דף ח - ב

ומיישבת הגמרא: כי תניא ההיא ברייתא שאף האבלים עצמם מצטרפים למנין - בברכת המזון, דהיינו שמצטרפין האבלים לזימון כיון שחייבים הם במצוות. ^[1]

וכי קאמר רבי יוחנן שאין האבלים מצטרפים למנין - בשורה שהיו עושים מסביב לאבל החוזר מן הקבר שהיה יושב בין העומדים, והם מנחמים אותו, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין האבל מצטרף לעשרה אנשים.

ואכתי תמהינן: אלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ^[2]

מברכים ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המנין.

ו"ברכת" אבלים בעשרה, ואין אבלים מן המנין.

ותיקשי לדבריך שאתה אומר, שלא דיבר רבי יוחנן אלא בשורה: ברכה בשורה מי איכא [וכי יש ברכה בשורה]!?

ומכח קושיא זו מיישבת הגמרא את דברי רבי יוחנן באופן אחר:

אלא כי קאמר רבי יוחנן שאין האבלים מצטרפים למנין: בברכת אבלים שהיו מברכים ברחבה של העיר [והיא מתבארת לקמן] בסעודת ההבראה שהיו עושים לאבל בחזרה מבית הקברות, וברכה זו היו מברכים אותה בעשרה ואין האבלים מן המנין.

ואכתי תמהינן: אלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: ^[3]

מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה, וחתנים מן המנין.

וברכת אבלים בעשרה "כל שבעה", ואין אבלים מן המנין.

ולדבריך שאתה מפרש את דברי רבי יוחנן שלא אמר אלא ברחבה: ברכת רחבה "כל שבעה" מי איכא, והרי אין מברכין אותה אלא בסעודת הבראה שעושין לאחר הקבורה!?

ומיישבת הגמרא: אכן משכחת לה ברכת רחבה כל שבעת ימי האבלות בפנים חדשות, כשהיו באים פנים חדשות לנחמו והם מקורביו ומיודעיו ממקומות אחרים ששמעו את שמועתו, היה מנהגם להברותו בביתו ומברכין שם אותה ברכה בעצמה שהיו מברכים בהבראת הרחבה. ^[4] ומה היא ברכת אבלים: ^[5]

כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה [רב חייא היה מלמד המקרא של בני ריש לקיש], ואמרי לה: "מתני" בריה דריש לקיש הוה [משניות הוא שהיה מלמד] -

שכיב ליה לרב חייא בר אבא ^[6] ינוקא, והיה יושב עליו שבעה.

יומא קמא לא אזל לגביה [ביום הראשון לאבלות לא הלך ריש לקיש לנחמו].

למחר, דבריה [לשון הנהגה הוא] ליהודה בר נחמני מתורגמניה [למחרת היום הראשון הנהיג עמו ריש לקיש את יהודה בר נחמני שהיה מתורגמנו להשמיע את דבריו לרבים].

אמר ליה ריש לקיש למתורגמנו: קום אימא מילתא כל קביל ינוקא [אמור דברי ניחומים על מיתת הילד]! ^[7] פתח ואמר: כתוב "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו" -

וכך הוא פירושו: ^[8] דור שאבות מנאצים להקב"ה, הרי הקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם, ומתים הבנים והבנות כשהם קטנים.

וזה הוא שאמר הכתוב: "וירא ה'" מה עשו אבות.

ואיכא דאמרי: לא תינוק היה המת, אלא בחור הוה.

והכי קאמר ליה, פסוק זה קרא עליו המתורגמן: "על כן על בחוריו [של האבות החוטאים] ^[9] לא ישמח ה', ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כולו חנף ומרע, וכל פה דובר נבלה, בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה" - מאי "ועוד ידו נטויה"? ^[10]

אמר רב חנן בר רב: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה

וזה הוא שאמר הכתוב "ועוד" והוא כמו: עולם "ועד", והיינו שעולמו של אדם נטויה להתהפך עליו מטוב לרע. ^[11]

תמהה הגמרא על ריש לקיש:

אתא לנחומי [בא לכאן כדי לנחם] וצעורי קא מצער ליה, שאומר לו כי בשל עוונותיו הוא שמת בנו!? ^[12]

ומפרשת הגמרא: הכי קאמר ריש לקיש ליה: חשיב את לאתפוסי אדרא, חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעוון הדור. ^[13]

אמר ליה ריש לקיש למתורגמנו:

קום אימא מילתא [אמור דברים] כנגד שבחו של הקב"ה!

