דף פד - א

מתניתין:

א. יש נשים שהן מותרות לבעליהן, ואסורות ליבמיהן באיסור לאו.

והיבם אינו מיבם אותן, אלא חולץ להן.

ב. ויש נשים שהן מותרות להנשא ליבמיהן. ^[2]

וזאת, אף על פי שהן היו אסורות לבעליהן!

ג. ויש נשים המותרות לאלו ולאלו, גם לבעליהן וגם ליבמיהן.

ד. ויש נשים האסורות לאלו ולאלו.

ומפרט התנא ארבע דוגמאות:

א. כהן גדול ואלמנה.

ב. כהן וחללה.

ג. ממזר וכשרה.

ד. כשר וממזרת.

ובכל אחת מהדוגמאות, יש שלוש מתוך ארבעת האפשרויות דלעיל.

א. מותרת לבעל ואסורה ליבמה.

ב. מותרת ליבמה ואסורה לבעלה.

ג. אסורה לזה ולזה.

ואילו "המותרות לאלו ולאלו" - הן כל שאר הנשים.

אלו הן הנשים שמותרות לבעליהן, ואסורות ליבמיהן:

א. כהן הדיוט שנשא ^[3] את האלמנה, ^[4] שהיא מותרת לכהן הדיוט, ויש לו אח כהן גדול, שהאלמנה אסורה לו.

ב. חלל שנשא ^[5] אשה כשירה, ונתחללה על ידי ביאתו, ויש לו אח כהן כשר האסור בחללה. ^[6]

ג. ישראל שנשא ^[7] בת ישראל כשירה, ויש לו אח ממזר, האסור בכשירה.

ד. ממזר שנשא ^[8] ממזרת, המותרת לממזר, ויש לו אח ישראל כשר האסור בממזרת.

וכמו כן יש עוד אפשרויות שלא הוזכרו כאן, כגון חמש עשרה נשים עריות, שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, וכגון שהיה היבם פצוע דכא, שלא הוזכרו כאן.

כל אלו - מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, היות שאין חייבי לאוין עולים ליבום אלא רק לחליצה. ^[9]

ואלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן:

א. כהן גדול שקידש ^[10] את האלמנה, האסורה לכהן גדול, ויש לו אח כהן הדיוט המותר באלמנה.

ב. כהן כשר שנשא חללה, שהיא אסורה לכהן, ויש לו אח חלל המותר בנשים הפסולות לכהונה.

ג. ישראל שנשא ממזרת, שהיא אסורה לישראל כשר, ויש לו אח ממזר המותר בממזרת.

ד. ממזר שנשא בת ישראל כשירה, שהיא אסורה לממזר, ויש לו אח ישראל כשר.

כל אלו - מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן.

ואלו אסורות לאלו ואלו:

א. כהן גדול שנשא את האלמנה וחיללה -

ויש לו אח שאף הוא כהן גדול, האסור גם הוא באלמנה ובחללה -

או יש לו אח כהן הדיוט, האסור בחללה.

ב. כהן כשר שנשא חללה, הפסולה לכהן, ויש לו אח שאף הוא כהן כשר.

ג. ישראל כשר שנשא ממזרת, האסורה לישראל, ויש לו אח ישראל כשר.

ד. ממזר שנשא בת ישראל כשירה, האסורה לממזר, ויש לו אח שאף הוא ממזר.

כל אלו - אסורות לאלו ולאלו.

ואילו שאר כל ^[11] הנשים - מותרות לבעליהן וליבמיהן.

בחלק השני של המשנה, מביא התנא סיכום קצר של ההלכות הנוגעות לדין "שניות לעריות", שהן איסורי קירבה מדרבנן, שגזרו על הנשים שהן "שניות" בדרגת קירבתן לעריות, הנקראות "ראשונות".

וכגון אם אמו, שאסורה מדרבנן, כי היות ואמו אסורה עליו מן התורה בדרגת קירבה "ראשונה", גזרו על אם אמו שתהיה אסורה, מדרבנן, משום שהיא "שניה לערוה".

ואלו הן ההלכות של שניות לעריות, שאיסורן מדברי סופרים.

א. אם היתה האשה "שנייה" לבעל, ולא היתה שנייה ליבם ^[12] - הרי זו אסורה לבעל ומותרת ליבם.

