סריקא והשתא גופא מליא [מתחילה היה גוף ריק, שלא היה בו דבר, ועכשיו גוף מלא בעובר] אבל "זרע אין לה", דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא [שמתחילה היה גוף ריק ועכשיו הוא גוף ריק] לאחר שילדה, אימא [אמור] שלא תיפסל על ידי כך, לכן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים.

א סימן של ראשי הפרקים שיידונו להלן: אמ"ר לי"ה ל"א נעש"ה מעשי"ה במית"ה נעש"ה ול"א נעש"ה בול"ד יב"ם ותרומ"ה יבו"ם ותרומ"ה — סימן.

אמר ליה [לו] רב יהודה מדאסקרתא לרבא, כהמשך לדיון שבברייתא: לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר, וכך נאמר: ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה, שהרי כל עוד יש לה ולד שאינו כהן פסולה לאכילת התרומה, ובכל זאת לא עשה ילדים מתים כחיים — מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום — אינו דין שלא נעשה מתים כחיים? ומדוע באמת נפטרת היבמה מחובת הייבום אם מת הבן שנולד לה מבעלה לאחר מות הבעל?

תלמוד לומר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז), כלומר, דרכי התורה דרכי נועם הן, ואין לחייב אשה מספק שמא נישאה כבר לאחר, לחזור ולחלוץ, כדי שלא תתגנה על בעלה.

ויש לשאול גם מצד אחר: אם כן, ונעשה ילדים מתים כחיים לענין תרומה, מקל וחומר: ומה בייבום, במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין לפוטרה מן הייבום, עשה בכל זאת מתים כחיים — מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני, לפוסלה מן התרומה, אינו דין שנעשה מתים כחיים? תלמוד לומר: "וזרע אין לה" (ויקרא כב, יג), והא [והרי] כעת אין לה.

ודנים עוד: ונעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין יבום מקל וחומר, וכך נאמר: ומה במקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה, בכל זאת עשה ולד מן הראשון כולד מן השני — מקום שעשה מתים כחיים, לענין יבום, אינו דין שנעשה ונדון ולד מן הראשון כאילו היה ולד מן השני ותיפטר מן הייבום?! תלמוד לומר: "ובן אין לו" (דברים כה, ה), והא [והרי] אין לו בנים לאחר שמת.

ודנים מצד אחר: ולא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לתרומה מקל וחומר, ונאמר: מה במקום שעשה מתים כחיים לענין לפוטרה מן הייבום, בכל זאת לא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני — מקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה, אינו דין שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני?! תלמוד לומר: "וזרע אין לה", והא [והרי] יש לה. ואם כן על ידי מדרש הכתובים הובהרו ההבדלים בין שתי הלכות אלה.

א משנה האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו עדים ואמרו לה "מת בעליך", וניסת (נישאה) על סמך עדות זו לאדם אחר, ואחר כך בא בעלה ממדינת הים — תצא מזה ומזה, משני הבעלים, ששניהם אסורים בה, וצריכה גט מזה ומזה,

ואין לה כתובה, ולא פירות מהנכסים שהשתמשו אלה בהם, ולא מזונות, ולא בלאות (נכסי צאן ברזל שהביאה ונתבלו) — לא על זה ולא על זה, לא מן הראשון ולא מן השני. ואם נטלה אחד מכל אלה מזה או מזה — תחזיר להם.

והולד ממזר מזה ומזה, כלומר, הוולד מבעלה השני ממזר גמור, ואם חזרה לבעלה הראשון גזרו חכמים שגם הוולד הנולד ממנו ממזר. ולא זה וזה מטמא לה במיתתה אם היו כהנים, ולא זה וזה זכאים בזכויות הנובעות מקשר הנישואין: לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה.

אם היתה בת ישראל — נפסלה מן הכהונה שכן ביאה זו על ידי הבעל השני היא ביאת זנות. ואף גזרו בה שאם היא בת לוי נפסלת מן המעשר, ואם היא בת כהן נפסלת מן התרומה. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין את כתובתה, שאינה נחשבת כאילו היתה נשואה, אף לא לאחד מהם. ואם מתו שני אלו בלי בנים — אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין.

ר' יוסי חולק על תנא קמא ואומר: יש לה כתובה וכתובתה על נכסי בעלה הראשון. ר' אלעזר אומר: הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, שכיון שנישואיה לשני היו בטעות, אין היא מוצאת על ידי כך מבעלה הראשון. ר' שמעון מוסיף ואומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של הראשון פוטרת אפילו את צרתה, שהיא חליצה גמורה, ובודאי שאינה צריכה חליצה מאחיו של שני. ואם חזרה לראשון ונולד לה ממנו בן — אין הולד ממנו ממזר.

