מתני' בתולה נשאת ליום הרביעי. תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא: שפעמים בשבת. אבתולה קאי: בשני ובחמישי. אחת מעשר תקנות שתקן עזרא בבבא קמא בפרק מרובה (דף פב.) מפרש לכולהו ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב''ד בעוד כעסו עליו [ואם יש שהות בינתים יש לחוש] שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא היא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן (סוטה דף כח.) מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ובגמר' פריך ותינשא באחד בשבת: גמ' לפי ששנינו כו'. לקמן מקשי עלה: הגיע זמן ולא נישאו. לקמן בפרק אע''פ תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנישואין לפרנס עצמה בתכשיטין. לפרנס קנדיר''ר בלע''ז ולאלמנה שלשים יום: הגיע זמן. זה ולא נישאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל: אוכלות משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת ב''ד כדלקמן בפרק נערה (דף מו:): ואוכלות בתרומה. אם כהן הוא והיא בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו תרומה כדיליף (לקמן דף נז:) מוכהן כי יקנה נפש: לכך שנינו בתולה נשאת כו'. להודיע שתקנת חכמים מעכבתו מלכנוס ואין עכבה זו שלו: מריה דאברהם כו'. תמה על דברי רבו ואמר מריה דאברהם מה זה היה לשמואל לומר כן ועוד שחלה רב יוסף ושכח תלמודו ותוהה על דבריו הראשונים: תלי תניא בדלא תניא. תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה: ומקשינן לרב יוסף הי תניא והי לא תניא הא תניא והא תניא. זו שנויה וזו שנויה: אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא. משנתינו טעמא מפורש בתוכה כדי שישכים לבית דין והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות: ותינשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה: ועכשיו ששנינו שקדו. ובשביל תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת מעתה אותה ששנינו כו': לפיכך. רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו': הא קאימנא. הנני מזומן: נסתחפה שדהו. לשון מטר סוחף (משלי כח) נשטפה שדך כלומר מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון:

מתני' בתולה. הא דלא קתני הבתולה כדתני האשה נקנית היבמה ניקנית (קדושין דף ב.) משום דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה (דברים כב) האשה הכתובה וכן היבמה אבל הכא לא קאי אקרא והא דלא תנן בפ''ק דקידושין (דף יד:) העבד עברי אף על פי דכתיב בקרא (שמות כא) כי תקנה עבד עברי משום דא''כ ה''ל למתני העבד העברי שאינו דבוק ואין דרך הש''ס לדבר כן ומיהו גבי איש ואשה רגילים בכל מקום לשנות בה' אע''ג דלא קאי אקרא כמו האשה שהלכה (ביבמות דף קיד:) האשה שנתארמלה (לקמן דף טו:) האיש מדיר את בנו בנזיר (נזיר ד' כח:): נשאת. הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש (קדושין דף מא.) לפי שעתה מקצר יותר ועוד דאי תנא הכי ה''א אפי' בעל כרחה כדמשני (שם דף ב:) גבי הא דפריך וליתני האיש קונה ועוד דהתם אקרא קאי כי יקח איש אשה: ליום הרביעי. ולא בליל חמישי כדאמר בפרק בתרא דנדה (דף סה:). דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא כ''ש אם יעשה נשואין בליל ה' דאיכא למיחש שיטרד בנשואין וכתובה ולא יבעול: שאם היה לו טענת וכו'. ואם תאמר הא תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא כדאמרינן בגמרא (לקמן ט.) אבל בשאר נשים דאיכא ספק ספיקא אמאי תנשא ליום ד' ואומר ר''ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה מג' תקנו בכל הנשים שינשאו ביום ד' ובקונטרס פי' שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון וקשה לפירושו דאמרינן בגמרא (שם:) אמר אביי אף אנן נמי תנינא דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו בתולה נשאת כו' מאי לאו דקטעין פתח פתוח והשתא היכי מייתי ראיה לפ''ה הא אע''ג דאינו נאמן מכל מקום ישכים לבית דין שמתוך כך יצא הקול ויבואו עדים ויתברר הדבר וי''ל דלא מייתי אביי ראיה לרבי אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר אם הוא פתח פתוח דאם אינו בקי לא יצא הקול ולא יבא לידי בירור כי יאמרו שהוא טעה וסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא יחושו לדבריו ועי''ל דגם לפ''ה לא היו מתקנים שתהא ניסת ליום ד' משום שמא יתברר על ידי עדים אבל כיון דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש דנאמן לאוסרה עליו תקנו שתהא ניסת ברביעי גם בשאר נשים תקנו משום שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר על ידי עדים והשתא מייתי אביי שפיר ממתניתין דבאשת כהן ובפחותה מבת שלש נאמן לאוסרה עליו. ותימה דהכא משמע דמשום חששא דזנות תקנו שתהא ניסת ברביעי ובפ''ב דגטין (דף יז. ושם) איכא מ''ד דתקנו זמן בגטין משום פירי אבל משום שמא יחפה על בת אחותו לא חיישינן משום דזנות לא שכיח וי''ל דהתם קאמר זנות דאתי לידי מיתה דהיינו בהתראה ובעדים לא שכיח אי נמי הכא שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפילו לזנות אע''ג דלא שכיח: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו כו'. אין שואל הטעם למה נשאת ברביעי דאם כן לא הוה משני מידי אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר מאי נפקא מינה שתיקנו שנשאת ברביעי ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מריה דאברהם דהא נפקותא מפרשה בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא: אלא אי אתמר הכי אתמר א''ר יהודה אמר שמואל. ולא גרסינן רב יוסף דהא רב יוסף גופיה קאמר אלא אי איתמר: מפני מה אמרו כו'. בניחותא גרסינן לה ולא בא להקשות אלא ותנשא באחד בשבת: ותנשא באחד בשבת. לא בעי לשנויי דנשאת ברביעי כדי שתבעל בחמישי משום ברכה שנאמרה בו לדגים כדאמרינן לקמן (דף ה.) ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר''י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום איקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא:

מתני': בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי וכו', שאם היה טוען טענת בתולים היה משכים לבית דין. פירש רש"י ז"ל: מתוך שבא לבית דין ישמע הקול ויבואו עדים ויעידו. הוזקקו לפרש כך, משום דאמרינן בגמרא (לקמן כתובות ט, א) דאינו נאמן לאוסרה עליו אלא באשת כהן, או בנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, ולא משמע ליה דמתניתין משום הני תרתי מתניא.
ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בגמרא (ט, ב) דמשום נאמנותו הוא, כדקתני אף אנן תנינא תנן שאם היה טוען טענת בתולים למחר משכים לבית דין, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, אלמא כולהו משמע להו דמשום נאמנותו הוא. ובאשת כהן, אי נמי באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד.
הא [דלא] מפרש טעמא דאמרינן (ה, א) לאלמנה משום דתקנת שקדו אינה תקנה קבועה דבאיניש דלא חאיש, אי נמי אדם בטל, דליכא משום שקדו נושא את האלמנה כל זמן שירצה, וכדמשמע בגמרא. והיינו טעמא נמי דלא מפריש במתניתין טעמא דיום ראשון נשאת בו, משום דטריח ליה דליכא משום דשקדו נושא באחד בשבת כדאיתה בגמרא.

גמרא: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום ד' וכו'. שמועה זו רבים פירושיה, ומסתברא דהכי פירושה. מפני מה אמרו ביום רביעי ולא באחד בשבת, דטעמא דמתני' הא איתיה באחד בשבת, לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו, יכול אם הגיע זמן בא' בשבת אעפ"י שאין כאן איקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו ביום רביעי ולא ביום א' בשבת לפי שהוא מעוכב בתקנת חז"ל, ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זה טעם ליום א' בשבת, ודין שמענו טעם לא שמענו.

ואמר: תלי תניא דמפרש טעמא. כלומר, משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתן, אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אף ביום אחד בשבת, שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא, שאין טעמה מפורש, אפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא בא' בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינה מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת, לא ידענו עדיין טעם תקנתן זו, שאין זה טעם אלא גזירת דין, ואין מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם. אלא הכי אמרוה נהלי מפני מה אמרו וכו'.
ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב שמואל, דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה, דרמי פלוגתא אנפשיה הוא ומדכר.

ועכשיו ששנינו שקדו. מדברי שמואל הוא, ושמואל הוא דקאמר הכי. והראיה, דלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין שהגיע זמן ולא נשאו, והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תליא תניא בדלא תני, הכי קאמר, ועכשיו ששנינו כמשנתנו נשאת ביום רביעי לבד ולא בא' בשבת, ועל כרחך משום שקדו הוא, הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות. ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא, כיון דעל כרחין טעמא דמתני' משום הכי הוא קתני לה שנינו.
וא"ת דלא שנינו, דאיכא למימר דמשום ברכה הוא, הא ליתא, דברביעי ליכא ברכה, ונשאת ברביעי ונבעלת בחמישי לא תנן במתני' הילכך על כרחך למאי דתנן במתני' נשאת ברביעי, משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת, ושנינו קרי לה, אי נמי יש לומר, ועכשיו ששנינו בבריתא שקדו ומתני' לא פליגא עליה, דאיכא למימר דמשום הכי תנן במתני' ברביעי ולא באחד בשבת, אותה ששנינו הגיע זמן וכו', מתוך שאינו יכול לכנוס אינה מעלה לה מזונות, ומסתברא, דאפילו מחלה היא על תקנתא זו, ואמרה אי אפשר בתקנת חכמים זו אינו מעלה לה, משום דאע"ג דעיקר תקנתא משום תקנתה נתקנה, וכדמשמע מדאמרו (ג, א) שקדו על תקנת בנות ישראל, מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה. ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהיה שמח עמה, ועוד שמשיאתו שם רע בין שכניו.

לפיכך חלה הוא או שחלתה היא. פירוש וכל שכן שחלתה היא, וכל שכן פירסה נידה אינו מעלה לה.

או דילמא התם אניס בתקנתה כדרבנן. פירוש שהתקינו להתקנתה ומשום לתה דידה נתעכב.

או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו. דכיון שהגיע זמן חלה עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות.

פרק ראשון
בתולה נשאת ליום ד' כך הגרסא ברוב הספרים. והא דלא קתני ביום ד' רמז שאע"פ שהגיע זמנה בא' בשבת ממתיני' ליום ד' שלאחריו וכדמפ' טעמא בגמרא. והא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה כדקתני התם האשה ניקנית פירשו בתוס' דבשלמא התם דקאי אקרא דכתיב כי יקח איש אשה קתני האשה כלו' אותה אשה שאמר הכתוב אבל הכא דתקנתא דרבנן היא והשתא פתחו בדינא קתני בתולה.

שפעמיים בשבת. פי' לבתולה קאמר טעמא והא דלא פירש טעמא לאלמנה שקדו או משום ברכה כדאיתא בגמרא משום דלא קביעי דאי אדם בטל הוא ולא איכפת לי' בברכה נשאת בכל יום והא דלא קתני אבתולה טעמא דשקדו דאי טרח לי' נשאת בא' בשבת הלכך נקיט טעמא משום דאיקרורי דעתא דקביעי ושייך בכל אדם:

שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. פירש"י בעוד שכעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנ' באיסורו מתוך שישכים לב"ד יצא הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. ולפי פי' זה יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותם שהוא צריך לעדים לאוסרה עליו אבל היכא דלית בהו אלא חד ספקא כגון אשת כהן דאפילו באונס אסורה אי נמי באשת ישראל שקדשה פחות משלש שנים ויום אחד לא תקנו כלום חכמים שהרי הוא אוסרה על עצמו וא"צ ב"ד. והקשה בתוס' מדאמרינן בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת דאלמא משנתינו באותם שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותם שצריך עדים ואי איתא דעבדו רבנן תקנתא לשאר נשים מנא ליה דס"ל במתניתין שהוא נאמן. ויש מתרצים לפי' רש"י ז"ל דלעולם משנתינו בעדים דווקא ומיהו הא דאמר ר"א באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הוה קמ"ל דקים ליה בפתח פתוח מצאתי כדאיתא התם והיינו טעמא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא דקים ליה דאי לא קים ליה בפתח פתוח לא היו חוששים חכמים לעשות תקנה משום שיבואו עדים שזינתה. ור"ת ז"ל פי' משנתינו באותה שהם בנית חד ספיקא כגון אשת כהן וקטנה בת ישראל כדי שישכים לב"ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו דאלו לאותן שצריכין עדים מילתא דלא שכח הוא שיבואו עדים כדאמרינן בגיטין זנות מלתא דלא שכיח בעדים ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא זו שפעמים יבוא ממנה ביטול פרי' ורביה והיינו דמסייע ממתניתין לר"א דלא סגי דתהוי מתניתין אלא באותן שהוא נאמן בלא עדים והביאו ראיה מירושלמי שאמר (שזו) [שלא] יכנוס בב' ונהגו העולם לכנוס בשלישי ובעי מה בין שני לשלישי ופריק אינו שוה משתקא יום אחד למשתקא שני ימים ובעי כשמשתקא שני ימים מה בכך ומשני שמא יערב עליו המקח ופריך ויערב עליו ומשני משום דרבי אלעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואין פירוש זה נכון כיון דתקינו בתולה סתם הא כל בתולה במשמע ותו היכא עבדו רבנן תקנת' משום אשת כהן וקטנה בת ישראל והוה מעוטא דמעוטא אלא וודאי הנכון דתקנה הוא לכולהו ומשום כולהו נצרכה דאלו משום אשת כהן וקטנה בת ישראל לחוד מעוטא דמעוטא נינהו ואלו משום בתולה לחוד לא שכיח שיבואו עדים שזנו והיינו דסייעי' אביי לר"א ממתניתין דאי לאו דאיכא נמי אותן שהוא נאמן עליו שישכים לב"ד לא הוו עבדי רבנן תקנתא משום אידך לחוד ואפילו רש"י ז"ל כך רצה לומר דלא סוף דבר תימא כבר תקנו חכמים כן מפני אותן שהוא נאמן לחוד אלא אפילו לאותן שהוא אינו נאמן מהני תקנתא שיצא הקול ויבואו עדים והירושלמי נמי אחד מתרי טעמי נקט:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי. פירוש לאיזה נפקות' אמר יום ד' לבדו שהרי יכולה להנשא בא' בשבת שיכול להשכים לב"ד. וליכא למימר דתנא חדא מנייהו נקט. חדא דא"כ הוה ליה לתפוס אחד בשבת שהוא קודם ועוד דבתחלת המסכתא לא היה לו לסתום דבריו כן ועוד שום תנא לישתמיט וליתני באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה פי' דהא דנקט ד' דווקא אינו משום זמן נישואין דוודאי אפילו א' בשבת ראוי לנשואין אלא משום דין מזונות נקיט ליה באם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות וע"ז תמה רב יוסף ואמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתני' דלא מפרש טעמא כלו' היכא אמרי' דקתני תנא דמתני' דמפרש טעמא משום דהשכמה לב"ד יהא טעמו משום מזונות דאידך מתניתין דהגיע זמן דלא מפ' ביה טעמא שאותו זמן יהיה יום ד' דבשלמא אי פריש התם דהגיע זמן היינו יום ד' הוה אפשר לומר דהכא אגב אורחא בעי תנא לאשמועינן ההוא דינא ואע"ג דלאו דוכתא הכא אבל השתא דהתם לא מפרש טעמא היכא תליא ביה מתניתין דהכא דמפרש טעמא דשייך באחד בשבת. וא"ת בלא"ה ה"ל להתמהא כיון דאחד בשבת ראוי לנשואין למה אינו מעלה לה מזונות. וי"ל דאה"נ אבל הא עדיפא ובכלנה דהא איתא נמי להאי.

אלא אי אתמר הכי אתמר פי' דע"כ איפכא אתמר דמתניתין דהכא לא מתפרש' ממתני' דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתני' דהכא כדמפ' ואזיל ומשום דר"י חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב טעמא במימרא אתקני מסברא דע"כ איפכא אמר שמואל והא דאמר אמר רב יוסף וכולי דמשמע דלאו רב יוסף גופא מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב אשי היא ויש שאין גורסין אמר רב יוסף וכן אומר מורי הרשב"א ז"ל דלא גרסי' וכ' וא"צ למחוק כל הספרים דגרסי' ליה.

שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה. פירוש ויש בזה תקנות בנות ישראל שלא יעליל עלי' בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי:

ועכשיו ששנינו שקדו פי' משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו אי נמי כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין הו"ל כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דלשון ברייתא לא הו"ל למימר הכי כיון דלא אדכרא כלל במתניתין וא"ת ולמה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא נתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד' מהי טעמא דלתהווי וי"ל דאי תהוי טעמא דיום ד' משום ברכה כבר קפרא דלקמן לא מפטר ממזונות דהתם משום תקנ' דידי' הוא דמתחייב אפו"ר אבל השתא דטעמא משום שקדו הוי תקנה דידה דלפטר ממזונות וא"ת ומנ"ל דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה כבר קפרא דלקמן וי"ל דכיון דמתני' בתקנות בנות ישראל מיירי מסתמא כלו חד טעמא דמילתא ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזה קצת מדקתני שאם היה לו טענות בתולים דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי בשטרח בסעודה שלשה ימים:

לפיכך חלה הוא או שחלתה היא כו' פירש רב יוסף לקמן קאמר דהא ליתא בלישנא קמא דשמואל לכן פירש"י ז"ל דדוקא בשחלה כשהגיע זמן אבל הגיע זמן ואח"כ חלה כיון דנתחייב במזונותי' אינו נפטר וכן נמי לענין יבם ליבמה ועמד בדין וברח נזונו משל יבם אמר בירושלמי חלה כמו שברח או שפרסה נדה פי' בתוס' דלאו למימרא דנדה לאו בת חופה משום דלא חזייא ליחוד דהא קיימ"ל במס' יבמות שיש חופה לפסולים וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה דראוי' לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלת' היא ועכשיו שאנו נוהגין אפילו לכתחילה לעשות חופה לנדה זהו לפי שאנו קהל מועט ושמא יבוא עיכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל שהנדה אין חופתה חופה דכיון דלא חזיא ליחוד ומה שכתבו תוספות עיקר וכן פי' הר"מ ז"ל וכן נהגו:

או דלמא אמרה ליה נסתפחה שדהו. איכא דמקשה דהא גבי קטלנית אמרי' דמזלה גרם ולאו מלתא היא דהא בקטלי דבעלת תלינן בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתו הוא דאיהו הוא דמיפקד אפריה ורביה:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת כתובות היא מסדר נשים והורגלנו בלמודה אחר מסכת קדושין לסבה אשר הזכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת שלשה עשר פרקים וסדרם לפי שטתנו א. בתולה נשאת ב. האשה שנתאלמנה ג. אלו נערות ד. נערה שנתפתתה ה. אע"פ ו. מציאת האשה ז. המדיר ח. האשה שנפלו לה נכסים ט. הכותב י. מי שהיה נשאוי י"א. אלמנה נזונת י"ב. הנושא י"ג. שני דייני גזירות וענין המסכתא אמנם הוא סובב לבאר הענינים שבין אשה לבעלה הן בעניני האישות הבא אחר קדושין בנשואין וחפה וכתבה ותוספת וטענת בתולים הן בדינין וטענות הבאין לאחר נשואין כדין נכסי מלוג שלה ומציאתה ומעשי ידיה ובכלל כל דין וזכות שיש לו עליה הן בחייה הן לאחר מיתתה וכל דין וזכות שיש לה עליו הן בחיו הן לאחר מותו אם בגובינת כתבתה אם במזונותיה ושאר דברים וכן ענינים שבין אשה לבעלה בעניני איסורין כמדיר את אשתו או שמדירתו וכן כשנשבית או נחבשה ביד גוים על אי זה צד אסורה ועל אי זה צד מותרת וכן דין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע וכן תנאים שבשעת שדוכין או בשעת קדושין על אי זה צד מתקיימים ואי זה מתנאים שבינו לבינה צריך להזכיר ולהתנות ואי זה מותנה מאליו אפילו מן הסתם ואי זה אין תנאי מועיל בו וכן מי שכנס את אשתו ונמצא טעות ביניהם כגון שנמצאו עליה מומין או נדרים או שהיא מוכת עץ וכיוצא באלו כיצד הוא הדין וכן על אלו דברים יוצאת שלא בכתבה ועל אלו כופין אותו להוציא וכיוצא בדינים אלו עם שאר דינין המתגלגלים עמהם ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לשנים עשר חלקים הראשון בדין נשואין אי זהו זמן הקבוע בהם לבחורה או לאלמנה וכמה הוא שעור כתבה לבחורה ולאלמנה ואי זו יש לה טענת בתולים ואי זו אין לה טענת בתולים ואת שיש לה טענת בתולים שנחלקה עם בעלה לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני כיצד הוא הדין ושאר דינין המתגלגלין עם אלו שהוזכרו החלק השני במחלוקת שבין איש לאשתו בעקר כתבה שהיא אומרת בתולה נשאתי וכתבתי מאתים והוא אומר לא כי אלא מנה ומתוך שדבר זה מתברר בעדים נתגלגל מזה בדיני עדות וקיום שטרות וכן יתבאר בחלק זה דין אשת איש שאמרה גרושה אני על אי זה צד נאמנת שבויה שאמרה טהורה אני על אי זה צד נאמנת לינשא לכהנה ועל אי זה צד אינה נאמנת ותפסל לכהנה ויתגלגל בענין זה מעלין ליוחסין השלישי בדין קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע הרביעי בדברים שיש בהם זכות לאב על הבת ולבעל על אשתו או להן עליו ובדברים שמן הסתם הם כמותנים לאשה מצד בעלה מכח תנאי בית דין אע"פ שלא נכתבו החמשי בדין תוספת ובזמן הראוי ליתן לאשה לפרנס את עצמה קודם שתנשא אם לבתולה אם לאלמנה ובמלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ובדין מצות עונה היאך היא בכל אדם והיאך הדין במורדת על בעלה או במורד על אשתו וכן המשרה אותה על ידי שליש במה הוא חייב הששי בדין קצת דברים שאדם זוכה באשתו במציאה ומעשי ידיה וירשתה ובקצת דברים שזוכה היא לעצמה כגון בשתה ופגמה ובדין פוסק מעות לחתנו ודין הראוי לבת בנכסי אביה ועל אי זה צד הוא כותב כנגדן ודין משליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי כיצד דנין בו השביעי בדין מדיר את אשתו על אי זה צד יקיים ועל אי זה צד יוציא השמיני בדין היוצאת שלא בכתבה וכן דין הנשאת בטעות כגון שנמצאו עליה נדרים או מומין ואותם שכופין להוציא התשיעי בענין נכסי מלוג העשירי בענין המתנה לאשתו להפקיע זכות שיש לו עליה על אי זה צד דבריו קיימין וכן על אי זה צד יש כח לבעל או ליורשים להשביעה ודין מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיתה לו מלוה או פקדון ביד אחרים למי הוא נותנם ודין הוציאה גט ואין עמה כתבה או כתבה בלא גט או שני גיטין ושתי כתבות או גט אחד ושתי כתבות או כתובה אחת ושני גטין על אי זה צד היא גובה האחד עשר במי שהיה נשאוי שתי נשים על אי זה צד קודמת אחת לחבירתה ועל אי זה צד דנין בדין כתבת בנין דכרין ועל אי זה צד מפקיעין אותה השנים עשר בענין מזונות האלמנה ועל אי זה צד שמין לה אם רוצה למכור ואם מכרה על אי זה צד מכרה קיים או בטל ודין פוסק עם אשתו לזון את בתה כיצד הוא הדין ומה שנכלל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש ועד אי זה זמן יכולה לגבות כתבתה עד שמשם ואילך תפסיד וכן מי שהלך למדינת הים על אי זה צד בית דין פוסקין לה מזונות ואם עמד אחד ופרנסה על אי זה צד גובה מה שהוציא ושאר דינין המתגלגלים על ידי אלו הן ממין דברים אלו הן ממין שאר דברים החלק הראשון יתבאר בפרק ראשון השני יתבאר בפרק שני השלישי יתבאר בפרק שלישי הרביעי בפרק רביעי החמשי יתבאר בפרק חמשי הששי יתבאר בפרק ששי השביעי והשמיני יתבארו בפרק שביעי התשיעי יתבאר בפרק שמיני העשירי יתבאר בפרק תשיעי האחד עשר יתבאר בפרק עשירי השנים עשר יתבאר בפרק אחד עשר ובפרק שנים עשר ובפרק שלשה עשר:

זהו שרש המסכתא דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים שלא מעין הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר בע"ה וכן יתערב לפעמים חלק אחד בגבול חברו כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והפרק הראשון ממנו אמנם הכונה בו ביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון לבאר יום הקבוע לנשואין מתקנת חכמים לבתולה ולאלמנה ויתגלגל בתוכו דין הגיע זמן ולא נשאו ודיני ברכת חתנים הן ברכת אירוסין הן ברכת נשואין ודין טענת בתולים השני דין כתובה אי זו במאתים ואי זו במנה ואי זו שיש לה טענת בתולים ואי זו שאין לה טענת בתולים השלישי באותן שיש להם טענת בתולים שנחלקה לומר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני על אי זה צד נאמנת וכן פנויה שראינוה נבעלת לאחד או מעוברת על אי זה צד מכשירין אותה ואת עוברה לכהונה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם באה לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אמר הר"ם אשר חייב שתנשא הבתולה ליום ד' ולא תנשא באחד בשבת כדי שיכין החתן ויטרח שלשה ימים קודם החופה ואי אפשר פחות מזה לבנות ישראל ואלמנה ביום חמשי כדי שישמח עמה ג' ימים חמשי וששי ושבת וזה כלו במקומות אשר אין בית דין יושבין זולת שני וחמשי אולם כאשר היה בית דין קבוע בכל יום הנה ינשאו באי זה יום שתרצה לבד יום האחד ויום השבת שלא יבא לידי חלול שבת מפני צורך הסעודה ושאר הימים מותרין ובתנאי שיכין בסעודת החופה ג' ימים קודם לזה ואין ראוי לעשות מלאכה בג' ימים אם נשא בעולה ואם נשא בתולה ז' ימים שהם ימי משתה ואין הפרש בנשואין בין בחור ואלמון לענין שמחה ואולם לענין ברכה יש חלוק שאם היה החתן בחור ואע"פ שהיא בעולה או היתה הכלה בתולה ואע"פ שהוא אלמון יתחייב להם הברכה ז' ימים ואם היה אלמון שנשא אלמנה הנה הברכה יום אחד לבדו ר"ל ברכת חתנים ובאור טענת בתולים חשד הבתולות והוא שיטעון שלא מצא אותה בתולה:

אמר המאירי פירשו בגמרא שמשנה זו לאחר תקנת עזרא היא שנויה שמקודם תקנותיו היו בית דין יושבין בכל יום והיתה אשה נשאת בכל יום חוץ מחלו של מועד ומטעם עירוב שמחה בשמחה וחוץ מאחד בשבת וערב שבת לדעת קצת מפרשים מחשש שמא יחלל שבת בתקון סעודה כמו שיתבאר אבל שאר הימים אשה נשאת בכל יום ומכל מקום אחר שראה עזרא שלא היו בית דין יכולין להיות יושבין קבועים בעיירות בכל יום ולא היה להם יום קבוע לישיבתם או שלא היו יושבין כלל והיו סומכין על ישיבתם שבכרכים לילך שם ותקן שיהיו קובעין להם מקום אף בעיירות בשני ובחמשי כמו שביארנו ענין זה עם שאר תקנות שלו בשביעי של קמא תקנו חכמים בבתולה שתנשא ברביעי ולא בשאר הימים מפני שמן הסתם אדם כונס ביום ומתיחד בלילה ואם יארע שתהא לו טענת בתולים יהא משכים לבית דין ויפרישוהו מן האיסור ואלו קבעת לו זמן ביום אחר היתה דעתו מתקררת ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ברצון ואסורה לו ומכל מקום לא תקנו לה ליל רביעי ר"ל שעבר רביעי שאין תקנה לכנוס בלילה ועוד דליכא כתבה דלא רמו עלה תיגרא ואלו יכנוס בלילה לא יתיחד עד לילה של מחרתו שאף עכשיו שכונסין ברביעי רגילים לשהות בה עד שעבר מן הלילה הרבה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק תינוקת שאני כתבה דמאחרי בה טפי ומכל מקום כנס ברביעי ולא בעל בלילה אין אומרים לדחותו מביאה עד ליל רביעי האחר שלא קבעו אלא על סתם בני אדם שכונסין ביום ומתיחדין בלילה וזהו ששאלו אם מותר לבעול בתחלה בשבת ר"ל למי שיכנוס ברביעי ונזדמן שלא בעל עד ליל שבת ולמדת ממילא שטעם הנזכר במשנתנו ר"ל שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות שני וחמשי על זמן הבתולה שברביעי הוא מוסב ושאלו בתוספות ומה לנו לקבוע זמן מטעם זה תתקרר דעתו ואנו אין לנו שהרי אף כשיבא לבית דין ויאמר שלא מצא בתולים אנו אומרין לו אף לדבריך שאתה אומר שזינתה מותרת היא לך שאין כאן אלא ספק ספקא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון ותירצו בה שמאחר שבאשת כהן או בבת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש אין שם אלא חדא ספיקא ונמצא שבית דין יאסרוה לו וצריך להשתדל באלו שלא תתקרר דעתן ויעמדו באיסור לא חלקו בה בין בתולת כהן או בת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לשאר בתולות ופחותה מבת שלש שנים שהזכרנו פירושו שנשאה הוא משגדלה שאם לא כן כבר אמרו פיתוי של קטנה אונס הוא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאף באשת ישראל שמא זינתה תחתיו ברצון וכשיבא לבית דין יחקרו בדבר ומתוך פרסום הענין יבאו עדים על כך ויאסרוה ומכל מקום יש לתמוה בפירושם ממה שאמרו בפרק זה אמ"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו והעמידוה באשת כהן או באשת ישראל שקבל אביה קדושיה פחותה מבת שלש שנים שאין בה אלא חדא ספקא ואמרו על זו אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום רביעי הא בחמשי לא מאי טעמא איקרורי דעתא למאי וכו' אלא לאסרה עליו ואם כדבריהם מה סיוע יש מזו והרי משנתנו לא באה אלא שמא יתברר בעדים הא כל שלא יתברר בעדים לא תהא אסורה ומכל מקום תירצו בתוספות לפירוש זה שר' אלעזר לא בא אלא להודיע שהאומר פתח פתוח מצאתי אין אומרים שטועה הוא בכך אלא ודאי קים ליה וכמו שאמרו בסוגיא על דבריו מאי קמ"ל דשויה אנפשיה חתכה דאיסורא תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו' ותירץ מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה אבל הכא דדילמא לא קים ליה אימא לא קמ"ל ועל זו הוא מביא ראיה ממשנתנו שאלו היינו מחזיקים אותו בדלא קים ליה מה לנו לתקן לו להשכים לב"ד אלא שבודאי אנו מחזיקין אותו בקים ליה ויש טענת בתולים אם לאסרה עליו מיד באשת כהן ובאשת ישראל שקדשה אביה פחותה מבת שלש שנים אם באשת ישראל שנתקדשה משגדלה ולאסרה אם יתברר בעדים ולמדת ממילא שאין טענת בתולים ליאסר שלא בעדים אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים:

ויש מפרשין שלא נאמר דין תרי ספיקי אלא בשותקת לא מודה ולא מכחשת אבל כל שמכחישתו ואומרת בתולה נבעלתי שוב אין כאן תרי ספיקי שהרי אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן עוד אלא ספק אחד אם זינתה אם לא זינתה ומשנתנו אף באשת ישראל שנתקדשה יתירה מבת שלש ובמכחישתו ואוסרין אותה עליו מספק סוטה וכן יש מפרשים שיש טענת בתולים אף באשת ישראל לענין הפסד כתבה שהרי לגבי כתבה אין כאן תרי ספיקי שאף אלו אמרה קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות וכל שטרח בסעודה וטען טענת פתח פתוח נאמן להפסידה כתבתה אע"פ שאינו נאמן לאסרה הואיל ויש בה תרתי ספיקי אלא שכותב לה כתבה אחרת מטעם אסור לשהות את אשתו וכו' ויש נאמן לאסרה ולהפסידה והוא שטרח בסעודה והיא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחות מבת שלש ויש נאמן לאסרה ולא להפסידה במקום שאין בו אלא ספק אחד ולא טרח בסעודה לדעת קצת או שנתיחד ולא טען ולאחר זמן טען ויש שאינו נאמן לא לאסרה ולא להפסידה כמתניתין דהנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת שאין כאן הכחשה מזה לזה והוא טוען שמא והיא טוענת בריא ואע"פ שדברים אלו אמתיים וכמו שנרחיב בהם את הדבור למטה לענין פירוש מיהא אין נראה לי לפרש משנתנו לענין כתבה אלא לענין איסור ובאשת כהן או באשת ישראל על אחד מן הדרכים שפירשנו או בנתקדשה פחותה מבת שלש שנים או במכחישתו או שמא יתברר בעדים ולקצת רבני צרפת ראיתי שדוחקים לומר שנוהגים היו בבית דין לאסור אף באשת ישראל ובמקום תרתי ספיקי ובלא עדים מחשש פרוצות שאם יראו שלא יאסרום יקלו בעצמם ואין הדברים נראין שאם כן כשהקשו בגמרא על שמועתו של ר' אלעזר אמאי ספק ספיקא הוא היה לו לתרץ משום פרוצות ואם מפני שנוח לו להעמידה בדין גמור יתרצה באשת כהן אי נמי באשת ישראל ומשום פרוצות אלא שעקר הדברים כמו שפירשנו:

ונשוב לביאור משנתנו והוא שטעם קביעות יום נשואין לבתולה ברביעי מטעם שיהא משכים לבית דין ובגמרא שאלו תנשא באחד בשבת וישכים בשני בשבת ותירצו שקדו חכמים על תקנתם של בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת אם מדרך כבודן אם מצד שיהא טורח בסעודה כדי שלא יהא נקל בעיניו להרוס הבנין ולהוציא עליה שם רע כדי שלא יפסיד מה שטרח בסעודה ומתוך כך אמרו בגמרא שכל שאין טעם השכמה לבית דין כגון מקום שבית דין קבועים שם בכל יום או בכל יום שיזדמן או שאין בית דין כלל אף בשני וחמשי שאשה נשאת בכל יום ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום וכבר הזכרנו למעלה טעם אחר באחד בשבת מגזירת חלול שבת אלא שאין הכל מודים בו כמו שיתבאר וכתבו גאוני הראשונים שמאחר שתקנת שקדו נתקנה אם לא רצה לטרוח בסעודה אלא שרוצה לכנוס בלא סעודה יכולה היא לכופו בכך ולעשות הוצאת חפה לפי כבוד שניהם וגדולי הדור כתבו שאם אמרה היא אי אפשי בתקנת חכמים להוציא ממוני לאחרים ואני רוצה שתכנוס אעפ"י שהוא אחד בשבת הואיל והגיע זמן ואף טעם איקרורי במקומו ואי משום תקנת שקדו לא ניחא לי בהאי תקנתא ומעתה אם אי אתה רוצה לכנוס העלה לי למזונות אף הוא יכול לכופה שהרי מכל מקום חולק הוא עמה בכבוד הוצאת החפה ועוד שהרי משיאתו שם רע בשכנותו וקביעות יום חמשי לאלמנה לא הוזכר טעמו במשנתנו שמאחר שאין הטעם מחשש איסור לא חשש להזכירה ובגמרא פירשו שמתוך שאין באלמנה ברכת חתנים אלא יום אחד למחר יהא משכים למלאכתו והולך ומתוך כך שקדו חכמים על תקנתן שתהא נשאת בחמישי ומתוך שמתיחד עמה בליל ששי ולמחרתו ערב שבת אינו נותן לב למלאכתו ושמח עמה שלשה ימים חמשי בשבת וששי בשבת ושבת משום כבודן של בנות ישראל ויראה מכאן שאין אסור בעשיית מלאכה שלא תקנו הענין אלא שלא יהא נותן לב למלאכתו ויש אומרים שמאחר שחכמים תקנו כן אסור ואין נראה לי כן אלא ביום ראשון שיש בו ברכה ומכל מקום בבתולה כל שבעה אסור במלאכה שהרי כלם ימי ברכה ויום טוב ואף בדרש אמרו שהחתן דומה למלך בהרבה דברים ואחת מהן שאינו עסוק במלאכה וכן היא בפרקי דר' אליעזר ומכל מקום באלמנה כל שאין שם טעם שקדו אין בו עכוב והילכך אם הוא אדם בטל נשאת בכל יום כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן מכיון שביארנו שהוקבע זמן לנשואין ומטעם שהזכרנו מה ששנינו בפרק אע"פ שנותנין לבתולה משתבעה הארוס והזהירה על עסקי נשואין שנים עשר חדש לפרנס עצמה במלבושים ותכשיטין הראויין לה ולאלמנה שלשים יום ושאם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוקא כשכלה הזמן ברביעי שאין העכבה עוד מחמת תקנת חכמים אלא בפשיעתו אבל אם כלה הזמן אף באחד בשבת שיש במחרתו בית דין אין אוכלות משלו עד יום הרביעי שהרי תקנת חכמים היא שעכבה מאחד בשבת מטעם שקדו ולא הוא וכן הדין בכל עכבה שהיא מחמת אי זה אונס ולא בפשיעה שלו כגון חלה הוא או חלתה היא או פרסה נדה ואף כשנתעכב בפשיעה שלו שאוכלות משלו דוקא בחולין אבל בתרומה לא עד שתכנס לחפה ומה שאמרו שם ואוכלות בתרומה משנה ראשונה היא אבל במשנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה כמו שביארנו במסכת קדושין:

לענין ביאור מה שאמרו בסוגיא זו מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' לפי ששנינו וכו' ומה שתמה רב יוסף תלי תניא בדלא תניא וכו' נתבלבלו המפרשים בענינו שלא לצורך ועיקר הדברים בפירושה הוא שרב יוסף נשתכח לו תלמודו מחמת אנסו כמו שהתבאר בנדרים והיה זכור בקבלתו שרב יהודה היה מגלגל זו של הגיע זמן על משנתנו וכן היה זכור שטעם טענת בתולים היו מקשים עליה לומר שיש יום אחר גם כך שראוי בה כרביעי והיה סבור מתחלה שיהא טעם טענת בתולים נדחה מתוך הקושיא ושתהא אותה של הגיע זמן מתגלגלת על עקר משנתנו כלומר להיותה טעם לגוף משנתנו והוא שאמר תחלה מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי לפי ששנינו וכו' כאלו היה ענין זה של הגיע זמן וכו' טעם לגוף משנתנו ואחר שאמרה תמה בעצמו היאך היה תולה משנתנו שטעם רביעי הקבוע נזכר בה מדין טענת בתולים במשנת הגיע זמן שאין בה סרך לרביעי כלל שהרי כל הימים שוים להגיע הזמן עד שהתבונן בעצמו ונזכר הענין שדין טענת בתולים הוא עקר טעם משנתנו ולא נדחה מתוך הקושיא אדרבה הקושיא נדחית מתורת שקדו ליתן שלשה ימים רצופים לטורח סעודה ואותה של הגיע זמן מתגלגלת בה במקרה לומר שמאחר שהוקבע זמן מתקנת חכמים אם כשהגיע זמן הנשואין לא הגיעו לרביעי אינו מעלה לה מזונות על הדרך שביארנו:

ממה שאמרו בסוגיא זו שאם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אתה למד שהנדה אינה ראויה לכנסה עד שתטהר וגאוני ספרד מפרשין בה שאם נכנסה לחפה בנדותה לא גמרו הנשואין והרי היא עדין כארוסה וכן כתבו גדולי המחברים מכח קבלתם ורבותי למדים מדבריהם שאם כנסה נדה ומתה קודם שתטבול אינו יורשה אלא שאם לא מתה אלא לאחר כמה ודאי טבלה ובחזקת טהרה היא וכמה יחודין היו בה וכבר אמרו פרק נערה מסר האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון לשם לשם נשואין אפילו כתבתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אלא שיש לפקפק אם כנסה נדה וכתבתה בבית אביה ולאחר כמה מתה ואין בעלה יכול להביא ראיה שטבלה אם נאמר שהמוציא מחברו עליו הראיה ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שאם כנסה בדיעבד נשואה היא ובעלה יורשה ולא אמרו כאן אלא שמאחר שאינו ראויה לכתחלה לכנסה אונס הוא ואינו מעלה לה מזונות שאין אומרים לאדם לעשות מה שאינו ראוי אע"פ שאם עשה עשוי ומכל מקום אף לשיטה זו יש אומרים שמאחר שלכתחלה מיהא אינו ראוי לעשות כן אינו מברך עליה ברכת חתנים ואף גדולי המחברים כתבו כן אלא שכתבו שאם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך ואני מוסיף תמה בדבריהם אחר שעדין לשיטתם אינה אלא כארוסה למה אינו חוזר ומברך וברכה זו הרי היא כמי שאינה ואף חכמי האחרונים שבספרד כותבים כן ר"ל שלא לברך ברכת חתנים ואף בספק נדה וממה שאמרו באחרון של נדה תבעוה לינשא וניפייסה ר"ל שנאותה לו בכך צריכה שבעה נקיים משעת שנתרצית בין בגדולה בין בקטנה שמא כשנתרצית אירע לה דם חמוד ומכל מקום כל אלו אינן ראיה אלא שלא לעשות כן לכתחלה אבל כל שכונס מותר לברך וכן כתבו גדולי הדורות אלא שהם כתבו בה שאם כנסה אינו מעלה לה מזונות והדברים נראין לדעתי שאם רצה לכנוס כונס ומברך ואם כנסה יורשה ומעלה לה מזונות ואין חפה יתירה על קדושין שתופסין בה ולא הוצרכו ללמדה מן המקרא ר"ל ותהי נדתה עליו אלא מתוך שהיה כדאי לטעות לדמותה לשאר חייבי כריתות והוא הדין שמקדשה לכתחלה ואף לענין כניסה כן וכן שביבמות אמרו בהדיא יש חפה לפסולות וזו שבכאן ענינה שמאחר שאינה ראויה לביאה אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו שהכל יודעין כלה למה נכנסת לפה ומאחר שאין הדין לכופו לכנוס אינו מעלה לה מזונות הואיל ולא כנסה ודומיא דחלה שאם רצה לכנוס מכל מקום כונס:

ומה ששאלו בפרק אע"פ בנכנסה לחפה ופרסה נדה אם גובה תוספת אם לאו ונשאר בספק ולא שאלוה בכנסה נדה אלמא שכנסה נדה ארוסה גמורה היא שאינה גובה תוספת ואין כאן שאלה אינו כן אלא אף בכנסה נדה כן אלא שאין דרך לכנוס אלא בראויה לביאה ואותה שבמסכת נדה לא בכניסה נאמרה אלא שלא ליבעל ואף כשתפרשה שלא לכנוס מכל מקום מאחר שמחשש דם חמוד הוא החמירו בה שמא מתוך שאינה מרגשת בראייתה יהא קל בעיניו לבא עליה ומתוך כך צריכה לישב שבעה נקיים אחר יום התביעה והרצוי ונמצא יום התביעה חמור מיום הוסת שיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום תביעה אע"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה ויש נוהגים להזקיקה בספירת שבעה נקיים מיום שנחתמה הכתבה ואילך ומה שאמרו באחרון של נדה על שמועת תבעוה לינשא רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני נכתוב כתבה איעכב שבעה בתר ההוא יומא וכו' והם מפרשים איעסק ליה לבריה לכנסה והזקיקה לספירת שבעה מיום שנכתבה הכתבה ואין הדברים כלום שבמנהג ראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה בבת אחת היא ואיעסק ליה לבריה פירושו אירוסין וכמו שאמר למטה על רבינא בעצמו רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך שהשמחה במעונו משעת אירוסין ומה שאמר ליום פלוני נכתוב כתבה פירושו שיכנוס ויכתוב כתבה והוא יום התביעה וזהו שנתעכב שבעה ימים אחר יום התביעה אבל משכנסה אינו צריך המתנה ומשנתנו ראיה ברורה שכונס ברביעי ובועל בלילה ומכל מקום איפשר שדוקא בשנתקדשה מעיקרא אבל נותן שאינן מתקדשות אלא ביום כניסתן לחפה יראה שצריכות שבעה חוץ מיום הקדושין שהוא יום הנשואין שאין דם חמוד אלא משנתקדשה ולנדון שלפנינו מיהא אין מכאן ראיה לאסור כניסת הנדה שלא אסרוה אלא במי שהיא סבורה להיות טהורה ולא תזהר בביאתה וזהו שכתבו בה גדולי המחברים שאם נתארסה לתלמיד חכם שמותרת לינשא שיודע הוא בכך ונזהר ואם כן נדה גמורה מיהא הכל זהירים בה ולמה שכתבו מיהא להפריש בזו בין תלמיד חכם לאחר יצא להם ממה שאמרו ביבמות רב כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא והקשו מתבעוה לינשא שצריכה שבעה נקיים ותירץ דמודע להן מעיקרא וחזרו והקשו ממה שאמרו כל הנושא אשה במקומות הרבה עליו נאמר ומלאה הארץ זימה ותירץ רבנן קלא אית להו אי נמי ייחודי בעלמא הוא דמיחדי להו והם מפרשים כונסים ומתיחדים עמה ואין באים עליה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה יחודי מיחדי להו לכנוס לכשירצו ומאחר שכן היה פת בסלם ולא היה יצרם גובר עליהם ואינם כונסים וכבר ביארנו דינין אלו במקומן באחרון של נדה:

זה שכתבנו שכל שנתעכב מחמת אונס אינו מעלה לה מזונות כתבו חכמי האחרונים שבספרד דוקא שכבר נולד האונס כשהגיע הזמן אבל אם הגיע הזמן ונתעכב שלא מחמת אונס ולאחר זמן אירעו אונס אין אותו אונס מועיל אף משעת האונס ואילך שמאחר שאם כנסה כשהגיע הזמן היתה אוכלת משלו ולא היה האונס מפסיק אף עכשו אוכלת משלו מחמת עכוב שמתחלה שהיה שלא מחמת אונס והרי הגיע זמן ברביעי מעלה לה מזונות בלא הפסק אע"פ שבאים אחריו ימים שאין ראוין לנשואין:

בתולה נשאת ביום ד' ואלמנה ביום ה' שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות ביום ב' וביום ה' ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. פי' חכמים תקנו שתנשא הבתולה בד' כדי שיבעול בליל ה' ואם לא ימצא לה בתולים ילך בבוקר לב"ד טרם שיתקרר דעתו שיפייס עמה ויחקרו ב"ד מתי זינתה שמא תחתיו זינתה והיא אסורה לו. שפעמים בשבת וכו'. פי' אבתולה יהיב טעמא וטעמא דאלמנה מפרש לקמן. ותקנות עזרא הוא שישבו ב"ד בעיירות בב' ובה'. כדאמרינן בפ' מרובה מי' תקנות שתיקן עזרא. ואע"פ שבכל עיר ועיר היתה סנהדרין קבוע. בכל ימות השבוע היו עוסקים בתורה ובב' ובה' עוסקים בדינים. ולקמן פריך ותנשא באחד בשבת:

אמר ר"י מפני מה אמרו בתולה נשאת בד' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד. ותנשא בא' בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח ג' ימים בסעודה א' בשבת שני ושלישי וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו. אותה ששנינו לקמן בפ' אע"פ נותנים לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל לפרנס א"ע. כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס א"ע ולאלמנה ל' יום הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו. פי' וכגון שהבעל מעכב הגיע זמן בא' בשבת מתוך שאינו יכול לכונסה אינו מעלה לה מזונות לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות. א"ר שמואל בר רב יצחק ל"ש אלא מתקנות עזרא ואילך שאין ב"ד יושבין אלא בב' ובה'. אבל אי איכא ב"ד קבועים בכל יום כקודם תקנות עזרא אשה נשאת בכל יום והא בעינן שקדו דטריח לה. והכי אסיק רב אחא דכל אונסא לא אכלה בין חלתה היא ובין חלה הוא. והכי הילכתא:

בתולה נשאת ליום הרביעי. ואלמנה ליום חמישי שפעמים בשבת דינים יושבים בעירות בשני ובחמישי שאם היה לו טענו' בתולים היי משכים לב"ד כלומר לאלתר דחיישינן לאקרורי דעת' כדאיתא התם בגמרא. ופרש"י ז"ל ומתוך שיבא לב"ד שמא יבואו עדים ויתברר הדבר שזינת' תחתיו משמע דטעמ' משו' שמא יבואו. עדים הא לאו הכי לא מהימן אפילו לאסרה עליו ודינא הוא דהא תרי ספיקא הוא. כדאיתא בגמרא שלנו אלא באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. מיהו קשה הא דאמרינן בגמרא גבי ההיא דרבי אליעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו דאתי למיפשטה ממתני' ולא אדחי לה. אלא משום דאמרינן דמתני' בטוען טענת דמים. מ"מ היכי דתהוי או טענת דמי. או טענת פתח פתוח. משמע ע"פ עצמו שמעינן לה. ונראה לומר דוודאי הכי הוא דעיקר תקנה משום הנך הוי שהוא נאמן עליהם ע"פ עצמו דהיינו אשת כהן או שנתקדשה פחות משלש שנים. מיהו אלו ליכא למיחש אלא להנך ולא לאחריני כלל משום הני וודאי לא מתקני רבנן. אלא כיון דמהימן בהני אפי' ע"פ עצמו. וכולהו איכא סרכא דחששא דלמא אתי סהדי תקנו בכולהו. והיינו פשיטותא דאתי למיפשט ממתני' דמתני' לא סגי דלא מהימן ע"פ עצמו. או בטענת פתח פתוח או בטענת דמים. הלכך תקנה דיום הרביעי אכולהו היא. ובמתני' לא תנן אלא טעמא דבתולה דקביע. ולאו טעמא דאלמנה. דאמרי' עלה בגמרא דהוי משום ברכה או משום שקדו דלא קביעי טעמא. דאי אדם בטל ליכא משום שקדו. ואי אמר לא איכפת ליה. ליכא נמי משום ברכה כדמוכח בגמרא. והיינו נמי דלא תני טעמא דברכה בבתולה. ולא טעמא דשקדו משום דלא פסיקא ליה דאי טריח ליה ליכא משום שקדו כדאיתא בגמרא.

אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירושא דהאי שמעת' הכי מסתברא דבעי' דרב יוסף לאו אשאר ימים הוי כלומר למה אמרו ברביעי ולא בשאר ימים. אי משום האי טעמא דתני בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד אלא על כרחך בעי' דר"י הכי הוא למה הוזכר יום רביעי יותר מבאחד בשבת דהך טעמא שייך נמי בא' בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה מזונות לכך שנינו בתולה נישאת ליום הרביעי כלומר לאו לענין נשואין. דלענין נשואין וודאי באח' בשבת כמו בד' בשבת אלא לענין מזונו' דד' בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנה באחד בשבת אין מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכנסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי בשבת:

אמר רב יוסף מרי' דאברה' תלי תני' בדלא תני' הי תני' והי לא תני כו' אלא תליא תני דמפר' טעמ' כו' כלומ' האיך הוא יכול לתלות משנתינו שדברים מפורשים דיום רביעי ראוי לנשואין ולא יום אחר. ויאמר שלא יהא יום רביעי שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין נשואין. ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל. דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בה יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע ביום ראוי לנשואין ובכלל קושי' נמי היא גופה מ"ט כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנשואין. אם הגיע הזמן בא' בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות. ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אר"י מר שמואל מ"מ אמרו בתולה נשאות ליו' ד' דוקא. דאי משו' השכמה לב"ד. תנשא בא' דאית' נמי להאי טעמא. דודאי ליו' רביעי לענין נשואין ולעכב תני' ומהדרי שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל. שיהא טורח בסעודה כלומר משום הא דתני שקדו חכמי' על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימי' א' בשבת ב' בשבת ג' בשבת. ובד' כונסה. ולאו סברא דשמואל היא. דהא מתני' היא בהדי'. אלא דמפרש לה במתני' ממתניתא. והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן. והא בעינן שקדו. דטרח לי וכו', ואמרינן מאי שקדו דתני', אלמא לאו דשמואל היא. והאי דקרי לי' תקנת בנות ישראל כדי שיהא פנוי בשבעה ימי המשתה לשמח עמה:

א"נ לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ואמטו להכי א' בשבת לא קא חזיא. שאין אדם טורח בסעדה אלא אותה שבת. והיינו דאמרינן לקמן מן הסכנה אילך נהגו העם לכנוס בג'. ולא נהגו בא' בשבת משום דבעינן שקדו מאי דאפשר. ובג' איכא שני ימים מיהת. והיינו דאמרינן ובשני לא יכנוס. דג' עדיף דאיכא שקדו טפי. ובירושלמי אתמר עלה אינו דומה משתהא יו' א' למשתהא ב' ימי'. ומ"מ טעמא דנהגו העם לכנוס בג' ולא בא' בשבת משום שקדו הוא כדפרישית. וכיון דא' בשבת לא חזיא. ליכא נמי דחזי בשאר יומי אלא ברביעי כדקתני טעמא. שאם הי' לו טענות בתולי' הי' משכי' לב"ד. ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קאמרי דכי לית' במתני' מאי הוי. הא מתניתא היא בהדיא. אלא כלומר והשתא דאיתנה לן במתני' טעמי דשקדו אע"ג דמתני נמי קתני לנישואין יו' רביעי. אי לאו שקדו ה"א דרביעי דתנן לאו דוקא דהא. טעמא דקתני. בא' בשבת נמי מישך שייך. ולא תני רביעי אלא לאפוקי שאר ימים דלא שייך בהו האי טעמא דקתני. אבל השתא דאתניי מתניתא דשקדו. ואיתברר לן מינה טעמא דמתני' דהכא דרביעי דווקא. וכיון שכן אותה ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. הגיע זמן באחד בשבת. מתוך שאין יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות. לפיכך חלה הוא. או חלתה היא. או שפירסה נדה אין מעלה לה מזונות:

הא דאמרינן א"ר אמרה ליה נסתפחה שדהו. פירש"י ז"ל כלומר מזלך גרם. ואיכא דקשי' ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם. ולא יעלה לה מזונות. וכדאמרינן גבי קטלנית. דאיכא מ"ד מזלה גרם. ותירצו דשאני התם דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה גרם. דמיעגנא ויתבי ארמלו. אבל גבי חולי אפי' חולה דידה דליכא אלא ביטול פריה ורביה. כיון דאיהי לא מיפקד'. ואיהו מיפקד מזלו הוא וקושי' מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה. אלא דלא חזיה ליה פסידא דידי' הוי. ודינא הוא דיהיב ליה מזונא. והכי דאיק לישנא דרש"י ז"ל. ואע"ג ששנינו במשנתינו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמו מום. וכיון דתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות מזונות בנישואין תליא מילתא. וכיון דלא חזיא ליה אפשר דלא יהיב לה מזוני:

בתולה נשאת. לא קתני הבתולה כדקתני האשה נקנית י"ל דגבי אשה דרך לשנות בה"א בכל מקום האשה שנתאלמנה האשה שהלך בעלה למדינת הים. אי נמי היכא דקאי אקרא קתני ה"א דמשמע דבר המבורר אבל נשואין לא כתיב בקרא. עד כאן. כ"כ הרא"ש ז"ל:
והתוספות ז"ל בריש קדושין תירצו בלשון אחר וז"ל ושמא בהני עבד ואמה אין נופל בהן לשון ה"א שאין מבוררין כל כך לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו אי בעברי אי בכנעני או בעבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה:
והתוספות הקשו וז"ל הא דלא קתני נושאין את הבתולה כמו האיש מקדש ע"כ. וצ"ע אמאי לא תלו קושייתם במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין כמו שהקשה הרא"ש ז"ל דהכי אלימא טפי דאי משום דתנן האיש מקדש הכי נמי תני סיפא האשה מתקדשת וי"ל דלהכי לא תלו קושייתם ז"ל במאי דפריך תלמודא הכין בריש קדושין משום דבקל יש לתרץ דהתם פריך משום שנוי הלשון וכדתירץ הרא"ש ז"ל ועיקר קושייתם ז"ל דכיון דטעמא דמתניתין משום שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אלמא דמשום דידיה שלא יהיה באיסור עמה כל הימים עבדי רבנן תקנתא הילכך ה"ל למתני נושאין את הבתולה לתלות את הענין בדידיה דהכי נמי קתני האיש מקדש משום דאיירי בדידיה וכדמסיים ואזיל בו ובשלוחו וכי קתני בה ובשלוחה קתני האשה מתקדשת. ותירצו בתוספות דלכך לא קתני נושאין את הבתולה לפי שעתה מקצר יותר וכדי לקצר נקיט בדידה אף על גב דטעמא דמתניתין מיירי בדידיה וכדכתיבנא ומכל מקום אקשינן לעיל ליתני הבתולה דהיינו אריכות משום דהכי איתא בכמה דוכתי אבל דהכא לא קתני אלא בחד דוכתא האיש מקדש ומכל מקום אכתי קשיא דאם כדי לקצר יש לעקם הלשון אם כן במתניתין דהאיש מקדש בו ובשלוחו לאשמועינן דגבי איש איסורא איכא אם יכול לקדש בעצמו וקידש על ידי שליח כדרב יהודה אמר רב אסור לקדש את האשה עד שיראנה וכו' וכדאיתא התם בריש האיש מקדש ומכל מקום אכתי מייתורא דבו ובשלוחו הוה ידעינן לה שפיר דוק ותשכח שם בריש האיש מקדש. עוד תירצו התוספות דאי תנא נושאין את הבתולה הוה אמינא אפילו בע"כ כדמשני גבי הא דפריך ולתני האיש קונה. ע"כ:

ודע דבפ"ק דקדושין גבי הא דמשני אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ כו'. כתבו התוספות ז"ל ואף על גב דתני האיש מקדש דמשמע בע"כ היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא ומעתה קשה קצת דהכא נמי ליכא למיטעי דכבר אשמועינן האשה נקנית ויש לומר דהכא לא בעי למימר דה"א דבע"כ תתקדש כדמשני התם דזה כבר שמעינן לה ממתניתין דקתני האשה נקנית אלא ה"ק דה"א דאם נתקדשה ברצונה דתנשא בע"כ כיון דכבר נתקדשה ברצונה ואיכא למיטעי בהכי כיון דהאריך וקתני נושאין את הבתולה תדע דגבי הא דפריך ולתני האיש קונה משני הכי אף על גב דלא הוה מאריך כלל. (חסר) והכא לא קתני נושאין את הבתולה משום דעיקר התקנה לתועלתה וכדמפרש בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו' וכתב ה"ר יהונתן דהיינו כדי שתהא יותר חביבה עליו ושלא יוציא עליה שם רע כדי שלא יהא טורח בסעודה ומפסידה וכן כתב הריב"ש ז"ל וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ז"ל תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא ודע דבפירושי רש"י כתיבת יד ישן כתב כדמפרש טעמא בגמרא ודייק שפיר למאי דכתבינן:

ליום הרביעי. כתב הריטב"א ז"ל בחדושיו בתולה נשאת ליום הרביעי כך היא הגירסא ברוב ספרים והא דלא קתני ביום הרביעי רמז לן תנא דאפילו שהיה זמנה באחד בשבת ממתינין ליום ד' שלאחריו כדמפרש בגמרא טעמא ע"כ. ואפשר דרמז לן תנא נמי טעמא דשקדו בגמרא שהוא טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת וב' בשבת וג' בשבת וד' כונסה וה"ק בתולה נשאת ליום הרביעי כדי שיהא טורח בסעודה כו' וכדכתיבנא ואפשר דלהכי נמי כתב רש"י ז"ל תקנת חכמים היא שתנשא וכו' וקל להבין:

ליום הרביעי. ואם תאמר ותנשא ליל חמישי י"ל שמא לא יהיה פנאי לבעול בלילה משום שמחת החופה ומשום כתיבת הכתובה דמגבי בה טפי כדמשמע בפרק תנוקת שהיו שוהין בכתיבת הכתובה חצי לילה והכא עם סעודת הנישואין ישהו כל הלילה ולמחר אין ב"ד יושבין אלא עד חצות ועי"ל דאין רגילות לעשות נשואין בלילה. תוס'. עד כאן הריב"ש בחדושיו:
וז"ל הרא"ש בחדושיו ליום הרביעי אבל ה' לא משום דליכא כתובה דלא רמי בה תגרא כדאמר במסכת שבת [קל א'] ואתי למיטרד ולא בעיל דאפילו עכשיו שנשאת ברביעי רגילין לשהות עד חצי הלילה כדאי' בנדה בריש תנוקת שאני כתובה דמגבי טפי עד דכתבי לה. עד כאן. והיה נראה לתרץ דאה"נ דתנשא בליל חמישי ועדיפא נמי מיום ד' דליכא למיחש לאקרורי דעתא כלל אבל ביום ד' איכא למיחש לאקרורי דעתא אלא דחכמים לא חששו לזמן פורתא כהאי לאקרורי דעתא כדאי' בגמרא לקמן וסגי להו למתקן דתנשא ברביעי ובליל ה' ולא בשאר הימים ותנא תחילת התקנה דהיינו יום ד' קא נקיט לרבותא וכ"ש ליל ה': (חסר לשון) ואף על גב דאמרינן בגמרא בתולה נשאת ליום ד' ונבעלת בה' אין עיקר תקנתם אלא שתנשא ברביעי ולא בעילה בה' דטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא ולאקרורי דעתא לא חיישינן אף על גב דנבעלת בד' כדאיתא בגמרא לקמן ולא תקנו חכמים בענין הבתולה מידי אף על גב דעיקר טעמא משום טענת בתולים וה"ל למיחש דלמא ישא ברביעי ויבעול בששי ואחר כך תתקרר דעתו דמסתמא תקיף יצריה ולכשישא יבעול ולא ימתין ומיהו משום ברכה דליל ה' לא חשו רבנן ואף על גב דיבעול בד' עצמו לית לן בה וכדכתבינן דברכה לאו מעיקר תקנה הוא הילכך הא דתנן נמי ואלמנה ליום ה' לאו תקנת חכמים מיקרי דאי משום ברכה לא מיקרי עבריינא וכדכתבינן ואי משום שקדו חכמים שיהא שמח עמה נמי לא מיקרי תקנת חכמים דכיון דלא קביע דאדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נסיב אלמנה בכולהו יומי לכך לא הוי מכלל תקנת חכמים דהוו תקנות קבועות וכתב הריטב"א ז"ל ביבמות כל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק גזרותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימא ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה ע"כ. הילכך תקנת אלמנה לא הויא מכלל תקנת חכמים אבל שתנשא הבתולה בד' ולא בא' הויא לה תקנה קבועה ואם תאמר והא דאמרינן לקמן אי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום ופריך תלמודא והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה אלמא דתקנתא דנשאת בד' נמי לאו תקנתא קבועה הוי דהיכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת וכן כתבו רוב המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד ויש לומר דה"מ היכא דליכא תקנת עזרא דבתי דינין קבועין בכל יום ולכך היכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת או בשני בשבת ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לקמן דטריח ליה. אם טרח לפני השבת וכו' כונסה בא' בשבת או שני בשבת. ע"כ. פי' להכי סיים הרב ז"ל או בשני בשבת לומר דכיון דאי בעי נסיב בשני בשבת משום איקרורי דעתא לא ישא בא' בשבת אף על גב דטריח ליה דמאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת ורביעי בשבת ושאר הימים לענין נשואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין א' בשבת לד' בשבת ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ואתו לפנואי (חסר לשון). שאם היה טענת בתולים כו' והא ודאי ליתא דהא מה שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות מעשרה תקנות שתקן עזרא ולא היתה תקנת עזרא משום הכי דבמרובה מפרש טעם תקנותיו ולא משום הכי הוה כדאיתא וזהו שכתב רש"י בב' ובה'. אחד מעשרה תקנות כו' ולכך תקנו שנשאת בד' שאם היה לו טענת בתולים כו' וכיון דאיכא למיטעי בהאי לישנא דנקיט מתניתין עד שהוצרך רש"י ז"ל לתקן וכדכתבי' אמאי לא תני איפכא שאם היה לו טענת בתולים וכו' ופעמים בשבת בתי דינין יושבין כו' ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום שפעמים בשבת בתי דינין יושבין כו' דהיינו לבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' הילכך מאי דתניא נמי שפעמים בשבת קאי למיהב טעמא אדינא דבתולה אמאי תנשא בד' ולא ביום א' אפילו היכא דטריח ליה וכדכתבינן וכיון שכן להכי קדים נמי שפעמים בשבת כו' דאילו הוה תני שאם היה לו טענת בתולים וכו' ופעמים בשבת כו' הוה משמע דלא בעי למיהב טעמא אלא אמאי ביום ד' ולא ביום ב' או ג' או ה' או ו' ומאי דתני פעמים כו' היינו לתרוצי דאטו מי ליכא בית דין בכל יום אמאי קבעינן יומא לבתולה אבל אמאי דתני בתולה ליום ד' או לשלול יום א' או יום אחר אין במתני' רמז טעם כלל אבל השתא דתני הכי שפעמים בשבת וכו' שאם היה לו וכו' אתא לרמוזי טעמא דבתולה אמאי ביום ד' ולא ביום ה' וכדכתיבנא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי ודו"ק:

והר"ן כתב בפירושיו על ההלכות וז"ל ומקשו הכא כי היכי דתני תנא טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי א' בשבת כו'. וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום ה' כו' תירצו בזה משום דהני טעמי לא קביעי דהיכא דטריח ליה נשאת בא' בשבת ואדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נושא את האלמנה בכל הימים משום הכי לא קתני להו. ולא נהירא לי דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר דמי משום דלא קביעי לא תני ליה אבל כיון דדינא תני אף על גב דלא קביעי אמאי לא תני בהו טעמא לפיכך נראה לי דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתו לזלזולי בתקנתא (חסר). ומיהו דוחק לומר שהוצרכו חכמים ליחד יום לאלמנה וכו'. ועיקר יחוד יום ד' לבתולה משום שהוצרכו ליחד ימים לבתולה משום טענת בתולים דהוא מילתא דאיסורא דסגי לן דנייחד יום ד' לבתולה משום שאר ימים דהויא מלתא דאיסורא והבו דלא נוסיף עלה דנייחד יום לאלמנה נמי מחמת כן והנכון מאי דכתבינן לעיל וזהו שכתב רש"י ז"ל שפעמים בשבת. אבתולה קאי. פירוש ולא אאלמנה לאפוקי מלישנא בתרא דכתב הר"ן ז"ל וכדכתבי' כנ"ל הילכך נקטינן לפי שיטה זו של רש"י דכי ליכא תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ואין כאן שום תקנתא קבועה דכי טרח אשה נשאת אפילו בא' בשבת ומשום ברכה לא מיקרי עבריינא ואינה אלא עצה טובה וכי איכא תקנת עזרא הויא ליה תקנה קבועה דאפילו טרח אינה נשאת באחד בשבת ותקנת שקדו הויא ליה תקנה גמורה וכדכתבינן. ומיהו לעולם טעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ותקנת האלמנה לא קביעא ולא הויא תקנה גמורה אפילו לבתר תקנת עזרא וכדכתבינן. ומיהו הרמב"ן כתב בחידושיו וז"ל והא דלא קא מפרש במתניתין טעמא לאלמנה אמאי בה' משום דהתם לאו תקנתא דרבנן היא דנימא דוקא תנשא ליום ה' אלא משום שקדו הוא ואי אדם בטל הוא אף בשאר ימות השבוע תנשא כדאיתא בגמרא לקמן ולמאן דאמר משום ברכה היכא דאמר לא איכפת לי שמעינן ליה והכי מוכח בגמרא וכן כתב רש"י ז"ל הילכך לאו עכובא הוא אבל בתולה ודאי עכובא הוא משום איסורא דחיישינן לאקרורי דעתא ותקנתא הוא דתקון רבנן ואפילו משום שמדא נמי לא מבטלינן ליה והיינו טעמא נמי דלא קתני במתניתין מפורש שקדו לבתולה דאי טרח ליה נשאת נמי באחד בשבת אלמא לא קתני אלא טעמא דאיתיה לעולם ולא מחלפא ע"כ. וכן כתבו הרשב"א והרא"ה ז"ל והא דכתיבנא לעיל דהר"ן ז"ל דחה דבריהם ז"ל מה שנ"ל כתבתי:
ועוד כתבתי באלו שתי הלשונות של רש"י ז"ל לקמן בגמרא גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר כו' וגבי הא דאמרינן ותנשא בא' בשבת:

שפעמים בשבת כו'. ואם תאמר אמאי מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין תנשא אשה בכל יום וליתקנו דישבו בתי דינין בכל יום דהא אמרינן לקמן אי איכא בתי דינין דקבועין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל אחד מעשר תקנות שתקן עזרא וכו' פי' כיון דזו היא אחד מעשר תקנות אי מתקנינן לעקור חדא מינייהו הרי עקרת כולהו תקנותיו ובב"ק פרק מרובה מפרש טעם תקנותיו:

שאם היה לו טענת בתולים כו'. פי' ונאמן לומר פתח פתוח מצאתי לאוסרה עליו או לטעון טענת דמים ולא בשאר יומי דחיישינן לאקרורי דעתא כלומר יערב עליו המקח כדאיתא בגמ'. ורש"י ז"ל כתב שמתוך כך יבואו עדים ויתברר הדבר והצריכו לומר כן מפני שאין האשה נאסרת אפילו שאמר פתח פתוח מצאתי אלא באשת כהן או באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ואם כן כל הנשים ינשאו בשאר הימים. ואיכא למידק עליה הא דאמרינן בגמ' אף אנן נמי תנינא דנאמן לאוסרה עליו כו' מאי לאו דקא טעין פ"פ אלמא לאו משום עדים קאמרינן אלא משום המנותא דידיה קאמרינן ולאו משום שמא יבאו עדים אלא מפני אשת כהן ואשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' שנים תקנו לכל הנשים שינשאו ברביעי. הרמב"ן ז"ל וכ"כ התוס' בשם ר"ת ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל שאם היה לו טענת בתולים כו'. פרש"י ז"ל ומשכים לבית דין בעוד כעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנה באיסור ומתוך שישכים לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ע"כ. ולפי פירוש זו יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותה שהיא צריכה עדים לאוסרה עליו כגון דאיכא תרי ספיקי אבל באותה שהוא נאמן לאוסרה עליו דלית בה אלא חד ספיקא כגון אשת כהן א"נ ישראל שקידשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד לא תקנו חכמים כלל שהרי הוא אוסרה על עצמו ואינו צריך ב"ד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בגמרא אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא בחד ספיקא ואמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' דאלמא משנתינו באותן שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותן שהוא צריך עדים ואם איתא דעבוד רבנן תקנתא לשאר נשים מנלן דמתניתין ס"ל שהוא נאמן. והם מתרצים לפרש"י ז"ל דלעולם משנתינו בעדים דוקא ומיהו הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הא קמ"ל דקים ליה דאי לא דקים ליה בפתח פתוח לא היו חוששין חכמים לעשות תקנתא משום שמא יבאו עדים שזנתה. ור"ת ז"ל פירש משנתנו באותן שהן בני חד ספיקא ובאשת כהן א"נ באשת ישראל פחותה מבת שלש כדי שישכים לב"ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו אבל באותן שהם בני תרי ספיקי לא תקון רבנן דאי משום שמא יבאו עדים מילתא דלא שכיחא היא כדאמרינן בגיטין. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל מתוך שיבא הדבר לב"ד יתברר הדבר בעדים והקשה ר"ת מהא דקאמר בגמרא על הא דר' אלעזר אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו'. ליום ג' לא מ"ט משום אקרורי דעתא ולמאי כו' אלא לאו לאוסרה עליו ומאי סייעתא היא הא מתניתין מיירי על פי עדים ואם לא יתברר הדבר לא תהא אסורה על פי דיבורו ופר"ת דמתניתין נמי מיירי כו' ולא פלוג רבנן בבתולות מיהו יש ליישב פירוש רש"י ז"ל דקאמר לקמן אף אנן נמי תנינא לאו לאתויי סייעתא לר' אלעזר דנאמן לאוסרה אלא דאמרינן לקמן אמילתא דר' אלעזר מאי קמ"ל תנינא כו' מקים הוא דודאי קים ליה אבל הכא מקים הוא דלא קים ליה קמ"ל וקא מייתי ראיה ממתניתין דודאי קים ליה וה"פ אלא לאו לאוסרה עליו אם יתברר הדבר בעדים אלמא ודאי קיימא לן דאי לא קים ליה משתקין אותו מיד ואומרים לו שהוא טועה ולא יצא הקול ולא יתברר הדבר בעדים. ואם תאמר היכי עבדינן תקנתא משום חשש זנות הא אמרינן בגיטין פרק המביא תניין [גיטין יז א'] מפני מה תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו וריש לקיש אמר משום פירות ור"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן זנות לא שכיח כלומר אי משום הא לא עבדינן תקנתא אם כן לדידיה אמאי עבדינן הכא תקנתא משום זנות יש לומר דודאי זנות דבת אחותו לחוד לא שכיח אבל זנות דכל הנשים שכיח ועבדינן שפיר תקנתא ואף על פי שאינו אלא באשת כהן ובאשת ישראל פחותה מג' מ"מ שכיחא טפי מבת אחותו ועי"ל דהא דר"ל ביושבת תחת בעלה דההיא זנות לא שכיח דבעלה משמרה אבל זנות דארוסה שכיח ועבדינן תקנתא. עכ"ל הרא"ש ז"ל:
והוה מצינן לפרושי דאה"נ דמשום טעמא דזנות לא הוה מתקנינן מידי דזנות לא שכיח אלא כיון דבעו רבנן לתקוני יומי לבתולה ולאלמנה משום ברכה ומשום שקדו חשו נמי לטעמא דזנות ועיקר התקנה משום ברכה ושקדו הויא והא דלא קא מפרש תנא דמתניתין להני טעמי דאלמנה ושקדו יש לומר כדתריץ הר"ן ז"ל לעיל דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתי לזלזולי בתקנתא ואדרבא פריש טעמא דשאם היה לו טענת בתולים דהיינו טעמא דאיסורא שיהא נראה חמור בעיני העולם ולא יזלזלו בתקנתא. כך היה נראה לפרש איפכא מכל המפרשים ז"ל כדכתיבנא לעיל והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל תינח אשת כהן או פחותה מבת שלש שנים דוק ותשכח ותימא דאם כן מאי פריך בגמרא ותנשא באחד בשבת לימא דמשום הכי נשאת בד' כדי שתבעל בה' משום ברכה אלא ודאי דעיקר התקנה היתה משום שאם היה לו טענת בתולים וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ולכך תקנו שתנשא בד' שאם היה לו טענת וכו' ובגמ' פריך ותנשא באחד בשבת. ע"כ כנ"ל:
שאם היה לו טענת בתולים. כתב הריטב"א ז"ל דמדקתני שאם היה לו רמיז לן תנא קצת דמשום שקדו תקנו לו יום ד' ולא משום ברכה דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג' ימים ע"כ:
היה משכים לב"ד. לכך נקט תנא כי האי לישנא ולא קתני ישכים לבית דין לרמוז לנו מאי דאמרינן דאי איכא בתי דיני דקביעי השתא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום לכך קתני היה משכים כלומר בזמן תקנת עזרא היה משכים ואילו האידנא דקבעו ב"ד בכל יום אשה נשאת בכל יום כנ"ל:

גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' לפי ששנינו כו'. אמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא וכו'. צריך לבאר איך היה מבין רב יוסף הלשון הראשון שהקשה זאת הקושיא ואין לתרץ שהיה שואל מפני מה ביום ד' ולא בשאר ימים דהא קתני טעמא בהדיא במתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכן לא היתה שאלת הלשון הראשון ותנשא באחד בשבת שאם כן היה לו להזכיר כן בפירוש ותנשא באחד בשבת בלשון הראשון כדמפרש בלשון השני או שלא יזכירנו בשניהם כיון שאין שינוי בזה בין שתי הלשונות ועוד כי מה שהשיב לפי ששנינו לא היה טעם כלל לשאלתו ולא היה לרב יוסף להקשות תלי תניא דמפרש טעמא אלא ה"ל למימר מאי קאמר שהרי אין הלשון נקשר קצתו בקצתו וכן אין לפרש מפני מה אמרו מאי נפקא מינה לענין דינא דממונא והיתה התשובה דנ"מ בדין המזונות דא"כ שפיר קאמר ומאי מקשה רב יוסף והא דלא מפרש ליה הכי רב יוסף ולא תני ליה משום דלישנא דמפני מה אמרו לא משמע מאי נפקא מינה אלא שאלת טעם הדבר אבל נראה לפרש שלפי הלשון הראשון השאלה היא שהוא הבין מטעם המשנה שאומר שפעמים בשבת כו' שגם באחד בשבת יכולה להנשא והקשה מפני מה אמרו ליום ד' והשיב אף על פי שגם באחד בשבת יכולה להנשא כמו בד' הנה יש יתרון לד' על אחד בשבת שבד' אם הגיע זמן ולא נשאו מעלה לה מזונות ובאחד בשבת אינו מעלה לה אע"פ שהגיע זמן נשואין ואם רצה כונס ולכן כתב ליום רביעי כלומר דהיום שאם לא נשאו אז מעלה מזונות אבל באחד בשבת אינו זמן נשואין בחיוב אבל אם רצה כונס דליכא למיחש לאקרורי דעתא ועתה אם היה לנו טעם מצד אחר מפני מה אם לא נשאה באחד בשבת אין מעלין לה מזונות אע"פ שהוא זמן נשואין והיה יכול לכונסה הנה היה זה הלשון דבור על אופניו ומשנתנו מפורשת כתקנה אבל כיון שאין לנו טעם בפטור המזונות תמה רב יוסף איך הודיע רב יהודה הנעלם בנעלם ממנו שזה דבר תמיה שיהיה אחד בשבת זמן נשואין ולא לענין חיוב המזונות אם לא נשאה והנה המזונות תלוין בנשואין ועל זה הקשה תלי תניא דמפרש וכו' כלומר איך תולה משנתנו הנותנת טעם לדבריה ומפרש בה טעם לשאר הימים אם כן נראה שכל דברי המשנה בדבר הנשואין בטעם והוא תולה אותם בדין המזונות דתניא דלא מפרש טעמא כי עדיין יש לשאול מפני מה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא זמן נשואין ואע"ג דהא דאינו מעלה לה מזונות לא תניא מיהו דין הגיע זמן תניא ומשום הכי קרי לה תניא.ועוד נראה לי לפרש תלי תניא דמפרש טעמא וכו' איך תולה מענין טעמא שמפורש בברייתא דשקדו אמאי נקט בד' [ב]דין המזונות שאין לו טעמא ולא מפרש טעמא בשום מקום והיינו דלא קאמר דמפרש [בה] טעמא ולא מפרש [בה] טעמא אלא דמפרש טעמא ומשום ברייתא דשקדו קאמר והשתא הא ידע לה רב יוסף. אלא אי אתמר כו' מפני מה אמרו וכו' ותנשא באחד בשבת עתה בלשון הזה הוא משנה השאלה שבלשון הראשון ס"ל דאף באחד בשבת תנשא כדקתני טעמא שפעמים בשבת וכו' אלא דבעי כיון דאף באחד בשבת תנשא אמאי נקט ליום ד' אבל בלשון זה ס"ל דמדקתני יום ד' לא תנשא באחד בשבת ומשום הכי מקשה ותנשא באחד בשבת דהא ליכא משום אקרורי דעתא והשיב דמשום שקדו לא תקנו ועכשיו ששנינו שקדו כלומר כיון דאית לן שקדו ואחד בשבת לאו זמן נשואין אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות דאי לאו שקדו הוה מצי למימר דבאחד בשבת תנשא (כי ס"ל) [כדס"ל] (כ)[ב]לישנא קמא ולא הוה מצי למימר דאינו מעלה לה מזונות דהוה ק"ל מ"ט כדהקשה רב יוסף. והגיע זמן באחד בשבת לרבותא נקטה ואין לפרש עכשיו ששנינו שקדו כלומר ומשום תקנתה ותועלתה אינו יכול לכונסה באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל הגיע זמן בשאר הימים מעלה לה שלא רצו להפסידה מזונותיה כיון דתקנת איסור נישואין בשאר הימים אינו בשבילה אבל היא בעדה ולנזקה דלא משמע הכי בלשון מתוך שאינו יכול לכונסה (לפי') [וכן] מבעיא דחלה הוא. כנ"ל פירוש שמועה זו ומיסודו של הרמב"ן ז"ל [למדתיה] ולא כדבריו. הריב"ש ז"ל בחידושיו וכן כתב בתשובותיו סי' שע"ב:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בחידושיו הא דבעי רב יוסף מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' הכי קא קשיא לי' תנינא באחד בשבת ואם יש לו טענת בתולים ישכים לבית דין וה"ק היאך אמרת שתנשא בד' דוקא והדר אמר טעמא משום משכים לב"ד דחששו לאקרורי דעת ולההיא טעמא תנשא נמי באחד בשבת וניחא ליה יום רביעי ראוי לנשואין יותר מאחד בשבת שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי מעלה לה ולפיכך תנן ליום רביעי אבל אם רצה כונס אף באחד בשבת כדקתני סיפא טעמא וקשיא ליה מ"ט אינו מעלה לה תנשא באחד בשבת ויעלה לה מזונות שלפי משנתנו לא תקנו כלל אלא משום שישכים לב"ד וזה הטעם אפילו לאחד בשבת הוא ולמה אמרו ברביעי והא דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא לאו למימרא דבמתניתין מפרש טעמא לשלא תנשא באחד בשבת אלא ה"ק היכי תליא מתניתין דקתני בה טעמא מפני מה נשאת ברביעי בדבר שאין בו טעם דהיא גופא מנא לך טעם לשלא תנשא באחד בשבת ולא תעלה לה מזונות ואף על פי שטעם משנתנו אינו מספיק לאחד בשבת מכל מקום טעמא קתני כיון שהוא טעם לשאר הימים וכלל נמי אחד בשבת בהדייהו היאך אתה תולה אותה במשנה שאין בה טעם מתניא דלא מפרש טעמא לאו דוקא דלא קתני שלא תנשא ולא הטעם אלא במשנתנו קתני שאינה נשאת וי"א מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן אם לא נשאת מעלה לה מזונות אלא יש זמן אחר ולמעוטי אחד בשבת דאי לשאר הימים למה לי למבעי כלל ואינו מחוור ובלישנא בתרא ארווח בה טפי משום דלישנא דברייתא נקט ואזיל עד דאמר ועכשיו ששנינו שקדו וזה הפירוש הוא על דרך דברי רש"י ז"ל תדע דלישנא קמא דומיא דלישנא בתרא הוא מדקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אלמא הגיע זמן בשאר הימים לא צריכא ליה. ויש דברים אחרים הרבה בשמועה זו מרבים הבל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל שמועה זו רבים פירושיה ומסתברא דה"פ מפני מה אמרו ברביעי ולא באחד בשבת דטעמא איתא באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו'. יכול אם הגיע זמן באחד בשבת אף על פי שאין כאן אקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו ביום ד' ולא באחד בשבת לפי שהוא מעכב בתקנת חכמים ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זו טעם ליום אחד בשבת ודין שמענו טעם לא שמענו ואמר תלי תניא דמפרש טעמא כלומר משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתם אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אפילו ביום אחד בשבת שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא שאין טעמה מפורש דאפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא באחד בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינו מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת לא ידענו עדיין טעם תקנה זו שאין זה טעם אלא גזרת דין ואינו מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם אלא הכי אמרוה ניהליה מפני מה אמרו כו'. עד כאן:
ולכאורה משמע דרש"י ז"ל מדקתני הגיע זמן ולא קתני לאחר זמן קא דייק דמתניתין אף על פי דמפורש בה ולא באחד בשבת כי"א שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל שכתב רש"י ז"ל אלא תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא. משנתנו טעמא מפורש בתוכה שישכים לב"ד והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן וכו' ע"כ. אלמא דמדקתני הגיע זמן קא ממעט אחד בשבת ולא קא מתמה רב יוסף דלא קא מפרש טעמא ותלי בה מתניתין דקא מפרש בה טעמא ונ"ל דמדקתני ולא נשאו קא דייק דהא ברישא תנן בפרק אף על פי נותנין לבתולה י"ב חדש כו' ולאלמנה שלשים יום הילכך לא הוה ליה לסיומי אלא לאחר זמן זה אוכלות משלו וכו' אם כן הגיע זמן זה אוכלות משלו וכו' דבין נשאו בין לא נשאו הבעל חייב במזונות אשתו הילכך מדקתני ולא נשאו דייקינן דוקא משום דהבעל מעכב הוא דאוכלות משלו ואין לך לומר דאתא למעוטי היכא דהיא מעכבת מלכנוס דאינו מעלה לה מזונות הילכך אכתי מיותר לשון ולא נשאו דכדי למעוטי היכא דאיהי מעכבא לא איצטריך אלא ודאי לא אתא למעוטי אלא היכא שתקנת חכמים מעכב והיינו הגיע זמן באחד בשבת וכדבעינן למכתב בס"ד וכ"ת היכי מצינן למימר דמדקתני ולא נשאו קא דייק והא ולא נשאו לכאורה משמע דקאי אדידיה דקא מעכבן איהו ויש לומר דכי קתני ולא נשאו פי' שלא נכנסו לחופה וכך יש לו לומר שהבעל עכב מהכנסת החופה (במין) כמו האשה ובגמרא מפרש בדרך פי' בעלמא ולא בדרך קושיא שהבעל עכב הילכך שפיר מצינן לדיוקי מדקתני ולא נשאו דדוקא היכא שעכב הבעל ולא היכא שתקנת חכמים מעכב כגון שהגיע זמן באחד בשבת וכדכתיבנא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י הגיע זמן. זה ולא נשאו לחופה לקמן מפרש שעכב הבעל. אוכלת משלו. שהבעל חייב במזונות אשתו כו' דו"ק:

והרא"ש ז"ל פי' עיקר שמעתין בענין אחר וז"ל אמר רב יוסף וכי תימא מאי דקאמר מפני מה אמרו והלא הטעם מפורש במשנה ואין לתלות תמיהת הלשון משום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו דאם כן כשנתיישב התלמוד לא ה"ל לאקשויי אלא הא דבמתניתין דמפרש בה טעמא מאי הא דקאמר מפני מה אמרו כו'. ולמה סייע את קושייתו מהא דבההיא דמתניתין לא מפרש טעמא. לכ"נ שכך הבין רב יוסף את דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה"ק מפני מה אמרו בתולה נשאת וכו' כיון דטעמא דמתני' משום טענת בתולים אמאי קאמר נשאת ובהא איכא לאסתפוקי מתי תהיה זמן הבעילה אי בד' או בליל ה' כדבעי בגמרא לימא נבעלת כיון דמשום טענת בתולים הוא ויברר התנא דבריו ביום ד' או בליל ה' ואמאי הזכיר נשואין כלל וקאמר דלהכי תנא נשאת להשמיענו שקבעו זמן נשואין שלא יאמר אדם אשא באחד מן הימים רק שאמתין עד ליל ה' כי חשו חכמים דילמא תקיף ליה יצריה. ואחר שדקדקנו בלשון משנתינו שקבעו חכמים זמן לנשואין לפיכך אם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים וקא מתמה תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי' ממשנתינו שמפורש בה טעם למה נשאת ביום ד' ומשינוי הלשון דקתני נשאת ולא קאמר נבעלת רוצה לדקדק דין חדש וטעם שאינו מפורש באותה משנה ולפוטרו ממזונות ודאי אם לא פי' מתני' טעמא משום טענת בתולים הוה מפרשינן טעמא דמתניתין משום שקדו כי הוא טעם המספיק למעט אחד בשבת וכיון דהוי טעמא משום שקדו ממילא ידענא דקביעות הזמן הוא לנישואין ואם הגיע באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות [וגם אילו פי' באותה המשנה הדין דאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות הוה מייתינן סעד וטעם ממתני' מדקתני נשאת ולא נבעלת למימר דקבעו חכמים זמן לנישואין כי היכא דלא תתמה אטעמא דההיא מילתא אמאי אינו מעלה לה מזונות] תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה ותמתין מלבעול עד יום ד' כי לא קבעו חכמים אותו זמן כי אם לביאה אבל השתא דמפרש מתניתין טעמא משום טענת בתולים וגם באותה משנה אין מפרש בה הדין דאין מעלה לה מזונות מדקדוק המשנה דקתני נשאת ולא קתני נבעלת אין לנו לבדות דין חדש מלבנו לפוטרו ממזונות דאיכא למימר תנא לישנא מעליא נקט דאורחא דמילתא הוא דשלא להקדים הנישואין לזמן הבעילה משום תוחלת ממושכה ולא בשביל לקבוע זמן לנישואין ולעולם אימא לך אם הגיע זמן באחד מן הימים תימא ליה או פרנסני או כנסני לחופה כדמתרץ רב יוסף דבריו מפני מה אמרו בתולה נשאת ברביעי ולא באחד בשבת משום טעמא דשקדו וכיון דטעמא משום שקדו הוי קביעות הזמן לנישואין וממילא ידענא שאם הגיע זמן באחד מן הימים אינו מעלה לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנת חכמים כנ"ל. עכ"ל הרא"ש:

וע"פ שיטה זו יש לי לפרש שמעתין בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל כשנתיישב בתלמודו דה"ק מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי פירוש מאחר דבעינן שתבעל בליל ה' כדאיתא בגמרא לקמן תינשא נמי בליל ה' ולמה אמרו בתולה ליום הרביעי וכמו שהקשו התוס' לעיל במתני' ולא אסיק אדעתיה תירוץ התוס' דלעיל ומשני לפי ששנינו וכו'. פי' אי הוה תני בתולה נשאת בליל ה' הוה משמע דהיינו משום ברכה כמו ולאלמנה ליום ה' דתני גביה וכיון דמשום הכי הוא לא סגי לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת כיון דעיקר טעמא דקא פריש במתני' דהיינו טענת בתולים ליתא ומשום ברכה לא מקרי עבריינא אבל השתא דתני בתולה נשאת ליום הד' אלמא דמלבד טעמא דברכה דהיינו שתבעל בה' איכא תקנתא אחריתא שתנשא בד' דהויא תקנתא אלימתא ומספקת לפוטרו ממזונות אם הגיע זמן באחד בשבת ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא פי' היכי אמרינן דמתני' דהכא מתפרשא ממתני' דהתם דמש"ה תני בתולה נשאת ליום הד' לפי ששנינו כו' והא במתני' דהתם אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות כדי שנאמר דמש"ה תני בתולה נשאת ליום הד' ובמתני' דהכא טעמא מפורש בתוכה שישכים לב"ד ומשום האי טעמא כך לי יום ראשון כמו יום חמישי ואילו הוה תני טעמא במתני' דהתם הוה ניחא דהוה אמרינן מה שחסר כאן תני התם וכן נמי אילו לא הוה תני הכא טעמא כלל הוה אמינא דטעמא רבא איכא דמש"ה בתולה נשאת ליום הד' ותנא מסתים לה סתומי כי היכי דלא ליתי לזלזולי והכין אורחייהו דרבנן לסתום טעם תקנתייהו כדאיתא בכמה דוכתי וכמ"ש הר"ן ז"ל כדכתיבנא לעיל במתניתין אבל השתא דבמתניתין מפרש טעמא דמהאי טעמא שוין יום אחד ויום ד' ובמתניתין דהתם לא מפרש טעמא כלל איכא לאתמוהי טובא היכי אמרינן דמתניתין דהכא מתפרשא ממתניתין דהתם ובלא זה ליכא לאתמוהי בקיצור אמאי אינו מעלה לה מזונות כשהגיע הזמן באחד בשבת דאיכא למימר דטעמא דברכה מספיק לפוטרו ממזונות אבל השתא אינו מספיק לכך פריך תלי תניא דמפרש טעמא כו' וכדכתיבנא. אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' פירוש ולא ביום א' דאילו תנשא בליל ה' ליכא לאקשויי כמו שתירצו התוס' כדכתיבנא במתניתין אלא מפני מה אמרו ליום הד' ולא ביום ראשון שאם היה לו טענת בתולים וכו' ותנשא באחד בשבת וכו' ועכשיו ששנינו כו' ולהאי לישנא הוי איפכא דמתני' דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתני' דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל. ואפילו תימא דמעיקרא אסיק אדעתיה שפיר טעמא דשקדו מצינן לפרושי שפיר מאי קא מתמה רב יוסף ומאי קא משני אלא אי אתמר וכו' כדבעינן למכתב לקמן באורך בס"ד:

ויש לי לפרש שמעתין עוד בענין אחר שכך הבין רב יוסף דברי רבו שמואל דהא מקשו המפרשים ז"ל לעיל אמאי לא קתני טעמא דשקדו במתניתין ותירצו דמשום דלא קביע דהיכא דטריחי ליה נשאת באחד בשבת וא"נ אי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו שומעין לה לכך לא קתני טעמא דשקדו והקשה הר"ן ז"ל עליהם דבשלמא אי לא תני דינא שפיר וכו'. וכדכתיבנא לעיל במתניתין ובזה יש לפרש דהיינו דבעי מפני מה אמרו עיקר תקנה זו דבתולה נשאת ליום הד' כיון דלא קביע דאי משום ברכה אי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו ואי משום שקדו אי אמרה איהי אי אפשי או היכא דטריח ליה נשאת באחד בשבת א"כ מה זו תקנה ולמה ליה למימר כלל בתולה נשאת ליום הד' ואין לך לומר דתנא עצה טובה קאמר חדא דא"כ הו"ל למתני נושאין את הבתולה ועוד דכיון דקא יהיב טעמא שפעמים בשבת כו' אלמא דעיקר תקנה שנו כאן ולא עצה טובה וכיון שכן מה זו תקנה ומפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' הרי לא קביע ובידה להנשא ביום ראשון כגון שתאמר אי אפשי בתקנה זו דחכמים ואי משום היכא דלא טריח נושא הוא את הבתולה בע"כ ביום ד' א"כ ליתני נושאין את הבתולה ואי לא אסיק אדעתיה השתא טעמא דשקדו כלל אלא טעמא דברכה ניחא טפי ולא נצטרך לדיוקא דנושאין את הבתולה ומ"מ הכי בעי מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' כיון דלאו עיקר תקנה היא ובידם שלא להנשא בד' אלא בא' ומשני לפי ששנינו וכו' פי' אע"ג דאי אמרה אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לה ואי אמר אי אפשי בברכה שומעין לו מ"מ הגיע זמן באחד בשבת והיא אמרה א"א בתקנה ואיהו מתלי תלי נפשיה בתקנה זו מעוכב מתקנת חכמים מקרי ואין עכבה זו שלו אע"ג דאי בעי הוה נסיב ביום א' מ"מ להכי אהני תקנה זו למקרייה מעוכב מתקנת חכמים לפוטרו ממזונות דלא קא מחייב במזונות אלא היכא שכל העכבה מבעל וכדדייק לעיל מדקתני ולא נשאו ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל לכך שנינו בתולה נשאת וכו'. להודיעך שתקנת חכמים מעכבו מלכנוס ואין עכבה זו שלו ע"כ. ולפום שיטתם זו דקאי שאלה זו אבתולה ואלמנה ומשני לתרווייהו ואפשר לדיוקי הכי מלשון רש"י ז"ל דוק ותשכח ודוק שכתב רש"י לכך שנינו בתולה נשאת וכו' ומתמה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו' פירוש דבמשנתינו טעמא מפורש בתוכה ומהאי טעמא לא שני לן בין יום ראשון ליום רביעי והיכי נימא בו דמשום הכי תני בתולה נשאת ליום רביעי משום אידך מתניתין דמחלק בין יום א' ליום רביעי ולא מפרש בה טעמא כנ"ל ולשון ראשון נראה לי עיקר:

והתוספות ז"ל כתבו וז"ל מפני מה אמרו בתולה כו'. לפי ששנינו וכו' אין שואל הטעם למה נשאת בד' דא"כ לא הוה משני מידי אלא ה"ק מפני מה אמרו וכו' כלומר למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת בד' ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה ורב יוסף קא מתמה מארי' דאברהם דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים והוא מניח נפקותא מפורשת כו' ע"כ. ודבריהם צריכין ביאור דלכאורה קשיא טובא מאי קא בעי למאי נפקא מינה מה נפשך אי ידע טעמא אמאי תנשא בד' א"כ מאי בעי נפקותא שתנשא ביום ד' ולא ביום א' ואי לא ידע טעמא הוה ליה למבעי מעיקרא טעמא מאי לידע עיקר טעמא דמתניתין ומאי (לא) הוה מתרצא למאי נפקא מינה דהיינו לדיניה גופיה שתנשא ביום ד' ולא ביום א' ואין לפרש דהכי קאמר למאי נפקא מינה לענין ממונא וכמו שכתב הריב"ש ז"ל כדכתיבנא לעיל חדא דמה זו שאלה כיון דנפקא מינה לדינא גופיה דקא עסיק ביה מה לנו לידע אי נפקא מינה לענין ממונא או לא ואם היה שאלה מאי קא מתמה רב יוסף דהא נפקותא מפרשא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים וכו' דהיינו לענין לאוסרה עליו כדאיתא בגמרא בשמעתא דפתח פתוח והא אנן נפקותא לענין ממון בעינן ונפקותא לענין ממון ליתא במתניתין כלל ונראה לי פירוש לפירושם ז"ל אין שואל הטעם למה נשאת ביום ד' דא"כ לא הוה משני מידי וכיון שכן לא הוה ליה לאתמוהי רב יוסף אלא מאי קאמר וכמו שהקשה הריב"ש וכדכתיבנא לעיל אלא הכי פירושו מפני מה אמרו כלומר למאי נפקא מינה וכו' פי' השתא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אלא דס"ל דכיון דלא פי' במתניתין טעמא דברכה אלא משום דלא קביע דאי בעי אמר אי אפשי בברכה וכדכתיבנא לעיל במתניתין בשם המפרשים ז"ל וכיון שכן למאי נפקא מינה שתקנו שנשאת ביום ד' והא כיון דלא פריש במתניתין האי טעמא בידם לעקור אותה ולומר אי אפשי בברכה וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ומשני נפקא מינה לענין מזונות ותרומה פי' אף על גב דאי בעי נסיב ביום ראשון ולא יחפוץ בברכה מ"מ הגיע זמן באחד בשבת ואומר שחפץ הוא בברכה אינה אוכלת משלו ולא בתרומה ולכך הועילו חכמים בתקנתם. וקשה קצת לשיטת התוספות ז"ל דבקיצור ה"ל לשנויי דנפקא מינה שאם הגיע זמן באחד בשבת אינה אוכלת משלו ולא אוכלת בתרומה ולמה ליה לאורוכי ולמימר לפי ששנינו הגיע זמן כו' יכול הגיע זמן כו' לכך כו'. והתוספות תירצו זה לומר דהיינו הך שהאריך כל זה לתרץ דנפקא מינה לענין מזונות ותרומה ולכך הוצרך להקדים ולומר לפי ששנינו כו' ודוחק דאכתי האריך יותר מדאי. וא"ת לפי שיטה זו מה קא מתמה רב יוסף הא שפיר בעי ומשני ויש לומר דרב יוסף ס"ל דאדרבא איכא למימר דלהכי סתים תנא טעמא דברכה ונקט טעמא שאם היה לו טענת בתולים כו' לאורויי דתקנה קבועה שנו כאן ולא מצי למימר אי אפשי בברכה ומנסיב ביום אחד בשבת דמאן דחזי סבר דאחד בשבת לענין נישואין כי הדדי נינהו ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי ולהכי סתים תנא טעמא דברכה כי היכי דלא ליתי לזלזולי וכמו שכתב הר"ן לעיל וכדכתיבנא במתניתין הילכך קא מתמה שפיר דהאי נפקותא מפרש בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ומשום האי טעמא תקנתא דברכה נמי קביע כדי שלא תיעקר תקנתא לגמרי וכדכתיבנא הילכך כיון דבע"כ נשאת ביום ד' ולא ביום ה' אמאי מניח נפקותא זו המפורשת ותופס נפקותא אחרינא דלא מפרשא שאם אתה אומר אי בעי נסיב ביום א' מנא לך למימר שאחר הגיע זמן באחד בשבת שאינו מעלה לה מזונות ורב יוסף לא בריר ליה כולי האי אמר טעמא דברכה קביע דאי הוה בריר ליה הוה ליה לאקשויי להדיא מאי בעי למאי נפקא מינה והא היינו נפקותיה שתנשא בד' ולא ביום א' ולמה ליה למימר תלי תניא דמפרש וכו' אלא ה"ק כיון דאיכא למימר דהיינו נפקותיה שתנשא ביום ד' כיון דמפרש בה טעמא שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכדכתיבנא למימר דטעמא דברכה לא קבע והיינו נפקותא לענין מזונות ותרומה דמאי טעמא אינו מעלה לה מזונות כיון דאי בעי נסיב כנ"ל פי' לפירושם ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא לשיטתם ז"ל לישנא דרב יוסף דקאמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא דלכאורה אי אפשר להולמו לשטת התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא דו"ק. ובקונטרסין מצאתי וז"ל תלי תניא דמפרש טעמא כו' תימא והלא במתניתין דידן אינו מפורש בה אלא נפקותא דאיסורא שיכול לאוסרה והוא לא שאל אלא שרוצה נפקותא דממונא דהיינו אם הגיע זמן באחד בשבת ויש לומר דגם במתניתין איכא נפקותא דממונא דאם זינתה הפסידה כתובתה ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא התוספות:

וז"ל הרא"ה פירושא דשמעתא הכי מסתבר דבעיא דרב יוסף לאו אשאר ימים הוא כלומר למה אמרו ברביעי יותר משאר הימים דהא כדקתני טעמא בהדיא שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד אלא בעיא דרב יוסף למה הזכירו יום רביעי יותר מאחד בשבת דאי לנישואין הא לא אפשר דהא טעמא דקתני לאחד בשבת נמי איתיה שאם היה לו טענת בתולים יכול להשכים לב"ד וכיון דכן לאיזה ענין הזכירו יום ד' יותר מאחד בשבת ומהדרינן לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו כו'. יכול הגיע זמן באחד בשבת כו' לכן שנינו כו' כלומר לאו לענין נישואין איתמרא דלענין נשואין ודאי אחד בשבת ראוי כד' בשבת אלא לענין מזונות דרביעי בשבת ראוי לנשואין יותר שאם הגיע זמנו באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם הגיע ברביעי בשבת מעלה לה מזונות אבל לכונסה ודאי רשאי באחד בשבת כרביעי. אמר רב יוסף מארי' דאברהם וכו' אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו' כלומר היאך הוא יכול לתלות משנתינו שדבריו מפורשין בתוכה דיום ד' ראוי לנישואין ולא ליום ראשון ויאמר שלא יהא יום ד' שנוי לענין הדין שהוזכר עליו דהיינו לענין הנישואין ויהא דוקא לענין אחר שלא הוזכר עליו כלל דהיינו לענין מזונות שלא הוזכר בו יום רביעי כלל אלא הגיע זמן סתם משמע כל שהגיע יום ראוי לנישואין ובכלל קושיא זו נמי היא גופיה מאי טעמא כיון דאמרת דאחד בשבת ראוי לנישואין אם הגיע זמן באחד בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות ומהדרינן אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי דוקא דאי משום השכמה לב"ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום רביעי לענין נישואין ולעכב תניא ומהדרינן שקדו חכמים על תקנת בנות כו' כלומר משום הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל כו'. ע"כ:

עוד כתב הריב"ש ז"ל בחידושיו ובתשובותיו דיש לפרש שמעתין בדרך אחרת שמתחילה היה שואל מפני מה ברביעי ולא בשאר הימים דאף על גב דבמתני' קתני טעמא שאם היה לו כו'. לא משמע ליה דהא הוי עיקר טעמא דהא לא סגי לאחד בשבת ולא ס"ד שיהא טעם מיוחד לאחד בשבת ומש"ה משמע ליה שיש טעם אחר למשנתינו מבחוץ מפני מה בד' ולא באחד בשבת ושאר הימים ומה שאמר במשנתינו שאם היה לו טענת בתולים הוא קצת יפוי כח שיש לד' על שאר הימים ומיהו עיקר טעמא דמילתא לאחד בשבת ושאר הימים ליתא במתניתין והשיב לפי ששנינו הגיע זמן כו' כלומר מש"ה נשאת ברביעי ולא בשאר הימים משום דבשאר הימים אינו מעלה לה מזונות וברביעי חייב מיד במזונות כדקתני הגיע זמן ולא נשאו והיה להם בקבלה דהגיע זמן אוכלת משלו דמשמע מיד היינו ברביעי וכן הוא לפי המסקנא אבל בשאר הימים לא לפי שאינו זמן לנישואין אמנם לא עלה בדעתו שטעם המזונות מפני הנישואין אבל היה סבור שהנישואין מפני המזונות ולכך שנינו ליום רביעי ולא בכל שאר הימים כי טעם המזונות מספיק לכל שאר הימים ומ"ש יכול הגיע זמן באחד בשבת אף על פי ששאלתו לכל הימים לרבותא נקטיה אף על גב דלית ביה משום אקרורי דעתא. ועתה קשה על זה הלשון שני דברים האחד שבמשנתינו מפרש הטעם לשאר הימים והוא אומר שאין זה עיקר הטעם אפילו לשאר הימים. והב' שהוא אומר שטעם משנתינו מפני דין המזונות ודין המזונות הוא תניא דלא מפרש טעמא שלפי דבריו שטעם הנישואין מפני המזונות אין לדין המזונות טעם והא דקרי ליה תניא הודה לדבריו שיהיה פי' הגיע זמן דוקא ברביעי כמו שהוא האמת וזהו מה שהקשה רב יוסף תלי תניא דמפרש טעמא וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו וכו' כלומר אין השאלה על שאר הימים שזה מפורש במשנה אבל מפני מה ברביעי ולא באחד בשבת והשיב כי יש לאחד בשבת טעם מיוחד שאינו בשאר הימים וזה שקדו שזה הטעם אינו מספיק לשאר הימים כי למה יתקנו שיהא טורח שלשה ימים ולא אחד ולא שנים או למה אינה נשאת ביום ה' או בו' ויהיה לו יותר פנאי גדול לטרוח אבל לפי שמפני טענת בתולים לא היה זמן ראוי לנישואין כי אם ד' או אחד בשבת ובחרו ברביעי שיש לו ג' ימים לטרוח ולא באחד בשבת שאין לו שהות כלל כי השבת וערבו מפסיקין ולפ"ז ק"ק לשון יכול הגיע זמן כו' אבל הפי' הראשון הוא מדוקדק וישר ע"כ. ורש"י ז"ל נשמר מזה הפי' והיינו שכתב לפי ששנינו כו' לקמן מקשי עלה ע"כ. פי' אמאי דקאמר לפי ששנינו קא מקשי עלה דאילו במאי דקאמר מפני מה אמרו ליכא קושיא כלל ואילו להאי פירושא בתרא דהריב"ש ז"ל אמאי דקאמר מפני מה אמרו כו' קשיא טובא ודברי רש"י ז"ל הסתומין מתפרשין כפי' הרמב"ן וכמ"ש ז"ל או באחד מהפירושים דפרישנא לעיל לעניית דעתינו ואין לך לומר דרש"י ז"ל אפשר דס"ל דכיון דרב יוסף שכח תלמודו לא היה לו שום פי' בדבריו הראשונים ולא היה יודע מאי קאמר דהא כיון דלא בעי לקמן הכין מאי קאמר אלא דמקשה תלי תניא כו' אלמא דהיה לו איזה פי' בדבריו הראשונים אלא דהוה מקשה עליו ולהכי כתב רש"י ז"ל לפי ששנינו כו' לקמן מקשה עלה. כן נראה לי:

אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו'. כתב רש"י ז"ל מתמה על דברי רבו ואמר מריה כו'. ועוד שחלה רב יוסף כו' פי' לפי' הוקשה לו דאיהו גופיה קאמר האי מימרא ומעיקרא מאי סבר ותירץ דמשמיה דרבו קאמר לה מעיקרא ושוב קא מתמה עלה דשמואל דמה זה היה לו לומר כן. ואכתי קשיא דא"כ הול"ל הכי אמר רב יוסף רב יהודה אמר שמואל אמר הכי ומריה דאברהם וכו' דהו"ל לאתויי מימרא דרביה מעיקרא כדי לאקשויי עלה ולא לומר דברי רבו כמו שאין לו בהם שום קושיא ושוב קאמר מריה דאברהם כו' תמיה גדולה שאין בדברי רבו שום טעם דקאמר אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו' ושוב קאמר אמר רב יוסף מריה דאברהם וכו' ותירץ ז"ל דרב יוסף חלה ושכח תלמודו והיינו מימריה דמעיקרא ושוב כשנתיישב תהא על דבריו הראשונים והשתא ניחא דהיכי טעה כולי האי רב יוסף בדברי רבו כן נראה לי ועוד יש לפרש לשונו ז"ל בדרך אחר וזה יותר מדוקדק וישר:

תלי תניא בדלא תניא. ראיתי מי שפירש דה"ק תולה שנויה במשנה שעדיין אינה שנויה כלומר שהיא אחרונה שדרך לתלות האחרונה בראשונה ולא הראשונה באחרונה וליתא דא"כ מאי מקשה הי תניא כו' לכך פרש"י ז"ל תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ומקשה לרב יוסף וכו'. כך מצאתי בקונטרסין וזה הפי' אין לו רגלים כלל ואינו כדאי שישמור ממנו רש"י ז"ל ונ"ל דקשיא ליה לרש"י ז"ל דאיכא לפרושי דברי רב יוסף דה"ק רב יוסף תלי משנתינו בדין שאינו שנוי בשום משנה דמאי דקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת אינו מהמשנה כי אם דברי שמואל והיינו דקאמר בדלא תניא ואם כן מאי מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא כו' ותירץ ז"ל דפי' תניא היינו שנויה וכיון שכן אי כוונת רב יוסף היתה כדכתיבנא לא הול"ל אלא תלי בדלא תניא פי' תולה משנתינו דקא אתינן עלה בדין חדש שאינו שנוי במשנה אבל השתא דקאמר תלי תניא בדלא וכו' משמע דהיינו עדיפותא דמשנתינו שהיא שנויה וכיון שכן ע"כ גריעותא דאידך מתני' שאינה שנויה וה"ק תולה טעם משנה שנויה במשנה שאינה שנויה ולכך מקשינן עלה דרב יוסף הי תניא וכו' פי' מדקאמר דחדא תניא פי' שנויה ממילא משמע דאידך אינה שנויה והא ליתא דהא תניא והא תניא והשתא ניחא שהאריך וקאמר הי תניא והי לא תניא וכו' ובלא דברי רב יוסף ליכא לאקשויי מידי דהא ודאי קושיא אלימתא איכא עלה דשמואל כי היכי תלי משנתינו בדין חדש שלא הוזכר במשנה אבל עלה דרב יוסף דקאמר תלי תניא וכו' הוא דמקשינן. וראיתי בקונטריסין שלכך כתב רש"י ז"ל ומקשינן לרב יוסף לפי שדרך התלמוד כשאמורא אומר מימרא ובא אחד להקשות עליו ובא אחר ומקשה למקשה מסייע לראשון לכך כתב רש"י ז"ל שכוונתינו אינו לסייע לשמואל כי אם להקשות לרב יוסף, ע"כ. וגם זה הבל ומה שכתבתי הוא הנכון. ואם תקשה סוף סוף היכי קאמר בדתניא דלא מפרש טעמא והא אפילו הדין עצמו אינו מפורש. תשובתך הא פרישנא לעיל דשפיר מתנייא הך דינא מדקתני הגיע זמן וכמו שכתב בחידושי הרמב"ן א"נ מדקתני ולא נשאו כדפרישית לעיל. ודע דכי קאמר אלא תלי תניא דמפרש טעמא כו' היינו פי' למאי דקאמר מעיקרא תלי תניא בדלא תניא דכל משנה שיש בה טעם שגורה בפי הכל מקרי שנויה שאינה נשכחת כדאיתא:

אלא אי אתמר וכו'. ל"ג אמר רב יוסף אמר רב יהודה כו' דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה דרמי אנפשיה הוא ומדכר, הרשב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות ז"ל וכן כתב הריב"ש ז"ל דאה"נ אלא כי אתמר הכי אתמר אמר שמואל כלומר כך אמרה רב יהודה כשאמרה אמר שמואל כו'. ע"כ:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל ה"ג אלא אי אתמר הכי אתמר מפני מה אמרו ב"נ אלא הכי אמרו ניהלאי ול"ג א"ר יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל דרב יוסף הוא דאמר ליה דרמיא אנפשיה ומדכר. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא אי אתמר הכי אתמר. פירוש דע"כ איפכא דמתניתין דהכא לא מתפרשא ממתניתין דהתם כדאמרינן מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתניתין דהכא כדמפרש ואזיל ומשום דרב יוסף חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה דע"כ אפכא אתמר והא דאמרינן אמר רב יוסף כו' דמשמע דלאו רב יוסף גופיה מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב יוסף הוא. ע"כ:

אמר רב יהודה כו'. מפני מה אמרו. כתב ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל שאמר מפני מה אמרו לא בא להודיע טעם בתולה נשאת ביום הרביעי מה הוא ולא על דרך שאלה אמר מפני מה אמרו שהרי מפורש במשנתינו טעם שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד אלא בהקדמת עיקר הדבר הוא שאמר דבר זה כדי שיאמר ותנשא באחד בשבת כלומר הדבר ידוע שמפני מה אמרו בתולה נשאת ביום הד' שאם יהיה לו טענת בתולים יהיה משכים לב"ד אם כן תנשא באחד בשבת וכו'. ע"כ:
וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל היה צריך עכשיו לחזור ולפרש הטעם שזה כבר שנוהו במשנה בפירוש אלא מפני הקושיא שהיה רוצה לעשות חזר אותו, ע"כ. וכן כתב בתוס' וז"ל מפני מה אמרו בניחותא גרסינן לה ולא בא אלא להקשות ותנשא באחד בשבת, ע"כ. ומ"מ צריך ליישב דלמה לי לאקדומי הקדמה זו כדי לאקשויי ותנשא באחד בשבת. ע"כ:

ולשיטת התוספות ז"ל דמפרשינן דכי קאמר מעיקרא מפני מה אמרו היינו פירושא למאי נפקא מינה והשתא הדר ביה ופריש דהיינו שאלה טעם מפני מה אמרו בתולה וכו'. ובמאי דקאמר שאם היה לו טענת בתולים וכו' הוא דידעינן כוונתו זאת דמעיקרא היה שואל למאי נפקא מינה והשתא שואל הטעם למה. כך היה נראה לפרש ודוחק ועוד בשלמא למאי דפריש הריטב"א ז"ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ניחא אבל למאי דפריש הרשב"א ז"ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר מימרא דרביה היכי אמרה וכי אמרה שמואל מעיקרא היכי אמרה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה למה ליה למימר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת כו'. והרא"ה ז"ל פירשה בתמיה וז"ל אלא אי אתמר וכו' מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום ד' דוקא דאי משום השכמה לב"ד תנשא באחד בשבת דאיתיה נמי להאי טעמא דודאי יום ד' לענין נישואין ולעכב תניא ע"כ. ומ"מ לכולהו פירושים קשיא דאריכות לשון זה למה. והיה נראה לפרש דבריו לשלול טעמא דברכה והאריך וקאמר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת בתולים כו' כלומר אין לך לומר טעמא דברכה דהא לא הוזכר כי אם טעמא דשאם היה לו טענת בתולים ומהאי טעמא תנשא באחד בשבת וליתא דא"כ מאי משני דהא הכי נמי לא הוזכר טעמא דשקדו במתני'. ונ"ל דבמאי דכתיבנא במתני' ניחא דטעמא דשקדו מתלא תלי בטעמא דטענת בתולים דאי לאו מטעמא דשקדו זימנין דנפיק חורבה ותקלה מתקנתייהו דתקנו שתנשא ביום הסמוך לב"ד בעודו כעסו עליו ולא תתקרר דעתו דזימנין יעליל עליה מחמת שנאה וישכים לב"ד ותאסר עליו בהא באשת כהן א"נ באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג' שנים נאמן לאוסרה עליו הילכך הויא ליה קלקלה ולא תקנתא דעדיפא טפי שיהיה שהות זמן רב עד יום הד' כדי שישוב אל לבו ויתפייס אבל השתא דתקינו רבנן שקדו תקנתא דטענת בתולים הוי לה תקנה יפה דליכא למיחש שמא יעליל עלילה עליה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. והיינו דנקט לשון שקדו פי' כשתקנו ימים לבתולה משום טענת בתולים עיינו היטב על תקנת בנות ישראל שלא תצא להם תקלה מחמת תקנתייהו וכדכתיבנא. נמצא כי תקנו מעיקרא ימים לבתולה משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד' כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה וחדא תקנתא הואי שתנשא בד' ולא בשאר הימים ולא ביום ראשון ושני הטעמים מתלא תלו בהדדי ואי לא משום שקדו לא הוו מתקני מידי משום טענת בתולים כי היכי דלא תיפוק מינה חורבה ואי לא משום טענת בתולים לא הוו מתקני מידי משום שקדו דהא היכא דטריח ליה תנשא ביום א' והא כתבינא לעיל דלבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' מהאי טעמא דטענת בתולים וכ"ש במאי דכתיבנא השתא דחדא תקנתא הואי הילכך שפיר איכא למימר שמשום הכי תנשא בד' דוקא משום דהיה לו טענת בתולים כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל בתחילת המסכתא תקנת חכמים היא שתנשא בד' בשבת כדמפרש טעמא פי' כדמפרש טעמא במתני' דשאם היה לו טענת בתולים וכו' ופרושי קא מפרש מילתיה בדרך משא ומתן ופריך ותנשא באחד כו' ומשני שקדו וכו' וכל זה רמיז לה שמואל מעיקרא במאי דקאמר מפני מה אמרו כו' שאם היה לו טענת כו' ולהכי רמיז לן מעיקרא בקיצור ושוב פירושי קא מפרש ללמדנו דחדא תקנתא הואי ומתלא תליין אהדדי ולבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא תנשא ביום א' ואי אמרה איהי אי אפשי בתקנה זו אין שומעין לה אף על גב דהואי לתועלתה כיון דחדא תקנתא הוה וכן כתב הרשב"א ז"ל וכדבעי למכתב קמן בס"ד ולשיטה זו ניחא נמי מאי דקאמר בסמוך ועכשיו ששנינו שקדו כו' דקשיא להו לכולהו רבוותא היכן שנינו והא שמואל קאמר לה ואין טעם שקדו במשנה כלל ובמאי דכתיבנא ניחא דטעמא דטענת בתולים תליא בטעמא דשקדו וה"ל כאלו שנוי במשנה דשקדו והיינו דקאמר שמואל מעיקרא מפני מה אמרו וכו' שאם היה לו טענת בתולים וכו' וכדכתיבנא ובניחותא גרסינן לה כמו שכתבו התוס' ז"ל כנ"ל:

ותנשא באחד בשבת. כתב הריב"ש ז"ל עיקר חידושיה דשמואל משום דינא דהגיע זמן אבל טעמא דשקדו ברייתא היא לקמן. ע"כ:
וז"ל דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל הא דאמר רב יהודה במילתיה שקדו לאו מסברא קאמר דהא ברייתא היא כדלקמן ושמואל לישנא דברייתא נקט וממנה הוא שלימד שאם הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל ומהדרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'. כלומר משום הא דתני שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו' לאו סברא דשמואל דהא מתני' היא בהדיא אלא דמפרש לה במתניתין ממתניתא והכי מוכחא דאמרינן לקמן והא בעינן שקדו דטריח ליה ואמרינן מאי שקדו דתניא אלמא לאו לשמואל היא. ע"כ. משמע דבעי פרושי דכי קאמרו מפני מה אמרו כו' ותנשא באחד בשבת וכו' היינו מדברי עצמו ומשני לה מדתניא שקדו וקשיא דאי ידע הברייתא הרי כל זה הלשון כלשון הברייתא עצמו כדתניא לקמן מפני מה אמרו כו' ותנשא וכו' והיינו כלשון זאת המימרא עצמו ואם כן היכי מצינן למימר דידע חציה ושכח חציה ולא מצינן למימר שכל זה מדברי הברייתא ולא חדש שמואל כלא דינא דהגיע זמן וכמו שכתב הריב"ש ז"ל דאם כן הכי הוה ליה למימר אלא אי אתמר הכי אתמר אמר שמואל תניא מפני מה אמרו כו' ועכשיו ששנינו שקדו כו' אלא ודאי הנכון כמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה. ע"כ:

וכן כתב רש"י לקמן גבי הא דאמרינן מאי שקדו דתניא מפני מה וכו'. וז"ל מאי שקדו היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותובי מינה כו'. ע"כ:
ולמאי דכתב הרשב"א ז"ל דרב יוסף רמי אנפשיה ומדכר איכא למימר דאדכר עיקר המימרא ולא אדכר דהיינו ברייתא ואפשר דכי אמר שמואל משמיה דברייתא אמרה ומאי דקאמר רש"י ז"ל לקמן אי משום דאמרה שמואל היינו רב יוסף אליבא דשמואל תדע דבמסכת ב"ק (דף ל"ג) כתב רש"י מאדם חשוב כרב או רבא פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דב"ב דמקשינן משמואל משום דקשיש וסמוך לתנאים כמאן דמקשו מן חד מתנאי וכן כתב הרמב"ן בחדושיו ריש בתרא דאקשינן משמואל משום דרב גובריה וכיון שכן היכי כתב רש"י ז"ל אי משום דאמרה שמואל לעיל לית לן לאותוביה מיניה לאמורא אחרינא אלא ודאי רב יוסף אליבא דשמואל קאמר דרמי אנפשיה ואדכר הלשון דקאמר שמואל רבו ולא אדכר אי אמרה משמיה דברייתא וכדכתיב' וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא ותנשא באחד בשבת. כולה רב יוסף קאמר לה ולשיטת הריטב"א ז"ל ניחא טפי האי לישנא שכתב ז"ל דרב יוסף כי יהיב דעתיה במימריה אתקנתיה מסבריה ע"כ. הילכך אתי כפשטו מאי דכתב רש"י ז"ל כולה רב יוסף קאמר לה כנ"ל:

ותנשא באחד בשבת כו'. כתבו התוס' ז"ל ולא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל בה' משום ברכה שנאמר בו לדגים כדאמרינן לקמן ועוד למה לי טעם דשקדו תיפוק ליה משום ברכה ואומר ר"י דטעם ברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן ומאי נפקא מינה אלא ודאי דמשום ברכה לא מקרי עבריינא. ע"כ:
ובתוס' ז"ל כתיבת יד מסיים בה וטעמא דברכה איצטריך להיכא דליכא שקדו כגון היכא דטריח ליה אי נמי איצטריך דמשום ברכה תבעל בה' ולא בד' ע"כ. ולכאורה משמע דמש"ה קאמרי התוס' ז"ל מעיקרא דלא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל בה' משום דבעי לאשכוחי נפקותא ותקנה לנשואי יום ד' גופיה דהיינו מטעם שקדו דאילו משום ברכה אין טעם לנישואין גופייהו דליהוו בד' אלא משום בעילה דליל ה' ואכתי קשיא דתנשא בליל ה' והיה צריך לדחוק ולתרץ הך קושיא כדתריצו לה התוס' ז"ל לעיל להכי עדיף ליה לשנויי שנויא דשקדו אי נמי להכי לא בעי לשנויי הכין כמו שכתב הרא"ש ז"ל וז"ל טעם דברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום הד' עד ליל ה' כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בה' הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום ראשון עד יום הרביעי ע"כ. ומ"מ אכתי צריך פי' לפי' ז"ל דאיכא לדיוקי שתופסים התוס' בקושיא ואומרים לא בעי לשנויי וכו' שמרגישים אדשני מטעם שקדו לישני משום ברכה ומתרצים דלא בעי לשנויי הכין וכדכתיב' וכיון שכן הוו להו לתפוס בתירוץ דתריץ שקדו וכו' ועוד מאי קא מקשו תו למה לי טעם דשקדו תיפוק לי משום ברכה והא היינו מאי דקשיא להו מעיקרא ותירצו לה דלא בעי לשנויי הך שנויא דברכה מטעמי דכתיבנא ועוד איכא לדיוקי דלא פירשו התוס' טעם למה לא בעי לשנויי הכין וכן דרכנו לדייק בכל כיוצא בזה בתוס' ועוד דלשון ועוד לא שייך אלא היכא דקשי ליה מעיקרא חדא קושיא אבל הכא דקאמר מעיקרא לא בעי לשנויי כו' דהיינו תירוצא וכדכתיב' היכי שייך בו לשון ועוד ונ"ל דהכי קשיא להו לתוס' ז"ל מעיקרא כי יהיב דעתיה רב יוסף במימריה ואתקניה מסבריה וכמ"ש הריטב"א כדכתיב' אמאי לא משני בקוצר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' כדי שתבעל בה' משום ברכה שנאמרה לדגים ולמה ליה לאורוכי ולמימר ותנשא באחד בשבת כו' ואין לומר דדילמא כי יהיב דעתיה לבתר ששכח תלמודו אכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דברכה אבל טעמא דשקדו אסיק אדעתיה ואתקין בה למימריה משום דטעמא דברכה פשוט טפי דהא מפני מה נשאת האלמנה ליום ה' ע"כ משום ברכה וכיון שכן אטו הבתולה אינה ראויה לברכה כמו האלמנה ואם כן הא דלא משני טעמא דברכה היינו משום דלא בעי לשנויי הכין ואמאי הא עדיפא טפי לשנויי הכין ולא היה צריך להאריך ולהקשות ותנשא באחד בשבת כו' דמשום טעמא דשקדו לא פשיט כולי האי ולא רמיזא במתני' כלל והוצרך לאורוכי כולי האי אבל טעמא דברכה הוה מצי לשנויי בקוצר דהא מדינא דאלמנה ידעינן לה וכדכתיבנא ועוד קשיא כי יהיב דעתיה רב יוסף ואתקין למימריה וקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' למה ליה למתלי בטעם שקדו תיפוק ליה משום ברכה דכיון דלא מצי לאנסובי ביום א' משום ברכה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואם כן הוה ליה למימר ועכשיו ששנינו בתולה נשאת ליום הד' אותה ששנינו וכו' ולמה לי טעם דשקדו ואילו הוה מצינן למימר דתליא דינא דהגיע זמן בטעמא דשקדו ולא בטעמא דברכה קושיא ראשונה נמי מתרצא שפיר דלהכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה כדי להמשיך דינא דהגיע זמן ולמימר ועכשיו ששנינו שקדו וכו' והיינו עיקר חידושיה דשמואל אבל השתא דקשיא לן דכך לי טעמא דשקדו כמו טעמא דברכה לענין דינא דהגיע זמן מעתה גם הקושיא הראשונה במקומה עומדת. ואומר ר"י דטעם דברכה אינה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא אבל משום שקדו מקרי עבריינא הילכך מש"ה קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' דאילו מטעם ברכה אינו נפטר ממזונות דהא אי בעי נסיב דלא מקרי עבריינא אבל עכשיו ששנינו שקדו דמקרי עבריינא הילכך לא מצי נסיב ואם כן כיון שהוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת בשביל תקנת חכמים הגיע זמן באחד בשבת כו' וממילא מתרצא נמי קושיא קמייתא דמ"ה לא בעי לשנויי משום טעמא דברכה כדי למימר ועכשיו ששנינו שקדו דהיינו עיקר חידושיה דשמואל ואם לא תאמר כן אכתי הקושיא ראשונה במקומה עומדת דאמאי לא משני דלהכי אמרו בתולה נשאת ליום הד' משום ברכה ותנא עצה טובה קמ"ל. א"נ יש לומר והוא הנכון דתירוצא דר"י סליק שפיר אפילו לקושיא קמייתא וה"ק מה שאמרו חכמים ונבעלת בה' משום ברכה אינה אלא עצה טובה ואי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום הילכך משום הכי לא בעי לשנויי טעמא דברכה דעיקר התקנה משום שקדו ותנא במתני' תקנה גמורה בעי לאשמועינן ולא עצה טובה תדע דהא יהיב טעמא לבתולה שפעמים בשבת כו' אלמא תקנה גמורה שנו כאן גבי בתולה אף על גב דמאי דקתני ואלמנה ליום הה' מטעמא דברכה דלקמן אינה אלא עצה טובה מ"מ מאי דתני בתולה נשאת ליום הד' תקנה גמורה היא ואפשר דמש"ה נמי כתב רש"י במתני' בתולה נשאת ליום הד' תקנת חכמים היא כו' שפעמים בשבת אבתולה קאי פי' אף על גב דכל מאי דאיכא בבתולה שתנשא בד' ולא בה' אי משום שקדו אי משום ברכה הכי נמי איכא באלמנה שקדו וברכה כדלקמן בגמרא מ"מ מאי דקתני במתני' גבי בתולה שתנשא ברביעי ולא בראשון מאיזה טעם שיהיה הויא לה תקנה משום שפעמים בשבת אבתולה קאי פי' כיון דע"כ לגבי שאר הימים הויא לה תקנה גמורה מטעמא דמתני' הילכך כולה חדא תקנה הואי ותקנה גמורה שנו כאן דאי לא קיימא הא לא קיימא הא וכדכתיבנא לעיל ודוק. וזה נ"ל נכון בתירוצו של ר"י תדע דלקמן גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ברכה לשקדו כתבו התוס' ז"ל וז"ל ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת עכ"ל. ואם לא תפרש כן היכן פירשו התוס' ז"ל זה:

עוד כתבו התוס' ז"ל וכן משמע לקמן דאמר טעמא משום ברכה וכו'. פי' קא מייתי ראיה דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאמאי דמקרי עבריינא משום שקדו לא אצטריך ראיה דפשיטא דכל העובר אתקנתא דרבנן דעבריינא מיקרי ומעתה אין להקשות דמאי מייתי דלמא לגבי איקרורי דעתא הוא דגריע טעמא דברכה אבל ברכה ושקדו שניהם שוים כנ"ל פי' לפירושם ז"ל וראיתי מי שהקשה למה לא הביאו ראיה התוס' ז"ל מדאמרינן לקמן גבי אשה נשאת בכל יום והא בעי שקדו ולא פריך והא בעינן ברכה אלמא דלא קבעו יום משום ברכה ותירץ דמהתם ליכא ראיה דדוקא היכא דלא קביע יום דאשה נשאת בכל יום הוא דלא קבעי יום משום ברכה אבל במתני' דאיכא יום קבוע אימא דקבעי יום משום ברכה לכך מייתי מדקאמר טעמא משום ברכה אך קשה אכתי דילמא משום שקדו נמי לא מקרי עבריינא. ויש לומר שר"י מדקדק מדלא קתני במתניתין ונבעלת בה' משום ברכה אלמא משום דלא מקרי עבריינא. עכ"מ בקונטרסין ומה שכתבתי הוא הנכון. ויש לפרש עוד מאי דקאמרי ועוד למה לי טעם דשקדו וכו' דקא מקשה אברייתא גופא בלא רב יוסף אמאי קתני בברייתא טעמא דשקדו דלמה להו לתקוני משום שקדו תיפוק להו משום ברכה ויש קצת סיוע לזה דקא מסיימי בתוספות כתיבת יד וטעמא דברכה אצטריך להיכא דליכא כו' וכדכתיבנא לעיל וכ"מ בקונטרסין וז"ל נראה שכן דעת התוספות למה לא רצה להביא ברייתא של ברכה וכ"ת דלא ידע הברייתא של ברכה אכתי קשיא ועוד כו' פי' אפילו תאמר שלא ידע אותה מכל מקום עכשיו לפי האמת צריך שני טעמים ע"כ. ומאי דפרישנא לעיל הוא הנכון דוק ותשכח. והרא"ש השמיט דבור זה מתוספותיו מיהו כתב וז"ל עכשיו ששנינו שקדו דהוו ליה כאלו הוא שנוי במשנה כיון דאין לפרש המשנה בלא טעמא דשקדו כי טעם ברכה לדגים אינו טעם מספיק אלא לדחות הביאה מיום ד' עד ליל ה' כדקתני בברייתא לקמן בתולה נשאת ליום הרביעי ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אבל לא לדחות מיום א' עד יום הד' ומכל מקום קאמר לקמן מאי שקדו משום שאינו שנוי בהדיא במשנה ע"כ. ויש בזה סיוע קצת למאי דפרישנא בלשון התוספות והאמת יורה דרכו ולא בעי סיוע. עוד יש לתרץ דמשום הכי קאמר ועכשיו ששנינו שקדו דאי משום ברכה דדגים לא מפטרי ממזונות דההיא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה הוא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות וכן כתב הריטב"א וכדבעי למכתב בס"ד והשתא ניחא נמי קושיא קמייתא דמשום הכי לא בעי לשנויי מעיקרא טעמא דברכה כדי לסיומי ועכשיו ששנינו שקדו כו' דהיינו עיקר חידושא דשמואל וכדכתיבנא ובהאי חלוקא ניחא נמי קושיא אחריתי דאמרינן לקמן חלתה היא מהו מצי כו' או דילמא מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו וקשיא דאדרבה נימא הוא מזלה גרם דהא היא חלתה ובמאי דכתיבנא ניחא דמשום דאיהו מפקד אפריה ורביה ומיענש עיכוב הנישואין הוא ממזלו ולא ממזלה דאיהי לא מפקדא ולא מענשא. ולתירוץ ר"י לא שני לן בין ברכה לשקדו אלא משום דטעם דברכה לאו היינו אלא עצה טובה אבל אלו היה תקנתא אלימתא אף על גב דהויא סימן ברכה דידיה דאיהו מחויב בפריה ורביה הוה סגי למפטריה ממזונות ולא מציא למימר ליה אנא הא קאימנא ולא מעכבו רבנן מלינשא ביום א' משום לתא דידי דאנא לא מפקדנא אפריה ורביה משום דאמר לה הבעל סוף סוף ניחא לך בחוטרא בידך ומרא כו' כדאיתא ביבמות הילכך הכי נמי לקמן גבי חלתה לימא לה דאדרבא מזלה גרם כנ"ל ודו"ק שהתוספות הפכו סדר הגמרא וסמוך לדיבור זה נקטו מציא אמרה ליה כו' ושוב נקטו לפיכך חלה כו':

שיהא טורח ג' ימים כו'. פי' שאם היינו אומרים שתנשא באחד בשבת או בשני בשבת ויתקן קודם השבת היה המאכל שטרח ותקן לצורך שבעה ימי המשתה נפסד אבל עכשיו שתקנו ברביעי יכול לטרוח אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת ותהיה שמחתו שלימה וי"א כי לכך תקנו שיטרח בסעודה שלשה ימים מפני שאחר שטרח כל כך לא ניחוש שיוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

והריטב"א ז"ל פי' כלשון אחרון וז"ל שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל וכו'. ויש בזה תקנת בנות שלא יעליל עליה בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי ע"כ. ולקמן אכתוב מה שכתב הרמב"ן בס"ד:

ועכשיו ששנינו שקדו כו'. לאו רב יוסף קאמר לה דיליף לה מדברי שמואל אלא שמואל הוא דקאמר הכי ומדברי שמואל היא והראיה דבלישנא קמא קא מדכר ליה רב להא מתניתין דהגיע זמן משמיה דשמואל. דון קרשקש וידל ז"ל תלמיד הרא"ה ז"ל:

וז"ל הרשב"א ועכשיו ששנינו שקדו כו'. מדברי שמואל הוא דקאמר הכי והראיה דבלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין דהגיע זמן והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תלי תניא בדלא תניא וה"ק ועכשיו ששנינו במשנתנו נשאת ביום ד' לבד ולא באחד בשבת וע"כ משום שקדו הוא הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא כיון דע"כ טעמא דמתניתין משום הכין הוא קרי ליה שנינו. ואם תאמר דלא שנינו דאיכא למימר דמשום ברכה הוא הא ליתא דברביעי ליכא ברכה ונשאת בד' ונבעלת ביום ה' לא תנן במתניתין הילכך ע"כ למאי דתנן במתניתין נשאת ברביעי משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת ושנינו קרי לה. אי נמי יש לומר ועכשיו ששנינו בברייתא שקדו ומתניתין לא פליגי עליה ואיכא למימר דמש"ה תניא במתניתין ביום ד' ולא באחד בשבת אותה ששנינו הגיע זמן כו' מתוך שאינו יכול לכנוס אינו מעלה מזונות ומסתברא דאפילו מחלה היא שעל תקנתה נתקנה וכדמשמע מדאמרינן שקדו על תקנת בנות ישראל מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהא שמח עמה ועוד דמשיאתו שם רע בין שכיניו. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. ולשיטתנו דכתיבנא לעיל ניחא הכל ופשוט האי דינא וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן ועכשיו ששנינו שקדו ה"ק דאי לאו הך ברייתא הוה אמינא טעמא דשאינה נשאת באחד בשבת משום ברכה היא ואם כן מעלה לה מזונות דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה ולא איכפת לה בברכה אבל השתא דמשום שקדו הוא איכא נמי הנאה לדידה בסעודת שבעת הימים ואפשר לפרש דה"ק ועכשיו שפירש שמואל דשקדו שנו במשנתנו ולפיכך תנא ברביעי הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות אבל אי לא אמר שמואל הכי הוה אמינא דמתניתין לית לה שקדו ופליגא אברייתא דקתני ליה לקמן כדקתני כדי שישכים לב"ד ואף על גב דקתני ברביעי הוה אמינא למעוטי שאר ימים אבל לא אחד בשבת קמ"ל וזה הטעם יותר נכון מדקאמר ששנינו דאילו לפי הפירוש הראשון שמואל אמר כן ובמשנתנו לא שנינו. ומיהו תמיה לי מלתא אמאי קתני בברייתא על תקנת בנות ישראל תקנת ישראל נמי היא וא"ל כדי שלא יטרח בשבעת ימי המשתה בצורכי המשתה ולא ישמח עמה לפיכך שקדו על תקנתה שיהא הכל מזומן ויהא שמח עמה שבעת הימים כנ"ל. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ועכשיו ששנינו שקדו לאו במתניתין קא אמרינן דכי ליתיה במתניתין מאי הוי אי הא מתניתא היא בהדיא אלא כלומר והשתא דאיתניא לה מתניתין דשקדו אף על גב דמתניתין נמי קתני לנישואין יום ד' אי לאו שקדו הוה אמינא דד' דתנן לאו דוקא דהא טעמא דקתני באחד בשבת נמי איתיה ולא תנן רביעי אלא לאפוקי שאר ימים כדקתני טעמא אבל השתא דאיתניא מתני' דשקדו ואתברר לן מינה טעמא דמתניתין ידעינן ודאי דרביעי דוקא וכיון דכן אותה ששנינו וכו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ועכשיו ששנינו שקדו פי' משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו א"נ כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין חשיב ליה כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דמשום ברייתא לא ה"ל למימר הכי כיון דלא מדכרא כלל. ואם תאמר למה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא מתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד' מהי טעמא דליהוי. יש לומר דאי לא הוי טעמא דקתני יום הרביעי אלא משום ברכה דבר קפרא משום הא לא מפטר ממזונות דההוא סימן ברכה דידיה הוא דמתחייב אפריה ורביה אבל השתא דטעמא משום שקדו תקנתא דידה היא וכיון דכן דינא הוא דליפטר ממזונות. ואם תאמר ומנא ליה דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה דבר קפרא דלקמן. יש לומר דכיון דמתניתין בתקנת בנות ישראל איירי מסתמא כולי טעמא מיירי בתקנתם. ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזא קצת מדקתני שאם היה לו טענת בתולים דמשמע אם היתה טענתו אמיתית דקים ליה ולא נימא בדדמי והיינו ודאי כשטרח בסעודה ג' ימים. ע"כ:

לפיכך חלה הוא או שחלתה וכו'. פי' רב יוסף קאמר לה דהא ליתא בכלל לישנא קמא דשמואל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. ולמאי דפריש הריטב"א ז"ל ניחא נמי קושיא אחריתא דמעיקרא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' אלמא דוקא משום שקדו דהא תקנתא דידה הוא דמפטר ממזונות אבל היכא דהוי תקנתא דידיה לא מיפטר וכיון שכן חלה נמי לא מיפטר דהיינו משום לתא דידיה והשתא קאמר לפיכך חלה כו' לכך פירש רש"י ז"ל דרב יוסף קאמר לה ולא קאי רב יוסף אמאי דקאמר ועכשיו ששנינו שקדו כו' אם כן היכא קא יליף מינה חלה הוא כו' וכדכתיבנא אלא דנקטינן מסקנא דשמואל דמסיק שמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה ומינה יליף חלה הוא כו' ולהכי נקט ברישא חלה דהוה ליה למנקט איפכא דלא זו אף זו עדיף למנקט כנ"ל ואפשר שזהו שכתב רש"י לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו' ע"כ דוק ותשכח וכפל רש"י ז"ל וכתב משמיה דנפשיה ומסבריה דאלו לשמואל הא קאמר ועכשיו ששנינו שקדו ואפשר דפליג אחלה וכדכתיבנא ורב יוסף מסבריה קאמר לה ודו"ק. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפיכך חלה כו' ברישא הוה ליה למיתני חלתה היא דהשתא הוי זו ואין צריך לומר זו דמחלה אינו מעלה לה מזונות ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא:

חלה הוא אינו מעלה כו'. והקשו בתוספות מאי שנא מההיא דתניא פרק החולץ גבי יבמה מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם עמד בדין וברח נזונת משל יבם ואמרינן עלה בירוש' חלה כמי שברח ומעלה לה מזונות ומ"ש מהא דהכא אף ע"פ שרש"י ז"ל מפרש שם דוקא ברח אבל חלה לא אינו כן חדא מפני הירושל' ועוד דאי ברח מפני שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ שפושע הוא הוה מצינן למימר אבל חלה לא אבל בפרק שני דייני גזירות משמע דברח דהתם אפילו בבורח מחמת האונס דאמרינן אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש משום דחיישינן לצררי ומותבי' ליה מהא דעמד בדין וברח ניזונת משל יבם ומשני צררי ליבמה לא מתפיס ואי ברח מחמת שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ פשיטא מאי מותבינן דקא מתפיס לה צררי והלא הוא שונאה ומאי משני צררי ליבמה לא מתפיס כי נמי הוי רגילות למתפיס צררי ליבמה להך לא מתפיס כיון שבורח מחמת ששונאה אלא ודאי בורח מחמת אונס ואם כן הוא הדין לחלה. ויש לומר דהכא בחלה קודם הגעת זמן ולכך אנוס הוא ואינו מעלה לה מזונות אבל אם כשהגיע זמן היה בריא ונתחייב במזונות כי נמי חלה אחרי כן מעלה לה מזונות והתם מיירי דעמד בדין ואמרו לו או כנוס או פטור ומיד נתחייב במזונות ואפילו ברח או חלה אח"כ דאנוס ניזונית משל יבם. הריב"ש ז"ל:
וכן כתבו בתוספות פרק החולץ [יבמות מא ב'] דכי אמרינן עמד בדין וברח לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ומייתי ראיה מההיא דפרק שני דייני גזירות. ואפשר דהירושלמי סובר כמאן דבעי לה מבעיא הכא בגמרא דקאמר ואם תמצא לומר חלה הוא מעלה לה מזונות וכפשטותיה דרב אחאי דלקמן ורש"י ס"ל כלישנא קמא דרב יוסף ולהכי קאמר התם דוקא ברח אבל חלה לא והכי פסקו כל הפוסקים כלישנא קמא דר"י וכדאסיק רב אשי לקמן וליתא דבירושלמי אמרינן חלה כמי שברח דמי והלך לו למדינת הים כמי שברח דמי אלמא דלא בעי לחלוקי באונסין כלל דכל האונסין אחת הן ואפילו הכי ס"ל דמעלה לה מזונות וזאת הסברא כלישנא קמא דרב יוסף שייכא דאיהו נמי הכין ס"ל דכל עכוב מחמת אונס אחת הוא הא אין לך לתרוצי אלא כמו שתירצו התוספות ז"ל דיש חילוק בין היכא דחלה קודם הגעת זמן להיכא דחלה אחר כך וכדכתיב' ודו"ק לשון התוספות שכתבו וז"ל ובקונטרס פירש שם דוקא ברח אבל חלה לא ואין נראה כדמשמע בירושלמי ע"כ. וצריך ליישב דבירושלמי אמרינן הכין בבריא כדכתיב' מעיקרא ומאי לישניה דמשמע דקאמרי השתא ובמאי דכתיבנא ניחא:
עוד כתבו התוספות ולפיכך אין להקשות מאיכא דבעו לה מבעיא אמאי לא פשיט לה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו כדאמרינן ביבמות בכמה דוכתי. ע"כ:

וכתוב בקונטרס תימא והלא גם לפי' התוספות קשה וצריך לתרץ תירוץ זה דמשמע דוקא עמד בדין וברח נזונת משל יבם אם לא עמד בדין אינה נזונת והוא הדין חלה דאינה נזונת ואם כן לאיכא דבעי לה מבעיא אמאי לא פשיט מהתם דהיכא דלא עמד בדין וחלה שאינה נזונת דהכא נמי איירי שלא עמד בדין ואם כן צריך לתרץ דארוסתו אגידא ביה כו'. משום הכי ס"ד דנזונת. ויש לומר דלפי' התוס' היה פשוט לו דארוסתו אגידא ביה טפי כיון דתרווייהו איירי שלא עמד בדין ולא היה להם קושיא כלל אבל לפי' רש"י ז"ל דאיירי התם גבי יבם שעמד בדין אם כן היה סבור דגבי יבמתו דעמד בדין הוי אגידא ביה כמו ארוסתו היכא דלא עמד בדין ואם כן לפשוט מהתם כיון דאיירי הכא דלא עמד בדין דשוים הם ולכך תירצו בתוספות דאף על גב דארוסתו לא עמד בדין יותר אגידא ארוסתו מיבמתו. ע"כ:

או שפירסה נדה. פי' בתוס' דל"ל דנדה לאו בת חופה היא משום דלא חזיא ליחוד דהא קיימא לן במסכת יבמות [נז ב'] שיש חופה לפסולות וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה הראויה לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלתה היא ועכשיו שאנו נוהגים אפילו לכתחלה לעשות חופה לנדה זה לפי שאנו קהל מועט ושמא יבא עכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא"ם והרמב"ם ז"ל שכתבו שהנדה אין חופתה חופה כיון דלא חזי ליחוד. ומה שאמר בתוספות הוא עיקר וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכפרש"י ז"ל וכן נהגו. הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי רבינו יונה מדאמרינן דאי פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות שמעינן שאסור לישא בעודה נדה מפני שאסור להתייחד עמה ואף על פי שנדה אחרת מותרת להתייחד עם בעלה נדה כלה אסורה שמתוך שהיא חביבה עליו הרבה יש לחוש בדבר ולא מבעיא כשהיא נדה שהיא אסורה אלא אפילו כל אשה נמי אסורה עד שתשב שבעה ימים נקיים תחלה דיש לחוש כי מפני החמוד שמא ראתה דם כו'. כדאמרינן בפרק תינוקת רבינא איעסק ליה לבריה כו' עד קטנה נמי חמודי מחמדא הנה שאפילו בספק נדה אסרו וכ"ש בנדה ודאי מיהו הנשואין תופסין דהא קיימא לן דיש חופה לפסולות וכיון דלפסולות שאין להם היתר לעולם חופה קונה כ"ש בזאת שיש לה היתר לאחר זמן. וקשיא ליה לרבנא יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל מדאמרי' בעלמא בעינן חופה הראויה לביאה דמשמע דחופה דאינה ראויה לביאה אינה קונה. ויש לומר דלא אמרו דבעינן חופה הראויה לביאה אלא לענין התוספת שאם כנס את האשה ומת קודם שבא עליה אינה זוכה בתוספת שלא נתכוון לתת לה התוספת אלא לדעת שיהיה בא עליה אבל החופה קונה. מפי מורי הרב רבינו יונה מאור הגולה נר"ו:

או דילמא התם אניס בתקנתא וכו'. פי' שהתקינו לתקנתא ומשום לתא דידה נתעכב. הרשב"א ז"ל:

וכן מצאתי בקונטרס אחד ז"ל איכא למידק בהאי שמעתא מאי קאמר רב יוסף לפי' וכו'. פשיטא דאם חלה הוא או חלתה היא כמו הגיע זמן באחד בשבת דהוי אונס ומאי אשמועינן רב יוסף ועוד בעל הבעיא קאמר או דילמא התם אניס בתקנתא דרבנן כו' מה טעם יש לחלק אדרבא יותר גדול הוא אונס בידי שמים מאונס דתקנתא ויש לומר דהכי קאמר התם אניס בתקנתא דהתקינו רבנן לתועלתה כדפירשתי דעיקר התקנה לתועלתה נתקנה ולאפוקי מזאת הסברא אשמועינן רב יוסף עכ"מ בקונטרס של החכם החסיד כמה"ר יוסף קורוקוש ז"ל. ולי טעם לשבח איכא לחלק דכי אניס בתקנתא דרבנן משום הכי אינו מעלה לה מזונות דהא דתנן הגיע זמן כו' הוה ליה כאלו לא הגיע הזמן כיון דרבנן גופייהו התקינו שלא תנשא ביום א' וגם הוא בעי לכנוס אלא דרבנן קא מעכבי עליה אבל חלה הוא שפיר הגיע זמן אלא שמחמתו בסבת חוליו נתעכב מלכנוס ואיהו מרצונו לא בעי לכנוס עד שיתרפא הילכך יעלה לה מזונות וק"ל. ובספרים שלנו גרסינן או דילמא התם אניס בתקנתא דהתקינו ליה רבנן הכא לה וזאת הגרסא עולה יפה במאי דכתיבנא מיהו מצאתי בספרים ישנים מקלף ישן נושן דהכי גרסינן או דילמא התם אניס בתקנה דהתקינו (ליה) [לה] רבנן כו' והיינו כפירוש הרשב"א ז"ל והקונטרס:
מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו. אף על גב דמתני' פשיטא לן דמציא אמרה ליה נסתחפה שדהו גבי משארסתני נאנסתי התם היינו טעמא משום דאונס דלא שכיח הוא הילכך ודאי מזלו גרם אבל חלתה דשכיח לא שייך כל כך לתלות במזלו אי נמי יש לחלק בין כתובה למזונות דכתובה נתחייב לה כבר משעת ארוסין ואם הוא בא ליפטר תולין המקרה במזלו אבל מזונות שהיא רוצה שהבעל יתחייב תולין המקרה במזלה:

נסתחפה שדהו. האי דתלי במזליה ולא במזלה משום דהיא לא מפקדא אפריה ורביה כדאמר בפרק הבא על יבמתו [יבמות סד ב'] גבי אשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה היא דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשה מיהו קשה מהא דאמר בפרק המדיר [כתובות עה א'] היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה משנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו משמע הא אם מזלה גרים אבדה כתובתה ואמאי תלי במזלו יותר במזלה והתם לא שייך לשנויי טעמא דפריה ורביה דאפשר לישאנה עם המומין כו' ועוד תימא דכי היכי דאשה שנולדו בה מומים אמרינן נסתחפה שדהו הכי נמי האיש שנולדו בו מומים נימא נסתחפה שדיה ואמאי כופין אותו להוציא ויש לומר משום דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו. הרא"ש ז"ל:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל איכא דמקשי דהא גבי קטלנית דמזלה גרים ולאו מילתא היא דהתם בקטלא דבעל תליא בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתיה אתי דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל קשיא להו לתלמידי חלה נמי לימא לה מזליך גרם כדאמרינן גבי קטלנית ביבמות [סד ב'] דאיכא מ"ד מזל גורם וזו שאלתו של נערים היא ואפילו כשחלתה היא שיש לתלות במזלה יותר נסתפק להם בגמרא אם יכולה לומר שמזלו גרם כ"ש בחלה שהדבר פשוט שאומרת לו שמזלו גרם ופי' נסתחפה שדהו כך הוא אף על פי שנאנסתי אני כיון שאין העכבה מדעתי אלא אנוסה אני חייב ליתן לה מזונות כיון שהגיע זמן וכיון שתעלה לי מזונות נמצא האונס לחובתך מעתה שיהיה בשדה שלך שנסתחפה וזהו שפרש"י ז"ל מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך לזון. ואחרים פירשו שמזלו ממש גורם ולא מזלה ונתנו טעם לדבר דבאמת אפשר דמזלה גרם אבל חלה לא שאינו אלא ביטול פריה ורביה ואיהי כיון דלא מפקדא לא מיענשא ואיהו דמפקיד מיענש כדאיתמר ביבמות. ולאו מילתא היא. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולקמיה נאריך עוד בשיטת רש"י ז"ל ליישב לשון הגמרא דלקמן בס"ד:
והכין כתב הרא"ה תלמידו ז"ל וז"ל הא דאמרינן או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדך פרש"י ז"ל כלומר מזלך גרם ואיכא דקשיא ליה אדרבה חלה הוא נימא מזלה גרם ולא יעלה לה מזונות וכדאמרינן גבי קטלנית מ"ד מזל גורם. ותירצו דהכי הוא דהתם גבי מיתה איכא למימר מזלה הוא דמיעגנא ויתבא ארמלו אבל גבי חולי דידה דליכא אלא בטול פריה ורביה כיון דאיהי לא מפקדא ואיהו מפקיד מזליה הוא. וקושיא מעיקרא ליתא דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא לומר דכיון דמטא זמן נשואין ועכבה לאו דידה אלא דלא חזיא ליה פסידא דידיה הוי ודינא הוא דיהיב לה מזונות והכין דייק לישנא דרש"י ואף על פי ששנינו במשנתנו והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו אינו ענין לה דהתם הוי כמי שנולד בה מום וכיון שתחתיו נולד בה שותה בעציצו אבל כאן לענין מזונות בנישואין תליא מילתא אפשר דכיון דלא חזיא ליה לא יהיב לה מזוני. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו דכיון דהגיע זמן חל עליך חיוב מזונות ואם אי אפשר לכנוס עכוב זה אינו מדעתי נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות ע"כ. והיינו כשיטת רש"י כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכן כתב דון קרשקש וידל וז"ל הנכון דהכא לאו משום מזל ממש אתינן עלה אלא כיון דהגיע זמן שהוא חייב לה מזונות אף על פי שאינו יכול לכנוס כיון שאין העכוב מרצונה המקרה הזה לא בא לחובתה אלא לחובתו זהו מה שכתב רש"י מזלך גרם כי מהיום אני מוטלת עליך ליזון. ע"כ:

תוס' בד"ה בתולה הא דלא קתני כו' משום דא"כ ה"ל למיתני העבד העברי שאינו דבוק כו' עכ"ל ר"ל דבוק עבד של עברי אלא אינו דבוק דהיינו עבד שהוא עברי ואילו הוה כתיב העבד עברי הוה משמעו דבוק והיה הוצרך להוסיף עוד ה' העברי דלשתמע אינו דבוק ואין דרך כו' וק"ל:

בד"ה נשאת הא כו' דאי תני הכי ה"א אפי' בע"כ כדמשני גבי הא דפריך וליתני האיש קונה כו' עכ"ל והא דקתני האיש מקדש ע"ש בתוס' וכמ"ש מהרש"ל:

בד"ה שאם היה לו כו' וי"ל דלא מייתי אביי ראיה לר"א אלא שהוא בקי כו' עכ"ל ר"ל הא דנאמן לאוסרה ולא נימא שהוא משקר במזיד לא נחית ליה אביי לאתויי ראיה אלא משום שמא הוא טועה וסבר שמצא פתח פתוח ואינו כן ואהא מייתי ראיה שפיר שהוא בקי ואינו טועה דאל"כ לא יצא הקול כו' וק"ל:

בד"ה מפני מה כו' אין שואל הטעם כו' דא"כ לא הוה משני מידי אלא כו' והוא מניח נפקותא זו כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י ששואל על הטעם ורב יוסף הוא דקשיא ליה הכי דתלי תניא דמפרש טעמא כו' דלא הל"ל האי לישנא דתלי תניא כו' בדתניא דלא מפרש טעמא אלא דה"ל להקשות בפשיטות דעל הטעם לא משני מידי אבל על הנפקותא שפיר קאמר דתלי כו' דשבק נפקותא המפורשת כו' ומיהו ק"ק לפי' התוס' דאינו שואל כלל על הטעם אלא על הנפקותא מאי קא קשיא לרב יוסף ואימא דלכך שבק הנפקותא המפורשת במתני' משום יום א' בשבת דלא שייכא נפקותא דמתני' ודו"ק:

בד"ה ותנשא בא' כו' לא בעי לשנויי דנשאת בד' כדי שתבעל כו' ועוד ל"ל טעמא דשקדו ת"ל משום ברכה כו' עכ"ל ר"ל לקמן בברייתות שנינו הני ב' טעמי משום שקדו ומשום ברכה דדגים ואהא קאמרי הא דלא בעי לשנויי נמי הכא האי טעמא משום ברכה דתני נמי לקמן ועוד ל"ל לקמן לפי האמת הך טעמא דשקדו דהאי טעמא דטענת בתולים ודאי איצטריך משום יום ה' דאי משום ברכה לחוד ברכה דאדם עדיפא ותנשא בה' ותבעל בו' והאי טעמא דברכה ודאי איצטריך נמי משום שתבעל בה' אבל טעמא דשקדו לא איצטריך כלל דבהני ב' טעמי דהיינו טענת בתולים וברכה דדגים סגי ותירצו דמשום ברכה לא הוה אלא עצה טובה ולא מקרי עבריינא ואם היה מגיע זמנה ביום א' היה מעלה לה מזונות אי לאו משום שקדו דמקרי עבריינא והשתא עבריינא הוי ביום א' משום טעמא דשקדו וביום ה' וביום ו' הוי עבריינא משום טענת בתולים ומיהו לא הוי איצטריך למימר דשקדו שיהא טורח בסעודה אלא יום אחד ולכך א"א שתנשא ביום א' אבל ביום ב' וביום ג' הוי סגי נמי בטעמא דטענת בתולים ואפשר לומר (א) דקושטא קאמר דבעי ג' ימים טורח סעודה ונ"מ אם הגיע זמנה ביום ב' וביום ג' אינו מעלה לה מזונות כיון דעיכובא הוי נמי משום שמחת סעודה של חתונה דידה אבל משום טענת בתולים ה"ל כאילו הוא המעכב דלאו תיקון דידה הוא אבל א"כ הוא אם הגיע זמנה ביום ה' וביום ו' יעלה לה מזונות כיון דלית ביה טעמא דשקדו אלא טענת בתולים דאינו תיקון שלה ודו"ק:

בתוס' ד"ה ותנשא בא' בשבת לא בעי לשנויי וכו' עד ועור למה לי טעמא דשקדו וכו' וקשה והא זו הקושיא הראשונה שאמר לא בעי לשנויי וכו' ובתחלת המחשבה אמרתי להניח ועוד ל"ל טעמא דמשכים לב"ד אבל זה א"א דע"כ בעינן טעם דמשכים לב"ד דאי משום ברכה לחוד א"כ תנשא בחמישי ותבעל בששי דנאמרה בו ברכה לאדם כדלקמן (כתובות דף ה') ונ"ל לפרש כוונת התוס' דה"ק דלקמן (כתובות דף ה') אמרינן דדוקא תנשא ברביעי ותבעל בה' משום ברכה דנאמרה בו לדגים אבל לינשא בר' וליבעל בד' לא והשתא מקשו התוס' דע"כ אתה צ"ל בלאו הכי טעמא דברכה דאל"כ תנשא ותבעל בד' וא"כ ל"ל טעמא דשקדו לתרץ למה לא תנשא בא' בשבת תיפוק ליה נמי משום טעמא דברכה וק"ל והלשון מוכיח כן דאמר תיפוק ליה דזה נאמר על ענין שנצטרך לומר בלא"ה וק"ל נ"ל:

תוס' בד"ה נשאת כו'. דפריך וליתני האיש קונה כו'. נ"ב בריש האשה נקנית ומש"ה ליכא למיטעי גבי האיש מקדש דהא כבר תנא ברישא שאין אשה נקנית אלא לדעתה אבל הכא שכבר נתקדשה ה"א שפיר נשאת אף בע"כ קמ"ל. (עיין במהרש"א):

בגמ' שיהיה טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת כו'. ג' ימים אינו מוכרח מהא דדלמא שקדו יום א' לחודא ובשאר ימים לא תנשא משום טענת בתולים רק ממילא הוא כן במה ששקדו שלא תנשא ליום א' משום שיהא טורח א"כ לא תנשא עד יום ד' משום טענת בתולים ממילא יש לו ג' ימים לטרוח. אבל יש נפקותא לדינא אי אמרי' שקדו ג' ימים כדאיתא לקמן בשני לא יכנוס [ופירש"י] שלא התירו לעקור תקנת חכמים אלא יום א' ויהי טורח מיהת שני ימים כו'. עוד נ"מ א' ג"כ בסמוך:
שם ועכשיו ששנינו שקדו כו'. בקישור ועכשיו אמתני' הול"ל עכשיו ששנינו ליום הרביעי כו' הגיע זמן ביום ב' ג' ה' ו' ז' מתוך שאינו יכול לכנוס משום טענת בתולים כו'. ואף ביום א' יהיה הטעם מה שיהיה ואפ"ל דבמתני' שא"י לכנוס הוא לרעתה מציא היא למימר ידענא אנא דבתולה אני וכיון דהיא עומדת וצווחה לא קנסו לה להפסיד מזונות שלה משא"כ שקדו הוא משום תקנת בנות ישראל וכיון דלטובתה היא ההמתנה אינו מעלה לה מזונות. [אך] לפי"ז יש לחלק בין חלה הוא כו' לשקדו גם יש נ"מ בהא דשקדו ג' ימים. ואפשר דלרבותא קתני דעכשיו כו' אף ביום א' דליכא בו משום טענת בתולים אפ"ה אינו מעלה וכו' רק דמ"מ מתני' נמי קתני ליום הרביעי ולא ליום א' וזה אין לומר דדלמא אה"נ ביום א' כדקתני שפעמים וכו' וישנו טעם אחר למה קתני ליום רביעי משום עצה טובה דברכה ושה"ה [ביום א' אם ירצה דפשטא דמתני' משמע דכל הימים משום תקנה. ומש"ה לא משני כן אקושית ותנשא באחד בשבת] ואפשר לפרש לרבותא דפשיטא דהיכא דאנוס בתקנתא דרבנן משום טענת בתולים מה בידו לעשות אבל שקדו דהיכא דטרח לי' יכול לכנוס ביום א' כדלקמן וא"כ ה"א כיון שידע שזמנו של י"ב חדש כלה ביום א' הו"ל לטרוח מקודם ולכנוס ביום א' וכיון שהיה בידו לכונסה אע"פ דהשתא דלא טרח אינו יכול לכונסה מ"מ יהיה מעלה לה מזונות. ולז"א לפיכך כו' דנאמר צד כ"ש ממעוכב בתקנת שקדו שהיה בידו לטרוח.. ויש לישב עם זה לישנא קמא דר"י מפני מה ליום ד' ולא ליום א' היכי דטריח ליה הל"ל במתני' בתולה נשאת ליום ד' ולא ליום א' היכא דלא טרח. לז"א לפי ששנינו כו'. וא"כ ה"א כי היכי דיום ד' מיקרי זמן לענין שיהא מעלה לה מזונות [מיום ד'] ה"נ יום א' דהו"ל לטרוח כיון שהיה בידו לכך שנינו וכו' אין לה זמן אחר רק ביום ד' [אבל יום א' לא הוי בכלל הגיע זמן בדלא טרח] וק"ל:
ובהא דפירסה נדה אין מעלה לה מזונות. טעמא מבואר בר"ן די"א דחופה היינו יחוד וכיון שפירסה נדה ולא בעיל אסור להתייחד כדלקמן הוא ישן בין האנשים וכו' וכן כשפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכיון דלאו בת חופה היא מן הדין אין מעלה לה מזונות. ובעה"ע ורמב"ם הוסיפו שאין מכניסין לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסור לבעול. ולא נהירא מדלקמן רב אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובה כו' ובודאי ביום ד' כנסה כתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנוס בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו איסור להתייחד בלא כתובה וכו' ולכך אף באת"ל דחופה היינו יחוד כיון דלא מיתסרי ביחוד בלא כתובה שרי לכנוס לחופה אבל פירסה נדה אי חופה היינו יחוד כיון שאסורה להתייחד לאו בת חופה היא ומיהו דיעבד לא גרע מהא דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול כו' [ולי ראיה דחופה יחוד ולא מה שמביאה מבית אביה ממה דאיתא לקמן האי דאתי לקמיה דרבי אמר בעלתי ולא מצאתי דם הכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה [נראה שהיה כתוב כן בגי' ובגמ' שלפנינו ליתא כן] בעל ומצא וכו' וכן לקמן היו מעמידין להם שושבינים למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה. ומיהו גם שם איתא בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה משמע דיחוד לאו חופה. [ע"כ הוספת המחבר בתוך דברי הר"ן] וי"א דחופה לאו היינו ייחוד [אין זה ראיה ואדרבה משמע קצת להיפך ע"ש (א) מדלקמן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין כו'. וטעמא דפירסה נדה אין מעלה כו'. כיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבו חכמים לכונסה. ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לא ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שהמנהג לא (ב) היה לכתוב כתובה קודם החופה כיון שלא שאל רב אמי אי הוי כתיבא כתובה. עכ"ל הר"ן ודו"ק:

ברש"י בד"ה בשני ובחמישי וכו' ושמא היא זינתה תחתיו וכו'. דבזינתה בלא תחתיו מה נפקא לן מיניה דליכא איסורא לקיימה אי למיתב לה כתובה ליתב לה ויתקרר דעתיה וכ"ת ס"ס אף שלא ימצא לה בתולים מותר לקיימה משום ס"ס דהא ע"כ הוא לא ידע שזינתה כלל מדנשאה וכמו שהקשו התוס' לז"א מתוך כך יתברר הדבר כשיצא הקול וכו' וליכא לאקשויי אכתי יש ס"ס שמא [אף עתה] יתפייס ויתקרר. ושמא [לא] יצא הקול ושמא לא זינתה ואת"ל שזינתה שמא לא זינתה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא יתקרר וכו'. דז"א דכל מה דמצינו לתקן מתקנינן אף בהרבה ספיקות רק הקושיא הי' מה הועילו בתקנתן סוף סוף מותרת לו מכח ס"ס וק"ל:
בתד"ה בתולה וכו' שאינו דבוק. שיהיה פירושו עבד של עברי דאז הוי מצי שפיר למיתני העבד עברי אבל אינו דבוק ופי' עבד שהוא עברי וא"כ היה צריך למיתני העבד העברי וכמו בא אלי העבד העברי לצחק בי וגו' וזה אין דרך כו':

בא"ד ומיהו גבי איש ואשה כו'. כיון דקאי פעם אחד אקרא קתני האשה:
בתד"ה נשאת כו' כמו האיש מקדש. דה"נ פריך התם אהא דאשה נקנית ע"ש בגמרא ריש קדושין:

בא"ד ה"א אפילו בע"כ. אבל בפ"ב בהאיש מקדש ליכא למימר בע"כ כיון דקתני מקודם האשה נקנית מדעתה אין משא"כ הכא לענין נשואין ה"א אפילו בע"כ כיון שמקודשת לו מקודם כ"ה שם בתוס':
בתד"ה ליום הרביעי כו' אפשר לומר [דמשמע להו] דהתנא ע"כ העיקר בא להשמיענו ליום ד' לאפוקי להלאה דעל קודם יום ד' הול"ל טעמא דשקדו וא"כ משמע דמיום ד' והלאה לא ואף בליל ה' לא. ואדרבה כ"ש דעדיף ליל ה' דליכא למיחש כ"כ לאיקרורי דעתא לז"א דאדרבה כ"ש דאיכא למיחש לאיקרורי:
בתד"ה שאם היה לו טענת כו' אלא שהוא בקי ומכיר כו'. בהא דנאמן לאוסרה עליו פריך לקמן פשיטא דשויא אנפשיה חד"א תנינא כו' ומשני מהו דתימא הכא מיקם הוא דלא קים ליה וכו' ולזה מביא ראיה דודאי בקי ומכיר וכו'. אבל במה שלא נאמר דלמא משקר במזיד ע"ז אינו מביא ראיה גם ר"א לא מדבר בזה לכאורה. ועכ"פ ר"א איירי באשת כהן או בפחותה מבת ג' כדלקמן בהדיא ועיין בר"ן שתירוצו מיושב קצת יותר:

בא"ד משום דזנות ל"ש כו' זנות דאתי לידי מיתה כו'. ולא משני זנות כה"ג של בת אחותו דא"כ טפי הו"ל בת אחותו לא שכיח:
בתד"ה ותנשא כו' לא בעי לשנויי וכו'. אמתני' ל"ק להו דצריך טעמא דטענת בתולים דאי משום ברכה תהיה נשאת בה' ונבעלת בו' דברכה דאדם עדיפא וק"ל:

בא"ד ועוד ל"ל כו'. דשתי ברייתות הם בחדא טעמא דשקדו דבתולה ובחדא טעמא דברכה והקשו על המתרץ. ועל הברייתא מכח קושיא אחרת. להך קושיא של ותנשא באחד בשבת אף דאת"ל שצריך לשקדו היה סגי בתי' דברכה. ועוד לפי האמת [ק' על הברייתא] מה מכריחנו לטעמא דשקדו. והנה טעמא דברכה אצטריך ולא סגי בשקדו וטענת בתולים כדי שתהא נבעלת בה' ולא בד' דאיכא שקדו וליכא איקרורי דעתא בהאי פורתא. ושקדו וברכה לא סגי דא"כ תנשא בה' ותבעל בו' שנאמר בו ברכה דאדם דעדיף. [ולתי' התוס' אף] טענת בתולים וברכה לא סגי דא"כ לא הוי עבריינא ביום א':

גמרא (בסה"ע) בשעת וסתה לא תיבעי לך כו'. נראה דבאין לה וסת נמי ביום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לא מיבעי לי' ג"כ דל"מ אמרה נסתחפה שדהו. ואפשר דאפילו בתוך העונה נמי לא מיבעי ליה דל"מ אמרה. דדוקא בתוך וסתה דלא שכיח כולי האי שתשנה וסתה מבע"ל:

רש"י ד"ה ואוכלות בתרומה. ואם כו'. כצ"ל:

תד"ה בתולה. שאינו דבוק. מ"ש המהרש"א דאילו כתיב העבד עברי הוה משמע דבוק. הוא נגד כללי הדקדוק דלא תבא ה"א הידיעה על הנסמך (עי' תל"ע רפ"ז) רק ע"ד הזרות. וכזה מצינו ג"כ התואר בלי ה' אף שהמתואר בה' כמו נוהגים העגלה חדשה (שמואל ב' ו ג) ועי' צה"ת בו' למליצה ביאור דבריהם בדרך אחר:

תד"ה מפני (הא'). הק"ק שבמהרש"א תמוה. דאי תימא דלטעמא דמתני' מותר לישא ביום א'. ודאי דחייב במזונות אם הגיע הזמן לאותו יום:

גמ' מברא. נ"ב חסרה העי"ן. וכעין זה נמצא בלשון הכתוב קצור אות הגאון מאכולת. מכולת לביתו [מ"א ה]:

רש"י ד"ה דלמא מת דוקא דכל עצמו שכתב כו'. נ"ב כלומר לא אמרינן הכי דלא ניחא ליה בהכי. אלא כי חזינן דעביד משו"ה. דהיינו שלא תזקק ליבם. כגון שהוא קטן או חולה ומוכה שחין או רשע ששנוי הוא לו. שיש לו טעם לפטרה מן היבם. אבל בלא"ה ליכא סברא דניחא ליה באינש אחרינא מביבם. הא מסתמא בעלמא ניחא ליה באח שיקום על שמו ולא ימחה שמו מישראל. אלא משום דהתם בע"כ מיירי בגוונא דניחא ליה דלא תפול קמיה שאינו הגון לה:

תוס' ד"ה לא. מקובלין כו'. נ"ב שאין נקוד במשנה. והיו"ד שנמצאת בתיבת נשאו. שבוש. כי אינה סובלת חירק מושך יו"ד. שהשי"ן דגושה. כי המלה מבנין נפעל בחסרי פ"א. דכוותה בנדרים (ל"ה א') אר"א דיקא נמי דקתני שנתנה כו':

מתני' בתולה נשאת כו' שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.
קשה לי איך קתני סתמא והא בקטנה אמרינן דפיתוי קטנה אונס הוא, והא רש"י לא ניחא ליה לומר לא פלוג, ויש לומר דלא פלוג משום מיעוט נשים דהיינו אשת כהן או אשת ישראל שנתגרשה פחותה מבת ג' זהו ל"א אבל בזה גם רש"י ס"ל דלא פלוג בין קטנה לגדולה. [אב"ה יל"ד קצת בזה, דודאי כל שהדברים משתוים ומתחלפים זה בזה יותר מהראוי לומר בהולא פלוג, והרי גדול בגדול מחלפי אהדדי גם נכרי בישראל כדאיתא במסכת שבת פ' תולין (דף קלט ע"א) ומשמע שם דקטן בגדול לא מחליף אף בששניהם ישראלים, ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים (דף לה ע"א) איתא כן להדיא, וא"כ כהנת וישראלית אף דב' מינים הן מחלפי כיון דשניהם גדולות, וקטנות וגדולות לא מחלפי אף דשניהן ישראלית]. (אאב"ה מכבוד אחי חביבי הרב רבי שלמה נ"י שמעתי בטעם רש"י ז"ל שמיאן לומר משום לא פלוג משום דלמאי דס"ד דהמקשן לקמן (דף ט ע"א) דהאומר פ"פ מצאתי לא תהא אסורה עליו משום דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה והיינו דס"ד דאפילו ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא נאסרה עליו וכמ"ש בתוס' שם ולפי סברא זו דבעי עדים רואים הזנות יקשה איך יפורש המתני' דאף אם מוקי לה בטענת דמים ומברר בעדים שלא מצא דם, מ"מ הא לא תהא אסורה עליו, דנהי דידעינן בבירור שזינתה מ"מ הא גם באומר פ"פ מצאתי לגבי דידיה מחזיקים בבירור שזינתה דהא נאמן לגבי עצמו לשויה חד"א ומ"מ זנות כזה אינו אוסר כיון דזינתה בלא עדים וע"כ צ"ל דמתוך שיבא לב"ד יבאו עדים שהיו בשעת מעשה וראו מעשה הזנות.
הן בתוס' שם (לקמן דף ט ד"ה ומי) סיימו בזה"ל אבל אהא דאר"א דנאמן בלא עדים לומר דמצא פ"פ פריך שפיר, משמעות דבריהם דאלו היה (אפשרות שיהא) מביא עדים שהיה פ"פ היה ניחא, וזהו קשה דהא ע"ע לא היו עדים שראו הזנות, ויראה דמזה ראיה קצת למ"ש הב"ש (סימן מב) בלא ראו עדים נתינת הטבעת לידה ואח"כ מיד ראו אותו בידה מקרי מקדש בעדים ולמד זה מהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ולכאורה אינו דומה דהתם בשעת ביאה כבר ידעו ע"פ אומדנא שעתה הוא בא עליה ומתקיים העדות בידיעה שלא בראיה, דהא הידיעה הי' בשעת מעשה, משא"כ בראו הטבעת אח"כ בידה, דבשעת הנתינה גם ידיעה לא היתה להם, ומנ"ל דידיעה למפרע מקרי מקדש בעדים, אבל מדברי התוס' אלו מסתייע סברא זו, דמש"ה אתי שפיר מה דדייקינן מדבריהם שאם היו עדים שפ"פ לא היה קשה, משום דכיון דעתה יודעים העדים שזינתה, מקרי למפרע זנות בעדים בידיעה שלא בראיה, וי"ל דהתוס' הוציאו סברא זו כי היכי דלא תקשי לס"ד דהמקשה איך יפורש המתני' דהכא כיון דהם לא ניחא להו בפירש"י דיבאו עדים שזינתה, אבל בדעת רש"י י"ל דלא ס"ל דידיעה למפרע מקרי בעדים, וע"כ מוכרח שזה המקשן מפרש שיבאו עדים שזינתה, וכיון דלא מצא הכרח גם במסקנא לנטות מזה הפירוש לא ראה רש"י לחדש משום לא פלוג עכ"ד אחי שי').
ובמה דנקטו תוספות בפשיטות דמשום א"י ל"צ לתקן דתהיה מותרת מס"ס קשה לי הא י"ל דע"י שיבא לב"ד תהיה אסורה כשתתאלמן להנשא לכהן דהוי רק ספק דאינה תחתיו וי"ל דאמת אינו נאמן לאסרה על אחר דרק לעצמו נאמן מדין שוויה אנפשיה חד"א.
ועדיין קשה במ"ש תוס' לקמן בסוגיא דפ"פ (ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ) משום דבטענת דמים לא יקרר דעתו והיינו בדרך ממ"נ דבא"כ או א"י ונתקדשה פחותה מג' דאסורה לו לא יתקרר דעתו ובא"י דעלמא דהוי ס"ס יתקרר ויתקרר דהא באמת מותרת לו (וכ"כ בתוס' ישנים שם) ובזה קשה הא התקנה משום א"י דעלמא דמותרת לו מטעם ס"ס ויתקרר דעתו, ואם יבא לב"ד ויברר טענותו שלא נמצא לה דמים, לכשתתאלמן תהיה אסורה לכהן:

גמרא לפיכך חלה הוא כו' אינו מעלה לה מזונות.
וא"ת האיך שייך ללמוד מדברי עצמו דהרי שמואל עצמו הניח ויסד הדין דהגיע זמנו בא' בשבת א"מ לה מזונות והוא עצמו למד מההנחה זו דבחלה הוא או היא א"מ מזונות וי"ל דהא מה שאמר שקדו חכמים כו' אינו דברי עצמו דזהו ברייתא לקמן (דף ה ע"א) וממילא דין הראשון דהגיע זמנו באב"ש לאו דידיה הוא אלא דמוכרח מדתיקנו ג' ימים והלא גם אלו תיקנו רק יום א' כיון דכבר לא היה אפשר שתנשא ביום א' ממילא לא היתה יכולה להנשא עד יום ד' מחמת טענת בתולים וא"כ מאי נ"מ מג' ימים, וע"כ נ"מ מענין מזונות דאם יגיע זמנה בב' או בג' בשבת כיון דמסיבתה ותקנתה דידה הוא מעוכב א"צ להעלות מזונות (וכן ראיתי להרב מוהר"ש איידלס על תוס' ד"ה ותנשא), וכיון שדין זה לא הניח הוא ויסוד מונח הוא מהברייתא עצמה שפיר למד ממנו לחלה.
ורש"י ז"ל פירש דהאי לפיכך ר"י מסיים ליה משמיה דנפשיה, ויראה דמפרש דנ"מ מתקנתא דג' ימים היכא דבתי דינין יושבים בכל יום, וא"כ דין דהגיע זמנו באחד בשבת אינו מוכרח מהברייתא ושמואל מדנפשיה אמרה וא"א שיאמר על דברי עצמו לפיכך אע"כ רב יוסף הוא דמסיים ליה:

חי' תורה בפ' בתולה. משנת תקס"ב.