ב. היתה האשה שנייה ליבם ולא שנייה לבעל - הרי זו אסורה ליבם, ^[13] ומותרת לבעל.

היתה האשה שנייה לזה ולזה - הרי זו אסורה לזה ולזה.

ועתה מביא התנא את חלקה השלישי של המשנה, בהלכות "כתובה" של הנשים האסורות.

ב"כתובה" נכללים חובות וזכויות ממוניות שבין הבעל והאשה.

בכלל החובות של הבעל בכתובת אשתו -

לשלם לה מאתיים זוז [לבתולה, ומאה זוז לבעולה] אם ימות או אם יגרשנה. ^[14]

וכן, חובות שחייבוהו חכמים כ"תנאי כתובה".

לדוגמא: הבעל חייב לזון את אשתו [ונחלקו תנאים אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן].

ותיקנו חכמים, שתהא אלמנתו ניזונית מנכסיו ואף תדור בביתו, גם לאחר מותו, עד שתנשא לאיש אחר.

דבר זה הוא מ"תנאי הכתובה". ואף על פי שלא נכתב בכתובה חיוב זה - חייב בו הבעל, מתקנת חכמים.

ב"כתובה", נכלל גם הרכוש שמכניסה האשה לבעלה בעת נשואיה, ואת התחייבויות הבעל כלפיה - להחזרתם.

הרכוש של האשה הנישאת לבעלה - מתחלק לשני סוגים.

האחד הוא "נכסי מלוג".

זכותו של הבעל, היא לאכול את הפירות מכל נכסי האשה, בתורת "נכסי מלוג".

והיינו, לאכול את הפירות, או הרווחים של הנכסים, או לעשות בהם את השימוש הרגיל להעשות בהם.

כגון, אם יש לאשה קרקעות, הבעל זכאי באכילת פירותיהן. ואם יש לה הון, הרי הוא זכאי ברווחי ההון. ואם יש לה בגדים [שאינם בגדי לבוש שלה], הרי הוא זכאי ללובשם אפילו עד שיבלו הבגדים. ואם יש לה עבדים, הרי הוא זכאי להעבידם כדרך שמעבידים עבדים, למרות שהשימוש הממושך בהם גורם להכחשתם.

חכמים תיקנו את הזכות של הבעל באכילת פירות של נכסי האשה, תמורת החיוב של הבעל לפדות את האשה מהשבי, אם ישבו אותה.

הסוג השני, הוא הרכוש שמכניסה האשה לבעלה, הוא "נכסי צאן ברזל".

רכוש זה [לפי רובם המכריע של הראשונים] - שייך לבעל עם נשואיה.

אלא, שבשעת הנישואין מעריכים את שוויו, והבעל מתחייב את עצמו בתורת חיוב כתובה, להחזיר את ערך הנכסים לפי השומה שלהם בשעת הנישואין, אם יגרשנה, או אם תתאלמן ממנו.

אך אינו חייב להחזיר את הרכוש עצמו [חוץ ממקרים מסויימים שבהם יכולה האשה לקבל כתשלום את הנכסים עצמן משום "שבח בית אביה"].

ויש לאשה זכות מיוחדת בנכסים הללו, שאם לא יפרע הבעל את התחייבותו להחזיר את הדמים, בשעה שיגרשנה [או אם ימות ולא יפרעו לה היורשים], שתוכל האשה לגבות את חובה מהנכסים הללו, כאילו היו נכסים שלה, ולא יוכלו בעלי חובות אחרים לגבותם.

וכל זה נכלל בתוך ענין ה"כתובה"!

ומבארת עתה המשנה, מהם דיני כתובתה של אשה האסורה על בעלה באיסור שניות, מדברי סופרים.

אין לה, ל"שנייה", הנישאת באיסור לקרוב שלה -

לא כתובה, אם גרשה או נתאלמנה ממנו, לפי שקנסוה חכמים על שנישאת באיסור.

וגם אין משלם לה את תמורת "נכסי צאן ברזל" שהכניסה לו.