פתח ואמר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל הגדול ברוב גדלו, אדיר וחזק ברוב נוראות, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר, ונפלאות עד אין מספר,, ברוך אתה ה' מחיה המתים.

עוד אמר ליה ריש לקיש למתורגמנו: קום אימא מילתא כנגד אבלים!

פתח המתורגמן ואמר: ^[14] אחינו המיוגעין המדוכאין באבל הזה, תנו לבבכם לחקור את זאת [שהכל מתים ולא תבכו יותר מדי], זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית, ^[15] רבים שתו, רבים ישתו,,, כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים, אחינו בעל נחמות ינחם אתכם, ברוך אתה ה' ^[16] מנחם אבלים.

אמר אביי: כל האומר כיוצא בזה: "רבים שתו" לימא [רבים שתו - יאמר]!

אבל "רבים ישתו" לא לימא [לא יאמר]!

וכן "משתה ראשונים" לימא [יאמר "משתה ראשונים הוא"]!

אבל "כך משתה אחרונים" לא לימא!

ומשום דאמר רבי שמעון בן לקיש: ^[17] וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

אמר רב יוסף: מאי קרא, היכן מלמד הכתוב שלא יפתח אדם פיו לשטן?

שנאמר: "לולי ה' שהותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו לעמורה דמינו [כולנו כלים] ".

ומאי אהדר ליה נביא? ^[18] "שמעו דבר ה' קציני סדום [שרים שמעשיהם כסדום] האזינו תורת אלהינו עם עמורה" [פסוק סמוך הוא בישעיה].

אמר ליה: קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים!

פתח המתורגמן ואמר: אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, ^[19] אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה ה' משלם הגמול

עוד אמר ליה: קום אימא מילתא כנגד כל ישראל.

פתח ואמר: רבון העולמים! פדה והצל מלט הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, טרם נקרא ואתה תענה, ברוך אתה ה' עוצר המגפה.

אמר עולא: ואמרי לה במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה]:

עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל להרבות להשקותו לאבל בשתיה ואף על פי שאינו רוצה, ^[20] וכמו שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש":

שלשה כוסות קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו, היינו שהיה מנהגם לאכול פרפראות קודם הסעודה כגון כיסנין וסופגנין ואיסקריטין, וכשאוכלים אותן פרפראות היו משקים לאבל שלש כוסות.

שלשה כוסות בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו.

וארבעה כוסות לאחר אכילה, ואלו הם:

אחד כנגד הזן, בסוף ברכת הזן שבברכת המזון היה האבל שותה אותו ומוזגין לו כוס אחר.

ואחד כנגד ברכת הארץ.

ואחד כנגד בונה ירושלים.

ואחד כנגד הטוב והמטיב.

הוסיפו עליהם ארבעה כוסות נוספים בשביל ארבע ברכות שהיו מברכים: ^[21]

כוס אחד בברכה שהיו מברכים כנגד חזני [שמשי] העיר, לפי שהיו השמשים מתעסקים במתים ובשאר צרכי ציבור.

ואחד בברכה שהיו מברכים כנגד פרנסי העיר שהיועשירים ומבזבזים ממונם לקבורת עניים.

ואחד בברכה שהיו מברכים כנגד בית המקדש, שינחמנו הקב"ה בבניינו מאבלנו שאנו מתאבלים עליו כעל מת.

ואחד בברכה שהיו מברכים כנגד רבן גמליאל, ומפרש לקמן.

התחילו היו שותין ומשתכרין יותר מארבעה עשר כוסות, ^[22] והחזירו הדבר ליושנה לשתות רק עשרה כוסות. ^[23]

מאי רבן גמליאל?

דתניא: בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, כי היו העשירים קוברים את המת בכלים מכובדים ומפני הבושה היו העניים גם הם עושים כן עד שהיה קשה להם והיו מניחים העניים אותו ובורחין. ^[24]

עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו לרבן גמליאל בכלי פשתן.

ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן.

אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא, [כעת נוהג העולם להוציא את המת אפילו בתכריכי קנבוס שאינם שוים אלא דינר].