בתולה נשאת. הא דלא קתני הבתולה עיין תוס' ומפרשי' ומה מתקו מדבש דברי מורי בהפלאה. ועוד נ"ל ע"ד דלא שייך למתני הבתולה בה' הידיעה משמע המבוררת. והרי עלי' אנחנו דנין אם היא בתולה או יהי' עליה טענת בתולים. א"נ י"ל דהואיל ובקרא דמרומז עיקר דיני כתובה באונס ומפתה התם כתי' כמהר הבתולות והתם דוקא נערה. והסד"א דאהאי קרא קרמיז תנא דמתני' לומר בתולה נערה יש לה טענת בתולים משא"כ בוגרת דאין לה דמים לדעת ר"ח לקמן בתוס' ט' ע"א ה"א אין לה טענת בתולים כלל משום דפ"פ לא בקיאי קמ"ל בתולה סתם דשפיר בקיאי בפ"פ. א"נ י"ל קרוב לזה דהוה סד"א דרמיז אבתולה דקרא דכתי' גבי עיקר נשואין והוא דכתי' כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך. וה"א דוקא טענה דשייכי נמי בבחור דהיינו טענת דמים משא"כ פ"פ דלא שייכי כולי האי בבחור דהא יהבי' לי' כיפרי לקמן יו"ד ע"א ה"א לאותה טענה לא חיישי' כלל אפי' לאלמון קמ"ל סתם בתולה דאפי' פ"פ נמי בקיאי. ועמ"ש עוד בסמוך אי"ה. נישאת ליום הרביעי הא דלא קתני נושאין את הבתולה עתו"ס גם הא דלא קתני ביום הרביעי משום דתנא לא קאי ביום הנישואין אלא אמר שיכין לה צרכי נישואין וסעודה שתהי' ראוי' להנשא לכשיגיע יום הרביעי. ואמר נישאית לומר תקנתה דידה וטובתה היא שלא ימהר להוציא לעז עליה דלא יטרח בסעודה ויפסידה ולא נבוא לטעות לומר תקנתא דידי' היא שיהי' נאמן משום חזקת אין אדם טורח כו' דליתא אלא לטובתת שלא ימהר להוציא דבר רע עלי' וקרוב לזה בשיטה מקובצת.

ובזה יש לקיים דברי שמואל הראשונים באופן שכל כוונתו מובנים בדברים אלו מפני מה אמרו בתולה נישאי' ולא נושאין ע"כ צ"ל להורות דשקדו על תקנתן של בנות ישראל ולא לטובת הבעל ומאי קמ"ל לטובת מי היתה תקנה זו ומאי אכפת ומשני דאכפת כיון דלטובתה נתקן א"צ להעלות לה מזונות כדעת מהרש"א בשמעתין בתוס' ד"ה ותנשא ועמ"ש עליו בזה לקמן אי"ה.

ואלמנה ליום החמישי הא דלא נקט והאלמנה איידי דלא נקט הבתולה מן הטעמים שכתבנו לא נקט נמי והאלמנה. א"נ י"ל דהוה סד"א דקאי אאלמנה דקרא שבי אלמנה בית אביך והיא היתה נכנסת לחופה ולא נבעלה שהרי ער ואונן שלא כדרכן שמשו והוה סד"א דאפי' כה"ג נישאת ליום חמישי קמ"ל כדעת הפוסקים דבכה"ג יש לה טענת בתולים. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא קתני ברישא הבתולה דהוה סד"א כעין בתולה דאורי' בכל מקום שהיא פנוי' ממש אבל אי נכנסה לחופה ולא נבעלה לא קמ"ל דגם היא נישאת ברביעי. ו"כ מורי בהפלאה דגבי נכנסה לחופה ולא נבעלה שייך טעמא דלא פלוג משום דלא שייך פחותה מבת ג' ויום א' דאין כונסי' לחופה פחות מעונת הפעוטת ע"ש ולדבריו תלי' זה בפלוגתא דר"מ ורבנן בסנהדרין ח' ע"א דלר"מ אין חוששין ללעז לשמא יבואו עדים. ולדידי' ע"כ טעמא דבתולה נישאית משום לא פלוג רבנן וכדעת תוס' דר"ל שאם הי' לו וכו' ולדידי' נכנסה לחופה ולא נבעלה נישאי' ליום ה' דלא שייך לא פלוג. משא"כ לרבנן דהתם חיישי' שיבואו עדים ויתברר הדבר וזה שייך גם בנכנסה לחופה והא"ש דקתני משנתינו אלמנה ולא קתני בעולה כמ"ש פוסקים משום דלא נחית לפלוגתא דר"מ ורבנן הנ"ל ונקט אלמנה סתם למר פירושו אלמנה בעולה דוקא ולמר אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה.

ובזה מיושב קו' תוס' ד"ה שאם הי' לו אפרש"י מדאביי לקמן אף אנן נמי תנינא והא"ש דמדלא קתני במתני' בעולה ונקט אלמנה ש"מ דאתי' נמי כר"מ דלדידי' טעמא משום לא פלוג ומוכח דעכ"פ מהימן פ"פ ורש"י מפרש במתני' אליבא דהלכתא כרבנן שמא עי"ז יתברר ע"י עדים. וזה שייך נמי בנכנסה לחופה וכהפוסקים הנ"ל וק"ל. שפעמים בשבת בתי דינין יושבי' בעיירות יל"ד דלא ה"ל לומר אלא שבחמישי ב"ד יושבי' בעיירות ומה לו להזכיר ישיבתם ביום ב'. גם דקדק בש"מ מה שאם הי' לו ט"ב הי' משכים הכי ה"ל שאם יהי' לו טענת בתולים יהי' משכים לב"ד. וי"ל לפמ"ש לעיל מדלא קתני נושאין רמז טעמא דשקדו לטובתה. ורמז עתה בצחות לשונו מה היא תקנתא דידהו שהרי פעמים בשבת ב"ד יושבי' ואם הי' לו טענת בתולים ר"ל קודם נשואין הי' לו בלבו להעליל עלי' שלא מצא בתולים הי' נושאה אפי' בא' בשבת והי' משכים בשני לב"ד. אבל עכשיו שצריך לטרוח לא יטרח בסעודה ע"מ להפסידה ועיי' בסמוך אי"ה. שאם הי' לו ט"ב כבר כ' לעיל בסמוך דלפי דקדוק הלשון ה"ל לומר שאם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד וי"ל עוד לפי מה דתנן בתולה נשאית. דהכל תלי' בנשואין אבל הבעילה יכול להרחיק מן הנשואין כמה דבעי. וכמ"ש הר"ן בשמעתין ובאמת טעמא בעי דהא עיקור התקנתא משום אקרורי דעתא וזה שייך בבעילה ואיך תקנו על הנשואין ולא על הבעילה. וי"ל משום דמשעת נישואי' מתחיי' במזונותי' ולא שדי אינש זוזי בכדי אולי לא ימצא לה בתולים ויהי' מקחו טעות. וכיון דבידו לבעול ולברר ספקו. וברצון מניחה מלבעול ויהיב לה מזונות אנן סהדי מסתמא ברי לי' שאין לו עליה טענת בתולים או שכבר בא עליה בעודה ארוסה או שידוע שנאנסה תחתיו או שהיא מוכת עץ וכה"ג. לכן לא הקפידו אלא על הנישואין. וזה מרמז לנו בלשונו לכן סגי לנו בנישאית בלא בעילה משום שאם הי' לו עליה טענת בתולים. בוודאי הי' משכים וממהר עצמו לב"ד במהירות האפשרי שלא להפסיד מזונות ומדלא בעלה ש"מ אין לו עליה טענת בתולים עוד רומז לנו דמלבד שיש בזה תקנתא דילי' ומשום אקרורי דעתא יש בזה גם תקנתא דידה לפמ"ש הרא"ש בסוגי' דפ"פ שאם יאחר לבוא לב"ד אחר יום ה' הקבוע לישיבת ב"ד שאחר הבעילה מיד תו לא מהימן נמצא שיש בזה תקנתא דידה ג"כ במה שקבעו זמן נישואין ביום ד' שאם יאחר לבוא לב"ד נאמר לו אם הי' לו ט"ב באמת הי' לו להשכים מיד לב"ד ולא לאחר כ"כ. ודברים אלו רמוזים קצת בפני יהושע ע"ש. היה משכים לב"ד הקשה פ"י לפמ"ש הרא"ש בסוגי' דפ"פ דדוקא בשותקת או מכחשת מהימן הבעל. אבל בטוענת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתני מהימנת. והא מסתמא לא תעיז פני' להכחיש במה שהוא יודע שמשקרת ומסת.מא נמי לא תשתוק. אלא תטעון כנ"ל ומ"ט א"כ תקנו יום רביעי אמידי דלא שכיח. ולפרש"י ניחא שמא יבואו עדים ולתוס' קשי' עכת"ד. ולפע"ד בוודאי אי הי' צריכא להכחישו ממש הי' כדבריו. אבל היא מכחישתו לאמר האמת שלפי סברתך מצאת פ"פ. אלא שאינך בקי ונהי דקי"ל דשפיר בקי מ"מ היא טוענת אינך בקי. וזאת הטענה היא היותר שכיחא מה תאמר אכתי בטענת דמים לא שייכא הא ולקמן מ"ט ע"ב רצה לפרש מתני' בטענת דמים י"ל דע"כ בטענת דמים נמי טוען שגם פ"פ דאי מודה שפתחה סתום אלא שלא מצא דמים בזה בוודאי לא אכפת לן כיון שפתחה סתום ע"כ הטה או ממשפחת דורקטי. ולא שייך טענת דמים אלא באומר נמי פ"פ מצאתי דנהי דשם בש"ס קאי אי לא מהימן פ"פ לחוד דאמרי' דלא בקי. מ"מ דחי שפיר לא דקטעין נמי טענת דמים עם פ"פ ואז לא נימא אינך בקי בפ"פ ממילא אמרי' שהי' סתום ואז לא משגחי' אהדם. זה לא אמרי' אלא כיון שהטענה מבוררת לפנינו שלא מצא דם והוא גם הוא טוען פ"פ מצאתי מהימן כצ"ל בלי ספק וא"כ הדרא דברינו לדוכתא דהיא תטעון לעולם אינך בקי בפ"פ ולא אכפת בדם ונהי דלא מהימנת בזה מ"מ היא תטעון כן לעולם. ולק"מ קו' פ"י.

ובזה י"ל מ"ש אביי לקמן מאי לאו דקטעין פ"פ ומשני לא דקטעין טענת דמים. והקשה תוס' מה עלה על דעת אביי והא"ש דהי' קשה לו קו' פ"י הנ"ל הא מסתמא תטעון משארסתני נאנסתני ותאומן ומה לנו לעשות תקנה אע"כ בפ"פ ותטעון לא בקיאת ומשני בטענת דמים עם פ"פ כנ"ל. ומ"ש בזה מורי בהפלאה נ"י צ"ע בש"ס ר"פ התינוקת ס"ה ע"א כל בעילות שאתה בועל וכו' ע"ש וק"ל.

משכים לב"ד הקשו תוס' למ"ד זנות לא שכיחא ות.י' בשיטה מקובצת ע"ש הרא"ש דזנות דאשה שתחת בעלה המשמרתה לא שכיחא אבל זנות דארוסה שכיחא. ומקשי' העולם א"כ מ"ד משום פירי מודה בארוסה דשייך שמא יחפה וקשה מש"ס דגטין כ"ו ע"ב אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי ומאי קו' הא בארוסה מודה. ובחי' למס' גטין בסוגי' דשמא יחפה כתבתי יישובים באריכות. פה אכתוב בקיצור דלפמ"ש תוס' והרא"ש שם דבזה"ז נמי דליכא ד"נ מ"מ יחפה על בניו ממזרים וצ"ל דבארוסה בזה"ז נמי כיון דתחלת התקנה הי' בנשואה וארוסה משום שמא יחפה. והשתא נמי דליכא יחפה נשתייר עכ"פ בנשואה חשש ממזרים גם בארוסה לא זזה תקנה ממקומה אע"ג דלא שייך בה חשש ממזרות וא"כ תינח למ"ד בנשואה חיישינן לזנות. משא"כ למ"ד משום פירי דבנשואה שבעלה משמרתה לא שכיח זנות וא"כ בארוסה נמי נהי דשכוחא זנות ובזמן שהי' דנין ד"נ הי' שייך שמא יחפה על ב"א בארוסה מ"מ הא מתני' דגיטין בזה"ז מתיר דליכא ד"נ ובארוסה לא שייך ממזרות. ובנשואה מעולם לא חשו לזנות דנימא דחדא גזירה הוה א"כ קשה שפיר קא פסיק ותני. והראנו אחד מן התלמודים דגם מש"ס דיבמות ל"א ע"ב קשה כנ"ל והתם לא שייך תי' הנ"ל דהרי גם בזמן שבהמ"ק קיים נמי לא כ' זמן בקדושין דהרי לא תקנו כלל זמן בקדושין ובארוסה שייך זנות לכ"ע א".כ. איך ניחא למ"ד משום פירי. ע"כ נ"ל דוודאי זנות דארוסה לא שכיחא טפי מנשואה דהרי מתיראת מפ"פ שאם יבוא עלי'. או טענת דמים וכה"ג אלא דאי לא הוה מתקני' שתהא נושאת ליום הרביעי. היתה מזנה וסמכה עצמה לפייסו ולקרר דעתו לכשימצא פ"פ משו"ה תקנו חכמים שתנשא ליום ד' וישכים לב"ד וכיון שכן מעתה תו לא שכיחא זנות בארוסה טפי מבנשואה וק"ל.

מפני מה אמרו בתולה נישאת. לכאורה י"ל דשפיר שאל מ"ט. וה"פ מ"ט תקנו חכמים יום קבוע מה להם לכל זה לא ה"ל למימר אלא כל מי שאינו משכים לב"ד מיד אחר בעילתו אין לו טענת בתולים שהרי כן הדין באמת כמ"ש הרא"ש. וממילא במקום שאין ב"ד קבועים בכל יום לא הי' אפשר לישא אלא או יום א' או ביום ד' ורוב ב"א הי' נושאין ממילא ביום ד' משום ברכה דדגים ועפ"י שכ' דגבי אלמנה הי' כן מנהג קבוע משום ברכה וה"נ דכוותי' וא"כ מ"ט אמרו בזה הלשון ליום הרביעי ועדיין לא אסיק אדעתא טעם דשקדו ועל זה משני משום שאמרו הגיע זמן מעלה לה מזונות. וא"כ בהגיע זמן בא' בשבת הי' צריך להעלות לה מזונות כיון שלא היה מעוכב בתקנת חכמים שהרי לא קבעו יום ד' והי' הבעל מפסיד מזונות כל אותן הימים ועוד רובן לא הי' שדי' זוזא בכדי שלא ימצא בתולים ותאכל הלה וחדי ע"כ הי' נושא באמת בא' בשבת או ביום הגעת זמן ע"כ תקנו יום קבוע. ומעתה לא יעלה מזונות עד יום רביעי ומ"מ תמה שפיר תלי' תני' דמפרש טעמא דשקדו מפורש במתני' מדקתני נשאית ולא נושאין כנ"ל.

אמנם נ"ל למאן דאית לי' כאן נמצא וכאן הי'. א"כ הי' לנו לומר דאחר החופה נבעלה מאחר וכ"כ מורי בהפלא"ה. אלא לפמ"ש רמב"ם בסוגי' דיחפה על ב"א דלזנות שבין יום ללילה לא חיישי' ה"נ לא חיישי' משא"כ בכונס היום ובועל אחר כמה ימים ה"ל כודאי תחתיו דכאן נמצא וכאן הי'. וא"כ לפמ"ש בש"מ דהיכי דליכא ספק ספיקא לא חיישי' לאקרורי דעתא דודאי לא יתפייס א"כ א"ש דהתירו לישא בלא בעילה דהרי אדרבא עי"ז לא יתפייס שתהי' ודאי אסורה לו וק"ל.

עכשיו ששנו שקדו כבר כ' לעיל במתני' דשקדו מפורש מדקתני נשאית ולא נושאין ש"מ תקנתא דידה היא והשתא הכי קאמר שמואל מדשנינו שקדו ואכפל תנא לאשמועי' הא מלתא דתקנתא דידה היא ע"כ לומר לך דאינה אוכלת משלו. מזה משמע דאל"ה דאכפל תנא לאשמועי' ה"א אע"ג דאמת דהוא תקנתא דידה מ"מ תאכל משלו. א"כ לפי אותה הה"א מכ"ש בחלה הוא דזה גרע ממעוכב בתקנתא דרבנן ומכ"ש ביבם שחלה אחר שעמד בדין דגרע טפי מחלה הוא שהרי להתוס' ס"ל חלה הוא אינו מעלה לה מזונות ויבם שחלה מעלה לה מזונות. וא"כ לשמואל דהוה סד"א דאפי' בחלה הוא מעלה לה מזונות. ע"כ פשיטא לי' ביבם שחלה דמעלה לה מזונות ובזה י"ל קו' תוס' אפירש"י דלקמן ק"ז ע"א ד"ה עמד בדין וכו' וכן ביבמות מ"א ע"ב ד"ה עמד וכו' והא"ש דוודאי למ"ד התם ביבמות דיבם קטן אין לה כלום משום דמשמים קנסוהו קיי"ל כוותי' א"כ דין הוא דבחלה יבם אין לה מיבם כלל דמשמים קנסוה. והיבם הוא שדה שלה ונסתחפה שדה שלה דאינו דומה לארוס. וא"כ ע"כ ברח היינו מחמת סרובי בדין וקנסי' לי'.

אמנם לאידך מ"ד דלית לי' משמים קנסוה בודאי אפשר לפרש ברח לאו דוקא ה"ה חלה. והכי אית לי' ע"כ לשמואל דשמעתין כאשר הוכחתי. וכהירושלמי וא"כ לקמן ק"ז ע"ב פריך הש"ס לשמואל שפיר.

לפיכך חלה הוא מ"ש תוס' לשיטת הירושלמי י"ל דסתם נישואין הם נישואי בתולה א"כ יאמר נא נהי דהאונס והעכבה ממנו שחלה מ"מ מי יכריחנו למשדי זוזא בכדי דלמא לא ימצא בתולים. ולפי' חלה הוא אינו מעלה מזונות אפי' בבעולה דלא שייך הך דלא פלוג רבנן. משא"כ ביבם דרובא הם נשואות אע"ג דאיכא נמי יבמות בתולת שיש להם טענת בתולים. מ"מ רובא בעולות נינהו ולא פלוג רבנן ולעולם בחלה מעלה מזונות. ונ"ל דבזה נדחה סברת מהרש"א דבהגיע זמן בה' בשבת יעלה לה מזונות ולפי הנ"ל ליתא דלא בעי למשדי זוזא בכדי. ומיושב נמי קו' הר"ן להפוסקים דמותר לכנוס הנדה א"כ תאמר הא קאמינא תכניסנו ולפי הנ"ל דאם ירצה מותר לכונסה מ"מ כל זמן שלא נתברר ספיקו אין מכריחין אותו לכנוס. ולפ"ז צ"ל הכונס בד' ומפרנס מיד קודם בעילה לדבר מועט כזה שבין חופה לבעילה לא יחוש. ואין לומר אכתי אמאי תאכל בתרומה באותה שעה דלמא לאו בתולה ואכלה שלא כדין. י"ל דאכילת תרומה מלתא דאיסורא הוא והיא מהימנ' על עצמה שיודעת בנפשה שמותרת בתרומה.

פירסה נדה עיין ר"ן דליש פוסקים מותר לכונסה אע"ג דמאחר הבעילה עד שתטהר. וכבר כ' טעם לעיל במתני' דאי לא דידע בנפשי' שאין לו עליה ט"ב לא היה שדי' זוזא בכדי מ"מ י"ל אכתי בכנסה בחזקת טהורה ופרסה נדה בין חופה לבעילה דהשתא מה ה"ל למעבד א"כ ה"ל לתקן לכשתטהר לא יבעול אלא אור ליום ה' שישכים לב"ד וזה לא שמענו. ונ"ל דהא דחיישי' לאקרורי דעתא אע"ג דאחר בעילה ראשונה כעסו עליו. מ"מ ע"י שטהורה היא תקפו יצרו ויתקרב אלי' וע"י חיבת בעילה יתפייס ויתקרר דעתו. אמנם הך דכבר פרסה נדה קודם בעילה ראשונה. וקיי"ל ר"פ התינוקת דראתה ועודה בבית אביה בועל בעולת מצוה ופורש. נמצא אע"ג דהיא טוען לא מצאתי בתולים מ"מ כבר כתבנו לעיל דטענה דידה היא מצאת בתולים ואינך בקי כמ"ש לעיל נמצא לפי דבריה צריכה להתרחק ממנו אפי' לא מצא דם כלל דהכי קיי"ל ואז לא חיישי' לאקרורי כלל כן נ"ל.

ואיכא דבעי לי' מבעי' מ"ש מהרש"א להתוס' י"ל דהיא גופא מבעי לי' אי עמד בדין דוקא או לאו דוקא רצ"ל להתוס' בלא"ה עמד בדין לאו דוקא אלא שהעביר הזמן אפי' לא עמד בדין. וגם ברח לאו דוקא ע"כ מבעי' לי' הא משא"כ לרש"י מה"ת למיבעי כן.

בתולה נשאת פרק ראשון

בעזרת שוכן ערבות ובוחן לבות . אתחיל לפרש מסכת כתובות:

במשנה בתולה נשאת ליום הרביעי כו' קפסיק ותני בתולה נשאת משמע דכל בתולה במשמע לא שנא נערה ל"ש בוגרת ל"ש קטנה. דבוגרת נהי דלית לה טענת בתולים בטענת פתח פתוח. מ"מ אית לה טענת דמים כדאיתא פרק אלו נערות דף ל"ו לשיטת רש"י ותוס'. ולרבינו חננאל איפכא. ובקטנה נמי אע"ג דפתוי קטנה אונס הוא לרוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל. ולא מיתסרא על בעלה. מ"מ אשכחן טענת בתולים בקטנה באשת כהן ומשו"ה לא פלוג רבנן. ולכאורה היה נ"ל ליישב בזה הא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה דהבתולה משמע הבתולה הידועה שהיא בתולה שלימה ואין הבוגרת בכלל שאינה אלא מקצת בתולה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכ"ש למ"ד התם אין בתולה אלא נערה ואף על גב דמשמע התם דמדכתיב ולאחותו הבתולה מרבינן בוגרת היינו מיתורא דקרא כמו שאבאר במקומו ועוד דסתם בתולה הידועה לענין נשואין היינו גדולה דאסור לקדש בתו כשהיא קטנה כ"ש נשואין משום הכי קתני בתולה סתם דכל בתולה במשמע אפילו בוגרת אפי' קטנה. אלא דבלא"ה פי' התוספות מרווח יותר בהא דלא קתני הבתולה וק"ל:

קונטרס אחרון
בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. ומסקינן בגמרא א"ר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. וכתבו התוספות דהא דלא חיישינן לטעמא דברכה דמשום ברכה לא היו קובעין יום מיוחד כדפרישית לעיל עכ"ל. וע"כ דכוונתם בזה דטעמא דברכה לא הוי אלא עצה טובה ולא הוי עבריינא וכמ"ש בהדיא בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פי' מהרש"א ז"ל. ויתכן יותר דעיקר דינא דמתניתין ודשמעתין לענין קביעות הזמן לענין מזונות מיתניי'. אבל לעולם דלענין עצה טובה לכ"ע חיישינן לטעמא דברכה כברייתא דבר קפרא דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכ"ש למאי דפרישית דמש"ה לא קתני במתניתין טעמא דאלמנה משום דמימות עולם היו נוהגין כן משום ברכה דאדם דעדיפא וכמו שכתבתי כן נראה להדיא בלשון המרדכי להמדקדק היטב בדבריו וכן מבואר ג"כ להדיא בהגהת אשרי בשם מהרי"ח דמשום האי טעמא דברכה דאדם עדיפא גם בתולה לא תבעל האידנא אלא בששי משום עצה טובה. ולפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע ועל כל הפוסקים שכתבו בפשיטות בסי' ס"ד דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתולה ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו. והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה. כדמשמע מל' התוספות והפוסקים שהבאתי. ולכאורה היה נ"ל דסמכו בזה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אברייתא דבר קפרא דהאידנא שב"ד קבועין בכל יום אשה ניסת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו יום מיוחד מדפריך ותנשא בא' בשבת וכו' ומסיק נמי דבאלמנה אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום משמע מלשונו דלא נחית לחלק בסברת התוספות שחלקו בטעמא דעצה טובה מדלא זכר כלל בכל דבריו לישנא דעצה טובה וע"כ דלסברתו אפי' עצה טובה נמי ליכא לענין עיקר הנשואין אלא כדמסיק הרא"ש ז"ל להדיא דטעמא דברכה אינו אלא סעד שלא תבעל ביום רביעי עד ליל חמישי משום ברכה. וממילא דתו לא צריכינן כלל לטעמא דעצה טובה. והיינו דמסיק נמי דבאלמנה לא צריכינן כלל לטעמא דברכה וכוונתו דהא בלא"ה אם בעל מלאכה הוא צריך לישא בה' ולבעול בששי משום שקדו. כדמשמע בברייתא להדיא דקתני שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים וכו'. וכמבואר מלשון הר"ן ע"ש. ואם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום דטעמא דברכה אין לו שייכות כלל לקביעות זמן הנשואין אלא לענין זמן הבעילה לחוד. והא דאיצטריך בר קפרא לטעמא דברכה גבי אלמנה היינו כמ"ש התוספות בד"ה אי נמי משום שקדו דאי לא הוי שייך בששי נמי ברכה דאדם לא היה להניח משום טעמא דשקדו עכ"ל ולסברא זו דהרא"ש יש להוסיף בה ביאור דנהי דלא חיישינן לטעמא דברכה אפילו משום עצה טובה מ"מ אין לנו לתקן להיפך שתנשא דוקא בששי ולעקור ברכה דחמישי בידים מש"ה מסיק בר קפרא דבששי נמי איכא ברכה דאדם. כל זה נ"ל ברור בכוונת לשון הרא"ש ז"ל ולפ"ז אפשר שע"ז סמכו הטור והש"ע שלא זכרו כלל טעמא דברכה אפי' לעצה טובה. אלא שלע"ד כל זה אינו מספיק מאחר שרש"י והתוספות והר"ן והמרדכי ז"ל כתבו בפשיטות דלכתחלה שייך טעמא דברכה משום עצה טובה ולא איצטריך אינך טעמא אלא למאן דלא קפיד ודלא ליהוי עבריין. אכתי לא הו"ל להטור והש"ע למשבק הך פשיטותא דפשיטא להנך פוסקים בשביל משמעות דלשון הרא"ש ז"ל דלדידיה נמי לא ברירא כל כך ואפשר לפרש דבריו כפירוש התוספות ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד שהרי הרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא ברייתא דבר קפרא סתמא אלמא דהלכתא היא ולענין עצה טובה כדפרישית ולענין אדם בטל. וביותר יש לתמוה על הגהת רמ"א ז"ל שהביא בסימן הנ"ל שנהגו שלא לישא אשה אלא בתחלת החודש בעוד שהלבנה במלואה ומי עדיף האי סימנא מילתא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. ובאמת יש לי ליישב דברי הפוסקים ולקיים מנהגן של ישראל בכמה אופנים. אלא דמ"מ נ"ל שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין:

בפרש"י בד"ה בתולה נשאת ליום הרביעי תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. ובד"ה שפעמים בשבת אבתולה קאי עכ"ל. ולא ידענא מה בא ללמדינו. ולענ"ד דהא גופא קשיא לרש"י בלשון המשנה דקפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא. דשפעמים בשבת ע"כ לא קאי אלא אבתולה. ולאלמנה ביום החמישי לא יהיב טעמא. לכך כתב רש"י דתקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. פירוש דלענין בתולה נתחדשה תקנת חכמים שתנשא בד'. דקודם התקנה מסתמא היו בתולה ואלמנה שוין להנשא בה' משום ברכה דאדם דעדיפא כדמסקינן בגמרא ומסתמא כך היו נוהגין מימות עולם. ומתקנת חכמים ואילך נשתנה דין הבתולה מה' לד' ונשואי אלמנה נשאר במקומה בה' ומשום הכי לא הוצרך לשום טעם. דטעמא דברכה לא הוצרך לאשמעינן כיון דפשיטא לן דמעולם היו נוהגין כן. ואע"ג דלקמן מסקינן דאי איכא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלמא דלא קבעו כלל שום יום מיוחד משום ברכה וכמ"ש שם התוס' להדיא בד"ה אשה נשאת בכל יום אם כן משמע דה"ה לאלמנה מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לענין דלא מקרי עבריינא כמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פירש המהרש"א להדיא דברי התוספת לקמן ע"ש וממילא דנ"מ נמי לענין דאם הגיע זמן בא' משאר הימים מעלה לה מזונות אבל לענין מנהגא לכתחלה ודאי מסתבר דלעולם אף קודם תקנת עזרא נהגו לישא בה' משום ברכה. וכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש לקמן דף ה' דלהאי שינוייא דברכה דאדם עדיפא יש לקבוע ג"כ יום מיוחד משום ברכה דאדם אף אם לא קבעו משום ברכה דדגים כמו שדקדקתי בעז"ה שם מלשון הגמרא:

ומה שיש לדקדק בזה מלשון הרא"ש וטור וש"ע ז"ל כתבתי בקונטרס אחרון. ובזה נתיישב לי הא דקתני במתניתין טעמא דטענת בתולים ושביק טעמא דשקדו דמפרש בברייתא וכן הקשה הר"ן ז"ל ונדחק ליישב עיין שם ולמאי דפרישית א"ש דלענין שקדו לא נתחדש' תקנת חכמים כיון שמקודם היו נוהגין להנשא בה' ואיכא נמי שקדו טפי ועיקר תקנה דמתני' לעקור יום ה' בבתולה והיינו מטעמא דטענת בתולים כו' וק"ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי א"ה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:

בד"ה בשני ובחמישי וכו' שמא יתפייס ותתקרר דעתו עכ"ל. ואע"ג דמסקינן בגמרא דף ה' דלאיקרורי דעתא לא חיישינן היינו דלא חיישינן שיתקרר דעתו בזמן מועט אם תיבעל בד' משא"כ לאיקרורי דעתא דזמן מרובה חיישינן כדאמר אביי בסוגיא דפתח פתוח דף ט' ע"ב דטעמא דמתניתין משום איקרורי דעתא אבל היא גופא אדאביי קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דמתני' משום איקרורי דעתא ולחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה והא בפשיטות מצינן לפרושי טעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה והיינו לפי מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף סוגיא דפתח פתוח והוא מוסכם מכל הפוסקים דטענת בתולים לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ואדרבא חיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה ומוציא לעז עליה ואיבד טענתו אם לא בא לב"ד מיד ביום הקבוע לב"ד וא"כ איכא למימר דמשו"ה גופא תקנו שתנשא בד' כדי שאם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ואם לא ישכים איבד זכותו משא"כ אם ניסת בה' או בשני אם נאמר שיהא נאמן עד יום הקבוע לב"ד איכא למיחש שיוציא לעז עליה שלא כדין מחמת שנאה. ולפ"ז אזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דלא שייך לאקשויי ניתיב לה דאדרבה רוצה להפסידה. ועוד דבהאי טעמא הוי ניחא טפי אפילו למ"ד דזנות לא שכיח ולא נצטרך לחלק בין עדים והתראה או בעדים בלא התראה דלהאי טעמא דפרישית אנן אמרינן דבאמת לא זינתה דזנות לא שכיח אלא דחיישינן שיוציא לעז שלא כדין ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא לתלמודא לפרש הכי משום דפלוגתא דתנאי היא ביבמות דף קי"ג ולר' מאיר ס"ל דנאמן בטענת בתולים עד שלשים יום ולא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כר' מאיר. אלא דלענ"ד בלא"ה לשיטת רש"י לא מיתוקמ' מתני' כר"מ לאוקימתא דעולא בפ"ק דסנהדרין דף ח' דלר"מ לא חיישי' ללעז ופרש"י התם דלא חיישינן שמתוך הקול יבואו עדים וזה להיפך ממ"ש כאן אם לא שנא' דהתם נמי הא דלא חיישינן ללעז היינו דלא חיישי' לעדים והתרא' וזה דוחק. ועוד דאכתי קשה לתירוץ השני שכתבו התוס' בשמעתין בסוף ד"ה שאם היה לו דלא משמע להו לחלק בין עדים והתראה לעדים סתם ועוד דלקמן בתו' בד"ה אי למיתב לה כתובה ד' ט' ע"ב מוכח דבעי אביי לאוקמי מתני' כחד תנא כמו שאפרש שם והדרא קושיא לדוכת' מיהו יש ליישב דלפי שיטת רש"י דאיירי מתני' דהכא בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ"א ע"פ עדים א"כ תו לא מצינן לאוקמי משום חששא שיוציא לעז עליה להפסידה כתובתה דהא היכא דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דלא שייך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שאינה נאסרת עליו כמ"ש התוס' לקמן ד' י' בד"ה חזקה ע"ש ובחדושינו שם ואע"ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפי' בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א"כ מה"ט גופא לא שייך חששא שיוציא לעז עליה כיון שטענתו מבוררת ומש"ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה שאם היה לו וכו' וא"ת התינח אשת כהן או פחותה מבת ג' וכו' ואומ' ר"ת דלא פלוג רבנן וכו' ובקונטרס פי' וכו' עכ"ל. וקשיא לי דבאשת כהן ובפחותה מבת ג' נמי מה הועילו חכמים בתקנתן שתנשא בד' כדי שישכים לב"ד ותאסר עליו שהרי כתב הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה דלא מהימן לאוסרה עליו אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה הייתי אבל בטענת משארסתני נאנסתי לא מיתסרא עליו והרא"ש הסכים בסוף לדבריו וכמעט שהוא הסכמת כל הפוסקים. ועוד נראה בעיני דאף למה שרצה הרא"ש ז"ל מעיקרא לחלוק על דברי רבינו יונה היינו דוקא בטוענת משארסתני נאנסתי משום דאונס לא שכיח משא"כ מוכת עץ הייתי נראה דלכ"ע מהימנא ולא מיתסרא כמו שאפרש לקמן בעז"ה בסוגיא דפתח פתוח דלמסקנא מוכת עץ שכיח. וא"כ אטו בשופטני עסקינן שתכחישו להעז פניה ולסתור החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שהוא יודע שהיא משקרת וע"י כך נאסרת עליו ותפסיד כתובתה ומה לה לצרה הזאת הלא טוב לה להודות ותטעון מוכת עץ אני תחתיך דלא מיתסרא עליה ותטול כתובתה משלם. אע"כ צריך לפרש כפי' רש"י דעיקר תקנה דמתני' שישכים לב"ד היינו כדי שיצא הקול ויבואו עדים ונהי דאף לפי שיטה זו נמי יש לדקדק דלקמן ד' י"ב גבי וניחוש שמא תחתיו זינתה משמע דכל היכא שאינה מפסדת כלל מכתובתה ונאמנת בטענתה אינו משכים לב"ד ואין הקול יוצא ומש"ה אוקמינן התם כשקידש ובעל לאלתר אלא דמ"מ כיון שהדבר תלוי בטענתה לעולם יבא לב"ד כדי שיתברר ויבואו עדים כיון דמוכת עץ לא שכיח כ"כ לא סמיך עלה וכן אונס נמי לא שכיח כמבואר לקמן אבל לשיטת התוס' כאן אי לא משמע להו עיקר תקנתא כדי שיבואו עדים א"כ קשה טובא וצריך לדחוק ולומר דמ"מ אהני תקנת חכמים אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי או שתשתוק ועיין מה שאפרש עוד בסוגיא דפתח פתוח ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא מייתי אביי ראייה אלא שהוא בקי כו' דאם אינו בקי עכ"ל. בלא"ה נמי עיקר מילתא דאביי היינו דמייתי ראיה שהוא בקי כדמשמע לקמן מפי' רש"י ותוס' אלא שחידשו בתירוץ זה דאם אינו בקי פשיטא ליה לאביי שאין הקול יוצא. מיהו בעיקר קושית התוס' אפרש לקמן באריכות אי"ה גבי מימרא דאביי עיין שם:

בא"ד תימא דהכא משמע כו' ובפ"ב דגיטין איכא מ"ד כו' דזנות לא שכיח עכ"ל. ונראה דמעיקר' לא קשיא להו אפשטא דמתני' דאיכא למימר נהי דלא חיישינן שזינתה ברצון משום דרוב נשים בחזקת כשרות הם מ"מ לזנות דאונס חיישינן לענין איסור כהונה. ובלא"ה אשכחן שעשו כמה מעלות ביוחסין דאיסור כהונה ולא סמכינן ארובא כמו שיבואר בפירקין ובכמה דוכתי משא"כ עכשיו שהוכיחו התוס' דמשום אשת כהן לחוד לא הוי עבדי תקנתא לכל הנשים שינשאו בד' אלא דאהני נמי תקנתא לכל הנשים א"כ מקשו שפיר דזנות דרצון לא שכיח וע"ז מתרצין דנהי דזנות דרצון בעדים נמי שכיח לפי שיטת רש"י אפ"ה בעדים והתראה לא שכיח. ונראה בכוונתן דאע"ג דמסתמא כיון דאיכא עדים יתרו בהן כדי לאפרושי מאיסורא אפ"ה לא שכיח שתקבל התראה ולענין קטלא דאיירי בגיטין לעולם אינה נהרגת עד שתקבל ההתראה ותאמר אעפ"כ כדאיתא במסכת סנהדרין כנ"ל וק"ל:

בד"ה מפני מה אמרו וכו' אין שואל הטעם וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דמעיקרא הוי סבר רב יוסף דקשיא ליה לשמואל לישנא דמתני' דכיון דעיקר תקנת חכמים היה משום טענת בתולים א"כ הוי להו למימר שנבעלת בה' ומפני מה אמרו נשאת ליום ד' ונהי דהוי סבר דממילא כיון שנבעלת בה' נישאת בד' דאורחא דחופה ביממא כמ"ש המרדכי אכתי לא הו"ל להניח העיקר ולשנות הטפל ועל זה משני דבנישאת ליום הד' נמי אשמעינן דינא לענין מזונות דמרביעי ואילך צריך להעלות לה מזונות שהוא יום הראוי לנשואין. אלא דאכתי מתמה רב יוסף ואמר מרי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא דבלא"ה א"ש דקתני נישאת בד' משום טענת בתולים כמ"ש התוספת בד"ה ליום הד' משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא דהאי טעמא ניחא טפי דהוי תניא דמפרש טעמא כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים. וכתב המהרש"א דנקט ג' ימים משום דנפקא מיניה לענין מזונות דמטעמא דטענת בתולים היה צריך להעלות מזונות כיון שאין העיכוב לתועלתה משא"כ טעמא דשקדו הוא לתועלתה וכו' ע"ש. ואיכא למידק לפ"ז א"כ האיך יליף מהכא לחלה הוא הא אין העיכוב לתועלתה ולא מחמתה אלא דאיכא למימר דחלה הוא נמי העיכוב לתועלתה כדי שישמח עמה משא"כ טענת בתולים כיון שהיא יודעת שתמצא בתולה אין לה שום תועלת בזה אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים משמע דמחמת טענת בתולים נמי אין מעלה לה מזונות אם הגיע הזמן בחמישי בשבת כגון במקום שאין ב"ד יושבין אלא בב' וה' ודלא כמהרש"א וכן נראה מל' רש"י שכתב בד"ה לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ואי כשיטת מהרש"א דטעמא דמזונות מוכח מברייתא דקתני שקדו ג' ימים א"כ שפיר מצינן לפרש דלפיכך שמואל גופא דייק לה מברייתא מדנקיט שקדו ג' ימים ולא נקיט ב' ימים ע"כ מוכח דמפסדת מזונות אע"כ דמברייתא לא מוכח כלל שאין מעלה לה מזונות אלא שמואל גופא מסברא דנפשיה קאמר וא"כ לא שייך ל' לפיכך אלא כפירוש רש"י דר' יוסף מסיק לה ודייק מדשמואל. ובעיקר דקדוקו של מהרש"א דנקיט ג' ימים היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ואשמעינן אורחא דמילתא שיטרח ג' ימים ונפקא מיניה נמי למקום שב"ד יושבין בכל יום כנ"ל ודו"ק:

הקדמה

הקדמה

אמר המחבר מה אומר ומה אדבר. או מה חיילים אגבר. ואנכי מה. תולעה ורמה. חרס את חרסי האדמה. ידעתי מיעוט ערכי. שפל ברכי. וקוצר דרכי. ומיום עמדי על דעתי. ידעתי גם ידעתי. מה אמצא כי יגעתי. דיי שעתי. הלא צבא לאנוש וגבול. על ארץ הכבול. ואם יפנה אחר ההבל. ויסבול סבל. לסגל את הזבל. נפש הוא חובל. ואחריתו נבל. למעצבה יובל. ונפשו עליו תאבל. ע"כ חלקי אמרה נפשי. אשא עיני וראשי. לצור מלכי וקדושי. ומה לי יותר. אלך ואסתתר. בצל עליון יושב סתר. בד"א של הלכה. אולי אשא ברכה. מאלקי המערכה. לזכות את נשמתי. בהיותי על אדמתי. תקח את תרומתי. ולברוח מן הכבוד והחשיבות. הצודות נפשות רבות. לדרכים משובבות. כמ"ש חז"ל ומנחליאל במות. ועינים רמות. יהרסו איש תרומות. והיו סעיפי ומחשבותי מכונות. לבלתי השנות. מאין פנות. לנשיאות ורבנות. ואמרתי יהיה ה' עמי. להכיר את מקומי. ולילך בתומי. להפקיע את עצמי. ועמדתי על משמרתי. בבית תלמודי נסתרתי. לפי קט שכלי שניתי וגמרתי. אך לפי מיעוט השנים. והתחלפות הזמנים. זה מזה שונים. חברו עלי אנשי ריעי. שארי ומיודעי. והשיבו את מדעי. באמרם אם אתה לעצמך. ועל בינתך תשען ותסמך. מעט חכמתך בעצלתים ימך. ניעצך ויהי' אלקים עמך. הי' אתה לעם ה' למס עובד. עובד דומיא דעבד. ולא מפני הכבוד. כי אם לעמוד לפני העדה. לתורה ולתעודה. ולאל עליון תכנע ותודה. בכריעה וקידה. אינה מן המדה. לזכותך להשקות עדת צאן הקדשים ממי מעינך. אשר חננך. ה' עשך ויכוננך. ונעתרתי להם כי ראיתי מאת ה' היתה וישימני לאב"ד בין אנשי אפרתים בתחלה בק"ק וויטקיב יצ"ו ואחר זה בק"ק לעחויץ יצ"ו. יתברכו מה' במאודם וגופם. כי התרפסו בעדי ברצי כספם. וכלכלו אנשי ביתי מסת טרפם. אמנם בכל זאת לא הלכתי בגדולות. לעשות שום פעולות. בשביל שום רבנות. כי אמרתי הן רשאין ולא אתה. גם בחסדי ה' ובזכות אבותי הקדושים נ"ע. נתאספו אלי בהיותי שמה תלמידים הגונים. וחבירים מתוקנים. מחודדים ושנונים. והם היו שעשועי יום יום בלימוד שיעורים דאורייתא בש"ס ופוסקים בעיון נמרץ. ולמדתי מהם ע"י כל תלמיד חרוץ. עד מהרה דבריו ירוץ. ויד ה' היתה טובה עלי כל דבר הקשה מהם לתרץ. וגם הם דעתם נחו. כי גדלו והצליחו. ושושנים הפריחו. ומהם שלחו ענפים ושרשים. וגדיים נעשו תיישים. חכמי חרשים. אז אמרתי זאת היא המרגיעה ולא אהבתי לנוע. הלוך ונסוע. לקריות עליזות אשר דרשוני. ובאות נפשם בקשוני מביתי לא הפרשוני. וכ"ש דלא הוי אמינא. לעקור סיכא ומשכנא. לטלטל מאוונא לאוונא ממדינה למדינה. אך בזמן השערוריה אשר פור התפוררה הארץ בזמן המלחמות במדינות פולין בעת ההיא. ופעמיים הייתי בסכנת נפשי. מלבד ביטול בית מדרשי. וקבלוני פה ק"ק פתח פתוח דמיין יצ"ו המפורסמת לתהלה ולתפארת ודרשוני ממקום רחוק ראיתי כי יד ה' עשתה זאת להחיש מפלט לי. ויהי ה' עמי בדרך אשר הלכתי לעבור דרך וגבולים. עד אשר הביאני הלום. בשקט ושלוה. בלי חתחתים ומכשולים. ומצאתי את שאהבה נפשי פה קריה נאמנה חכמים וסופרים. המה הגבורים. הצוללים במים אדירים. ועדר הרחלים. פרי הלולים. יופי מכלולים. ישיבה חשובה ונשגבה מלאי דעת. חדודי מלתעת. בחיבה יתירה נודעת. הרימותי ידי לה' אשר לא עזב חסדו ואמתו ממני בזכות אבותי הקדושים נ"ע לתקוע יתד במקום נאמן. קרן בן שמן. מלא כרימון. ולישב על מכון שבת רבותינו ז"ל הגאונים נטע הגדולים וגבוהים עד שמי ערץ. הסוככים באברותיהם ירקרק חרוץ על במתי ארץ. ואודה ה' בכל עת אשר לא נכזבו ממני באר מים. ולרגל המלאכה היתה דים. ולרוות צמאונם מים חיים. והנה זה רבות בשנים רבים אומרים לנפשי להיות קובע בדפוס כיון החדושים שנתחדשו לי תלי"ת בישיבה בש"ס ופוסקים והשבתי להם דברים בטעמן. לא מפני שאנו מדמין. נעשה מעשה ידי אומן. כי הטירחא נפישא בשיעורא לברר וללבן כל דבר על מכונו. דבר דבר על אופנו. ולצחצח לשונו להיות משנה ברורה. לעין הקורא מסודרה. שיוכל לסקרו בסקירה והאיך לפניו מבוארה. בדרישה וחקירה.

אמנם ברוב הימים פניתי לסדר מעט מעט בעתות הפנאי ושקדתי שקידה רבה לפענ"ד בבירור וסידור הדברים לאמיתה של תורה בסברא ישרה. ואם במעט מן המקומות אשר כתבתי לחדד התלמידים מ"מ הסברות מיוסדות על אדני אמת לפי קט שכלי אקוה לה' כי יונעמו הדברים בעיני המשכילים כי לא חברתי לגדולים אשר בארץ כי אם לאנשים אשר כערכי ולחבירים המקשיבים לקולן של סופרים העשוי להתלמד. ואחת שאלתי מאת המעיינים כי בהרבה מקומות מלאתי כפי קוצר לשון ולא יצאתי ידי חובת ביאור מפאת הטירדות אשר הקיפוני בעת ההיא אמנם נכון לבי בטוח אם ידקדקו בלשוני ימצאום על נכון. גם מהם שכתבתי במקום אחד לא שניתי לכפלו וכתבתי לעיין שם ואם הוא בסוגיא זו לא הצרכתי לזה כי המעיין לא יראה חצי דבר באותו הסוגיא. וידעתי כי ימצא בר בי רב. תלמיד צורב. כולו אחוז חרב. יתמרמר ויתר ברב. ובכרעיו ינתר. מחתרת לחתור. הבנין לסתור. ודבריו יעתיר. לאמר הפלאה זו אינו יודע מה אתה סח. ובאמת דעתו בהיסח. ע"כ כאיל ידלג ויפסח. ואם ישים אליו לבו ויאזין ויקשיב. ולא יהיה נבהל להשיב. ובאמתה של תורה יחשוב. אז תהיה דעתו נוחה ותתיישב. ואם יגיעו הדברים אלי ניתנו להשבון. ושלא בפניו אין חבין. בשגם כתיב שגיאות מי יבין. ושאלתי מה' אלקים אמת. להעמידני על דרך האמת. בתורת אמת. והנה בחרתי לברר ולהוציא לאורה חידושי מסכת כתובות מקדם להיות למדתי מסכת זו בישיבה בטרם בואי הנה ובתוך לימוד המסכתא נתקבלתי הנה וחזרתי מתחלתה בפעם שניה בלימוד הישיבה לא הנחתי סוגיא וענין אחד שלא בררתי אותו בישיבה בשגם כי מסכתא זו היא כוללת כמה ענינים והראשונים קראוהו ש"ס קטן ע"כ אמרתי זה יצא ראשונה. ואשא עיני. לצורי וקוני. אולי יחנני. כי הוא החותך חיים ונותן ליעף כח יאמצני ויעזרני. לברר ולהוציא לאורה שארי חדושי המסכתות אשר המה בכתובים אצלי ופרושים נאים על סדרי התורה. והנה זה ימים רבים עלה בדעתי לקריאת שם כולל לכל חידושי הלכות ואגדות ספר הפלאה כי הוא נאות לו לעצם הכוונה כי הפלאה הוא לשון פירוש ובירור כתרגומו וכפירש"י בפרשת נשא כי יפליא כי יפריש וכמ"ש חז"ל לא ניתנה נזירות אלא להפלאה והוא לפרש בבירור כי זהו כל כוונתי לברר ולפרש דברי חז"ל וזה יגיעתי תמיד כל הימים. גם יש בלשון זה זכרון לחכמים הראשונים אשר נאמר בסילוקן הפלאה. וזכרון לבהמ"ק שמשם יצאה תורה שנאמר בה גם כן הפלאה וגם נרמז בו זכרון לשם אאמ"ו הגאון החסיד זלה"ה ושבטו ומשפחתו שמספר ספר הפלאה עם האותיות והכולל עולה למספר צבי הלוי הורויץ. גם נרמז בו חתימתי כי הפלאה הוא ר"ת הקטן פנחס לוי איש הורויץ כמ"ש הקדמונים שראוי לרמז שם מחברו. אך ישבתי בדעתי שיש לקרות שם פרטי לכל חלק מענין המסכתא ההיא שנתייסד עליה ע"כ קראתיו לחלק הזה בשם ספר כתובה ע"ש האמור במשנה והלא מספר כתובה נלמד. גם יש בו רמז לשם אאמ"ו הגאון ז"ל צבי הירש לוי ולשם אמי מורתי הרבנית מרת מלכה ז"ל כי מספר ספר כתובה מכוון במספר שמותם הקדושים ושם יה' שרוי ביניהן כי אמי ז"ל היא תתהלל אשה יראת ה' צנועה וחסודה וצדיקה בת הרב הגאון מהור"ר מרדכי ז"ל בן הרב הגאון מהור"ר צבי הירש ז"ל בן הרב הגאון מוה' זכרי' מענדל ז"ל יעלה זכרונם לטובה וזכותם יג"ע להגדיל תורה עד יחיש ה' מהרה. בנין בית הבחירה אמן. ולהיות כי לא רציתי להטריח רבות הגאונים הגדולים אשר בארץ בדבר הסכמות ושמתות ע"כ הנני גוזר בעצמי בגזירת נח"ש שלא ירים איש את ידו להדפיס חיבורי הן כולו הן מקצתו הן קונטרס אחרון בלתי ידיעתי ורשותי ולשומע יונעם ואשאל מאת ה' לזכות אותי ויתן את מתנת חלקי אשר חנני בתורתו הקדושה לחן ולחסד בעיני הדור ודורשיו. יראי ה' וקדושיו. וישמחו בו עדר צאן קדשיו. התלמידים המעיינים בעומק ההלכה ופירושיו. וכל המעיין ועוסק בספרי. יתברך מאל עילאה. בברכת ה' הרחבה והמלאה. וינצל מכל עמל ותלאה.

