|
⎯
טקסט הדף
כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב''ש לב''ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה {שמות כג-ז} מדבר שקר תרחק אמרו להם ב''ה לב''ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכו רבנן לרבי זירא שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכו רבנן לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין ואמרי לה לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה הכי רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת א''ר זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא א''ר זירא אהנייה ליה שוטיתיה לסבא ואמרי לה שטותיה לסבא ואמרי לה שיטתיה לסבא רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד אמרי ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי אמר להו אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי ואי לא לא א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כוותיה ת''ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד והא א''ר אשי אפילו למ''ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר {דברים יז-טו} שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך פרשת דרכים הואי תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא וה''מ למאן דקרי ותני
⎯
רש"י
כמות שהיא. לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה: חסודה. חוט של חסד משוך עליה: מכאן אמרו. מדברי ב''ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. לעשות לאיש ואיש כרצונו: משרו. משוררים: לא כחל. אינה צריכה כחל: ולא שרק. צבע המאדים את הפנים: פירכוס. קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן: כל מן דין. כל כמות אלו הוו סומכין לנו לקרותן רבי ולמנותם דיינין: סרמיסין. מסרסין הלכות בהיפך טעמיהן: סרמיטין. לשון סמרטוטין: חמיסין. אומרים חמישית הטעם: טורמיסין. לא איתפרש: (טורמיסין כי ההיא דאמר בב''ר (פ' מ''א) על טורמיסין למיקרב למסאנא דמטרוניתא אנשים ריקנים): ממתיבתא. מבית המדרש: רבא דעמיה. נשיא בעמו: מדברנא. מנהיג: בריך מתייך לשלם. ברוך בואך לשלום: בוצינא דנהורא. על שהיה קלסתר פניו מבהיק כדאמרינן בב''ב (דף נח.) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דרבי יוחנן דנפקי זיהרורית מיניה כדמפרש התם: אתלת. שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת: מכסיף לן סבא. שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו: שוטיתיה. שוט של הדס שהיה מרקד בו: שיטתיה. שיטתו ומנהגו: שטותיה. שהיה מתנהג כשוטה: מרכיב לה אכתפיה. את הכלה: כי כשורא. כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה: לחבבה. כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו: מעבירין. כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת (אפילו) דרך אחרת: אפילו למ''ד. פלוגתא בפרק קמא דקדושין: שום תשים עליך מלך. ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה: פרשת דרכים הוה. ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך: שיפורי. מכריזין עליו שיבואו לכבדו: דחייצי גברי מאבולא לסיכרא. משער העיר ההיא עד הקבר: נטילתה. של תורה ממנו כנתינתה בסיני נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל: למאן דקרי. מקרא: ותני. משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:
⎯
תוספות
כלה כמות שהיא. ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב''ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי: ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. וב''ש סברי אע''ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק: שיטתיה לסבא. פר''ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ''א) אע''ג דלא הוי ממש מין אחד מ''מ שניהם מין ארז וא''ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי''ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (פ' סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא: מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אע''ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ''מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור: פרשת דרכים הואי. הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (ג''ז שם) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה: [ת''ר מעבירין את המת מלפני הכלה. מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת החתן יוצא תחלה ושושביניו ושוב יוצא האבל ומנחמיו וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו דהא כבודו קודם וכן בבקר כשמוליכים הכלה לבית החתן מוליכין הכלה תחלה אם יש מת בעיר או יקברוהו קודם שיגיע הזמן דהכנסת כלה. להראבי''ה]: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. וקשה. דבהלכות דרך ארץ אמר ר''ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר''א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי''ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ''ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה' וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר''ר יהודה מקורבי''ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת''ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה: להוצאת המת. לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע''ג דבפ''ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת''ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו''ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא:
+
רמב"ן[מתורת האדם:] ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה בשביל מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. פי' מעבירי' אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירי' את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה א'. ואי קשיא לך ההי' דתני' התם באבל (פרק י"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין. אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכלן. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו. מכאן היה ר' אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה. אלא כל שבעה. דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה. אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמת חתן וכלה ולברך להן שש. אלא שזו של אבל קודמת. [מתורת האדם:] מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כ"צ אמר ר' שמואל בר איליא משמי' דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחיצי גברי מאבולא לסכרי. פירוש מפתח העיר לקבר, רב ששת ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני. אבל למאן דמתני כלומר ששמש ת"ח בלמוד לית לי' שעורא. +
רשב"אכלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל. הא דאמרינן אהני ליה שוטיתיה לסבא. אם תאמר, מנא ידעינן דמשום הא הוא דאפסיק ליה, דילמא משום מצוות אחרות שסגל לעצמו היה, בבראשית רבא (פר' נט אות ד) כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו', נחות שבישתא דנורא ואיתעבידת כמין שבישתא דהדס, ומשום הכי ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה. הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין תלמוד תורה להכין לו צרכיו, אלא אם כן הוא ממתי מצוה שאין לו מתעסק בצרכיו. והא דאמרינן במועד קטן (כז, ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא. +
ריטב"אבריך מתייך לשלם פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלום ולא נהירא דלא אשכחן ברכה על גופה שלביאה לכך נ"ל ברוך המביאך לשלום וברכה הוא להש"י שהביאך לשלום: אהני ליה שוטיתי' ואמרי ליה שטותי' פירש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהוא נוהג ור"י ז"ל פירש מלשון ארז שיטה שאף ארז שיטה הוא כדאית' במסכת ראש השנה וא"ת מנא ידעי שמפני זכות מצוה זאת היא וי"ל שהעמוד היה דומה לבד של הדס וכן בבראשית רבה מעבירין את המת מלפני כלה פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ"ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים ומינה שמעינן דלענין האבל קודם וזה שאמר שם האבל והחתן אבל קודם שזה אוכל ומאכיל לאחרי' וזה אוכל משל אחרים ע"כ וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת עצמו האבל קודם להכלה להתפרנס מקופ' של צדקה למ"ד נשיא וכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך פירש רש"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במס' סוטה כיון שהוא מלך נותנים לו כבוד פרשת דרכים הוה פי' ולא היה ניכר מעולם שיהיה עובר מלפני הכלה ושמעי' מיניה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמר שם מצוה שאני הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד משא"כ בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן: ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה עיקר הפירוש דבריית' כפשטי' דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמר על ר' יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי' נמי שתורתו אומנתו כרב יהודה בר אלעאי והא דקאמר בפ"ק דמגילה פשיט' לן מת מצוה ות"ת מת עדיף לא למימרא דמ"מ חובה ושאר המתים רשות אלא משום דבעי למימר מ"מ ומקרא מגילה מאי נקיט בהכי מת מצוה למה שאמר בפ"ק דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלים בבה"מ ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתיי' מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דית' לא א"ל כלום האי לאו לענין הוצאת המת איירי אלא לפני כהן שהיה שונה בבהמ"ד והיה שם אדם גוסס בסמוך שהיה עוברת הטומאה לבהמ"ד שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי הוא ואם רצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מתלמודא דסבירא להו לבני מערבא דטומאה כהנים אפי' בדאורייתא נדחת מפני תלמוד תורה ופליגו אתלמוד דינן שלא התירו זו אלא לטומאה דרבנן ארץ העמים ובית הפרס כדאי' בפ"ק דעכו"ם וכן מוכח בירושלמי בפרק מי שמתו מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה ואמרינן ר' יוסי הוי מתני' וכו' וכן אמרו שם ר' אמי הוי יתיב ומתני' ואמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ר' אמי שלח מאנך והב ליה ע"כ והיינו משום דס"ל ת"ת דוחה לאו דכלאים וה"נ בתלמוד דילן כדאית' בפ' מי שמתו והא דאמרינן בירושלמי ומנון בעניית בית נרש' בלוז תלמוד קודם למעשה ר' אבוהו שלח לרב חנינא בריה למר בטבריה שלחן אמרין לי' גמול חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטבריה כבר פרשו עלי' רבנן דקסרין מהו דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ וא"ת הכי הא אמרינן בתלמוד דילן דאם יש כל צרכו שם אין מבטלין ודוקא להוצאת המת מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואע"פ שאמרו שם במועד קטן מ"מ בעיר כל בעלי אומניות אסורין במלאכה הכא דליכא חברתא התם הוא בשאר מלאכות אבל לא עוסקים במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם והקשו בתוספת על שמעתין מדגרס' בהלכות דרך ארץ אר"ע מתחלה ששמשת מלפני חכמים פעם אחד פגשתי במ"מ ונטפלתי בו ד' מילין עד שבאתי לבית הקברות וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי ע"כ ותירץ ר"ת דהתם מת מצוה היה והיה לו לקוברו במקומו דקי"ל מת מצוה קונה מקומו והכי מוכח (מ"מ קנה מקומו) במסכת שמחות שאמר שם כן וכשעובר על ד"ת חייב מיתה אר"ע פעם אחד וכו': וה"מ למאן דקרי ותני אבל דמתני לית ליה שעורא ומאן דלא קרי ותני אמר בשאלתות דבעשרה סגי ליה ומיהו בספר המצות לרב מאיר מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכלם מלאים מצות כרמון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה ולאשה בעשרה סגי לה: +
המאירימצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה ומגדולי החכמים היו מרכיבים אותה על כתפיהם אלא שדבר זה לא הותר אלא למי שמוצא עצמו נקי מכל הרהור הא לאחר אסור אפילו להסתכל בפני כלה לחבבה על בעלה לא הותר אלא למי שבקי בעצמו: מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני המלך ואפילו היה המלך רוצה לעבור מלפני הכלה אינו רשאי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומכל מקום אם היה בפרשת דרכים עד שאין הדבר ניכר להדיא שמפניה הוא נדחה ועבר מלפניה הרי זה משובח ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה בפרשת דרכים ושבחוהו חכמים ובבריתא דאבל רבתי פרק י"א אמרו שאף הוא אמר לסיעתו אני כתרי בכל יום זו אין כתרה אלא שעה אחת תטול כתרה ותלך: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה ובמת מיהא דוקא כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אם קרא ושנה ולא לימד הוזכרו בה שיעורין בגמרא והממוצע שביניהם ושראוי לפסוק כמותו לדעתי הוא מה שאמרו כגון דחייצי אינשי מבבא דאבולא עד סיכרא ונראה לי בפירושו שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאין משם עד מקום הקבר הואיל והמת עובר לפניהם חייבין ללותו אע"פ שיש במלוים יותר מכדי צרכו אבל העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורין אחר שיש שם כדי צרכו ולא עוד אלא שאף בטול מלאכה בדין זה לדעתנו כמו שביארנו במקומו ואם לימד לאחרים אין לו שיעור אלא כל היודע בדבר יבא ומכל מקום כל שלא קרא ולא שנה אין מבטלין אלא בכדי שיתעסקו בו וכן כתוב בשאלתות פרשת ויקרבו בני ישראל ומכל מקום כתבו הגאונים דבציר מעשרה לא וכן הדין נותן שהרי יש שם קדיש ושורה וברכת אבילים ומעמד ומושב שצריכים עשרה ויש מפרשין שלא נאמרו דברים אלו אלא למת מצוה הא לשאר מתים שמוטלין על קרוביהם אין מבטלין תלמוד תורה בשבילם וממה שאמרו בראשון של מגלה ג' ע"ב תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו' אלמא שמועה זו דוקא נאמרה במת מצוה הא לשאר מתים אינו רשאי לבטל ודברים משבשים הם שלא אמרו שם תלמוד תורה ומת מצוה אלא דאיידי דבעי למיתנא עבודה ומת מצוה תנא נמי תלמוד תורה ומת מצוה ומכל מקום אף לכל מתים כן ויש מפרשים שבמת מצוה יש חובה לבטל ובשאר המתים רשות ומבטלין האמור כאן פירושו מתורת רשות והוא שאמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה וכו' אלמא הא שאר חכמים לא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים הלכה א' אין מדקדקים במת ובכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום מאן דיתיב לא אמר ליה כלום ר' אמי הוה יתיב מתני ואמר ליה חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר' אמי שלח מנך והב ליה כלומר דרך כעס אמר לו כן על שדקדק עליו על זה בבית המדרש