דף יא - ב

ואין להן טענת בתולים, משום שסתם נשואה בחזקת בעולה, וכיון שהיתה נשואה קודם לכן, נושאה בחזקת בעולה, שהרי אינו ודאי שלא נבעלה, ולכן בדעתו שהיא בעולה אף על פי שהעולם אומרים שהיא בתולה עדיין.

הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו, ושנתגיירו, ושנשתחררו, כשהן יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד ששוב אין בתוליהן חוזרות, כתובתן מנה. ואין להן טענת בתולין, אינו יכול להפסיד אותה מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות, שהרי הן בחזקת בעולות:

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, משום שאמנם אין ביאת קטן ביאה, אבל בכל זאת לא גרעה ביאתו מהכאת עץ, ולכן לרבנן שסוברים שמוכת עץ כתובתה מנה, גם אשה זו שבא עליה קטן כתובתה מנה, וכן הדין לענין כהן גדול, שמובא במשנה ביבמות שכהן גדול לא ישא מוכת עץ, גם זו שבא עליה קטן אסורה לו.

כי אמריתה קמיה דשמואל כשרב יהודה אמר מימרא זו של רב לשמואל, אמר אין מוכת עץ בבשר וכיון שביאת קטן לא עשאה בעולה, גם למוכת עץ אינה נחשבת ^[15].

איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה, יש שלמדו, שלא אמר רב יהודה בשמו של רב ובשמו של שמואל. אלא רב ושמואל בעצמם נחלקו בה.

קטן הבא על הגדולה, רב אמר: עשאה מוכת עץ. ושמואל אמר: אין מוכת עץ בבשר.

ומקשינן לרב:

מתיב רב אושעיא: נאמר במשנתינו גדול שבא על הקטנה, וקטן הבא על הגדולה, ומוכת עץ, כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים מוכת עץ, כתובתה מנה. משמע מזה שרבי מאיר הביא את קטן הבא על הגדולה ואת מוכת עץ כשני מקרים, ואילו רבנן נחלקו רק על המקרה של מוכת עץ, משמע שגדולה שבא עליה קטן אינה נחשבת כמוכת עץ, מוכח מזה כדברי שמואל, שאין מוכת עץ בבשר, וקשה לרב שאמר שביאת קטן נחשב כהכאת עץ.

ומתרצינן: אמר רבא הכי קאמר, כך יש לפרש את המשנה לפי רב: גדול הבא על הקטנה ולא כלום אין זה נחשב לביאה, גם לפי רבנן, ולכן כתובתה מאתים. כיון דפחות מכאן פחותה מבת שלש כנותן אצבע בעין דמי כמו דמעה, מה הדמעה היוצאת על ידי אצבע באה אחרת תחתיה, אף בתולים של פחות מבת שלש חוזרין אחרים תחתיהם.

וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ.

ומוכת עץ גופא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן. והיות וגדולה שבא עליה קטן נחשבת למוכת עץ לכן לא הוצרכו רבנן לפרט ולחלוק בשני המקרים, אלא נחלקו רק על המקרה של מוכת עץ.

אמר רמי בר חמא מחלוקת רבי מאיר ורבנן במשנה אם כתובת מוכת עץ מנה או מאתים, הוא רק כשהכיר בה, כשכנסה וכתב לה כתובה ידע שהיא מוכת עץ.

דרבי מאיר מדמי לה מוכת עץ לבוגרת שכלו בתוליה, ואין לה כבר בתולים, ואף על פי כן כתובתה מאתיים.

ורבנן מדמו לה מוכת עץ לבעולה שאין כתובתה אלא מנה.

אבל אם לא הכיר בה כשכנסה שהיא מוכת עץ הרי זה מקח טעות לדברי הכל. ואפילו מנה אין לה ולא כלום.

והוינן בה: ורבי מאיר, אמאי מדמי לה מוכת עץ לבוגרת שכתובתה מאתים?

נדמייה לבעולה שכתובתה מנה?

ומבארינן: בעולה כתובתה מנה משום שאיתעביד בה מעשה בידי אדם.

הא מוכת עץ לא איתעביד בה מעשה בידי אדם. ולכן סובר רבי מאיר שלא שייך לדמות מוכת עץ לבעולה.

ותו הוינן בה: ורבנן, אדמדמו לה מוכת עץ לבעולה שכתובתה מנה, נדמייה לבוגרת שכתובתה מאתים.

ומבארינן: בוגרת כתובתה מאתים משום שלא איתעביד בה מעשה כלל.

הא מוכת עץ איתעביד בה מעשה. ולכן סוברים רבנן שלא שייך לדמות מוכת עץ לבוגרת.

ומקשינן: על דברי רמי בר חמא שאמר אבל לא הכיר בה שהיא מוכת עץ לדברי הכל ולא כלום.

מתיב רב נחמן: נאמר במשנה לקמן (יג, א): הנושא את האשה בחזקת בתולה, ולא מצא לה בתולים והיא אומרת מוכת עץ אני, והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את כלומר בעולה, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, ומזה שאמרו רבן גמליאל ורבי אלעזר שהיא נאמנת, משמע שהיא מרויחה בטענתה שהיא מוכת עץ, שיש לה כתובה של מנה או של מאתים, שאם נאמר שמוכת עץ אין לה כתובה כלל, במה היא נאמנת,

ואם כן קשה על דברי רמי בר חמא שאמר שאם לא הכיר בה שהיא מוכת עץ, לדברי הכל אין לה כלום.

