ואנא דאמרי [ואני שאמרתי] את פירוש משנתנו, פירשתיה כדעת ר' יוסי, שאף תרומה בזמן הזה מן התורה היא, ולשיטתו אין הבדל בין תרומה לחזה ושוק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בספר "סדר עולם" על הכתוב המדבר בחזרת ישראל לארץ אחר הגלות: "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה" (דברים ל, ה), ששתי לשונות ירושה אלה באו ללמד: ירושה ראשונה בזמן יהושע, ושניה בזמן עולי בבל — יש להן לישראל. שכשגלו לבבל בטלה קדושת הארץ, וכשחזרו בימי בית שני וירשוה — חזרה ונתקדשה. ושלישית — אין להן ואינם צריכים לירושה נוספת כדי לקדשה, שכן מאותו זמן נתקדשה ארץ ישראל לעולם, ולא בטלה קדושתה.

ואמר ר' יוחנן: מאן תנא [מי שנה] את "סדר עולם" — ר' יוסי. וכיון שר' יוחנן מסביר לפי שיטת ר' יוסי הרי לדעתו לא בטלה קדושת ארץ ישראל, ותרומות ומעשרות שבה הן מן התורה מראשית ימי בית המקדש השני עד עולם.

ושואלים מצד אחר על שיטת ר' יוחנן: וסבר [והאם סבור] ר' יוחנן כי בדבר שהוא אסור דרבנן [מדברי סופרים] לא בעינן רבויא [צריכים אנו ביטול ברוב] ואפילו כשאין רוב חולין — התרומה בטילה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות (מדוייקות), לא פחות ולא יותר, אם נתן במקוה זה סאה משקה שאינו מים, ונטל אחר כך סאה מן המקוה — כשר, שאנו אומרים שהמשקים שהכניס למקוה בטלים בתוכו והם משלימים את ארבעים הסאה. ואמר ר' יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: דין זה קיים עד רובו של המקוה.

מאי לאו [האם לא] הכוונה שנשתייר רובו, שרוב המשקה שבמקוה הוא עדיין מים כשרים, כלומר, עד שיתן בו תשע עשרה סאין של משקים אחרים, ואותם המשקים בטלים במי המקוה הכשרים, אבל אם היה רוב משקים אחרים — לא. הרי שאף באיסור שמדברי חכמים יש צורך בביטול ברוב! ודוחים: לא, הכוונה היא שלא נשקול [ניקח, נוציא] את רובו, אבל מחצה על מחצה — כשר, ואין צריך רוב לבטלו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר לשיטת ר' יוחנן: שאני הכא [שונה כאן] בקופות שאחת מהן תרומה, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] את הטעם "שאני אומר", וכיון שיש אפשרות במקרה זה שהתרומה נפלה לתרומה, אפשר לסמוך על כך, ואין זקוקים לביטול ברוב בתרומה שמדברי סופרים.

א תנן [שנינו במשנתנו]: אנדרוגינוס נושא, משמע שנושא אשה לכתחילה כיון שנחשב כזכר ודאי. ואם כן זהו כדברי ר' יוחנן, וקשה לריש לקיש שסבור שאין נישואיו אלא ספק! ומתקנים: תני [שנה] "אם נשא", שלא נמלך, אלא עשה מעשה ונשא.

ומקשים: והא [והרי] "נושא" קתני [שנינו] ומשמעו שנושא לכתחילה! ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], מאי [מה פירוש] "אבל לא נישא"? שהוא ודאי לשון בדיעבד, שאם זכר גמור הוא, אין כל טעם לומר שאינו נישא לכתחילה, אלא מאי [מה פירוש] "נישא" — דיעבד, ולא לכתחילה, שאפילו בדיעבד אינו נישא, אם כן "נושא" נמי [גם כן] הוא דיעבד!

אמרי [אומרים]: לא, כי לשון "נושא" — לכתחלה משמע, "אבל לא נישא" — דיעבד נמי [גם כן] לא, ונשארה הקושיה על ריש לקיש במקומה.

ומקשים על פירוש זה: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף] ר' אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר, מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] ספוקי מספקא ליה [מסופק לו] אם האנדרוגינוס אכן נחשב כזכר גמור, ומכאן קשה לר' יוחנן!

ומשיבים: לא, בין למר [לחכם זה] בין למר [לחכם זה] מפשט פשיטא ליה [פשוט לו] שאנדרוגינוס זכר הוא, אלא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בפרטים לגבי סקילה משני מקומות. אם בא עליו גבר אחר, דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא סבור] כי חייבין עליו סקילה משני מקומות, שגם אם בא עליו באבר הנקבות שלו, מכל מקום כיון שהוא כזכר — חייב עליו סקילה. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר סבור] שרק כשבא עליו כדרך שבא על זכר אחר, חייב סקילה, ולא כשבא במקום נקבות.

אמר רב: