|
⎯
טקסט הדף
יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות מאי טעמא אילימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל אלא מה טעם משופות כיתידות שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה ת''ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאיברים איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח איכא דאמרי ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי הלכה כרבי יהודה או הלכה כר''ש ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כרבי יהודה
⎯
רש"י
יניח אצבעו. שהיא שפוייה כיתד: מ''ט. כלומר במאי דומות כיתידות: אי נימא דמחלקן. שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא למילתיה. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה: זו זרת. מן הקטנה מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים: זו אצבע. למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו (ויקרא ד): זה גודל. לבהן יד דאהרן (שם ח) ודמצורע (שם יד): משופות. אגויישיד''ש בלעז: אליה. בשר שבסוף האוזן: נכוית תחילה לאברים. רכות ודקות ליכוות מכולם והכי נמי אמרינן במסכת ע''ז (דף לח.) האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אודניה ואע''פ שממהר ליבשל: מהו לבעול בתחלה. לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל א''נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה: מיפקד פקיד. כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא: או חבורי מיחבר. דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו: אם תימצי לומר מיפקד פקיד. ואין בו משום חבורה כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך ומתכוין להוציאו: ושרי. דהא מיפקד פקיד: או דלמא לפתח מתכוין. והרי הוא כבנין ואסור: ואם תימצי לומר לדם הוא מתכוין. ולא לפתח ומיהו על כרחך פיתחא ממילא הוי: הלכה כרבי יהודה. בדבר שאין מתכוין ואסור: או כר''ש. ומותר וא''ת פסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא: ואת''ל הלכה כרבי יהודה. אכתי איכא למיבעי דקיימא לן (שבת ד' קו.) כי אמר רבי יהודה במתקן אבל במקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה: ואת''ל מקלקל הוא ל''ג דאי מקלקל לדברי הכל מותר שאין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אליבא דרבי שמעון והכא לאו חובל הוא דהא באת''ל דם מיפקד פקיד בעי לה ואזיל: ודם ממילא קא הוי. הוא אינו מתכוין להוציאו אבל הוא יוצא ונמצאת חבורה נעשית שלא בכוונה: הלכה כרבי יהודה. בדבר שאינו מתכוין ושמא מתקן הוא ואסור: או הלכה כר''ש. דדבר שאין מתכוין מותר: ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה. קלקול הוא ומותר או תקון הוא ואסור ואפי' אם קלקול הוא יש למצוא צד איסור אם בדבר שאין מתכוין סבירא לן כרבי יהודה ובמקלקל בחבורה סבירא לן כר''ש דמחייב דאמרינן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואוקימנא כר''ש בפרק האורג (שבת קו.): הלכה כרבי יהודה במקלקל. ומותר דכי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר:
⎯
תוספות
זה גודל. פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן (מנחות דף יא.) מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין: מהו לבעול בתחלה בשבת. אף על גב דתקנו שתהא בתולה נשאת ברביעי מכל מקום אם אירע לו שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום חמישי אחר או עד יום ב' להכי בעי אם מותר לבעול בשבת אם לאו אע''ג דתניא לעיל ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא כו' פי' בקונטרס דלא הוה ידע לה א''נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר' יהודה ור''ש ומיהו על כרחך נראה דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף דאי הוה ידע לה מאי קמיבעיא ליה הא בהא לא פליגי ר' יהודה ור''ש והא דלא פשיט מינה לבסוף משום דמשכח תנאי דפליגי עלה: דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר. טעמא דחבורה לא כפרש''י דפירש בפרק שמונה שרצים (שבת קז:) דחייב משום צובע גבי ח' שרצים דתנא התם נצרר הדם אע''פ שלא יצא וקשה לר''י דבאלו טריפות (חולין מו:) בשמעתא דריאה תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם והשתא התם מאי צובע איכא הא לית להו עור וה''נ מאי צביעה איכא בהך חבורה וכן גבי חבורה דמילה לא שייך צביעה ועוד דעל כרחך לשמואל איכא טעמא אחרינא דבפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) קאמר דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה אלמא טעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה כדקאמר שמואל התם ורב דאמר התם משום צובע אף משום צובע קאמר ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהויא דרבנן אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרינן בפרק ר' אליעזר (שם קלג:) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ''ל דחבורי מיחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה דאין צורך להחליש התינוק ונראה לר''ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וקשה לר''י דאמרי' בפרק כלל גדול (שם עה. ושם) גבי הצד חלזון והפוצעו וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' ולפי זה אפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ואומר ר''ת כי דם חלזון שצובעין בו הוא מיפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק: לדם הוא צריך ושרי. וא''ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצ''ל שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח פי' ר''ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור''י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה: אם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי. פי' דרבי יהודה אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אף על גב דפטור אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין וקשה דבגרירה אסר ר' יהודה אע''ג דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי כדאמרינן בשילהי פ''ק דחגיגה (דף י.) דמוקי הך דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דמקלקל הוי ובפרק י''ט (ביצה כג. ושם) אסר רבי יהודה קירוד אף על גב דאין מתכוין ומקלקל ויש לומר דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א''נ שלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד וגבי קירוד נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה.: את''ל הלכה כרבי יהודה מקלקל בחבורה הוא כו'. משמע דאי הלכה כרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוין וקשה דבשילהי פרק ספק אכל (כריתות יט. ושם) אמר לרבי שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומאי שנא דאין מתכוין פוטר רבי שמעון בחבורה טפי ממתעסק וי''ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומשום הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב רבי שמעון אע''ג דאין זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה
+
רשב"אאם תמצי לומר דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי. כך גירסת כל הספרים. ואני תמה, איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד, דשרי, דהא חזר ואמר אם תמצא לומר לדם הוא צריך, ופתחא ממילא קא הויא, הלכה כר' שמעון או הלכה כרבי יהודה. ולולי שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים, היה נראה דלא גרסינן ושרי (כ"מ במאירי), אלא אם תמצא לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ואסור, כלומר אי לדם הוא צריך, עדיין יש לחקור אי הלכה כר' שמעון ושרי או הלכה כר' יהודה ואסור, או דילמאלפתח הוא צריך ואסור לכולי עלמא. כן נראה לי. או לפתח הוא צריך ואסור. כלומר, ואי לפתח הוא צריך לכולי עלמא אסור ואפילו כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח, דמכל מקום לאו מקלקל גמור הוא, אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה, וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב, דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דומה למה שאמרו בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, א), השוחט בשבת לעבודה זרה חייב, כלומר, הואיל והוא מתקן קצת, כדאמרינן התם מאי תיקן, תיקן להוציא מידי אבר מן החי, אלמא, כיון שיש בו תיקון קצת אף על פי שיש קלקול הרבה אצל הבהמה, דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא לגיזות וולדות ולחלבה, ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח, א) גבי סכין של ע"ז, לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן, משום דמלאכה מחשבת אסרה תורה. הא דאמרינן אם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא. איכא למידק, דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת צג, א). והראב"ד ז"ל נשמר מקושיא זו, ופירש: דרוב בקיאין בהטיה ומי שמטה אינו מוציא ואינו נעשה פתח. ואכתי לא ניחא לי, דהא מתכוין הוא לדם וכיון שכן אינו מטה, וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ושמא נאמר, דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח, אלא שאין הכל בקיאין בהטיה זו. ומכל מקום, כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו הטיה הוא, כן נראה לי (עי' ריטב"א ורש"י ד"ה או כר"ש). אם תמצא לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח. כלומר, ושרי, דכל המקלקלין פטורין (שבת קו, א). ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרינן (שבת ג, א), הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה. אי נמי לא אסרו מקלקל לכתחילה אלא משום גזירה דאתי לאיחלופי במלאכה, דכוותה במתקן, כגון קורע בחמתו (שבת קה, ב), דאתי לאיחלופי בקורע על מנת לתפור. אי נמי סותר (לא, ב), דאתי לאיחלופי בסותר דכותה על מנת לבנות, דאבל הכא דהיא גופא שרו דמקלקל הוא, ולא אתי לאיחלופי בפתחא אחרינא דעלמא, דלא משמע להו לאינשי שיש בו ענין לבנין כלל, מותר אפילו לכתחילה. אם תמצא לומר דם חבורי מחבר, לדם הוא צריך ואסור. כלומר, אסור, ואפילו אם תמצא לומר דלדם הוא צריך, דשרי ללישנא דדם מיפקד פקיד, וכל שכן אי לפתח הוא צריך, דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו אם תמצא לומר דדם מפקד פקיד. או דילמא להנאת עצמו. והא דלא אשכח התירא אלא בצריך להנאת עצמו, משום דבמתכוין לדם אף כשתמצא לומר דמקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור, מכל מקום איסורא מיהא איכא, כיון שהוא מתכוין לכך, דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוין, אבל במתכוין לא. אי נמי, משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו, מתקן קצת הוא ואסור כמלאכה מחשבת. כדכתבינן לעיל. +
