אינהו סבור גזירה משום כסות לילה. עיקר דילה במס' מנחות בפ' התכלת (מנחות דף מ) דתנו רבנן סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין והלכה כב"ה וכו' רב זירא אמר גזירה משום כסות לילה:

אמרו משמיה דרב הדלקת נר בשבת (חנוכה) [חובה] וכן אמר רבא הדלקת נר בשבת (חנוכה) [חובה] ורב חנן אמר אפילו רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה ממנהג של רבי אלעזר וי"א רחיצת ידים ורגלים בחמין מצוה:

סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כב"ה:

ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר נשיתי טובה זו בית המרחץ רבי יוחנן אמר רחיצת ידים ורגלים בחמין:

מתוך שריחו רע, גזירה שמא יניחנו ויצא. איכא דק"ל, בנפט נמי לימא ר"י הכי שהרי ריחו רע כמו שפרש"י ז"ל מדאמרי' ביומא (לט.) בא למדוד לו נפט אומר לו מדוד לעצמך והך קושי' מפרקא לי' ממאי דאשכחית בירושל' גבי קרבי דגים דמקשי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים קרבי דגים כ"ז שהוא דולק אין ריחו רע כבה ריחו רע עטרן בין כבה בין לא כבה ריחו רע [שלא תאמר] הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות, לפום כן צ"ל אין מדליקין אף אנו נאמר כן בנפט שאינו מסריח אלא כשאדם מנענע דהא תלמוד החנוני יש לו בחנותו נפט ואינו מקפיד וכשבא (למחר) [למדוד] א"ל מדוד לעצמך:

שהיו מחבאין ממנו כנפי כסותן. לפי שלא הי' להם בם אלא לבן ולא תכלת, מתייראין שלא יחשדום במיחוי מצות שמתוך שהתכלת דמיו יקרים אין לוקחין אותן ואמר להם יודע אני שאתם חוששין לדברי ב"ש ולפיכך אין אתם מטילין בם תכלת שלא יהא אסורה שלא במקום מצוה לא כך שניתי לכם שהלכה כדברי ב"ה שחייב בציצית מן התורה ודרשי' סמוכין למישרי בהו כלאים ולמה אתם חוששין לדברי ב"ש כלל והרי מן התורה הוא חייב ומותר ואינהו סבור אע"ג דאין הלכה כדברי ב"ש דפטרי לי' מדאורייתא ולא דרשי סמוכין בהא מיהו איכא למיחש ולמגזר משום כסות לילה וכמו שעשו אנשי ירושלים שכל המטיל לו תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהים. ולישנ' דגמ' דייקי כדאמרן, ולא כדברי מי שאומר שהלכה כדברי ב"ש וטעמא דב"ש משום כסות לילה (ידע) שאין זה טעמן של ב"ש אלא גזירה חדשה היא שחששו הם וטעמא דב"ש משום דלא דרש הכא סמוכין (ופטרי) [ולא פטרי] לה נמי מלבן כדפרישית. ואי קשיא, הא במשנה תורה כ"ע דרשי סמוכין א"ל טעמ' דב"ש נמי משום דדרשי סמוכין להזהיר על הכלאים בציצית שלא תאמר יבא עשה וידחה ל"ת. וי"מ דב"ש ממעטי להו מכסותך, דתניא בספרי (דברים רלד) "כסותך" פרט לסדין והם מעמידין אותה כדברי ב"ש ואין זה מחוור לי דהכי מתניא התם כסותך פרט לטיגא לבורסין ולברדסין עד כסותך פרט לסגוס. ונ"ל שכל אלו כלי מטה הם ומשום כסות לילה ממעט להו אצטריך שלא תאמר פעמים שישן בהם ביום קמ"ל כיון שהם מיוחדין ללילה פטורין, וכדברי ב"ה היא סתמא. וכבר פירשתי השמועה יפה במס' מנחות לסייע לדברי רבינו הגדול ז"ל שחייב בלבן ולא גזרו אלא על התכלת, וכ"ד רש"י ז"ל וכל הפורש ממנו כפורש מחיים, ויש לרבים אחרים דברים מרבים הבל:

הא דאמרינן: תתן לו (דברים יח, ד) ולא לאורו מכלל דבת אורו היא. איכא למידק מידי ולא לאורו כתיב, אימא דאינו ראוי לו ולא לאורו, ואתא למעוטי דאין שם תרומה חל עליה, כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין קלז, א) תתן לו ולא לשקו מכלל דאין ראשית הגז נוהג אלא ברחלים. ותירץ רבנו תם ז"ל דכל חד וחד מידריש לפי עניניה, דהכא ליכא למימר הכין, דהא ילפינן ביבמות בפרק האשה רבה (יבמות פט, א) דהתורם מן הטמא על הטהור שהיא תרומה, ותנן (תרומות פ"ב, מ"ב) התורם מן הטמא על הטהור בשוגג תרומתו תרומה, וכדרבי אילעא דאמר (יבמות שם בע"ב) מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה דכתיב (במדבר יח, לב) ולא תשאו עליו חטא וגו', הלכך דרשינן מיניה לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא.

הא דאמרינן: ואינהו סבור משום כסות לילה. פירש רש"י ז"ל (בד"ה ב"ש): דטעמייהו דב"ש דפטרי משום דלא דרשי סמוכין, ומתכלת בלחוד הוא דפטרי אבל במינו חייב, וב"ה מחייבי אפילו בתכלת דדרשי סמוכין, ואינהו הטילו לבן בלחוד ולא תכלת, דאינהו סבור אף על גב דקיימא לן כבית הלל, מכל מקום חכמים גזרו ביה משום כסות לילה. והקשו עליו בתוספות (בד"ה סדין), דהא קיי"ל דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש בריש פ"ק דיבמות (ד, א). ועוד מדקאמר סדין בציצית ולא קאמר סדין בתכלת משמע דלגמרי פטרי ליה ואפילו ממינו.
ור"ת ז"ל פירש (שם), דאפילו לב"ש דבר תורה חייב ואפילו בתכלת, אלא דפטרי ליה לגמרי ואפילו במינו משום דלא אפשר להטיל בו תכלת, וכדמפרש התם במנחות (מ, ב) טעמא משום כסות לילה אי נמי גזירה שמא יקרע סדינו בתוך שלש ויחזור ויתפרנו והתורה אמרה (דברים כב, יב) תעשה ולא מן העשוי, לפיכך פטרוהו מהכל ואפילו להטיל בו מינו, דתכלת מעכב את הלבן, ובית הלל לית להו גזירה כלל ומחייבי ליה אפילו בתכלת, ואינהו בהא סבור כבית שמאי משום כסות לילה. וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל. ולשון אינהו סבור אינו הולמו.

הדלקת נר בשבת חובה. איכא מאן דדייק מדקרי לה חובה שמע מינה אינה טעונה ברכה, כדאמרינן (חולין קה, א) מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ור"ת ז"ל כתב דמים אחרונים לאו משום דאינן טעונין ברכה קרי להו חובה, אלא משום דהן חמורין יותר מן הראשונים לפי שהרגו את הנפש, ועוד שהרי משום מלח סדומית שיש בהם משום סכנת נפשות קרי להו חובה, ומיהו כיון דלית ביה משום חשש איסור אלא משום שמא יבא לידי סכנת נפשות אינן טעונין ברכה, דאינן אלא להצלה בעלמא, אבל הדלקת נר בשבת דאיכא משום מצות עונג שבת טעון ברכה, ולהכי קריא לה חובה משום דלגבי רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה דרחיצת חמין בערב שבת אינה מצוה כ"כ. וכן כתב רב עמרם בסידורו הידוע, המדליק בשבת מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו'. ואומר ר"ת ז"ל שמצוה להדליק לשם נר שבת, שאם היתה דולקת והולכת זקוק לכבותה ולחזור ולהדליק, וכדאמרינן לעיל (שבת כג, ב) א"ל ההוא סבא תנא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר.

מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים. פירוש מקושטת מלשון קשט עצמך (בבא מציעא קז, ב וש"נ), כלומר: מתוקנת והגונה במעשיה וראויה לתלמידי חכמים, וכענין שאמר רבי עקיבא בסמוך כל שיש לו אשה נאה במעשיה.

בית הכסא סמוך לשלחנו. פירוש: סמוך בזמן, וכדתנן (יומא כ, א תמיד כו, א) או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו.

אמר ליה אביי ולימא מר מפני שהוא עף אמר ליה חדא ועוד קאמינא. איכא למידק אי מפני שהוא עף מאי שנא שבת אפילו בחול נמי, כדאמרינן בסמוך אין מדליקין בנפט לבן בחול ואין צריך לומר בשבת. ונראה לי דהכי קאמר ליה, ולימא מר מפני שהוא עף ואין מדליקין בו כלל קאמר, דהא לא קתני אין מדליקין בצרי בשבת אלא סתמא ויש במשמע שאין מדליקין בו כלל, אמר ליה חדא ועוד קאמינא, חדא מפני שהוא עף ואפילו בחול אסור ועוד יש איסור נוסף בשבת מפני שמסתפק ממנו.

הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה וכתבו הגאונים שמאחר שכן מברכים עליה להדליק נר של שבת כשאר מצות שמדברי סופרים ומ"מ רחיצת ידים ורגלים או כל גופו או ראשו בחמין רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחבוב מצות שבת הרי זה משובח:

טלית של פשתן אם ראוי להטיל בו ציצית אפי' ממינו ר"ל חוטי פשתן אם לאו נתבלבלו בו המפרשים ועיקר הדברים לדעתנו שמותר וכמו שכתבוה גדולי הפוסקים והמחברים וענין זה לדעתנו הוא שהדרך סלולה בכל התלמוד לומר שהתורה התירה כלאים בציצית ומסמיכות לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך ר"ל אף מן הכלאים ועיקר הענין שאחר שסמך גדילים תעשה לך לצמר ופשתים כבר גילה שהגדילים צריך לעשותן הן לבגד צמר הן לשל פשתים וכבר גילה במקום אחר שהציצית יש בה פתיל תכלת והדבר ידוע שהתכלת צמר הוא למדת שהותר התכלת בשל פשתי' ומאחר שהותרה הרצועה הותרה אף לשאר החוטים והוא ששאלו במנחות של צמר פוטרים בשל פשתים דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פטרה כלומר אחר שהותר התכלת בפשתים אף שאר החוטים כן אלא של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר שהרי לגוף הציצית אין כלאים בשל צמר שהתכלת צמר הוא והיאך נתירהו לשאר חוטין והשיבו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך לא שנא צמר לפשתים או פשתים לשל צמר ומ"מ חכמים גזרו על הכלאים אף בציצית אם של פשתים בשל צמר הואיל ואפשר ליעשות במינה וכל שאתה מוצא עשה ולא תעשה אין אומרים יבא עשה וידחה את לא תעשה במקום שאפשר לקיים את שתיהן ואם של צמר בפשתים גזרו בו אף על פתיל התכלת שאי אפשר בזולתו מצד גזירות הרבה ואחת מהם משום כסות לילה כלומר שמא יתכסה בו בלילה שהוא שעה שאינה חייבת בציצית ונמצא מתחמם בכלאים שלא במקום מצוה וכן מגזרת קלא (אלין) [אילן] וכן גזרו מסיבות אלו של פשתים בשל צמר אף במקום שאינו מוצא ממין הצמר ושאלו עליה ביבמות וכי ב"ד מתנים לעקור מצוה מן התורה ותירצו בה שב ואל תעשה שאני ומ"מ חוטי פשתן בשל פשתן מותר ואם מפני התכלת הרי אמרו התכלת אינו מעכב את הלבן כלומר שאם אין לו תכלת מטיל את הלבן נמצא עכשיו צמר בשל צמר ופשתים בשל פשתים אין בו פקפוק:

מעתה צריך שתתעורר בשמועה שהוזכרה כאן ונתרחבו בה דברים במסכת מנחות לידע ביאורה לפי שטה זו והוא שאמרו סדין בציצית בית שמאי פוטרין ולשון סדין הוא מונח על כל בגדי פשתן אלא מפני שהוא בן ד' כנפים מה שאין רגילות כן בשאר בגדי פשתן ושאדם רגיל להתכסות בו בשעה שרוצה לרחוץ בתוך ביתו הוא תופש לשון סדין ואמר שב"ש פוטרין אותו משום ציצית אף מחוטים לבנים של מינו והוא שאוסרים בו את התכלת וזה שלדעת ב"ש לא הותרו כלאים בציצית כלל ואינן דורשין סמוכין ואע"פ שבראשון של יבמות דורשים סמוכים אף הם סוברים שסמכן להזהיר שלא לטעות לבא עשה לדחות לא תעשה כלומר לא תלבש כלאים אף במקום גדילים וא"כ הרי נסתלקה ציצית מן הפשתן לגמרי שהרי עיקר הציצית בתכלת ובשל תכלת בשל לבן ואע"פ שאין התכלת מעכב את הלבן מ"מ טלית שאסור בתכלת אינו בדין ציצית ולא אמר כנפות כסותך וכנפות בגדיהם אלא בבגד הראוי לתכלת וכמו שאמרו בספרי כסותך פרט לסדין ונמצא לדעת ב"ש שאין שום ציצית בפשתן פטור מן הלבן ואסור בתכלת:

ואמר אח"כ וב"ה מחייבין פי' בתכלת ר"ל מן התורה ומדרשת סמוכים והלכה כדברי ב"ה ואמרו במנחות א"ר אלעזר בר צדוק והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהים נראה אומרו המטיל תכלת ולא אמר המטיל ציצית ר"ל לבן כלומר אחר שאתה פוסק כב"ה מפני מה מתמיהין למטילי תכלת בסדין שלא היה ר' אלעזר בר צדוק מרגיש בגזירת חכמים והוא שסמך לו א"ר א"כ למה אסרוהו והן הן דברי ר' אלעזר בר צדוק אלא מתוך שלא היה ר' אלעזר בר צדוק מרגיש בדברי חכמים חיזק ר' את השאלה כלומר אף אם תשיבהו שלא עשאוהו מן המתמיהין אלא מגזרת חכמים אמור מעתה אף חכמים מפני מה גזרו בה ופירשו שם לפי שאין בקיאים כלומר אינם יודעים בהיתר כלאים בציצית מתורת סמוכין ויבואו להתיר כלאים בכל ענין ועוד טעם אחר משום כסות לילה וכמו שביארנו [הגה"ה, וי"מ אחר שהלכה כב"ש מפני מה אתה אומר מתמיהין שיראה דחומרא איכא איסורא ליכא]:

מעתה ראוי לפסוק כב"ה אם מצד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה אם מצד שאמרו בברייתא זו והלכה כב"ה ואע"פ שאין למדין הלכה מפי תלמוד הואיל וראינו כאן שר' יהודה בר אלעאי שאלה לתלמידיו וחיזק להם שהלכה כדבריהם נר' שלמדין ממנה ואחר שהלכה כב"ה הרי הפשתן בתורת ציצית מן התורה וחכמים הפקיעוהו מן התכלת מגזירות שהזכרנו ומ"מ נשאר חיובו בציצית אחר שאין התכלת מעכב את הלבן ולא היו בירושלם מתמיהין אלא במטילי תכלת ומ"מ מטילין היו בו לבן ואף בשמועה שבכאן ר' יהודה בר אלעאי היה מתעטף בסדין המצוייץ בתכלת ותלמידיו לא היו נוהגין כן אלא שהיו מציינין בלבן וכשראה אותם מחבאין כנפי כסותם ממנו והרגיש בהם גער בהם ואמר לא כך שניתי לכם וכו':

ובעל התלמוד הודיע התנצלותם ואמרו אינהו סבור משום כסות לילה כלומר אע"פ שקבלו ממנו שב"ה היו מחייבים בתכלת ושהלכה כדבריו שמא דוקא מן התורה אלא שמגזרת חכמים אסור משום כסות לילה ולא שיהו חולקים עם רבן וא"ת שלא היו מציינין כלל אף בפשתים במה היו מתנצלים במה ששנה להם רבן שהלכה כב"ה ואין גזרת כסות לילה אלא במקום תכלת ושמא תשאל לדעת זה מה שאמרו במנחות מלאכא אשכחיה לרב קטינא דהוה מכסי סדינא וא"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה שמשמע שלא היה שם ציצית כלל אפשר שלבן היה שם והיה תופשו על שלא היה מתכסה בבגד שיהא חיובו בתכלת ואע"פ שאמר ציצית אפשר שהציצית כולל תכלת ולבן ואין ראיה לומר שהציצית אינו מונח על התכלת כמו שדמו רבים אלא מונח הוא על כלל הציצית וכונתו לומר אתה משתדל בבגדים שיהא עיקר המצוה נפקע ממנה סדינא בקייטא ליפטר מן התכלת וסרבלא בסיתווא ליפטר מן הכל מצד שאינה בת ד' כנפים ולמדת שלא גזרו על הלבן בפשתן שאם מגזירה שמא יבאו להטיל בה תכלת גזירה לגזירה היא ואם מפני שאין ציצית אלא בבגד הראוי לתכלת הרי ראוי הוא אלא שחכמים גזרו בו:

זו היא שטתנו וזו היא דרך כל העולם להביא טלית של פשתן מצוייצת בחוטי פשתן ואף בשבת ואלו לא היה שם תורת ציצית היה אסור שהרי אמרו המוציא טלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת ומ"מ לשיטתנו אע"פ שאין שם תכלת הרי היא מצוייצת כהלכות סופרים ובטלים לגבה ומ"מ קצת מפרשים חולקים להפקיע ממנה ר"ל מטלית של פשתן מצות ציצית מפני שהם פוסקים כב"ש ומונים את זו בכלל הששה שהלכה כב"ש במקום ב"ה ואין תורת ציצית בפשתן כלל שמאחר שנאסרה בתכלת הופקע לבן ממנה לגמרי ואין זה ציצית ומאחר שאינה ציצית הויא לה משאוי לענין שבת וזה שאמרו סדינא בקייטא כלומר שאינה חייבת בכלום ובדמיון סרבלא בסיתווא והוא שאמרו שם גם כן שרייה ר' זירא לסדיניה כלומר שהתיר ציציותיו ונמצא לדבריהם עכשיו שאין ציצית אלא בשל צמר ובחוטי צמר ויש מפריזים עוד על מדותיהם לומר שאף של צמר עכשיו אינו כלום מפני שהם פוסקים שהתכלת מעכב את הלבן שהרי ר' אמרה והלכה כר' מחבירו ועוד ממה שהשתדלו שם להעמיד המשנה כר' ואין זה כלום שלא השתדלו בכך אלא מפני שהוא סתם המשניות ואם אמרו הלכה כר' מחבירו דוקא מחבירו ולא מחביריו והרי חלקו שם עמו רבנן ובבריתא שנאוה כן וכן שיטת הסוגי' מוכחת שם ממה שאמרו ולא יהא אלא לבן וכו' ומ"מ נמצאו לדעתם פוטרים את כל העולם מן הציצית אלא שיודו בו מתורת זכר ומ"מ בשבת מיהא אסור ואין דבריהם נראין כלל ותפוש לשון ראשון שמנהגן של ראשוני' תורה היא:

זה שכתבנו בכסות לילה שפי' כסות יום שמתכסה בלילה ושזה פטור מן הציצית כך כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ומפני שהם פוסקים בציצית חובת גברא הוא ונמצא שאם יש שם כלאים הרי הן כלאים שלא במקום מצוה ומ"מ גדולי הצרפתים כתבו כסות לילה כסות המיוחד ללילה הא כסות יום חייב בציצית אף אם היה מביאו בלילה ומפני שהם פוסקי' חובת מנא הוא ואין להביאו אף בלילה אלא בציצית ואף בתלמוד המערב פירשו שכסות המיוחדת ליום ולילה חייבת ביום ובלילה ומ"מ נראה כדעת ראשון שאם חובת מנא הוא היה לנו לברך לאחר גמר עשייתו שהרי לדעת זה אף כלי קופצא חייבין בציצית והיה לנו לברך אשר קדשנו וכו' לעשות ציצית שהרי יש גמר מצוה בעשייתה ומ"מ מצוה שאין עשיית' גמר מצותה כגון סוכה ולולב אין מברכים על העשייה ומה שאמרו בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אשר וכו' לעשות סוכה אין הלכה כן שהרי חולקת עם סוגיא שבמסכת מנחות וציצית לדעתנו אף הוא מן המצות שאין המצוה גמר מצותה אלא לבישתה ומ"מ טליתות שלנו הואיל ואין בהם תכלת אף לדעתנו אינו צריך לפשטו בלילה:

כבר ביארנו שאין מדליקין בצרי שמא יבא להסתפק ממנו וכן מפני שהוא עף ואף בנפט לבן אסור מפני שהוא עף ומאחר שמטעם זה הוא אף בחול אסור כדי שלא יבא לידי סכנה וטבל אף בחול אין מדליקין בו ולא סוף דבר בטהור שהרי יש בו צד תרומה אלא אף בטמא משמרת תרומותי כתיב מה תרומה טהורה אין לך בה להיתר אכילה אלא משעת הרמתה כך טמאה אין לך בה להיתר הדלקה אלא משעת הרמה ואילך:

בד"ה חובה לגבי רחיצת ידים בחמין קרי ליה חובה דלא הוי כ"כ מצוה ומים כו' עכ"ל כל זה לשיטת ר"ת דמצריך ברכה בהדלקת הנר ועיין ברא"ש:

בד"ה סדין כו' פירוש א"כ כיון דהלכה כב"ה למה עושין כן שמתמיהין עליו כו' עכ"ל כצ"ל מפרש"י פרק התכלת ע"ש:

בא"ד ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו ובכל דוכתא קי"ל דעשה דוחה ל"ת וילפינן לה מכלאים בציצית עכ"ל הרא"ש בהלכות ציצית ע"ש וכן תפרש הקושיא הכא בתוס' ודו"ק:

בא"ד ה"ל למנקט כלאים בציצית ונראה לר"ת כו' ולא קתני סדין בתכלת כדאר"א כו' עכ"ל שינה ר"ת לשונו בתירוצו סדין בתכלת במקום כלאים בציצית משום דלפי קושייתם לפרש"י דלב"ש ה"ל כלאים בציצית דלא דרשו סמוכים לא הוה ליה למנקט סדין בציצית אלא כלאים בציצית הוה ליה למנקט בפלוגתייהו בין חוטי פשתן בצמר ובין חוטי צמר בפשתן אבל לפר"ת דלכ"ע ליכא כלאים בציצית וטעמא דב"ש משום כסות לילה שפיר נקט סדין ולא סתם כלאים בציצית ומדנקט סדין בציצית ולא נקט סדין בתכלת כדאמר ר"א כו' היינו משום דאפילו במינו גזרו מיהו לפי טעמא דשמא יקרע ה"מ למנקט ר"ת בדבריו כלאים בציצית כדלעיל אלא לפי האי טעמא דכסות לילה נקט הכי ודו"ק:

ודומה למלאך כו'. אמר כן משום דמלאכים מקפידים אהא כדאמרי' פרק התכלת (דף לז' דמלאכא אשכחיה לרב קטינא ואמר קטינא קטינא סדינא בקייטא כו' דס"ל " למלאך דהלכה כב"ה ולא גזור משום כסות לילה ע"ש:

ותזנח משלום וגו'. משום דכל הפרשה דאני הגבר וגו' קובל בו על הצרות שנתחדשו להו בחורבן הבית אבל האי לישנא ותזנח ונשיתי לא משמע אלא שקובל על דבר העדר טובה שנתהוה לו עכשיו וקאמר דמסתם קרא מהו אית לן למימר דסמך עצמו אדבר תמיד ותדיר שהיה לו בכל שבת שלום בית וטובת מרחץ וק"ל:

כל שיש לו נחת כו'. עיין פירש"י ויותר נראה לפרש דמיירי בעושר שיש לו רב וכמו שאמר קהלת גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים [וכבוד] והשליטו לאכול ממנו וגו' וז"ש שיש לו נחת רוח בעשרו דהיינו שנהנה מעושרו זה מקרי עשיר כמ"ש בהאי קרא זה מתת אלהים הוא ובהיפך אמר איש אשר יתן לו האלהים עושר וגו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו' זה הבל וגו' ואינו מקרי עושר וק"ל:

כל שיש לו ק' כו'. נראה לפרש דעות וסברות דהני תנאי משום דיש עשיר שמאסף לכבוד שיהיה לו שם בגדולים ולהיות נקרא עשיר ויש שמאסף עושר משום שחושב שצריך הרבה לפרנסת אשתו בשאר וכסות שחייב לה ויש שמאסף שחושב שיהיה צריך לו באם יבא עליו חולי שלא יצטרך לבריות וקאמר ר"ט כלפי מי שמאסף לכבוד להיות נקרא עשיר ודרך גוזמא קאמר שאינו נקרא עשיר אלא שיש לו ק' כרמים כו' וה"ה ביותר דאוהב כסף לא ישבע כסף וא"כ לא הגיע לתאותו להיות נקרא עשיר לעולם וכלפי שמאסף לצורך אשתו שצריכה הרבה להיות נאה בקישוטים קאמר ר"ע דאין זה עשיר דלעולם לא תסתפק דהיא מבקשת לימודה ביותר אבל זה נקרא עשיר שיש לו אשה נאה במעשיה ואינה מבקשת מבעלה קישוטים ודי לו במועט ונקרא עשיר כאמרם השמח בחלקו ונתכוין ר"ע על אשתו בת כלבא שבוע שהיתה מסתפקת במועט ואמרה להו יודע צדיק נפש בהמתו כשאמרו לה שאלי מאני לבושי בפ' אע"פ (כתובות דף ס) וכלפי מי שחושב שיהיה צריך לעשירות בעת שלא יהיה בריא קאמר דדבר זה גם כן אין לו שיעור אבל אמר שיהיה נקרא עשיר וישמור בריאותו שיהיה לו בהכ"ס סמוך לשולחנו ולא יבא לידי חולי כמ"ש בר"י בר אלעאי בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ) דאמר ליה מינא לר"י פניך דומין או כמלוי ברבית כו' וקא"ל כ"ד בהכ"ס אית לי מביתי כו' עכ"ל:

ברש"י ד"ה ב"ש פוטרין ואע"ג דציצית חובה היא בכל טליתות וכו' אפי' מונחים בקופסא כתב רש"י זה כדי לתרץ מפני מה לא קתני אוסרין ותירץ משום דקאי אטלית ולכך שייך לישנא דפוטרים ועיין בתוספות:

בתוספות ד"ה הדלקת נר בשבת וכו' אבל מהדלקת נר גופה לא הוה פריך אביי וכו' ר"ל דאין לפרש דהדלקת נר בשבת חובה היינו הדלקה גופה וא"כ ע"כ צדיך לפרש הא דקאמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא הוי פירושו שיניחנו ולא ידליק כלל וע"ז פריך אביי ויצא ולא ידליק והשיב לו רבא שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה דזה אינו דעל זה לא היה פריך אביי דיצא ולא ידליק כלל אלא ודאי דרבא מחייב שתהא הסעודה במקום הנר ועל זה פריך אביי דלאחר שהדליק מה בכך שיצא ולא יסעוד שם וע"ז השיב רבא שאני אומר שחובה חוא שיסעוד במקום סעודה:

ד"ה חובה לגבי וכו' עד כדאמר ליה ההוא סבא תנא ובלבד וכו':

ד"ה סדין בציצית וכו' א"ר א"כ למה אסרוה פירושו א"כ כל שמתמיהין עליו למה עושין כן כצ"ל ור"ל א"כ דב"ה מחייבים והלכה כדבריהם כל הני דמתמיהין ואוסרים למה עושין כן כיון דהלכה כב"ה ומשני גזירה שמא יקרע וכו' ולפי' רש"י ר"ל דאפי' ב"ה מודו דמדרבנן אסור גזירה שמא יקרע:

בא"ד ועוד דרב עמרם גאון פוסק כב"ש בששה דברים וחשיב הך בהדייהו וכו' ר"ל דאי כפירש"י מה צריך למחשב הך בהדייהו דמשמע דאליבא דב"ש דוקא אסור בכלאים בציצית ולא אליבא דב"ה ולפירש"י הא מסקי' דאפילו לב"ה אסור גזירה משום כסות לילה וא"כ לא ה"ל למהשב בהדי הנך דהלכה כב"ש:

בא"ד פטרי אפי' ממינו וכו' פירוש והשתא א"ש דקתני פוטרין ולא קתני אוסרין דאי קתני אוסרין הוה משמע דוקא כלאים להכי תני פוטרים דאפי' ממינו פוטרים:

בא"ד וכב"ש קי"ל כדמשמע בהך סיפא דברייתא ר"ל דקתני א"ר אליעזר כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומסיק משום דגזרינן אטו שמא יקרע או משום כסות לילה וצריך ליישב לפר"ת הא דאיתא בסיפא דההיא ברייתא א"ר א"כ למה אסרוה וכו' אמאן קאי א"כ וכו' ונראה דאב"ש קאי א"כ וכו' וה"ק א"כ כיון דמקרא ילפי' דסדין בציצית חייב מפני מה אסרוה ב"ש מפני מה היה מן המתמיהין בירושלים ומשני גזירה וכו' אבל ב"ה לית להו גזירה כלל והלכה בזה כב"ש והשתא אתי שפיר דחשב לה רב עמרם בהדי הנך דהלכה כב"ש וע"ש בפ' התכלת בפי' רש"י דפירש שם בתרי לישנא הא דקאמר רבי א"כ מפני מה אסרוה וגם התוס' פירשו שם חד פירושא מפירש"י לפי' ר"ת קצת בענין אחר ממה שכתבנו ודע שבריש יבמות יליף מכלאים בציצית דדרשינן סמוכים דדחי עשה דציצית לאו דכלאים ילפינן מיניה לכל התורה דדחי עשה את לא תעשה וא"כ לפי' רש"י דפירש דב"ש לא דרשי סמוכין לית להו ג"כ בכל התורה דעשה דחי את לא תעשה וזה דוחק ודו"ק:

רש"י בד"ה הדלקת כו' והלך באפילה. נ"ב בס"א ואוכל באפילה:

גמרא כל שיש לו בהכ"ס כו'. עיין בב"מ רש"י ד"ה סמוך לשולחנך טעם נכון לזה:

גמ' ר״ט אומר כל כו'. נ"ב ר"ט בדידיה שער וכן ר"ע כדאיתא:

רש"י ד"ה איזהו עשיר נ"מ למטרח כו'. נ״ב נראה שר"ל עד הכי אורח ארעא טפי לא שא"כ אין לדבר סוף שלעולם אין אדם שחצי תאותו בידו והכתוב צווח אל תיגע להעשיר. ולי נראה דנפקא מינה לדינא דהמקדש את האשה ע"מ שהוא עשיר אע"ג דהתם בהאיש מקדש (מט:) ל"א אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו. התם מילתא פסיקא נקנ ובפלוגתא לא קמיירי והכא אגב אשה מקושטת לת״ח נסיב לה:

כְּתִיב: (איכה ג, יז) "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי", אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד דהתנא אמר הִדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר ומקשים למה אמר הַנֵּר בה"א? ופרשתי בס"ד לרמוז על הַנֵּר העליון שבקדושה למעלה, וכמו שאמרו רבינו האר"י ז"ל בסוד נר שבת וז"ל הדלקת הנר אמרו רבותינו ז"ל הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא כי שני נרות הם בינה ומלכות ותכוין לכבות ב' הנרות של סטרא אחרא עד כאן לשונו. לפי זה כיון שהדליקה האשה נר שבת למטה כאלו הדליקה נר שבקדושה למעלה, לכך אמר הִדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר בה"א הידיעה שרומז בזה על נר העליון שהוא בסוד ה"א כנודע, ולכן צריך לכוין בהסתכלות שני נרות אחת כנגד ה"א ראשנה שבשם ואחת כנגד ה"א אחרונה. והנה אותיות הַנֵּר במילואם כזה ה"י נו"ן רי"ש [376] עולה המילוי מספר שָׁלוֹם [376] בדקדוק, ולכן דריש כאן וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. גם נראה לי בס"ד מספר נֵּר [250] ומספר אֲפֵילָה [116] עולה מספר שָׁלוֹם [376], רמז אם יש נר באפלה יש שלום, ואם יחסר הנר ישאר אפילה, שאם יחסר מספר נֵּר [250] מן שָׁלוֹם [376] ישאר מספר אֲפֵילָה [116].

"נָשִׁיתִי טוֹבָה", אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. נראה לי בס"ד על פי מ"ש בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונות הרחיצה שצריך לכוין בשם אהיה דיודי"ן ובשם אהי"ה דההי"ן וגם צריך לכוין בשם שד"י יעוין שם. והנה שם אהיה דיודי"ן ודההי"ן הם עשרים אותיות ועם שד"י הם כ"ג כמנין טוֹבָה [22], לז"א נָשִׁיתִי טוֹבָה זוֹ רְחִיצָה. ומ"ש רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין, נראה לי בס"ד מ"ש רבינו ז"ל (בשער הכונות דף סב) דהרחיצה בחמין רומזת לשלהבת היוצאה משם י"ה עיין שם. ובזה מובן רמז נָשִׁיתִי טוֹבָה על רחיצה בְּחַמִּין שהיא רומזת לשלהבת היוצאת משם י"ה שמספרו ט"ו, וזהו טוֹבָה דהיינו ט"ו בה:

זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת, וְאִשָׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים. קשא וכי בגלות לא היה להם מִטָּה מֻצַּעַת, והלא אפילו עני גם כן ישן על מִטָּה מֻצַּעַת ולא ישן על הקרקע? ועוד וכי תלמיד חכם בלבד יש להם נשים מקושטות? ונראה לי מִטָּה מֻצַּעַת קאי על תשמיש המטה ולשון נקיה נקיט, וידוע דעונה של תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת בלבד, ולכן גם הנשים שלהם מתקשטות בליל שבת בלבד שהוא זמן עונה שלהם, ונמצא לפי זה יש תענוג לתלמיד חכם בתשמיש המטה ובקשוט אשתו יותר משאר המון העם הרגילים בתשמיש ובקשוטים תמיד, כי כל הנאה הבאה לאדם לפרקים יהיה לו בה עונג גדול מאד מהנאה שהיא תמידית דדש בה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהאשה על ידי שמירת הנדה תהיה חביבה על בעלה יותר, ולזה עונג זה שיש לתלמיד חכם הן מתשמיש המטה הן מקשוט נשיהם משבחו בשם טוֹבָה, מפני שמגיע להם מזה עונג רב להיותו אצלם לפרקים מה שאין כן אצל המון העם, ועל כן מקונן על חסרון עונג שבת ואומרו 'לתלמיד חכם' קאי אתרווייהו, ומ"ש מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ, גם זה קאי על השבת שהיה דרכה לכבד השבת בכך.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ. פירש רש"י ז"ל שמח בחלקו אם מעט ואם הרבה. ויש להקשות לפי זה דברים אלו הן הן דברי בן זומא במתניתין דאבות (ד, א), בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ ומה חידש רבי מאיר בזה? ועוד למה נקיט לשון זה לימא בפירוש הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ? ונראה לי בס"ד דלשון נַחַת רוּחַ יאמר על הנאה ותענוג פנימי הנכנסים תוך הגוף, אבל הנאה ותענוג חיצוני אין זה מתואר בשם נַחַת רוּחַ, והנה יש אדם עשיר שהעושר שלו גורם לו טרחה ויגיעה הרבה, שמרבה בעסקים גדולים והכל עושה בידו וטורח בהם בימים ובלילות, אין זה נחשב עשיר אלא זה עבד נרצע לממונו, שהוא משרת לממונו ימים ולילות, ואף על פי שרואה שיש לו הנאה מיגיעה זו שמתרבה ממונו בכך, אין זו הנאה הנכנסת לתוך פנימיות הגוף אשר נקראת נחת רוח אלא היא הנאה חיצונית. אבל אדם עשיר שאינו מעמיס על עצמו עבודת משא העסק של המסחר, אלא יש לו משרתים שכירים אצלו שהם נושאים עול המשא שלו בכל דבר, והוא בעל הממון יושב במנוחה תמיד ורואה העסק בלבד הנה זה נחשב עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, כי הנאתו היא הנאה פנימית וכמו שאמר הכתוב (קהלת ה' י') בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ, הם המשרתים המתעסקים ולוקחים פרס מן הטובה ההיא, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו, ר"ל אימתי יש יתרון לבעליה, זה אותו שאינו עוסק ויגיע בה אלא דוקא יש לו ראות עיניו בה אבל עסק ויגיעת ידים ורגלים אין לו בה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, והיינו נַחַת לשון השפלה כמו (מלאכי ב, ה) וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא, רצונו לומר שאינו מתגאה בעושרו שאז עשרו מתקיים אצלו, אבל מי שיש לו גבהות רוחא בעושרו הרי זה פורח מידו וכל העומד להנטל כנטול דמי. או יובן בס"ד על דרך כָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי (אבות ד, ט), שיעני ולא ישאר בידו כלום לא זה ולא זה, וידוע כי עסק התורה הוא תיקון הרוח, וז"ש כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ שגם בעושרו אינו מבטל קביעות התורה שדרכו לקבוע! ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר איך מקדים דברי ר"מ לדברי ר"ט ודברי רבי עקיבא שהיה רבו של רבי מאיר, ובזה ניחא כי רַבִּי מֵאִיר מדבר בענין חלק הרוחני, וְרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא מדברים בחלק הגשמי.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּרָמִים, וּמֵאָה שָׂדוֹת, וּמֵאָה עֲבָדִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן. יש להקשות מאה עבדים למאה כרמים ומאה שדות לא יספיקו? ואפילו אם נפרש מאה עבדים לכרמים, ומאה עבדים לשדות, גם כן לא יספיק עבד לכרם אחד? ונראה לי בס"ד כי אלו המאה עבדים לאו בשביל עבודת הקרקע כי ודאי יש לכל כרם בני אדם עוסקים בעבודתו כפי מה שצריך לו וכן לשדות נמי, אך אלו מאה עבדים משגיחים אשר עומדים לפקח על עסק הכרם והשדה, יען שאם יש לזה מאה כרמים ומאה שדות שצריך הוא בעצמו להשגיח עליהם אין זה עשיר אלא עֶבֶד נִרְצָע, כי לא ישקוט ולא ינוח כל ימיו לפקח על מקומות הרבים האלה, לכך אמר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה עֲבָדִים שהם משגיחים עליהם והוא יושב בביתו במנוחה. ומ"ש שֶׁעוֹבְדִים בָּהֶם ר"ל יהיו עבדים נאמנים, שאף על פי שהם פקידים וממונים אין מתנהגים בשררה אלא הם עצמם נותנים יד עם העוסקים, שעושים גם הם עבודה עם הפועלים והאריסים לעת הצורך. אמנם עדיין המאמר הזה עומד מקושה לפנינו, מה טעם יש במספר המאות דנקיט רַבִּי טַרְפוֹן בשלשה חלוקות אלו לא חסר ולא יתר? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד לעיל שהברכה של הקרקע אשר משתלשלת מלמעלה היא בסוד מאה, דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', ופרשתי הטעם כי הברכה נמשכת משם הויה דמלוי ע"ב שהוא עשרה אותיות, ושלימות הברכה היא מן עשרה שמות בסוד י' ספירות, ואם כן עשרה שמות ע"ב הם מאה אותיות, וכל זה מן האצילות. וכן עוד הברכה מן הבריאה ששם הוא שם הוי"ה במילוי ס"ג שהוא עשרה אותיות ועשרה הויות דס"ג יש בהם מאה אותיות. וכן עוד הברכה מן היצירה ששם הוי"ה במילוי מ"ה שהוא עשרה אותיות ועשר הויו"ת דמ"ה יש בהם מאה אותיות, ואלו השלשה הם כללות שם הוי"ה שהוא עיקרו אותיות יה"ו כידוע. ולזה אומר וַיִּמְצָא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ', דייקא ולכן כנגד ג' המשכות של הברכה מן ג' עולמות הנז' שהם סוד יה"ו שבשם, שכל ברכה היא באה מסוד מאה אותיות נקיט רבי טרפון מֵאָה כְּרָמִים וּמֵאָה שָׂדוֹת וּמֵאָה עֲבָדִים, והיינו לומר יש עושר בא מפאת המזל ואין זה עושר אמיתי שיהיה בו צדיק, אבל עושר האמיתי הוא אשר בא מן הברכה המשתלשלת מלמעלה שהיא בסוד 'מֵאָה וּמֵאָה וּמֵאָה' שעל זה נאמר (משלי י, כב) בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר, בִּרְכַּת הֳ' דייקא, ובזה לא יוסף עצב שלא יחטא מכח עשרו ולא תשלוט בו הסטרא אחרא הנקראת עָצֵב.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאֶה בְּמַעֲשֶׂיהָ. יש להקשות אם רצונו לומר על מעשים טובים מה שייכות יש בזה לעושר בעלה, ואם בשביל שאמרו (בבא מציעא נט.) אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ וסבירא ליה דזה דוקא באשה צדקת, אם כן יאמר מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אִשָּׁה צַדֶּקֶת? ואם נפרש כונתו נאה במעשים גשמיים שהיא בעלת מלאכה, הנה מן מלאכה של אשה לא יאסוף עושר אלא רק אפשר שיהיה לו הרווחה בפרנסת הבית? ועוד לא שייך לומר על זה לשון נָאֶה! ונראה לי בס"ד דודאי לשון 'נָאֶה' לא שייך אלא על נוי הגוף הבא מנקיות הגוף ונקיית המלבושים ויופיין, שבכל אלה יהיה הגוף נאה. אך יש אשה שהיא זריזה ונזהרת בנקיון גופה ובגדיה ובזה תהיה נאה בעיני בעלה, כי עיקר הנוי של הגוף בא מזה, שאם גופה יפה במראהו בלובן ואודם והוא מלוכלך ומטונף ובגדיה מטונפים ומזוהמים אין בזה שום נוי שילך יופי הגוף לאיבוד, ועיקר נוי הגוף יבא מנקיות הגוף ונקיות הבגדים והקשוט שעושה לגופה, ואשה זו היא נאה בעיני בעלה ותמצא חן בעיניו. אך חן זו האשה בעיני בעלה הוא אליה וקוץ בה, כי זאת אינה עוסקת בצרכי הבית כלל והיא יושבת תמיד כמו כלה תוך חדרה כדי שלא יהיה בה שום ליכלוך וטינוף מצד עסק הבית, ובודאי דבר זה יקשה מאד לבעלה כי צרכי הבית נעשים ביד המשרתים ואין לו נחת רוח בכך, כי כמה נזקין וקללות יגיע לו מזה. ויש אשה שהיא נושאת על שכמה עול הבית וכל צרכי הבית נעשים על ידה ובהשגחתה, ובזה תמצא חן בעיני בעלה שיש לו נחת רוח ממעשיה כי על ידי כך ממונו משומר היטב וכל צרכי ביתו נעשים כרצונו, אך זה הנחת רוח שיש לו ממעשיה הוא אליה וקוץ בה, כי לא תמצא חן בעיניו מצד היופי שלא תהיה נאה בעיניו, כי זו תמיד מטונפת ומלוכלכת בעסק התבשיל ושאר צרכי הבית כמו המשרתים אשר ישרתו בבית ואין זאת נאה בעיני בעלה. אמנם יש אשה שהיא עוסקת בצרכי הבית וכל דבר נעשה בידה אבל אינה עוסקת בפני בעלה, אלא כל יום אחר שיצא בעלה לשוק בבוקר תחלף בגדיה ותלבש בגדים של שירות ותעסוק בצרכי הבית בתבשילין וכיוצא עד שתגמור כל דבר הצרכים דבר יום ביומו, ושעה אחת קודם שיבוא בעלה בסוף יום תרחץ ותיפה גופה ותחת בגדיה ותלבש בגדים נקים ויפים ותשב ככלה בזמן חופתה, וכשיבא בעלה מן השוק תמצא חן בעיניו כי רואה אותה נאה מאד בגופה ובגדיה ותכשיטיה, וגם ימצא קורת רוח מצד צרכי הבית כי יראה הכל מתוקן ומסודר ונעשה יפה כרצונו, ואיש כזה שיש לו אשה כזו ודאי הוא עשיר! ולזה אמר כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה נָאֶה בנקיות גופה ובגדיה ותכשיטיה ואין הנוי הזה בא לה מצד הבטלה, אלא הנוי הזה בא לה גם שהיא עוסקת במעשיה השייכים לה בצרכי הבית, נמצא זה יש לו נחת רוח בתרתי הן מצד נאות יפיה הן מצד מעשה ידיה במלאכת הבית תרתי לטיבותא.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנוֹ. קשא הלה דבר זה נוגע לבריאות הגוף ואינו שייך לעושר? ונראה לי בס"ד כי ודאי הנאת העושר תלויה בבריאות הגוף, שאם יתעשר האדם וירבה ממונו אצלו איך יהנה ממנו האכל יאכל הזהובים ויורידם לתוך בטנו?! אך הנאתו מעושרו כי מחמת שהוא עשיר ספק בידו לאכול מאכלים טובים ויקרים ותבשילים חשובים ויפים וישתה משקים חשובין וטובים ובזה יתענג באכילה ושתיה הרבה. אמנם ידוע שאם אין הקיבה חזקה ובריאה לא תוכל לקבל מיני מאכל ומשקה הרבה וכל שכן דבר שמן וטוב, ואם תהיה גם כן מקולקלת מוכרח שיקיא האדם כל מה שיאכל וישתה, ואם כן זה אינו נהנה משום מאכל ומשקה, וידוע כי בריאות הקיבה וחזוקה תלוי בנקיות שלה, שאם כח הדוחה שבאדם חלוש ואינו דוחה כראוי אז יוציא מן הזבל קמעה וישאר רובו של זבל בבטן, ועכבתו ושהייתו בבטן עושה קלקול הרבה ומוליד חלאים בגופו, ומסתלק ממנו תאות המאכל והמשקה וכל מה שיאכל יהיה בדוחק, ואם יגדל הקלקול בפנים יותר אז לא תקבל הקיבה את המאכל ומוכרח להקיאו כי לא יתעכל בקרבה, והא ודאי זה חייו אינם חיים, ומה הנאה יש לו מעושרו? אדרבה יהיה לו למורת רוח ולדאבון נפש!
מעשה בעשיר אחד שהיה ביתו מלא כל טוב, ועורכים על שולחנו לפניו ולפני אשתו ובניו בכל סעודה עשרים מיני תבשיל יפים וטובים וערבים מאד ועוד כמה מיני פירות ומיני משקין. אך העשיר עצמו היתה קיבתו מקולקלת וכל מה שיאכל יקיאנו אחר חצי שעה, ויביא רופא אומן ויעסוק עמו ברפואות הרבה ולא הועיל, ותקצר רוחו עד שקץ בחייו, ויאמר לרופא אם הוא היה עני יותר טוב לו מפני שלא היה רואה בעיניו מיני מאכלים טובים וערבים, אך עתה שהוא עשיר ומכח רוב עושרו ביתו מלא כל טוב ועל ידי כך שולחנו מלא תבשילין ערבים ופירות טובים ומשקין יפין והוא אוכל ומקיא הנה זה הטוב שבידו נחשב לו למורת רוח ולדאבון נפש. וכן הוא הענין שכתבנו, נמצא מסבת עכוב הזבל עושה קלקול, והנה בימים הראשונים היו בתי כסאות שלהם בשדה והם רחוקים מחצרותיהם כנזכר בגמרא, ורק יש עשירים ונכבדים שיש להם בית הכסא בביתם סמוך לשולחנם, והנה אלו שהם מוכרחים לצאת לחוץ לשדה כאשר מתעורר בקרבם כח הדוחה ורוצים לפנות, צריכים לעמיד עצמם עד שילכו חוצה לשדה כי אין להם בית הכסא בביתם לפנות תיכף, ובזה השיעור של זמן עכבת הזבל בבטנם ודאי יגיע איזה קלקול בקיבה כל אחד לפי כוחו ומזגו, ואפשר שלפעמים יעשה העיכוב רשום גדול בקלקול ויתהווה מזה חולאים בקיבה, וממילא יגיע הנזק לאכילתו מכאן ולהבא כי לא יהיה לו תאוה באכילה, או אפשר שיגדל הקלקול יותר עד שיגיע להקיא מאכלו תמיד, ואם כן אין זה עשיר כי עושרו יהיה לו למורת רוח! וכמו בעל המעשה הנזכר אשר דבר לרופא שטוב לו יותר אם היה עני, מה שאין כן אדם שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו דלא אפשר שיהיה לזה עכבה ושהוי אפילו במקצת זמן בזבל בטנו, הנה הוא שמור מנזקין אלו ובודאי קיבתו תהיה בריאה וחזקה אם לא יארע בה חולי ממקרי הזמן מבחוץ, ולכן זה חשיב עשיר שהוא נהנה תמיד מעושרו באכילה ושתיה.

וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי', אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ' (דברים ח, ג) דהסומא כיון שאין רואה אכילתו בעיניו, חשיבה אכילתו ענוי ואינה תענוג. וכן המן כיון שהיה משתמש לכמה מאכלים, ולא היו רואין אותם בעיניהם, כי רואין מן, לכך אין זה תענוג להם, אלא חשיב עינוי ורעבון, עכ"ד.
וידוע כי בשבת אומרים שַׁבָּת שָׁלוֹם, ופירשתי בס"ד הטעם במקום אחר, כי בחול אין שלום בין הנפש והגוף בעת אכילה, שהגוף רוצה לאכול מותרות לתענוג, והנפש מואסת התענוג בחול, אבל בשבת דהמותרות ועונג הוא מצוה, אז גם הנפש נח לה באכילה שיש בה עונג, ונמצא שיש שלום בין הנפש והגוף, לכך אומרים שַׁבָּת שָׁלוֹם, וכיון דאוכל בלא נר, אין באכילה עונג, לכן יחסר השלום בשבת, דלא נח לנפש באכילה זו. ולזה אומר 'וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי' זוֹ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת, שגזרו עליהם שלא ידליקו נר בשבת, וממילא אין עונג באכילה. ואז אין הנפש נח לה באכילה בשבת כיון דליכא מצות עונג.

"נָשִׁיתִי טוֹבָה", אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זוֹ בֵּית הַמֶּרְחָץ. נראה לי בס"ד, כי חמשה הנאות מנו חז"ל לגוף, והעדרם הוא חמשה ענויים, וכאמור בהלכות יום הכיפורים (יומא עג:), וחד מנייהו הוא רחיצה. נמצא הרחיצה היא טוב מן ה' הטבות של הגוף. לכך אמר: נָשִׁיתִי טוֹבָה 'טוֹב ה"א' זו רחיצה, שהיא חדא מן ה' טוב של הגוף.
ומה שאמר: זוֹ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִּין, קאי על רחיצת ידים ורגלים של ערב שבת, ועם זה יש גם רחיצת הפנים, כי כן החיוב לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ורבי יוחנן נקיט ידים ורגלים קיצר בלשונו, ונמצא הם חמשה אברים שהם פנים וב' ידים וב' רגלים, וגם זה נרמז בתיבת טוֹבָה – טוב ה'.
וְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר: זוֹ מִטָּה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ, והרי גם בזה איכא חמשה, קרקעית המטה ושלשה דפנות שלה הם ארבעה, וכלים שעליה הרי חמשה ונרמזו בתיבת טוֹבָה – טוב ה'.

רַבִּי אַבָּא אָמַר: זוֹ מִטָּה מֻצַּעַת וְאִשָׁה מְקֻשֶּׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים. קשה, וכי תלמידי חכמים יש להם, והמון העם אין להם, ולמה תלה זה בתלמידי חכמים?
ונראה לי בס"ד, המון העם ודאי יש להם זה, אך אין מרגישים עונג גדול כל כך כיון שהם רגילים בכך כל הימים והלילות, אך תלמידי חכמים שיש להם העדר מזה בכל ששת ימי החול, ורק בשבת יש לה מטה מוצעת ואשה מקושטת, נחשב זה להם עונג גדול, ולכך תלה עונג זה בתלמידי חכמים.