ולא החזר פירות ^[15] נכסי מלוג שאכל בעת שהיתה נשואה תחתיו. ^[16]

ולא מזונות. ^[17] ולא נוטלת כשיוצאת ממנו את הבלאות [בלאי בגדים] שנותרו מבגדים שהכניסה לו בתורת נכסי מלוג כשנישאת. שאף את אלו קנסוה חכמים שלא תגבה. ^[18] ואולם, הולד שלה כשר. ^[19]

וכופין אותו להוציא את אשתו האסורה לו. ^[20]

במה דברים אמורים, שקנסו חכמים את האשה הנישאת באיסור כשנישואיה אסורים משום "שניות", שהוא איסור מדברי סופרים.

היות ודבר שאסרוהו חכמים, זקוק לחיזוק יותר מדברי תורה.

או משום שבמקום שהיא אסורה רק מדברי סופרים, היא זאת שמשדלת את הבעל שישאנה על אף האיסור [וכפי שיבואר ענין זה בגמרא], ולכן קנסו אותה שתפסיד כתובתה.

אבל, אם היו נשואיה אסורים מן התורה, לא הוצרכו חכמים לקונסה -

או משום שאין דברי תורה צריכים חיזוק.

או משום שבמקום אשר נשואיה אסורים מן התורה, הרי הבעל הוא שמשדל אותה להנשא לו, ולכן חייבוהו שיתן לה כתובה, על אף שלנשואי איסור לא היו חכמים מתקנים כתובה [ושני הטעמים הללו יבוארו בגמרא].

הילכך - אלמנה הנישאת לכהן גדול, שאסורה היא לו באיסור תורה.

גרושה וחלוצה ^[21] הנישאות לכהן הדיוט.

ממזרת ונתינה הנישאות לישראל.

בת ישראל הנישאת לנתין וממזר.

כל אלו - יש להן כתובה.

וכן יש להן את שאר הדברים שקנסו בהן "שנייה", כמבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן - כהן הדיוט שנשא את האלמנה, ויש לו אח כהן גדול:

ומקשה הגמרא על לשון "נשא", שממנו משמע, כי המשנה אינה מדברת בכהן גדול שאירס אלמנה, אלא דוקא בכגון שנשא הכהן ההדיוט את האלמנה, ובעל אותה, ומת, ונפלה האלמנה אל אחיו, הכהן הגדול, כשהיא אסורה עליו הן באיסור אלמנה והן באיסור בעולה לכהן גדול -

מאי איריא דתני, מדוע נקט התנא בדבריו "כהן הדיוט שנשא אלמנה"? ^[22] ליתני "קידש", שהוא לשון אירוסין. שהרי גם בלשון זו אפשר לשנות: אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, כהן הדיוט שקידש אלמנה!?

שהרי אלמנתו של הכהן ההדיוט נאסרת לאחיו הכהן הגדול, גם אם התאלמנה לאחר שאירסה, כי אלמנה אסורה לכהן גדול, גם היא אלמנה מן האירוסין, אף שלא נבעלה!?

וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שלכך נקט התנא דוקא "נשא" הכהן ההדיוט את האלמנה, ומת, שאז נופלת לפני היבם הכהן הגדול, אלמנה מהנשואין שהיא גם בעולה, ורק אז היא אינה מתייבמת על ידי הכהן הגדול.

ונדייק כך: טעמא דנשא הכהן ההדיוט את האלמנה, ובא עליה, ונעשית בעולה על ידי נישואיו, ומת -

דאז הוה ליה היבמה אסורה לכהן הגדול, גם באיסור עשה של בעולה ["כי אם בתולה בעמיו יקח אשה"], וגם באיסור לאו של לא תעשה של אלמנה ["אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח"].

ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה.

אבל אם הכהן ההדיוט רק קידש את האלמנה [והיא היתה אלמנה מן האירוסין, ולא נבעלה לבעל הקודם], ומת, שאז היא אינה אסורה לכהן הגדול באיסור עשה של בעולה אלא רק בלא תעשה של אלמנה לכהן גדול בלבד, אז -

אתי עשה של יבום ודוחה את לא תעשה של אלמנה, ומותר לכהן הגדול לייבמה.

ולכן שנה התנא "נשא" דוקא, ולא שנה "קידש".

אי אפשר לומר כך!

והא כולה פירקין, הרי כל הדוגמאות האחרות שבמשנה, של נישואי כשר וחללה, ^[23] ממזר וכשירה, וממזרת וכשר, שגם בהן אומרת המשנה שהן "אסורות ליבמיהן"

- רק עשה וכנגדו לא תעשה, הוא!