ריטב"אאיבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. פי' בתוספות דתליא בכולהו שמעתתא משום חבורה ומשום פתח פתוח היכא דליכא משום גזירה דבן עוף כגון שכבר עשו הסעודה אלא שהאריך בעילתו עד עכשיו או מפני חולי או מפני שפירסה נדה או מפני טעמי אחריני אף על פי שאמר לעיל ונבעלת בחמישי היינו לומר שכן ראוי לעשותו ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיכול להשכים לב"ד אם יוכל לבעול בזמנו לאלתר אבל לא מצינו שכופין אותו לבעול מיד והיינו דלא קפיד דקתני תנא דמתני' אלא זמן הנשואין והא דלא פשטיה כעין מתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פרש"י ז"ל דמתני' לא שמיעא ליה א"נ דקמיבעי ליה הלכה (או) או אין הלכה: דם מיפקד פקיד או חבורי מחבר פירוש דאי מחבר יש בו משום חבורה וה"ל חובל. ומכאן הקשו בתוס' למאי דפרש"י ז"ל במס' שבת דחיובא דחובל היינו משום צובע וא"כ הכא מאי צובע איכא אלא הנכון כפי' שני שפי' דחובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש והיינו דכי הוי דם פקיד לא חיישינן לנטילת הנשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואין זה עושה שום חבורה במקומו ודומיא דאילים בעינן שדם מחבר: אם תמצא לומר מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסור כך הגרסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ז"ל והכי קאמר או לפתח הוא צריך ואסור אבל לא פסקינן ושרי לגמרי דהא היכר בעינן: אם תמצא לומר לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא ואין למחוק גרסת הספרים והא דאמר לדם הוא צריך יש מפרשים שלא ילכלך בביאה אחרת ול"נ בטעמא ועוד א"כ הא מלאכה שאינה צריכה לגופא ואמאי ה"נ כאידך לישנא היכא דהוי כחבורה לכך יש לפרש לדם הוא צריך להראות שהיא בתולה: הלכה כרבי יהודא או הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכווין מותר והק' רש"י ז"ל והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ופריק הא פרכינן לה לקמן ומשני יש בקיאין בהטיה ואין הדם יוצא ואין פתח נפתח עם דם ואין משמע הלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטיה אין כאן דבר שאינו מתכוון וליכא למימר פתח ממילא קא הוי אלא דכיון שיש בקיאין בהטיה שאין בו דם ואין בו פתח ואפילו שיזדמן כך אין זה פסיק רישיה ולא ימות דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשוב פסיק רישיה ולא ימות ולשון פסיק רישיה מוכרח כך. ואם תמצא לומר דהלכה כר' יודא דאמר דבר שאינו מתכוון אסור מקלקל הוא בחבורה אצל הפתח ושרי וא"ת והרי כל המקלקלים פטורים פטור אבל אסור הוא וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא דבר שאינו מתכוון ומהא אפילו לרבי יהודא מותר לגמרי ולפי"ז מה שאוסר רבי יהודא בגרירת מטה כסא ושולחן וספסל הוא בבית שאין נעשה שום קילקול. והשר תירץ דשאני הכא דאיכא צורך ומשום הכי שרי לרבי יהודה י"ג דהאי כלישנא קמא: ואת"ל מקלקל אצל הפתח במקלקל הלכה כרבי יהודא או הלכה כמ"ש ורש"י אמר דלא גרסינן ליה דבהדיא מוכח פרק שמנה שרצים דלא נחלקו ר"י ור"ש אלא במקלקל בחבורה או בהעברה והאי לישנא דדם מיפקד פקיד ליכא חבורה ואפילו ר"ש מודה דפטור ויפה כיון ז"ל: במקלקל הלכה כרבי יודא ושרי או הלכה כר"ש פי' הלכה כרבי יהודא דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור וא"ת כיון דס"ל להנאת עצמו הוא צריך ופתח ממילא היי דבר שאינו מתכוין לר"ש ושרי וי"ל דבעיין השתא למ"ד הלכה כר"י בדבר שאינו מתכוון דעלה קיימינן השתא: +
המאיריואצבעותיו של אדם יחדה תורה לכל אחד מהם ענין בפני עצמו גודל לבהן יד של אהרן ושל מצורע אצבע למתן דמים של חטאת שכתוב בו באצבעו אמה שמודדין עד חדה אמה של בנין ואמת הכלים קמיצה שממנה מתחילים לקמוץ והוא שחופה שלש אצבעותיו על פס ידו קמיצה ואמה ואצבע וקומץ וחופן זרת שממנו מתחיל למדוד זרת של חשן ומכל מקום דרך צחות דרשו מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו: דם הבתולים נסתפק לחכמים אי מיפקד פקיד אי חבורי מיחבר וענין מיפקד פקיד ר"ל שהדם כנוס ועומד בפקדון מוכן לצאת ואינו נבלע בדפני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ואין בביאה אלא שפותחין לפניו ויוצא וחבורי מיחבר ענינו שהוא נבלע בדפני הרחם ואינו יוצא אלא על ידי חבורה שהדופן נקרע ומתפרק מחברו והדם יוצא ומכל מקום לאי זה צד שיהיה מותר לבעול לכתחלה בשבת הן למי שכנס בערב שבת שהרי אף זה מותר לדעתנו ואף לשיטת שאר מפרשים אם מכל מקום עבר וכנס הן למי שכנס ברביעי ונשתהא ולא בעל שאם תאמר מיפקד פקיד אין כוונתו אלא להוציא את הדם וזהו שאמרו לדם הוא צריך ואין זה אלא כמפיס מורסא להוציא ממנה ליחה שהוא מותר ואין אומרין שלפתח הוא מתכוין ושיהא אסור משום בונה על הדרך שאמרו במפיס מורסא שאם לעשות לה פה להיות האויר שולט בה או לשים הנעורת בתוכה כדי שלא תסתם חייב אלא לדם הוא צריך והפתח מאליו הוא בא ובלא כונה ודבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה אין כאן שאיפשר בהטייה ואין הדם יוצא ולא פתח נפתח ואף למי שאינו בקי בהטיה איפשר שיזדמן כן במקרה ואף לדעת האומר דבר שאין מתכוין אסור אע"פ שאין אנו צריכין לה מותר שמקלקל הוא אצל הפתח שהבתולה חשובה יותר מן הבעולה ומקלקלין פטורין ובמקום מצוה ובשאין מתכוין מותר ואע"פ שחובל יצא מן הכלל הואיל ומיפקד פקיד אין כאן חובל ומתוך כך אין גורסין כאן ואם תמצא לומר מקלקל הוא הלכה כר' יהודה ר"ל שפוטר בכל מקלקל או כר' שמעון ר"ל שמוציא מן הכלל חובל ומבעיר שהרי לדעת מיפקד פקיד אין כאן חובל וחכמי האחרונים שבספרד גורסין כן ונדחקין לפרשה בדברים שאינן נראין ואל תדחוק עצמך בכך: ונשוב לדברינו והוא שאף אם תאמר חבורי מיחבר מותר שכל שאנו אומרים חבורי מיחבר אין אומרים בו לדם הוא צריך ר"ל שכונתו להוציא הדם הואיל ואינו יוצא אלא על ידי חבורה אסור אלא אין כונתו אלא להנאת עצמו ודם מאליו הוא בא ובלא כונה ודבר שאין מתכוין מותר ופסיק רישיה אין כאן כמו שביארנו ואף לדעת ר' יהודה שאומר דבר שאין מתכוין אסור בזו מותר מפני שהוא מקלקל והרי הוא סובר שכל המקלקלין פטורין ואף חובל ומבעיר הא לר' שמעון שמוציא חובל ומבעיר מן הכלל אתה צריך לבא בהיתר זה מטעם שאין מתכוין והרבה מפרשים טרחו גם כן בדין דבר שאין מתכוין ובדין פסיק רישיה ובדין מקלקל וכבר ביארנו הכל במסכת שבת: +
שיטה מקובצתזו זרת. פרש"י ז"ל אצבע קטנה ושל אחריה קמיצה ושאל מורי יצ"ו קמיצה ואמה לא היו צריכין ליחלק והיינו משערין אמה כשיעור האורך ויש לדחוק לא היה הדבר נאה שיהיו שנים אלו מחוברין והשאר מחולקין וי"מ זו זרת השניה לאצבע קטנה כי ממנה עד אגודל יש כמו שיש מאצבע קטנה עד אגודל זו קמיצה אצבע קטנה שהוא מוחק בה את הקמיצה מן הצד ולפי' זה כולהו מפלגי מהדדי לצורך אך תימא הוא אמאי חשיב להו שלא כסדרן. שיטה ישנה. ובתוס' הקשו נמי אמאי דפרש"י ז"ל זה גודל לענין בהן יד דמצורע דאפי' לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ורש"י ז"ל תירץ כל זה במאי דכתב ז"ל חדא חדא למלתא. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואפי' בצרכי גבוה. ע"כ. פי' לפי' נשמר ז"ל שלא נפרש דמאי דקאמר תלמודא כל חדא וחדא וכו' היינו הקדמה למאי דפריך דאמר מר זרת וכו' ואין כאן קושיא אלא זו דאמר מר וכו' דא"כ קשיא קושיית התוס' אמאי חילק גודל וקשיא נמי קושיית השיטה דאמאי חילק קמיצה מאמה אלא ה"פ כל חדא וחדא וכו' פי' היא גופא קושיא היא דקא פריך דכל אחת יש בה צורך להדיוט ומחכמת הבריאה שהיו מחולקין לצורך העולם ואף לצורכי גבוה יש צורך בקצת חילוקן וזאת הקו' דלגבוה היא לסניף בעלמא והשתא ניחא כנ"ל: אבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת. הקשו בתוס' דהא תקנו שתהא בתולה נשאת בד' והא כתיבנא לעיל שתלמידי הרב ר' יונה ז"ל תירצו דמיירי במקום שב"ד קבועין בכל יום ולא נהירא לרב ר' יונה דאכתי איכא אקרורי דעתא בשתי לילות ויום אחד ותירץ דמיירי במקום שאין ב"ד קבועין כלל אלא כשאדם יש לו תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להם ובוררין להם ב"ד ובכה"ג ליכא למיחש לאקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר וכו' וכדכתבינן לעיל ואכתי לא נהירא לתוס' ז"ל דמשמע דהא בעיא קאי עלה דמתני' דומיא דבעיא דלעיל דאבעיא להו בתולה נשאת ונבעלת וכו' דאי לא תימא הכי ה"ל למבעי הך בעיא קודם אידך דלעיל משום דקאי הך בעיא אמאי דקאמר רב שמואל בר יצחק לעיל לא שנו אלא מתקנת עזרא וכו' ובשיטה ישנה תירצו דמשום אקרורי דעתא ליכא כגון שכבר התחיל לבעול ומצא פתח סתום ופירש ע"כ. וכיוצא בזה אמרינן לקמן גבי הא דמותיב רב חסדא מדתנן תנוקת שלא ראתה וכו' ואמרו מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו'. ופרש"י ז"ל מאי לאו הנך ארבע וכו' ושמעינן מינה דמותר לבעול בחבורה בשבת ע"כ. דוק ותשכח. ובתוס' תירצו דאע"ג דבתולה נשאת בד' מ"מ אם אירע לו שלא בעל בליל ה' לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום ה' אחר או עד יום ב' ומכל מקום לכתחלה בעי לבעול בליל ה' וכדאמר לעיל בתולה נשאת בד' ונבעלת בה' ועוד משום אקרורי דעתא אלא דהכא מיירי כגון שאירע לו אונס שחלה או שפירסה נדה או אונס אחר וא"כ לשון לבעול לא דייק שפיר דמשמע דלכתחילה מצי לעכב מלבעול עד ליל שבת וי"ל דה"ק אם מותר לבעול או לא וכגון שנתעכב על ידי אונס וכדכתיבנא. עוד הקשו בתוס' דתפשוט מדתניא לעיל מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בע"ש וכו' ורש"י ז"ל תירץ דלא הוה ידע לה א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא משום דאיכא למימר דפליגי ר' יהודה ור"ש מכל מקום קשה להו לתוס' ז"ל אי הוה ידע ברייתא דחיישא שמא ישחוט בן עוף מאי קא מבעיא ליה אי הלכתא הכי לא אשכחנא מאן דפליג אהך טעמא ונראה עיקר דלא הוה ידע להו והא דלא פשיט מנייהו תלמודא משום דלבסוף משכח תנאי דפליגי בה. ולתירוץ שיטה ישנה דכתבינא לעיל מההיא דשמא ישחוט בן עוף אין קושיא כלל דכיון דכבר כנס ובעל הרי עשה סעודתו ותו ליכא סעודה כלל אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא דזמן סעודה לכל היא לילה של בעיל' וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואם היינו מפרשים דבלא אונס נמי יכול אדם להתעכב מלבעול עד אי זה יום שירצה דלא התקינו זה חכמים אלא שתנשא בד' משום דרוב העולם כשנושאין בועלין ולא שכיח מי שהתעכב מלבעול ובמילתא דלא שכיח לא תקנו רבנן הילכך היינו יכולין לומר שכבר עשה הסעודה בשעה שכנס אבל השתא דפירשו התוספות ז"ל דמשום אונס נתעכב מלבעול הילכך כשינצל מהאונס ויבעול יעשה סעודה. ובר מן דין ומן דין לא ידעתי מאי קשיא להו להתוספות דאיכא למימר דלא קשיא ליה לרש"י ז"ל אלא ממתני' דלעיל דקתני מפרישין החתן מן הכלה ליל שבת שבתחילה מפני שהוא עושה חבורה אבל מאידך מתניתא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול וכו' לא קשיא ליה אלא משום דקתני לא יבעול לא בע"ש מיהו לא מכרעא מילתא דנימא דטעמא הוי משום שמא ישחוט בן עוף ואע"ג דקאמר לעיל השתא דאתית להכי וכו' היינו לדעת אביי ומיהו אכן לא קי"ל הכי וכן כתב הרב ר' יונה ז"ל כמו שכתבו תלמידיו ז"ל דבע"ש ליכא למיחש לבן עוף וכדכתיבנא לעיל תדע דקתני אידך מתני' ומפרישין כו' מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכ"כ הרמב"ן וכדכתיבנא לעיל ויש לתרץ הנך תרתי מתנייתא דגזרת שמא ישחוט בן עוף איתא אפי' באלמון שנשא אלמנה ובביאה ראשונה וברייתא דמפרישין מיירי בבתולה ואידך ברייתא דבין כך ובין כך מיירי אפי' באלמון שנשא אלמנה והא דלא נקט ברייתא דמפרישין טעמא דבן עוף משום דבעי לאסור אפי' היכא דליכא סעודה כגון שכבר עשה סעודה כך יש לתרץ הנך תרתי מתנייתא ומיהו לא מכרעא מילתא כדי לאקשויי על רש"י ז"ל ואם תקשי היכי מצינן למימר דידע שפיר ברייתא דמפרישין אלא דבעי הלכה או אין הלכה והא ללישנא קמא דאת"ל דם מפקד פקיד בועלה ואזיל ואילו בברייתא דמפרישין קתני בהדיא מפני שהוא עושה חבורה ויש לומר אף על גב דדם מפקד פקיד כיון דאיכא למימר לפתח צריך ומתקן הוא אצל הפתח הלכך שפיר מצינן למקרי חבורה כנ"ל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מהו לבעול בתחילה וכו' פי' בתוס' תנינן בכולה שמעתין משום חבורה ומשום פתחא היכא דליכא גזרה משום דבן עוף כגון שכבר עשה סעודתו אלא שהאריך בעונתו עד עכשיו או מפני חולי או שפירסה נדה או מפני טעם אחר כי אעפ"י שאמר לעיל נבעלת בה' היינו שכן ראוי לעשות ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיוכל להשכים לב"ד אם יבעול לאלתר בזמנו אבל לא מצינו שיכופו אותו לבעול מיד והיינו דלא קתני תנא במתני' אלא זמן נשואין והא דלא פשטינן בעיין ממתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פירש"י ז"ל דמתני' לא שמיע להו א"כ מבעיא ליה הלכה או אין הלכה ע"ש: דם מיפקד פקיד. איסור חבורה פרש"י ז"ל בח' שרצים שחייב משום נטילת נשמה ולשון אחר פי' משום צובע שצובע העור במקום שנצרר הדם ושאר שקצים ורמשים פטור דלית להו עור ולא שייך בהו צביעה וקשה להך לישנא דצביעה מהא דאמרי' בפ' אלו טרפות [חולין מו ב'] ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם וכיון דלית להו עור אפי' יצא מהם דם מאי צביעה שייך בהו ואפשר דיש להן עור אלא שעורן דק וכן כתב רש"י ז"ל התם בחולין ומיהו אכתי קשיא דהכא בהאי חבורה מאי צביעה שייכא בהו ואפי' שייכא צביעה כדי להראות שהיא בתולה ע"י הסדינין או בשרה צבוע