גמרא ודומה למלאך ה' צבאות. עיין קדושין דף עב ע"א ברש"י ד"ה דומים למלאכי השרת:

רש"י ד"ה כרת עדיפא דאית בה תרי וכו'. עיין בהרע"ב ספ"ט דסנהדרין:

תוס' ד"ה תתן לו וכו' דאין נתינה פחות משוה פרוטה. עיין גיטין דף כ ע"א תוספות ד"ה דלמא:

גמרא אמר ר"נ ב"י אמר קרא [בתרומה כתיב] תתן לו ולא לאורו. מכלל דבת אורו היא. [ומוכח דתרומה טמאה מותר בהנאה].
תימא ועדיין יקשה לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה. מנ"ל דתרומה טמאה בת אורו היא. הא אצטריך קרא לתרומת חמץ כדאמר רנב"י עצמו בפסחים (דף לג ע"א) [על מה דאיתא במתני' האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. תני עלה בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל. ר"ל אפילו ריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה ולא אתמעט מן תתן לו דהא יש בו כדי נתינה. ע"ש ברש"י ותוס'] אינה קדושה. מנה"מ אמר רנב"י אמר קרא תתן לו ולא לאורו:

הדלקת נר בשבת חובה. צ"ע כיון דאביי נמי ידע הא כמ"ש תוס' ממתני' על ג' עבירות נשים מיתות וכו' ורק שלא ידע שצריך להיות נר במקום סעודה וזה לא השיב לו רבא ועיקר חסר מדברי רבא. תו צ"ע הא אביי בילדותו כבר ידע דבעי נר שבת במקום סעודה כמבואר פ' ערבי פסחים ק"א ע"א ובתוס' ד"ה ובקידוש ע"ש וזה היה כשהי' בי רבה טרם שחלק עם רבא. ולולי דברי תוס' הייתי אומר אביי הוה ס"ל הדלקת נר שבת הוה מצוה כמו כמה מצות שאין מחוייבים לחזור אחריהם ומ"מ בעידן ריתחא מענישים אעשה כי האי כמ"ש תוס' במנחות מ"א ע"א ד"ה ענשיתו ע"ש. ומש"ה נשים מתות בשעת לידתן דהוה עידן ריתחא אבל אין לנו לאסור להדליק בעטרן משום שמא יצא דאפי' אינו מדליק כלל אין אנו אחראים לו כמי שאינו לובש טלית בת ד' כנפות. ואמר רבא לא כי חובה היא היינו מהמצות שב"ד שלמטה מכין אותו עד שתצא נפשו. ומצאתי כ' בספר יראים כי עונג שבת וגם הדלקת נר הלכה למשה מסיני ואתו נביאים ואסמכוה אקרא:

רחיצת פניו ידיו ורגליו חמין ערבית. פירש"י בלילי שבתות משמע בלילי ממש וא"כ הא דסדין בציצית בלילה הוה עובדא. וכן בדין דתלמידים דס"ל סדין פטורה בודאי לא לבשו סדין ביום דלא למיעבד טצדקי למפטר נפשי' מציצית כדאמר לי' מלאכא לרב קטינא ורק כסות המיוחד לילה. ור' יהודה לטעמי' הוא רבנן דר"ש דס"ל כסות לילה חייב בציצית ומש"ה לא גזר נמי משום כסות לילה ותלמידיו חשו לדר"ש דכסות לילה פטור וממילא איכא למיגזר אטו כסות לילה אבל גזירה שמא יקרע תרוויי' לית להו כנלע"ד:

ואני אומר מצוה מאי מצוה כדתניא כך הי' מנהגו של ר"י בר אילעא. ומסתמא מצוה רבה היא מדנקט מנהגו ומנהג ישראל תורה היא כך מצאתי בראב"ן:

ואינהו סברי גזירה משום כסות לילה. פירש"י ביבמות פריך וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ומשני שב ואל תעשה שאני. נראה דרצה רש"י להוכיח שיטתו דהתוס' שם נדחקו מאד הא העטיפה בלי ציצית ה"ל קום ועשה ולרש"י ניחא דהא עכ"פ אית ביה ציצית לבן וקי"ל התכלת אינו מעכב את הלבן ואין איסור בהעטיפה רק שב ואל תעשה תכלת וא"ש:

נשיתי טובה וכו'. זה מרחץ וכו' אשה מקושטת וכו'. מגן אברהם סי' ר"מ כתב להקשות דכ' רמב"ם דלא ישמש ביום יציאה ממרחץ והרי מצוה לרחוץ כל גופו בע"ש ומצות עונה בשבת ע"ש שנדחק. ומ"מ נ"ל קודם שגזרו על הרחיצה בשבת משום גזירת הבלנים לא היו רוחצים בע"ש קודם עונה אלא אחר שקיים מצות עונה רחץ בשבת גופי' ובימי ירמי' נתקלקלו דורות ולא הי' יכול לרחוץ בשבת עצמו משום הבלנים שחממו בשבת ע"כ או שרחץ בע"ש וביטל מצות עונה או שקיים מצות עונה ולא רחץ כלל ע"כ אמר נשיתי טובה זה מרחץ אבל אשה מקושטת לת"ח הוה לי' ומר אמר בהיפוך:

אין מדליקין בצרי וכו' אע"ג דעטרן וצרי יוצאים מהעץ ואינם נמשכים אחר הפתילה מ"מ יהיב בהו טעמא אחרינא בעטרן מפני כבוד שבת ובצרי מפני שהוא עף או שמא יסתפק ממנו דנפ"מ לפמ"ש בש"ע דאי איכא נר א' כשר שוב מותר להדליק בשמנים הפסולים ולא חיישינן שמא יטה וקמ"ל דעטרן ונפט אין מדליקין כלל וק"ל ומיושב קצת ק' תוס':

בתוספות בד"ה הדלקת נר בשבת חובה פירוש במקום סעודה כו' אבל מהדלקת נר גופא כו' דפשיטא דחובה היא דהתנן על שלש עבירות כו' עכ"ל. נראה דמשמע להו דהדלקת הנר היינו דומיא דחלה שהיא מצוה וחובה אלא דבאמת אין הכרח כ"כ בזה דאפשר הא דקאמר התם שאינן זהירות בהדלקת הנר היינו שאינן זהירות להדליק בזמנו אלא מאחרות ומדליקות ודומיא דסיפא דמתני' דהתם דקתני שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו כו' הדליקו את הנר והיינו שיזרז שידליקו קודם ספק חשיכה ואפשר נמי דאין הנשים זהירות להדר אחר שמנים ופתילות יפות. וא"כ לפ"ז הא דקתני שאינן זהירות בהדלקת הנר הוי דומיא דשאינן זהירות בנדה דהיינו ע"כ שאינן זהירות בדיקדוקי הדינים כראוי דהתם ודאי לא שייך לומר שאינן זהירות במצות נדה כלל הוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לחלק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית שהרי עיקר מצות הדלקת הנר היינו משום שלום בית כדאיתא לעיל בגמרא:

ודומה למלאך ה' צבאות פירש מהרש"א משום דמלאכים מקפידין אהא כדאמרו פרק התכלת (מנחות דף מ"א) דמלאכא אשכחי' לרב קטינא וכו' דס"ל למלאך דהלכה כב"ה ולא גזר משום כסות לילה עכ"ד והרואה יראה בסוגיא שם מפורש יוצא דמצאה הקפידא על דעביד טצדקי למפטר נפשיה מציצית דסדינא בקיטא וסרבלא בסיתווא אבל לא שהמלאך סבר דלאו שפיר עבד דלא רמי ציצית בסדין:

(כה ב) כל שיש לו נחת רוח בעשרו דר"מ.—עי' פרש"י דהיינו השמח בחלקו, וזה היה כפי טבע ר' מאיר ומזגו, כדאיתא במדרש קהלת פ"א: ר"מ הוה כתבן טב והוה לעי ג' סלעין בכל שבת ואכל ושתי בחדא ומתכסי בחדא ומפרנס אוחרנתא לרבנן.