא יהיה לך רווח מהעיסוק בגידול התבואה], מכל מקום, עדיף שתזרע בעצמך את התבואה ולאכול אותה, כי הני, אותם גידולי תבואה שגידלת בעצמך בקרקע שלך - הן מברכן! [הברכה מצויה בדבר שאינך קונה בדמים, ואינו כלה מהר].

ב. זבין [מכור כלי תשמישך] כדי להשתמש בדמיהם לסחורה, ולא תיזול [תיעני], כלומר: עשה זאת קודם שתבוא לידי עניות.

והני מילי ביסתריקי [כלי הבית], הוא שימכור אדם כדי לסחור בדמיהם. אבל גלימא [את מלבושו] לא ימכור, דילמא לא מיתרמיא ליה, שמא לא ימצא מלבוש הגון כמוהו.

ג. טום [סתום] ולא תשפיץ [תשפץ]. אם יש לך חור קטן בכותל רעוע, סתום אותו מיד, ולא תרחיבו ותשפצו יפה יפה כדי לנאותו.

ד. שפוץ [שפץ] ולא תיבני, אם בכל זאת רצונך לייפות ביתך, עדיף שתרחיב את החור ותשפצהו יפה, מאשר תסתרהו לכותל ותבנהו מחדש, היות שכל העוסק בבנין מתמסכן ^[11] [מביאו לידי עניות].

ה. קפוץ זבון [רש"ש] ארעא. זריז תהיה בקניית קרקע. אבל מתון נסיב איתתא, המתן כשאתה נושא אשה, כדי לבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית. ^[12]

ו. נחית דרגא [רד מדרגה] ונסיב איתתא [ושא לך אשה]. לא תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה ^[13].

אבל סק דרגא [עלה מדרגה] ובחר לך שושבינא, אוהב טוב. בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו.

אמר רבי אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, כדי לייראם, לחזור בתשובה.

שנאמר בספר צפניה [פרק ג] "הכרתי גויים נשמו פנותם [הנה הכרתי את הגויים ונעשו מגדליהם שוממים], החרבתי חוצותם מבלי עובר [עשיתי חוצותם חרבות, מבלי איש עובר]. נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב".

וכתיב מיד: אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר [חשבתי על ידי אבדן הגויים באמת עכשיו תיראי מפני, ומהגמול הבא עליהם תקחי מוסר]. ^[14]

רב, הוה מיפטר מרבי חייא [כשנפרד מרבי חייא], אמר ליה רבי חייא לרב: רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא [ישמרך ה' מדבר שהוא קשה ממות].

חשב רב בלבו: ומי איכא מידי דקשה ממותא [וכי יש דבר שהוא קשה מן המות]?!

נפק רב, דק, ואשכח, דייק ומצא ^[15] "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה. וגומר". ^[16]

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו [אשתו של רב היתה מצערתו], כי אמר לה עבידי לי טלופחי [כשהיה אומר לה: עשי לי נזיד עדשים] עבדא ליה חימצי [היתה היא עושה לו חימצי שהוא מין קטניות]; וכשהיה מבקש ממנה לעשות לו חימצי, עבדא ליה טלופחי [היתה היא עושה לו נזיד עדשים].

כי גדל חייא בריה [כשגדל חייא בנו של רב], אפיך לה [היה הופך את בקשתו של אביו מאמו], וכשהיה רב מבקש לעשות לו נזיד עדשים, היה חייא אומר לה: אבא ביקש שתעשי לו חימצי.

וכשראה רב את אשתו ממלאת בקשתו, ולא ידע שחייא בנו הפך את הבקשה, אמר ליה רב לבנו: איעליא לך אמך [השתפרה אמך]! אמר ליה חייא לאביו: לא משום שהשתפרה הרי היא ממלאת את בקשתך, אלא אנא הוא דקא אפיכנא לה [אני הוא שמהפך את בקשתך ממנה].

אמר ליה רב לחייא בנו: היינו דקא אמרי אינשי [זה הוא מה ששגור בפי האנשים]: דנפיק מינך - טעמא מלפך! [בנך, היוצא ממך, מחכים אותך]. ואני עצמי הייתי צריך לעשות כן. ^[17]

ואולם את - לא תעביד הכי [לא תעשה שוב כן]. היות שנאמר "לימדו לשונם דבר שקר, העוה נלאו". ^[18]

רבי חייא, הוה קא מצערא ליה דביתהו [אשתו של רבי חייא, דודו של רב, היתה מצערתו].

כי הוה משכח רבי חייא מידי, הוה צייר ליה בסודריה, ומייתי ניהלה [כשהיה רבי חייא מוצא דבר מה, היה כורך אותו בסודרו, ומביא לה כמתנה].

אמר ליה רב לרבי חייא: והא קא מצערא ליה למר [הרי מצערת היא אותך]!? ^[19]

אמר ליה רבי חייא לרב: דיינו בכך שנשותינו מגדלות בנינו ומצילות אותנו  מן החטא, מהרהורי עבירה. ^[1]