והרי מכל מקום שאמרו מאן דיתיב לא אמר ליה מידי ומכל מקום אין הדברים נראין שאם כן למה אמרו במסכת מועד קטן כ"ז ע"ב שבזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיהא שם כל צרכו ובתלמיד חכם אף בשיש שם כל צרכו אלמא כל שבתלמיד חכם אין בו צורך למת מצוה כלל אלא ודאי חובה היא ומה שאמרו עליו על ר' יהודה ב"ר אלעאי פירושו אע"פ שהיתה תורתו אמנותו וכל שכן האחרים וזו שבתלמוד המערב בענין כלאים פירושו שתלמוד תורה דוחהו ונראה שבכלאים של סופרים נאמרה ואף זו שבמת פירושה לענין טומאה כגון איסור אהל שבמת ובתלמידים כהנים נאמרה ובטומאת סופרים כענין האמור בחוצה לארץ ובבית הפרס ואף כאן היה בשכונת בית המדרש מת שהיה אי זה ספק אהל ממנו בבית המדרש וכן אתה מוצא בפרק מי שמתו בתלמוד המערב הלכה א' מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה נשמעיניה מן הדא ר' יוסי הוא מתני וכו' כמו שכתבנוהו אלמא לענין טומאה איתמר: ונשוב לענין השמועה והוא שהכנסת כלה קודמת להוצאת המת ולא הוזכר בה שיעור אלא כל הבא לשם זוכה שכל שהוא לחבבה כל שהם רבים יותר השמחה מהודרת ביותר: +
תוספות רי"דת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר"י בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר ר"ש בר (איקא) [איני] משמיה דרב תליסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברא ומנייהו שיתא אלפי שיפורי פי' מכריזין עליו שיבואו לכבדו וגם מקוננים ומספידים אותו בחלילים עולא אמר כגון דחייצי גברא מאבולא ועד סכרא פי' מפתח העיר עד הקבר ר"ש ואיתימא ר' אמי ואיתימא רבי יוחנן נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי' דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למתני לתלמידים לית ליה שיעורא וכתב המורה וממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין ת"ת אם יש לו מתעסקים כדי קבורה בעלמא בשאלתות דרב אחא מצאתי כן: +
הרא"הר' שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת אמר ר' זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה איפסיק ליה עמודא דנורא ביניה ובין עמא וגמירי דלא מפסי' אלא או לחד בדרא או לתרין בדרא. אמר ר' זיר' אהניא ליה שוטיתיה לסבא פרשו בבראשית רבא ונחת עמודא דנורא ואיתעבידא כמין שבישתא דהדס וזהו שהכירו שזכה באותה מצוה: ת"ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל לא סוף דבר אמרו בדרך. שהוא הדין לכל דבריהם שהכלה קודמת וכן אמרו במסכת שמחות בפירו' המת והכלה הכלה קודם. המת והמילה המילה קודם שזה כבוד החיים וזה כבוד החיים. ואע"פ שאמרו אבל וחתן אבל קודם לא לענין אבל אמרו. אלא לענין אבל עצמו ולענין סעודתן ששתיהן כבוד החיים והטעם כמו שאמרו שם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרי' וכן הדין אם באו להתפרנס מקופה של צדקה שהכלה קודמת וזה שלא כדברי הרב ר' משה בר מיימון ז"ל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים. שבחוהו מכלל דשפי' עבד והאמ' רב אשי אע"פ שאמרו נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתי' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך התם פרשת דרכים הוי. ואע"ג דאגריפס לא הוה חזי למלכות כדאי' בסוטה בהדיא. כיון שנתמנה ראוי לנהג בו כדיני מלכו': ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל אם יש עמו כל צרכו אין מבטילין וכמה כל צרכו אמ' רב איוי' תליס' אלפי גברי ושית' אלפי שיפורי ואמרי לה תלוס' אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצו גברי מאבולה ועד שיכרא רב ששת אמ' כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בששיםריבוא דווקא להוצאתו וזו היא שעת הוצאתו בלבד הא לאו הכי אין מבטלין. ואע"פ שאמרו מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכ' ה"מ לשאר בני אדם. להוציא תלמידי חכמי' העסוקין במלאכ' שמים. וי"א מבטלין רשות. והיינו דאמרי' אמרו עליו על ר"י בר' אלעאי שהיה מבטל ואילו היה חובה לא הוצרכו לאומרו. לפי דבריה' עול' יפה הא דאמרי' במגילה תלמוד תורה ומת מצוה מת מצו' עדיף דווקא מת מצוה אבל שאר מתים לא. וה"מ למאן דקארי ותאני אבל למתני לית ליה שעורה. ומאן דלא קרי ותני פירשו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא. ואתתא וודאי דבעשרה סגיא: +