מדם א"כ למה לי טעמא אי מפקד פקיד אי חבורי מחבר ובקונטריסין מצאתי שתירצו שדעת רש"י ז"ל שאין שייך צביעה אלא בדבר שיש בו טורח ואומנות כגון שעושה חבורה שיש בו טורח אבל כשהוא מפקד פקיד אין בו טורח ואף על פי שדם חילזון דמפקד פקיד וחייב משום צובע היינו משום דדם חילזון אע"פ שהוא מפקד פקיד יש בו אומנות שצריך להוציאו והוא בחיים כי אז הוא יותר טוב ע"כ. ועוד הקשו בתוס' דגבי מילה נמי אמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה [שבת קלג ב'] האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעבירין ליה ופריך פשיטא מדמחללים עליה את השבת מהו דתימא מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר מה צביעה שייכא באותה חבורה ומדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אין ראיה דלא איצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת בשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת גבי צפורן שלא פירש דחייב חטאת אם נטלו בכלי ומ"מ קשיא מההיא דפ' ר' אליעזר דמילה דלא שייך צביעה גבי חבורה דמילה. ויש מתרצים דה"ק רש"י ז"ל אף משום צובע ומיהו קשיא דבר"פ כלל גדול קאמר שמואל דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה ואף ע"ג דבשוחט איכא נטילת נשמה ממש והכא ליכא למימר כן מכל מקום ע"כ צריך אתה לומר לשמואל דאיכא טעמא אחרינא דלשמואל ליכא למימר צובע כלל לכך נראה דטעמא דנטילת נשמה עיקר וח' שרצי' כיון שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא נעקר ממקומו ואיכא חבורה אלא שהעור מעכבן אבל שאר שרצים שאין להם עורות אם נעקר הדם היה יוצא מיד הילכך לא שייך חבורה בהן עד שיצא הדם ורב דאמר התם בפ' כלל גדול משום צובע קאמר דוקא התם חייב משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כדאמרינן התם והך נטילת נשמה ליכא לפרושי טעמא משום הכחשה שבמה שמכחישו ומחלישו נוטל קצת נשמתו דתינח גבי שרצים דאיכא חיובא דהויא מלאכה הצריכה לגופה דצריך להחליש השרץ וכגון שהוא רודף אחריו אבל הכא אין צריך להחליש א"כ ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף ע"ג דלר"ש מתעסק בחבורה חייב ומקלקל בחבורה חייב וכדמייתי התוס' לקמן ומלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה נמי ליחייב י"ל דהיינו דוקא כשהוא מתקן והכא מקלקל הוא שמחליש כח האשה ולר' יהודה נמי דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו אלא כמתקן והכא מקלקל הוא וכדכתיבנא והדרא קושיא לדוכתיה וכתבו התוס' דהך דהכא יש לתרץ דאיסורא דקאמר הכא דהויא דרבנן משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ומצאתי בקונטריסין דהקשו על זה דא"כ לפי' דאיכא דאמר דקאמרי את"ל הלכה כר' יהודה לפי מה שאמרנו דמשצ"ל הויא דרבנן למה אינו שואל אם הלכה כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה אי כר"ש וי"ל דפשיטא כיון דהלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון כ"ש דהלכה כמותו במשצ"ל אבל אכתי קשה מאי דקאמר דאיכא דאמרי את"ל הלכה כר' יהודה ואם מתקן הוא אסור ואמאי אסור והאיכא איסורא דרבנן ויהיה מותר כי בדבר שאין מתכוון ליכא אלא איסורא דרבנן ומשצ"ל נמי איכא איסורא דרבנן וא"כ יהיה מותר וכן לר"ש נמי כשאמר הספר מקלקל בחבורה הוא ואסור לר"ש לפי' את"ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון אמאי אסור והאיכא תרי איסורי דרבנן דבר שאין מתכוון שאסור מדרבנן אפי' לר' יהודה ומשצ"ל דאסור מדרבנן ויש לומר דאליבא דר' יהודה לא קשיא דהא ס"ל לר' יהודה דהיכא שהוא מתקן במשצ"ל חייב ולא נשאר אלא שאינו מתכוון והוא צד אחד וגם אליבא דר"ש אינו קשה דמדקאמר מקלקל הוא וחייב משום דמקלקל בחבורה וא"כ משמע דתלמודא סובר במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה דהיכא שהוא מתקן חייב. עכ"מ בקונטריסין. והאריכו בלי צורך ומ"מ הקשו בתוס' דגבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרי' בפ' ר' אליעזר דמילה האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מפקד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא משצ"ל דא"צ להחליש התינוק והא כתיבנא דמדאיצטריך קרא להתיר מילה אין ראיה וכדכתיבנא לעיל ואין להקשות דמהאי דר' אליעזר דמילה אין ראיה דדילמא כר"י אתיא דמחייב במשצ"ל דא"כ לא הו"ל לאקשויי פשיטא אלא הול"ל דאתיא כר"י וקמ"ל לאפוקי מדר"ש ומדלא קאמר הכי ש"מ דלא אתיא כר"י וכן תירצו בקונטרס. ונראה לר"י שיציאת דם חשיב נטילת נשמה שהדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וק' לר"י דאמרי' בפ' כלל גדול [שבת עה א'] גבי הצד חילזון והפוצעו לחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה ולפ"ז דיציאת דם חשיב נטילת נשמה מאי משני הרי מ"מ לדם הוא צריך ואפי' הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ולאידך פירושא דהכחשה ניחא דאינו צריך להכחשתו והקשו בקונטרס דאפי' לפי' דהכחשה קשה דמאי משני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ומותר דהא לר"ש אית ליה מתעסק בחבורה חייב ותירצו דלא מחייב ר"ש במתעסק בחבורה אלא כשהוא מתקן אבל פוצע חלזון מקלקל הוא דכל זמן שהוא שלם יותר טוב הוא שאז הדם שלו הוא טוב לצביעה ע"כ. ומכל מקום קשה להך פי' ותירץ ר"ת כי דם חילזון שצובעין בו הוא מפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם המחובר חשיב ליה מתעסק. וכן כתב הריטב"א דהנכון חובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכי הוי הדם פקיד לא חשיבא נטילת נשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואינו עושה שום חיות במקומו ודומיא דאילים מאדמים בעינן שהדם הוא מחובר. עד כאן: ואת"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי. כך גי' כל הספרים ואני תמה איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד דשרי והא חזר ואמר את"ל לדם הוא צריך ופתחא ממילא קא הויא הלכה כר"י או הלכה כר"ש ולולא שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים היה נראה דלא גרסינן ושרי אלא את"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ועדיין יש לחקור אי הלכה כר"ש ושרי או הלכה כר"י ואסור או דילמא לפתח הוא צריך ואסור לכ"ע כנ"ל. הרשב"א ז"ל. והריטב"א כתב וז"ל את"ל דדם מפקיד פקיד לדם הוא צריך ושרי או לפתח הוא צריך ואסור כך הוא הגי' בכל הספרים וכן גרש"י ז"ל וה"ק לדם הוא צריך ואפשר דשרי או לפתח כו' ואסור אבל לא פסקינן דשרי לגמרי דהא הדר ובעי את"ל לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא וא"צ למחוק גי' הספרים ע"כ. ואם תשאל כיון דלא פסיקא לן אכתי היכא דלדם הוא צריך אי אסור או שרי אמאי קתני ליה מעיקרא וגירסת הרשב"א ניחא שפיר טפי. תשובתך דע שרש"י כתב לקמן גבי הא דאמר הלכה כר"י או כר"ש וז"ל וא"ת ופסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה הוא כו'. ע"כ: וכתב הריטב"א וז"ל ואין פי' להלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטייה דא"כ אין כאן דבר שאין מתכוון וליכא למימר פתחא ממילא קא הוי אלא ה"ק דכיון שיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח ואפשר שיזדמן זה אין כאן פסיק רישיה כו'. דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק לא חשיב פסיק רישיה ולשון פסיק רישיה מוכיח כן. ע"כ: וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל הא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת אומרים רבני צרפת ז"ל שלא התירו אלא למי שהוא בקי בהטייה בלבד אבל מי שאינו בקי אסור והכי משמע בסוגית הגמרא דר"ש שהתיר לבעול בתחלה בשבת מטעם דבר שאין מתכוון מותר לא התיר אלא למי שהוא בקי בהטייה אבל מי שאינו בקי אסור דכיון דאינו בקי אי אפשר שלא יעשה חבורה ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'. והרמ"ה ז"ל כתב סתם מותר לבעול בתחלה בשבת ולא חילק בין בקי בהטייה ללא בקי וכן דעת הרי"ף ז"ל. ודעת מורי הרב נ"ר נוטה כמו השיטה הראשונה. ע"כ: ובזה יש לי לתרץ ולומר דלהכי קאמר תלמודא מעיקרא לדם הוא צריך ושרי לתרוצי דלא הוי פסיק רישיה כו'. ואסיר אלא דשרי משום האי טעמא ולכך תפשוט מ"ש התוס' ז"ל הדבור הכא ולא לקמן במקום דקשיא ליה לרש"י וקל להבין. ולקמן בדוכתיה נתרץ מאי דקשיא להו לתוספות על פרש"י ז"ל בס"ד. ובשיטה ישנה פי' לדם הוא צריך דכל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין ע"כ. והשתא להאי פירושא ניחא קושית התוספות דאינו צריך להוציא הדם ולא חפץ בהוצאת דמיה אלא דניחא ליה ברבוי בניה מפני שבניה הם מרובים ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה וגם לזה הפי' אפשר לתרץ קושית התוס' שאינו חפץ שיצאו אלא חפץ לידע שהיא בתולה לבד ואם היה אפשר לידע שהיא בתולה בלא הוצאת דם ניחא ליה נמי. ומיהו הרא"ש כתב לשון ר"י וכתב שצריך להראות כו' וכיון דבעי הדם להראות לעולם שהיא בתולה מעתה הוא צריך להוצאת הדם והדרא קושית התוספות לדוכתיה ובעינן לתרוצה כדתירצו לה התוס' וגם ר"ת פי' שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול והשתא להאי פירושא ודאי קשיא דפסיק רישיה כו' ונצטרך לתי' התוס'. ועוד קשיא לפר"ת דלקמן דקאמר דם חבורי מחבר אי לדם הוא צריך ואסור והא הויא להו משאצ"ל דשרי במקום צערא גבי מורסא והכא נמי האיכא מצוה ואמאי פסיק ותני אי לדם הוא צריך ואסור ובשלמא לפר"י כיון דצריך לדם להראות שהיא בתולה מלאכה הצריכה לגופה היא אבל לפר"ת אדרבה לא ניחא ליה בדם ובעי שיצא כדי שלא ילכלך ביה פעם אחרת וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה בדם וא"כ קשיא דבמקום צערא התירו ותירצו בתוס' דגבי מצוה אסור טפי מלגבי צערא. וז"ל הרא"ש ז"ל לדם הוא צריך כדי להראות שהיא בתולה ור"ת פי' שלא יתלכלך כו' ולפי פירושו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה והא דאמרינן לקמן גבי דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור והיינו מדרבנן ופסיק רישיה לא הוי לענין הפתח דאפשר שיוציא דם בלא עשיית פתח. עד כאן: לפתח הוא צריך ואסור. כלומר ואי לפתח הוא צריך לכ"ע אסור ואפי' כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח דמ"מ לאו מקלקל גמור הוא אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דומה למה שאמרו בפסח שני בפ' ואלו דברים [פסחים עג.] השוחט בשבת לע"ז חייב כלומר הואיל והוא מתקן קצת כדאמרינן התם מאי תיקן להוציאה מידי אבר מן החי אלמא כיון שיש בו תיקון קצת אף ע"פ שיש בו קלקול הרבה אצל הבהמה דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא למזונות ולוולדות ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל כדאיתא בפ"ק דחולין גבי סכין של ע"ז לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. הרשב"א ז"ל: ובשיטה ישנה כתוב וז"ל הא דלא מספקא ליה אם תמצא לומר לפתח הוא צריך מקלקל הוא אצל הפתח כו'. דכיון דבמתקן איכא איסורא דאורייתא בקלקל איכא איסורא דרבנן אי נמי כיון דאמרת אם תמצא לומר לפתח הוא צריך ודאי דפשיטא דמתקן הוא אצל הפתח. ע"כ: ואם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא כו'. הקשה רש"י ז"ל דהא פסיק רישיה כו'. ותירץ הא פרכינן ליה לקמן ומשנינן כו' ואין דם יוצא ואין פתח נפתח כו' והא כתיבנא לעיל מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל ומצאתי בקונטריסין דמה שפרש"י אין דם יוצא זהו לפי איכא דאמרי דקאמר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קא אתי משום דגם לפי איכא דאמרי יש להקשות והא פסיק רישיה לענין דם הוא שאי אפשר שיעשה הנאת עצמו אם לא שיוציא דם על זה בא התירוץ שיש בקיאין בהטייה ואין דם יוצא ומה שאמר רש"י ואין פתח נפתח אמר אותו לפי הלשון הראשון דקאמר ופתחא ממילא קא הוי. ע"כ: ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח כו'. כתב רש"י ז"ל וז"ל ואם ת"ל הלכה כר' יהודה. אכתי איכא למבעי דקי"ל כי אמר ר' יהודה במתקן אבל מקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה. ע"כ: וז"ל תוס' הרא"ש כל היכא דאיכא תרתי שרי אפילו שלא במקום מצוה וגבי חריץ יש להחמיר שאינו מקלקל לגמרי כו'. וגבי קירוץ נמי מתקן קצת שיש תועלת