אלא אמר רבא מחמת קושיה זו חלק על דברי רמי בר חמא, ואמר: בין הכיר בה שהיא מוכת עץ ובין לא הכיר בה, לרבי מאיר כתובתה מאתים, ^[16] ולרבנן תלוי, אם הכיר בה כתובתה מנה ואם לא הכיר בה אין לה ולא כלום, ולפי זה המשנה לקמן, שבלא הכיר בה נאמנת בטענת מוכת עץ, היא לפי שיטת רבי מאיר ^[17], שכתובתה מאתים. ומשנתינו שכתוב בה וחכמים אומרים מוכת עץ מנה, מדובר כשהכיר בה.

אבל ובסוף הדר ביה רבא ממה שאמר לדברי רבנן שאם לא הכיר בה קודם לכן שהיא מוכת עץ אין לה ולא כלום, אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה כתובה מנה לרבנן, וכתובה מאתים לרבי מאיר.

ולפי זה, המשנה לקמן, שנאמנת בטענת מוכת עץ, היא לדברי כולם, שלפי רבנן מתבטאת נאמנותה במה שמקבלת כתובה מנה (ושלא כדברי הבעל שטוען שלא מגיע לה כלום מחמת שהיא בעולה והרי זה מקח טעות), ולפי רבי מאיר מקבלת כתובה מאתים.

והראיה שחזר בו רבא, מהא דתניא: כיצד הוצאת שם רע שכתוב על זה בתורה שנענש מאה כסף אם נמצאו דבריו דברי שקר, והאשה נסקלת אם נמצאו דבריו דברי אמת.

הבעל צריך לבא לבית דין, ואומר לאביה: פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים. והדין: שאם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה.

והוינן בה: וכי אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה, והרי בת סקילה היא?

ומתרצינן: הכי קאמר כך יש לפרש את הברייתא: א. אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה, ב. אבל אם יש עדים שזינתה מעיקרא קודם שנתארסה, יש לה כתובה מנה.

ואמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת להוכיח מברייתא זו זאת אומרת: כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה.

ומתיב רב נחמן לרב חייא בר אבין שאמר שיש לה כתובה מנה ממשנה לקמן: "הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי אחרי שכבר כנסת אותי ונתחייבת לי כתובה נאנסתי, ונסתחפה שדהו כלומר מזלו של הבעל גרם להפסד, כמו בשדה שבא מטר וסחף את זריעתו ועקרה. והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך נבעלת ובשעה שכנסתיך היה מקחי מקח טעות", משמע מהמשנה שולית לה כלל אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה, ושלא כהוכחת רב חייא בר אבין בשם של רב ששת.

ואמר להו רב חייא בר אבין לרב נחמן: איך דייקת מהמשנה שלא כדברי רב ששת, והרי כשאמר רב ששת מימרא זו, שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, כתובתה מנה, אפשר רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי [ישבו שם] כי אמר רב ששת להא שמעתא, וקשיא להו, מהמשנה שהביא רב נחמן, שאם נמצאת בעולה הרי זה מקח טעות. ושני [ותרצו] שהביאור במשנה, מאי "מקח טעות", נמי ממאתים, אבל מנה אית לה. אם כן איך ואת רב נחמן אמרת לבאר את המשנה ש"מקח טעות" הכוונה שלית לה כלל.

ואמר רבא: מאן דקא מותיב, רב נחמן שהקשה מהמשנה שפיר קא מותיב [טוב הקשה], משום שלשון "מקח טעות", לגמרי משמע שאין לה כלום.

ואלא קשיא הך ההוכחה שהוכיח רב ששת מהברייתא המוקשית שכתוב בה שאם זינתה כתובתה מנה, וביארו ליישבה שמדובר שזינתה מעיקרא, אם כן מוכח שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, כתובתה מנה.

תריץ ואימא הכי יש ליישב את הברייתא באופן אחר, וכך יש לפרשה: בא לבית דין ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים א. אם יש עדים שזינתה תחתיו הרי היא בסקילה.

ב. זינתה מעיקרא ולא כלום משום מקח טעות כמו שמבואר במשנה,

ג. נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה. כך מבאר רבא את הברייתא.

ומקשינן לרבא: והא רבא הוא דאמר לרבנן, שאם לא הכיר בה בעלה שהיא מוכת עץ בשעה שכנסה אין לה ולא כלום,

אלא שמע מינה [ראיה מכאן] שהדר ביה רבא מההיא שפירש לרבנן שאם לא הכיר בה שהיא מוכת עץ אין לה ולא כלום, אלא בין הכיר בה ובין לא הכיר בה יש לה כתובה מנה לרבנן.

תנו רבנן: כנסה בעל ראשון לשום נישואין, ומת בעלה הראשון, ונישאה לבעל שני, הרי אפילו אם יש לה עדים שלא נסתרה עם בעלה הראשון,

אי נמי, יש לה עדים שנסתרה עמו, אבל ולא שהתה עמו בסתר שיעור זמן כדי ביאה -

אין הבעל השני יכול לטעון טענת בתולים ולהפסידה כתובתה, לומר מקח טעות הוא.

שהרי כבר כנסה הבעל הראשון, ועליו לדעת שנבעלה על ידו, הואיל והיתה ראויה להבעל לו, שאין "אפוטרופוס" למונעו מביאה הראויה לו ^[1].