שיטה מקובצתוהרשב"א ז"ל תפס עיקר כלשון ראשון שפי' הרא"ש ז"ל וז"ל כלה כמות שהיא כלומר משבחין אותה באבר יפה שבה ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת ואפ"ה קאמרי להו ב"ה דמגנה אותה בעיניו דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף אלא אומר כלה נאה וחסודה כך פירש הרב בן מיגש ז"ל. ע"כ: ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. פי' דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק. הריטב"א ז"ל. וז"ל לקוטי הגאונים הוי אומר ישבחנו בעיניו כך הוא דרך ארץ לשבח מקחו בפניו שלא יהא לוקח עצב. ע"כ: מכאן אמרו חכמים. פי' מדברי ב"ה מעורבת עם הבריות פי' ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן אע"פ שאין השבח בהן לישנא אחרינא תהא דעתו נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולן אע"פ שאינו הגון כל כך כמו שמקלסין את הכלה אע"פ שאינה הגונה. מלקוטי הגאונים ז"ל: מתייך לשלם. פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלם ולא נהירא דלא שייך ברכה על גופה של ביאה לכך פר"י ברוך המביאך לשלם וברכה היא לשי"ת שהביאו לשלום. הריטב"א ז"ל: אהני ליה שוטיתיה לסבא. איכא דתמיה ליה מנא ליה לרבי זירא דמשום הא הוא דאפסיק דילמא משום דנפישי זכותיה במילי אחריני מכל בני דריה והא מילתא מפרקא אמאי דאמרינן בבראשית רבה [פ' נט אות ה] כד דמיך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו' ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבישתא דהדס ואיתא נמי בירו' במסכת פיאה פ"ג ומהא ידע רבי זירא דשוטיתיה דאסא גרמא ליה. הרמב"ן ז"ל: מותר להסתכל וכו'. פי' אעפ"י ששנינו כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה אינו מנוקה מדינה של גיהנם כאילו מסתכל במקום התורף. לחבבה על בעלה פי' כדי שישיב אל לבו שמרוב יפיה מסתכלין בה ומתחבבת על בעלה. מלקוטי הגאונים ז"ל: ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל ז' הוא דאין מסתכלין הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסת' לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא"ם הלוי ז"ל: מעבירין את המת מלפני הכלה. פי' מסלקין את המת מן הדרך שהכלה עוברת שם כשהולכת מבית אביה לבית בעלה אם פגעו זה בזה שידח' המת מפני הכלה דכבוד הבריות עדיף. וזה וזה מפני מלכי ישראל. העובר דרך שם שמניחין אלו וילכו כולם אחרי המלך דאמר קרא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אגריפס המלך שעבר מלפני הכל'. פי' פגע בדרך בכלה ונסתלק הוא וגדודיו מן הדרך שלא יניחו בני החופה את הכלה ולבוא אחריו. מלקוטי הגאונים ז"ל: שבחוהו מכלל דשפיר עבד. דהיה באפשר לומר דשבחוהו משום דנהג קלות ראש בעצמו משום מצוה אע"ג דשלא כדין עבד מ"מ הורה ענוה יתירה ומיהו מ"מ לא שייך לשון שבחוהו אלא בדבר דשפיר עבד ואין בו מכשול עון כלל. אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו. שנאמר שום תשים עליך מלך. כתב רש"י ז"ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי' דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש וכתבו תלמידי רבי' יונה ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתיב שום תשים עליך מלך ודרשי' שתהא אימתו עליך ואם כן לא היה לו לעשות כדי שהם לא ימעטו פעמים אחרות ממוראו ומכבודו. ומתרצים פרשת דרכים הואי כלומר הוא עשה בענין שלא יכירו שהיה מוחל על כבודו כי שני דרכים היו והראה להם שלא היה רוצה ללכת בדרך שהיתה הכלה הולכת אלא בדרך האחרת. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל: מבטלין ת"ת מפני הוצאת המת. איכא דאמרי מבטלין רשות יש בדבר לבטל ת"ת מפני הוצאתו וכן נראה מדאמרינן אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה מבטל וכו' ואם חובה לבטל כל החכמים היו מתבטלין לכך ואמאי נקט רבי יהודה בר אלעאי וכן משמע מהא דאמרינן בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש פי' אם רצו מבטלין ואם רצו אין מבטלין ואי קשיא הא דגרסי' במסכת שמחות אמר רבי עקיבא כך היתה תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי בו מת ונטפלתי בו ד' מילין וכשהרצתי דברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי י"ל התם לא מפני שנתבטל מת"ת אלא משום דלא הוה ליה לסלוקיה משם דמת מצוה קנה מקומו כדקתני ריש מסכת שמחות מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. ותימה נהי דמת מצוה קנה מקומו אבל אם רצה לסלקו משם בשביל להוליכו לבית הקברות ולקוברו לכבודו מה איסורא יש בכך והיה אפשר לומר דענשו של רבי עקיבא לפי שאין להתבטל אלא בשעה שמוציאין אותו לקוברו אבל מדקתני רישא והעובר על דברי חכמים וכו' משמע שהעונש היה מפני שהזיזו ממקומו. שיטה ישנה: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מבטלין ת"ת וכו'. עיקר הפירוש דברייתא כפשוטא דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם ואפי' לפני מי שתורתו אומנתו כר' יהודה בר אלעאי. והא דאמרי' בפ"ק דמגלה [ג ב'] פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף כדקתני וכו' לאו למימרא דמת מצוה חובה ושאר מתים רשות אלא משום דבעי' לומר מת מצוה ומקרא מגילה מאי נקט בהא מת מצוה. ומה שאמרו בפרק בתרא דכלאים בירושלמי [ה"ב] תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבה"מ רבי יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום ההיא לא לענין הוצאת המת היה אלא לענין כהן שהיה שונה בבית המדרש והיה שם אדם גוסס בסמוך שעוברת הטומאה כשימות בבית המדרש שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי ואם רצה ליטמא מטמא כדי שלא יתבטל מתלמודו דס"ל לבני מערבא דטומאת כהנים אפי' בטומאה דאורייתא נדחית מפני ת"ת ופליג אגמרא דילן שלא התירו זה אלא בטומאה דרבנן ובית הפרס כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים וכן מוכיח בירושלמי בפ' מי שמתו [ה"א] שאמרו שם מהו שיטמא כהן לת"ת ואמרי' רבי יוסי הוה מתני וכו'. וכן אמרו שם רבי אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר רבי אמי שלח מאנין והב ליה ע"כ. והיינו משום דס"ל דת"ת דוחה לאו דכלאים והא נמי דלא כגמ' דילן כדאיתא בפ' מי שמתו והא דאמרי' בירושלמי [פסחים פ"ג ה"ז] נמנו בעליית בית קסדא בלוד התלמוד קודם וכו' כבר פירשו עליה הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה וכו' ע"כ. ואתיא כי הא דאמרינן בגמרא דילן שאם יש כל צרכו אין מתבטלין ודוקא להוצאתו ממש מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואף על פי שאמרו שם במסכת מועד קטן מת בעיר כל בעלי אומניות אסורים במלאכה היכא דליכא חברותא התם קאי בשאר מלאכות אבל לא בעוסקין במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרי' מבטלין ת"ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרי' במסכת מ"ק מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה ת"ת לא מבטלינן הואיל שאינו מוטל עליו לקוברו ויש יורשין לקוברו והא דאמרינן בפ"ק דמגילה פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת וכו'. דשמעת מינה אבל שאר מתים ת"ת עדיף. י"ל דההיא לאו דוקא מת מצוה אלא מילתא כולה דהתם במת מצוה מיירי ולהכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף דהא אפי' בשאר מתים נמי תניא דמבטלין ואיכא למימר דהאי דמבטלין דהכא רשות כלומר אי בעי מבטל ובההיא ה"ק כיון דשאר מתים כת"ת מת מצוה פשיטא לי דעדיף מיניה דסמיכנא לי' מדאמרי אמרו עליו על רבי יהודה ב"א שהיה מבטל אלמא שאר רבנן לא מבטלי ואינו נכון אלא מעשה שראו לרבי יהודה ב"א הביאו לראיה שמבטלין. ע"כ: וכמה כל צורכו וכו'. מדיהבי שיעורא להוצאת המת ולא יהבי שיעורא להכנסת כלה ש"מ דלית לה שיעורא. מלקוטי הגאונים ז"ל: כנתינתה כך נטילתה. לאו אנטילת הגוף קאמר ולאו אנטילת נשמה קאמר שלא ניתנה הגוף בששים ריבוא ולא הנשמה ניתנה בששים ריבוא אלא אנטילת תורה ונתינת תורה קאמר כשמוציאין המת שקרא ושנה מדמין הדבר כאילו תורה ניטלה כשם שקבלוה בששים ריבוא כך בשעה שניטל בעל תורה צריכין להתכנס ששים ריבוא אי שכיחו או מאי דאפשר. כן כתבו רבי' שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל: וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל כנתינתה כך נטילתה וכו'. פי' שמיתת החכם היא כנטילת התורה כדאמרינן הא למה זה דומה לס"ת שנשרף. ורב אחא ז"ל פי' דלהכי מדמו להו שהתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והנשמה קרויה נר דכתיב נר אלהים נשמת אדם. ע"כ: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה טורמיסין לא איתפרש עכ"ל ועיין בערוך בערך חמס: +
מהרש"א - חידושי אגדותכי סמכו כו' שרו ליה הכי לא כחל כו'. ע"פ מ"ש בסוטה לא תתייראו מן הפרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושין מבקשין שכר כפנחס ועושין מעשה זמרי כפרש"י שם דהיינו שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועים מבחוץ ואין תוכן כברן כו' אומרין לבריות לכבדן כפנחס עכ"ל וז"ש לא כחל שהוא צבע לעינים כי האדם יראה לעינים ולא שרק שהוא צבע לפנים ע"ד שאמרו בסוטה שאין הדור רואה אלא לפנים דהיינו שאין תוכו כברו ולא פירכוס שהוא קליעת שער שמראין עצמן כנזירים וחסידים אבל יעלת חן מן התורה שהיא ודאי מעלת חן ללומדיה [וכה"ג כתבנו בחידושינו פרק קמא דסנהדרין באורך ע"ש]: לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין כו' בערוך בערך חמס על כל אלו הלשונות עיין שם בטוב על ב' הפירושים בזה כי בעונינו רבים מהרבנים שנכשלים בזה בדור הזה וראוי הדבר לתקן ע"פ חכמי ארצות וקצינים: [רבא דעמא ומדברנא כו'. מפורש פ"ק דסנהדרין ע"ש]: אמרו עליו על ר"י בר' אלעי שהיה כו'. אשמועי' דאע"פ שהיה תורתו אומנתו היה מבטל ת"ת והיה מרקד לפני הכלה וכדתני באידך ברייתא דלקמן וק"ל: רב שמואל ב"י מרקד אתלת פרש"י אתלת ג' בדין זורק א' ומקבל א' עכ"ל. וכה"ג אמרינן פרק החליל בשמחת בית השואבה רשב"ג היה נוטל ח' אבוקות וזורק א' ונוטל א' ואין נוגעים כו' אבל א"כ ה"ל לתלמודא לפרושי הכא כדמפרש לה התם ועוד דלא הל"ל אתלת אלא בתלת ועוד מאי קא מתמה עליה ר' זירא ולולי פירושו נראה לפרש דהכא ה"פ שהיה מרקד אתלת דהוה מרקד נגד תלתא שאר אינשי שמרקדים לפני הכלה והשתא ניחא דקאמר ר' זירא קא מכסיף לן האי סבא דאנן נערים לגביה ולא מרקדינן רק חדא והוא מרקד כתלתא דילן אע"ג דהוא סבא ודו"ק: איפסק עמודא דנורא כו' אלא לחד בדרא כו'. דהוא רמז שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו כדאמרינן כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו לעוה"ב וע"ז אמר דאהני ליה שיטתיה לסבא כו' ר"ל דבדבר קל יזכה הצדיק למעלה כזאת: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה טורמיסין עד ריקנין. נ"ב הג"ה: +