שמעו ולמדו ספר הפלאה לפ"ק

פתחא זעירא

יען זה רבות בשנים. אשר העירני הרועה בשושנים. בטרם הגדתי ההלכה לפני התלמידים הנקראים בנים. לפתוח ראשון בדברי אגדה ברום מעלות התורה וחבה יתירה נודעת לנו במתן תורתינו הקדושה בכתב ובעל פה ובמעלות לומדיה לשמה כמה נשגבה היא מאוד. ובמה יזכו לזה. והי' בזה תועלת לנפשי להמלט מרוח סועה הגסות והגאות ותועלת לחבירים המקשיבים לקולי להרבות חשקם ותשוקתם בעיון ההלכה לשמה. וגם להורות להם דרך ילכו בה. הנה גם עתה אשר זכני ה' להוציא לאורה חלק מחידושי אמינא אפתח אנא לנפשאי פתחא זעירא דלא להתנאה ביה כי אם לזכות נפשי ונפש החבירים המעיינים בחידושי ולהודיע גודל מעלת אחינו בית ישראל נוטרי כרם ה' צבאות מחזיקי תלמידי חכמים כמ"ש הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה כי בזה ימצאו הצלחתם. וה' הולך לפניהם לנחותם. והוא יישר אורחותם. ומאת המלך יותן להם ארוחתם. והקרן קיימת להטיבם באחריתם. והמשכילים יזהירו באזהרה לקבוע עתים לתורה. ערוכה ושמורה. ואף דנקיטי להו נגרי הברייתא. לא יעידון מפתגמי אורייתא. לאוטבא להון בקדמייתא ובתרייתא:

האל עלי גומר. מפתח שפתי ישמור:

ואפתח ואומר:

ברוך אלהינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת ונגלה כבודו לעין כל על הר סיני להודיע חבתו לעם סגולתו ודבר עמהם פנים בפנים כאמור פנים בפנים דבר ה' עמכם בחורב פי' פנים הוא רצון גמור (כמו שמצינו בהפוכו ויהפכו אלי עורף ולא פנים) שהראה פנים מסבירות ואהבה רבה כמו שכתוב במדרש שנתקנאו כל האומות ואמרו מה ראה אומה זו להתקרב יותר (עמ"ש בפנים דף ז' ע"ב פירושו) ואנחנו ישראל עמו קבלנו מלכותו עלינו ברצון גמור ובאהבה ודביקות לשמו יתברך כמו שפירש"י בפסוק בפרשת יתרו ויגד משה את דברי העם אל ה' שאמרו רצונינו לראות מלכנו ולא על ידי שליח כי אם כולם יחד מגדולים ועד קטנים שמעו מפי הגבורה:

א) ובפירוש התורה כתבתי לפרש הפסוקים שם ומשה עלה אל האלהים וגו' לאמור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה וגו' ויענו כל העם וגו' יש לדקדק כפל הדברים שהתחיל כה תאמר וסיים אלה הדברים עיין פירש"י שם. ותו דנראה כסתירה שהרי אמרו גדול משה מכל הנביאים שכל הנביאים נתנבאו בכה ומוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר וכאן התחיל בלשון כה וסיים בלשון אלה הדברים דהוי כמו זה הדבר אלא שהוא לשון רבים. ותו שבתחלה כתיב ויקרא לזקני העם והדר כתיב ויענו כל העם וגו'. ותו דמה ענין שאמרו על זה למשה רצונינו לראות מלכינו. ונראה להבין על פי פשוטו דהא פירש"י כה תאמר לבית יעקב בלשון רכה ותגיד לבני ישראל דברים הקשים כגידין שהם העונשים שבתורה והענין כי בני ישראל שהם זקני העם בעלי חכמה כמו שכתוב והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שבחכמתם חכמו והשכילו גודל המעלה נפלאה כי בחר ה' בנו לעבודתו הם יקבלו בפנים ורצון גמור אפילו אם ישמעו העונשים והם נוראים מאוד בנפשותם יערב להם אהבת השי"ת בכל נפשם ומאודם כמו שכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל בית יעקב הם יתר העם שהם לא השיגו חכמה יש לחוש פן יסוגו אחור בשמעם העונשים החמורים ובגודל אהבת השי"ת יעקב חבל נחלתו לא ידח ממנו נדח כקטן כגדול כולם יחד כלולים באהבתו לקרבם אליו ולהורות להם דרך עץ החיים להטיבם ולהחיותם כל הימים על כן לא רצה להודיעם העונשים. ולפי זה היה אצל זקני העם תנאי כפול אם שמוע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה וגו' וכן אמר להם ההיפך ואם לא תשמעו כאמור בפרשת בחוקותי אבל לבית יעקב לא היה תנאי כפול שלא אמר להם ההיפך וקי"ל דכל תנאי שאינו כפול אין התנאי קיים אלא שכתבו הפוסקים והאריך בזה בספר גט פשוט דכל תנאי שנעשה על ידי שליח אינו צריך לכפלו כי אדעתא דהכי נעשה שליח. והנה ידוע שענין משה שנתנבא בזה הדבר הוי הנבואה כאלו שמעו מן השי"ת בעצמו כמו שכתבנו בפסוק (דברים סימן ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות וגו' ופרשנו שם באריכות שטענתם היה כיון שראו שהנבואה של משה היה שהשכינה דברה עמו מתוך גרונו והיה מתקיים על עמדו. וזהו את האדם ר"ל עמו שהשכינה עצמה מדברת בשעה שהוא מדבר אמרו שאין הפרש כל כך אם הם לא ישמעו הדבור מפי השי"ת אלא מפי משה. ואף שבתחלה לא רצו על ידי שליח היינו לפי שסברו שהוא כמו נבואה אחרת שנתנבאו בכה. אבל כשראו מעלת משה ערבה להם לשמוע מפיו. ובזה מובן כיון שעלה במחשבתו יתברך שלא לכפול התנאי לבית יעקב על כן אמר שיתנבא להם בכה ואז הוי על ידי שליח שאין צריך לכפול והתנאי מתקיים אבל לבני ישראל שהם זקני העם שצוה להם בתנאי כפול צוה לומר בלשון זה הדבר. והיינו דקאמר אלה הדברים אשר תדבר לבני ישראל שהוא כמו זה הדבר כנ"ל וכן עשה משה לכך קרא תחלה לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה ר"ל בזה הדבר והודיע להם דברים שקשים כגידין. אבל כששמעו זה יתר העם ויענו כל העם כל הדברים וגו' שענו כולם כאחד אנו רוצים לקבל עלינו גם העונשים ואין אנו רוצים על ידי שליח. וזה שאמרו רצונינו לראות מלכינו והיתה התשובה כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם:

ב) והנה אמרו חז"ל בפסוק ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם ונתקשו בזה המפרשים דהא רצו ישראל בכל לבבם לקבל את התורה ולמה הוצרך לזה. ואפשר לומר על דרך הפשוט כי ענין אהבה יתחלק לשני פנים. האחד אהבת איש את רעהו לעשות רצונו למלאות אשר ישאל ממנו וככל היוצא מפיו יעשה זהו נקרא אהבת רצון לבד ולא אהבה עצמית ואמיתית. והב' הוא אהבת אב לבנו אהבה עצמית כי הוא עצם מעצמיו ויחוש בכל נפשו לטובת הבן באמיתות לפי הבנתו. ואף אם יהיה נגד רצון הבן אשר מחמת חסרון הכרתו בטובת עצמו ימיר רע בטוב. והאב האוהב את בנו יכפהו וייסרהו לפעמים עד שיעמידהו לבחור בטוב האמיתי ולמאוס ברע אשר נטה אליו מחמת רצונו ותאותו הגרועה. והנה השי"ת באהבתו אותנו אין כל פה אשר יכול לספר רוב טובותיו. אמנם הטובה הגדולה שבכולן היא נתינת תורתו שהיא חיינו ואורך ימינו ורצה השי"ת להתגלות ולהודיע שאוהב אותנו אהבה עצמית ולא אהבת רצון על כן כפה עלינו ההר כגיגית להודיע שלא מחמת אהבת השלמת רצוננו עושה זה כי אם באהבתו האמיתית לחיותינו ולגדלותינו לעולם. וזהו שאמרו חז"ל בריש ע"ז שיאמרו האומות כלום כפית עלינו ההר כגיגית באמרם הרי ראינו בעינינו שאהבתך לישראל הוא אהבה עצמית ולא מחמת שרצו ואמרו נעשה ונשמע. ומה שאמר דוד המלך ע"ה רצון יריאיו יעשה דמשמע מחמת אהבת רצונם. יש לפרש המשך הכתוב דבתחלה אמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והדר קאמר רצון יריאיו יעשה נראה כלשון כפולה ומסיים ואת שועתם ישמע ויושיעם נראה כסותר דאינו ממלא רצונם אלא אם ישוועו לפניו ואז יושיעם מצרת נפשם. ולפמ"ש הוא מובן דבתחלה אמר דקרוב ה' לכל קוראיו והיינו אם יקראוהו באמת ר"ל בטובה אמיתית ועצמית קרוב ה' אפילו קודם שיקראוהו יענם כאמור טרם יקראו ואני אענה לכך כתיב לשון עתיד יקראוהו באמת. אבל אם קוראים בטובת רצונם ואינו טובה באמת היה ראוי שיעשה כאב לבן שאינו חושש לרצונו כיון שאינו טובתו אך באמת כשהאב שומע צעקת בנו והוא מתמקמק ומצער מאוד בטעותו שסובר שזה טובתו ורואה האב שצער הזה יזיקהו מאוד ויגדל מן ההיזק כשימלא שאלתו. אז רחמי האב על הבן למלאות שאלתו אף שאינו טובתו ויזיקהו. יחזיק האב הרע במיעוטו ויחשוב איזה תועלת לרפאות אותו במה שיזיקהו בהשלמת תאותו. וזה שאמר הכתוב רצון יריאיו יעשה באופן כי ישמע שועתם מאוד. אזי ממלא רצונם. ואחר כך יושיעם מהיזק זה:

ג) ועל כל הטוב אשר הגדיל עמנו בקבלת התורה יותר הפליא חסדו עלינו בתורה שבעל פה הנמסר לנו מפי משה רבינו ע"ה אשר קיבל מסיני בארבעים יום וארבעים לילה להביננו ולהעמידנו על עיקרי יסודי ונימוקי משפטי התורה לפענח צפונים ולגלות מסתורים כי לולא תורה שבעל פה אין אתנו יודע עד מה ואפילו במצוה אחת. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. יש להבין דהוה ליה למימר אלפי כסף וזהב דרך לא זו אף זו. ונראה על פי מה שאמרו חז"ל בריש פרק הזהב דדהבא אף דחשיב טפי פירא הוא לגבי כספא דחריפא טפי ומזומנת לאדם לשמושו והוצאתו, והנמשל דאף דתורה שבכתב קדושתה מעולה יותר מתורה שבעל פה מכל מקום לצורך חיותינו וטהרת נשמתינו להתדבק במצות ה' וחוקותיו הוא צורך יותר בתורה שבעל פה כי היא חיינו ומורה לנו הדרך החיים בכל מצוה ומצוה. וזהו שאמר טוב לי תורת פיך לכלול תורה שבכתב ושבעל פה שהיא טובה לי להנאתי לצרכי לתקן נשמתי מאלפ"זב וכסף ר"ל יותר מחשיבות הזהב ואפילו יותר מחריפות וצורך הכסף. והרבה מהמפרשים כתבו כי עיקר שכפה עליהם ההר כגיגית היה בשביל תורה שבעל פה ולכך היה עונש עדת קרח בבליעת הארץ בחיים בשביל שכפרו במשה שהוא בתורה שבעל פה ומתוך זה נשתבשו בעיקרי הדת כמו שאמרו בטלית שכלו תכלת. ובמדרש איתא בזאת תדעון בזאת התורה אשר שם משה וגו':

ד) ובפרושי התורה כתבתי דמה שאמרו לא נעלה המעט כי העליתנו מארץ זבת וגו' שטענתם היה שמה שכפה להם ההר והכריחם בעונש מיתה לקבל עליהם תורה שבעל פה היה מחמת שעל מנת כן הוציאם ממצרים כמו שכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה וכיון שכפרו בטובה שאמרו שהיה ארץ מצרים ארץ זבת וגו' אם כן בחנם כפה עליהם ההר להמיתם. וזהו שאמרו להמיתנו במדבר. ובזה פרשנו מה שאמר משה בקר ויודע ה' וגו' ופירש"י כשם שאי אתם יכולים להפוך בקר לערב וכו' ענינו מובן על פי מה שכתבנו שם דטעם שכפה עליהם ההר כדכתיב ויוצא משה את העם וגו' ויתיצבו בתחתית ההר. ואמרו חז"ל ויוצא בעל כרחם של ישראל שלא רצו לקום בבקר והקימם משה בעל כרחם. נראה משום דקי"ל במסכת מגילה דף כ' ע"ב דמעמוד השחר יממא ונפקא מקרא דנחמיה והוא הלכתא למשה בסיני ואתא נחמיה ואסמכה אקרא והם לא רצו בתחלה לקבל ממשה זה והוציאם בעל כרחם מפני שכבר שרתה השכינה כפירש"י לקראת האלהים לכך מיד השי"ת כפה עליהם ההר שיקבלו תורה שבעל פה מפי משה. וזהו שאמר להם כשם שאי אתם יכול להפוך בקר לערב שעל ידי זה כפה ההר עליהם כן כל דברי תורה שבעל פה. ויש לפרש בזה מה שאמר ישעיה (סימן נ') ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעוף דבר בבקר בבקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים ענין לשון למודים הוא שאמר ממדבר מתנה דכל אדם יש לו חלק בתורה שבעל פה והוא המתנה מאת ה' כמו שכתוב ובתורתו יהגה שנקראת תורתו שהיא במתנה וכמו שיבואר לקמן וזהו שאמר נתן לי לשון למודים תורה שבעל פה הנאמרים בלשון וזהו שאמר לדעת לעות את יעוף דבר שנאמר בו התעיף בו עיניך כמו שאמרו חז"ל. וזהו שאמר בבקר בבקר שתי פעמים על דרך שפירש רש"י בפרשת בא לא תותירו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר לבקרו שהוא עמוד השחר. וזהו שאמר בבקר בבקר ושזה היה התחלה מפי משה שיקומו בעמוד השחר. הוא יעיר לי אזן לשמוע ר"ל תורה שבעל פה שנאמר מפי השמועה כלמודים כתורה שבכתב ובעבור זה היה ענשם של עדת קרח בבליעה כענין שהיה בכפית ההר שאומר להם שם תהא קבורתכם. וגם יש ליתן טעם מפני שהכופר בתורה שבעל פה קשה תשובתו כמו שכתוב הפורש ממינות מיד מת אם כן המיתה הוא לסימן פרישתו ולהורות שלא חזרו בתשובה נבלעו ונידונים בחייהם. ואז ידעו שלא חזרו בתשובה דאם כן היו מיד מתים וזה שאמר הכתוב ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם ר"ל בזה שירדו חיים נודע כי הרע עדיין במגורם בקרבם:

ה) והנה אמרו חז"ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' וכן כל דור ודור התורה מקובלת בידנו כמפורש בסדר קבלת הדורות ברמב"ם ז"ל. ועל זה נאמר יעקב חבל נחלתו ופירשו חז"ל כחבל זה הקשור נימא בנימה כן נשמותינו קשורות ומושרשות זה בזה מדור לדור ועל ידי שורש נשמתינו התורה מושפעת עלינו זה מזה ממשה רבינו ע"ה עד שמגיע אלינו. אמנם אמרו חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה ר"ל כמו שהלבנה אינה מאירה אלא מן החמה הזורח אליה כן היה הפרש בין משה ליהושע שקבל ממנו וכן בכל דור ודור כמו שאמרו חז"ל בפסוק וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו וכו' הרי דמקרי ביאת השמש אע"ג דזרח השמש משום דאין דומה שמשו של המקבל לשמשו של המשפיע כמשה ויהושע ואף לאחר זריחתו מכל מקום נקרא בא השמש אלא השני נקרא שמש שמאיר להבא אחריו בדור שאחריו וכן הוא עד עתה. והענין לטובת כל דור ודור כפי כח המקבל שבדור כן הוא דורשיו שאי אפשר שיקבל מאור היותר מכח שכלו כמו שאמרו חז"ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו' ופירש"י שראה שאין העולם כדאי וגנזו לצדיקים וכו' וכמו שנאמר ויתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך כשם שאי אפשר לאדם לקבל אור גדול יותר מכח ראיית עיניו ויתרון האור יחשיך עיניו עד שלא יראה כלום כן יתרון החכמה שאם לא ישיגוהו ולא יקבלוהו הוא דומה לו לסכלות. וזה שאמרו חז"ל בכל מאודך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודד לו במאד מאד. ר"ל שהשי"ת ב"ה משפיע ומודד מדה לכל אחד ואחד כפי כח המקבל שלו וזהו טובתו:

ובחידושי התורה פרשת יתרו כתבתי לפרש מה שאמר הכתוב רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ופירש"י אפילו אחד חשוב לפני רב. ויש לדקדק דאחר זה כתב אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם לשון רבים ובמכילתא הובא בילקוט פרשת יתרו איתא רד העד בעם פן יהרסו פן ידחקו ונפל ממנו רב מלמד שניתן רשות לשלוחים לחבל. ד"א אפילו רב אחד מהם שיפול ה"ל ככולם שאחד מעכב על ידי כולם ע"כ. נראה להבין דבריו על פי פשוטו דצריך להבין תשובת השי"ת למשה ששאל לא יוכל העם לעלות כי אתה העדות בנו לאמור הגבל ההר ועיין פירש"י שנדחק לפרש בזה. ויש לומר דידוע כי מחנה ישראל היה שלשה פרסאות והנה בשעת קבלת התורה אי אפשר שיעמדו כולם יחד על הגבול של הר סיני ובודאי היו עומדים הרבה מהם זה אחר זה והנה העומדים אצל הגבול ודאי יהיו נזהרים שלא יכנסו לפנים אבל אותן שעמדו מאחוריהם זה אחר זה שאינם סמוך לגבול היה החשש שאם ידחקו זה את זה שהרי אין להם איסור שהם רחוקים מן הגבול ואז ידחקו לאותן הסמוכים לגבולים שבעל כרחם ידחו לתוך הגבול לכך אמר ונפל ממנו רב שאפילו אחד הסמוך יפול חשיב לפני רב אבל כל אותן שעומדים מאחוריו אין להם משפט מות שלא עברו את הגבול וזהו שאמר שלא ידחקו ושלא יהיה כתימה הרי השי"ת יודע מחשבות ואונס רחמנא פטריה הרי זה שבא לתוך הגבול אונס הוא שנדחה מן אותן שאחריו. על זה אמר מלמד שניתן רשות לשלוחים שכל מי שבא לתוך הגבול יחבל אותו והם אין מבחינים בין אונס לרצון. ובזה מובן דבתחלה כתב ונפל ממנו רב שלא היה האזהרה בתחלה אלא על העומד סמוך לגבול אבל אחר כך שהזהירן שיעמדו כל העדה כל אחד על מצבן שהעמידו משה ולא ידחקו זה את זה אם כן אם יזוזו ממקומם יעברו כל אחד על אזהרתו לכך כתיב העונש בלשון רבים:

ו) אמנם יש לומר הענין של אזהרה זו שמשה רבינו ע"ה בחכמתו העליונה שהיה יודע רוחו של כל אחד היה מעמיד את כל איש ואיש לפ"ע כח שכלו והשגתו שיכול להתקרב להשי"ת יותר ואם היו מתקרבים יותר לא היו יכולים לסבול יתרון האור כמ"ש לעיל והיה חשש פן יפרץ בם ח"ו ולא עוד אלא שלא היה באפשרי לכל קטן וקטן מישראל שיקבל בעצמו. אלא על ידי התקשרות ישראל זה בזה היה כל אחד מקבל משלפניו ומשפיע לאיש שלאחריו והיה משה מקבל הראשון ואחריו אהרן מחיצה לעצמו שהוא קיבל על ידי משה ואחר כך הכהנים על ידי אהרן ואחר כך שאר ישראל יעקב חבל נחלתו כחבל הקשור נימא בנימא כן היו משפיעים זה לזה וכן נאמר לעתיד כי עין בעין יראו וגו' יראה פירושו פירוש עין הוא השגת מיני הנשמה ויתקשר השגת כל אחד על ידי עין השגה הסמוך למעלתו וזהו עין בעין כמ"ש עין שכל של זה בעין שכלו של חבירו הגדול ממנו ועל ידי זה יהיה נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר ר"ל שהראיה יהיה לכל בשר יחדיו דהיינו כל אחד על חבירו על כן הזהירם משה מאד כי לא זו בלבד שאם יתקרב יותר לא יוכל לקבל הוא עצמו אלא אפילו כל אותן שהם ראוים לקבל על ידי השגתו כולם יפלו שלא יוכלו לקבל כיון שלא ימצאו על ידי הסדר שסדרן משה וזהו ונפל ממנו רב ר"ל מאחד שיפול יפלו רב והיינו דקאמר במכילתא אפילו רב אחד מהם וכו' כנ"ל שאחד הסמוך לגבול שהוא המקבל הראשון להשפיע לכל אלו שאחריו מעכב על ידי כולם. והארכנו מזה בפרשת יתרו כי הוא שורש גדול בדור אחר דור שעל ידי קבלתו זה מזה מתקשרים נשמתם עד שמקבלים כל אחד חלק תורתו המקובלת בשעת מתן תורה בסיני על ידי השתלשלות הנשמות זה בזה. ויש בזה תוכחה מגולה לתלמידים המתפרצים ומתגדרים במעט השכל שלהם ובונים במה לעצמם ויש מהם כי בחלה בהם מאהבת הגסות רוח עד שיפערו פיהם להגדיל עצמם נגד גדולי ישראל שבדורות שלפניהם אשר לא יבינו שיחת דבריהם:

ז) והנה אמרו חז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים וכתבנו בחידושינו דהנה מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו שהיה להם עינים לראות והיו נקראים רואים כדכתיב (שמואל-א' ט',) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה ואחר כך כשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול כמו שאמרו חז"ל בפסוק ואזניך תשמענה דבר וגו'. ואחר כך בדורות האחרונים לא זכו גם לשמיעת האזן וכשראו שהתורה מתמעט התירו משום עת לעשות לה' לכתוב דברים שנאמרו בעל פה כדאיתא בגמרא אם כן ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלת להם עלינו. וזהו שאמרו דע מה למעלה ממך ר"ל הבט כמה מעלת למעלה ממך. עין רואה שהם הנביאים ואזן שומעת המשתמשים בבת קול ועתה ראה שכל מעשיך ר"ל שהוא משום עת לעשות לה' שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם והתירו להיות בספר נכתבים:

ח) עוד אמרו חז"ל במסכת שבת דף קי"ב ע"ב אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' יוסי דמן דיוקרת ושל רבי פינחס בן יאיר וכו' לכאורה אינו מובן אם נאמר שבני אדם יהיה שוים לחמורים וכל שכן אם גדולי חקרי לב אמרו זה בדורותם אם כן אנו גרועים הרבה מאוד מחמורים והוא נגד המוחש בראות. ויראה פשוט שהענין הוא שבדורות הראשונים היה משפיעים חכמים הגדולים הרבה חכמה ותבונה עד שהיה מתפשט בכל העולם ואפילו בבהמות. ועל דרך זה יש לומר אנו כחמורים שלהם שבדורות שלפניהם. ובזה מובן הא דקאמר ולא כחמור של רבי פנחס בן יאיר דלכאורה הוא מיותר דמהיכא תיתי נימא דוקא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ולפמ"ש דקאי על הדורות הקודמים היה אפשר לטעות דקאי על חמורו של רבי פנחס בן יאיר ומפרש דמיירי בסתם חמורים שלהם. ועל פי זה כתבתי דיש לפרש מה שאמר ישעיה הנביא ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע דהיינו דקאמר שמה שידעו חמורים בדורות הקודמים עתה ישראל לא ידע. ויש לומר שרמז בנבואה על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול כשנתנו לו דבר שאינו מעושר כדאיתא בריש מסכת חולין. ואין סברא לומר שמקיים החמור מצוה שנצטוו בה ישראל ואין הציווי על הבהמה. ויראה דאמרו חז"ל למדנו גזל מנמלה. משמע דנזהרים בעלי חיים בגזל אף שלא נצטוו והטעם דגזל הוא מן המצות הנקראים משפטים כמו שפירש"י ז"ל דאפילו לא נצטוו על הגזל ראוים לקיימו. ואם כן אף חמורו של רבי פנחס בן יאיר יש לומר דלא רצה לאכול מטעם גזל שאין התבואה של בעלים וכיון שיש בו חלק המעשר והוא גזל השבט כמו שכתבו התוספות בפסחים דף ל"ח ע"א והיינו דקאמר קרא וחמור אבוס בעליו שידע החמור מה שהאבוס משל בעלים. ועיין במסכת תענית דף כ"ד בחמורו של ר' יוסי דמן דיוקרת שהיה נזהרת גם כן בגזל והיינו כמ"ש:

ט) עוד אמרו חז"ל בריש מסכת ע"ז בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם אנו כמי שלא באנו לעולם. נראה פירושו מפני שהשכל באדם הוא גדל והולך לפי ערך השנים כמו שיבואר לקמן ומעת בואו לעולם והשכל מלובש בחומר עב מתחיל השכל לזכך מעט מעט את החומר ומאיר לו. וכונת חז"ל שאנו נגד אבותינו אי אפשר לשער אפילו אם נאמר כשכל של תינוק בן יומו אלא כמי שלא באנו לעולם כלל:

ובחידושי תורה כתבנו בזה דבר נכון ואין כאן מקום להאריך ואפשר להעמיד דברי חז"ל במה שאמר שלמה המלך ע"ה אל תתהלל ביום מחר כי אינך יודע מה ילד יום יש לומר כידוע שעולם הבא נקרא יום מחר כענין שאמרו חז"ל היום לעשותם למחר לקבל שכרם. והכוונה לבל יתהלל אדם כי יתחשב בעולם הבא לחכם כי באסיפת אל אבותיו דורות הקודמים לא ידע מה שיודע ילד יום נגדם שאינו אפילו כתינוק בן יומו אלא כמי שלא בא לעולם כלל. ואחר כל הדברים והאמת האלה נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים לזכות להבין דבריהם מעט כטפה מן הים אחר היגיעה והדקדוק בלשונם הצח והנקי ויש עוד בזה מעלה נפלאה ונשגבה מאוד להיות דבריהם ז"ל הם נאמרו מחלק תורתם שהוא שורש נשמתם וכמו שאמרו חז"ל בפסוק וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישינים ששפתותיהם דובבות בקבר. והיינו שבהזכרת דבריהם חלק תורתם מעורר שורש נשמתם למעלה ולהיות כי נשאר בקבר קיסטא דחיותא הקשורה בשורש נשמתם כדאיתא בזהר על כן בהתעוררות נשמתם מתעורר החיות שבגוף. וזהו פירוש הולך לדודי למישרים לשורש נשמתו ומשם הוא דובב. ומובן מזה כי העוסק בתורה בכוונה שלימה מתקשר בנשמת התנא או האמורא ההוא ומעורר אותו. ונראה שזהו שאמרו חז"ל שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הנה דקדקו בהם ובמשנתם הנה שמתדבק בהם ממש בשורש נשמתם:

י) ויש לפרש בזה דברי קהלת (סימן ז') טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי שמש כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. הנה התורה המקובלת לנו מרבותינו דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה היא נקראת נחלה כמו שכתוב וממתנה נחליאל וכמו שפירשו חז"ל והוא מקרא מלא בתורה צוה לנו משה מורשה. וזהו שאמר טובה חכמה עם נחלה כשאדם מדבק שכלו וחכמתו בנחלת אבותינו בתורה המקובלת לנו דור אחר דור עד ירושת משה שמקבל מהם ירושתו בהתקשרות הנשמות זה בזה. וזה שאמרו ביבמות דף ע"ב ע"ב ראית לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה. וזה שתקנו בברכת אהבה רבה בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים כן תחננו ותלמדנו. אמנם אף שיכול להתדבק בנחלת אבותינו ז"ל אף בדורות שאחריהם בירושה. מכל מקום הפרש גדול יש ברואה את רבו בחייו ומקבל מפיו ממש כמו בשעת קבלת התורה ונתבאר לעיל שקבלו זה מזה עד משה רבינו ע"ה וכן לעתיד שנאמר כי עין בעין כנ"ל. וכן אמרו חז"ל דאמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואלו חזיתיה מקמי הוה מחדדנא טפי. וזהו שאמר ויותר לרואי שמש כלומר דורו של משה שאמרו פני משה כפני החמה שראו באור השמש. וכן כל התלמידי חכמים נקראים על שם השמש כמו שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה וכו' והוא הוראה גדולה שיתדבק תלמיד ברבו דביקות נמרץ כדכתיב ביהושע לא ימיש מתוך האהל. ומתוך זה שמתדבק ברבו בראותו בחייו מתדבק יותר בנחלה המקובלת מדור דור. וזהו שאמר כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שמצינו ירושה בכסף כן הוא ירושה בתורה בנחלת אבותינו אשר הורישו לנו דור אחר דור. ועל זה אמר שיותר הוא ירושת התורה מזה שירושת הכסף כשיורש מאבותינו החיים יורשים את המתים אבל אין המתים יורשים את החיים כמו שפירש"י מדברי חז"ל (בפרשת פנחס) משונה נחלה זו כו' אם כן אין זה התקרבות כל כך. מה שאין כן בחכמה הוא דביקות גדול בירושה זו שהרי כשם שהוא יורש מהם כמו כן הוא מחיה אותם בקבר ושפתותיהם דובבים כמ"ש לעיל בפסוק הולך לדודי למישרים וגו' הרי אין לך דביקות באבותינו יותר מזה שבירושת החכמה תחיה בעליה ונשמתו מתקשרת בנשמתו ממש. ויש בזה להבין מה שהזהירו חז"ל מאד מאד שלא לקרות בספרי החצונים ואמרו בחוקותיהם לא תלכו בחקיקותיהם לא תלכו (דהיינו דעות כוזבות המכחישות את מציאות השי"ת ומטים מדרך המוסר) כי מלבד שהם חקקי און ומכתבי עמל וממשיכים לדעות חצוניות רחמנא ליצלן מדעתא דידהו ויותר מזה כי מתדבק ברוח אחרת רעות רוח אשר מפיו יצאו הדברים ומסך בו רוח עועים משורש ההוא כמו שאמר הכתוב וילכו אחר ההבל ויהבלו שומר נפשו ירחק מהם כמו שהזהיר בזה שלמה בספר משלי הרבה מאוד בזה ויבחר בחיים בתורת ה' ובמשה עבדו ובתלמידיו חכמינו ז"ל להטיבו באחריתו כל הימים:

י"א) ויש לפרש עוד מה שאמר בצל החכמה בצל הכסף דרך או או. כי באמת הרוצה להתדבק בחכמת התורה להיות לו לנחלה ולהחיות את נפשו בחיות העליון האמיתי וקיים לנצח צריך להשליך מנגדו אלילי כספו ולא יתאוה לאסיפת הון שהוא מתנגד לחשק דביקות החכמה כמו שכתוב וממדבר מתנה ואמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ר"ל דור המדבר שהם לא פנו אל רהבי כסף וכל מחשבותם היה לנחול את התורה והיינו דקאמר ויותר לרואי שמש דהוא דורו של משה כמ"ש לעיל. וזה שאמר הכתוב ואשר אין לו כסף לכו שברו בלא כסף וגו' פירוש אשר אין לו תאות כסף כענין שאמר דוד המלך ע"ה כי עני ואביון אנכי שלא היה בלבו שום תאות עושר. ועל דרך זה אמרו חז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל שהוא מדת הנשתוה בעיניו העושר ותענוגי עולם הזה כאלו אינם. ועמ"ש בעובדא דרבי (לקמן דף ק"ד) שאמר שלא נהניתי. וכן הוא אומר לעתיד ביום ההוא ישליך איש את אלילי כספו וגו'. ומלאה הארץ דעה והוא לעת התחיה העתידה לבא. והיינו דקאמר ויתרון הכשר דעת החכמה תחיה בעליה ר"ל דור שהחכמה תחיה אותם ויבולע המות לנצח:

יב) ויש לפרש עוד בזה מה שאמר ישעיה הנביא למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלי לשבעה והוכיח בזה מעלת התורה המשביע את האדם כמו שאמרו חז"ל בפסוק ושבע ילין וגו' המשביע עצמו מדברי תורה וכו' על כן ידמהו הכתוב ללחם המשביע. ופרשנו בזה מה שתקנו בתפלת שבת כולם ישבעו ויתענגו מטובך שהוא מעלה נפלאה בתורת ה' ובמצותיו שבמדת בשר ודם יתהפכו הענינים יש שביעה בלא עונג ויש עונג בלא שביעה כגון במרבית אוכל ימצאו בו שביעה גמורה אבל כשישבע ימאס בעיניו כמו שכתוב ונפש שבעה תבוס נופת. וברבות הכסף תתהפך ענינו כי לא ימאס במלא ביתו כסף וזהב. אבל אין לו שביעה כמו שאמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף. אבל במדת הקב"ה כלי מלא מקבל (כדאיתא בברכות דף מ"ב) בא וראה שלא כמדת הקב"ה וכו' וכמו שאמרו במשנה מינה לא תזוע שאין לך מדה טובה הימנה ר"ל שלא כמדת בשר ודם אלא שיותר שירבה למודו וישבע מאוד יותר יערב ויתענג בה תענוג נפלא. וזהו כולם ישבעו ויתענגו שלאחר השביעה יתענגו בה ולא יזוע ממנה ואין לך מדה טובה מזה:

ובחידושי מסכת ברכות דף כ"א ע"א כתבנו טעם אהא דאיתא שם דמצינו ברכת התורה לפניה מן התורה וילפינן לאחריה בקל וחומר ובברכת המזון מצינו לאחריה מן התורה וילפינן לפניה בקל וחומר עיין פירוש רש"י שם דילפינן מה זה דאינו מפורש בה. ואינו מובן דלא מצינו כה"ג אלא אמרינן בכה"ג אלא כל חד תיקו אדוכתיה. ויש לומר דהטעם בזה דמדחזינן דכתב התורה בזה ברכה לפניה ובזה ברכה לאחריה קשה הא כל אחד יליף בקל וחומר מאידך ואם נימא דכל חד תיקו אדוכתיה אין לנו שום טעם בזה למה בזה אמרה תורה הכי ובזה הכי וכל היכי דאיכא למיהב טעמא עדיפא טפי אם כן לפי מה דאיתא שם בריש פרק כיצד מברכין דף מ"א דאיכא סברא למימר דברכת המזון לפניה הוא קל וחומר מלאחריה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. והטעם דכשהוא שבע הוא נמאס בעיניו ואפילו הכי מברך כל שכן לפניה שהוא תאב לו. ובדברי תורה הוא להיפך דכל מה שלומד יותר יתאוה יותר ותאב לו וחשוב בעיניו אם כן איכא קל וחומר איפכא מדמברך לפניה שאינו תאב כל כך ושפיר ילפינן מן התורה סברא זו דכשהוא שבע מברך וכו' כיון דחזינן במזון כתב לאחריה ובתורה הוא לפניה על כרחך דסמכה התורה דנילף בקל וחומר כשהוא שבע מברך וכו' כנ"ל. וזהו שאמר הנביא ויגיעכם בלי לשבעה שהוא מיגע את עצמו שלא ישבע שכל מרבה הונו מרבה עליו תאותו ודאגתו מה שאין כן בתורה ועוד הוכיח בזה שאמר למה תשקלו כסף שהעוסק בתורה בטוח הוא מאת השי"ת שיצליח בה כמו שכתוב יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. אבל בעוסק במשא ומתן אינו בטוח והוא על משקל ריוח או הפסד וכמו שאמרו דורות האחרונים שעשו מלאכתן עיקר זה וזה לא נתקיימו בידיהם. על כן הוכיח למה תשקלו כסף ותאחוז את הספק ותניח את הודאי בטוח:

י"ג) והנה אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ענינו לפי פשוטו כי הלימוד לשמה אינו אלא לאחר שישיג האדם גודל מעלות התורה כי נשגבה היא מאוד כמו שאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי העולם הבא. ולא יצויר במעלתה תשלום שכר שהיא למעלה ממנה כי כל העולמות נבראו על ידה כמפורש במשלי (סימן ג') ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכמו שכתוב בראשית ברא וגו' בשביל התורה שנקרא ראשית ולא עוד שאמרו חז"ל כי כאשר השמים החדשים אשר אני עושה שעל ידי התורה נבראו עולמות חדשים ואם כן היא גדולה מאוד מהם. וזהו שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ענין פרס הוא לשון חצי דבר כפירש"י בכמה מקומות והיינו שכל השכר שרוצה לקבל הוא אינו בשלימות:

אמנם כבר פרשנו בחידושינו מה שאמר במתניתין הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. לכאורה נראה כסותר מה שאמר תחלה שאי אתה יודע ואיך יחשב במה שאינו יודע. אך הפירוש הוא שבאמת אין ליתן גבול לשכר המצוה. אלא שהוא לפי החשיבות המצוה אצל האדם אם היא חשובה אצלו אלף זוז שאם יזדמן לו ריוח אלף זוז אם יבטל מן המצוה והוא מניח הריוח ועוסק במצוה בודאי לא נפחת שכרו מאלף זוז. וזהו שאמר הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה כי כפי מה שחשובה בעיניו בודאי לא יפסיד מזה והיינו דקאמר ושלל לא יחסר ר"ל מה שהוא שוללת ממך שהוא הפסיד המצוה שעל ידי שהוא עוסק בה מניח מריוח תדע נאמנה שמה שהוא שוללת ממך לא יחסר וכנגד זה יהיה שכרה. וזהו שאמר שאין חילוק בין מצוה קלה לחמורה שלא ניתן קיצבה לשכר המצות אלא שהאדם בעצמו קצב שכרו ואם יחשב יותר אצלו ירבה שכרו יותר ואם יתחשב אצלו יותר מכל השכר שבעולם הבא באמת אין שיעור לשכרו. ועל זה אמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא. אמנם בהגיע למעלה גדולה ונפלאה זו אין שום מציאות ליתן לו שכר יותר מן המצוה עצמו כמו שאמרו חז"ל שכר מצוה מצוה והוא שמתענג תענוג נפלא בקיום המצוה. וכמו שאמרו חז"ל הובא בילקוט בפסוק וחנותי את אשר אחון אין אני חייב לשום בריה ומה שיעשה אדם מצוה הוא מתנת חנם שנאמר וחנותי וגו' עכ"ל ר"ל שהעלהו השי"ת במעלה שהבין בשכלו האמיתי וראה באמת שאין צריך ליתן שכר כי המצוה שוה יותר והיא בעצמה שכרה. ומה שנתתי להם את המצות הוא מתנת חנם. כמו שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. ויש לפרש בזה המשך הפסוק ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו' שהראה לו כל חיי עולם הבא והראה לו מעלת המצוה כשהיא רק מיוחדת לשם ה' לבד והבין שהיא גדולה מכל חיי עולם הבא ועל זה אמר וחנותי וגו' וזהו שאמר דוד המלך ע"ה ראה ה' כי פקודך אהבתי כחסדך חייני שהיה אוהב המצות יותר מכל. אם כן איני צריך תשלומי שכר כי הם בעצמם שכרי והחיות שלי הוא מצד החסד והארכנו בזה בפרשת ואתחנן שאמרו חז"ל שבקש חיותו במתנת חנם כדי לקיים המצות:

יד) אך האור הגנוז ומופלא הזה שיאירו עינים הטהורים השכליים לא ישיגוהו האדם בהיותו עכור ומלובש בחומר הגופני כי עיני הגשמיים הם מתנגדים ומחשיכים עיני השכל כמו שאמר הכתוב הסבי עיניך מנגדי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחטא אדם הראשון שנתגשם בגופו ונפקחו עיניו הגשמיים אז נחשכו עיניו הרוחניים. ובתחלה קודם החטא שהאירו עיני השכלים לא היה מכיר כלל בעניני הגשמיים ומאפס ותהו נחשבו לו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה הט לבי וגו' העבר עיני מראות שוא בדרכך חייני. כי העולם הזה נקרא עלמא דשקרא אבל יש הפרש בין שקר לשוא כמו שפירש"י ששקר הוא שהוא באפשרי קצת להאמין אלא שנודע אחר כך שהוא שקר. אבל שוא הוא אומר על העץ שהוא זהב ונודע שאינו בשעתו וכן העולם הזה בעיני כל ישראל מאמינים כל אחד שבבואו לעולם העליון האמיתי וקיים לנצח אז יתודע לו שכל הדמיונת שהיה בעולם השפל הוא שקר אבל מי שזכה לעינים הטהורים בעולם הזה ידמהו בשעתו לשוא ולא יתכן בו הראיה כיון שהוא שוא ואינו בשעתו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה הט לבי אל עדותיך שהם התורה והמצות לשמן. ואל אל בצע הוא לשון פרס כי הבציעה נקראת פרוסה כנ"ל בעל מנת שלא לקבל פרס שהוא אינו שלימות. ועל זה אמר חייני יותר כהיום בדרכיך הנכוחים ואמיתים למען שיעברו עיני מראות שוא שאינו כלל בשעתו אלא לדמיון עינים העכורים:

ויש לפרש עוד מה שאמר בדרכיך חייני על דרך שפרשנו מה שאמר הכתוב (חבקוק סימן א') טהור עינים מראות ברע והביט אל עמל לא תוכל. ולכאורה אינו מובן דאיך שייך לשון לא תוכל גבי קודשא בריך הוא שהוא בעל היכולת כולם. אלא הענין הוא שהרע ועמל הוא שוא ואינו כלום לפני טהור עינים ולא ימצא בו ראיית העין שאי אפשר לראות דבר שאינו וזהו ראיית עין הטהור שרואה שאיננו כלום והארכנו בזה בפרושי התורה בס"ד וזהו שביקש דוד המלך ע"ה העבר עיני מראות שוא ותחייני בדרכך שהוא דרכיך כמו שכתבנו. ופרשנו בזה מה שאמר הכתוב לעתיד עין לא ראתה אלהים זולתיך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד) שאנו מובטחים מהשי"ת שיטהר עינינו לאחר שיכלה זוהמת הנחש וחטא אדם הראשון שיעשו לנו הקב"ה עינים כמו שהיה קודם החטא שלא יראה אלא אלהות כאמור כי עין בעין וגו' אבל כל שהוא זולתיך לא יראה כלל וזהו למחכים לו מהיום:

ועוד פרשנו בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ט) גם חשך לא יחשיך ממך כחשיכה כאורה כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי. רצונו לומר כי חשך העולם הזה דהיינו אם יעצים אדם עיניו מראות עניני הגשמיות לא יחשיך ממך ואדרבה כחשיכה כאורה כל מה שיחשיך עצמו מהסתכלות עניני הגשמיות יותר יאירו אור עיני השכליות והביא ראיה לזה שאמרו חז"ל בהיותו בבטן אמו שעדיין לא נחשכו עיניו הרוחניים בעניני הגשמיים שלא ראה באויר העולם מלמדין אותו כל התורה כולה ורואה מסוף העולם עד סופו פירוש שכל חיי העולם הזה אינם נחשבים לכלום אצלו ורואה תחלתם וסופם שהם כלום ונפסדים ומבין שהם כלא חשיבו גם עתה כנ"ל. וכל זה הוא מפני שלא יצא לאויר העולם ולא ראה העמל ואון של העולם הזה וזהו שאמר כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי ר"ל כשהייתי בבטן אמי קנית כליותי לכל דברי תורתיך. ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:

טו) ותקנת האדם לעלות בהר ה' ולבא למעלת גדולות ונפלאות האלה מבלתי יכולת לבא אלא בהרגל וחינוך האדם יום יום כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בפסוק יום ליום יביע אומר שכל יום ויום ישיג מעט מעט יותר כמו שאמרו חז"ל בא לטהר מסייעין אותו ויאירו מעט מעט עיניו הטהורים באור התורה והעולם העליון הנקרא יום כממו שאמרו חז"ל בריש פסחים. ויש לפרש בזה סיפא דקרא ולילה ללילה יחוה דעת שאמרו חז"ל שהעולם הזה דומה ללילה וכל יותר שיאירו עיניו ויכיר אור היום האמיתי יחשכו כוכבי נשפו של תאות העולם הזה ודמיונותיו ויחשבה ללילה בכל פעם יותר. ומעתה מובן מה שאמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך וכו' שבאמת אף שאי אפשר לאדם להשיג בחוש שכלו בהיות עכור בלבוש החומרי. מכל מקום גדולה האמונה שאנו מאמינים שהוא כן ומצפים למעלה זו בכל יום ויום. וזהו ששאל דוד המלך ע"ה אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' הזכיר בזה מעלה נפלאה שאמרנו למעלה שיגדל אהבת חשק עשיית המצוה והלימוד בבית ה' בלי שום ציור שכר אלא המצוה עצמה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו תמיד. וזהו שהכפיל אחת שאלתי אותה אבקש ר"ל אותה הבקשה עצמה תתחזק אצלי בכל יום יותר ולבקש אותה הבקשה עצמה מחמת חשק המצוה יותר שיגדל אצלי. וזהו שאמרו שילמוד אדם אף שלא לשמא רק תהיה כונתו שעל ידי כן יזכה למעלה שתגדל בעיניו התורה והמצות לעשותן לשמן שבכל פעם יתרבה יותר ויותר עד אין סוף. יצא לנו מזה המובן מדבריהם כי תכלית בריאת האנושי לזכך את החומר כמו שאמרו חז"ל הובא בילקוט פרשת תזריע לא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא לצרף בהם כמו שכתוב אמרת אלוה צרופה וכל מה שיגדל האדם יראה שיגדיל כח השכלי על החומר שבו ויזכך אותו כמו שאמרו חז"ל במעלות סדר השנים בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה וכו' ועל דרך זו פרשנו מה שאמר הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על כל הארץ עיין פירש"י ויש לדקדק דהלשון מהופך דהוי ליה למימר מה רעה יהיה. ונראה לפרש על דרך שאמרו חז"ל ששבעת הימים רומזים על ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכתבנו רמז לזה בפירושי התורה בפסוק אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי יום הראשון רומז על עשר שנים הראשונים ואמרו חז"ל אך הוא חצי היום והוא רומז להכניסו למקרא בן חמש שנים שהוא חצי יום הראשון להשבית שאור שבעיסה שרמזו חז"ל על היצר הרע כמו שאמרו שאור שבעיסה מעכב ובסדר מעלת השנים יגדיל תורה ויאדיר ויעלה למעלות גדולות וכל זמן שמזקין דעתו מתישבת כמו שאמרו חז"ל להשבית הרע ולברר הטוב עד שיגיע למעלה נפלאה שזכרנו לעיל שהוא כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא אשר לא ידע מה הרע והטוב בעניני הארץ וכל שכלו בעיניו הזכים והטהורים וכמו שיהיה לעתיד כמו שכתוב בפסוק עין לא ראתה כנ"ל. וזה שכתוב תן חלק לשבעה שהם ימי שנותינו. וגם לשמנה על דרך ואם בגבורות שמונים שנה כאשר יזכהו ה' לעלות למעלה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ ר"ל שלא יבחין הרע והטוב בעניני הגשמים זהו תכלית השלימות באדם:

טז) ובזה יש תוכחה מגולה לרבים מבני עמינו וביותר במדינה זו שמנהיגים ומלמדים בניהם דבי רב בכל האפשר להם עד שיהיה בן י"ג שנה ומאז יעלים עיניו ממנו ויניחהו לילך שובב בדרך לבו ומה שהיה ראוי משיבא בו היצר טוב להתחכם ולעלות במעלות הקדש נהפך הוא כי ישלוט בו חומרי יום יום יותר וקורא אני עליהם הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שעד י"ג שנה שהיה בו היצר הרע לבדו היה טוב ומיום בוא הטוב אליו נהפך לרע ח"ו. ובחידושי תורה כתבתי בזה בפרשת נח בפסוק לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי האמת שהאדם נמשך בילדותו אחר מעשה נערות מחמת טבע הגוף החומרי שבו כמו שכתוב זכור כי עפר אנחנו ולכך אמר הכתוב כי הילדות והשחרות הבל וכן פירש"י שנתקללה האדמה בעבור האדם שחטא האדם הוא בעבור יצירתו מן העפר וכמו שמקללים את האם ארור שזה ילד אבל לפי זה היה ראוי שכל מה שיגדל יזכך החומר כמו שכתבנו לעיל והראוי כשיצאו ימי נערות כשבא לכלל אדם גדול בשנים ישליך מעשה תעתוע הנערות וידבק בשכל נשמתו כי כן דרך השכל באדם להתגדל לפי רוב השנים וכשאנו רואין כי נהפוך הוא כי יצר לב האדם בגדלותו יותר רע משהיה בימי נערותו ידענו שאינו מצד תולדת העפר אלא יצרו הרע תקפוהו ומושל עליו אם כן אין לחייב האדמה בעבור תולדת האדם ממנו כי ראינו שהוא נהפוך שכל מה שיזקין יותר מקולקל במעשיו וזה שאמר לא אוסף עוד וגו' כי יצר לב האדם כשהוא בגדלותו רע יותר מנעוריו אין להאשים האדמה. על פי זה יש לפרש לשון הירושלמי על פסוק לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו ופירש שם אם יהיו חטאיכם כפי שניו של אדם ונדחקו בו המפרשים ולפי עניות דעתי נראה פירושו דאם אדם חוטא בנעוריו ואחר כך כשבא לכלל דעת משליך וממאס במעשה הבל אזי בא לטהר מסייעין אותו ומתטהר ומזדכך עד כשלג ילבין ואין צריך כל כך תשובה חמורה למרק ולכבס כתמי עוונותיו כי מסייעין אותו בנקל להלבין חטאיו הנעורים אבל אם יאדימו כתולע שבכל פעם מתאדם ומתדבק בו חלאת טומאת היצר הרע צריך כיבוס רב וכמו שכתוב אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית וגו' והוא נמשל לצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת וכשיגדול מתעכר צריך כיבוס רב להלבינו על ידי תשובה או לאחר מותו בגיהנם כמו שאמרו חז"ל בסוף מסכת שבת דף קנ"ב בלשון זה כלים יתנו לכובס וכו'. על כן יראה כל אדם להדריך בניו להעלות עצמו יום יום עד שישיגו בעצמם מתיקות אור התורה ויתענגו בעצמם כמו שכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך:

יז) והנה בענין שלא לשמה אמרו חז"ל אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם ודאשתמש בתגא חלף הרי שהורה לנו התנא שני בחינות בשלא לשמה שצריך להתבונן בהם בכל שעה לתקנם. האחד הוא דלא יעשה התורה עטרה לראשו להתגאות בה ולהתגדל על ידה כבוד עצמו. והב' הוא הלומד את התורה בשביל שירויח בזה שיקבל מתנות ויתפרנס בהן והוא העושה מן התורה כלי תשמיש ונמשל לקרדום לחתוך בה ויש בכל אחד מעלה וחסרון כי בבחינה שעושה אותה עטרה הוא מחשיב את התורה מאוד לעשותה עטרה כי באמת היא עטרת תפארתינו וכתר לראשינו והחסרון שהוא מתגאה בה ותועבת ה' כל גבה לב וכמו שאמרו חז"ל שעל ידי זה חכמתו מסתלקת וכמו שדרשו חז"ל מבמות הגיא. והבחינה השניה שעושה בשביל שירויח ויתפרנס מאחרים באמת יש בזה מעלה שמצלת מן הגאות כי נכנע לפני בני אדם ומתבזה להמציא פרנסתו וכמו שאמרו חז"ל נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס אבל יש בזה חסרון ופחיתות שמבזה את התורה להיותה כלי תשמיש וכמו שהזהירו מאוד חז"ל בזה. ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ס"ז ע"א במה שאמרו חז"ל בברכות דף ה' ע"א לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע מאי תקנתו יעסוק בתורה ואי לא יקרא קריאת שמע ואי לא יזכור לו יום המיתה ודרשוה ממה שאמר דוד המלך ע"ה רגזו ואל תחטאו וגו' שענין שלש תקנות אלו שאם יעסוק בתורה בודאי הוא תקנה גדולה שהוא משבר כח היצר הרע בכל דבר כמו שאמרו אם אבן הוא נמוח וכו' אמנם בעסק התורה עצמו אם יבא היצר הרע שילמוד שבזה יתמלא תאותו שהוא ענין קרדום לחתוך בה יבטלהו בקריאת שמע שהוא ענין מסירת נפשו לה' בכל נפשו ומאודו וקריאתו בכונה מבטלת כל תאותו ומחזק מאוד בטחונו בה' ואם יסיתהו ויגביה דעתו בכבוד עצמו בעבור עסק התורה ועלייתו במעלת הקדש בתורה ובעבודה הרפואה לזה שיזכור לו יום המיתה. ועיין מה שכתבנו שם בפירוש הפסוקים יורדי הים באניות וגו' והרפואות האלה הם מתחלפים לפי ענין הנצרך להם כי בקריאת שמע לא יתרפא מנשיאות נפשו כי בכל זה יסיתהו להתפאר יותר בעבודתו ורפואתו בזכרון יום המות וכן בהתגברו עליו למלאות תאותו לא ירפאהו זכרון יום המות כמו שכתוב ואחריהם בפיהם ירצו סלה שזוכרים אחריתם וחוטאים ואמרו עוד אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו והארכנו בזה בחדושי התורה. ומי שיבא עליו יצר הרע משני צדדים קשה מאוד רפואתו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל שהוא בעל גאוה ובעל תאוה קשה התחלפות רפואתו וזהו שאמר התנא לאחר שהזכיר שני הצדדים שהוא להתגדל בהם ולהשתמש בהם לתאותו אמר ודאשתמש בתגא שעושה אותה עטרה ומשתמש בה חלף שהוא התחלפות הנושאים וקשה להתרפאות ולהחליף בכל פעם רפואתו:

יח) ועין מה שכתבנו שם דאף שאמרו יזכור לו יום המיתה אינו אלא זכרון בעלמא כדי לשבר חולי הגאוה שהוא תועבת ה' ודוחקת רגלי השכינה. על כן צריך להחזיק הרע במעוטו להעציב עצמו ביום המיתה. אבל גם מדת העצבות אין בה תועלת לדביקות הבורא דכתיב עוז וחדוה במקומו ואיתא בזהר באתר דעציבו לית תמן שכינתא וכתיב הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. נראה פירושו כי באמת לב נשבר הוא מעלה גדולה כמו שכתוב לב נשבר ונדכה וגו' אבל צריך ליזהר מאוד מעצבות וה' הטוב הוא הרופא ומחבש לעצבותם שלא יתעצבו למען יוכלו להיות מדור לשכינה שדרכו להשתמש בכלים שבורים כמו שאמרו חז"ל. וכתבנו שם בפנים שזהו שאמרו במתגאה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו שמה שאמר ודומו סלה לזכור יום המיתה אינו אלא לשבר רוח סערה שמתרומם גליו אבל אחר כך אם ישתקהו ישוב לשמחתו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה ר"ל אותן שצריכים לרפואות ודומו סלה לזכור יום המות. ואמר עוד מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עפר וגו'. המובן מזה גודל השמירה בבעלי התורה ממדות הגסות הרוח שהיא מפסדת דביקות השי"ת וחכמתו וביותר במקום שאין אנשים שאמרו חז"ל השתדל להיות איש ובשעת המתכנסים פזר שצריך ליזהר יותר בהיות אין מתנגד לדעתו לסתור סברתו צריך זהירות רב שלא יתנשא בדעתו. ופרשתי בזה מה שאמרו חז"ל ביחיד העוסק בתורה עליו נאמר המקרא הזה ישב בדד וידום כי נטל עליו יש לומר ענין וידום כמו ודומו סלה שיזכור יום המות להנצל מן גסות הרוח. וזהו כי נטל עליו שהוא לשון ההתרוממות כמו וינטלם וינשאם וכבר פרשנו במה שאמר דוד המלך ע"ה מי יעלה בהר ה' וגו' שהעולה להר ה' צריך ליזהר שיקום במקום הראשון ולא יתגאה ויתנשא את עצמו על ידי עלייתו להר ה' ויותר מה שהוא מוצב ארצה ראשו מגיע השמימה והארכנו מאד בזה:

יט) עוד יש לפרש במה שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבענין שלא לשמה עצמה יש שני פנים דאם דעתו בשביל כבודו ממש או בשביל תאותו ממש הוא גרוע מאוד כמו שכתבנו. אבל יש שעושה בשביל כבודו שיקראהו רבי ויחשב בעיני הבריות. וכוונתו בזה השלא לשמה עצמה שאם יתחשב בעיני הבריות יהיו דבריו נשמעים ביראת ה' ויכול למחות בעוברי עבירה. וכן בלומד בשביל שכר היינו שכונתו לשם שמים כדי שיוכל לפרנס אנשי ביתו העניים או שיכול להוציא ממון בקיום המצות ביתר שאת. אף שעיקר הלימוד אינה לשמה להתדבק בתורת ה' לקיים ובו תדבקון מכל מקום מתוך אותו שלא לשמה בא לשמה שהרי סוף סוף תכלית כוונתו לשם שמים ורצויה היא לפני השי"ת. ובזה מובן מה שאמרו בנזיר דף כ"ג אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ומקשה איני והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות וכו' ומשני אימא כמצוה שלא לשמה ולכאורה אינו מובן קושית הש"ס דילמא אפילו הכי עבירה לשמה יותר גדולה ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דפשיטא ליה מדברי רב יהודה אמר רב דדוקא בכונת תכליתו לשם שמים על דרך שכתבתי בפירוש הראשון שמצפה שעל ידי זה יתרבה חשקו ללמוד. או כמו שכתבתי בפירוש השני שכוונתו למחשבת שלא לשמה עצמה שעל ידי זה יבא לאיזה מצוה וזהו דקאמר בזה האופן דוקא שמתוך שלא לשמה וכו' אבל שלא לשמה ממש שהיה תכלית הכוונה להתגאות או למלאות תאותו לא יעסוק כמ"ש כל העוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא. אם כן על כרחך הא דאמר רב נחמן יותר ממצוה שלא לשמה אי אפשר לפרש במצוה שלא לשמה ממש דהא מצוה שלא לשמה ממש נוח לו שלא נברא. ואיך שייך לומר יותר ממצוה שלא לשמה דמשמע דזה טוב וזה טוב יותר. ועל כרחך דמיירי כגון שכוונתו בשלא לשמה לא גרע מעבירה כיון שעל כל פנים כוונתו שיבא מזה לשמה. ומשני באמת כמצוה שלא לשמה:

כ) ויש עוד לפרש במה שאמרו שמתוך שלא לשמה וכו' הנה אמרו חז"ל כל העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד ומבואר בספר הזהר שעל ידי המצוה נברא מלאך וכל שכן בעסק התורה שאמרו חז"ל השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עשיתי לא נאמר וכו' והאדם נעשה שותף להקב"ה בעשיה זו:

וידוע שכל נברא אפילו מלאך יש בו בחינת גוף ונשמה דהיינו פנימיות שבו וחיותו הוא הנשמה והלבוש שהחיות מתלבש בו נקרא גוף אף שהוא גם כן רוחני וחיות מכל מקום נגד הפנימיות שבו נקרא גוף והוא ענין שמים וארץ והם נעשים על ידי המחשבה ומעשה שהנשמה נבראת על ידי המחשבה והגוף על ידי מעשה והדבור כמ"ש עקימת שפתיו הוי מעשה. אך זהו בעושה ולומד לשמה אבל בשלא לשמה הוא גוף בלא נשמה ומה יועיל בזה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סימן קט"ו) לא המתים יהללו יה וגו' ויש לפרש דקאי אלמעלה דקאמר ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ דלא קאמר עשה השמים וארץ אלא עושה דהיינו על ידי השירות ותשבחות נבראים השמים וארץ ועל זה אמר השמים שמים לה' ר"ל שהם נבראים על ידי המחשבה שהוא אמירתם לשם שמים לה' וכמו שאמרו לי לשמי. והארץ נתן לבני אדם שהם נעשים על ידי המעשה והדבור של אדם ועל זה אמר לא המתים יהללו יה וגו' כשהוא בלא מחשבה אז הוא גוף מת בלא נשמה אמנם אמרו חז"ל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ויש לדקדק בדבריהם ז"ל במה שאמרו לשון מצרף למעשה לרמז בזה ענין חסד נפלא שאמרו חז"ל שהשי"ת מחייה את הגופים קדושים שנבראו במעשה הטוב בלי מחשבה על ידי שעושה אחר כך לשמה הוא יצרף ברחמיו יתברך מחשבה זו למעשה הקודם ומחיה אותם וכתבנו בזה אריכות הרבה בחידושינו במאמרי חז"ל. וזהו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה שמחיה כל התורה והמצות שעשה שלא לשמה בתחלה אם כן מועילים הרבה שהרי יחיה אותם בהגיעו ללמוד לשמה ואז כולם חיים וקיימים. ולשון המשנה בפרק א' דאבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא וכו' ויהי מורא שמים עליכם וצריך להבין מאי ענין זה לזה ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ז' ע"ב. ויש לפרש עוד בזה מפני שמצד השכל הוא שלא לעשות על מנת לקבל פרס כמו שאמר הכתוב אם יצדק אנוש מה יתן לך וכמו שאמרו חז"ל בפסוק וחנותי את אשר אחון וגו' כי כל המצות הם מתנת חנם והשי"ת הכל צריכים אליו והוא אין צריך להם אך שיש מקום ליצר הרע להטעות שמגיע לו שכר כי כשלומד ברבים ועוסק במצות הוא מרבה בכבוד השם ותורתו וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו אם כן הרי מהנה להשי"ת בכבודו ועל זה יגיע לו שכר. אבל לפ"ז הטעות לא יעסוק בתורה ובמצות אלא בפני בני אדם שאז מכבד את השי"ת בפני הבריות אבל כשהוא לבד ואין אדם רואהו לא יעשה כלום כיון שמעשיו הוא בשביל פרס ועל זה לא יגיע לו פרס שהרי לא נתכבד לו המקום בזה שלא ראה שום אדם והנה מצינו לרבי יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו יהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם תדע כשאדם עובר עבירה אומר מי רואני. הרי דמורא שמים נקרא כשאדם עובד ה' במקום שאין אדם רואהו והיינו דקאמר אם תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס אז תעבדו אותו אפילו במקום שאין רואים וזהו מורא שמים עליכם שאין אדם רואהו כנ"ל. אך כל זה להשיב להיצר הרע אבל באמת כבר אמר דוד המלך ע"ה מי הוא מלך הכבוד שהשי"ת הוא מלך על כל הכבוד שהוא אינו צריך לכל הכבוד והכבוד צריך אליו וזהו במקום גדולתו שם ענוותנותו שמרומם ומנשא אותנו שאנחנו עמו ונספר תהלתו ומתכבד מאתנו אשר כולנו כאפס ואין נגדו:

כא) ועתה נבאר מעט מענין הלימוד ידוע מה שאמרו חז"ל בפסוק את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה אתנו היום שכל הנשמות של ישראל כולם עמדו על הר סיני ופי' בזה את אשר איננו פה הם הנשמות שלא באו לעולם אפילו הכי הם אתנו היום והוא מה שתקנו חז"ל בתפלה שכל אדם יאמר ותן חלקינו בתורתיך והוא בכלל מה שאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ועוד אמרו חז"ל אין כל חדש תחת השמש אבל התורה שהיא למעלה מן השמש יכול כל אדם לחדש את חלקו בתורה אשר קיבלה בסיני ואמרו עוד כי אם בתורת ה' חפצו בתחלה נקראת תורת ה' ואחר כך נקראת תורתו על כן ראוי לכל אדם לחדש את חלקו ולהוציאה מכח הנשרש בנשמתו אל הפועל ואמרו לגמור אינש והדר לסבור שבתחלה צריך אדם לגמור ולסדר משנתו משנת חכמים קדמונינו ואחר כך יתבונן בחסדי ה' עליו להמציא את חלקו אשר חננו ה' ולכך היא בטוחה באדם שאם יתיגע ימצאנה כמו שאמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וקאמר הני מילי לחדודי אבל לאוקמא גירסא סייעתא דשמיא והטעם כיון שהיא חלקו שבשביל זה בא אל העולם לחדש חלקו בתורה אם כן בודאי ימצאנה. ועל דרך זה פרשתי מה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר כי החלק שיש לאדם בתורה היא נקרא ארוסתו כמו שכתבו אל תקרי מורשה אלא מאורסה וצריך ליתן כל כחו וחילו ויגיעתו בה כמו שכתוב אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ופרשנו בזה מה שאמר הכתוב וקוי ה' יחליפו כח שהעוסקים בתורת ה' מחליפים כח הגשמי' בכח השכלי ולכך נקרא אשת חיל שצריך ליתן כל כחו וחילו בה כמו שכתוב וחילך לאורייתא וצריך יגיעה עד שימצאנה ועל זה אמר רחוק מפנינים מכרה לשון מכרה הוא משום דקאי על מציאת חלקו לחדש בתורה והיא נקראת משא ומתן בהלכה ועל ידי זה ממציא חלקו ולשון פנינים על דרך שאמרו בגמרא דבר זה צריך לפנים ולפני ולפנים שענינו שצריך עיון גדול להבין עיקר ושורש פנימיות ההלכה והוא רחוק ממי שלא נמסרו לו מפתחות החיצונים וצריך יגיעה רבה עד שימצא מפתח ופותחת חדרי החכמה של ההלכה ויבא היכל חדר בחדר עד שיכנוס לפני ולפנים ואז ימצא מכרה ויקח חלקו. ועל זה אמר בטח בה לב בעלה ר"ל אף שצריך יגיעה רבה מכל מקום דעת לנבון נקל כיון שיודע שבודאי לא יהיה יגיעתו לריק דהובטח לו בודאי שלאחר היגיעה ימצא מבוקשו כמו שאמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וזהו שאמר ושלל לא יחסר שלא יאמר האדם כיון שהשכחה בדורותינו מצויה הלא גדולי הראשונים אמרו ואנן כאצבע בבירא לשכחה וצריך לחזור תדיר על גירסתו ואם יקבע עת לעיון ימעט בחזרה. ונראה דעל זה אמרו אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא הוא כי השי"ת מסייע למיגעים עצמם בעיון הלכה על דרך האמיתי שאין צריך כל כך לחזור על גרסתו ומצליח בלמודו ולא יפסיד גירסתו וזהו שאמרו ושלל לא יחסר ר"ל אותו העת ששוללת עיון התורה מגירסתו לא יחסר:

כב) ויש לפרש מה שאמרו במשנה אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת שרמזו אל הענין הזה כי מי שלמד הרבה תורה מרבותיו ושוקד עליהם עדיין לא השלים חוקו שבא אל העולם לחדש חלקו בתורה ואין להחזיק טובה לעצמך כי זו שקיבל מרבו כבר היה קודם בריאתו והראיה שבמעי אמו מלמדין אותו כל התורה שכבר נתגלה על ידי הקודמים לו והרי ידעת זה משעה שנוצרת במעי אמך ונברא כדי להוציא אור נשמתו בחלקה בתורה:

ובפירוש התורה בפרשת עקב כתבנו לפרש בדרך רמז במה שאמר משה רבינו ע"ה ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. שהורה להם הענין הנכבד הזה שהרי אמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן והטעם בזה מפני שכמו שהיה השפע במזון הגוף קרוב לרוחני כן היה השפע בחכמת התורה והיה הדור דור דעה שהשפיע ה' להם חכמה יתירה. אמנם אף על פי כן כל מה שחידש כל אחד חלקו בתורה לא בא לו אלא על ידי היגיעה והרעבון אליו אז האכילם השי"ת המן הוא חדושי תורה. וזהו שאמרו חז"ל לחם אבירים אכל איש לחם שהמלאכים אוכלים וזה שאמר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך אף שאין חדש תחת השמש. אבל בתורה יש חדש וזה שאמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ר"ל התורה המקובלת שנאמר לכו לחמו בלחמי אלא על כל מוצא פי ה' מה שקיבל כל אחד חלקו בסיני מפי הגבורה על זה יחיה האדם. והארכנו בזה שם ועיין מה שכתבנו בזה לקמן:

אך לא יאמר שירבה בזה ויהיה רק עוסק כל היום בעיון כי באמת אין סוף ואין קצה לתבונת התורה אך אם ירבה יותר מדאי בעיון לא יכול לשקוד על למודו וגרסתו ואין זה נכון פן ישכח מחוקק התורה המקובלת כמו שכתוב השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים וגו' יום אשר עמדת וגו' למען ילמדון ולמען ישמעון. הזכיר שני ענינים למען ילמדון המקובל ולמען ישמעון אשר שמעו כל אחד בסיני באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם לכל אחד את דברי. ויש לפרש מה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו פירוש לקח טוב משא ומתן טוב נתתי לכם הוא המתנה שניתנה לכל אחד בסיני כמו שכתוב וממדבר מתנה. אך אף על פי כן תורתי אל תעזובו שהיא התורה המקובלת מדור דור שהחידוש שלו נקרא תורת האדם כמו שאמרו חז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה והמקובלת מאבותינו הוא תורת ה'. וצריך שידבק בשניהם להיות רוב למודו בדברי רבותינו לחזור על תלמודו ויהיה לו עת קבוע לעיין בכל יגיעתו וכחו האפשרי בעיון ההלכה. וכבר אמרנו על זה רמז אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח כי הענין הוא קמח הוא אחר הטחינה וריקוד שהוא בירר הפסולת כענין שאמרו בגמרא במי שלא דקדק בלמודו לא חש לקמחיה והוא העיון לדחות מעל עצמו הסברות הדחויות המתדמות לו ולהוציא אמתו של תורה אמנם גם מזה אל תנח ידיך אבל צריך לחזור על גירסתו ושניהם כל אחד מועילים זה לזה:

כג) עוד יש בזה ענין נפלא מה שכתבנו שם בפרשת עקב אחר הפסוקים הנ"ל דכתיב וידעת היום כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך ופירש התרגום כמה דמילף אינש ית בריה וכו' ואמר הכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ונאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. יורה חוטאים בדרך לא נאמר אלא חטאים כי הענין הוא בחסדי ה' לחזק אמונתו ותורתו תמיד בקרב לבינו והוא אשר בוחר בנו מכל העמים ונותן לנו התורה בכל יום כמו שאמרו חז"ל בכל יום ויום יהיה בעיניך כאלו היום ניתנה. וזה שכתוב חלקי ה' אמרה נפשי וגו' חדשים לבקרים רבה אמונתך. מה שאין כן בכל העמים הוא הפך מזה כמ"ש אשר חלק ה' לכל העמים כדי להטעותם על כן כל הזר הקרב לתורתינו הקדושה בפרט בתורה שבעל פה יבא לו כמה ספיקות וקושיות והוא מאת ה' להרחיקו מעל גבול תורתינו הקדושה:

ובחדושי כתבתי דהיינו דכתיב משנאי ה' יכחשו לו ולא אמר שונאי ה' אלא שהשי"ת מטעה אותם כדי שיכחשו לו והוא מרחיק אמונתו מהם על כן נקראו משנאי ה' שהשי"ת משניאם ורוצה בשנאתם אותו ועל פי זה פרשנו מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי פירוש הלא אני רואה שאתה גורם שנאתם. והיינו כמים הפנים אל פנים מחמת שנאת השי"ת אותם גורם שישנאו אותו כן אני שונא אותם תכלית שנאה עד שגורם שנאתי אותם שהם היו לי לאויבים אבל בישראל הוא נהפוך שמלמד תורה לעמו ישראל ומחזק אמונתם בכל יום חדשים לבקרים וזהו אשר אמרה נפשי חלקי ה' וחסדיך לא תמו ולא כלו לעולם מעלינו:

והנה אם בא לאדם איזה קושיא וספק בתורתו ובעבודתו ידע כי מאת ה' היתה זאת כי רוצה להעלותו למעלה עליונה בתורה ובמצות ואי אפשר להעלותו אלא על ידי שיפול באיזה קושיא וייגע וימצא על נכון ובטוח תירוץ וחכמה נפלאה וזהו כאשר ייסר איש את בנו כדי ללמדו ולהבינו ממעלה למעלה כן יבטח האדם כי אילולי שחפץ ה' להגדיל תורתו ולהאדירו לא היה בא לידו קושיא וספק כי אין מדתו בקרב עמו ובניו לבא לידי קושיא וספק כי אם לתועלת תירוצו ובירורו למעלה ירום ונשא מאד וזה שכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ענין הקושיא והספיקות יקראו חטא וחסרון כענין קולע אל השערה ולא יחטיא ונאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים והחסרון הזה שמגיע לו ידע כי בודאי טוב וישר ה' ולא על חנם יבא לדעתו קושיא וספיקות המחסרים אותו משלימותו ותמימותו אין זה כי מאת ה' למען ידרך ענוים במשפט וללמדם דרכו כי המשפט הוא ידוע כפירש"י בכמה מקומות שהיא השכל המובן על משפטו בתורה:

כד) ובזה פירשנו מה שאמר דוד המלך ע"ה בפסוק מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ענינו ידוע שכל ישראל נקראים בשם יעקב והתלמידי חכמים שבהם נקראים בשם ישראל כי כולם גוף אחד אלא שהם כמו ראש לעקב והנה אותן שהם בחינת יעקב מגיד ה' דבריו לפניהם בדרך נקל שהוא בחינת הגדה פשוטה ומשלים אותם בזה כמו שכתוב ויעקב איש תם יושב אהלים אבל לישראל שהשי"ת רוצה להעלותן מורה להם חוקיו ומשפטיו ר"ל חוקים הם אשר יקשה בהם שאינם ידועים בטעמם כפירש"י בכמה מקומות בתורה וכונת השי"ת בזה כדי שעל ידי זה ייגעו לעצמם ואז יורה להם המשפטים ויבואו למעלה גדולה מזה מה שאין כן לכל גוי לא עשה כן. ומשפטים בל ידעום ר"ל מודיע אותם החוקים ולא המשפטים כדי להטעותם כמו שכתבנו לעיל:

כה) ויש לומר בזה גם כן מה שאמר הכתוב במרה שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו והוא ענין חק ומשפט שאמרנו ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ק"ג ע"ב גבי הא דא' שם זרוק מרה בתלמידים ויש לומר בזה מה שאמר בפסוק שאחריו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך כי ענין המחלה אשר שם השי"ת במצרים הוא העיקר שחיזק את לבב פרעה ועבדיו שימרו נגדו וזה היה גם כן ברדיפתם אחריהם ויחזק ה' וגו' וזה היה כדי להטעותם ועל ידי זה יאבדו וזה שאמר ושמרת כל חוקיו כשיבא לך דבר שאין אתה מבין מחמת קושיא וספק תשמור אותו ותעיין בו היטב כי בודאי כל המחלה אשר שמתי במצרים להטעותם להאבידם לא אשים עליך. ואדרבא תדע כי אני ה' רופאיך על ידי זה תתעלה יותר. זהו שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו למעלה:

כו) ועל דרך זה יש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה בתחלת תהילים לדבר בשבח הצדיקים שבתחילה בתורת ה' חפצו ואחר כך עולה למדרגה ובתורתו יהגה שנקרא תורתו וגדל והולך כעץ שתול וגו' והדר קאמר בגנות הרשעים לא כן הרשעים כי אם כמוץ וגו' שהקב"ה מדחהו וממעטהו. ועל זה קאמר על כן לא יקומו רשעים במשפט שאין להם עמידה במשפט שהוא מה שכתבנו למעלה שהמשפט הוא השכל והיושר המובן באדם ולעולם יתעהו השי"ת בספיקות וכן להיפך לא יקומו חטאים שהם הספיקות והחסרונות כמו שכתבנו לעיל בפסוק על כן יורה חטאים בדרך אבל אין להם תקומה בעדת צדיקים כיון שרצון השי"ת להעלותו כנ"ל. וזה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים שהוא ללמד ענוים דרכו ודרך רשעים תאבד ר"ל כדי להאבידו היוצא מזה אם יקשה לאדם לאדם איזה קושיא וספק בדברי תורה דע באמנה כי זה מהשי"ת כדי ליישב הקושיא ועל ידי זה יזכה לחכמה יתירה. אבל אם ישאר בספיקו הוא סימן ח"ו שהקב"ה מדחהו וזה אינו בישראל עמו וזה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא כי בחינת הדעת הוא לברר הדבר ולהפריד הרע מן הטוב וכמו שאמרו בזה חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו הרי שידיעה האמיתית היא לידע הדבר על מכונו ולישב הדבר על משפטו והיא בחינת הידיעה שכתוב בפסוק כי יודע ה' וגו' והוא ידיעת המשפטים שכתבנו למעלה בפסוק ומשפטים בל ידעום. ואם אינו מברר בחסרון בחינת הדעת להטיב הוא נפש לא טוב ואל ישמע ליצרו שיאמר למה תבלו זמן הלא אתה אין כוונתך אלא ליישב דעתך מן הקושיא יכול לומר איזה דוחק אין זה נכון בתורתינו הקדושה כי הוא על הטוב והישר בלי שום דוחק ופקפוק. וזהו שאמר ואץ ברגלים שאינו רוצה ליישב בשכל עיניו שבראשו ודוחק ברגליו הוא חוטא שאין לעשות כן בתורתינו הקדושה וצריך לחשוב וליגע כי הוא המכוון להעלותו על דרך הטוב והמעלה:

כז) והתועלת הגדול בעליות התורה הוא הלימוד תורה ברבים כמו שהפליגו חז"ל בתלמוד תורה דרבים דעדיף מעבודה כדאיתא בריש מגילה כי בלימוד חברים והם מפלפלים כל אחד סברתו על זה נאמר אעשה לו עזר כנגדו וההתנגדות הזה הוא עזר גדול להם להוציא פריה. והוא שאמרו חז"ל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים מחלוקת הלל ושמאי וזה שאמרו הפוך בה והפוך בה וכו'. מה שאין כן בלומד לבדו שאין מתנגד כנגדו אף אם כה יאמר שיהפוך לעצמו לומר סברא לכאן ולחשוב בהפוכו אולי יש סברא לכאן עד שיוציא האמת לדעתו מתוך חלוק הסברות שלו אינו מועיל. וזה שאמרו בפסוק חרב אל הבדים חרב על שונאי ישראל שעוסקים בד בבד לשון בד בבד רצונם שאפילו בסברא שחושב בעצמו לכאן ולכאן אף על פי כן הוא אחד גם ברבים העוסקים יחד נאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה' וגו' כי במלחמתם אשר שננו חרבותם מכריתים ומזמרים כל הקליפות. וזה שאמר הכתוב וחרב פיפיות בידם חרב של שתי פיות ר"ל פי שנים העוסקים בתורה שנאמר בהן אז נדברו יראי ה' ויכולים להכרית הקליפות מכל צד וזהו שאמרו חז"ל שמתקנאים ומתעוררים ודוחקי דבי כלה מינייהו צריכים שמירה שהרי אמר יוסף אל תרגזו בדרך שלא יתעסקו בהלכה בדרך שהוא מקום סכנה ואין להרגיזם שם. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב בתלמידי חכמים הלומדים יחד כחצים ביד גבור וכו' לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער פירוש בשער הוא בעיר או בשערים המצוינים בהלכה בבית המדרש אבל בדרך לא יתגרו בהם ובחידושי תורה פירשנו בפרשת עקב במה שאמר הכתוב שם אחר הפסוקים הנ"ל שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה וגו' שעינינו הוא שהוכיח אותם חסדי ה' עמהם שהרי בשעת פלפול מתקנאים החיצונים וכל שכן במדבר שהוא במקום החיצונים. ואמרו חז"ל הנהו מאני דרבנן דבלו מינייהו והני ברכי דשלהי מיניינו ואמר להם הרי השפיע ה' התורה לכם ולא היה שום שליטה לקנאת החיצונים שהרי שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה:

כח) ויש לפרש בזה הפסוקים רגזו ואל תחטאו. ואמרו חז"ל להרגיז יצר הרע והוא בדבר הלכה כמו שאמרו יעסוק בתורה ואמרו בלשון רבים כי בפלפול מלחמתם מרגיזים אותם אך צריך שמירה גדולה שלא יכשילום כמו שכתבנו לעיל בפירוש דברי חז"ל על משכבכם ודומו סלה ועל זה אמר זבחו זבחי צדק שהוא עדיף מעבודה כמו שכתבתנו לעיל. ואמרו חז"ל כתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי וכו' אלו תלמידי חכמים וכו' ובזה קאמר ובטחו אל ה' שיושיעם במלחמה אמנם הענין כשאדם לומד לבדו מתברר לו בזמן מועט מה שאין כן ברבים מחמת רוב הסברות לכאן ולכאן הנדחות עד שנתברר בהם הטוב צריך להיות זמן מרובה וזה שאמר רבים אומרים מי יראנו הטוב אימתי נבא לברר הטוב נסה עלינו אור פניך שהוא פנים האמיתי באור התורה על זה אמר דוד המלך ע"ה נתת שמחה בלבי וגו' כבר כתבנו דבירור ההלכה הוא נמשל לקמח המתבררת מתוך פסולת הדגן וכן היין הצלול הוא המתברר מתוך השמרים המעורבים עמו בהיותו עדיין תירוש ועל זה אמר שאני שומח גם בתחלת הפלפול אף שהוא עדיין לא נתברר הטוב מן הנדחה והקמח מתוך הסובין והיין מן התירוש מכל מקום אני שמח מעת ההוא. כמאמר ר' יוחנן שאמר על ריש לקיש שהקשה לו דמתוך כך רווחא שמעתתא ולא נחה דעתו ברבי אלעזר שאמר תניא דמסייע לך כן הוא בחבירים כשאינם מפלפלים הוא סילוק השכל ודומה לשינה וזה שאמר בשלום יחדיו אשכבה ואישן ר"ל אם היה להם שלום יחדיו היו ישינים מהשכל ולא רווחא שמעתתא מה שאין כן בפלפול אף על גב דהוא לפי שעה מחלוקת מ"ש נאמר את והב בסופה שמתוך כך נעשים אחדות אמיתי ביניהם וזה שאמר כי אתה ה' וגו' ר"ל בטוח שבסוף יהיה האהבה והשלום. וזה שאמר הכתוב שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות הם החבירים המפלפלים ומלבנים לבינה של ההלכה שכולם מתאימים ר"ל אף שבתחלה מסופקים ומחולקים אבל בסוף יחדיו יהיו תמים:

כט) וראיתי לכתוב קצת במעלות החבירים המקשיבים לקולן של סופרים המלמדים אותם והם שומעים בכל עוז חשקם הנה אמרו חז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם וצריך להבין כי החכם הוא המלמד לאחרים. ואמרו עוד במעלות התורה המחכים את רבו ואמרו עוד ולתמידו יותר מכולם אמנם כי כן הוא שמצינו במשה רבינו ע"ה שלא זכה לייחוד הדבור אלא בשביל ישראל כמו שאמרו חז"ל שכל זמן שהיו ישראל נזופים למקום לא נתייחד הדבור עם משה ואמרו עוד ויאמר אליו ה' לך רד מגדולתך וכו' ובחדושי התורה פרשת כי תשא כתבנו בפסוק ויאמר פני ילכו והנחותי לך וגו' ונפלינו אנו ועמך וגו' ויאמר ה' גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' כי ענינו הוא שמצינו בתורה מפורש שמשה ירד מגדולתו בחטא ישראל שהרי מעלת משה יותר היה מכל הנביאים שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה היה מתנבא בזה הדבר. והנה מצינו שאמר משה ברדתו כה אמר ה' עברו ושובו משער לשער וגו' הרי שירד מגדולתו להתנבא בלשון כה והטעם הוא שכבר כתבנו למעלה שזה שנתנבא בזה הדבר היה תועלת גדול ונורא לישראל כאלו שמעו מאת השי"ת בעצמו כמו שכתוב היום ראינו כי ידבר אלהים את האדם וגו' וממילא היה בזכותם תועלת למשה רבינו שנתיחד הדיבור והשכינה היה מתלבשת בו וכשחטאו לא זכו לשמיעתם וממילא ירד גם הוא מגדולתו והיה בערך כל הנביאים בלשון כה. וזה שאמר משה ונפלינו אני ועמך שאמרו חז"ל דקאי על בחינת הנבואה שבאמת הוא נפלא שלא זכו לזה שום נביא והשיב לו השי"ת גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ר"ל מה שדברת בלשון זה הדבר עד החטא גם זה אעשה. וראיה לדבר שתיכף אחר החטא צוה על מלאכת המשכן בלשון זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה וגו' הרי ראינו בגדול הנביאים כן וכן בכל תלמיד חכם כשהוא צנור המשפיע לרבים נותן השם בקרבו להשפיע שפע חכמת של כל אחד מן המקבלים ממנו הרי שהוא לומד מתלמידיו יותר ממה שלומדים הם ממנו כמו שיבואר עוד בדברינו לקמן הרי שהמקבלים הם מחכימים את רבם:

ל) ובזה יש לפרש מה שאמר הנביא (ישעיה) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים לפי פשוטו ענינו מפני שמצינו התגלות גדול בעת שעלו ישראל מן הים ואמרו שירה עד שאמרו חז"ל מה שראתה שפחה על הים וכו' והתגלות הזה היה לאחר ששבו המים ויכסו את הרכב וגו' כי בתחלה היו ישראל בדין שאמר להם השי"ת ואתם תחרישון. וזה שאמרו שלעתיד יהיה התגלות לכל העם כמו שהיה בשעה שהמים לים מכסים. אך הנראה יותר לפרש שרמז ענין זה שכתבנו שהתלמידים מחכימים את רבם ובזה מובן מה שאמר הנביא כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים ולא אמר מגדולים ועד קטנים אלא שהיה השפע לקטנים על ידי גדולים כמו שכתבנו לעיל בפסוק כי עין בעין יראו וממילא הגדולים מקבלים יותר מן הקטנים שעל ידי הקטנים יזכו להתגלות אור גדול והיינו מקטנים ועד גדולים והמשיל זה כענין מי הים שהם נובעים מן הים וחוזרים והולכים אליו הרי שהוא מקבל מהם וזה שאמר כמים לים מכסים. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל בארון שהיה נושא את נושאיו ואיך שייך נושאיו כיון שהוא נושא אותם אלא הענין הוא שכל קדושת הארון היה בשביל ישראל והראיה כשחטאו ישראל נשתברו הלוחות שהיה הקדושה מסתלקת מהן נמצא אף שהוא נשא את הכהנים מ"מ נקראים הם נושאים שעל ידו היה החיות בהן והארכנו בזה הרבה. ועיין מה שכתבנו בפנים בדף ס"א בפסוק כחצים ביד גבור כן בני הנעורים דקאי על התלמידים החריפים שגורמים חכמת רבם על ידי כח החוזר כמשל החץ ביד גבור שכל כח יריית החץ הוא בכח החוזר שהוא מושך החץ אצלו בכח והוא הולך בכח החוזר למרחוק כפי רב כח המשכתו אצלו וכן הוא בשפע הממשיך עליהם הוא מקבל מהם. ועל דרך זה אמר הכתוב אם חכם בני ישמח לבי גם אני שמצינו תלמידים נקראים בנים ואם התלמיד חכם מחכים את רבו:

לא) ואמר עוד בן חכם ישמח אביו ובן כסיל תוגת אמו. יש להבין למה לא הזכיר בבן כסיל אביו. אך הענין הוא שמצינו במשה רבינו ע"ה שאמר אם ככה את עושה לי. ואמרו חז"ל שבחטא ישראל תשש כחו כנקיבה. והענין הוא כידוע שכל משפיע נקרא בשם זכר כמו שאמרו חז"ל בכמה מקומות וכשחטאו ישראל נתמעט אצל משה השפע להשפיע להם. לכך כתיב בלשון נקיבה וכן הוא בבן חכם הוא נותן עוז ותעצומות לרבו להשפיע בכח ונקרא אביו. ובבן כסיל תשש כח המלמדו כנקיבה לכך כתיב תוגת אמו:

ויש עוד לפרש בענין אחר על פי מה דאיתא בזהר ובכוונת שהשכל שהשי"ת משפיע לאדם הם שני בחינות חכמה ובינה ונקראים אב ואם כדכתיב כי אם לבינה תקרא. ואיתא שם שבחינת חכמה לגודל חשיבתה היא מסתלקת בשעת החטא. לכך אין בה פגם ואלולי זה היה קשה מאוד לתקן על ידי תשובה וכמו שכתוב שובו בנים שובבים ואמרו חז"ל דמעיקרא שובבים ואמרו חז"ל בפסוק איש איש כי תשטה וגו' שחכמתו מסתלקת אם כן יש לומר דהיינו דקאמר בן חכם ישמח אב כי כל המדות העליונות שמחים בעשותם רצון בוראם להשפיע לראוי להם כאמור ישמחו השמים וגו' כן מדת החכמה שמחה בבן חכם שמשפעת לו אבל בבן כסיל חכמתו מסתלקת ואין בה פגם ועצב ח"ו אלא באם שהוא בינתו מתעצבת בפגמו בה:

לב) והנה כמו שהתלמידים צריכים שיכוונו דעתם בכל כחם לקבל כן כמים הפנים אל פנים צריך להשפיע להם בפנים מסבירות כמו שפירש"י בפסוק ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם להסביר להם פנים. וכן מצינו כביכול בסיני פנים בפנים דבר ה' עמכם כמו שכתבנו למעלה בתחלת דברינו בזה שענין פנים הוא ברצון גמור להסביר להם כל דבר על מכונו האפשרי. ובזה פרשנו מה שאמר ר' יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי כי האומר דבר ומסתיר פניו הוא מה שכתוב נזורו אחור ומעולם לא אמר דבר שלא בפנים מסבירות להלכה. אמנם כי כן כמים הפנים אל פנים אם התלמיד נכון דעתו בכל לבו לשמוע מעלה במחשבתו רצון רבו להשפיע לו והדיבור יוצא מפי רבו בקלות ומרוצה. אבל כשאזני השומע ומקבל כבידים בלי הרכנת השמיעה. אז מכביד הדיבור על המשפיע להסביר לו פנים והוא מה שאמרו חז"ל ביבמות דף ס"ה ע"ב כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. דקדק לשון נשמע ולא אשר ישמע מפני שהשומע צריך להכין שמיעתו קודם ששומע ובזה נקל למשפיע להשפיע לו וכן הוא בחבירים העוסקים יחד כמו שכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו' אמר בלשון נדברו שהוא נפעל שמדבר על ידי רעהו שהוא הפועל מפני שכ"א הדיבור ממנו יוציא לחבירו על ידי התעוררות חבירו בתשוקת הנותן זה לזה בהלכה. ויש בזה אריכות רב ואין כאן מקומו:

לג) הן כל אלה בחכמים ותלמידיהם אשר תורתן אומנתם אשר לא ישאו משא ומתן והם יושבי אהלים של תורה שומרי משמרת הקודש ארבע אמות של הלכה. וראיתי לכתוב קצת לעורר לב המתנדבים בעם ה' הקובעים עתים לתורה ועוסקין במלאכתן מלאכת שמים לכלכל את ביתם וזרעם ומחזיקים ביד תלמידי חכמים למען יחזקו במעוזם כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ואמרו חז"ל בסוף ברכות בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאודך בכל ממונך:

יש לדקדק דהוי ליה למימר אפילו הוא נוטל את ממונך כדקאמר לעיל גבי בכל נפשך. והנה זהו לשון הש"ע י"ד סימן רמ"א סעיף א' כל ישראל חייבים בתלמוד תורה בין עשיר בין עני בין שלם בגופו בין בעל יסורים וכו' אמנם ידוע כי אף שאמרו חז"ל ביסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. מכל מקום אי אפשר שילמוד בעיון הלכה וללון בעומקה של הלכה כמו שהאדם בכחו ומצבו כראוי כמו שאמרו גדולי ישראל אי קרצתן כנה לא תנאי. ור' אלעזר ברבי שמעון שאמר ברצונו ליסורים אחי וריעי בואו מכל מקום ביום אמר להם זילו מפני ביטול תורה ואמר עוד חילך לאורייתא והרבה מזה והוא נסיון גדול לבעל יסורים שיקבל באהבה וילמוד כפי מה שיוכל לסבול. ועל זה נאמר אדם כי ימות באהל וגו'. אך בחלוקה ראשונה הוא להיפך כי העושר ומרבה נכסים מרבה דאגה בלב איש ברב טרדותיו ופיזור נפשו כמו שכתוב והשובע לרשע אין מניח לו לישן. ועל דרך צחות אמרתי מה שאמר דוד המלך ע"ה בסימן פ"ו כי עני ואביון אנכי שמרה נפשי כי חסיד אני וגו' ואמרו חז"ל לא חסיד אני שכל מלכים ישינים וכו' והקדים כי עני ואביון אנכי מפני שהיה מקום לומר מה שהוא קם בחצות לילה היא מהעדר השינה מפני טורד מחשבותיו אין מניח לו לישן על כן הקדים כי עני ואביון אנכי שלא היה מחשב בעסקי ממונו כלל כמו שכתבנו לעיל שהיה לו מדת הנשתוה כאילו אין לו ואפילו הכי אני קם ומתעורר ממשנתי. ואיש הפנוי ממשא ומתן ומספיקים אותו הוא יכול לכנוס בחדרי התורה ולהבין עומקה ורומה לכך אמר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ר"ל אפילו הוא בעל יסורים עד דכדוכו של נפש לא יניח מעסק התורה אף כי קשה היא עד מאוד. ובכל מאודך הוא להיפך דיותר רבותא היא בכל ממונך דאפילו יש לו עושר ונכסים הרבה וטרוד מאוד במשא ומתן מכל מקום יטהר ראשו מכל טרדותיו ויקבע עתים לתורה:

לד) ועוד פרשנו בזה שלא אמר אפילו הוא נוטל את ממונך כמו שאמר בכל נפשך. כי הנה יש מעלה גדולה המקבל מאהבה אם נענש ח"ו ביסורים שבגופו יותר מהמקבל באהבה אם נענש ח"ו בהפסד ממונו כמו שמצינו באיוב שבהפסד כל רכושו וקנינו ובניו ובנותיו עמד בצדקתו כמו שכתוב בכל זאת לא חטא איוב וגו'. וביסורים שבגופו בעט וחטא והטעם מפורש שם שבהפסד כל אשר לו אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ר"ל אין לערער ולהתלונן על אשר לקח כי הוא נתן כמו שכתוב ערום יצאתי מבטן אמי וגו' אבל ביסורים שבגופו שנולד שלם בגופו וה' חפץ דכאו ע"כ אמר הטוב לך כי תעשוק וגו'. אמנם אם ימצא היצר הרע מקום להתלונן בהפסד ממון הוא על הנתינה בתחלה דלמה נתת לי כיון שאינו מתקיים ובזה גרם לו צער הלקיחה ממנו כמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ב) מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני ר"ל אשר נשאתני תחלה הוא זעמך כיון שבסוף תשליכני ומצטער יותר וזהו שעמד איוב בנסיון בזה שאמר אף דה' נתן וה' לקח והיה מקום להתלונן על הנתינה אף על פי כן יהי שם ה' מבורך. נמצא ביסורים שבגופו שפיר אמר אפילו הוא נוטל את נפשך אף שיש להתלונן על הנטילה שנברא שלם בגופו. מה שאין כן בממון עיקר הנסיון דלא יתלונן על הנתינה. וזה שאמר בכל ממונך שאם יבין אין לו להתלונן אלא על מה שהיה לו תחלה ממון רב ובאמת צריך לקבל מאהבה הטוב והרע כמו שאמרו במשנה. ויש להאריך זה אלא שהוא אינו מעניינו:

לה) ויש לפרש מה שאמרו בלשון קבעת עיתים לתורה שהענין הוא כשאדם שהוא בעל משא ומתן והוא פונה עת שבו ילמוד שיעורו דרכו של יצר הרע באותה שעה להזמין לו איזה משא ומתן ואומר לו למה תניח את הריוח המזדמן לך בשעה זו תלמוד אחר כך לכשתפנה ועל זה הזהירו חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה והוא שדומה לו שגוזל את עצמו ולשון קבעת הוא לשון גזל כמו שכתוב היקבע אדם וגו' ואמרו חז"ל שהוא לשון קבען פלניא וצריך לקבוע ולגזול עת לתורה. אמנם האמת הוא כי המאמין ובוטח בה' נכסיו מצליחים כמו שכתבנו לעיל שנאמר בתורה ושלל לא יחסר מה שהיא שוללת בטוח הוא שלא יחסר. ואמרתי לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה בתחלת תהלותיו כי אם בתורת ה' חפצו וגו' וכל אשר יעשה יצליח כי הענין שאמרו חז"ל הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וכו' ואמרו לא כל המרבה בסחורה מחכים. ולדעתי זה שקבעו לומר בכל יום ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תהו ענינו להרבות במעשה הוא דבר תהו כי אין מעצר לה' להושיע ברב או במעט. וענין הצלחה הוא מי שממעט במעשה ועושה מלאכתו ארעי ובזה המועט מרויח כמו מי שעבודת עבודתו בכל יום מאין פנות. זהו נקרא הצלחה. וזה שאמר הכתוב וכל אשר יעשה רצונו כל מה שהיה יכול להרויח על ידי מעשה יצליח במעט העסק כאלו היה עושה כל היום. ופרשנו בזה מה שאמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. כי הצלחת הצדיק הוא באשר ה' אתו וכל אשר עושה ה' מצליח כדכתיב גבי יוסף הצדיק. מה שאין כן גבי רשעים אף שנראה לעין דרך רשעים צלחה הוא דומה כמו שיש חילוק בין עוף הפורח מחמת החיות שיש בו ובין המוץ הפורח בשעת דישת התבואה שאין בו חיות אלא הרוח הדפו. כן הרשע רוח הסיטרא אחרא ידפנו עד לא יוודע מקומו איהו:

מיהו בפשטות מה שאמר תחלה ובתורתו יהגה יומם ולילה אף על גב דעל כל פנים עושה מלאכתו מעט כמשמעות וכל אשר יעשה ענינו הוא כמו שכתבנו בפנים בסוף המסכתא דף קי"א ע"א דמה שאמר הכתוב בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. על פי מה שכתב הרא"ש דהא דאין מברכין בתורה כשעוסק במשא ומתן ואחר כך יושב ולומד משום דאף כשהוא עוסק במשא ומתן דעתו על למודו ועיין היטב מה שפרשנו בזה ולא הלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה. ויש להבין יותר כי כשאדם דעתו על למודו אין התורה פוסקת ממנו וכל מחשבתו כל היום בה ולא יאמר האדם אם לא יסירם מלבו לגמרי אולי יטעה במשא ומתן. על זה הבטיח והוא יישר אורחותיך שלא יטעה וזהו שאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה דאף בשעה שעושה יהיה דעתו בלמודו ואפילו הכי לא יטעה במשא ומתן ואדרבה מצליח יותר כאלו היה עושה הרבה:

לו) ועיין מה שכתבנו שם עוד דמה שאמרו חז"ל במסכת ר"ה שהקב"ה מעביר ראשון ראשון היינו משום שהשי"ת ברחמיו מתחיל תחלת דינו של אדם על דברי תורה כמו שאמרו חז"ל פוטר מים ראשית מדון וזה אין בית דין דלמעלה יודעים כי אולי אף בשעה שלא למד היה דעתו על למודו דאין הבית דין יודעים מחשבה שבלב על כן מעבירו מבית דין שלמעלה:

ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות בסנהדרין דף ז' ע"א ד"ה אלא על דברי תורה וכו' דהא אמרינן בשבת שתחלה שואלים אותו נשאת ונתת באמונה ואחר כך קבעת עתים לתורה. ויש לומר משום דאמרינן שם בראש השנה ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עוונות מחשיב בהדיה קשה כיון שהעבירו השי"ת למה חוזר וחושבו. ותו דכיון דהשי"ת יודע שיהיה רובא עוונות למה יעבירו תחלה והכל גלוי לפניו שיחזור ויחשב אותו. אך הענין הוא שהשי"ת מעביר עבירה ראשונה שהוא ביטול תורה ואין הבית דין דנין עליו שום עונש ודנין אותו לזכות שבודאי היה מקיים והיה לומד במחשבה. אבל אחר שרואין כבר דאיכא רובא עוונות יודעים הבית דין שלא היה מחשבתו בדברי תורה שאמרו חז"ל תורה בעידנא דעסיק בה מצלת מן החטא ואם היה תורתו בלבו לא היה מרבה עוונות. נמצא מתורץ קושיא הנ"ל דבתחלת דינו באמת היה על דברי תורה אלא שלא היה יכולים לדון על זה ודנוהו לזכות ושואלין נשאת ונתת באמונה. אבל כשרואין שלא נשא ונתן באמונה והרבה עוונות במעשיו מוכח שלא היה דעתו בלמודו שואלים אותו אם על כל פנים קבע עתים לתורה. ואפשר לכוין זה בדבריהם שם וזה לשונם ששואלים אותו תחלה על משא ומתן באמונה ומכל מקום יקבל דינו תחלה על דברי תורה. והכי דריש ליה לקרא תחלת גלוי דינו במה שנטשו מדברי תורה עד כאן לשון התוספות. ולפי מה שכתבנו הוא אינו מובן דלמה באמת כן הוא אם רוצים לדון על דברי תורה תחלה ישאלו אותו על דברי תורה תחלה. ותו מה זה גלוי דינו שכתבו התוספות ולפי מהב שכתבנו אתי שפיר דבאמת ראוי להקדים דברי תורה אלא שאין יכולים לידע אותו עד שדנין אותו תחלה על שאר עבירות וכיון שנודע ראוי לענוש אותו תחלה על דברי תורה וז"ש גלוי דינו שנתגלה עוונו. ויש להבין יותר הטעם מה שנענש תחלה על דברי תורה על פי הדברים הנ"ל דכבר כתבנו דצריך להבין הלא השי"ת יודע שהיה רובא עוונות ולמה מעבירו. אלא הענין דאיתא בסנהדרין דף צ"ב בדיני נפשות אין מחזירים לחובה ובדיני ממונות מחזירים בין לזכות בין לחובה. ומצינו במשנה כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וצריך להבין מה זה ענין שנענש בביטול תורה בממונו. ויש לומר על דרך שכתבנו דאי אפשר לדון אותו בדיני נפשות הואיל וכבר נידון לזכות בתחלת דינו אף שנתגלה עוונו אחר כך אין מחזירים לחוב ודנין אותו בדיני ממונות שמחזירים לחובה ונידון בעונו. נמצא מתורץ קושיא הנ"ל דכוונת הקב"ה במה שמעבירו להצילו מדיני נפשות שיצא לזכות ונידון בדיני ממונות. ומטעם זה יש לומר דנענש תחלה על דברי תורה כמו שכתבו התוספות משום דדינו בממון ואחר כך בשאר עבירות כמו שאמרו חז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה ולכך דנין אותו תחלה שיענש בדיני ממונות. ועל פי זה פירשנו מה שאמר הכתוב אל תזכור לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד. ולפי מה שכתבנו יש לומר עוונות ראשונים היינו ביטול תורה ראשית מדון שהעבירו השי"ת ואחר כך נתגלה ואנו שואלים שלא יזכרהו אף שאין לדון אלא בדיני ממונות הואיל ונצדק לזכות גם זה קשה עלינו מאוד כי כבר דלונו מאוד על כן יקדמונו רחמיך גם בזה:

לז) והארכנו קצת בזה שצריך אדם ליזהר מאוד לקבוע עתים לתורה ועל ידי זה נכסיו מצליחים ואל ירבה מאוד בסחורה לבטל שיעורים הקבועים לו ולהשמר נפשו מאד שלא יטעהו יצרו ויראהו ריוח בשעה שקבוע לו לתורה כי לא לטובה יחשב לו. וכבר פירשנו במשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך שמזהיר התנא על ענין זה. כי תדע נאמנה שיצר הרע הוא מתנגד שלך וכל דבריו הם לנגד רצונך אלא שבתחלה מראה לך ריוח וכשיצוד אותך במצודו ורשתו אשר לא תוכל להנצל מפח יקוש אז ימצא לך בטילים הרבה שהם כנגדך ומתנגד לרצונך. ועל דרך זה פירשנו מה שאמר דוד המלך ע"ה מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר קרא ליצר הרע אורח שקר שאמרו חז"ל ויבא הילך לאיש העשיר שבתחלה יצר הרע דומה לאורח שקר שהוא מראהו לאדם ריוח בתחלת בואו ללכוד אותו אבל כשאדם מתבונן עליו בזה אמרו אם פגע בך מנוול זה ר"ל בתחלת ביאתו כאורח תיכף כשפגע בך תמשיכהו מיד לבית המדרש. וזה שאמר מפקודיך אתבונן שזהו שנקרא נבון כשמבין דבר מתוך דבר:

לח) אמנם אף שיקבע עתים לתורה לא יצא בזה ידי חובתו כי אמרו חז"ל צריכה שמעתתא צלותא כיומא דאסתנא ואי אפשר לאדם העוסק הרבה במשא ומתן לרוב היום שבשעה זו שקובע לתורה ללון כל כך בעומקא של הלכה ועל דרך זה פירשתי מה שאמר שלמה ברוח הקדש בהיות ישראל בגלות הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים שלמה אהיה כעוטיה וגו' שהשכינה מתאוננת כעוטיה כפירש"י על תלמידי חכמים הראשונים בהיות ישראל על אדמתן כי בגלות בקושי מציאות הפרנסה אי אפשר להרביץ תורה בבירור השכל כשמש בצהרים כנ"ל דשמעתתא בעי צלותא וכו' וזה שאמר איכה תרעה שתתעסק בפרנסתיך ואיכה תרבוץ תורה בצהרים כמו שאמרו חז"ל שבית המדרש נקרא תרביצא שמרביצין שם תורה ואמר על זה אם לא תדעי לך וגו' על משכנות הרועים ר"ל אותם שאינם בני תורה וזהו בעקבי הצאן שהם יצאו וישאו ויתנו ורעי את גדיותיך ר"ל שתגדל את בני תורה על משכנות הרועים הם המרביצים תורה לגדיי הצאן שהם התלמידים ותפרנסם והם היושבים בבית ה' תמיד כל היום ועל זה נאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך שאמרו חז"ל שזבולון היה מספיק ליששכר לעסוק בתורה כמו שכתוב ומבני יששכר יודעי בינה וגו' ובודאי זבולון היה גם כן קובע עתים לתורה אלא מחמת שהיה עסוק במשא ומתן כמו שאמר הכתוב זבולון לחוף ימים וגו' לא היה יכול להתבונן כל כך והיה מתחבר ליששכר:

לט) ויש לפרש מה שאמר דוד המלך ע"ה (בתהילים ס"א) אגורה באהליך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה כי אתה אלהים שמעת לנדרי וגו' ימים על ימי מלך וגו' כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום והנה אמרו חז"ל ביבמות דף צ"ו אגורה באהליך עולמים וכי אפשר לאדם לדור בשני עולמות אלא שאומרים דבר הלכה משמו עוד אמרו חז"ל בעירובין דף פ"ו במה שאמר דוד המלך ע"ה ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרוהו אימתי ישב עולם לפני אלהים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו. יש לפרש המשך הפסוקים על פי מה שכתבנו בסוף המסכתא דף קי"א שהמחזיקים ביד תלמידי חכמים זוכים לתחיה על ידי טל תורה אם כן מה שהתלמידי חכמים נקראים חיים לעולם על ידי שאומרים דבר הלכה משמם הכי נמי המחזיקים זוכים בירושה זו שיש להם שכר עולמים כיון שהם מספיקים ועל ידי זה מתרבה ומתגדל חדושי תורה וזה שאמר אגורה באהליך על כללות ישראל אפילו אותן שאינם בעלי תורה כי אתה אלהים שמעת לנדרי שנודרים ונודבים ועל ידי זה נתת ירושת יראי שמך שהם מנחילים תורתם לדור דור והיינו דקאמר ימים על ימי מלך תוסיף כמו שאמרו חז"ל מאן מלכי רבנן וזהו אריכות ימים שזוכים על ידי התורה כמו שכתוב אורך ימים בימינה. ושנותיו כמו דור ודור על ידי שאומרים הלכה משמו ועל זה אמר ישב עולם לפני אלהים דהיינו כל ישראל על ידי חסד ואמת שהם מאכילים מן לתלמידי חכמים וכמו שהם נקראים חיים לדור דור כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום בשני עולמים בעולם הזה ובעולם הבא:

מ) ויש לפרש בזה המשך הפסוקים שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול להיות כי אמרו חז"ל בהספקת תלמידי חכמים דהוי כאלו הקריבו קרבן ונסכו יין על גבי המזבח וכאלו הקריבו בכורים ויש להבין ענין זה כי אמרו חז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהן גרים שנאמר וזרעתי את ישראל וגו' והנה אין הדבר להבין כפשוטו שהרי אמרו חז"ל קשים גרים לישראל וכו' אלא הענין כמו שכתבו המפרשים שנדחו ישראל בארבע כנפות הארץ כדי ללקט ניצוצות הקדושות. וזהו שיתוספו עליהן גרים שהם מתאחזים בישראל על ידי ישיבתם בחוץ לארץ והליכתם ומשאם ומתנם ועסקיהם שם והנה על ידי המתהלכים בארץ ומשוטטים בה הן מלוקטים אחד אחד אבל להעלותם לשרשם העליון הם מתעלים על ידי התלמידי חכמים הם הגומרים ומעלה אותם למעלה אם כן שניהם צריכים זה לזה כי התלמידי חכמים הם יושבים באהליהם ארבע אמות של הלכה ואינם יכולים להוציא יקר מזולל כי אם מעלים הניצוצים שכבר נתבררו אם כן שניהם מועילים זה לזה. ויש לפרש בזה שאמר הכתוב (שיר השירים סימן ז') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן ופירשו חז"ל חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר שהם צריכים להיות קבועים בבית המדרש ולא לשוטט בחוצות והוא משל לאומן שעושה תכשיטי זהב והזהב ידוע שהוא מלוקט בתחלתו מניצוצות הזהב המעורבים בעפר מתוקן על ידי חפירה וברור היטב וכשמתלקט ונעשה עשת זהב אז האומן עושה ממנו תכשיטים. אמנם אי אפשר שאומן הצורף הוא עצמו יחפרהו ממטמוני הארץ. וכן הנמשל בזה שהתלמיד חכם היושב בסתר אהלים הם מתקנים וגומרים והיינו דאמר הכתוב בתחלה שמח זבולון בצאתך והדר ויששכר באהלך כי אי אפשר לעשות מעשה ידי אומנתו של הקב"ה עד שיצרף בתחלה ואם כן מלאכת זבולון תחלה וזה שאמר בצאתך כי אי אפשר לתקן אלא על ידי צאתיך והיינו דקאמר מה יפו פעמיך אותן היוצאים ונושאים ונותנים ונקראים בת נדיב שמנדבים בנדיבות לבותם להספיק תלמידי חכמים שהם חמוקי ירכיך היושבים בבית המדרש ועושים מעשה ידי אומנתו של הקב"ה ומעלים את הכל על ידי תורתם. ובזה מובן מה שאמר הכתוב (ירמיה ט"ו) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה כי פעולת המחזיקים ידי התלמידי חכמים ונושאים ונותנים בהליכתם לשם שמים כדי להספיק תלמידי חכמים שהם מוציאים ניצוצים היקרים הם חשובים כמו פי שהם תלמידי חכמים העוסקים בפיהם. והנה אמרו חז"ל בפירוש הפסוק עמים הר יקראו שזבולון מתרעם על מדותיו לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. ויש לפרש על דרך שפירשנו שהוא מתרעם שמלאכת יששכר יותר חשובה שהוא יושב בבתי מדרשות הנמשלים לשדות וכרמים שהפירות של התורה מתגדלת בהם ולי נתת לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות ללקט הניצוצות הקדושים המפוזרים בהם אך כבר כתבנו שהם דומים לקרבנות שכל ישראל מביאים מכספם קרבנות הנקרבים על גבי המזבח על ידי כהני ה' המעלים אותם לריח ניחוח על גבי מזבח ואמרו חז"ל שחיטה בזר כשירה ומקבלה ואילך מצות כהונה כדי שיתחילו ישראל בעבודתם ונגמר על ידי הכהנים וכן הוא בזה וזה שאמר הכתוב שם יזבחו זבחי צדק שהם חשובים כמביאים קרבנות והם זובחים. והתלמידי חכמים מקבלים על ידיהם ומעלין אותן וזה שאמר כי שפע ימים ינקו שהם יונקים השפע ממצולות הים ושפוני טמוני חול הם הניצוצים הקדושים הספונים וטמונים בחולים והם מטהרים את הקדש ומבדילין בין קדש לחול:

מא) עוד אמרו חז"ל תן לו משלו שאתה ושלך שלו והענין הזה יש לפרש במצות המחזיקים ביד תלמידי חכמים כדאמרינן בש"ס כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה שנאמר כי זה כל האדם ויש להבין זה כל בעל מדע המאמין בה' כי לא יעזוב ה' את חסידיו כורתי בריתו ועוסקים בשעשוע תורתו כל היום ולא ישפיע להם לפרנס את עצמם אפילו כדי מסת חיותם אין זה כי אם חפץ ה' בבעלי תורה שלא יתעסקו בשום דבר ויתפרנסו על ידי אחיהם וזה שאתה ושלך שלו שכיון שכל העולם לא נברא אלא לצוות לתלמידי חכמים כל שכן שכל השפע שתנתן להם הוא בשביל שיספיקו לתלמידי חכמים על כן לא ירע לבבו בתתו מפקדונו אשר הפקד אתו מאת ה' ולא יפחות איש איש ממעשרו עד חמשו כמו שאמרו חז"ל ובזה יברכהו ה' בברכה עד בלי די כמו שכתבנו בחידושי תורה בפסוק מי מנה עפר יעקב שאמרו חז"ל דקאי על מצות מעשרות הנותן מפרי ארצו ויש לפרש מי מנה הברכה שיברכו ה' בעבור מעשר ראשון ומעשר שני שנותן מעפר ר"ל מתבואת ארצו ומספר את רובע ישראל הם המוסיפים לתת עד חומש שאי אפשר לספור הברכה שיברכו ה' בארבע הידות אשר ישאר לעצמו וזה הוא מספר את רובע ישראל. ואם אמנם כי כן ישכיל ויבין מה שאמרו חז"ל יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית וכבר כתבנו בזה בפרק מציאת האשה דף ס"ז. ועל פי זה יש לפרש מה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם אלהים ולראות שהם בהמה המה להם. יראה לפרש ענינו שיברר ה' עיני השכל מה שצוה הקב"ה לעמו שיעשו חסד קצתם עם קצתם יותר ממה שהמשפיע נותן להמקבל יותר חסד המקבל עושה עם הנותן כאשר בארנו בענין הצדקה והספקת תלמידי חכמים. והנה מלת הם והמה פירוש אחד להם אלא שידוע שהה"א הוא סימן לנקיבה גם ידוע בדברי חז"ל שהמשפיע הוא בחינת זכר והמקבל הוא בחינת נקיבה. וזה שאמר לברם אלהים שיברר להם השי"ת דעתם וידעו שמה שעושים הם דהיינו קצתם המשפיעים בהמה דהיינו עם קצתם המקבלים יותר מזה עושים המה המקבלים בהם המשפיעים וכבר בארנו לעיל שגם בענין עסק התורה הוא ענין זה שתלמידו יותר מכולם והוא מחכים את רבו יותר ממה שמקבל ממנו:

מב) ויש לפרש על דרך זה מה שאמר שלמה המלך ע"ה בסוף שיר השירים כרם היה לשלמה בבעל המון נתן הכרם לנוטרים איש יביא בפריו אלף כסף כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו היושבת בגנים וגו' ענינו שהתלמידי חכמים היושבים בהיכל ה' ובתי מדרשות הם נקראים כרם ה' צבאות ונוטרים את פרי עץ חיים גדולי הכרם. ושארית העם הם המחזיקים בידם הם נקראים נוטרים את הכרם והם זוכים בשכר הפירות של התורה בעולם הזה כל אחד לפי הברכה וזה הוא איש יביא בפריו אלף כסף רצה לומר בזכות הפירות של התלמידי חכמים. והיה ראוי שיתן ה' לתלמידי חכמים עצמם אלא בשביל שרצון השי"ת שיהיה פנוים וישבו לפני ה' תמיד. וזה שאמר כרמי שלי לפני ר"ל הם יושבים בארץ הנגב ואינם עוסקים אלא יושבים לפני ה' ואף שהם משיבים לו ומודים לדברו ואומרים לו האלף לך שלמה ידענו גם ידענו כי ממך הכל ומידך נתנו לך חומש לתלמידי חכמים שהם נוטרים את פרי הכרם וזה שאמר ומאתים לנוטרים את פריו שהוא החומש מהאלף ואם עושים כן זוכים ומקשיבים תורה לעתיד לבא בין הצדיקים בגן עדן. וזה שאמר היושבת בגנים חבירים המקשיבים וגו':

מג) ויש מן המשפיעים במדה גסה שסוברים שקונים מן התלמידי חכמים חלק מתורתו כדרך שאר משא ומתן. אמנם חלילה מחשוב כן וכי ימכור תלמיד חכם אפילו שעה אחת בעולם הבא בכל חיי עולם הזה כמו שאמרו חז"ל וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי עולם הבא וכמו שאמרו חז"ל בפסוק אורח חיים פן תפלס שלא תהא נושא ונותן בתורה ובמצות וזהו פשטיה דקרא רחוק מפנינים מכרה שאי אפשר לקנות אותה אפילו בעולם הבא שנקרא פנינים. אלא הענין הוא שכל אחד מקבל שכרו משלם וכמו שאמרו המשל מנר שמדליק ממנו ואין מחסר אורו כן המחזיקים נוטלים שכרם מאת ה' מן השמים ואינם נוגעים ח"ו בחלקן של התלמיד חכם. ועל דרך זה פרשנו המשנה האומר שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שאומר לתלמיד חכם מעות שלי שלך ותורה שלך שלי זהו מדת עם הארץ שאין אתו ידוע עד מה. וכבר אמרנו לזה רמז במשנה דפסחים הממנה עמו אחר בחלקו רשאים בני חבורה ליתן לו חלקו הוא אוכל משלו והן אוכלים משלהם ר"ל מי שאי אפשר לו לעסוק בחלק תורתו שהיא חלקו לעולם הבא וממנה עמו אחרים שהם ילמדו עבורו והוא יפרנסם אין בזה גריעות ח"ו לתלמידי חכמים לומר עליהם שמוכרים תורתם בשביל פרנסת עולם הזה ויכולים בני חבורה הם העוסקים בתורה (כמו שאיתא נזרקה מפי חבורה) ליתן לו חלקו כי הוא אוכל בעולם הבא משלו והן אוכלים משלהן ואין בזה פחיתות שכר לתלמיד חכם. וזה שאמר שמח זבולון בצאתך וגו' שכל אחד ישמח בשלו ואין אחד נוטל חלק חבירו:

מד) ועיין מה שכתבנו לקמן בפרק מציאת האשה דף ס"ז במה שאמר דוד המלך ע"ה לכו והתפרנסו זה מזה עיין שם היטב ומשם בארה שכפי רוב האמנה ושמחת לבבו בתתו להספקת לומדי תורה כן ירבה וכן יפרוץ הברכה עד בלי די. וזהו שאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד שבה והוא שאמרה תורה אל ירע לבבך כי בגלל הדבר הזה ר"ל בשביל שתתן בטוב עין יברכהו ה'. ואמר עוד איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך יש להמשיל דבר זה לאדם בעל שכל ובשכלו יחשוב פעולת ידיו והידים הם הפועלים ועושים ומצליחים ומאכילין את האדם הלא יחשוב כי הידים הם המחיים אותו כי אם לפי שכלו הוא הנהגתם. כן לא יאמר העשיר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה כמו שכתוב בזהר ובתיקונים שהתלמידי חכמים נקראים ראשי העדה והמחזיקים נקראים מארי דידין והם הידים שפועלים ומפרנסים אך ידעו כי ה' הוא הנותן חיל על ידי בעלי תורה כמו שכתוב כי זה כל האדם ואין צריך לומר כי בעלי תורה המקבלים ח"ו לא יבטחו בנדיבים שיחשבו שניזונים ממתנת בשר ודם ולהתבזות בפניהם הלא כבר כתבנו כי זהו ענין קרדום לחתוך בה אלא יחשובו כאדם המתפרנס ממעשה ידיו ומפעולת זרועותיו כן מארי תורה דאינון רישי דעמא מתפרנסים ממארי דידין מ"מ יכבדו אותם וראוי לחלוקת כבוד ולברכה כמו שאמרו חז"ל תיכף לתלמיד חכם ברכה. ונראה בזה לפרש מה שאמרו חז"ל בברכות דף י"ז בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מן הצדקה שניזונים בזרוע יש לפרש שאין חושבים שמקבלים צדקה מאחרים אלא כל ישראל כאיש אחד הן והראשים ניזונים מן הזרוע שהן מארי דידין. ויש לפרש בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה בסוף ברכה אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך וגו' מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם וגו' וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש וגו' אמר תחלה הלא תדע נאמנה כי אין כאלהינו שהוא רוכב שמים בעזרך ר"ל אף שהוא רוכב שמים ח"ו שהשמים נושאים אותו אלא שהוא נושא את נושאיו ואמר בעזרך כמו שאמר הכתוב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ועזו בשחקים והאמת הוא כי הכל מאת השי"ת כדכתיב בתריה אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם אלא שהשי"ת כביכול הוא שוכן בתוכינו ונותן בנו כח וחיל להללו ולשבחו ולספר עוזו ועל זה אמר כן הוא מעונה אלהי קדם שהוא מקדש ה' וארבע אמות של הלכה שהשכינה שרויה בו והוא מעונתו בשערי ציון המצוינים בהלכה ומתחת זרועות עולם וכל המחזיקים ומאדירים מקדשו הם זרועות עולם. ואז בהאמנה זו הם מצליחים שלא ישלטו בהם אויבים וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב ר"ל בזכות ישראל שהם התלמידי חכמים והם נפש אחת עם יעקב שהם חבל נחלתו קשורים ומתאחדים לבדד אל ארץ דגן ותירוש בעולם הזה אף שמים יערפו טל כמו שכתוב בסוף המסכתא דף קי"א שטל תורה הוא טל התחיה ללומדי תורה ולמחזיקים בה. ויש לנו בזה לבאר הדברים באריכות אמרי נעם אך אין כאן מקומו כי קצרה היריעה מהכיל וה' הטוב יאיר עינינו ויטהר לבבינו וישכון שכינת עוזו בתוכינו ויקוים ומלאה הארץ דעה וגו':

מה) וראיתי לחתום בברוך מעין הפתיחה מצינו במשה רבינו ע"ה שאמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם ופירש"י ז"ל שאמרו ישראל אתה נותן קיצבה לברכותינו אמר להם זו משלי וה' יברך אתכם. יש לפרש שמצינו כשחטאו ישראל במדבר נאמר בפרשת כי תשא ובפרשת שלח שאמר הקב"ה למשה ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו הרי שהגדיל ה' מדת טובתו רב ועצום יותר ממנו אבל לא נתפרש כמה מרובים יותר וכיון שאמרו חז"ל מדה טובה מרובה על מדת פורענות חמש מאות שבמדת פורענות הוא אומר עד רבעים ובמדת טובה עושה חסד לאלפים אם כן יש לומר דהכי נמי הוא רב ועצום חמש מאות פעמים כמותם. וכיון שאמרו חז"ל שכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר נמצא ברכה זו מתקיימת למשה. וכיון שכבר מתקיימת לו הבטחה זו בחטא הראשון אף שמחל הקב"ה לישראל. אם כן כשאמר לו בחטא המתלוננים בפרשת שלח על כרחך נתברך עוד הפעם חמש מאות פעמים כמותם. נמצא נתברך אלף פעמים כמותם. ובזה הברכה שלו בירך לישראל אלף פעמים ככה וזה שאמר להם זו משלי וה' יברך וגו'. וכן אני העני בדעת אומר הנה נתתי לכם מברכתי. אשר חנן ה' אותי. וה' יוסף לכם ברכה כאשר דבר לכם להגדיל תורה ולהאדיר. למעלה השכל להבנות ולהתגדר. ואתם תשאו ענפיכם ולא ימיש מעשות פרי עץ הדר. ותרבה החכמה בישראל לעולמים ולדור דור:

ועתה אשא עיני ולבבי. ואתפלל לאלהי אבי.

פנה אלי וחנני.

ישועתך אלהים תשגבני.

נוראות בצדק תענני.

חסדך ה' יסובבני

סוד חכמים הבינני.

יודע

המחשבות

ובוחן

הלבבות.