לבהמה בהוצאת דם דמיקל לה מידי דהוה אדם הקזה. ע"כ: איכא דאמרי ואם תמצא לומר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור. קשה לר"ת עדיין יוכל למצוא צד היתר שהיה יכול לומר מתקן הוא או מקלקל הוא ואם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל הלכה כר' יהודה דפטור אבל אסור ואם יהיה הלכה כר' שמעון דמשצ"ל שהוא פטור אבל אסור א"כ איכא תרי איסורי דרבנן ויהיה מותר גמור. ויש לומר דלא אמרינן תרי איסורי דרבנן יהיה מותר גמור אלא היכא שיש צד שהוא מותר גמור בשאר איסורין כמו דבר שאין מתכוון שהוא מותר גמור בשאר איסורין כמו כלאים אבל הכא מקלקל וכן משצ"ל שניהם אסורין משום הכי לא אמרינן תרי איסורי דרבנן ויהיה מותר אי נמי לא אמרינן תרי איסורי דרבנן אלא היכא שאין שום תנאי מאלו השני תנאים שסובר בצד אחד מהם חיוב חטאת אבל במשצ"ל איכא ר' יהודה דס"ל דחייב חטאת. אי נמי לא אמרי' תרי איסורי אלא היכא שאם היינו פוסקים כחד תנא לגמרי היה מותר גמור כמו שאומר הספר לקמן אם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש שאם היינו פוסקים לגמרי כר"ש במקלקל ובדבר שאין מתכוון היה מותר גמור כיון שאינו מתכוון אבל הכא אם היינו פוסקים כר"ש במשצ"ל היה פטור אבל אסור וכן אם היינו פוסקים כר' יהודה במקלקל היה פטור אבל אסור הילכך לא אמרינן תרי איסורי דרבנן שיהיה מותר גמור. עכ"מ בקונטריסין: את"ל דם חבורה מחבר לדם הוא צריך ואסור. כלומר אסור ואפילו אם תמצא לומר לדם הוא צריך דשרי ללישנא דדם מפקיד פקיד וכל שכן אי לפתח הוא צריך דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו את"ל דדם מפקד פקיד. הרשב"א ז"ל: או דלמא להנאת עצמו. והא דלא אשכח היתרא אלא בצריך להנאת עצמו משום דבמתכוון לדם אף כשת"ל דמקלקל בחבורה היא ומקלקל בחבורה פטור מכל מקום איסורא מיהא איכא כיון שהוא מתכוון לכך דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוון אבל במתכוון לא אי נמי משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו מתקן קצת הוא ואסור במלאכת מחשבת כדכתיבנא לעיל. הרשב"א ז"ל: ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך. לפי' ר"ת ז"ל קשה כשאמר את"ל הלכה כר' יהודה ואסור חזר שאינו מתכוון כמתכוון וכאילו לדם הוא צריך אם כן לפי' ר"ת ז"ל הויא ליה משצ"ל מעתה קשה שהיה לו לומר במשצ"ל דאיכא חיוב חטאת דהלכה כר' יהודה דהא בעלמא קי"ל כר' יהודה דמשצ"ל דחייב חטאת. עכ"מ בקונטריסין: את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה וכו'. מדלא קאמר את"ל הלכה כר"ש במקלקל וכו' דהא כר"ש קי"ל אלמא משמע דהלכה דר"ש שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוון. וקשיא להו לתוס' על זה דבשילהי פ' ספק אכל אמרינן לר"ש הואיל ומקלקל וכו' ככתוב בתוספות. והרא"ש ז"ל תפס קושיא זו לקמן וז"ל במקלקל הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש ופרש"י ז"ל דנפקא מינה דאי איכא תנא דסבר במתכוון כר' יהודה ובמקלקל כר"ש חייב. ואם תאמר אפילו אי ס"ל כוליה כר"ש לחייב דאמרינן בכריתות בשילהי ספק אבל תנח לר' שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומדמתעסק ומקלקל חייב ה"נ באין מתכוון אלמא לר"ש מקלקל בחבורה ואין חייב דבחבורה הוי מקלקל במכוון אליבא דר"ש י"ל אף על גב דר"ש מחייב במתעסק בחבורה מודה באין מתכוון דפטור דלא דמי למתעסק דמתעסק דמי למקלקל דבתרווייהו שייך פטור משום מלאכת מחשבת וכיון דבחבורה מחייבין מקלקל הה"נ במתעסק כגון שמל תינוק של אחר השבת בשבת אבל דבר שאין מתכוון אינו פטור ומשום מלאכת מחשבת כיון דבחבורה מחייבין דבשאר מקומות נמי שרי באין מתכוון כמו כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכן גבי נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק הילכך בחבורה נמי שרי אבל מתעסק אינו אלא לענין שבת דלא בעיא מלאכת מחשבת אלא בשבת כדאמרינן התם מתעסק בחלבים ובעריות חייב ובשבת פטור. עכ"ל הרא"ש ז"ל: במקלקל הלכה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור. א"ת וכיון דס"ל דלהנאת עצמו הוא צריך ופתחא ממילא הוי הא דבר שאינו מתכוון הוא ושרי אף לר"ש. ויש לומר דבעיין השתא אליבא דמאן דאמר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוון דעלה קיימינן השתא. הריטב"א ז"ל: במקלקל הלכה כרבי יהודה דפטור. וכיון דכן כי לא מכוון מותר לכתחלה. הרא"ה ז"ל: +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה מהו לבעול כו' א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר"י ור"ש כו' עכ"ל מיהו למאי דבעי למימר את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא כו' קשה אכתי מאי קמבעיא ליה דע"כ מתקן הוא דאי מקלקל הוא א"כ הך ברייתא דאסור לבעול כמאן אתיא ויש ליישב דאגב אידך האיבעיא מיבעיא ליה נמי הך וק"ל: בד"ה דם מיפקד כו' ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק עכ"ל ודקאמר כל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' עיין פירושו בחידושינו בפרק כלל גדול ודו"ק: בד"ה לדם הוא צריך כו' וצריך לומר שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח כו' עכ"ל ודברי רש"י שפי' בזה כאן וא"ת פסיק רישיה וכו' ומשנינן יש שבקיאין בהטייה ואין דם יוצא כו' אין לו מקום כאן אלא לאידך איבעיא דאת"ל חבורי מיחבר כו' אבל להך איבעיא דקאמר לדם הוא צריך ושרי לא יתיישב אלא כמ"ש התוס' שיכול להוציא דם כו' וק"ל: בד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח ושרי פי' דר"י אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אע"ג כו' עכ"ל מהרש"ל הבין מדבריהם אלו במה שכתבו גבי מקלקל אצל פתח מקלקל בחבורה שהתוס' אית להו כגרסת הספרים שמחק רש"י ואין להאריך בדחוקיו ואין זה אלא דברי נביאות בדברי התוס' אבל הנראה דודאי להאי לישנא לגבי פתח ה"מ למנקט מקלקל סתם ולכ"ע אלא משום דדבריהם אלו אזלן נמי לאידך לישנא דדם חבורי כו' וליכא למנקט שם אלא משום קלקול דחבורה דפטור לר"י ומלתא דפסיקא לתרתי לישנא נקטי וק"ל: +
מהרש"א - חידושי אגדותואמר דהיינו דאמר ר"א מפני מה כו' זרת זו קמיצה כו' מ"ט משופות כו'. יש לכוין בזה האי קרא דמייתי דכתיב לעיל מיניה ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו' ר"ל שהיד בכלל אצבעותיך תהיה כל חדא וחדא מלתא מחוץ למחנה מלחמה דהיינו במחנה שכינה הוא דצריך חלוקן דאמר מר זו זרת וזו קמיצה כו' אבל במלחמה אין אתה צריך לה כמ"ש אל תאמר כחי ועוצם ידי וגו' וכמ"ש בענין ולתת אויביך לפניך שאין אתה צריך לגבורת ידך אבל מ"מ יש צורך מה במלחמה בשיפוע יתידות ואצבעות ידיך שתניח אותן על אזנך כו'. ואמר מפני מה כו' והאליה רכה שאם כו'. מבואר לפי טבע הבריאה הסחוס של האוזן הוא קשה שהוא מקבל הקול שיכנס לתוך האוזן גם כי הוא מכסה לאוזן שלא יפול בו שום דבר אחר אבל הרך שלמטה לפי טבע הבריאה אין לו מקום כאן אלא לצורך שאם ישמע כו' שיכוף לתוכה ממטה למעלה: אל ישמיע כו'. אחר שאמר לעיל באיסור לשמוע דבר שאינו הגון והוא דבור [האסור] הוסיף בזה שגם הדבור המותר כגון דברים בטלים שאינן צריכין אל ישמיע את אזניו אלא לדבור המצות משא"כ בשאר חושים כגון בחוש הראות שאין אתה מוזהר להעצים עיניך מראות דבר המותר ואמר הטעם מפני שהן נכוות תחלה כו' ר"ל שבקל יבא משמיעת דבור הבטל לידי שמיעת דבור האסור שע"כ היא נכוות תחלה לשאר אברים ששאר החושים יוצאים ממנה לפי שהאיסור מצוי בו יותר: +
חכמת שלמהתוס' בד"ה מהו לבעול וכו' דחיישי' שמא ישחוט בן עוף כו'. נ"ב מכאן יש לדקדק דהיו עושין סעודה לבעילת מצוה אפי' היכא דכבר היתה הנשואין אבל בחבורי שדיתי ביה נרגא: בד"ה דם כו' איכא למימר דהויא דרבנן כו'. נ"ב כמו שמפרש לקמן דלא התירו מלאכה שאינה צריכה אלא משום צערא כמו מפיס מורסא וק"ל: בד"ה לדם הוא צריך כו' הכא גבי מצוה אסור כו'. נ"ב פי' אפילו אם התירו משום צערא מ"מ משום מצוה לא רצו להתיר וק"ל: בד"ה את"ל כו' פי' דר"י אית ליה דמקלקל בחבורה פטור כו'. נ"ב נ"ל דהתוס' סוברים כגירסת ס"א שכתב רש"י ל"ג ומה שהקשה רש"י שמקלקל דהכא כ"ע מודים סוברים התוס' דליתא כי כל קלקול ששייך באדם בין הוא לגבי פתח ששייך משום בנין בין הוא לגבי מוציא דם שחייב משום חבורה לעולם קלקול חייב לר"ש ופטור לר"י וטעמא דר"ש דמחייב קלקול בחבורה משום דסתם חבורה הוא קלקול מצד אחד ואפ"ה חייביה רחמנא טעם זה נמי שייך אפילו בפתח גבי אדם שהוא לעולם קלקול ודו"ק. (עיין במהרש"א): +
רש"שרש"י ד"ה זו אמה. מהגדולה מודדין כו' ואמת כלים. הן לר"י בפי"ז דכלים מ"י אמת כלים באמת בת חמשה. וכמדומה שאמת בת חמשה טפחים נמדדת מן פסת היד (זולת האצבע). ולא ה"ל להכניס א"ע בפלוגתא: תד"ה זה. ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי כו'. ק"ל דמה יענו על הא דזו אמה. דודאי הוי מצי למדוד האמה ממנו אף אם לא היה מפורד: תד"ה דם. ועוד דע"כ לשמואל כו' אלא משום נטילת נשמה. אלא טעמא דחבורה הוי כו'. כ"נ דצ"ל: בא"ד קמ"ל דחבורי מיחבר. פירוש ואפ"ה שרי משום דסכנה היא. לכאורה מזה ראיה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בפר"א דמילה דמותר למול בשבת אף שיצטרך אחר המילה לדחות שבת להחם חמין או לשחוק כמון וכדומה ותיובתא להרז"ה והרשב"א שאוסרין. דהא שרינן למול אף שסופו לחלל שבת במציצה. וי"ל דשאני מציצה דא"א לעשותה מע"ש. ולכן כשצותה התורה למול בשבת ע"כ עם מציצה ג"כ. משא"כ חמין וכמון דאפשר להחם ולשחוק מע"ש וכדאר"ע שם כ"ד שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה אה"ש: תד"ה לדם הוא צריך. ולפירושו לקמן כו' אע"ג דהויא משאצ"ל. ר"ל ומשמע דאי לדם הוא צריך אסור אף לר"ש דפוטר במשאצ"ל. ולכן גבי מציצה ל"ק דמאי חילול שבת איכא דהא א"צ לגוף הדם דהתם דייק אליבא דר"י דמחייב במשאצ"ל. והא דהקשו התוס' לעיל על טעם דהחלשת התינוק דא"צ להחלישו. היינו משום דהוה מקלקל דפטור לר"י אף בחובל ועדיין צ"ע: +
בן יהוידעדְּאָמַר מַר: זוֹ זֶרֶת, זוֹ קְמִיצָה, זוֹ אַמָּה, זוֹ אֶצְבַּע, זוֹ גּוּדָל. קשה הוה ליה להתחיל מן הגודל? ונראה לי בס"ד כי האדם אם יהיה משפיע אז תהיה תכונת ידו הזרת בראשונה כי כאשר היד נותנת תהיה הזרת ראשונה מה שאין כן אם תהיה מקבלת דוקא אז יהיה הגודל בראשונה ולכן עשה הרמז כפי תכונת היד הנותנת שהזרת תהיה בראשונה דעיקר חשיבות האדם להיות נותן ולא לקבל בלבד. שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאָזְנָיו. ואף על גב דלפי זה תסגי בחד, הרבה השומרין ללמדינו שצריך להשגיח על שמירת מקום זה ביותר ולא יסיח דעתו שכך מנהגו של עולם מקום יקר יותר מניחים לו שומרין הרבה. +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' או הלכה כר"י דאמר דשא"מ אסור. ע' פסחים כה ע"ב תד"ה לא אפשר: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקד פקיד כו'. +