מהר"ם שיףגמ' כלה נאה וחסודה. אפ"ל מלשון חסידה וכמ"ש המ"כ על בת כ' כבת ז' ליופי אעפ"כ בת ק' כבת כ' לחטא שתרוייהו יחד הוא מעלה ועד"ז שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל בהחן והיופי ואף לפירש"י חסודה מלשון חוט של חסד דהיינו מעלת חן אפ"ל כענין שאמרו סוף לולב וערבה כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו' ועד"ז שקר החן וגו' מצד עצמה רק עי"כ נמשך ממנה שאשה יראת ה' היא תתהלל כי כל שיש עליה חן בידוע וכו': גמ' אהני ליה שוטיתיה כו'. כי ג' דברים עשה מסתמא כמו ר"י בר אילעאי שנזכר מקודם נגד בד של הדס אמר שוטיתיה שוט של הדס וכפירש"י נגד הב' ומרקד אמרי ליה שטותיה דהוי דרך שטות נגד הג' ואומר כלה נאה וחסודה אמר שיטתיה שתפס שיטת ב"ה: גמ' שתהא אימתו עליך. רש"י מפרש משימות הרבה קדריש. והיה נ"ל לפרש מלת עליך קדריש דהול"ל שום תשים לך מלך עליך משמע שתהא אימתו עליך ודו"ק: בא"ד והא דאמרי' במ"ק כו'. יש לקשר זה דבל"ז הייתי אומר ששניהם שקולין ול"ק מהא דמותרין בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דה"נ מותר בת"ת וכי היכי דאינו מחויב לבטל ממלאכה לת"ת נמי אינו מחויב לבטל להוצאת המת דת"ת ומת שקולין אך עתה דהביאו התוס' מה דקאמר התם מ"מ עדיף ומביא ראיה מהכא מבטלין ש"מ דמבטלין ר"ל חובה לבטל מת"ת דהוצאת המת עדיף א"כ ה"נ חייב לבטל ממלאכה דלא עדיפא מת"ת ודו"ק: +
רש"שגמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו'. יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים. ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני. משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת. וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י: רש"י ד"ה פירכוס. קליעת שער. עי' לעיל (ד ב) תד"ה פוקסת: רש"י ד"ה בריך מתייך לשלם. ברוך בואך בשלום. בע"י הגירסא לשלום ונכון כלישנא דגמרא לשלם עי' שלהי ברכות: רש"י ד"ה שום תשים. שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם כו'. בקדושין (עו ב) דריש מזה כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. ואולי משום דכתיב בקרא ג' שימות דרשינן לתרוייהו: תד"ה שיטתיה. מ"מ שניהם מין ארז. כדאיתא בר"ה (כג): +
הגהות יעב"ץגמ' שרק. נ"ב שי"ן שמאלית והוא מלשון מקרא [זכריה א] אדומים שרוקים: שם כי סמכו כו' ויעלת חן. נ"ב אע"פ שהוא לשון נקבה. שייך שפיר בת"ח על שם התורה שנאמר בה [משלי ה] אילת אהבים ויעלת חן וגו'. גם נמשלו הת"ח לכלה מקושטת בכ"ד תכשיטין. כך צ"ל מקושט בכ"ד ספרים [מ"ר שמות פמ"א) ומ"ש לא כחל. נ"ל שר"ל שאינו צבוע בגוון הכשרות כמ"ש השמרי מן הצבועים. ולא שרק. ע"ש שפניו מכסיפין מחמת התורה שמתשת כח ואין מראהו יפה כבריא שפניו מאדימים. ולא פירכוס. שאינו מלובש בגדם נאים כמ"ש (שבת קמה:) מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים. משא"כ בת"ח שבא"י: שם תריסר אלפי כו'. נ"ב בימי רבותינו שבבבל היו שם קהלות גדולות מישראל קבוץ עם רב מאד. כמ"ש באגרת רשר"ג: רש"י ד"ה טורמיסין כו'. נ"ב בערוך פי' ששונין שני הלכות ממסכת. נראה שהוא מלשון נוטריקון הרי משנה: תוס' סד"ה ישבתנו כו'. ג"כ וב"ה סברי לאו היינו שקר דאמרינן שלשה חינות הן חן אשה על בעלה. א"כ אמת אומרים לו. כי מאחר שנשאה ואין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו (לקמן עה:) ודאי נושאת חן בעיניו היא. משו"ה אפילו היו בה כל המומין. כלה נאה וחסודה היא ודאי אצלו. ויזכה כמקחו שחוט חסד משוך עליה ביותר: +
בן יהוידעוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. נראה לי בחרו בלשון זה לרמוז לפי דרכם על כנסת ישראל שתתעלה גם היא במצות הנשואין אשר עשו ישראל והיא נקראת כַּלָּה. ואמר נָאָה בחמשה גבורות שהם נוי לה וַחֲסוּדָה בחמשה חסדים. הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"?. הא דנקטו מומין אלו שהם חסרון אברים להדיא ולא אמרו בסתם הרי שהיתה מכוערת או שחורה איך אומרים נאה? כִּי סָמְכוּ רַבָּנָן לְרַבִּי זֵירָא, שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי: "לָא כָּחָל וְלָא שָׂרָק וְלָא פִּרְכּוּס, וְיַעֲלַת חֵן". נראה לי בס"ד האדם נשלם בחכמת התורה מרבותיו וחבריו ותלמידיו כמו שאמרו (בתענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם. וכאן באו לשבחו שאפילו לָא כָּחָל רוצה לומר אפילו אם לא היה למד תורה מרבותיו וְלָא שָׂרָק אפילו אם לא היה למד מחבריו וְלָא פִּרְכּוּס אפילו אם לא היה למד מתלמידיו עם כל זה יַעֲלַת חֵן שהיתה חכמתו מרובה משל אחרים מיניה וביה מחמת כי לבו פתוח כפתחו של אולם והיה לבו נחל נובע חכמה ובינה ודעת. רָבָא