אלפני

דרכי

נתיבות

יסודי מסכת כתובות. אשאלה ממנו מענה לשון. שפת פרח שושן. בפרק ראשון

מתניתין בתולה נשאת וכו' ואלמנה וכו'. הנה הרמב"ם וטוש"ע באה"ע בסימן ס"ד סעיף ג' שינו לשון המתניתין וכתבו והבעולה ליום ה' נראה דכוונתם דאלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה היא בכלל בתולה דאע"ג דאמרינן לקמן במתניתין דף י"א דכתובתה מנה ואין לה טענת בתולים ולכל מילי דינה כבעולה. מ"מ כיון דאמרינן לקמן דף י"ב וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו' הרי דיש לה טענת בתולים לענין איסור לבעלה. א"כ שייך בה טעמא דמתניתין שאם היה לו טענת בתולים וכו' דהוא מחשש איסור לבעלה. וכה"ג דייק הב"ח וב"ש שם סעיף ב' מלשון הרמב"ם שכתב הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלשה ימים דלהכי נקט לשון הבעולה ולא נקט לשון אלמנה כדאיתא בברייתא דקמ"ל דכשהיא אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה צריך לשמוח עמה שבעה ימים. (ומדברי הח"מ שם לא משמע כן). מיהו היה אפשר לומר דאפילו אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ניסת ביום ה' כמשמעות לשון המשנה דלא נקט לשון והבעולה. והטעם דלא חששו כל כך משום טענת בתולים באלמנה כיון דכתבו התוס' דתקנו בכל הנשים משום אשת כהן וקידשה פחות מג' שנים יש לומר דמשום אשת כהן לחוד לא היו מתקנין בכל הנשים אלא משום דלא חילקו בין מתקדשת פחות מג' שנים או אחר ג' שנים א"כ באלמנה מן הנשואין דלא שייך בה קידשה פחות מג' שנים דאין חופה פחות מג' שנים לדעת רוב הפוסקים ועיין במשנה למלך פ"ג מהלכות אישות. ותו דאחר הנשואין שוב אין לאביה רשות בה לקדשה מדאורייתא דהוי ליה כיתומה בחיי האב וגם אין מתקדשת למיאון כדאיתא בגיטין דף ס"ה עד שתגיע למדת צרור וזרקו וכו' יש לומר דלא תקנו בה משום אשת כהן לחודא. עוד אפשר לומר דלפי מה שכתבנו לקמן דף ה' דהא דאמרינן דאלמנה נשאת בחמישי היינו יחוד גמור הראוי לביאה דזה הוא חופה דידה כמ"ש הרא"ש בשמעתין והתוס' ביומא דף י"ג והוא מן הירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו'. ולא דמי לחופת בתולה דאינה אלא חופת הינומא ולא יחוד גמור. וכן דעת רוב הפוסקים ונראה מסתימת הפוסקים דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה כיון דלכל מילי דינה כבעולה דחופה ונשואין דידה הוא יחוד גמור הראוי לביאה. ולפ"ז יש לומר לפי הטעם שכתבו התוס' ד"ה וליום הרביעי וכו' ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שיטרוד בנשואין ולא יבעול דזהו בבתולה דנשואין דידה היינו על ידי חופת הינומא. אבל באלמנה דנשואין דידה היינו יחוד גמור א"כ מסתמא תבעל מיד. תדע דהא קיש לומר בסוף סימן ס"ח דכיון שנתייחדה עמו שעה אחת שוב אינו יכול לטעון אחר כך טענת בתולים וכן כתבו התוס' לקמן דף ט' ע"ב ד"ה מאי לאו וכו'. כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה. א"כ עדיפא טפי שתנשא בליל ה' או ביום ה' לפי מה שיבואר לקמן דיכול לבא לפני הב"ד כל היום משתנשא ביום ד' דכל שיש לקרב הזמן שלא יתקרר דעתו עדיף טפי. ובהא הוי אתי שפיר טפי הא דתני מתניתין שפעמיים בשבת וכו' בתר ואלמנה ליום ה' משום דגם באלמנה ליום ה' איכא האי טעמא היכא דנכנסת לחופה ולא נבעלה. ומה שאמר ליום ה' כולל גם כן ליל ה' כמו שכתב הב"י בא"ח סימן ע' דיום רביעי ויום חמישי כולל גם הלילות ובין בליל ה' ובין ביום ה' יכול לבא לפני ב"ד. שוב ראיתי בירושלמי ריש כתובות וז"ל בתולה מן הנשואין אימתי נשאת וכו' נשמיעניה מן הדא. אם יש עדים שיצאה בהינומא וכו' ולא אדכר רביעי. הדא אמרה דלית רביעי כלום נראה פירושו דמדלא אמר אם יש עדים שנשאת ברביעי כתובתה מאתים משום דאין ראיה ממה שנשאת ברביעי דשמא היתה אלמנה מן הנשואין שלא נבעלה. ונראה דמזה נפקא ליה להרמב"ם והטור וש"ע. ואפשר דזה הוא כוונת רש"י שכתב שפעמיים בשבת אבתולה קאי. דלכאורה הוא מלתא דפשיטא ולפמ"ש אתי שפיר משום דהמ"ל דקאי גם על אלמנה כנ"ל. ודוק:

תוס' ד"ה בתולה וכו' ומיהו גבי איש וכו'. ובריש קידושין כתבו ז"ל דלא אשכחנא בשום דוכתא בתולה בקרא מפורש גבי נשואין עכ"ל. אע"ג דמצינו בקרא בתולה מעמיו יקח אשה. ומצינו נמי גבי נשואי רבקה והנערה בתולה וגו'. וצ"ל דכוונתם דמ"מ גבי עיקר דין נשואין לא מצינו ולולי דבריהם היה נראה דיש לומר דאדרבא בהכי מיושב דלא נקט הבתולה כמו גבי איש ואשה משום דאתא למטעי דאקרא קאי לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה שאם היה וכו' דעיקר התקנה משום אשת כהן או קידשה פחות מג' שנים. והוא אמינה דומיא דהנך קראי דמיירי בכהן. ורבקה היתה פחותה משלשה שנים כשקידשה אליעזר כפירש"י דנשאת ליצחק כשהיתה בת שלש שנים. להכי נקט בתולה דלאו אקרא קאי. וק"ל:

בתוס' ד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' וקשה לפירושו וכו'. נלענ"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל. דהנה פירש"י לקמן דף ט' בהא דאמר ר' אליעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן. וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי. או שנאבידה המפה. וצריך להבין דלא מפרש כמ"ש הרמב"ם ז"ל שמצא דם. ואפ"ה כיון שמצא פירי פירות ע"כ שכבר זינתה. ואפ"ה יש לה דם כמו דאמרינן נותנין לה ד' לילות דתלינן בדם בתולים. עיין חלקת מחוקק וט"ז שתמהו על זה. ונראה דלא קשה מידי. דהא אמרינן בר"פ התינוקת מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חודש הרי דלאחר י"ב חודש ליכא למיתלי תו בדם בתולים א"כ קשה למה ליה לשנויי שקידשה פחות מג' שנים דהוא זמן רב עד הנשואין דהא בשעת הנשואין ע"כ נערה היא דפיתוי קטנה אונס היא כמ"ש התוס' שם ואמאי הא בקידשה י"ב חדש קודם הנשואין סגי. דע"כ תחתיו נבעלה דמדמצא דם דאם לא היתה תחתיו משתהה הדם יותר מי"ב חודש כנ"ל ובהכי הוה אתי שפיר טפי דקאמר ר' אליעזר סתמא משום דסתם נשואין הוא לאחר י"ב חודש משקידשה. דהא נותנין לבתולה שנים עשר חודש. אלא ודאי דלא מיירי בהכי ולפ"ז נלענ"ד דמתורץ מה שהקשו התוס' דף ט' ע"ב דמאי ס"ד דאביי לאוקמי דוקא בטענת פתח פתוח ולפמ"ש יש לומר דבאמת אביי הוי קשיא ליה קושיות התוס' וכי משום אשת כהן וקידשה פחות מג' שנים תקנו בכל הנשים ולא הוי ניחא ליה לדחוקי משום שיצא הקול ויבואו עדים להכי הוי ס"ד לאוקמי בפתח פתוח ומצא דם כמ"ש לעיל דבזה סגי כשהיא ארוסה י"ב חודש. וכיון דזהו זמן שנותנין לבתולה שפיר תקנו בכל הנשים. ומשני לא בטענת דמים וצריך לומר משום שיצא הקול. ועמ"ש בסמוך בסוגיא. וממילא מתורץ קושיות התוס' הכא דמה שפירש"י הכא היינו לפי מאי דמשני שם. ועמ"ש בקונטרס אחרון:

עוד נלענ"ד דהא דמקשי הש"ס לקמן והא ספק ספיקא הוא. ומשני באשת כהן או קידשה פחות מג' שנים היינו משום דהתם קאי לר' אליעזר דס"ל לקמן דף ע"ה ע"ב תברא מי ששנה זו לא שנה זו כו' )( אבל לרבא דמשני שם כאן נמצא כאן היה והכי קי"ל בסימן קי"ז וכן כתב בית שמואל בסימן ס"ח. וכן הוא בש"ע א"ח סימן תס"ז לענין איסור אפילו לקולא וכמו שיבואר באורך בקונטרס אחרון בס"ד נמצא ביש שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה ובכל הנשים אסורה. נמצא אין להקשות על אביי דלאביי לאו משום קול הוא אלא משום זנות שאחר החופה. כדמשמע לקמן דף ע"ה דאביי הקשה לרבא ומשמע שם דקיבל דברי רבא תדע דבסנהדרין דף ח' סבירא ליה לרבא דכ"ע ללעז לא חיישינן. ופירש"י אין חוששין כשיבואו לב"ד יצא הקול וישמעו עדים ויבואו ויעידו וכו'. א"כ קשה הא לפירש"י כל עיקר תקנת משנה זו הוא משום יציאת הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. אלא ודאי דלרבא אין צריך כלל לומר משום קול אלא משום זנות שאחר החופה. והנה בגיטין דף י"ז הקשו התוס' קושיא שהקשו בסמוך דקאמר שם זנות לא שכיחא ותירצו דטפי יש לחוש לשמא תזנה מלשמא זינתה ופירשו שם המפרשים דהכא תקנו הנשואין ביום ד' משום שמא תזנה אחר החופה. ולפמ"ש הוא מוכרח לרבא. ומה שפירש"י כאן משום שיצא הקול הוא אליבא דר' אלעזר דלית ליה כאן נמצא כאן היה. ואין לדחוק דהא דס"ל לרבא שם ללעז לא חיישינן. היינו משום דהתם בעינן שיבואו עדים ויאמרו שהתרו בה. ולפמ"ש התוס' בסמוך צריך לומר לפירש"י דהא קאמר בגיטין זנות לא שכיחא היינו על ידי התראה. והתם נמי קאמר לא חיישינן שיהי' עדים והתראה. זה אינו חדא דלשון לא חיישינן ללעז לא משמע הכי אלא דלא חיישינן כלל ליציאת הקול. ותו דהא דאמר בגיטין זנות לא שכיחא היינו לריש לקיש. אבל לר' יוחנן חיישינן משום שמא יחפה על בת אחותו ורבא ס"ל בריש פרק החולץ דהלכה בכל מקום כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בר מתלת. אלא ודאי כמ"ש. ועיין בסמוך ודוק: מיהו יש לומר דהתוס' ס"ל דלא שכיח שתזנה אחר הנשואין קודם שנבעלה כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה בגיטין דף י"ח דאין שהות שתזנה בין יום ללילה. והכי נמי הא כל טענת בתולים אינו אלא ביחוד הראשון כדאיתא ביבמות דף קי"ב. ולא שכיח שתזנה בזמן מועט. אך לפמ"ש הרא"ש לקמן דף ע"ה ע"ש והובא בחלקת מחוקק וב"ש סימן קי"ז להלכתא דבגרה הוי לה כבר כנשואה ואמרינן כאן נמצא וכאן היה תחת הבעל. אין קושיא דרוב הפעמים בגרה קודם הנשואין כמו שיבואר בסוגיא ומה טוב ומה נעים לתרץ בזה קושיות התוס' דמאי ס"ד דאביי לאוקמי מתניתין דוקא בפתח פתוח. דאתא שפיר לפי' ר"ח דס"ל דבבוגרת ליכא טענת דמים אלא טענת פתח פתוח. א"כ יש לומר דהוי קשיא ליה לאביי דתקנו בכל הנשים משום זנות שאחר הנשואין דלא שכיח כל כך והוי מפרש משום דרוב הפעמים בגרה קודם הנשואין. א"כ הא בבוגרת ליכא אלא טענת פירי פירות אך לפירש"י דבבוגרת ליכא טענת פתח פתוח. ע"כ צריך לומר משום זנות אחר הנשואין ועמ"ש לקמן בסוגיא ועיין קונטרס אחרון ודוק:

בא"ד תימא דהכא משמע וכו'. נראה בסמיכות דבריהם דהא פשיטא דיש לומר דזנות בעדים לא שכיחא משום דסוטה אורחא בסתירה. אבל לפי' רש"י דחיישינן שיצא הקול ויבואו עדים. ע"כ הוצרכו לומר דבהתראה לא שכיחא. אלא דלפ"ז יש לדקדק לפמ"ש התוס' בגיטין דף י"ח דהא דתקנו בזמן הזה זמן בגיטין אף דאין דנין דיני נפשות מ"מ שמא יחפה על בנים ממזרים. או שיחזירנה ע"ש. וא"כ הוי ליה למימר לריש לקיש משום הני חששות דלא בעינן התראה. וצריך לומר דהא דחששו להני חששות בזמן הזה היינו משום שכבר תקנו בזמן המקדש משום שמא יחפה על בת אחותו להצילה ממיתה. אבל לכתחילה לא תקנו משום הני חששות וכן לריש לקיש כיון דהתראה לא שכיח לא תקנו משום הני חששות אך לפמ"ש לעיל בסמוך דלרבא הוא משום חשש זנות אחר החופה דאמרינן כאן נמצא כאן היה. יש לומר דלר"ל נמי הכי ס"ל. וממילא דיש לומר כפשטיה דזנות בעדים לא שכיחא דאורחא בסתירה כנ"ל. וא"צ לחלק בין שמא זנתה לשמא תזנה כנ"ל וק"ל:

בגמרא אמר רב יוסף וכו' מפני מה אמרו וכו' וכתבו התוס' אין שואל הטעם וכו'. ולולי דבריהם נלע"ד לפרש דשואל הטעם. והוא לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה שאם היה וכו' דהא דמהדר אביי לקמן לאוקמי מתניתין בפתח פתוח. היינו דבזה אין צריך לומר שמא יצא הקול. אלא שמא ימצא דם ויטעון פתח פתוח דאז בודאי היא תחתיו בסתם נשים דיש בין אירוסין לנשואין י"ב חודש. ולפ"ז יש לומר דהיינו דקאמר מפני מה וכו' ר"ל מה טעם דתקנו דהא הוי ליה ספק ספיקא בכל הנשים ועל זה קאמר לפי ששנינו וכו' לכך שנינו בתולה וכו'. רצה לומר דמתניתין דהכא קאי אמתניתין דהתם. א"כ מיירי מתניתין שהיתה ארוסה שנים עשר חודש ושפיר איכא למיחש שימצא פתח פתוח ויהיה דם דע"כ תחתיו זינתה כמ"ש לעיל דאין לתלות בדם בתולים יותר מי"ג חודש. וע"ז השיב רב יוסף דלא שייך למתלי מתניתין זו דמפרש טעמא במתניתין דהתם ודוק היטב:

ובזה נלע"ד לתרץ מה דמקשים לפמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך דמשום טענת בתולים הוי ליה תקנתא דבעל וחייב במזונות. א"כ למה בתחלה ס"ד דמשום טענת בתולים פטור ממזונות. ולפמ"ש יש לומר דבאמת לפמ"ש הרא"ש לקמן דאם לא בא לב"ד מיד ביום חמישי שוב אינו נאמן. א"כ הוא תקנתא דידה גם כן לענין כתובה. דאם לא היתה ניסת ביום ד' ויתרחק הזמן יש לחוש שמא יתחדש לו איזה שנאה עד יום חמישי. כמ"ש הרא"ש. מה שאין כן כשיש ב"ד מיד דלא שכיחא שנאה בזמן מועט. ואחר כך לא יהיה נאמן להפסיד כתובתה כיון שלא בא לב"ד מיד. אך לפי המסקנא דמוקי לקמן דף ט' דמתניתין בטענת דמים. יש לומר דטענת פתח פתוח לא שכיחא בין למה שפירש"י לקמן במשפחת דורקטי. או שאבידה המפה. או לפי' הרמב"ם שמצא דם ואפ"ה יטעון פירי פירות. ועיקר התקנה משום טענת דמים שהוא טענה ברורה וליכא תקנתא דידה. אבל לפי הס"ד דכל עיקר התקנה הוא רק משום פתח פתוח א"כ הוי ליה נמי תקנתא דידה ושפיר פטור ממזונות ודוק:

עוד נלע"ד דיש לומר עפ"י מ"ש דלרבא דס"ל כאן נמצא כאן היה היתה עיקר התקנה משום זנות שאחר הנשואין ושמואל ס"ל כרבא כדאיתא לקמן דף ע"ו ע"ב למסקנא ואף דלא שכיחא היינו משום דבבגרה קודם הנשואין שייך כאן נמצא כאן היה והוא מילתא דשכיחא. דהא קי"ל דאסור לקדש את בתו כשהיא קטנה וכיון דנותנין י"ב חודש ממילא בגרה דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים והיינו דקאמר מפני מה משום דקאי אמתניתין דנותנין וכנ"ל ודוק היטב:

בגמרא שקדו חכמים וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דהא דקאמר שקדו שלשה ימים. ולא סגי בשקדו יום א' ואח"כ איכא משום טענת בתולים דנפקא מיניה אם הגיע זמן ביום ב' או ביום ג' דאי משום טענת בתולים הוי תקנתא דידיה. ולכאורה יש לדקדק דהוי ליה למימר אפילו אם הגיע זמן ביום א' נהי דביום א' פטור דהוא תקנתא דידה. מ"מ יתחייב ביום ב' כיון דכבר ליכא תקנתא דידה אי הוי סגי ביום א'. וצריך לומר דסבירא ליה למהרש"א ז"ל כיון דהוא היה יכול לישא ביום א' דליכא תקנתא דידיה דיוכל לבא לב"ד ביום ב' ונתעכב משום שקדו דהוא תקנתא דידה כבר פטור ממזונות אפילו אח"כ ביום ב' או ג' אע"ג דאח"כ העכוב מחמתו עכ"פ גרמא דידה הוא. דמצדו היה נושא ביום א' ועיין בסמוך:

שם פירסה נדה מאי. הקשה הר"ן ז"ל לדעת הפוסקים דחופת נדה קונה ולא בעינן יחוד הראויה לביאה מאי עיכובא איכא במה שפירסה נדה. ותירץ בדוחק. ולענ"ד נראה ליישב דהא מסתמא מיירי הכא בבתולה דהתחיל לומר מפני מה אמרו בתולה וכו'. ותו דבאלמנה בעינן ודאי חופה ראוי לביאה כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי הלין דכנסין ארמלין וכו'. א"כ יש לומר דמיירי בענין שיגיע זמן טבילתה שלא ביום ד'. נמצא נהי דמצד שהיא נדה יכולה להנשא. מ"מ יש חשש כשיבא עליה לאחר טהרתה שלא יוכל לבא לב"ד. ואיכא משום חשש טענת בתולים. דהא ודאי אין לתקן שתצטרך שימור שלא יתייחדו עד יום ד'. דאם לא כן למה תקנו שתנשא ביום ד'. תנשא באיזה מהימים ויהיה להם שימור עד יום ד'. אלא דאין לחז"ל לתקן כן. ואף דתקנת טענת בתולים הוא תקנתא דידיה כמ"ש מהרש"א ז"ל. מ"מ כבר הוכחנו מדבריו דכל שהוא מחמת גרמא דידה פטור. נמצא אי נימא דפירסה נדה הוא גרמא דידה הוא פטור ממזונות. ובזה נלע"ד ליישב לפמ"ש הרמב"ם לפסוק בכל מקום היכא דקאמר הש"ס אם תמצא לומר להלכה כן. משמע דהא דפשיט מאי לאו דאתניס כהאי גווני קאי אבעיא אחרונה היכא דפירסה נדה. דבחלה הוא או היא סבירא ליה דלא שייך לישנא דלא נישאו דמשמע גרמא דידה קצת. ומסיים וקתני אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. ומלבד דהאי ואוכלת בתרומה כאן הוא יתור לשון הוא סתירא גם כן דאיך שייך בפירסה נדה אוכלת בתרומה כיון שהיא נדה. ולפמ"ש דמיירי במעוכבת לאחר הטבילה עד יום ד' משום טענת בתולים אתי שפיר דלאחר הטבילה אוכלת בתרומה. ולפ"ז יש לומר דהיינו דמסיק ואוכלת בתרומה משום דהוי מצי למימר דמיירי שאין חשש משום טענת בתולים כגון בזבה שהיא צריכה לספור ז' נקיים וידוע עתה שחל טבילתה בליל ה' וליכא עיכובא בנשואין כלל מחמתה דיכול לישא כשהיא נדה. שהרי יכול לבא עליה בליל טבילה רק דהוא אינו רוצה לישא ולהרחיק ביאה מן הנשואין וקמ"ל דאע"ג דעיכוב הביאה הוא ממנה. מ"מ כיון דאין עיכוב ממנה בנשואין חייב במזונות כקושיות הר"ן. אבל בכה"ג דמיבעי ליה דאינו יכול לישא עתה משום שיגיע הטבילה שלא בליל ה'. כיון דגורמת היא עיכוב הנשואין יש לומר דפטור לכך קאמר וקתני אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ולא שייך זה אלא כשהטבילה קודם ודוק:

בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' דרך דרש אפשר ליתן טעם על נשואי הבתולה ביום הד' עם מ"ש הרמ"ע ז"ל דשמש וירח היו שוים ובהיותם שוים אי אפשר להוליד וז"ש אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד מלשון תשמיש וכן אברהם ושרה שהיו כשמש וירח והיו שוים במעלה לא היה אפשר שיולידו וה' פקד את שרה מיעטה ועי"ז ילדה יצחק כמשפט הלבנה שמיעטה והרבה צבאותיה זהת"ד ולהזכיר זה תקנו הנשואין יום ד' שנתלו מאורות ולא יכלו להשתמש ב' בכתר א' עד שהקב"ה מיעט הלבנה והרבה צבאותיה כן דרך אשה אם תהיה בדעתה שהיא בשוה כמו בעלה לא תצלח ולא תוליד עד אשר תקטן בעיניה ותהיה בעיניה שפלה ממנו אז יתכן שיהיו לה בנים, ומאחר דאין אשה אלא לבנים א"כ מקדימין ליום הכניס"ה לעורר לב האשה תתבונן אור לארבעה ירח יקר נתמעט ועי"ז הרבה צבאותיה אף היא תמעט עצמה לגבי בעלה להתברך פרי בטנה ומשום הכי תלי מילתא באשה וקתני בתולה נשאת ליום הרביעי ולא קתני האיש נושא בתולה ליום הרביעי לאשמועינן דיום הרביעי אצטריכא לה לגרמה לקחת מוסר השכל. ואל זה ירמוז מאמרם ז"ל כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא ציוה ויעמוד אלו הבנים הכונה כי הוא אמר בת פ' לפ' ויהי זו אשה. הוא ציוה ויעמוד רמז לבעל שיעמוד ותקומה תהיה לו על האשה ומכח זה באים הבנים. [ובזה אפשר לרמוז משז"ל במערבא אמרי מצא או מוצא כלומר אם זיווגו נאה כמש"ה מצא אשה מצא טוב או ח"ו מוצא מר ממות ויש לרמוז דמצא הנקודה פתח תחת המם רמז שהאשה תהיה למטה ובעל גדול הימנה אז מצא טוב, אבל אם היא רעה המ"ם בחולם שהוא למעלה שחושבת שהיא למעלה, ועל דרך זה שמעתי אם היא מחזקת עצמה אשה שהוא גי' ש"ו והן נגרע ממספר איש גי' שי"א אז מצא טוב אך אם היא מחזקת עצמה האשה שהוא גימט' כמו איש אז כתיב ומוצא וכו' ובמ"א כתבתי איזה גרגירי ציצים ופרחים בזה]. וז"ש הוא ציוה ויעמוד אלו הבנים הכונה הוא ציוה ויעמוד הבעל על עומדו והוא ימשול בד והטעם אלו הבנים דמזה נמשך להוליד אם האשה תחשוב עצמה קטנה מהאיש:
ודרך דרש היכא דאיכא למדרש אפשר לרמוז הא דאמר רב יוסף בריש שמעתין מריה דאברהם תלי תניא וכו' ויש לדעת מה הלשון אומרת מאריה דאברהם ואפשר דרב יוסף אמרה על מימרת רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי לפי ששנינו הגיע הזמן וכו' ועל זה קאמר רב יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא הכונה שהוקשה לו מאי קאמרו מפני מה אמרו בתולה כו' הלא מאברהם אע"ה הטעם פשוט דאברהם כל עוד (כל) שלא נתמעטה שרה לא הוליד ממנה מעין דוגמא של מעלה שמש וירח ביום הרביעי דאם לא נתמעטה הירח לא היו הככבים ואי אפשר שישתמש"ו ומ"ה נשאת ביום הד' לזכרון יומא דקא גרים להשפיל גאותה נגד הבעל. ותו תלי תניא בדלא תניא. ומ"ה נקט מאריה דאברהם לרמוז הטעם האמור:
ונהירנא שראיתי בס' זרע בירך ח"ג על ברכות דף כ"ג ע"ג שכתב דמקשים היכי תקון לישא ברביעי שעפ"י המזל אין להתחיל מלאכה ברביעי ולק"מ דאמרו במדרש דהקב"ה הוסיף ה' לאברהם לרמוז דבניו יקבלו ה' חומשי תורה ואין מזל לישראל וגם הוא יצא מאצטגנינות שלו וכו' ולכך נשאת בד' דאין מזל לישראל והיינו דאמר רב יוסף דלא אפשר דהאי דבעי מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הד' כונתו דיום ד' קשה כפי המזל דהרי אין מזל לישראל ולכך נקרא אברהם וזה רמז באומרו מאריה דאברהם דה' אדון אברהם קראו אברהם להורות דאין מזל לישראל והוסיף לו ה' כנגד ה' חומשי תורה וא"כ ל"ק איך נשאת בד' שהמזל קשה זהו תורף דבריו: ועוד האריך שם בהקדמות נפלאות עש"ב:

שפעמים בשבת וכו' פירש"י אבתולה קאי. וצריך ביאור מאי אתא לאשמועינן. ודרך חידוד אפשר לומר במה שפירש הגאון מהר"ר אברהם ברודא בנותן טעם למאי דפסיק תנא בין הדבקים ואלמנה ליום ה' ופירש במ"ש לקמן דף ה' דאלמנה נשאת בה' ונבעלת באור הששי משום ברכה דאדם ופריך דאלמנה נמי תנשא לרביעי ותבעל בה' משום ברכה דדגים ומשני ברכה דאדם עדיפא ליה וא"כ מוכרח דטעם בתולה דנשאת בד' ונבעלת לה' לאו משום ברכה דדגים דהרי ברכה דאדם עדיף אלא טעמא משום שישכים לב"ד אם יש לו טענת בתולים והיינו דתנן בתולה נשאת ליום ד' ולא תימא דטעמא משום ברכה דדגים דהא אלמנה נשאת בה' ונבעלת באור הששי דברכה דאדם עדיפא אלא טעמא שפעמים בשבת וכו' זהו תורף דבריו ז"ל. ולפי אידך טעמא דמפרש הש"ס התם משום שקדו ותניא נמי הכי וכתב הרא"ש דהכי קיימא לן. א"כ מוכרח דהתנא שנה זמניהם ואח"כ מהדר לתת טעם לבתולה ולא דמאי דתני ואלמנה ליום ה' אצטריכ' ליה לאסבורי לנשואי בתולה דלא אפשר לומר דהטעם משום ברכה לדגים אלא דתני תנא זמניהם ושוב חוזר לבתולה והיינו שכתב רש"י ז"ל אבתולה קאי כלומר לא תכניס עצמך במשעול לומר דמריש ועד כען בבתולה איירי וגם מאי דתני אלמנה בה' הוא לצורך הבנת טעם בתולה כאמור מפי כבוד הרב הנז'. לא היא אלא כפשטו דעתה אומרו שפעמים אבתולה קאי ורצה התנא לשנות סדר זמנים ועתה חוזר לבתולה ודוק היטב. והנה ר"ת בתולה נשאת ליום הרביעי הוא נבלה וס"ת מיתה שם רמז דנשאת ביום הד' משום שהיתה גזרה להבעל להגמון תחילה ופריך אונס הוא ומשני דאיכא צנועות דמסרן נפשיהו למיתה וזה הרמז נבלה משום שלא יעשה נבלה בישראל לשכב בת יעקב וכי תימא אונס הוא לזה רמז מיתה כתירוץ הש"ס משום צנועות:

רש"י ד"ה בתולה נשאת כו' תקנת חכמים הוא ע"ש. והקשו למה לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכא דתקנת חכמים היא ועיין בשיטה מקובצת. ונראה דהנה לכאורה קשה למ"ש תוס' דהא דלא תני נושאין את הבתולה משום דה"א דיכול לישא בע"כ. והנה התוס' הקשו תינח באשת כהן כו' ותירצו דעשו לא פלוג משום כהן או פחותה מג'. ולשיטת רש"י ז"ל תיקנו משום שמא יתברר ומשום כהן ופחותה מג' ע"ש. ובס' הפלאה תירץ דביש שהות אחר החופה תקנו דלא שייך הספק אין תחתיו דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ע"ש. והנה התוס' פ' נערה שנתפתתה (ד' מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתב לה הקשו למאי דקי"ל דאזלינין בתר אומדנא בכמה דוכתי וכן בתוספות כתובה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה והקשו דא"כ אם קנה מקח ונתקלקל אח"כ נימא דאדעתא דהכי לא קנה ויתבטל המקח. וכן קשה בנערה המאורסה שזינתה נימא אדעתא דהכי לא קדשה. ותירצו דכיון דהקנין תלוי גם בדעת המוכר ולא בדעתו לחוד א"כ איך נימא דהוא לא קנה רק על דעת כן הלא המוכר לא נתרצה למכור רק על דעת שלא יתבטל כשיתקלקל ע"ש. והנה לפ"ז הכא אי נימא דנושאין הוא בע"כ ואינו צריך דעתה א"כ ממילא כשזינתה נתבטל החופה דהכא שייך שפיר האומדנא שאדעתא דהכי לא כנסה כיון שלא הי' צריך דעתה בהחופה שהיא בע"כ רק דעתו לחוד ומהני שפיר האומדנא א"כ אף שזינתה אחר החופה ממילא לא הוי חופה מחמת האומדנא. והנה הטעם של סברא זו דכאן נמצא וכאן הי' הוא משום דכיון שכבר נכנסה לחופה והיא ברשות בעל ונולד הספק ברשותו ממילא אמרינן דזינתה ג"כ אחר החופה והיא ברשותו כדאיתא שם בש"ס ע"ש וא"כ לפ"ז קשה הכא עדיין ליתני נושאין ואי"ל כתירוץ התוס' דה"א בע"כ ז"א דא"כ קשה תינח באשת כהן כו'. ואי"ל כתירוץ ס' הפלאה דאמרינן כאן נמצא כאן הי' וזינתה אחר החופה דז"א כיון דנושאין הוא בע"כ וא"כ אם זינתה אחר החופה ג"כ לא הוי חופה מחמת האומדנא כמ"ש וא"כ לא נולד הספק ברשות הבעל כלל כיון דלא הוי חופה וממילא זינתה קודם אירוסין דלא שייך כאן נמצא כו'. וגם לשיטת תוס' דתיקנו משום כהן או פחותה מג' וכן לשטת רש"י דתיקנו משום שמא יתברר וגם משום כהן כמ"ש תוס' ומשום חדא לחוד לא היו מתקנים רק משום שניהם כהן וגם משום פחותה מג' כמ"ש בס' הפלאה א"כ באשת כהן אף דליכא אלא חדא ספיקא שמא אין תחתיו מ"מ תהי' מותרת דנימא בהיפך כאן נמצא כאן הי' כיון שאף אם זינתה אחר החופה ג"כ לא הוי חופה מחמת האומדנא כמ"ש וא"כ עדיין לא נכנסה לרשות הבעל ונולד הספק כשהיא ארוסה וממילא הי' ודאי קודם אירוסין דאיכא כאן נמצא כאן הי' כמו התם בעודה בבית אבי' וא"כ אף באשת כהן דליכא רק חד ספיקא מ"מ תהי' מותרת אי נימא דנושאין בע"כ ולא שייך התקנה כלל וא"כ ליכא למטעי דהוא בע"כ וקשה קושית התוס' ליתני נושאין. [ולכאורה יש לעיין האיך אמרינן ריש קדושין דאי הוי תני האיש מקדש ה"א בע"כ הלא אם יכול לקדשה בע"כ קשה האיך משכחת לה נערה מאורסה שזינתה בסקילה הלא איכא אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה כיון שמקדשה בע"כ וא"כ לא הוי קדושין וממילא אינה חייבת מיתה. אך באמת היינו צריכין לומר היכא שאמר בפירוש שמקדשה אף אם תזנה ולכך מקודשת אף שזינתה ועוד משכחת לה]:

אמנם באמת י"ל למ"ש התוס' דמדרבנן וודאי צריכה גט אף שם ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' אף היכא דאיכא אומדנא ע"ש בש"מ וא"כ מדרבנן מהני החופה והיא נשואה ממילא לא שייך כאן נמצא להיפך כמ"ש. אך זה אינו רק מדרבנן וא"כ קשה מדאורייתא לא מהני ולכך פירש"י ז"ל אבתולה נשאת כו' ולא תנא נושאין כמ"ש ולכך פירש תקנת חכמים כו' ומדרבנן לא שייך כאן נמצא כו' כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה בתולה נשאת כו' הא דלא נקט נושאין את הבתולה כו' ותירצו דה"א דנושאין אף בע"כ כמו דמשני פ' האשה ניקנית. וכתב בס' שיטה מקובצת דלהס"ד דה"א דנושאין בע"כ לא הוי אמרינן טעמא דשקדו דאין יכולין לומר דנשאת ברביעי בע"כ כיון דשקדו הוא תקנה לטובתה ובאמת היינו צריכין לתרץ קושית הש"ס דתנשא באחד בשבת בתירוץ אחר דחדא מינייהו נקט רביעי ע"ש. ויש להקשות דהנה הש"מ כתב לקמן על קושית התוס' שהקשו תינח באשת כהן בשאר נשים דאיכא ס"ס אמאי תנשא ברביעי ותירצו דלא פלוג חכמים בתקנתא ע"ש וכתב הוא דזה לא שייך לומר טעמא דלא פלוג לחוד דאיך יעשו לא פלוג רוב משום מיעוטא דאשת כהן ופחותה מג' רק משום דאיכא באמת טעמא דשקדו ג"כ הוצרכו לתקן לכך שייך לא פלוג. אבל לא פלוג לחוד לא שייך כלל הרוב משום מיעוט ע"ש. וא"כ קשה עדיין קושית התוס' דליתני נושאין את הבתולה דליכא למטעי דנושאין בע"כ ולא הוי אמרינן שקדו דא"כ קשה קושית התוס' תינח באשת כהן כיון דליכא שקדו ולא פלוג לחוד לא שייך וע"כ הוי אמרינן שקדו וממילא הוי ידעינן דאין נושאין בע"כ כמ"ש הש"מ וליתני נושאין דהיכא דליכא למיטעי תני נושאין כמ"ש תוס' גבי האיש מקדש ע"ש:

ונראה לישב דהנה הפוסקים הקשו אמאי מיאנו התוס' באמת בסברת רש"י ז"ל דתיקנו משום שמא יתברר ע"י עדים ואי משום הראי' שהביאו מהוכחת אביי דאף אנ"ת קשה באמת מנ"ל להוכיח דלמא הטעם משום שמא יתברר ע"ש. ונראה דהנה בס' פ"י כתב דהך סברא דשמא יתברר הוא שיתברר הדבר שזינתה תחתיו וברצון אבל אם גם אחר הבירור ישאר חד ספק לא שייך לעשות תקנה בשביל זה כיון שאח"כ ג"כ לא תאסר רק מספק ע"ש. ויש להקשות דלכאורה נראה דזה הספק שמא אין תחתיו זינתה לא יוכל להתברר כלל דאף אם יבאו עדים שזינתה תחתיו מ"מ ישאר עדיין הספק שמא זינתה אין תחתיו כיון דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לא הוי קדושין כלל דהוי מקח טעות א"כ אף שזינתה תחתיו מ"מ יש כאן הספק שמא זינתה אין תחתיו והוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולא הוי קדושין כלל א"כ אף הזנות שזינתה תחתיו עדיין הוא אין תחתיו כיון דלא הוי קדושין והיא מותרת אף שזינתה תחתיו כיון שזינתה גם אין תחתיו. ואי"ל דמוקמינן לה בחזקת הגוף דז"א דאיכא נגדה חזקת היתר כמ"ש התוס' לקמן דף ט' דאי לאו הכי לא שייך כלל הספק דאין תחתיו ע"ש. [ואי"ל בין היכא דאיתרע החזקת הגוף ללא איתרע דלענין פעם אחד איתרע דודאי זינתה אבל לענין עוד פעם לא איתרע. דז"א כיון דאיכא נגדה חזקת היתר וכשרות מהני אף במקום חזקה דלא איתרע ובפרט כה"ג ע"ש בש"מ. וגם אין להקשות מנערה מאורסה דנסקלה ג"כ דלמא זינתה גם קודם ולאהוי קדושין דז"א דשם אין דנין עלהבעל ולא שייך החזקת היתר ושפיר איכא חזקת הגוף כמ"ש הפוסקים ועוד דשם באמת היכא דקדשה בפירוש אף אם היא בעולה וכן כל המומין ובל"ז צ"ל כן משום סמפון שבסתר בארוסה כמו לענין תרומה ע"ש]. וא"כ אף אם יבואו עדים שזינתה תחתיו וברצון ישאר חד ספק שמא אין תחתיו כמ"ש וא"כ לא שייך לתקן משום שמא יתברר ע"י עדים כיון שלא יתברר לגמרי כמ"ש הפ"י דבכה"ג לא שייך שמא יתברר אם ישאר חד ספק כמ"ש וקשה כנ"ל:

ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דבביאת פנוי' בלא קדושין עובר אלא תהי' קדשה והקשו עליו מכמה מקומות. וגם כאן דפריך לקמן דף ט' אמאי נאמן לאוסרה הא הוי ס"ס דלמא אין תחתיו הלא גם אם אין תחתיו אסורה כיון דלא הוי קדושין ואסורה משום לא תהי' קדשה ואף דבקדושין מחדש סגי מ"מ שייך שפיר אסורה עכשיו ואף אם נאמר דלא שייך לישנא דאסורה ופריך שפיר כיון שיכול לקדשה מ"מ הכא לא קשה לכאורה קושית התוס' תינח באשת כהן אבל בשאר נשים מאי מהני התקנה דלשיטת הרמב"ם ז"ל שפיר מהני התקנה שלא יעבור אלאו דלא תהי' קדשה אף אי באמת אין תחתיו אם לא יבא לב"ד משא"כ עכשיו. אמנם באמת הדרישה ופרישה בה' קידושין כתב דהרמב"ם ז"ל לא קאמר רק אם זינתה ב' פעמים אז נקראת קדשה דהיא מוחזקת משא"כ בפעם אחת ע"ש ויישב בזה הקושיות ע"ש. [ואף שרצה לומר דגם בפ"א ע"ש. מ"מ האחרונים כ"כ ע"ש]. וא"כ א"ש הכא דבפעם א' אינה אסורה כמ"ש. ולפ"ז מיושב שפיר מ"ש דאף אם יבואו עדים שזינתה תחתיו מ"מ ישאר הספק שמא זינתה גם אין תחתיו והיא עדיין אין תחתיו. דז"א דאף דהיא עדיין אין תחתיו מ"מ שפיר אסורה מחמת לא תהי' קדשה דכיון שהעדים מעידים שזינתה תחתיו וא"כ אף אם זינתה קודם ג"כ אעפ"כ זינתה כבר ב' פעמים אין תחתיו ועכשיו דלא הוי קדושין אסורה שפיר בלאו דקדשה כנ"ל אף דהיא עכשיו ג"כ אין תחתיו. וא"כ ממילא אתי שפיר דברי רש"י ז"ל שיתברר הדבר ולא יהי' ספק כלל ושפיר עשו תקנה שלא ידור עמה באיסור כנ"ל:

אמנם למאי דקי"ל דקדשה על תנאי ובעל דאמרינן חזקה אין אדם בועל בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף אם לא יתקיים התנאי וכן בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אם בעל מקודם ג"כ מקודשת מחמת הביאה. וא"כ עדיין ליכא למימר כשיטת רש"י ז"ל משום שמא יתברר דקשה כנ"ל דאי"ל כמ"ש דתהי' אסורה משום קדשה כיון דלא הוי קדושין אם זינתה אין תחתיו דז"א דמ"מ היא מקודשת מחמת הביאה כנ"ל ואינו עובר אלאו דקדשה. ומשום זנות אינה אסורה כיון שזינתה קודם הביאה והקדושין הראשונים לא הי' קדושין כיון דזינתה גם אין תחתיו כנ"ל. וא"כ ישאר גם אחר הבירור חד ספיקא ולא שייך התקנה כמ"ש הפ"י ולכך מיאנו בסברת רש"י דלא שייך שמא יתברר כנ"ל. ולכך הוצרכו לתרץ משום לא פלוג כמ"ש:

ולפ"ז מיושב הקושיא ראשונה מ"ש דקשה קושית התוס' דליתני נושאין את הבתולה ואי"ל דה"א דנושאין בע"כ דא"כ קשה קושית התוס' תינח כו' דאי"ל לא פלוג כיון דלא אמרינן שקדו כו'. ולפמ"ש א"ש דהנה בס' שיטה מקובצת הקשה איך נוכל לטעות דנושאין הוא בע"כ הא כבר אשמעינן במאי דתני האשה ניקנית ולא תני האיש קונה דאין האשה מתקדשת בע"כ ותירץ דה"א דאף דאינו יכול לקדשה בע"כ מ"מ אם קדשה מדעתה יכולין להיות הנשואין בע"כ לכך לא תני נושאין ע"ש. וא"כ א"ש ומיושב קושיא הנ"ל. דאי הוי אמרינן דנושאין הוא בע"כ ממילא לא הוי קשה כלל קושית התוס' תינח באשת כהן כו' דשפיר י"ל כדברי רש"י ז"ל משום שמא יתברר דאי"ל כמ"ש דישאר חד ספק אחר הבירור כנ"ל. דז"א כמ"ש דתהי' אסורה מחמת לאו דקדשה כנ"ל ואי"ל כמ"ש כיון דבעלה איכא חזקה דאין עושה בעילתו בעילת זנות דז"א כיון דנושאין הוא בע"כ וקדושין ודאי אינן בע"כ כמ"ש הש"מ רק הנשואין וא"כ ממילא איך נאמר חזקה שלא בעל לשם זנות רק לשם קדושין וקידשה בביאה זו דז"א כיון דהוא בע"כ ואף אם קדשה בביאה זו לא הוי קדושין דלקדש אינו יכול בע"כ וממילא שייך לאו דקדשה כנ"ל ויוכל להתברר לגמרי כנ"ל. וממילא אין אנו צריכין לומר עכשיו להס"ד דנושאין בע"כ לתירוץ התוס' דלא פלוג רק מחמת יתברר וכנ"ל וא"ש [ואף דקאי גם על מדעתה מ"מ שייך שפיר לא פלוג דאין כאן מיעוט]. ולפ"ז מיושב מאי שיש להקשות לכאורה אף לתירוץ התוס' דתיקנו משום אשת כהן ופחותה מג' ונימא דלא כדברי הש"מ משום שקדו מ"מ קשה לפי מה שכתב בס' הפלאה לקמן דף ט' שהקשו תוס' אף באשת כהן נוקמ' אחזקת היתר דלאו תחתיו זינתה ותירצו דאדרבה דאוקמוה אחזקת הגוף ע"ש והקשה דהא איכא גם חזקת פנוי' דלאו תחתיו וה"ל חדא במקום תרתי ותירץ משום דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות וא"כ עכשיו היא ודאי מקודשת ולכך לא שייך חזקת פנוי' ע"ש ואף שרוצה לדחות שם מ"מ לקמן כתב כך ע"ש. וא"כ עדיין קשה דליתני נושאין דליכא למימר בע"כ דא"כ לא שייך חזקה דבעל לשם קדושין כמ"ש דקדושין בע"כ לא מהני וא"כ אף באשת כהן היא מותרת דהוא חדא במקום תרתי כנ"ל דאיכא גם חזקת פנוי' [וא"ל דתיקנו באמת משום אשת כהן שנושאה מדעתה דז"א כיון דתני במתניתין נושאין ליום הרביעי משום דהתקנה הית' ע"ז כמ"ש בש"מ ע"ש]. וא"כ קשה ליתני נושאין. ולפמ"ש מיושב דעל אותן שנושאה בע"כ דלא שייך האי חזקה ממילא שייך שמא יתברר כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב קושיא הנ"ל דהנה בס' הפלאה תירץ קושית התוס' תינח באשת כהן כו' וכתב הוא דאיירי ביש שהות שתזנה אחר החופה דא"כ תאסר אף באשת ישראל דליכא אלא חדא ספיקא שמא באונס אבל ליכא לספוקי באין תחתיו דאמרינן כאן נמצא כאן הי' וודאי זינתה אחר החופה כיון שנולד הספק עכשיו כדאמרינן לקמן במומין ע"ש. ונראה דלכך לא תירצו תוס' כנ"ל דהנה לכאורה יש להקשות איך שייך כאן נמצא כאן הי' הלא כל הטעם של סברא זו הוא משום דאין מחזיקין מרשות לרשות שכיון שנולד הספק ברשות הבעל אחר החופה וסתמא זינתה ג"כ ברשות זה אחר החופה. וקשה לכאורה כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות ולא הוי קדושין כלל וא"כ כיון דאנו מסופקים אם זינתה קודם אירוסין או אח"כ איך נימא דוודאי זינתה אח"כ כיון שנולד הספק ברשות זה הלא הספק הוא אם נולד כלל הספק ברשות זה דאם זינתה קודם אירוסין הוי כנסה בתולה ונמצאת בעולה ולא הוי קדושין כלל והחופה לא הוי חופה ואינה כלל ברשות הבעל ולא נולד הספק ברשותו ואיך נאמר החזקה דכאנוכ"ה משום שנולד הספק ברשותו וודאי לא זינתה קודם אירוסין הלא אם הי' מקודם לא נולד ברשותו וליכא חזקה וא"כ יכול להיות שזינתה קודם. וכן שם במומין ג"כ קשה דאמר רבא סיפא כאן נמצא וכאן הי' בנכנסה לרשות הבעל וודאי נעשו המומין ג"כ ברשותו הלא אם נעשו מקודם אין כאן חזקה דלא נולד הספקברשותו כלל ועל זה עצמו הוא הספק אם יש כאן חזקה או לאו וליכא חזקה. אך באמת שם לא קשה לפמ"ש שם בס' ש"מ דכיון דהם מומין שסתם בני אדם אינם מקפידין רק מחמת שהתנה בפירוש יכול למחול התנאי אם רוצה ונקראת ברשותו כיון שאם רוצה יכול למחול ע"ש וא"כ א"ש דהוי נולד הספק ברשותו אף אם הי' המומין מקודם וממילא אמרינן שנעשו אח"כ דאמרינן כאן נמצא וכאן הי' כיון שאף אם הי' מקודם הוי ברשותו וא"ש וא"כ ממילא א"ש הכא דלא תירצו התוס' כדברי הס' הפלאה דהכא בכנסה בחזקת בתולה אף בסתם בלא תנאי הוי מקח טעות וממילא אינו יכול למחול וא"כ ממילא לא שייך כאן נמצא כאן הי' דהספק הוא אם נולד כלל הספק ברשותו כמ"ש דאם זינתה קודם לא הוי ברשותו כיון שאינו יכול למחול וא"ש דלא תירצו תוס' כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דהנה המפ' כתבו שם דלר"ה דחופה קונה ממילא היא נשואה כשבעל אח"כ דנוכל לומר דקדשה בחופה והביאה גומר רק מחמת דבאמת חופה אינו קונה ע"ש וא"כ לר"ה שפיר נוכל לומר כתירוץ ס' הפלאה הנ"ל דאמרינן כאן נמצא כאן הי' דוודאי נולד הספק ברשותו אף אי זינתה מקודם מ"מ רק משום דבאמת לא קי"ל כר"ה. והנה בקדושין יליף ר"ה דחופה קונה מק"ו מהצד השוה שבהן כו' ודחי לה בש"ס משום מה להצד השוה שכן ישנן בעל כרחה משא"כ חופה דאינה בע"כ ולכך לא קי"ל כר"ה. וכן כתב הרא"ש ז"ל שם ע"ש. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דליתני נושאין דליכא למטעי דהוא בע"כ דא"כ קשה קושית תוס' תינח כו' ולמ"ש א"ש דאי נימא דנושאין הוא בע"כ א"כ שפיר לא קשה קושי' תוס' די"ל כתירוץ הס' הפלאה ביש שהות אחר החופה דאמרינן כנוכ"ה ואי"ל כמ"ש דהספק הוא אם נולד ברשותו ז"א דחופה קונה דכל הטעם דחופה אינה קונה הוא משום דמה להצד שהוא בע"כ משא"כ חופה ולפי הס"ד עכשיו דגם חופה הוא בע"כ בנשואין א"כ ממילא חופה קונה ושייך שפיר כאן נמצא כו' ולא קשה קושית תוס' כלל לפי הס"ד עכשיו וא"ש. ואף דכיון דהנשואין הם בע"כ לא שייך לומר דקדשה בחופה דלענין קדושין לא מהני בע"כ כמ"ש אך ז"א דשפיר תיקנו משום אותן שמקדשה מדעתה כיון דחופה קונה דישנה בע"כ וא"ש. ועיין מ"ש לקמן דליתא למ"ש כאן ע"ש:

עוד יש לישב קושיא הנ"ל דהנה בתוס' חולין דף נ"א ע"א כתבו בהיפך ממ"ש לעיל דלא שייך כאן נמצא כאן הי' רק היכא שנאמר שנתבטל הקנין אמרינן כאן נמצא כ"ה ומוקמינן הרשות אחזקתו ואמרינן שלא נתבטל הרשות אבל היכא שאף בל"ז לא נתבטל לא אמרינן כנוכ"ה ע"ש. וא"כ ליתא למ"ש לעיל בסמוך דהוא בהיפך ע"ש. אך לפ"ז יש לישב ג"כ קושיא הנ"ל דהנה לכאורה קשה איך אמר רבא התם סיפא כאן נמצא כו' הלא כיון דאמרינן בבעל אף בקדשה על תנאי צריכה גט דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין. וא"כ לא שייך כאן נמצא כו' כיון דאף אם הי' המומין מקודם לא נתבטל הרשות כיון שבעל אח"כ ובעל לשם קדושין כנ"ל. וממילא נימא שהי' מקודם ולא נתבטל ג"כ ולא שייך כנוכ"ה כנ"ל. אך ז"א דשייך כאן נמצא כו' שלא נתבטל החופה דהוא הרשות דאם הי' מקודם אף שבעל לשם קדושין מ"מ אינה אלא ארוסה דביאה אירוסין עושה ונתבטל הרשות ולכך אמרינן שפיר כאן נמצא כאן הי' ולא נתבטל:

אמנם לפי מאי שהקשו בתוס' שם בקדשה על תנאי וכנסה אמאי מהני התנאי הא קי"ל דאין תנאי בנשואין. ותירץ בס' הפלאה דנהי דאין תנאי בחופה מ"מ בהקדושין מהני שפיר התנאי ונתבטלו הקדושין מחמת התנאי וממילא לא מהני בחופה ומאי בכך דאין תנאי בחופה ע"ש. וכן תירצו שאר האחרונים ע"ש. והנה המשנה למלך פ"י מה' אישות נסתפק אם חופה קודם הקדושין מהני שתהי' נשואה וגומרת או לא שדוקא אחר הקדושין גומרת ולא קודם. והביא בשם הרמב"ן ז"ל דחופה גומר אף קודם הקדושין ע"ש. והנה לפ"ז הכא כיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין רק דמחמת זה לא הוי אלא ארוסה וא"כ כיון שקדשה מקודם על תנאי וכנסה לחופה ובחופה לא מהני התנאי רק מחמת דמהני בקדושין ונתבטלו הקדושין ממילא חופה לחוד לא מהני א"כ כיון דהחופה לא נתבטלה וכיון שבעל אח"כ לשם קדושין א"כ הוי חופה קודם קדושין והוי שפיר נשואה לדעת הרמב"ן ז"ל. וא"כ ממילא אף שהי' המומין מקודם ג"כ היא נשואה עכשיו וממילא לא שייך כאן נמצא כאן הי' כיון שאף אם הי' המומין מקודם לא נתבטל הרשות כיון שבעל עכשיו והיא נשואה וא"כ אמרינן שנעשו אח"כ כסברת התוס' חולין כמ"ש. אך באמת התם איירי מתניתין בלא בעל רק נכנסה לרשות הבעל לחוד בחופה ולכך אמר רבא שפיר סיפא כאן נמצא כו' דשפיר נתבטל הרשות כיון שלא בעל. ולפ"ז א"ש דלא כתבו התוס' הכא כתירוץ הס' הפלאה דנימא כאן נמצא כו' דז"א דהכא כיון דאיירי בבעל ממילא לא יהי' שייך כאן נמצא כאן הי' שלא יתבטל הרשות כמ"ש [ואף דהתוס' עצמם כתבו שם תירוץ אחר מ"מ רצו להעמיס ג"כ בדברי התוס' כן ע"ש]. ולפ"ז מיושב מ"ש דאי נימא נושאין בע"כ יקשה קושית תוס' תינח כו' ולמ"ש א"ש לפמ"ש השיטה מקובצת דאף דכבר אשמעינן דאשה אינה מתקדשת בע"כ מ"מ ס"ד דכיון דכבר נתקדשה לו מדעתה כבר היא ניקנית לו לענין זה שיכול לכנסה לחופה ע"כ ע"ש. ולפ"ז א"ש דלס"ד עכשיו ממילא לא קשה קושית התוס' די"ל שפיר כדברי הס' הפלאה דאמרינן כאן נמצא כו' ואי"ל כמ"ש דלא יתבטל הרשות כיון שבעל והוי חופה קודם הקדושין. דז"א דכל הטעם דהחופה יכולה להיות בע"כ הוא משום דכבר נתקדשה וניקנית לו לענין זה כמ"ש א"כ כיון דהחופה היא קודם הקדושין שעדיין לא היתה ניקנית לו ממילא לא מהני בע"כ כמו קדושין וא"כ שפיר יתבטל הרשות אי נימא שנבעלה מקודם דלא הוי חופה כיון שהוא קודם הקדושין בע"כ א"כ ממילא אמרינן כאן נמצא שהיא אח"כ והוי חופה וממילא נאסרת עליו שהי' תחתיו ולא קשה כלל קושית התוס' תינח כו' וא"ש:

תוס' ד"ה שאם הי' לו טענת בתולים כו' והקשו תינח באשת כהן או פחותה מג' דליכא אלא חד ספיקא שאר נשים אמאי ינשאו ברביעי כו':

ונראה לישב דהנה לקמן דף ט' הקשו בתוס' ד"ה ואיבע"א הלא גם באשת כהן ופחותה מג' איכא ספק ספיקא ספק מוכת עץ דפתחה פתוח לשטת רש"י ז"ל ואת"ל דרוסת איש שמא אין תחתיו או באונס ותרצו דספק מוכת עץ לא הוי ספק מדלא טענה שאם היא מוכת עץ הי' לה לטעון אבל גבי ספק אונס לא שייך מדלא טענה דגנאי לה לטעון ע"ש. והקשה בס' שיטה מקובצת לפי מאי שכתב שם דכל הגנאי לטעון טענת אונס הוא משום דפסלה נפשה מכהונה והקשה דא"כ איך אמרינן ספק אין תחתיו הלא שייך מדלא טענה שהי' לה לטעון אין תחתיו דלא פסלה נפשה מכהונה בטענת אין תחתיו א"כ אין להסתפק בכך ואיך הוי ס"ס ע"ש:

ונראה לישב קושייתו דהנה בס' הפלאה הקשה על תירוץ התוס' שתירצו מדלא טענה כו' והקשה הא קי"ל דאשה האומרת לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת לבעלה דאמרינן שעיני' נתנה באחר ולכך אומרת טמאה אני כדי להפקיע עצמה מבעלה א"כ גם הכא דלמא לכך אינה טוענת מוכת עץ משום דעיני' נתנה באחר דלא עדיף מאם אמרה בפירוש שאינה מוכת עץ ע"ש. ותירוצו שם אינו עולה כלל שתירץ דלמאי דקי"ל אם הוא רגלים לדבר שזינתה מאמינים לה באומרת טמאה אני וגם הכא איכא רגלים לדבר כיון שהוא פתח פתוח ע"ש. וז"א דשם אנו מסופקים אם זינתה אם לא וכיון דאיכא ראי' שזינתה מהמנינן לה אבל הכא הספק הוא אף שהוא פתח פתוח אם הוא פתוח מחמת מוכת עץ או מחמת שזינתה. א"כ מאי רגלים לדבר הוא מה שהפתח פתוח הלא על זה אנו מסופקים והי' אפשר לכווין דבריו אי מוכת עץ לא שכיח. אך בתוס' דחוק מאוד למ"ש עכשיו דהוא שכיח דאל"ה לא הוי ספק ספיקא ע"ש:

ונראה דהנה סוף מס' נדרים איתא במשנה ראשונה דהאומרת טמאה אני לך נאמנת חזרו ואמרו דאינה נאמנת כדי שלא תהא עיני' נותנת באחר. והקשה הר"ן ז"ל הלא כיון דמדאורייתא נאמנת איך יש כח ביד חכמים שלא להאמין לה כיון שאומרת אמת וזינתה ואסורה עליו. ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וזה יש כח בידם להפקיע הקדושין וממילא זינתה כשהי' פנוי' ומותרת לו אף אי באמת זינתה שנאמנת מדאורייתא ע"ש. (ולכאורה לפ"ד הר"ן הנ"ל לא שייך ס' דמוכת עץ כיון דבאמת נאמנת כמשנה ראשונה כו'. אך י"ל שפיר ס"ס דהנה בש"מ דף ע"א ע"א שורה מ"ט ע"ש וצריכין לומר לפ"ד הפ"י דאע"ג דאנו דנין על האשה שלא באתה עדיין מ"מ כיון דיוכל להיות שבאמת זינתה ותבוא לב"ד ולא תטעון לפעמים ויהי' תיקון בכה"ג ע"י שישכים כו' כנ"ל ולפי"ז א"ש). והנה בש"מ כתב דמאי שכתבו תוס' דרוב רצון אינו רוב גמור רק מדרבנן וכן מוכת עץ אף שכתבו תוס' דהוא שכיח מ"מ רוב אינה מוכת עץ רק דלא הוי רוב גמור ופירש כוונתם דזה הוא ג"כ ספק אם הוא רוב או לא וא"כ עדיין הוא ספק ספיקא שמא אינו רוב והיא מוכת עץ או באונס דאף דהוא ספק בחסרון ידיעה אעפ"כ הוי ספק ספיקא ע"ש וא"כ עכשיו דאינה אומרת מוכת עץ אני ואמרינן מדלא טענה ודאי אינה מוכת עץ רק דאמרינן דהוי כאומרת טמאה אני לך ונימא ג"כ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ולכך מותרת כמ"ש הר"ן ז"ל שם וא"כ גם עכשיו הוי ספק ספיקא דהחכמים לא הפקיעו הקדושין רק היכא דבלא אמירתה טמאה אני לך היתה מותרת רק שנאסור אותה מחמת אמירתה טמאה אני לך בכה"ג הפקיעו הקדושין משום שיש נשים שאומרות בשביל שנתנה עיני' באחר אבל היכא שגם בלא אמירתה היתה אסורה מן הדין ודאי דלא גרע אמירתה טמאה אני לך ולא הפקיעו הקדושין. וא"כ הכא כיון שהוא ספק אם הוא רוב דאינה מוכת עץ או לא א"כ גם עכשיו שאומרת טמאה אני הוי ספק אי רוב אינם מוכת עץ וא"כ אף בלא אמירתה אסורה מן הדין דליכא ס"ס א"כ גם עכשיו אסורה דלא הפקיעו כמ"ש אבל אם אינו רוב א"כ בלא אמירתה היתה מותרת דאיכא ס"ס שמא מוכת עץ כיון דאין כאן רוב א"כ אף עכשיו שאומרת טמאה אני ואינה מוכת עץ מ"מ מותרת מחמת אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' א"כ גם עכשיו הוי ספק ספיקא אחר אמירתה כמו בלא אמירתה כיון דהספק הוא בחסרון ידיעה שאין אנו יודעין אם הוא רוב או לא א"כ אם הוא באמת רוב דאינה מוכת עץ אסורה עכשיו ואם אינו רוב ויכולין לומר שהיא מוכת עץ מותרת עכשיו אף שודאי אינה מוכת עץ מדלא טענה מ"מ מותרת מחמת אפקעינהו כמ"ש והוי ס"ס עכשיו ג"כ. ולפ"ז מיושב קושית ס' הפלאה הנ"ל דהנה הפוסקים הקשו מאי מקשה תוס' מס"ס דמוכת עץ הא הוי ספק ספיקא שאינה מתהפכת ותירצו דכיון דהספק הוא בגוף הדבר שהספק הראשון הוא שמא היא מוכת עץ ולא זינתה כלל והיכא שהספק הוא בגוף הדבר לא בעינן מתהפך ע"ש בש"ך ק"י. ולפ"ז מיושב דתירצו תוס' שפיר דספק מוכת עץ לא הוי ספק מדלא טענה ואי"ל כנ"ל דהוי טמאה אני לך ואינה נאמנת מחמת אפקעינהו לקדושין ועדיין הוי ס"ס והיא מותרת כנ"ל דז"א דעכשיו ממילא לא הוי ספק ספיקא דאינה מתהפכת כנ"ל ואי"ל דהוי ספק בגוף הדבר שמא היא מוכת עץ ולא זינתה כלל דז"א דמדלא טענה ודאי אינה מוכת עץ רק הספק הוא שמא אין רוב שאינה מוכת עץ והיינו אומרים בלא אמירתה דהיא מוכת עץ וממילא עכשיו שאינה מוכת עץ הפקיעו הקדושין והוי אין תחתיו א"כ כל הספק הוא שמא היינו אומרים שהיא מוכת עץ וממילא זינתה אין תחתיו א"כ לא הוי ספק בגוף הדבר דגם ספק מוכת עץ הוא שזינתה אין תחתיו אבל ודאי זינתה וממילא לא הוי ס"ס משום דאינה מתהפכת כנ"ל ואסורה מחמת טענתו פתח פתוח. [ואף דלכאורה יש לדחות דהכא שפיר הוי ס"ס המתהפך דכל הטעם דלא מתהפך הוא משום שאיך נאמר ספק באונס או ברצון ואת"ל שזינתה ברצון אין אנו יכולין לומר שהיא מוכת עץ והכא שפיר אנו יכולין לומר ספק באונס ואת"ל שזינתה ברצון מ"מ שמא אין כאן רוב שאינה מוכת עץ והיינו יכולין לומר בלא אמירתה שהיא מוכת עץ וממילא עכשיו אף שזינתה ברצון מ"מ הוי אין תחתיו מחמת אפקעינהו. אך ז"א דלא הפקיעו הקידושין רק היכא שאין אנו יודעין בבירור שאסורה מחמת שזינתה. אבל היכא שיודעין בבירור לא הפקיעו ע"ש. וא"כ אי נימא את"ל שזינתה ברצון והיא ודאי אסורה ממילא לא הפקיעו דגם בלא אמירתה לא היתה מותרת רק מחמת שאין אנו יודעין ועוד דבל"ז לא הוי מתהפך מחמת החזקה עיין בש"מ כי קצרתי] ותרצו התוס' שפיר מדלא טענה כו'. אך לפ"ז קשה לכאורה מאי מקשה דגם בספק אונס נימא מדלא טענה ומאי פריך הש"ס דהוי ספק ספיקא נימא מדלא טענה ע"ש. ולמ"ש קשה הא ספק אונס הוא שפיר ס"ס המתהפך וא"כ לא שייך מדלא טענה כקושית ס' הפלאה דהוי כאומרת טמאה אני לך כיון דהוי שפיר מתהפך. אך לא קשה מידי דכבר כתבו תוס' בא"ד הא דלא הוי ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא פיתויי קטנה אונס הוא ותירצו דשם אונס חד הוא ולא הוי ס"ס ע"ש. וא"כ ממילא מקשה תוס' שפיר דנימא מדלא טענה ואי"ל כנ"ל דהוי כטמאה אני לך ז"א דא"כ הספק הוא שמא הפקיעו הקדושין והוי אין תחתיו וגם הספק השני הוא שמא אין תחתיו וא"כ לא הוי ס"ס כנ"ל דספק אחד הוא וא"ש ולכך הוצרכו לומר דגנאי בביאת אונס דפסלה נפשה מכהונה ולא שייך מדלא טענה:

ולפ"ז מיושב קושית הש"מ דמאי פריך הש"ס מספק אין תחתיו נימא מדלא טענה אין תחתיו כנ"ל דלא פסלה מכהונה כמ"ש. ולמ"ש א"ש דהכא כיון שהספק השני הוא שמא באונס א"כ ממילא לא שייך מדלא טענה דהוי כאומרת טמאה אני לך כמ"ש והכא הוא שפיר ס"ס המתהפך והוא ב' ספיקות דהספק אחד הוא שמא אין תחתיו ואף דמדלא טענה ודאי היא תחתיו מ"מ עדיין הוא אין תחתיו מחמת אפקעינהו כמ"ש והספק השני הואשמא באונס והוי שפיר ס"ס וא"ש:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוס' הנ"ל תינח באשת כהן אבל שאר נשים דאיכא ס"ס אמאי ינשאו ברביעי ולמ"ש א"ש. דהנה הפ"י הקשה הא גם באשת כהן תוכל לטעון מוכת עץ ותירץ דעכ"פ תיקנו אם לא תטעון ע"ש. דבאמת לא הוי ספק ספיקא מדלא טענה כקושיית הש"מ רק כמ"ש דאעפ"כ מותרת מחמת דהוי טמאה אני לך והפקיעו הפקיעו הקדושין א"כ אם יבא לב"ד ולא תטעון תהי' באמת מותרת דאף שזינתה באמת תחתיו ואסורה עליו מ"מ מותרת באמת מחמת אפקעינהו לקדושין כנ"ל א"כ שפיר עשו תקנה אף בשאר נשים שתנשא ברביעי כדי שיבא לב"ד ואף שהב"ד יתירו אותה מחמת ס"ס מ"מ תהי' מותרת באמת אף שזינתה כמ"ש משא"כ אם לא יבא לב"ד תהי' אסורה באמת אם זינתה כנ"ל וא"ש:

ועוד יש ליישב קושית תוס' הנ"ל דהנה התוס' לקמן דף ט' ד"ה ואבע"א הקשו מאי פריך הש"ס ס"ס הוא הא ספק אונס לא חשוב ספק דאיכא רוב רצון דאונס יש להם קול ותירצו דאינו אלא רוב דרבנן ובמקום חזקה מהני אבל נגד הס"ס לא מהני ומאי שכתבו דלא חשבו רבנן רוב נגד הס"ס כתב הש"מ דכוונתם דלא מהני הרוב דרבנן נגד הס"ס ע"ש:

ויש להקשות לשיטת הסוברים דס"ס אינו מטעם רוב דאינו רוב רק מטעם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא והספק השני (הוא) הוא ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש בפוסקים וא"כ הכא בשלמא אם נאמר הספק הראשון שמא באונס א"ש דהוי ספק שמא באונס וממילא מותר מדאורייתא דספק דאורייתא לקולא מדאורייתא ואף דהוי רוב רצון מדרבנן מ"מ מותר מדאורייתא דרק מדרבנן הוא רוב ולא הוי רק איסור דרבנן וממילא כיון דאיכא עוד ספק שמא אין תחתיו ואף מדרבנן אינה אסורה ממילא הוי ספק דרבנן ולקולא אבל אם נאמר מקודם הספק שמא אין תחתיו וא"כ הוי ספיקא דאורייתא והוא מדרבנן לחומרא ואיך נימא דהספק השני הוא ספיקא דרבנן שמא באונס הלא מדרבנן אינו ספק כלל דאיכא רוב רצון מדרבנן והוא ודאי איסור דרבנן ותקנתא לתקנתא לא הוי כמ"ש הפוסקים כיון דכבר תיקנו והוא רק על דבר אחד ע"ש וא"כ ממילא הוי ודאי איסור דרבנן דאין כאן ספק דרבנן וא"כ אף אי מתחילין מספק אונס הוי שפיר ספק ספיקא מ"מ הוי ס"ס שאינו מתהפך דאם נתחיל מספק תחתיו לא יהי' ס"ס וממילא גם עכשיו לא הוי ספק ספיקא:

ונראה דהנה היכא דהוא ספק בגוף הריעותא לא בעינן מתהפך ע"ש. והנה באמת הכא דהוא טוען פתח פתוח מצאתי אף דבאמת אינו נאמן דאית לה חזקה שלא הי' פתח פתוח מ"מ נאמן משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. והנה הטעם הוא דלחובתו נאמן לאסור אף בדבר המותר שהתורה האמינה בדבר שהיא לחובתו והנה קי"ל דמפטור לפטור יכולין לחזור כגון שאמר מקודם לא לויתי ואח"כ חוזר ואומר פרעתי נאמן אף אם באו עדים אח"כ שלוה. ואף דאינו נאמן מטעם מיגו כיון שבאו עדים אח"כ א"כ היו לנו לומר דהודאת בע"ד כמאה עדים כיון שאמר לא לויתי דהוא כאומר לא פרעתי ואעפ"כ נאמן וכתבו הפ' הטעם דאף דהודאת בע"ד כק' עדים היינו דוקא היכא שמתחייב בהודאתו ע"ז האמינתו התורה כיון שהודאתו הוא לחובתו אבל היכא שגם בהודאתו אינו מתחייב ואין ההודאה רק דיבור ע"ז לא האמינו התורה כלל כק' עדים ע"ש. והנה הטעם דהיכא שהספק בגוף הריעותא לא בעינן מתהפך הוא משום שראוי לנו להתחיל מזה הספק ולומר שלא הי' ריעותא כלל ע"ש בפ' סי' ק"י. ולהטעם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא הוא ג"כ דאמרינן דראוי להתחיל מזה הספק אם הי' בו ריעותא כלל דכיון דמדאורייתא לקולא א"כ לא הי' בו ריעותא כלל ולכך לא בעינן מתהפך ע"ש. ולפ"ז נראה הכא שהוא אומר פתח פתוח מצאתי אף דבאמת אין אנו מאמינים לו שהי' פתח פתוח רק דנאמן משום דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא והוא משום שהתורה האמינה לחובתו דהודאתו כק' עדים וא"כ נראה כיון דאיכא ספק שמא באונס ואף שהי' פתח פתוח מ"מ מותרת וא"כ הספק שמא באונס הוא ספק בגוף הריעותא דכיון דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא א"כ היא מותרת מדאורייתא אף שהיא פתח פתוח א"כ אין ההודאה כלל לחובתו. וא"כ אמרינן דלא הי' כלל פתח פתוח דאינו נאמן בהודאתו כיון שגם בהודאתו אינו חוב שאף אם היא פתח פתוח היא מותרת משום ס' אונס א"כ אמרינן דמדאורייתא לא הי' כלל פתח פתוח ולא הי' ריעותא כלל מדאורייתא א"כ הס' שמא באונס הוא ספק בגוף הריעותא וממילא לא בעינן מתהפך כמ"ש ותירצו התוס' שפיר؛

אמנם לכאורה ז"א דא"כ גם הספק השני הוא ספק בגוף הריעותא דגם ס' אין תחתיו הוא ג"כ מדאורייתא לקולא וא"כ לא הי' כלל פתח פתוח כנ"ל וא"כ כיון ששני הספיקות הם בגוף הריעותא ממילא עדיין בעינן מתהפך דכמו כן ראוי להתחיל מזה הספק כמו מזה וא"כ עדיין לא הוי ס"ס כלל וקשה כנ"ל. אך ז"א לפמ"ש הרשב"א ז"ל ושאר פוסקים מאי פריך הש"ס הא ס"ס שמא אין תחתיו הא ס' אין תחתיו אינו ספק כלל דאוקמא אחזקת הגוף שזינתה תחתיו ואף דאיכא כנגדה חזקת היתר מ"מ הא חזקת הגוף עדיף טפי מחזקת היתר ותירצו דמ"מ מהני שפיר הס"ס אף דאיכא חזקה לדעת רוב הפוסקים ע"ש. ולפ"ז א"ש דהיכא דאיתחזק איסורא כ"ע מודים דאסור מדאורייתא א"כ אם נתחיל מזה הספק שמא אין תחתיו הי' א"כ זה הספק הוא מדאורייתא לחומרא כיון דאיכא חזקה א"כ אין הספק בגוף הדבר א"כ איכא שפיר עכשיו ס"ס דהספק שמא באונס הוא שפיר בגוף הדבר דהוא מדאורייתא לקולא א"כ לא בעינן מתהפך ותירצו תוס' שפיר דרוב רצון הוא רק מדרבנן וכשמתחילין מס' אונס הוי שפיר ס"ס דהספק השני הוא ס' דרבנן כנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל תינח באשת כהן כו'. דהנה זה הוא רק בטענת פתח פתוח דאינו נאמן רק מחמת שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא א"כ שפיר הוי ס"ס דהוא ס' בגוף הריעותא כנ"ל. אבל הכא במתניתין דאיירי בטענת דמים א"כ ממילא ליכא ספק ספיקא כלל כקושית תוס' דספק אונס אינו ספק כלל כיון דרוב רצון ואף דאינו רק רוב דרבנן מ"מ הוי ס"ס שאינו מתהפך כו' דהכא אין הספק בגוף הריעותא כיון דהוא בטענת דמים והריעותא הוא בלא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כנ"ל ולכך אף בשאר נשים ינשאו ברביעי וא"ש. ואף דבאמת אנן קי"ל דאף בטענת דמים מהני הס"ס הנ"ל. י"ל משום דלא קי"ל כשטת הרמב"ם ז"ל רק כהרשב"א והר"ן ז"ל הטעם משום רוב ואין להאריך:

תוס' בא"ד ובקונט' פירש משום שמא יתברר הדבר ע"י עדים וקשה מאי אמר אביי לקמן אף אנן נ"ת דהאומר פ"פ נאמן ממתניתין מאי לאו דאיירי בפ"פ ולשטת רש"י לא מוכח מידי כו' ע"ש. ונראה לישב דברי רש"י ז"ל. דהנה התוס' בא"ד הקשו איך עשו תקנה הכא משום זנות הא אמרינן דזנות לא שכיח כו' ע"ש וכתב בס' הפלאה דקושית התוס' אינו רק לשטת רש"י ז"ל משוםשמא יתברר דלר"ת ז"ל לא קשה דאיכא למימר בפשיטות דודאי זנות בלא עדים שכיח ובעדים לא שכיח רק לשטת רש"י משום שמא יתברר א"כ גם הכא הוא זנות בעדים מקשה התוס' שפיר ע"ש. ובס' שיטה מקובצת תירץ קושית התוס' דזנות דנשואה שפיר לא שכיח ולכך התם לא חששו אבל הכא דהוא זנות דארוסה שפיר שכיח ע"ש:

והנה לקמן דף ט' דפריך הש"ס הא ס"ס הוא ומשני באשת כהן והקשו בתוס' הא איכא חזקת היתר ונימא דלאו תחתיו זינתה ותירצו דאדרבה איכא חזקת הגוף דתחתיו זינתה ע"ש. והקשה בס' הפלאה הא איכא גם חזקת פנוי' דלאו תחתיו זינתה והוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה והיא מקח טעות והיא פנוי' וא"כ הוי תרתי במקום חדא דאיכא ב' חזקות להיתר חזקת היתר וחזקת פנוי'. ותירץ דכיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין א"כ אף אם אין תחתיו זינתה אינה פנוי' שבעל עכשיו לשם קדושין ולכך לא הוי חזקה ואף לשמואל דלא אמרינן חזקה דבעל לשם קדושין מ"מ מודה הכא דהתם דוקא שאינו יודע כלל אם לא נתקיים התנאי ובקטנה כיון שהוא מדרבנן אבל הכא כיון שרואה שהוא פתח פתוח ויודע שזינתה ודאי מתכווין לשם קדושין ולכך לא שייך חזקת פנוי' ע"ש ומה שדחה שם דמ"מ הוי חזקה דמעיקרא שלא נתקדשה מקודם רק עכשיו. זה אינו דחיי' דמ"מ הרי מקודשת לפנינו כמ"ש תוס' גיטין דף י"ז גבי זמן ובקדושין גבי קדשה אבי' בדרך ע"ש וא"ש דלא הוי חזקה ולכך אסורה באשת כהן:

ויש להקשות דהנה לקמן דף ע"ג דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין הקשה שם בשיטה מקובצת הא קי"ל דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אף אם מודים. א"כ אמאי הוי קדושין אף אם בעל לשם קדושין הלא אין עדים יודעין אם בעל לשם קדושין ותירץ שם דכיון דהוא חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובועל לשם קדושין א"כ כיון שיש עדים על הביאה ויודעים מהביאה ממילא הוי עדים על הקדושין מחמת החזקה ע"ש. וקיימתי' מסברא דנפשאי קודם שראיתי. והנה לפ"ז לשמואל כיון דבאמת לא אמרינן חזקה דבועל לשם קדושין רק הכא משום דהוא מודה שהי' פתח פתוח נימא דגם לשמואל ודאי מתכווין לשם קדושין כיון שהוא יודע שהיא פתח פתוח כמ"ש בס' הפלאה וא"כ כיון שאין אנו יודעין שהוא פתח פתוח רק מחמת הודאתו וא"כ איך נימא כיון שיודע שהוא פ"פ בעל לשם קדושין הלא אף אי בעל לשם קדושין מ"מ הוי מקדש בלא עדים דלא מהני אף אי שניהם מודים כיון שגם החזקה אין העדים יודעין רק מחמת הודאתו ואף העדים שיודעין מהביאה מ"מ כיון שאינם יודעין שהיא פתח פתוח לא הוי חזקה ולא בעל לשם קדושין וא"כ אף אי בעל לשם קדושין לא הוי קדושין דהוא מקדש בלא עדים וא"כ ממילא איכא שפיר חזקת פנוי' שזינתה אין תחתיו וקשה כנ"ל דהוי חדא במקום תרתי. אך י"ל כתירוץ הב' שתירץ בס' הפלאה שם ע"ב די"ל דאיירי ביש שהות שתזנה אחר החופה וממילא יש עוד חזקה לאיסור שזינתה תחתיו דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ע"ש:

והנה התוס' כתבו שמא יתברר הדבר ויבאו עדים שזינתה ברצון ולא ישאר רק חד ספק שמא אין תחתיו ותהי' אסורה והא דלא כתבו שיבאו עדים שזינתה תחתיו צ"ל או כמ"ש בש"מ דזה לא שכיח שידעו מתי זינתה או כמ"ש לעיל דספק אין תחתיו לא יוכל להתברר כלל ע"י עדים דעדיין הוא ספק שמא זינתה גם אין תחתיו ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז קשה קושית התוס' עדיין על רש"י ז"ל משום שמא יתברר הא זנות לא שכיח דאי"ל כתירוץ הש"מ דזנות דארוסה שכיח דז"א דבאמת קשה קושית ס' הפלאה דגם דליכא רק ס' אין תחתיו מ"מ מותרת דהיא חדא במקום תרתי דאיכא חזקת פנוי' דאי"ל כתירוץ הראשון משום אין אדם בועל דז"א דהוא מקדש בלא עדים כמ"ש. [ואף דלכאורה ז"א דכיון דיש עדים שזינתה הוי שפיר מקדש בעדים כנ"ל אבל ז"א דאף שזינתה יוכל להיות שאינו פ"פ כמ"ש התוס' לקמן ע"ש]. וע"כ צ"ל כתירוץ השני לרבא דס"ל כ"נ כ"ה דאיירי ביש שהות שתזנה אחר החופה ואמרינן כאן נמצא כאן הי' שזינתה אחר החופה וגם זה אינו דא"כ הוי זנות דנשואה וזנות דנשואה לא שכיח כמ"ש הש"מ דכיון דכל החשש הוא על זנות אחר החופה והוא לא שכיח וקשה קושית התוס' כנ"ל על שיטת רש"י שמא יתברר. אמנם באמת זה לא קשה למסקנא דאיירי הכא מתניתין בטענת דמים א"כ ממילא הוי מקדש בעדים. וי"ל כתירוצו דזנות דארוסה שכיח וגם הכא הוא זנות דארוסה וכנ"ל:

ולפ"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל על רש"י ז"ל דמאי הוכיח ממתניתין דאמר מאי לאו בפתח פתוח הלא אף אי מיירי בפתח פתוח דלמא הטעם משום שיתברר הדבר. ולמ"ש מיושב דלמאי דאמר עכשיו דאיירי בפתח פתוח ממילא ליכא למימר כדברי רש"י ז"ל משום שמא יתברר דקשה כנ"ל קושית התוס' הא זנות לא שכיח. דאי"ל כתירוץ הש"מ דזנות דארוסה שכיח דז"א דגם הכא הוא רק משום זנות שאחר החופה משום כאן נמצא כאן הי' דאל"ה הוי חדא במקום תרתי דאיכא חזקת פנוי' דאי"ל כתירוץ הראשון משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין דז"א דכיון דאיירי בפתח פתוח א"כ הוי מקדש בלא עדים וכנ"ל. וא"כ ליכא למימר כשיטת רש"י ז"ל רק כדברי ר"ת משום לא פלוג וממילא א"ש דזנות בלא עדים ודאי שכיח כנ"ל. ולכך הוכיח אביי שפיר אבל לדידן דאיירי בטענת דמים פירש רש"י שפיר משום שמא יתברר וכנ"ל וא"ש:

ועוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דהנה כבר כתבנו מ"ש בס' הפלאה הא הוי תרתי במקום חדא דאיכא גם חזקת פנוי' ותירץ כיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין א"כ לא הוי חזקת פנוי' כיון דודאי מקודשת ולכך אסורה ע"ש. והנה לכאורה יש להקשות למאי דאמרינן בקדושין דף נ"ב דסבר רבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוי קדושין כגון בקידש אחת משתי אחיות דאינן מסורין לביאה שמא קידש אחותה ולכך לא הוי קדושין כלל אף מספק כיון שאינו רשאי לבעול מספק. והקשו בתוס' שם הלא כל חייבי לאוין הם קדושין שאינן מסורין לביאה ואמאי תפסו קדושין ותירצו דדוקא היכא שאיסור הביאה בא ע"י הקדושין אבל בחייבי לאוין גם קודם הקדושין הי' אסור לבעול ע"ש. וכתבו הפ' שם שגם בקדושי ביאה צריך להיות קדושין המסורין לביאה ואף שקידשה בביאה מ"מ אם ע"י הקדושין נאסר הביאה ואסור לבעול אותה שנית אחר הקדושין הוי קדושין שאמ"ל ולא הוי קדושין כיון שהקדושין מגרעין כח הביאה ע"ש. והנה לפ"ז קשה הכא לכאורה על מ"ש ס' הפלאה דלכך אסורה דליכא חזקת פנוי' כיון דאדם אין עושה בעילתו זנות ובועל לשם קדושין כמ"ש. הלא כיון שמצא פתח פתוח ואסורה א"כ אף שבעל לשם קדושין מ"מ הא הוי קדושין שאינן מסורין לביאה דאסור לבעול אותה אח"כ שמא זינתה תחתיו כיון דהיא אשת כהן וליכא רק חדא ספיקא דנאמן לאוסרה עליו וא"כ לא הוי קדושין כלל אף שבעל לשם קדושין דהכאשפיר בא איסור הביאה ע"י הקדושין דבלא הקדושין הי' מותר לבעול אותה כיון דבאמת הוי תרתי במקום חדא כקושית ס' הפלאה הנ"ל דאיכא חזקת היתר וחזקת פנוי' וממילא מותרת רק משום דבעל לשם קדושין ליכא חזקת פנוי' כנ"ל ולכך אסורה. א"כ בא איסור הביאה ע"י הקדושין שבלא הקדושין היתה שפיר מותרת מחמת חזקת פנוי' וא"כ הוי קדושין שאינן מסורין לביאה ולא הוי קדושין דגם בקדושי ביאה צריך להיות מסורין לביאה אח"כ כנ"ל וא"כ כיון דלא הוי קדושין אף אי בעל לשם קדושין א"כ שפיר איכא חזקת פנוי' כיון שאינה מקודשת עכשיו והוי חדא במקום תרתי וממילא מותרת אף באשת כהן וכקושית ס' הפלאה הנ"ל. וקשה אמאי אסורה באשת כהן הא איכא גם חזקת פנוי' שזינתה אין תחתיו וגם עכשיו אינה מקודשת אף שבעל לשם קדושין כיון שאסור לבעול אותה אח"כ מספק שמא זינתה תחתיו וא"כ ממילא מותרת עכשיו:

אמנם יש לישב לפמ"ש תוס' הא גם באשת כהן איכא ס"ס ספק מוכת עץ ואת"ל דרוסת איש שמא אין תחתיו ותירצו דעכשיו בפני ב"ד מדלא טענה מוכת עץ אין להסתפק בכך ולא הוי ס"ס ע"ש. ולפ"ז מיושב דבשעת הקדושין הי' שפיר מסורין לביאה מחמת הס"ס דמוכת עץ והי' מותר לבעול אותה קודם ביאתו לב"ד וממילא הוי קדושין ולכך אסורה עכשיו דליכא חזקת פנוי' כיון שודאי מקודשת וגם ס"ס ליכא מדלא טענה כמ"ש התוס' ולכך אסורה באשת כהן:

אך כל זה הוא רק בטענ' פתח פתוח דאיכא ס"ס דמוכת עץ לשטת רש"י ז"ל דמוכת עץ פתחה פתוח ולכך אסורה דליכא חזקת פנוי' וכנ"ל אבל בטענת דמים דליכא ס"ס דמוכת עץ יש לה טענת דמים וא"כ כיון דליכא ס"ס ודאי מותרת מחמת חזקת פנוי' וכנ"ל. וא"כ לפ"ז קשה הכא לכאורה על תירוץ התוס' שתירצו דעשו תקנה משום לא פלוג דאשת כהן. ועיין בס' הפלאה ובש"מ שכתבו דמשום חדא לחוד לא היו עושים תקנה שהם ודאי מיעוט רק מחמת שיש שניהם כהנת וגם פעמים שמתקדשת פחותה מג' לכך תיקנו ע"ש. וא"כ קשה דהכא במתניתין כיון דאיירי בטענת דמים כדמסיק וא"כ אף באשת כהן מותרת דהוי חדא במקום תרתי מחמת חזקת פנוי' וכנ"ל כיון דליכא ס"ס. ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש משום שמא יתברר. ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל שהקשו מאי הוכיח אביי הא ע"כ ידע דהטעם הוא משום שמא יתברר. ולמ"ש מיושב דלמאי דבעי אביי לאוקמי מתניתין בטענת פתח פתוח שפיר היינו יכולין לומר טעמא דלא פלוג דבטענת פ"פ שפיר איכא ס"ס דמוכת עץ וממילא אסורה ושייך לא פלוג ולא היינו צריכין לומר משום שמא יתברר אבל לפי המסקנא פירש"י ז"ל שפיר משום שמא יתברר. וגם י"ל דלאביי בל"ז א"ש דסבר קדושין שאינן מסורין לביאה הוי קדושין וממילא דאף בטענת דמים דליכא ס"ס מ"מ אסורה דליכא חזקת פנוי' מחמת דבועל לשם קדושין וכנ"ל. דשפיר לדידי' הוי קדושין אבל רש"י ז"ל פירש שפיר אליבא דרבא וא"ש:

תוס' בא"ד תימה הא זנות לא שכיח ותרצו תירוץ ב' דכדי שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חששו אף על זנות דלא שכיח כו' ע"ש. ולכאורה קשה דאמר אביי לקמן אף אנן נ"ת ממתניתין ואמר אי למיתב לה כתובה שהתקנה היתה שלא יתן לה כתובה בחנם ע"ש. וא"כ קשה הא לענין חשש זה שפיר זנות לא שכיח ולא עשו תקנה. אך יש לישב לפמ"ש בשיטה מקובצת שתירץ קושית תוס' זו דדוקא זנות דבת אחותו לא שכיח שיחפה עלי' אבל זנות דעלמא שכיח והתוס' מיאנו בתירוץ זה משום דגם הכא הוא רק משום אשת כהן או פחותה מג' דג"כ לא שכיח כמו התם ע"ש בש"מ ולפ"ז א"ש דלמאי דאמר דהחשש הוא בשביל למיתב לה כתובה וזה הוא אף בשאר נשים ממילא י"ל כתירוץ הש"מ דזנות דעלמא שכיח וכנ"ל וא"ש. ולמ"ש לעיל בל"ז א"ש ע"ש:

הפ"י הקשה במתניתין מנ"ל לאביי לקמן דלמא התקנה היתה לטובתה שלא יוציא הבעל עלי' שם רע ע"ש ולמ"ש המהרש"א ז"ל לא קשה מידי שהקשה למה תני בברייתא שקדו ג' ימים הלא ביום אחד סגי ותירץ דהאמת כך היא והנפקא מינה הוא דשקדו הוא לטובתה ואינה מגיע לה מזונות משא"כ משום איקרורא כו' ע"ש וא"כ אם נימא דגם איקרורא דעתא הוא לטובתה קשה קושית מהרש"א ז"ל וא"ש:

מ"ש בסוגי' זו רשמתי לזכרון כי לא עיינתי עדיין די הצורך

תוס' ד"ה נשאת כו' ה"א אפילו בעל כרחה כו'. משמע דפשיטא להו אף ארוסה לא מהני נשואין בע"כ כו' ולא כ' מנ"ל דלכאורה כמ"ש הרי"ף ותוס' ריש קדושין בשם גאון דגומר העראה כו' ובר"ן שם דילפינן לה מק"ו מיבמה דל"ש מה כו' שזקוקה שגם זו זקוקה דמקודשת כבר ע"ש. ומינה דגם בע"כ כיבמה. אך הא חופה ליכא למילף וממילא לא מהני בע"כ. א"כ שוב ליכא ק"ו גם אביאה דאמרינן דיו אסוף דינא דל"ל מה יבמה שאין חופה גומר ביאה גומרת כו' או כמ"ש הר"ן מה יבמה שאין כסף קונה כו' דאתרווייהו שייך דיו כו' כחופה וכקנין כסף דאינו בע"כ. אך א"כ שוב הק"ו נסתר דמה ליבמה שכן ביאה גומר אף בע"כ משא"כ ארוסה שאף אחר שנלמוד לא יגמור בע"כ ושוב א"י ללמוד כלל שגומר אף מדעתה כמ"ש תוס' יבמות נ"ז דכה"ג נסתר הק"ו מש"ס מנחות ו' וב"ק ע"ש. וא"כ לר"ט שוב כיון דמפרך ק"ו ל"א דיו ויגמור גם בע"כ. וממ"נ או שלא יגמור גם מדעת לרבנן ולר"ט גם בע"כ כנ"ל. ולטעם א' שכ' הר"ן שם אי חופה יחוד הראוי' לביאה כ"ש ביאה ע"ש מיושב הנ"ל דדוקא מדעתה כחופה. ומ"מ גם חופה מנ"ל. ורש"י יבמות י"ט ע"ב כ' קדושין דמדעתה והלכה והיתה לאיש כו' משמע מדעתה ע"ש. וא"כ למאי דאמר בש"ס נדרים ס"ז ע"ב דהוי' קדושין משמע לא נשואין ע"ש א"כ א"א ללמוד מוהיתה כו'. ואף שכ' הר"ן שם די"ל גם נשואין ע"ש. מ"מ מדאמר לקמן ע"ד אתקוש הוייות כו' מוהיתה דמצי מתני בק' ביאה אף שא"א ע"י שליח ע"ש. ובנשואין משמע מהפ' דלא מהני תנאי א"כ ע"כ שאינו בכלל הך והיתה כנ"ל:

אמנם נראה דהא דהוצרך רש"י ז"ל ללמוד מוהיתה ולא פשוט דכל הקנינים בעי דעת מקנה כמ"ש רש"י קדושין מ"ד ע"ש. י"ל דהיינו דאיתקש הוי' ליציאה בכל מקום והוי לן למילף מגט דבע"כ כדכ' ושלחה בע"כ כו' ולכך כ' רש"י ז"ל דוהיתה משמע מדעתה ואימעט בהך קרא גופי' כנ"ל., וא"כ חופה מנ"ל אי בכלל והיתה ע"כ מדעתה וא"ל בכלל והיתה שוב לא אתקוש וממילא בעי דעת מקנה ככל קנינים. אך לר"ט כו' עדיין קשה בביאה מק"ו דיבמה שיגמר בע"כ כנ"ל. ונראה דילפינן מאת בתי נתתי לאיש דאמר לקמן מ"ז דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה כדפירש"י ז"ל דכל נתינות במשמע ע"ש א"כ תלי' הכ' בדידה ומוכח דמדעת מקנה דוקא וה"ה ביאה לשוי' נשואה דבכלל הנתינות כנ"ל. וא"כ צ"ל כתי' א' של הר"ן דהא הק"ו מיפרך כו'. אך י"ל דענין חופה לא שייך כלל בע"כ כמ"ש תוס' יבמות נ"ז בפסולות דאינו קרוי' חופה שהוא קירוב כו' ע"ש ולכך בכל דוכתא תלי בדידה מסרה כו' נכנסה עמו כו' ואף דעדיין קשה דמיפרך הק"ו כמ"ש תוס' כדפריך מה לכסף שפודין כו' אף דלא שייך ע"ש. מ"מ לע"ד ק' תוס' תמוה דמהדחשיב פירכא מידי דלא שייך הוא משום דמ"מ אפשר שמעלה זו דפודין בו גורמת הדין דעכ"פ אין בהשאר הנלמד דבר זה. אבל פירכא דאין עכשיו רק אחר שנלמוד דהביאו תוס' שם בזה נראה הטעם דהא מוכח שיש ע"כ איזה פירכא על הק"ו דאל"כ הי' ראוי להיות לגמרי כמו המלמד. אבל במה דלא שייך בהלמד עכ"פ לא שייך פירכא זו דאחר שנלמוד מ"מ לא יהי' בפסולות הא זה משום דלא שייך ועכ"פ אין שום הוכחה דהק"ו נסתר ממה שאינו בפסולות ג"כ כיון דלא שייך וממילא נשאר הק"ו כיון דקודם שנלמוד אין פירכא כלל ותוס' שהרכיבו שניהם אחר שנלמוד ומה דלא שייך לע"ד תמוה. וממילא גם לענין בע"כ י"ל שפיר כנ"ל ואעפ"כ נשאר הק"ו דביאה גומר מדעתה כנ"ל. ומ"מ נראה דדוקא בע"כ לגמרי אבל כפאה עד דאמרה רוצה אני מהני לשוי' נשואה דגם בקדושין תלוה וקדיש מדינא הוי כתלוה וזבין רק אפקעינהו דשלא כהוגן ע"ש ב"ב פ' ח"ה משא"כ בנשואין דלא מצינו. והוא כדין דכ' איגרת מרד כו' לקמן ס"ד:

לכאורה מ"מ אינו מיושב כ"כ בתי' תוס' כיון דלא מיירי הכא מעיקר דין הנשואין רק הזמן מה ענין להשמיענו דמדעת וי"ל דקמ"ל כשאין האב המשיאה רק נשאת מדעתה דהיינו בוגרת ואף דאין לה טענת פ"פ לתוס' רק דמים קמ"ל דמ"מ שייך אקרורי דעתא דס"ד דלא שייך כמ"ש תוס' ט' ע"ב ד"ה מ"ל דטעין כו'. ולהר"ח י"ל להיפוך דהא לר"א דנאמן פ"פ אמרינן באמת סברת תוס' דלא שייך א"ד בדמים שמבורר רק בפ"פ כסייעתא דש"ס. וא"כ קשה ממ"נ הא לא יהי' דם ולא יתפייס וע"כ משום בוגרת הי' התקנה דאין רק טענת פ"פ ושייך א"ד ותיקנו בכולן משום בוגרות כנ"ל ושפיר תני בתולה נשאת דעיקר התקנה בשביל הנשאת מעצמה. ומיושב ג"כ דלא תני הבתולה דהוי קאי אקרא דאת בתי נתתי כו' דקאי גם אחופה בנערה וכן קרא דכי כו' נערה בתולה מאורסה דיליף מינה נכנסה לחופה לקמן מ"ח ע"ש. שוב ראיתי בפ"י פ' על קושית הבתולה כענין הנ"ל:

עוד י"ל דתני נשאת דקמ"ל דהתקנה גם עלי' ואף שהיא רוצה לעבור גם היא עבדה איסורא דס"ד דהיא שיודעת דלא זינתה לא שייך עלי' התקנה קמ"ל דהתקנה בכלל משום אותן דיהי' שייך א"ד ולא פלוג. וכן משמע מהג"א וריב"ש שהקשו אהא דבתולה נ' בד' תהרג דבשעת כו' ע"ש. מוכח דגם עלה רמיא כנ"ל. ומדויק לשון רש"י תקנה כו' שתנשא כו':

תוס' דלא תני הבתולה ע"ש ובקדושין כ' ג"כ דה' משמע המבוררת בקרא ע"ש. ולקמן מ"ח יליף עיקר חופה מקרא נערה בתולה מאורסה למעוטי נכנסה לחופה כו' והי' שייך בתולה דקרא ארוסה שנשאת כו' וצ"ל דמ"מ לא כ' אנשואין רק למעוטי ועיין תוי"ט. ולע"ד נראה דלא שייך למתני כאן הבתולה המבוררת מאחר דכל הטעם דנשאת ברביעי מחשש א"ד שאינה בתולה באמת. ורק בחזקת בתולה וא"ש:

רש"י בתולה תקנ"ח כו' כדמפרש טעמא כו' לכאורה מיותר. נראה פי' דלא נימא שהי' תקנה סתם ודבר שבמנין כו' ואין ב"ד יכול לבטל אף שבטל הטעם ולמה אמר לקמן דכשב"ד בכל יום עכשיו נשאת כל יום כו' ולכך פי' שמיד הי' התקנה כדמפרש טעמא היינו רק במקום וזמן שפעמים יושבין כו'. כמבואר פ' ה' דמעשר שני משנה ב' דכה"ג בטל התקנה ע"ש:

תוס' ד"ה שאם הי' כו' תינח באשת כהן כו'. ולע"ד נראה די"ל בפשיטות דהא קי"ל ריש פ' האשה (יבמות פ"ז) נשאת ברשות ב"ד פטורה מקרבן כו' יפה כח ב"ד כו' ורפ"ק דהוריות במבעט שאין עושה בשביל הוראת ב"ד וכן באיסורים שאין קרבן ג"כ בקדושין פ"א ונזיר כ"ג האשה שנדרה כו' והפר כו' ולא ידעה דאיסורא עבדה כיון דמכוין לאיסור שא"י שמותר. ועיין בת' צ"צ ס' ס"ט על ק' ס' טריפה דהוי חשוב דשיל"מ שיאכל כשיתברר ההיתר משא"כ עכשיו שא"י ע"ש. וכ"ש בדבר שבאמת אסור כשב"ד מתירין משום רוב וכה"ג אף דבאמת מהמיעוט לא עביד איסורא כמבואר פ"ק דשבועות בלאו דסמיך לוסתה דאנוס הוא כו'. משא"כ במכוין לאסור ובאמת אסור. ובאכל מבהמה שהי' סבור שהיא טריפה ואח"כ נודע שהיא כשאר סתם בהמה שהי' מותרת משום הרוב ומ"מ היא טריפה באמת ודאי שעליו עונש איסור טריפה דלאו משום היתר הרוב של התורה אכלה דאין חלוק בין הוראת התורה להוראת ב"ד דבמבעט לא מיקרי תולה בב"ד כו'. וא"כ כאן דהחשש שמא יערב עליו המקח כדאמר בירושלמי ורוצה לדור עמה באסור אף אם תחתיו זינתה וא"כ בשלמא אם לא הי' שום תועלת בביאתו לב"ד לא הי' ראי' ממה שאינו בא שרוצה באסור. אבל כיון דיכול להיות שיתברר בעדים כשיבא לב"ד כמ"ש רש"י ז"ל. א"כ שוב כשלא יבא משום אקרורי דעתא ורוצה באסור ידור באסור כל ימיו בין אף שבאמת מותרת כהך דנזיר דמכוין לאסור ומכ"ש אם באמת תחתיו וברצון והוא מכוין לאסור שיהי' באסור גמור כל ימיו משא"כ כשיבא לב"ד ואם יתברר בעדים תיאסר ואל יתירו לו משום ס"ס דלא יעשה שום איסור כיון שעושה ע"פ הוראת ב"ד והתורה שהתירה ס"ס כנ"ל ושפיר תיקנו בכל הנשים אף שלא יתברר כנ"ל:

עוד י"ל דלמ"ש הה"מ עכ"פ עשה איכא בלי קדושין דכי יקח כו' היכא דבתורת אישות ע"ש. ואיכא לענין זה גם באשת ישראל כיון דמותרת רק משום ס' אין תחתיו וכנסה בח' בתולה ונ"ב קי"ל מקח טעות לגמרי ואף שבעל אינו מוחל תנאי זה מספקו כמ"ש הפ' כמו באיילונית דודאי מקפיד ולא שכיח. רק דנימא מה ניחוש שיתפייס א"כ ידור עמה אחר שיודע כבר שבעולה ויהי' לשם קדושין וז"א דקי"ל עודר בנכסי גר וסבר דשלו לא קני ובש"ס יבמות נ"ב מדמי קדושין להנ"ל ע"ש. וכיון דיתפייס אף שזינתה תחתיו לדור עמה וא"צ לבעול לשם קדושין הוי עודר כו' דסבור שכבר מקודשת ותחתיו זינתה. ואף שהוא ספק אצלו מ"מ ברפוי' מרפיא בידי' ג"כ מבואר ב"ב קמ"ב דלא קני שהי' ספק בשעת כונה לקנות מהפקר אם קונה בזה ע"ש. וקדושין לא חשוב דעת א' מקנה כמ"ש הר"ן נדרים דכי יקח כ' שמבטלת עצמה כהפקר ע"ש. וממילא כיון שבחזקת מקודשת אצלו לא חשוב כונה לקדש בביאה כיון דמרוצה גם אי תחתיו כנ"ל. וידור לעולם בלא קדושין. משא"כ כשיבא לב"ד ע"כ יאמרו לו שמותרת רק מטעם ס' אין תחתיו דאי תחתיו אסורה מספק ולענין בלי קדושין איכא ב' ספיק' לאסורא ושצריך לקדשה או שיכוין הביאה לקדושין כנ"ל. ועוד שיהי' כמקדש בלי עדים כנ"ל כיון דבחזקת בתולה א"י שבעל לקדושין. עוד י"ל פשוט כיון דכנסה בבונ"ב מקח טעות דסתמא קפדי ומה"ט שייך חזקה א"א כו' ומפסידה כמ"ש תוס' י' ע"ש. א"כ אנו חוששין שמא אסורה ואף שלא יאסרוהו משום ס"ס עכ"פ כשיודיעוהו דמותרת רק משום אין תחתיו עכ"פ מסתמא יגרשנה דהא קפדי וממ"נ או אסורה או זינתה קודם ויכול לגרשה בלי כתובה דקי"ל נאמן כו'. ואף דיכול להיות שלא יגרש עכ"פ מועיל התקנה שמא יגרשנה וינצל מאסור כנ"ל؛

ובס' הפלאה כ' דביש שהות שתזנה אחר החופה אסורה דאמרינן כ"נ וכאן הי' כמו במומין ולענין כתובה ושייך התקנה ע"ש. ול"נ לע"ד דכל הפ' לא חילקו. דהא כ'תוס' חולין נ"א דלא שייך כ"נ וכ"ה רק כשיבטל הרשות מוקמינן הרשות על חזקתו ע"ש. וזה דוקא כשדנין על בטול הרשות כמו לענין כתובה דהפטור שהיו המומין קודם ומקח טעות ע"ז שייך כ"נ כו' שאין מבטלין משא"כ לענין אסור דאין תחתיו מותרת לא מצד בטול הרשות לא שייך כלל כ"נ אף דממילא בטל כנ"ל. ואף דפ' המ"א לענין אסור בחמץ דג"כ אמ' ממקום למקום מ"מ באדם הרשות לא חשוב שינוי מקום אי לאו משום הבטול דהא התוס' כ' זה על השאילה חלוקה לחברתה דג"כ ממקום למקום ע"ש. ומ"מ בשיטה מקובצת לקמן ט' כ' ג"כ עיקר הטעם דלא מוקמינן אחזקת הגוף משום דאחר חופה ודאי לא זינתה שוב אמרינן דמקודם ע"ש. ומשמע דביש שהות שוב אלים חזקת הגוף ע"ש:

תוס' הנ"ל ורש"י כו' יתברר ויבאו עדים שזינתה ברצון כו'. יש לדקדק למה נקטו תוס' רצון טפי מתחתיו.ולכאורה י"ל דס' תחתיו א"א להתברר דגם אם יהיה עדים מ"מ שמא זינתה גם אין תחתיו וכנסה בח"ב ונ' בעולה מק"ט וגם זנות דתחתיו הוי אין תחתיו. וביש שהות אחר החופה י"ל כנ"ל דשוב לענין זה שייך כאן נמצא כו' כיון שנבא לדון מצד בטול הרשות ההיתר שוב שייך כ"נ כנ"ל. אבל סתמא דאין שהות י"ל כנ"ל. אך באמת חזקת הגוף אלים רק משום הרי בעולה לפניך דאיתרע אבל לענין זנות עוד הפעם דליכא ריעותא שוב מהני חזקת הגוף. דאל"כ נערה מאורסה דמיקטל' היכא משכחת לה דשייך כנ"ל. אך י"ל בקיבל עלי' כמ"ש תוס' ריש יבמות בחשש איילונית ע"ש. אך א"א לומר כן דמבואר לקמן י"א ע"ב אם יש עדים שתחתיו בסקילה מעיקרא ולא כלום ע"ש ומפורש דגם בלא קיבל מ"מ בסקילה ולא חשוב ספק שמא גם אין תחתיו וע"כ כנ"ל דחזקה אלים דלא אתרע. אך בארוסה שעיברה יבמות ס"ט ע"ב אמרינן מדאפקרה לגבי ארוס כו' ולהרבה פ' גם בבא עלי' ודאי מ"מ ספיקא הוי שמא גם אחר בא עלי' אף דלדידי' היתר ולאחרים איסורא ע"ש כ"ש מא"א לפנוי'. וצ"ל דשם הספק על אח"כ וליכא חזקה משא"כ על קודם. וכן משמע קצת מדמוקי בחבושים כו' ויש לדחות. ולתי' ר"א מבורגיל יבמות ב' באיילונית כשמת ולא בא לידי קפידא לא בטלו הקדושין ע"ש וכל התנאי אם יקפיד כמ"ש תוס' לקמן ע"ג ע"ד. א"ש נערה מאורסה כיון דזינתה תחתיו אין לו נ"מ בקפידתו כנ"ל ויש לדחות. גם י"ל כיון דהי' התראה ואז הי' בחזקת בתולה לגמרי ודנין על אז שלא הי' אתרע כלל משא"כ ארוסה שעיברה א"כ גם בהנ"ל י"ל כנ"ל. מ"מ אינו נראה שיחשב ספק:

ותוס' דנקטו רצון היינו דתחתיו ודאי ממילא ע"כ ידעו דתוס' כ' פ"ק דסנהדרין דעדים לאסרה בעי דו"ח וע"כ יאמרו באיזה יום זינתה וכ' דיתברר לגמרי ב' הספיקות דמסתמא ידעו דבעיר בחזקת רצון דלא צעקה. דבבירור ס' א' אפשר דלא הי' מתקנים דכן יכול להיו' דתאסור שלא כדין או דיש ס' מוכת עץ ג"כ כמ"ש הפ' כנ"ל؛

תוס' הנ"ל וא"ת כו' אא"נ תנינא כו' הא לרש"י אף דא"כ לאוסרה מ"מ שמא יתברר. וי"ל למ"ש רש"י ז"ל פ"ק דסנהדרין ח' מוציא ש"ר בכ"ג כשבא לב"ד לא מצאתי בתולים כו' והם האמינוהו כו' דלאקומתא דעולא ח' ללעז שמא כשיבאו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים שזינתה תחתיו ויהי' ד"נ ע"ש. ומשמע דאין נזקקין כלל לשמוע טענתו בלי כ"ג ומומחין סנהדרין ע"ש. וא"כ הא ע"כ תק' עזרא שיהיו קבועין ב' וה' על עיירות שאין ראוין לסנהדרין רק ב"ד של ג'. דודאי סנהדרין היו קבועין כל יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל. ובש"ס עד זמן ב"ד כו' בר"ה. וא"כ מה שייך התקנה שיבא לב"ד מיד הא אין רשאין כלל לקבל דבריו לרבנן דקי"ל כותי'. ותקנה דנשאת בד' הי' בזמן ד"נ דמן הסכנה ואילך היינו מימי חשמונאי ע"ש. ונראה דרש"י ז"ל פי' שם להפסידה כתובתה ע"ש ולא פי' לאוסרה. והגם דשם מיירי מדיני ממון מ"מ למה דייק לענין כתובה דוקא. והגם די"ל לאוסרה לא חשוב דין כלל רק הוראה ככל או"ה מ"מ ז"א דדשב"ע להוציאה מבעלה הוי דין. ועוד דממילא איכא לענין כתובה ג"כ כשישמעו טענתו ע"ש דמשמע דאין רשאין להזדקק כו'. רק די"ל דדוקא בא' ישראל כו' דאינה אסורה בלי עדים שפיר הי' התקנה דלא יזדקקו לדין כיון שאין בו משום אפרושי מאיסורא דמותרת כל שאין עדים. משא"כ בא"כ או פחותה מג' דאוסרה ע"פ לבד אין רשאין למנוע משום חשש שיבא לד"נ וע"כ מקבלין דבריו לאסרה כנ"ל. וא"כ דייק הש"ס שפיר דע"כ במתני' משום א"כ כו' דנאמן לאוסרה דאי א"נ לאוסרה רק כדי שיצא קול ויבא עדים הא וודאי דאין נזקקין כלל כמבואר שם. וע"כ דהי' תחלת התקנה כנ"ל משום היכא דאסורה בלי עדים כנ"ל. ודייק שפיר כר"א דנאמן כנ"ל. אבל עכשיו אחר שאין ד' נפשות שוב שפיר פירש"י דשייך התקנה אף באשת ישראל כדי שיצא הקול ויתברר בעדים. דהא מבואר טעם זה בש"ס שם שלא לשמוע דבריו מה"ט מכ"ש דכשאין ד"נ דמהני טעם זה לשמוע דבריו שיבא ויהי' קול ויבאו עדים כנ"ל:

תוס' הנ"ל תרצו דמייתי כו' שבקי כו' דאם אינו בקי לא יצא כו' כי יאמרו שטעה כו' ע"ש. ק"ק דעדיפא הוי להו למימר דכיון דמסיק בבחור דמסבינן לי' כופרא ומלקינן משום דאינו בקי ומש"ר ע"ש א"כ איך שייך דנעשה תקנה כדי שישכים לב"ד במה דהדין כשבא לב"ד מלקין אותו למה בא. וע"כ דבקי ורשאי לבא:

במתני' שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד י"ל דהול"ל יהי' משכים. ונראה די"ל למ"ש הרא"ש בס' דפ"פ דאחר יום א' אינו נאמן פ"פ די"ל שנהפוך לשנאה כיון שלא בא מיד אחר לילה א' ע"ש. ויש להסתפק אי דוקא בניסת בד' שייך טעמו מדלא השכים לב"ד מוכח דשקר ונהפך כו'. אבל אם נשאת ביום אחר והמתין עד יום קביעת ב"ד אין הוכחה ונאמן. או להיפוך דוקא מיד יש ראי' אאט"ב כו' אבל בהמשך ימים י"ל דנהפך אף שאין הוכחה מדלא בא מיד וא"כ לטעם א' שייך בתקנה דנשאת בד' לטובתה ג"כ כדי שאם לא יטעון מיד ובאמת יהפך אח"כ לשנאה שוב לא יהי' נאמן. משא"כ אם הי' ניסת ביום אחר שלא הי' הוכחה כנ"ל הי' נאמן אף שנהפך כנ"ל. ומיושב דנהי דבשביל זה לחוד לא היו מתקנים מ"מ כיון דבאשת כהן ופ' מג' חשש אסור שוב תקנו בכל הנשים משום שלא יפסיד כתובתה בחנם כשנהפך כנ"ל. כמ"ש תוס' לרש"י משום ברור ע"ש ומדויק במשנה שאם הי' לו ט"ב הי' משכים ומדלא השכים לא מהימן ומה"ט תקנו בכל הנשים כנ"ל שתהי' ניסת בד' שפעמים כו' כנ"ל:

גמ' אמר ר"י כו' מפני מה כו' לשון הש"ס תמוה מאוד ותוס' כ' אינו שואל הטעם כו' אלא מה נ"מ כו' ותמוה ע"ש. ולע"ד י"ל דדוקא לר"א דא"נ רק לאסרה לא להפסידה כתובתה כמ"ש רש"י ט' צ"ל משום אקרורי דעתא ושתקנו משום א"כ כנ"ל דאא"ל שהי' התקנה לטובתה כנ"ל. אבל ר"י לטעמי' לקמן דנאמן לכתובה משום חזקה י"ל באמת הטעם רק כנ"ל שמא יהי' נהפך לבו ויפסידה חנם. אך יותר נראה צד הב' הנ"ל שלא יהי' נאמן כלל אם נשאת בשאר ימים ולא בא מיד כיון דיש חשש שנהפך ואין כאן חזקה דאא"ט כו'. וא"כ לא הוצרכה התקנה בשבילה דאדרבה לא יהא נאמן כלל. אך שוב י"ל בשבילו נתקן כדי שאם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד ויהי' נאמן להפסידהמשום חזקה משא"כ אם תנשא בשאר ימים קודם קביעת ב"ד ויבא אח"כ לא יהי' נאמן שמא נהפך כנ"ל. וא"כ הא ודאי דאם רוצה רשאי לישא יום אחר כיון דהטעם לטובתו בממון. וע"כ דהתקנה רק דאף שהגיע הזמן קודם יום ד' א"צ לישאנה עד יום ד' ופטור ממזונות. וא"ש דשואל מפני מה אמרו ב"נ ליום ד' הא לענין איסור אין נ"מ רק לכתובה לטובתו וממ"נ אם אינו רוצה מי יכופו ותי' לפי ששנינו כו' הגיע זמן כו' לכך שנינו ב"נ ליום ד' וא"צ לישאנה מקודם וממילא אינו מעלה מזונות כו'. ותמה ר"י דתלי' ת' דמפרש טעמא כו' היינו שתולה בהא דהגיע זמן על יום א' שאמר לפיכך הגיע בא' בשבת הא על א' לא מפרש טעמא כלל דלא שייך טעמא דמתני'. לכך מגי' ותנשא בא' שקדו ועכשיו כו' גם א' בשבת אינו מעלה. וקמ"ל דאף שהיא רוצה ג"כ יכול הוא לעכב או משום דתקנה קבוע' ולא יועיל רצוי שלה. או דשייך ג"כ לנאמנות שלו ע"י שטורח בסעודה נאמן להפסידה כו'. ואף דרצונה בלי סעודה י"ל שאינו רוצה מטעם הנ"ל כמבואר בש"מ דבלי סעודה אינו נאמן. ושפיר תני ליום ד' שכל הימים בשוה לענין דין מזונות כנ"ל:

עוד י"ל דהקושי' ממ"א ב"נ ליום ד' על הנשואין ולא עשו התקנה על הביאה שתהי' ליל ה' דזה עיקר הטעם והנשואין יהי' מותר באיזה יום שרוצה להפ' דחופה שא"ר לביאה מהני. ע"ז אמר כמ"ש הר"ן גבי פרסה נדה להפ' דחופה שאר"ל מהני דמ"מ לא הצריכוהו לכנסה בשעה שא"ר ע"ש. כן תי' על הנ"ל לפי ששנינו כו' יכול כו' לפיכך שנינו נשאת ליום ד' שאינו מחויב לכנסה קודם או ליתן לה מזונות דא"צ לכנסה כיון שאר"ל עד ליל ה'. ופריך דעל א' בשבת לא מפרש טעמא כנ"ל. ומשני שקדו ושוב הוצרכו לתקן על הנשואין דוקא ממילא תיקנו ד' לנשואין דמסתמא תבעל ליל ה' ולא תיקנו כלל על הביאה כמ"ש תוס' כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוס' גטין י"ז על הקושיא דזנות לא שכיח ומסתברא דטפי א"ל שמא תזנה משמא זינתה ע"ש ונתחבטו הרבה בפי' שתמוה דתרווייהו שמא זינתה הוא בשעת מעשה ובשעת התקנה תרויי' שמא תזנה. ונראה די"ל דכאן התקנה הי' על הא דנותנין לבתולה י"ב חודש ומשעה שכלו יב"ח חייב במזונות והי' התקנה שכשכלו הזמן קודם ד' מ"מ א"צ לישאנה עד יום ד' דיום ד' יהי' כלות הזמן והי' הקביעות זמן מתחלה עד יום ד' שאחר יב"ח כנ"ל ושפיר לענין הקביעות זמן הוי שמא תזנה ויהי' אקרורי דעתא לכך הרחיבו הזמן כנ"ל. ומיושב היטב החילוק בין חלה דאמר הש"ס התם אניס בתקנתא כו' ע"ש. דהיינו דמיד הי' קביעת הזמן כנ"ל והוי לא הגיע הזמן עד ד' משא"כ חלה כנ"ל. וא"כ מיושב דשואל מפני מה כו' הא זנות לא שכיח ומיישב לפי ששנינו כו' הגיע זמן כו' לפיכך כו' דהי' התקנה כנ"ל והוי שמא תזנה כו'. ופריך על א' בשבת ומשני שקדו כו' ועכשיו כו' דג"כ הוקבע מתחלה כנ"ל. ומיושב דאינו מובן איך קרי לי' אונס משום שקדו על א' בשבת הא יכול לטרוח יום א' קודם שבת או ב' ימים דהא בטריח לי' מותר. ולמ"ש א"ש דלא חייבוהו חכמים להכין צרכי סעודה רק ג' ימים לא יותר כמו שמצינו בכ"מ ג' ימים קודם כו' וממילא כשהזמן יב"ח כלה א' או ב' א"צ לישאנה ושיטרח יותר מג' ימים קודם ולמעט ג"כ א"צ והוא כמו הזמן שנתנו לפרנס א"ע דלא חשוב כלל כלה הזמן עד ד' כנ"ל:

ובפשיטות נראה דהא תמוה במשנה דמפרש טעם דפעמים ואין מספיק על שתנשא בד' ולא בא' ולכך הפשיט דשקדו הי' תקנה קדומה ומה"ט אמר לקמן על קודם תק' עזרא והא בעינן שקדו ונקיט בלישנא דקודם ע"ש להורות כי תק' שקדו הי' קודם וא"כ לא הי' נשאת רק ד' או ה'. ורק מתק' עזרא ואילך דשייך אקרורי דעתא הי' התקנה ד' ולא ה'. ומיושב ומדויק לשון המשנה בתולה ד' ואלמנה ה' ומפרש הטעם שבתולה חלוקה מאלמנה דהא גם ה' מקוים שקדו ומפרש שפעמים בשבת כו' וקאי רק על החילוק שזה הי' התקנה משום א"ד וע"ז אמר ר"י מפני מה כו' נשאת ליום הד' דמשמע שכל הימים שוים לאיסור זולת יום ד'. והא אינם שוים דבשאר הימים אף דטריח לי' או מרוצות אסור משום אקרורי דעתא ויום א' היכא דטריח לי' מותר כמו קודם תק' עזרא. ואיך תני סתם וכוללם והוי לי' למפלוגינהו במשנה דיום א' לא משום שקדו ושאר הימים לא משום א"ד כנ"ל. ומשני לפי ששנינו הגיע זמן כו' וכשהגיע זמן בשאר ימים פשיטא לי' דאינו מעלה מזונות דאנוס הוא בתקנתא דא"א לו לישא רק יכול הגיע זמן א' בשבת יהי' מעלה כו' דהא בטריח לי' מותר וכיון שידע שהזמן א' בשבת הי' לו לטרוח קודם והי' יכול לישא בזמנו. וקמ"ל מתני' דלא חייבוהו חכמים לטרוח קודם רק ג' ימים כנ"ל וכשיטרח כנ"ל אין לו לישא א' בשבת וממילא ג"כ אינו מעלה וחשוב כאונס כנ"ל. ומיושב שפיר לפי ששנינו כו' יכול כו' לפיכך אמר בתולה נשאת ליום ד' וקמ"ל דכולן שוין לענין הגיע זמן דפטור רק בד' כנ"ל. ופריך ר"י תלי תניא כו' ב"ת דלא מפרש טעמא היינו דהא לא מפורש כלל טעמא דהגיע זמן כו' שיהי' פשוט ללמוד דבאונס בשאר ימים דאינו מעלה מזונות שתסמוך משנתינו ע"ז לכוללם דשוה גם הגיע בא' בשבת לשאר ימים כיון דאינו מפורש כלל באיזה מקום דבשאר ימים פטור. ולכך אמר דה"ק עכשיו ששנינו שקדו כו' קמ"ל דהגיע זמן גם בא' פטור ושמואל הוא דקמ"ל דין הנ"ל:

ע"כ גמ'