חידושי חת"סיניח אצבעותיו באזניו. הנה המסיר אזנו משמוע תורה ג"כ אזי מרומז אותי' שלפני אזן הם אותיו' מות. אמנם אותיות שבין אזן לאצבע הם גמטרי' תורה כי אחר אזן אותי' בחם ולפני אצבע אותי' תפאס. סך הכל גמטרי' תורת לומר שלזה לא יתחוב אצבעו באזנו. ולכשישמע דבר בטל יתחוב אצבעו באזנו הנה אותי' שלפני אצבע הנ"ל גמטרי' ישרא"ל. ושלאחר אצבע בקג"פ עם ד' אותי' הוא כמו יעקוב מלא עם הכולל. כי קדושת השמיעה הוא בבחי' יעקוב ישראל שמעו בני יעקב כלכם ושמעו אל ישראל אביכם. יעקוב ישראל גמטרי' תשכ"ט כמו קר"ע שטן אמנם באפס זאת אזי שולט בו אש גיהנם כדאמרי' שהאזן ניכווי' תחלה אש אזן גמטרי' שטן ההיפך מהנ"ל ובהסר שטן יבוא רחם כי אותי' אחר שטן הם אותי' רחם. לכן אצב"ע ית"ד אז"ן ס"ת עד"ן שזוכה לעדן ההיפך מגיהנום וב' אזניו ככה. ב' פעם עדן גמטרי' רח"ם. איבעי' להו פרש"י לא שמיע לי' הך מתנית' מדלא כ' דלא שמוע לי' הנך מתנייתא תרתי דעושה חבורה ודבן עוף משמע קצת דאהך דעושה חבורה פשיטא לי' דתליא בפלוגתא דתנאי כמ"ש תוס' אלא אהך דבן עוף כ' דלא שמיע לי' א"כ מספקא לי' אי הלכה ר"ל אי הלכה כהשתא דאתית להכי ע"ש נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף או הלכה אלא בע"ש משום חבורה וכמאן דס"ל הכי ומוצאי שבת משום בן עוף כנ"ל לפרש. אמנם כבר כתבתי לעיל דמברייתא דבן עוף לק"מ דאתי' כמ"ד טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב ואנן קיי"ל פטור. מהו למבעל בתחלה בשבת. כ' תוס' דמיירי דאירע לו שלא בעל בליל ה' ולא חייבוהו להמתין. וטעמא נ"ל משום דכל שממתין אחר החופה לבו גס בה ומתקרר ולא יחוש לטענת בתולים כמ"ש כן להדיא בתוס' י"ט פ"ב דברכות אמתני' דחתן פטור מק"ש ועמ"ש לקמן בשמעתין אי"ה. ויל"ד מ"ט לא סמכו דבריהם לעיל בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בתחלה בע"ש ולא במ"ש ופירש"י בין יש אונס בין ליכא אונס והתם נמי קשה הא תקנו לישא ברביעי כי ליכא אונס וי"ל משום דאי' בירושלמי דמכילתין קידשה בחופה לית לה באילין קנסייא ר"ל המקדש בחופה לא שייך בי' זנתה תחתיו אינו צריך לישא ברביעי דוקא. וצריך לומר דס"ל דלזמן מועט שבין חופה לבעילה לא חיישי' שתזנה. וכ"כ רמב"ם בפי' משנה דגטין נכתב ביום ונחתם בלילה דר"ש מכשיר משום דלזנות שבין יום ללילה לא חייש. ואע"ג דרבנן פליגי. היינו לר' יוחנן דמפרש טעמא משום זנות שמא יחפה. והירושלמי ס"ל כמ"ד משום פירי ולדידי' אפשר כ"ע מודי' דלזנות דזמן מועט לא חיישי' לכן ס"ל דקדשה בחופה לית לי' הדין קנסייא והא"ש דאבריתא דבין כך ובין כך לא הוה ק' להו הא בתולה נישאי' ברביעי' דאפשר דהבריתא אתי' כר"ש דלא חייש לזמן מועט לזנות וא"כ בתולה נישאית בכל יום בקדשה בחופה. אמנם סתמא דתלמודא מסתמא קאי להלכתא כר' יוחנן דטעמא משום שמא יחפה וכרבנן דר"ש דאפי' לזמן מועט חיישי' ואפי' קדשה בחופה נמי שייך שמא זנתה בין חופה לבעילה ולעולם נישאי' ברביעי. שפיר קשה להו. ואכתי י"ל לפי הסוברי' דבתולה אלמנה מן הנישואין אין לה ט"ב ונישאי' בכל יום וכמ"ש לעיל במתני' ריש מכילתין לק"מ ק' תוס' דמשכחת בכה"ג. ומיושב נמי אידך ק' תוס' דמצינא למימר בריתא דלעיל דמיירי להדי' בבתולה הנישאי' ברביעי' אלא מפני הסכנה דחו יומה אבל ט"ב אית לה בהאי פשיטא לי' דלדם הוא צריך ואסור משום חבורה כי קא מיבעי' לי' בבתולה אלמנה כנ"ל שאין לה ט"ב אי מ"מ לדם הוא צריך או לא. אלא דלא ס"ל להתוס' הכי לדינא אלא דבתולה אלמנה נמי נשאי' ברביעי. וא"כ משום כל הני עובדי דמייתי הש"ס לקמן מר בעיל בתחלה בשבת דוחק לומר דנשאו בתולה אלמנה לכן מאנו בזה. ובזה יתיישב המשך התוס' וק"ל. ומ"ש מהרש"א ממקלקל אצל הפתח יתבאר לפנינו אי"ה. מיפקד פקיד לקמן אמרי' דפקיד ולא עקיר ולפירש"י שם היינו ללישני דמפקיד פקיד ע"ש ומ"מ נ"ל דפקיד טפי מענבים דבעי למימר בפסחי' ל"ג ע"ב דמפקד פקידי ואפ"ה פשוט דחייב בהן בסוחט בשבת דעיקור סחיטה בזיתים וענבי' הוו אע"כ ג' מיני מפקד פקיד הוה. ומורי נ"י בהפלאה הקשה דלר"ת דם דבחלזון מפקד פקיד ואפ"ה ס"ל לר' יהודה דחייב משום דם א"כ לימא הכ' את"ל מפקד פקיד הלכה כר' יהודה דחלזון או לא ומה שתי' דפשיטא לי דאין הלכה כר' יהודה ליתא דהא ר"י בעל תוס' פסק התם כר' יהודה ע"ש ע"ג ע"ב ד"ה מפיק. ולפי הנ"ל לק"מ דדם חלזון אפשר דומה לענבי' משא"כ דם בתולים. ועמ"ש לקמן אי"ה בלישני בתרא עוד ישוב לק' זו. או חבורי מיחבר לשיטת רש"י בשבת קו' דלר' יהודה לא מחייב חובל אלא בצריך לדם לכלבו א"כ קשה שמנה שרצים דהחובל בהן חייב אעפ"י שלא יצא מהן דם משום שהיא חבורה שאינה חוזרת כמבואר בגמרא אלו טריפות שהביאו תוס' והתם ר"פ שמנה שרצים מוקי רב אשי הך בריתא כר' יהודה דאזיל בתר גישתא. וקשה הא לר' יהודה בעי' דצריך לדם וכיון שלא יצא מה צורך יש לו לדם ההוא. מכאן נ"ל שהוציא רש"י לפרש דמיירי שצריך לצבוע העור וחייב בהאי חבורה משום שצריך לדמו לצבוע. ובפ' אלו טריפות דמפרש הש"ס החלוק בין שמנה שרצים לשארי שקצים ורמשים משום חבורה החוזרת דהדרא בריא ע"ש. התם פרש"י דשארי שקצים נמי יש להם עור דק. ומיירי הכל בצריך הדם לצבוע אלא בשארי שקצים דהוה חבורה החוזרת אין הצביעה מתקיימת אם לא יצא הדם משא"כ בשמנה שרצים דאינה חוזרת. והשתא לאו משום דס"ל לרש"י דחבורה לא מתחייב אלא משום צובע. דמודה רש"י דלר"ש דס"ל מקלקל בחבור' חייב חייב בכל חובל אפי' היכי דלא שייך צביעה. ולר' יהודה נמי היכר דיצא הדם וצריך לי' לכלבו א"נ בבתולה לראות שהיא בתולה ובמילה לדם ברית לתקוני גברא בודאי חייב אפי' אי לא שייך צביעה. אך אי לא יצא הדם לר' יהודה לא מתחייב אלא בצריך הדם לצבוע העור ומיושב ק' תוס'. ומ"ש פ"י בשמעתין בשם מגיני שלמה לא א"ש בסוגי' דאלו טריפות וכבר הרגיש בו פ"י ז"ל בפ' שמנה שרצים וחזר בו ממ"ש כאן. ודע דצל"ע דלחייב נמי משום צובע הסדינין בדם כדלקמן בשמעתין מפה למה. דכה"ג מחייב רב שוחט דמתווסי בית השחיטה דמא ושמואל נמי לא פליג אלא משום דאין צביעה באוכלין כמ"ש בתוס' שבת ססי' ש"כ בישוב פסק הרמב"ם ובחי' למס' שבת כתבתי באופן אחר. מ"מ משמע דשייך צובע בכה"ג דשניהם רוצים דמתווסא מפה דמא ומזה נראה ראי' ברורה לרדב"ז דצביעה דרך לכלוך שרי' ודלא כמג"א שם ס"ק כ"ד. ועיי' מ"ש תוס' בשבת קי"א ע"ב ולקמן גבי מסוכרי' דנזייתא וק"ל. והנה מ"ש תו' מגמ' האי אומנא דלא מייץ וכו' כ' שיטה מקובצת דלא בעי לאתויי מדאצטריך ביום השמיני ימול אפי' בשבת' די"ל התם לאו משום חבורה אלא משום תולש מחייבי. ע"ש ולכאורה הדין עמו דשייך גוזז ותולש בכה"ג כמבואר להדי' בעירובין ק"ג ע"א סוגי' חותכין יבלת וכו' ע"ש. וקשה לפ"ז בשבת ק"ו ע"א מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך ביום אפי' בשבת דלמא לאו משום חבורה מחייב אלא משום תולש ולמידק מני' מקלקל בגוזז חייב. ויש לדחוק דגוזז כה"ג אינו צריך לגופי' ואינו דומה לגוזז צמר דצריך לצמר וכמ"ש תוס' בשבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל וכו' והי' צריכי' לומר דבגוזז מחייב מקלקל וא"צ לגופה. לכן ניחא לי' למימר משום חובל אצטרי' ביום ולחייב מקלקל וממילא ה"ל צריכא לגופי' וזה תלי' בסברת תוס' ב"ק פ' המניח ל"ה ע"א ע"ש. ואכתי קשה למאי דפסקו הפוסקי' מלאכה שאצ"ל חייב וגם מקלקל בחבורי ומנ"ל הא דלמא מקלקל בגוזז חייב. וי"ל דאל"כ קשה מימהל היכי מהלינן כק' הש"ס שבת קל"ו ע"א דא"ל מחתך בבשר הוא דתינח אי משום חבורה אבל אי ס"ד משום תולש הא קיי"ל הגוזז בין מן החי בין מן המת חייב. אע"כ משום דה"ל מקלקל בגוזז ופטור ואכתי לא ניחא בשלמא התם פריך הש"ס ממעשים בכל יום דמהלינן אע"ג דלא ידעי' בי' שכלו לו חדשיו. אבל איך אפשר להוכיח מדאצטריך דמקלקל בחבורה חייב דלמא קרא משום גוזז מחייב ולא מהלינן אלא בידעי' בי' שכלו לו חדשיו. ועוד לר' יהודה דה"ל מתקן גברא הוא א"כ לקושטא דמלתא ה"ל מתקן בגוזז דמחייב אפי' בגוזז מן המת א"כ ממהל היכי מהלינן היכי דלא ידעי' בי' שכלו לו חדשיו וע' מג"א סי' ש"מ סק"ג. ומזה נראה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם פ"ט משבת דלא שייך גוזז מן התורה אלא בגוזז מה שחוץ לגופו כמו שעריו וצפרניו דומי' דצמר אבל ביבלת דבשרו הוא לא שייך בזה גוזז. וסוגי' דעירובין דמשמע ביבלת שייך גוזז מן התורה שקלא וטרי' בעלמא הוא ולא לקושטא דמלתא. וא"כ לא שייך במילה גוזז כלל וא"ש הכל. ובזה י"ל קצת ק' המהרש"א דאת"ל מקלקל הוא אצל הפתח הא בהא לא פליגי תנאי. י"ל דבעשיית הפתח אית בי' השרת נימין כדמשמע לקמן דמשיר צרורות. ולס"ד דעירובי' דבכה"ג שייך גוזז א"כ אי ילפי' מדאיצטרי' ביום ש"מ מקלקל חייב לאו דוקא מקלקל בחבורה אלא ה"ה גוזז דמספיקא אסורי' שניהם מדאורי' בין מקלקל בחבורה בין מקלקל בגוזז. ואתי' בריתא דלעיל כמאן דילף ממילה ואסור במקלקל בשני אלו והאיבעי' קאי למאן דלא יליף ממילה ופטור בשניהם. ובזה י"ל נמי הגירסא דמוחק רש"י את"ל מקלקל הוא אצל הפתח מקלקל בחבורה פטור ועמ"ש תוס' ד"ה את"ל וכו' פי' דר"י אית לי' וכו' וק"ל. ופתח ממילא קאתי וא"ת פסיק רישא הוא וכו' עכ"ל רש"י ועמהרש"א ולפע"ד ס"ל לרש"י כיון דעכ"פ איכא מיעוטא דבקיאין בהטיי' כשמואל שמתעברת מאותה ביאה כמ"ש תוס' לקמן ד"ה רוב בקיאין הן א"כ לא צריך לפתח לעולם דהא יכול לבעול לעולם בהטי' אלא אז לא הי' יוצא דם והוא רוצה לראות עכ"פ פ"א אם היא בתולה ע"כ בועל בתחלה שלא בהטי' ולענין פתח לא ניחא לי' וה"ל כמאן דאית לי' הושענא אחריתי דלא מחשב מתקן בההוא הושענא כפירש"י ורא"ש בפ' לולב הגזול ל"ג ע"ב וה"נ אית לי' פתחא אחריתי ובהא מספקא בעל האיבעי' אי דשמואל שכיחא או לא וכאיבעי' הש"ס בחגיגה י"ד ע"ב ע"ש והיינו דכ' רש"י בקיאין ולא כ' רוב בקיאין הן כמסקנא לקמן אע"כ רש"י קאי אהטיי' דשמואל ומיעוטא היא דאיכא אך לר"ת דס"ל דצריך לדם שלא יתלכלך א"כ ע"כ א"א לו לבעול בהטיי' לעולם דא"כ לא הי' מתלכלך. ומשו"ה הוצרכו תוס' לדחוק בזה' וובן המשך התוס'. לפתח הוא צריך ואסור פירש"י משום בונה ולקמן גבי מפיס מורסא מייתי לי' רש"י מקרא ויבן ה' את הצלע והכא לא הי' צריך לזה כיון דעכ"פ עושה אותה גמר כלי כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה בעילת מצוה. א"כ א"נ לא שייך בנין באדם מחייב משום מכה בפטיש כעושה נקב בלול של תרנגולת למ"ד ר"פ הבונה אין בנין בכלים ע"ש היטב. מיהא רמב"ם ס"ל מכה חייב נמי משום מכה בפטיש ע' טור וב"י ס"ס שכ"ח ועמ"ש בזה לקמן אי"ה גבי מתיב רב חסדא. הלכה כר"ש כו' מתבאר משיטת התוס' דבמקום צערא כמפיס מותר אפי' חד שבות. ובמקום מצוה דוקא ב' שבותין ושלא במקום מצוה אפי' שני שבותין. ויעוי' בזה בתוס' גטין ח' ע"ב ד"ה אע"ג ועמג"א סי' ש"ז סק"ז שם הוא מאסף לכל המחנות בענין זה. או מתקן הוא אצל הפתח צ"ע פשיטא דמתקן נמי הוא כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה בעילת מצות. א"כ יהי' נמי מקלקל מ"מ מחייב כמ"ש תוס' בחולין ח' ע"א ד"ה מותר וכו' וכן בשבת ק"ו ע"א ע"ש. וי"ל דמספקא לי' כיון דאיכא למ"ד בשבת ק"ו דיליף מדאיצטריך מילה דמקלקל בחבורה חייב ולא ס"ל דתקוני גברא מקרי תיקון אע"ג דודאי מתקני' וה"נ אפשר דתקוני גברא לא מקרי מתקן ובהא מספקא לי' ואפשר למ"ד בעירובין י"ח ע"א ד"ו פרצופים נבראו ואתי' כמ"ד ויבן שקלעה הקב"ה לחוה. וע"כ לא ס"ל כר"א שמותי בשבת צ"ד ע"ב דמחיי' גודלת משום בונה דמבואר שם צ"ה ע"א דס"ל כמ"ד שקלעה הקב"ה לחוה. ויהי' הך מ"ד דדו פרצופים כר"א שמותי אע"כ ס"ל דרבנן נמי ס"ל ויבן שקלעה אלא דלא שייך לשון בנין אלא בנייתא שהוא קלעיתא נמצא לא מצאנו בנין ותיקון באדם שיהי' שייך וס"ל משום מכה בפטיש נמי ליכא כיון שלא נגמרה הפתח בבעילה א' ועוד נכתוב מזה לקמן אי"ה בדרב חסדא. מ"מ מיושב ק' מהרש"א אברייתא דמפני שהוא עושה דמצי אתי' כמ"ד תקוני גברא חייב ומחייב נמי מקלקל בפתח דעכ"פ מתקן הוא מצד א'. א"נ י"ל ק' הנ"ל לפמ"ש ר"ת בשבת ק"ו דבעי' תיקון בשעת הקלקול ממש משא"כ חובל וצריך לכלבו ע"ש וה"נ הא למשנה אחרונה ר"פ התינוקת קיי"ל בועל בעילת מצוה ופירש ולא תיקן בעשיית הפתח אלא אחר כמה לילות אחר שתספור ותטבול משו"ה מספקא לי' אי מועיל האי תיקון לגבי הך קלקול ומיושב נמי קו' מהרש"א הנ"ל דבריתא דלעיל מיירי למשנה ראשונה דבועל ושונה כמה בעילות וה"ל התיקון מיד ומשו"ה אסור. ועיי' עוד ישוב ק' מהרש"א לקמן אי"ה. מתקן הוא אצל הפתח רש"י כ' דלא גרסי' את"ל מקלקל כו' ומתוס' נראה דגרסי לי' גם ליישב לשון הברייתא ומפרישי' החתן מן הכלה ע"ש תחלה משני שהוא עושה חבורה והא השתא ס"ד דמשום פתח הוא ודם מפקד פקיד. וגם ליישב קו' מהרש"א הנ"ל. גם דעת הסוברים דשייך גוזז בחותך מבשרא כמ"ש והארכתי לעיל. ע"כ אני אומר לפע"ד דהא מקלקל חבורה לא הוה מאבות מלאכות כלל וחושב אני דכמה מלאכות כלולים בו לפעמים חובל וצריך לדם ואז הוא מפרק. ואי צריך לצבוע ה"ל צובע ואי עושה פתח ע"י החבורה ה"ל בונה. ואי נוטל נשמה ה"ל כמו שוחט. ואי גזז הו"ל גוזז וכן לעולם. ומדאיצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת ילפי' דכל מלאכות הנעשים ע"י חבורה מחייב אפי' אם יהי' מקלקל. וא"ש לשון הברייתא משום שעושה חבורה דהיינו שהפתח נעשה ע"י עשיית חבורה דאע"ג דלענין הוצאת הדם דמפקיד פקיד לא מחייב משום מפרק הואיל ופקיד מ"מ משום בונה חייב אע"ג דמקלקל הוא כיון שנעשי' המלאכה ע"י חבורה וא"ש הגירסא את"ל כו' ומיושב קו' מהרש"א דהרי זה תלי' בחבורה ושמור זה ולקמן אי"ה נצטרך עוד לזה גבי מסוכרי דנזייתא ע"ש. איכא דאמרי כו' יש לעיין להרמב"ם דס"ל פ"ח מה' שבת הל' ז' דחובל וצריך לדם חייב מפרק ודוקא שצריך לדם כגרוגרת קשה הכא א"נ ס"ל דצריך לדם לראות שהיא בתולה מ"מ סגי לי' בטפה א' שיוציא. מיהא במילה נ"ל צריך לדם הרבה משום סכנתא דהאי אומנא דלא מייץ כו' ודוחק מ"מ בשמעתין קשי' ונ"ל מ"מ הו"ל חצי שיעור ואסור מן התורה בתשו' חכם צבי סי' פ"ו מסתפק אי בשיעורי שבת נמי חצי שיעור אסור מן התורה והשתא מוכח כן דאי מדרבנן א"כ למ"ד נמי דבר שאין מתכוין אסור ה"ל תרי דרבנן ומותר במקום מצוה. ובזה י"ל קו' מורי שם בהפלא"ה דלר"ת דדם חלזון מיפקיד אפ"ה אמרי' התם לר' יהודה שייך בי' מפרק א"כ ה"ל למימר נמי להך לישני דמיפקיד פקיד את"ל כו' הלכה כר"י דיש דישה שלא בגדולי קרקע. ולפי הנ"ל א"ש דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה בכה"ג ולא הוה כגרוגרת. ומכ"ש לר"ת דלא בעי לי' אלא שלא יתלכלך דלא דמי למפרק דוקא במשקה גמורה אעפ"י שאינו צריך ה"ל מפרק כמשמע מתוס' ד"ה מסוכרי' אבל בדם אי לאו דצריך לי' לא שייך גבי' דש וק"ל. ואת"ל להנאת עצמו הוא צריך כו' בתוס' פסחים כ"ה ע"ב סוף ד"ה לא אפשר כו' הקשו הא לר' יהודה נמי ה"ל לא אפשר ולא מיכוון דשרי. ונפע"ד דלהך לישני בתרא לק"מ ק' תוס' דע"כ לא שרי התם אלא אם באותו דרך שאנו מתירין לו לא הוה האיסור אלא אין מתכוון ולא פסיק רישי' משא"כ הכא נהי דתחלת ביאה ה"ל אין מתכוון לא לבעול ולא להטות כי שני הדרכים שווים לו ולר"ש שרי' כה"ג. מ"מ הא לר' יהודה אם אין מתכוין אסור ולא נבוא להתיר אלא משום שההטי' באה לו בטורח ונתיר לו לבעול להדיא וז"א דההליכה בדרך בעילה ממש ה"ל פ"ר והבן זה ועכצ"ל דהתוס' אזלו התם ללישנא קמא דדם מיפקד פקיד ויכול להוציא דם בלא פתח דה"ל אותו הדרך גופי' אין מתכוון: או הלכה כר"ש בפ"י הקשה הא מאן דאסר אין מתכוון מכ"ש שיאסר מלאכה שאצ"ל וא"כ ממילא שיתיר מקלקל בחבורה כפירש"י במס' שבת ק"ו ע"א ע"ש. וא"כ איך אפשר לומר דבאין מתכוין ס"ל כר' יהודה ובמקלקל בחבורה כר"ש. ולפע"ד דברי רש"י דשם אם יתפרשו כפשוטן צ"ע רב דא"כ מנ"ל לש"ס התם דפליגי בהא דאיצטריך למשרי מילה אי תקוני גברא הוה תיקון או לא ת"ל דפליגי במלאכה שאצ"ל וכפירש"י. ועוד מנ"ל להוכיח דמקלקל בחבורה חייב דלא שייך חבורה הצריכה לגופה בלא קלקול. מנ"ל להוכיח מזה לענין מקלקל דלמא יוכיח שיהי' מתקן בחבורה חיי' ע"י שצ"ל אבל מקלקל כלל כלל לא. ועוד מה זה הוכחה דא"כ חובל היכי משכחת לי'. אטו חובל כתיבי באוריתא הא ל"ט מלאכות משכחת לי' בלא חובל נמי להוסיף שובט או מדקדק עיי' שבת צ"ז ע"ב. אבל האמת יורה דרכו דה"פ דחזינן דמשנתינו אמרה כל המקלקלים פטורים. וברייתא פליגא ושנאה חוץ מחובל ומבעיר וע"כ פליגי בקרא דאיצטריך למישרי מילה והבערת בת כהן דמהוכחתו של רש"י ליכא להוכיח מידי כנ"ל. אך כאן דלא ידענא מי הם החולקים ומצינו לר"ש ור' יהודה פליגו בעלמא במלאכה שאצ"ל ולר"ש דפוטר לא משכחת מתקן בחובל כפירש"י. ואה"נ הו"מ למימר לר"ש או דס"ל חובל לא הוה אב מלאכה כלל ומכניס שובט או מדקדק. או נאמר דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב בחובל ולעולם צריך שיהי' מתקן בחבורה כל זה הי' אפשר לומר אך הואיל ומצינו בריתא מפורשת דמחיים מקלקל בחבורה והיינו ממילה ילפי' לה. ולר"ש צריכי' עכ"פ שום תי' על חובל. ואותה בריתא לא ידענא מי שנאה א"כ למה לנו לחדש פלוגתא מה שלא נמצא ע"כ מסתמא הך בריתא ר"ש היא ות"ל מקלקל חייב בחובל ממילה. ומשו"ה מיחשב חובל בל"ט מלאכות. כנ"ל כוונת רש"י דשם וכל מה שנאמר בזה טעות וממילא לק"מ ק' הפנ"י וק"ל. +
פני יהושעבגמרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר וכו' ופירש"י מיפקד פקיד ואינו נבלע בדופני הרחם אלא שהפתח נעול בפניו וכו' וקשיא לי בוגרת תוכיח שפתחה פתוח ואפ"ה יש לה דם בתולים כדאיתא לקמן פרק אלו נערות דף ל"ו אלמא דחבורי מיחבר תו קשיא לי מאי קמיבעיא ליה לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך. פשיטא לדם הוא צריך דכל שלא מצא דם אסורה לו. הג"ה (ודוחק לומר דדוקא בסתם נשים קמיבעיא ליה ולא באשת כהן ופחותה מבת ג' ותו דאפי' בסתם נשים נמי שהרי שנינו חתן פטור מן ק"ש בלילה הראשון וכו' ופי' הברטנורה משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה עכ"ל וא"כ ודאי לדם הוא צריך) מיהו בהא מצינן למימר דהא גופא קמיבעיא ליה בעיקר טענת בתולים אם הוא ע"י פתח פתוח דקים ליה וא"צ לדם או דלא קים ליה בפתח פתוח ועיקרו ע"י דם בתולים אלא שזה דוחק ועוד דתיקשי מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דטענת בתולים בא' משניהם ולעולם אינה יוצאה מידי ספק אא"כ הפתח סתום ומצא דם וא"כ ע"כ לדם הוא צריך ולכאורה היה נראה בזה דודאי תחלת ביאה ראשונה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור דחבורי מיחבר ולדם הוא צריך והא דמיבעיא ליה הכא איירי שכבר כנסה קודם שבת כדינו והערה בה ויצאו מקצת בתולים ואפ"ה מיבעיא ליה אי שרי לבעול אח"כ בתחלה בשבת דכה"ג נמי מיקרי תחילת ביאה כדמוכח לקמן דמקשה רב חסדא מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובהאי דם הוא דמספקא ליה אי מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואי לדם הוא צריך וכפי' ר"ת שלא יתלכלך. אלא דמ"מ תיקשי לפי' ר"י דלדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה וא"כ ע"כ בביאה ראשונה הוא דמספקא ליה ועוד דממה שכתבו רש"י ותוס' דהאי בעיין לא שמיע ליה ברייתא דלעיל ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דשמיע ליה ואפ"ה מיבעיא ליה דברייתא דלעיל מסתמא מביאה ראשונה איירי שאסרו לכנוס וליבעול בשבת ובכה"ג ודאי אסור ועוד דברייתא דלעיל בבחור איירי כמו שדקדקו התוס' לעיל מדקאמר דליכא דטרח להו ובבחור אמרינן לקמן דלכ"ע לא קים ליה בפתח פתוח וא"כ לדם הוא צריך. והכא ע"כ לא איירי בבחור אלא בנשוי דבחור ודאי אינו בקי בהטייה והו"ל פסיק רישא. אע"כ דפשיט' להו לרש"י ותוספת דבביאה ראשונה נמי קמיבעיא ליה וצריך לחלק באיזה סברא דלא תקשי מבוגרת. ולקושיא שניה נראה לי ליישב דהא למאי דמסקינן בסוף הסוגיא משמע דהאי בעי' היא במי שבקי בהטייה ורוצה לבעול בשבת בהטייה ואפ"ה מספקא ליה אי אסור דשמא יבעול בעילה גמורה ואתי לידי שגגת סקילה אי לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך וכו' כדמסיק הש"ס והשתא א"ש דמספקא ליה אי לדם הוא צריך דאע"ג שצריך לידע אם היא בתולה מ"מ כיון שרוצה לבעול עכשיו בהטייה ואינו רוצה לידע עכשיו אם היא בתולה עד שיבעול לאחר שבת בעילה גמורה וליכא איסורא בהכי דסמכינן ארובא דזנות לא שכיח א"כ אפשר שאף אם לא יטה ויבעול בעילה גמורה לא הוי שגנת סקילה כיון שאין צריך עכשיו לדם עד למחר או דלמא דאפ"ה ניחא ליה בהוצאת הדם שידע מיד שהיא מותרת לו היתר גמור וכ"ש לפירוש ר"ת שלא יתלכלך. ולפ"ז מ"ש רש"י ותוס' דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל ולא ניחא להו לפרש דשמיע ליה ומוקי לה שלא יבעול בעילה גמורה שלא בהטייה היינו משום דמשמע להו הא דקתני מפרישין את החתן לילי שבת תחלה משמע דבכל ענין אסור לבעול אפי' בהטייה וא"כ ע"כ לא שמיע לי' הך ברייתא כנ"ל ודו"ק: קונטרס אחרון בתוספות בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא וכו' דאמרינן בפרק רבי אליעזר עכ"ל. לכאורה יש לתמוה אמאי לא מוכחא בפשיטות מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אלמא דאיכא חבורה מדאורייתא ובשלמא הא דאמרינן התם בפרק ר"א מהו דתימא דם מיפקד פקיד לא קשיא ליה א"כ אמאי איצטריך קרא למישרי מילה משום דנראה ברור שהדם היוצא ע"י חיתוך הערלה פשיטא דחבורי מיחבר אלא הא דקאמר מהו דתימא דם מיפקד פקיד אדם היוצא ע"י מציצה קאי אבל אדברי תוספ' קשיא (ואפשר לומר דצריך לדם משום דניח' ליה להטיף דם ברית משא"כ גבי מציצה) ונראה דבהא נמי כיון שחותך הערלה בידים ומחליש התינוק במעשה ידיו ממש הו"ל לגמרי כמו פסיק רישא אלא דעיקר קושית התוספת אמציצת הדם שאינו מחלישו בידים אלא שאח"כ מתחלש התינוק וכן לענין חלישות האשה ע"י בעילה כנ"ל ובעיקר קושית התוספ' על פירש"י כבר פירש מורי זקיני בספר מגיני שלמה ודע עוד שלהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת דחובל בכל מקום חייב משום תולדה דמפרק ומה שיש לדקדק על דבריו מסוגיא דשמעתין אפרש לקמן בעזה"י: בד"ה לדם הוא צריך ושרי וא"ת והא פסיק רישא הוא לענין הפתח עכ"ל. אע"ג דלקמן מסקי' דאיירי הכא ברוב הבקיאין בהטיי' מ"מ כיון דקיימינן עכשיו בהאי סברא דלדם הוא צריך א"כ אינו רוצה בהטיי' וע"ז משני שפיר שיכול להוציא הדם בהאי בלא פתח ואין זה ענין להטייה דלקמן שאינו מוציא דם ואין עושה פתח וק"ל: בא"ד פירש ר"ת שצריך להוציא דם שלא יתלכלך וכו' ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה עכ"ל. נראה דמה שלא רצה ר"ת לפרש כפירוש ר"י היינו משום דלקמן מותיב רב חסדא מתנוקת ומקשה מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל והתם ע"כ איירי שכבר הערה בה והוציא מקצת בתולים אלא שלא בעל בעילה גמורה כדפרש"י ותוספ' וא"כ מאי קושיא דר"ח דלמא הא דשרי התם משום דלא שייך טעמא דלדם הוא צריך לראות אם היא בתולה שכבר הוציא מקצת בתולים ויודע שהיא בתולה מה שאין כן לפירוש רבינו תם אתי שפיר ולשיטת ר"י יש ליישב דלקמן מקשה לאינך לישנא דלפתח הוא צריך או למאן דאוסר משום דבר שאינו מתכוין ומקשה שפיר מדשרו בית הלל אלמא דאפילו לר' יהודה דאוסר בדבר שאינו מתכוין אפ"ה מודה דשרי דמקלקל הוא דמסתמא לא פליג אבית הלל. ועוד י"ל דר"י נמי סובר טעמא דר"ת דלדם הוא צריך שלא יתלכלך אלא דכאן לא רצה לפרש כן דא"כ אמאי פשיטא ליה דאי לדם הוא צריך אסור דאכתי יש לספק דשרי למאן דשרי במלאכה שאינה צריכה לגופה ולא ניחא ליה לחלק בין צערא למצוה כמו שמחלק ר"ת וכמו שאפרש עוד בסמוך מש"ה הוצרך ר"י לפרש הא דקאמר הכא לדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה משא"כ לקמן דקיימינן אליבא דרב ושמואל דאסרי במלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ מקשה רב חסדא שפיר דהא חזינן דשרו בית הלל לבעול בשבת ואמאי לא אסור מטעמא דלדם הוא צריך שלא יתלכלך דבין לרב ובין לשמואל לא שייך להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה אע"כ דאפ"ה שרו בית הלל משום דלאו לדם הוא צריך ולא לפתח הוא צריך וקשה למאן דאסר אי רב או שמואל כנ"ל נכון ודו"ק. ומה שפירש ר"י דצריך לראות אם היא בתולה נראה משום שאין הכל בקיאין בפתח פתוח כדאיתא לקמן: בד"ה אם תמצי לומר וכו' מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוין עכ"ל. נראה שהתוספ' לשיטתייהו שכתבו ביומא דף ל"ד ובפ' כירה דף מ"א ובכמה דוכתין דאף למ"ד דבר שאינו מתכוון אסור היינו מדרבנן דאע"ג דבכל התורה אסור מדאורייתא מ"מ בשבת מותר מן התורה דמלאכת מחשבת בעינן וכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן שפיר כתבו כאן דכיון דהוי נמי מקלקל ואיכא תרתי למעליותא כולי האי לא החמירו רבנן משא"כ לפירש"י ביומא דמאן דאסר דבר שאינו מתכוין היינו מדאורייתא תו לא שייך לחלק במקלקל בין מתכוון לשאינו מתכוון אלא הא דשרינן הכא היינו משו' דבמקום מצוה מותר לכתחלה במקלקל וכמו שאפר' לקמן לשיטתו בההיא דמפיס מורסא כנ"ל: בגמרא ואם תמצא לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא וכו' ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה הוא וכו'. משמע להדיא דאי לדם הוא צריך פשיטא דאסור ולא שייך טעמא דמקלקל בחבורה וקשיא לי לפי מה שפירש ר"ת בשבת דף ק"ו דמאן דשרי מקלקל בחבורה מתיר אפילו בחובל וצריך לכלבו ולא מחייב אלא דומיא דשוחט שהתקון בא מיד שמוציאו מידי אבר מן החי וא"כ הכא נמי אפילו לדם הוא צריך אמאי פשיטא ליה דאסור בשלמא לפירוש ר"י דלדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה א"כ לא הוי מקלקל ועדיף טפי מצריך לכלבו שהתיקון בא מיד שע"י דם בתולים ניתרת לו והוי דומיא דשוחט משא"כ לפי' ר"ת דלדם הוא צריך היינו שלא יתלכלך נמצא דאכתי הו"ל מקלקל לענין האשה גופא שהרי הבתולה חשובה מבעולה ולא עדיף מצריך לכלבו דכיון שאין התיקון בא מיד מותר מדאורייתא וכיון דלפי' ר"ת דטעמא דלא יתלכלך הוי נמי מלאכה שא"צ לגופא האיכא תרתי למעליותא ואיכא למשרי לכתחלה אף אי לדם הוא צריך וצ"ע (ובפשיטות י"ל מאי קמיבעיא ליה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הא לשיטת ר"ת ודאי הוא מקלקל כיון שאין התיקון בא מיד) ודו"ק: קונטרס אחרון קונטרס אחרון בפרש"י בד"ה ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה וכו' יש למצוא צד איסור אם בדבר שאינו מתכוון ס"ל כר"י ובמקלקל בחבורה ס"ל כר' שמעון וכו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה טובא דבפ' האורג דף ק"ו פרש"י דפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה לא מצינו מבואר אלא דתליא בפלוגתייהו לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה ע"ש באריכות. ובכמה דוכתי בשבת מבואר דמאן דמתיר במלאכה שא"צ לגופה משום מלאכת מחשבת מכ"ש דמתיר בדבר שאינו מתכוין מה"ט גופא דלא הוי מלאכת מחשבת כלל אלא דכמה אמוראי סברי במלאכה שא"צ לגופה כר"י דמחייב ואפ"ה שרו בדבר שא"מ משום דבכל התורה מותר וא"כ לפ"ז היאך כתב רש"י כאן דאיכא למימר שיש צד איסור אם בדבר שא"מ סבר כר"י ובמקלקל כר"ש דזה אי אפשר דהא בהא תליא דמאן דמחייב בדבר שא"מ כל שכן דסובר דחייב במלאכה שא"צ לגופה וא"כ לית לן למימר דמקלקל בחבורה חייב דמהיכי תיתי דהאיכא לאוקמי חיובא דחובל בצריך לכלבו כמו שפי' רש"י שם להדיא וכ"ש אם נאמר דרש"י קאי כאן בשיטת ר"ת דאי מתקן בחבורה הוא היינו שלא יתלכלך וא"כ ע"כ סובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ ממילא מקלקל בחבורה פטור. וליכא למימר דמ"ש רש"י שיש למצוא צד איסור אם בדבר שא"מ ס"ל כר' יהודה היינו מדרבנן וא"כ שפיר מצי סבר דמקלקל בחבורה חייב מדאורייתא דליכא לאוקמי חובל דאורייתא אלא במקלקל ונהי דליכא הכא אלא איסורא דרבנן בדבר שאינו מתכוון אפ"ה לא שרינן ליה משום מצוה דליכא אלא חדא למעליותא וכשיטת ר"ת. אלא דאי אפשר לומר כן דרש"י כתב להדיא ביומא דר' יהודה מחייב בדבר שאינו מתכוון מדאורייתא ומוחק הספרים שכתוב בהם דאסור מדרבנן וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי ליישב דברי רש"י כאן אם לא שנאמר דרש"י ז"ל סובר דדבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה לאו הא בהא תליא דנהי דשמואל סובר דמלאכה שאצ"ל חמירא מדבר שאינו מתכוון אפ"ה איכא למימר נמי איפכא דאיכא מאן דסבר דדבר שאינו מתכוון חייב בשבת מדאורייתא ובמלאכה שאינה צריכה לגופה מצי סבר דפטור מדאורייתא משום דלא הוי במשכן כמו שכתבו התוספת בשבת דף צ"ד ולכאורה נראה סעד לשיטה זו מסוגיא דריש פ' הנחנקין דרב סובר שם בדבר שאינו מתכוון כר' יהודה ובמלאכה שאינה צריכה לגופה משמע דסובר כר' שמעון מדמוקי התם למתני' דמחט של יד ליטול בה הקוץ כטעמא דר"ש במלאכה שא"צ לגופא ולא מוקי לה אליבא דר"ש משום דבר שאינו מתכוון אע"כ כדפרישית ואף דהתם משמע דרב מדרבנן איירי דנקיט דלמא חביל והוי שגגת סקילה אפ"ה היכא שקרוב הדבר לודאי שיעשה המלאכה משמע דאוסר מדאוריית' והרבה יש לי לדקדק ואין כאן מקומו להאריך. נקטינן מיהא דרש"י ז"ל בההיא דלדם הוא צריך ע"כ סובר כשיטת ר"י בעל התוס' דטעמא שיראה אם היא בתולה דהוי מלאכה הצריכה לגופה אבל במלאכ' שא"צ לגופה פוטר ומש"ה שפיר מצינן למימר דמקלקל בחבור' חייב והא דמקשה רב חסדא בסמוך מתינוקת אע"ג דלא שייך טעמא דלראות אם היא בתולה יש ליישב כפי הדרך הראשון שכתבתי בשיטת ר"י כנ"ל ודוק היטב: +
הפלאהתוס' ד"ה מהו לבעול וכו' ואע"ג דתיקנו וכו'. לכאורה היה נראה דהכא לאו בתחלה ממש מיירי אלא דלא בעיל עדיין בעילה גמורה כי הא דאמר לקמן גבי נותנין לה ד' לילות מאי לאו דלא בעיל פירש"י דלא בעיל בעילה גמורה. ובהא א"ש נמי דלא קשה מברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בערב שבת וכו' כיון דמיירי בביאה שניה לא שייך שמא ישחוט בן עוף דליכא תו סעודה. ונראה דהתוס' אזלו בשיטת ר"י דלדם הוא צריך לא שייך אלא לראות אם היא בתולה והא דלקמן גבי נותנין לה ד' לילות אמרינן דגם בביאה שניה איכא איסורא ע"כ צ"ל לשיטת ר"י כמו שנבאר שם בס"ד דהתם למשנה ראשונה מיירי דצריך לראות אם פסק הדם אבל בשמעתין דע"כ מיירי האיבעי כדקי"ל השתא אחר משנה אחרונה לא שייך לדם הוא צריך אלא שיראה שהיא בתולה בביאה ראשונה. אי נמי דהתם משום עשיית פתח הוא דזה שייך אף בביאה שניה דלפתח גמור הוא צריך כמו שיבואר לקמן. ובזה נכון נמי דלא מפרשי התוס' דהכא מיירי שהיא אלמנה רק שאומרת עדיין בתולה אני דלא שייך טענת בתולים כיון שכבר נכנסה לחופה כדאיתא לקמן דף י"א ושפיר ניסת בכל יום. ואפ"ה איכא איסורא דשבת כיון שהיא אומרת שהיא בתולה והוא מאמינה אלא דכיון דלא שייך טענת בתולים לא שייך לדם הוא צריך לראות אם היא בתולה ואף דאמרינן לקמן דף י"ב דהיכא דנכנסה לחופה ולא נסתרה ומת יש לה טענת בתולים לאוסרה על בעלה שני כדאמר שם וניחוש שמא תחתיו זינתה וצ"ל דס"ל דאלמנה כזו באמת ניסת בד' כמ"ש במתניתין בריש מכילתין. ומיהו הא דלא כתבו התוס' דמיירי במקום שב"ד קבועים בכל יום. צ"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לעיל דף ג' דמ"מ אין ניסת ביום ו' משום דאין דנין בשבת. ולפמ"ש לעיל דיש לומר דנשאת גם ביום ו' דליכא משום אקרורי דעתיה עד יום א' ממילא דלק"מ. וק"ל: שם בא"ד דאיכא למימר דפליגי בה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל למאי דבעי למימר את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח א"כ הך ברייתא דאסור ליבעול דלא כמאן. ולפמ"ש בסמוך דהא שהוכיחו התוס' דהכא מיירי בביאה ראשונה משום דבביאה שניה לא שייך לדם הוא צריך אבל פתח שייך אף בביאה שניה ובהכי מיירי לקמן גבי ד' לילות. ולפ"ז יש לומר איפכא דביאה שניה חמורה טפי דאף אי נימא דבביאה ראשונה מקלקל הוא משום דבתולה חשיבי טפי אבל בביאה שניה דכבר נפגמה לא הוי תו מקלקל ואסור משום פתח. ולפ"ז יש לומר דהך ברייתא דאסורה ליבעול מיירי בביאה שניה ובזה נכון דלא פליגי הך ברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה אאידך ברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף משום דיש לומר דמיירי בביאה שניה דליכא סעודה. ומיהו משום הא יש לומר בפשטות דלא פליגי דלהכי נקט בברייתא ומפרישין את החתן היינו אפילו יחוד אסור כמשמעות לשון ומפרישין כמו בחתן שפירסה נדה דאסור אפילו יחוד. משא"כ בגזירה שמא ישחוט אין לאסור משום זה היחוד. מ"מ אין להקשות על מה שכתבנו דמוקי להך ברייתא בביאה שניה דא"כ למה נקט ומפרישין דמשמע אפילו יחוד אסור הא בפירסה נדה אמרינן דלאחר ביאה ראשונה מותר לייחד יש לומר דהך איסורא קילא ליה טפי מנדה ואסור היחוד אפילו בביאה שניה. כדאשכחן לעיל גבי אבלות ובהא ניחא נמי מ"ש התוספות דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף ולכאורה הוי מצי למימר דידע הברייתא אלא דלית ליה הא דקאמר לעיל השתא דאתית להכי בע"ש נמי משום שמא ישחוט וכו' וס"ל דדוקא במוצאי שבת חיישינן שמא ישחוט. משא"כ בע"ש דיש לו פנאי להכין בע"ש. ומפרש הברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת וכו' היינו משום חבורה והוא פלוגתא דר' יהודה ור"ש כמ"ש התוס' בברייתא ומפרישין. ולפמ"ש אתי שפיר דאפילו אם נימא כן אכתי תקשה קושיות מהרש"א דאין לתרץ כנ"ל דמיירי בביאה שניה דהא קאמר לא בע"ש ולא במוצאי שבת ע"כ דמיירי בחדא מילתא ובמ"ש ע"כ מיירי בביאה ראשונה דבביאה שניה ליכא סעודה. א"כ ע"כ בערב שבת נמי מיירי בביאה ראשונה וממה נפשך צ"ל דלא ידע הך ברייתא דבין כך ובין כך וכו'. ודוק: עוד נראה לישב קושית מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוס' בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' ואר"ת כי דם חלזון וכו' ולכאורה קשה א"כ לר' יהודה דס"ל שם דחייב בדם חלזון משום מפרק ע"כ אפילו היכא דמיפקד פקיד שייך משום מפרק א"כ ה"ל למימר בבעילה ראשונה אפילו את"ל לדם הוא צריך הלכה כר"י דחייב משום מפרק או הלכה כרבנן דס"ל אין דישה אלא בגדולי קרקע. וצ"ל דפשיטא להש"ס דבהא אין הלכה כר' יהודה לגבי חכמים א"כ לפ"ז ממילא אין להקשות מברייתא דלעיל דיש לומר דאתיא כר' יהודה והחיוב הוא משום מפרק אע"ג דמקלקל הוא הא כתבו התוס' לקמן בד"ה את"ל דאע"ג דמקלקל אפ"ה אסור אם לא שאין מתכוין גם כן א"כ כיון דהכא לדם הוא צריך פשיטא דאסור לר' יהודה משום מפרק. ונלענ"ד דלפ"ז אתי שפיר הא דקאמר בבעילה ראשונה לדם הוא צריך ושרי כו' דע"כ צריך לדחוקי דיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח כמ"ש התוס' לקמן ולא קאמר להנאת עצמו הוא צריך כמו בבעילה שניה. ולפמ"ש אתי שפיר דצ"ל לדם הוא צריך דבזה מתוקם ברייתא דלעיל כר"י משום מפרק כנ"ל. אבל אי הוי אמר דלהנאת עצמו הוא צריך א"כ הוי ליה גבי מפרק נמי מקלקל בדבר שאין מתכוין. ודוק: עוד נראה דבאמת צריך להבין לפי משמעות פשטות האיבעיא ראשונה דדם מיפקד פקיד אין בו איסור משום חבורה אלא משום עשיית הפתח דאסור משום בונה א"כ כיון דבברייתא דמפרישין מפורש מפני שהוא עושה חבורה ע"כ צ"ל דלא ידע לה. וגם משמע מדבריהם ד"ה את"ל וכו' פירוש דלר' יהודה אית ליה מקלקל בחבורה פטור וכו' משמע דגרסי בהאיבעיא ראשונה נמי את"ל מקלקל הוא מקלקל בחבורה חייב או פטור כמו שהיה הגירסא בתחילה ומוחקו רש"י ז"ל נראה דס"ל דאפילו לפתח הוא צריך אין הטעם משום בונה אלא הענין כמ"ש התוס' בדם חלזון דעיקר הדם שצובעין בו הוא מיפקד פקיד אלא דממילא כשפוצעו מוציא עמו גם כן דם המחובר. וכן נמי בעשיית הפתח מוציא גם כן דם המחובר. ועיקר האיסור משום דבעשיית הפתח עושה חבורה. ובזה נראה דא"ש הא דקאמר לקמן דף ז' רב פפא משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור ודקדקנו לקמן דבאיסור עשיית הפתח שהוא משום בונה אין חילוק בין שבת ליו"ט כמו שיבואר שם באורך בס"ד. ולפמ"ש דס"ל להתוספות דאיסור עשיית הפתח הוא ג"כ משום חבורה א"ש דהותר ביו"ט לשחיטה לצורך יו"ט. ובזה ממילא מיושב נמי קושיות מהרש"א ז"ל דאיכא למימר דברייתא דמפרישין ס"ל דמקלקל בחבורה חייב. ודוק: בגמרא ואת"ל דמקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כר' יהודה וכו'. לכאורה קשה הא אמר בשבת דף ק"ג בפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל דחובל ומבעיר ר"ש יליף בחובל מדאיצטריך למישרי מילה וכו' ובמבעיר מדאסר רחמנא הבערת בת כהן ור' יהודה ס"ל מה לי לתקן כלי או מתקן מילה ופירשו שם התוס' דס"ל דתיקון מצוה הוי תיקון א"כ ה"נ הא מצוה קעביד כדקתני לעיל ובועל בעילת מצוה וכמ"ש התוס' לעיל דף ד'. ואפשר לומר דבאמת המ"ל שם דלר"י אצטריך גבי מילה משום תיקון דמפרק כדס"ל לר"י בחלזון וכדאמר בשבת כל אומנא דלא מייץ סכנתא ומחללינן שבת עלוהי א"כ אפילו נחשוב לגוף המילה לקילקול מ"מ בפירוק הדם הוי תיקון ואיצטריך קרא למישרי מילה אף דאתי מיניה ע"כ חילול שבת במפרק הדם. ורבנן לטעמייהו דס"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע אלא דהש"ס הוצרך לומר שם בלא"ה דתיקון מצוה הוי תיקון גבי הבערת בן כהן קאמר נמי האי טעמא לגבי מילה כיון דבאמת הוא כן דס"ל לר"י דתיקון מצוה הוי תיקון אבל בשמעתין שפיר קאמר דילמא הלכה כר"י דוקא במקלקל בחבורה ואפ"ה אצ"ל דתיקון מצוה דמילה הוי תיקון אלא במילה הוי הטעם משום מפרק דהוי תיקון כנ"ל משא"כ הכא דאף שהוא מפרק מ"מ מפרק עצמו מקלקל הוא. וכיון דקיימינן השתא דלהנאת עצמו הוא צריך הוי ליה מקלקל באינו מתכוין ומותר לכתחלה כמ"ש התוס' משא"כ במילה דהפירוק הוי תיקון כנ"ל איצטריך קרא למישרי. ולפ"ז אמרתי בלימוד הישיבה דיש למצוא ישוב לגירסא ישנה שהביא רש"י בהאיבעיא ראשונה את"ל מקלקל הוא וכו'. וכבר כתבנו דמשמע מדברי התוס' בד"ה את"ל דהוי גרסי לה והוא את"ל מקלקל הוא אצל הפתח מ"מ אי מקלקל בחבורה פטור ע"כ מוכח ממילה דתיקון מצוה חשיב תיקון ואף דנימא הטעם דאיצטריך גבי מילה משום מפרק כנ"ל. מ"מ ה"נ אסור משום מפרק דאף דמקלקל הוא מ"מ אסור לכתחלה במתכוין הואיל ולדם הוא צריך כדקאמר בהאיבעיא ראשונה והיינו דלא קאמר בהאיבעיא קמייתא דלהנאת עצמו הוא צריך כמו שדקדקנו לעיל כדי לאסוקי הך את"ל מקלקל בחבורה פטור וכבר כתבנו דלפי גירסא זו ממילא מתורץ קושיות מהרש"א דאי מקלקל הוא ברייתא דמפרישין וכו' כמאן אתיא יש לומר דברייתא ס"ל כר"י דתיקון מצוה הוי תיקון או משום מפרק כנ"ל ודוק: +