כל זה כשנישאה ברשות בית דין לאחר ששמעה שמת בעלה, ואם ניסת שלא ברשות בית דין אלא על פי העדים בלבד, ובא בעלה — מותרת לחזור לו לבעלה הראשון. ועוד הבדל בין המקרים: ניסת על פי בית דין — תצא משניהם, ופטורה מן הקרבן קרבן חטאת על שגגה באיסור ניאוף, שהרי עשתה בהוראת בית דין, והיא נחשבת כאנוסה ואם

לא ניסת על פי בית דין אלא על פי עדים — תצא מבעלה השני, וחייבת בקרבן על השגגה ששגגה באיסור ערוה. ובזה יפה כח בית דין, שפוטרה מן הקרבן. אם הורוה בית דין לינשא על סמך עדות בלתי נכונה, והלכה וקלקלה, כלומר, נבעלה לאדם בזנות — חייבת בקרבן, שלא התירוה אלא לינשא, ומה שעשתה לא היה בגדר ההיתר של בית דין.

ב גמרא מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה] של המשנה: נשאת שלא ברשות בית דין — מותרת לחזור לו, משמע שלא ברשות בית דין כוונתו: אלא בעדים, שמאחר שהיו שני עדים — אינה זקוקה להיתר מיוחד של בית דין ומכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] של המשנה שמדובר בה ברשות בית דין, הכוונה שעשתה זאת בעד אחד, אלמא [מכאן] שעד אחד נאמן להעיד שמת הבעל, ובית הדין יתיר לאשה להינשא על פי עדות זו.

ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה]: הוחזקו להיות משיאין אשה, שהעידו שמת בעלה, גם עד מפי עד, וכן אשה מפי אשה, ואף בעדות אשה מפי עבד ומפי שפחה, אלמא [מכאן] שעד אחד מהימן (נאמן) לענין זה, שכל מקום שעד אחד נאמן, גם עד מפי עד וכל הפסולים לעדות נאמנים וכשרים,

ותנן נמי [ושנינו במשנה גם כן]: אם עד אחד אומר לאדם "אכלת חלב" והוא אומר "לא אכלתי" — פטור האיש מלהביא קרבן. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר אותו אדם "לא אכלתי" והכחיש את הדבר, הא אישתיק [הרי אם שתק] ולא הכחיש — מהימן [נאמן] העד האחד. אלמא [מכאן], שעד אחד מהימן מדאורייתא [נאמן מן התורה] לדברים מסויימים.

ושואלים: מנא לן [מניין לנו] הדבר? ומביאים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בחטאת הבאה על השגגה: "או הודע אליו חטאתו" (ויקרא ד, כג. ושם כח), משמע — שהחטא צריך להיות ידוע לו בידיעת עצמו ולא שיודיעוהו אחרים, שעל ידי עדות אחרים איננו מביא קרבן, גם אם הם מעידים עליו שחטא. יכול אף על פי שאינו מכחישו יהא פטור מלהביא קרבן? — תלמוד לומר: "או הודע אליו" — מכל מקום.

ומעתה מבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא דאתו תרי ולא קא מכחיש להו [אם תאמר שבאים שני עדים ומודיעים לו והוא אינו מכחיש אותם], קרא [הכתוב] למה לי לשם כך? הרי יש שני עדים הנאמנים לכל דבר. אלא לאו [האם לא] מדובר בחד [בעד אחד], וכי לא קא מכחיש ליה [וכאשר אינו מכחיש אותו] — מהימן [נאמן הוא], שמע מינה [למד מכאן] שעד אחד נאמן באיסורים. את ההוכחה הזאת דוחים: וממאי [וממה] מסיק אתה שהטעם הוא דמשום דמהימן [שנאמן]? דלמא [שמא] עיקר הטעם משום דקא שתיק [שהוא שותק], ואנו אומרים כי שתיקה כהודאה דמיא [נחשבת]?

ותדע שזהו אכן הטעם, דקתני סיפא [ששנה בסופה של אותה ברייתא]: אמרו לו שנים "אכלת חלב" והוא אומר "לא אכלתי" — פטור. ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר בטעם דבריו: קל וחומר בדבר; אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, שאם יבואו שני עדים ויעידו עליו שעבר במזיד עבירה שחייבים עליה מיתה — הלא יוציאוהו להורג בשל כך, והאם שני עדים לא יביאוהו לידי הבאת קרבן הקל?

אמרו לו חכמים: יש מקום לחלק, שכן לענין קרבן מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי"! והמזיד אינו חייב קרבן, שהרי אין העדים יכולים להכחישו בדבר זה, וכיון שבענין קרבן יש בכוחו לבטל את העדות, יש בכוחו גם להכחיש את המעשה עצמו, מה שאין כן כשמעידים עליו שעשה מעשה שחייבים עליו מיתה, שאז אין הכחשתו מעלה ומורידה דבר. ומבררים: רישא