שכנגד העשה של יבום עומד רק לא תעשה בלבד, בלי צירוף של איסור עשה אל הלאו.

ובכל זאת, לא אתי מצות עשה של יבום ודחי לא תעשה! ^[24]

ולכן מביאה הגמרא תירוץ אחר: התנא נקט "נשא" ולא "קידש" - משום דקבעי למיתני, שרצונו לשנות את האמור בסיפא -

ואלו אסורות לאלו ולאלו, כהן גדול שנשא את האלמנה, ויש לו אח כהן גדול או כהן הדיוט - אסורה אלמנתו של הכהן הגדול אפילו לאחיו שהוא כהן הדיוט, משום שעשאה הכהן הגדול חללה, כשבא עליה באיסור.

והרי בסיפא, מדובר דוקא אם נשא אותה הכהן הגדול, שרק אז היא אסורה לאחיו הכהן ההדיוט, היות דשוייה שעשאה חללה בביאתו.

אבל אם רק קידש הכהן הגדול את האלמנה, אך לא נשאה, ולא בא עליה, ומת - שריא ליה, מותרת אלמנתו לאחיו, הכהן ההדיוט.

ולפיכך תנא נמי ברישא "נשא", ולא "קידש", כדי שלא יטעו התלמידים לשנות גם בסיפא "קידש". ^[25]

ותמהה הגמרא על התירוץ:

ואדתני, במקום ששנה התנא "נשא" ברישא, בענין "מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן", משום הסיפא, כדי לומר "ואלו אסורות לאלו ולאלו" -

ליתני, יש לו לתנא לשנות "קידש" ברישא - משום מציעתא של משנתנו, ששנה בה התנא "ואלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן: כהן גדול שקידש את האלמנה, ויש לו אח כהן הדיוט".

ושם, הרי צריך התנא לומר דוקא "קידש"! לפי שאם נשאה הכהן הגדול, ובא עליה, הרי עשאה חללה, והיא נעשית אסורה ליבמה.

ואם כן, יש לו לתנא לשנות ברישא "קידש", כדי שלא יטעו התלמידים לשנות גם במציעתא "נשא"!?

ומכח קושיה זו חוזרת בה הגמרא, ואומרת, שאין התנא צריך להרחיק לכת, ולשנות "נשא" ברישא משום המציעתא או משום הסיפא, אלא, משום ההלכה הסמוכה לה ברישא עצמה, היה לו לתנא לשנות "נשא", ולא "קידש".

אלא, לכך נקט התנא ברישא "נשא" - משום "בת בוקתא".

בת אותה ה"בקתה". לשון של משל הוא, לדרים יחד בבקתה, שכולם נקראים "בני הבקתה". וכך גם במשנתנו, נשנו בה כמה קבוצות של הלכות, וההלכות שנמצאות באותה הקבוצה, קרויות, בלשון משל ומליצה - "בנות אותה הבקתה".

כלומר, שנה התנא ברישא "נשא", משום ההלכה השנויה בסמוך לה, ברישא של המשנה עצמה.

דקבעי למיתני ברישא, היות ורצה התנא לשנות בכלל "המותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן", גם את הדין של חלל שנשא כשירה, שהיא אסורה לאחיו היבם, שהוא כהן הכשר.

והוצרך כאן התנא לומר "נשא". כי טעמא דנשא, לכן היא נאסרת לאחיו הכשר, משום דשוייה החלל לאשתו חללה, על ידי ביאתו בה, ולכן היא נאסרת לאחיו שהוא כהן כשר.

אבל אם קידש החלל בלבד, ולא בא עליה - שריא ליה, מותרת היא לאחיו היבם, שהרי עדיין כשירה היא לכהונה, כיון שלא נבעלה לחלל. ומשום הכי, קתני נמי ברישא דרישא "נשא".

ועתה, באה הגמרא לדון בלשון נוספת באותה הלכה, ששנינו בה "ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן: כהן הדיוט שנשא את האלמנה, ויש לו אח כהן גדול":

ומאי איריא דקתני, מדוע נקט התנא "כהן הדיוט שנשא את האלמנה"?

ליתני: כהן הדיוט שנשא את הבתולה, וכשמת היא נעשית אלמנה. שאף זו בכלל "מותרת לבעלה ואסורה ליבמה" היא!?