חידושי הרי"מאו דלמא מקלקל הוא כו' והקשה בס' הפלאה אהא דפריך הש"ס ורב שרי כו' דלמא ס"ל דגם בטולה בהטי' הוי דבר מצוה וסבר דעוסק בדבר מצוה וטעה ועשה מצוה פטור וממילא כיון דהוא מקלקל מותר ע"ש וכן בס' פ"י ע"ב הקשה דלמא סבר דגם בעילה בהטי' הוי מצוה ושרי ע"ש: ונראה לישב דהנה בס' הפלאה הקשה מאי אמר או דלמא מקלקל בחבורה פטור הלא אמרינן התם שבת דף ק"ג דר"ש סבר דמקלקל בחבורה חייב ממאי דאיצטרך רחמנא למישרי מילה בשבת הא בל"ז מקלקל הוא ומוכח דמקלקל בחבורה חייב ור"י דסבור פטור הוא משום דסבר דהתם במילה הוי מתקן משום דעושה מצוה והוי תיקון מצוה ולכך ה"א דאסור והוצרך התורה להתיר מילה אבל בכל מקום פטור ע"ש. וא"כ גם הכא כיון דבועל בעילת מצוה הוי מתקן אף לר"י דמקלקל בחבורה פטור כמו התם במילה ואמאי אמר הכא לר"י דפטור הא הוי מתקן ע"ש: ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל דמצוה הבאה בעבירה לא הוי מצוה כלל היכא שבא המצוה ע"י העבירה ולשיטת הרבה פוסקים הוא מדאורייתא ולא עשה מצוה כלל ע"ש בסוכה. וא"כ לכאורה קשה לר"י דמקלקל בחבורה פטור רק דהוצרכה להתיר מילה דאל"ה ה"א דאסור למול משום תיקון מצוה והנה הטעם דבכל מקום היכא דעשה דוחה לא תעשה לא הוי מצוה הבאה בעבירה משום שכיון שדוחה הלאו אין כאן עבירה כלל וא"כ קשה למה הוצרך להתיר מילה הא אם לא הי' אמרה תורה דמילה דוחה שבת והוי אמרינן דאינו דוחה וא"כ כיון שאינו דוחה אם מל בשבת הוי מצוה הבאה בעבירה דהמצוה אי אפשר בלא האיסור וכיון שאינו דוחה יש כאן עבירה וא"כ כיון דהוי מצוה באה בעבירה לא הוי מצוה כלל וכיון שלא עשה מצוה ממילא ליכא תיקון מצוה כלל והוי מקלקל בחבורה ואין כאן עבירה כלל כיון דליכא מצוה דהוי מצוה הבאה בעבירה אי איכא מצוה דהוי מתקן ויש עבירה וממילא אינו מצוה ואינו מתקן ואינו עבירה כלל וממילא מותר למול מדאורייתא דלא הוי מתקן וקשה למה הוצרך להתיר מילה לר"י: אך באמת זה לא קשה מידי דשפיר הוצרכה התורה לצוות למול בשבת דאל"ה ודאי לא הי' מולין כלל דממ"נ אין עושין מצוה דאי הוי מצוה ודאי לא הוי מצוה דהוי מתקן ואיכא איסור שבת והוי מצוה הבאה בעבירה ואין עושין מצוה כלל ולכך צוה למול בשבת ועושין מצוה כנ"ל: ולפ"ז מיושב קושית ס' הפלאה הנ"ל דגם הכא הוא מתקן דבועל בעילת מצוה והוי תיקון מצוה ולמ"ש א"ש דהנה הפ"י ז"ל כתב דלמאי דאמר לקמן דאיירי הכא דרוצה לבעול באמת בהטיי' ורוב בקיאין בהטיי' ואעפ"כ חיישינן שמא לא יבעול בהטי' משום דאף בכל מקום סומכין על הרוב מ"מ כיון דאיכא חשש איסור סקילה חיישינן שמא לא יבעול בהטיי' ויוכל לבא לידי איסור סקילה ע"ש בפ"י ד"ה א"ל וא"כ א"ש דאם מקלקל בחבורה פטור מותר שפיר לבעול בהטיי' דלא שייך החשש הנ"ל שלא יטה ויבא לידי איסור סקילה דז"א דאם יבעול בלא הטיי' ממילא לא יהי' איסור סקילה דהוי מקלקל ואין לומר דהוי מתקן משום מצוה ז"א דאם יבעול בלא הטיי' יהי' מצוה הבאה בעבירה ולא יהי' מצוה כלל ולא יהי' תיקון ולא הוי עבירה רק דגם מצוה לא יהי' משום מצוה הבאה בעבירה כנ"ל וע"ז שפיר סמכינן על הרוב דרוב בקיאין בהטיי' כיון דלאיסור סקילה ודאי לא יבא רק דלא יהי' מצוה ושפיר מהני הרוב ומיושב שפיר קושית ההפלאה הנ"ל. ואף לשיטת תוס' דמצוה הבאה בעבירה הוא דרבנן וא"כ א"ש התם גבי מילה בלא מ"ש אבל הכא דגם המצוה הוא רק דרבנן דבביאה ראשונה לא מתעברה כמ"ש תוס' לעיל וא"כ לא הוי מצוה כלל דבאה בעבירה כנ"ל. אמנם לכאורה ז"א כיון דמצוה הבאה בעבירה הוא רק היכא שאי אפשר לקיים המצוה בלא העבירה אבל היכא דאפשר בלא העבירה לא הוי מצוה הבאה בעבירה כלל כמ"ש תוס' סוכה ע"ש וא"כ עדיין קשה הכא כנ"ל דאיך סומכין על הרוב שמא לא יבעול בהטיי' ויבא לידי איסור סקילה ויהי' מתקן מחמת תיקון מצוה וא"ל כנ"ל שיהי' מצוה הבא בעבירה ז"א דכיון דאפשר לבעול בהטיי' א"כ יכול לקיים המצוה בלא העבירה ולא הוי מהב"ע כנ"ל וממילא כשבועל בלא הטי' הוי מצוה וחייב סקילה כנ"ל: אך באמת ז"א דכשבועל בהטי' אינו מצוה כלל וא"כ אי אפשר לבוא המצוה בלא העבירה דאם יבעל בהטי' ליכא מצוה כנ"ל וממילא גם עכשיו ליכא מצוה ולא הוי מתקן ואינו חייב כנ"ל וא"ש דסומכין על הרוב כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית ס' הפלאה הנ"ל דלמא סבר דגם בהטי' איכא מצוה ולמ"ש מיושב דאי נימא דגם בהטי' איכא מצוה לא הוי כלל מקלקל דהוא מתקן מחמת תיקון מצוה דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דאפשר ליבעול בהטי' והוי ג"כ מצוה וע"כ דאין מצוה בהטי' וא"ש: בגמ' את"ל מקלקל הוא במקלקל בחבורה הלכה כר"י או כר"ש דמקלקל בחבורה חייב וכר"י דדבר שאינו מתכווין אסור כו'. והקשה בשיטה מקובצת הא אף אי נימא דדבר שאינו מתכווין אסור ומקלקל בחבורה חייב מ"מ הוי תרי דרבנן דאף לר"י אין אסור דבר שאינו מתכווין אלא מדרבנן לדעת הרבה פוסקים וגם היא מלאכה שאינה צריכה לגופי' וממילא מותר לגמרי כמ"ש תוס' ע"ש. ונראה לישב דהנה ראיית הפוסקים דדבר שא"מ מותר מדאורייתא לר"י כתב בש"מ מהא דיומא דף ל"ד ע"ב דאמר עששית של ברזל כו' ופריך אי לר"י הא סבר דבר שאינו מתכווין אסור גבי בהרת ומשני שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולכך אינו אסור מדאורייתא אף לר"י ומוכח דאינו אסור לר"י דשא"מ רק מדרבנן גבי שבת ע"ש. והנה תוס' כאן ד"ה את"ל מקלקל כו' הקשו הא אמרינן פ' ספ"א דלר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וא"כ אמאי פוטר דבר שאינו מתכווין בחבורה ותירצו דדוקא במתעסק דבכל מקום חייב רק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת א"כ כיון דגלי' קרא דמקלקל חייב ולא בעינן מלאכת מחשבת גם מתעסק חייב אבל דבר שאינו מתכווין דפטור אף לא לענין שבת רק בשאר איסורים ג"כ לכך פטור גם בחבורה ע"ש. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הנ"ל דאמר שפיר את"ל דמקלקל בחבורה חייב כר"ש ודשא"מ אסור כר"י א"כ ממילא אסור דבר שאינו מתכווין מדאורייתא לר"י בשאר מקומות רק בשבת אינו אסור מדאורייתא משום מלאכת מחשבת כמ"ש ביומא שם וא"כ כיון דמקלקל חייב ממילא גם דבר שא"מ חייב בחבורה כקושית תוס' דלא שייך תירוצם דכיון דלר"י קיימינן ואסור דשא"מ בכל מקום מדאורייתא רק בשבת משום מ"מ א"כ הוי כמו מתעסק וחייב בחבורה דלא בעינן מלאכת מחשבת כנ"ל ואסור שפיר מדאורייתא לר"י וא"ש: תוס' ד"ה מאי לבעול בתחלה בשבת והקשו הא תקנו שתהא ניסת ברביעי ותירצו דאעפ"כ אם אירע שלא בעל מיד לא חייבוהו להמתין כו' ע"ש. והקשו המפ' ובס' הפלאה הא שפיר י"ל דאיירי שכנסה היום ובועלה מיד רק דהאי בעיא הוא היכא שבתי דינין קבועים בכל יום וניסת אף בערב שבת דעד יום א' לא שייך איקרורי דעתא עיין בס' הפלאה וגם לדברי תוס' איכא לאוקמי באין בתי דינין קבועין כלל ורק להקביל בפני בני אדם יכול אף בשבת כמ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"א ע"ש: ונראה לישב דהנה הפוסקים כתבו דלכך אינו אסור לבעול בשבת מטעם קונה קנין משום דסבר קנה אותה בחופה ובמקדש בשבת כתב היש"ש ביצה דכיון דאסור דהוי קונה קנין בשבת י"ל לרבא דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הקדושין בטלין ולא הוי קדושין כיון דהוי כקונה קנין ואף שהפוסקים חולקין וסוברים דמהני בכה"ג אעפ"כ עי' מ"א ה' שבת ר"פ ע"ש. והנה בס' הפלאה במתניתין כתב דמשום אשת כהן לחוד או פחותה מבת ג' לחוד לא תיקנו רק שיש אשת כהן וגם כמה נשים פחותה מג' ולכך תיקנו ע"ש. והנה לקמן דף ט' הקשו בתוס' הא גם באשת כהן נוקמי בחזקת היתר ונימא דלאו תחתיו זינתה ותירצו דאדרבה איכא לאוקמי בחזקת הגוף דתחתיו זינתה ע"ש. והקשה בס' הפלאה הא איכא גם חזקת פנוי' דלא תחתיו זינתה והוי מקח טעות דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה והוי ב' חזקות להתיר והוא חדא במקום תרתי ותירץ דאמרינן חזקה אין אדם בועל בעילתו זנות וודאי כיוון לשם קדושין וא"כ עכשיו ודאי מקודשת אף אם אין תחתיו זינתה ולא שייך חזקת פנוי' ע"ש: ולפ"ז לכאורה הכא יש להקשות דהיך מותר לבעול בתחילה בשבת הא ודאי שייך איקרורי דעתא אף באשת כהן דלא תאסר כלל אף אם יקביל לפני בני אדם בשבת או שיבא אח"כ לב"ד דלא נאסור אותה דאיכא חזקת היתר וגם חזקת פנוי' והוי חדא במקום תרתי ואי"ל כתירוצו הנ"ל דבעל לשם קדושין דז"א דמקדש בשבת לא הוי קדושין דהוי קונה קנין רק דביאה לא הוי קנין וא"כ איך נימא חזקה אין עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין הלא אף אם קידשה בביאה לא מהני דהוא בשבת וממילא עדיין איכא חזקת פנוי' ואף לשטת רוב הפוסקים דמהני בקידש בשבת מ"מ למ"ש הב"ש באה"ע ס' קמ"ט דלא אמרינן חזקה אין אדם בועל בעילת זנות רק היכא דאם נאמר שכיוון לשם קדושין לא עשה איסור כלל לכך אמרינן דודאי לא עבר על איסור דרבנן לבעול ביאת זנות לשיטת הראב"ד ז"ל אבל אם גם אי כיוון לשם קדושין עשה איסור לא אמרינן חזקה זו דמאן לימא לן דהאי איסור עדיף לי' ע"ש. וא"כ הכא אם בעל לשם קדושין ג"כ עשה איסור שקידש בשבת והוי קונה קנין ואם לא כיוון לשם קדושין לא עשה איסור זה רק איסור דביאת פנוי' וא"כ לא שייך חזקה זוכנ"ל אף להפוסקים דמהני קדושין בשבת וא"כ ממילא תהי' מותרת דנוקי אותה בחזקת פנוי' וחזקת היתר והוי חדא במקום תרתי והיא מותרת וממילא אסור לבעול בתחלה בשבת משום איקרורא דעתא ובהא כ"ע מודים דאין אנו צריכין כלל לאיקרורי דעתא דאף אם לא יתקרר דעתו ויבא לב"ד אעפ"כ תהי' מותרת אם יבעל תחילה בשבת וקשה על דברי התוס' שכתבו דלא חייבוהו חכמים להמתין וכתבו הטעם דאעפ"כ יבא לב"ד דאיקרורא דעתא הוא באמת רחוק ע"ש בש"מ וא"כ קשה כנ"ל דאף אם יבא לב"ד לא תיאסר: ולכאורה הי' אפשר לומר דבאמת אם יבעול אותה עוד פעם אחד אחר השבת תהי' אסורה אח"כ דאז שפיר מכווין לשם קדושין כיון שלא כיוון בפעם הראשון לשם קדושין ממילא מכווין בביאה שני' לשם קדושין דאז אינו איסור במה שמקדשה דהוא אחר השבת וא"כ כיון שמכוין אז לשם קדושין ממילא אזלה לה חזקת פנוי' כיון דהיא ודאי מקודשת עכשיו וממילא נשאר חזקת הגוף ואסורה אח"כ דהוי חדא במקום חדא וא"כ אין החשש במה שבועל עכשיו בשבת רק שנתיר לו לבעול עוד פעם אחת באיסור דאח"כ נאסור אותה באמת. והנה התוס' הקשו במתניתין איך חששו לזנות הא אמרינן דזנות לא שכיח ולא תיקנו ע"ש ותירצו דהתם שלא יהי' רק פעם א' לא חששו אבל הכא כדי שלא תשב עמו באיסור כל ימים חששו לזנות אף דלא שכיח ע"ש. וא"כ הכא כיון דהחשש הוא רק שיבעל אותה פעם א' באיסור דאח"כ תיאסר וא"כ ממילא לא חששו לזנות דלא שכיח כנ"ל. אך באמת ז"א כמ"ש התוס' בכמה מקומות דכיון דבבוא הספק לפני ב"ד הוא מותר אף שאח"כ נשאר הספק הוא מותר כיון דאיכא עכשיו חזקת פנוי' ומתירין אותה לו דודאי מותרת ממילא מותרת אף שבועל אח"כ לשם קדושין ועיין תוס' קדושין דף ע"ט גבי קדשה אבי' בדרך דכשקידשה קודם שבא הספק לפני ב"ד אסורה דליכא חזקת פנוי' אבל אם לא קידשה מקודם מתירין אותה משום חזקת פנוי' ומותרת להתקדש אח"כ ע"ש והוא ממש כמו הכא וא"כ עדיין קשה כנ"ל: אך נראה לפמ"ש בס' הפלאה במתניתין דביש שהות אחר החופה בל"ז אסורה משום כאן נמצא וכאן הי' ואמרינן שזינתה אחר החופה רק במתניתין דאיירי שבועל אותה מיד אחר החופה לא שייך טעם זה והוצרכו לטעם אחר ע"ש. וא"כ ממילא א"ש הכא דכתבו תוס' דאיירי הכא שפיר בקידשה בד' ולא בעל עד השבת ולא חייבוהו חכמים להמתין ולא קשה כמ"ש דלא תיאסר דז"א דכיון שלא בעל עד עכשיו א"כ כיון שיש שהות אחר החופה שפיר תהי' אסורה משום כאן נמצא כאן הי' אף דאיכא חזקת פנוי' דאיכא תרתי במקום תרתי דגם החזקה דכנוכ"ה מסייע לחזקת הגוף ותירצו תוס' שפיר: ולפ"ז מיושב מאי שהקשו אמאי לא תירצו תוס' שנשאת בערב שבת רק דאיירי כגון שבתי דינין קבועים בכל יום וא"כ יכול להקביל בפני בני אדם אף בשבת וכנ"ל ולמ"ש א"ש דאם קדשה ע"ש ואין שהות וא"כ לא שייך כאן נמצא כאן הי' כמו במתניתין א"כ אף אם יקביל לפני ב"ד בשבת לא תהי' אסורה כלל שיהי' חדא במקום תרתי דלא שייך חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות כיון דבועל בשבת וכמ"ש ואיכא חזקת היתר וחזקת פנוי' ולאיסור ליכא רק חזקת הגוף לחוד ושפיר תהי' מותרת ולכך הוצרכו תוס' לומר דאיירי בקידשה בד' ולא בעל עד עכשיו לא חייבוהו חכמים להמתין דאעפ"כ תהי' אסורה כנ"ל כיון דיש שהות וא"ש: +
שערי תורת בבל(ה רע"ב) זו זרת.—בערוך ע' אצבע כתב: "אצבע קטנה שמה זרת למדוד ממנה עד גודל למדידת החשן". ומבואר יותר בס' האורה לרש"י סי' מו: שמפזר כל אצבעותיו זו מזו כפי יכולתו ומודד מגודל דרך כל ראשי האצבעות עד הזרת (ועי' כעין זה בפרדס לרש"י ריש סי' לז). |