דְּעַמֵּיהּ, וּמְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ, בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא, בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם. נראה בודאי מן השמים שמו בפיהם דברים לשבח את קדוש אלקים רבי אבהו ולכן יש לדרוש בדברים אלו רָבָא דְּעַמֵּיהּ שמלמדם תורה מְדַבְּרָנָא דְּאֻמָּתֵיהּ בענייני גשמיות ודרך ארץ בּוּצִינָא דִּנְהוֹרָא שמאיר להם בזכותו למעלה לבטל מעליהם גזרות קשות ורעות בְּרִיךְ מַתְּיָךְ לִשְׁלָם רוצה לומר ביאתך אצלינו היא שלום לנו שמתברכים בביאתו אצלם על דרך מה שנאמר (בראשית לט, ה) וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלָעִאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה. נראה לי בס"ד טעם שהיה נוטל הדס לסימן טוב שיזכו לבנים צדיקים שנקראים הדסים. או יובן הֲדַס [69] עולה מספר בן טוב [69] שיזכו לבן טוב חכם וירא שמים. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת. נראה לי בס"ד טעם למספר שלש כנגד הארת שם י־ה שזכו בו איש ואשתו בנשואין וידוע כי אותיות י־ה הם ג' ספירות קוץ של יו־ד בכתר ויו־ד עצמה חכמה ואות ה' בינה. קָא מַכְסִיף לָן סָבָא. קשה והלא התנא הגדול רבי יהודה בר אלעאי דקדים מיניה הוה עביד הכי שנוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה? רַב אַחָא מַרְכִּיב לָהּ אַכַּתְפֵיהּ וּמְרַקֵּד. נראה ודאי שהיתה יושבת על כסא והוא מרכיב הכסא על כתפו ומרקד באופן שלא היה נוגע גופה בגופו וזה פשוט וברור. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן: אַנָן, מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכִי?. קשה מה מצאו טעם שיש להם היתר בזה טפי מזולתם כדי שבאו לשאול על זאת הלא אדרבה החכם צריך להשמר יותר בדברים כאלה כי יצרו גדול יותר, וכנזכר בגמרא (סוכה נב.) גבי אביי דתנא ליה ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו? +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' מרקד אתלת. ירושלמי פ"א דפאה על מתני' א' ובשינוי קצת ועוד במ"ר בראשית פ' נט: תוס' ד"ה מבטלין וכו' דגדול שימושה. ברכות דף ז ע"ב: +
חידושי חת"סכלה כמות שהיא. כ' מורי בהפלאה ז"ל דמשבחי' אותה במה שנמשלה כנסת ישראל ושבת לכלה. ולפע"ד דגם ב"ה שאומרי' כלה נאה וחסודה י"ל שיתכוונו האומרי' על כלה עליונה כ"י ושבת ות"ח דאיקרי כלה. ואין בזה משום גניבת דעת כדאמרי' פג"ה אם יש שם חבר עיר מותר ע"ש וה"נ כיון דאורחא כך מי שלקח מקח מן השוק וכו'. ואולי להכי שרו במערבא לא כחל ולא שרק וכו' לפמ"ש מהרש"א בח"א דשרו לר' זירא לא כחל וכו' ר"ל שאיננו צבוע אלא תוכו כברו וה"נ שרו במערבא לכלה נאה וחסודה לא כחל וכו' ר"ל שאין אנו אומרים כן ע"ד צבועה ולכווין לכלה אחרת כי זאת היא המעלת חן. ונ"ל ר' יהודה בר אילעא רצה להשמר טפי מדבר שקר ע"כ נקט בד הדס המרמז על הצדיקי' ובפרט לת"ח המשולשי' במקרא משנה ותלמוד לעומת ההדס כלה נאה וחסודה. ורב אחא עשה בהיפך הי' מרכיב לה אכתפי' לומר שאין שום זיוף בדבר כי בוודאי כוונתו אהכלה הלזו. והיינו דקאמר כי דמי' לכו כי כשורא היינו משום דמ"ש על הכלה בעצם שהיא נאה משום דאין אשה אלא לבנים. ולהא מילתא מיהת נאה היא אפי' חיגרת וסומא והיינו כי כשורי לצלמא שעשוי' לצור בו צורות וה"נ אי דמיין בעינינו שאין אשה אלא לצור צורות הולד אזי אמת הוא שהיא נאה. ואל"ה ה"ל מדבר שקר תרחק ועיי' הפלאה: כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא. יראה דלר' אמי ור' אסי הזהירו שאם יבואו הם לסמוך אחרים לא יסמכו אלא צדיקים וחכמים כיוצא בהם. אלא היות כל א' מהצדיקים הי' מחשב על עצמו בענותנותו כי קטן הוא. ע"כ אמרו לר' אמי שלא יסמוך כ"א חכם כמו ר' אסי ולרב אסי הזהירו שלא יסמוך כ"א כעין רב אמי והיינו כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא ולכל א' אמרו כל מן דין נגד חברו וק"ל: כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כוותי'. וכ' הפוסקים נהי דבפניה אין להסתכל מ"מ מצוה להסתכל בבגדי צבעוני' שלה ובחי' תורה אמרתי היינו דגבי רבקה כתי' ותקח הצעיף ותתכס דעד עכשיו לא נתיראה שיסתכל בה אליעזר כי צדיק גמור. אך עתה שבא יצחק ומצוה להסתכל בבגדי' חששה שיבוא אליעזר להסתכל בפני' ע"כ לקחה הצעיף להתכסות: לא תסמכו לנא לא מן סרמיסן בערוך ערך חמס מפרש סרמיסן המבולבלי' ומסוכסכי' כמו פקיעות של צמר המסוכסך. וסרמיטין כמו אלו המסוכסכי' קצת כמו כתב שהתיבו' מבולבלי' זה בתוך זה אעפ"י שאינו כסכסוך הראשון מ"מ לא יסמכוהו. חמיסין החוטפי' הדברי' מפי שומעיהם ואינם ממתינין עד שהדברי' יוצאי' מפי אומרם. טרמיסין שאינם יכולי' לסדר הדברי' היוצאי' מפיהם לאזן שומעיהם. עוד פי' סרמיסי' המסרסי' המסכתא ולומדי' ממנו פרק א' או ב' כגון אלו הלומדי' ג"ה כל הבשר ואינם לומדי' כל המסכתא מרישא עד גמירא. סרמיטין הלומדי' הלכה א' או איזה הלכו' מהמסכתא. חמיסין הלומדים חמשית המסכתא. תרמיסי' הלומדי' תרי תלתי מסכתא ע"ש: אמרו עליו על ר"י בר אילעי. ערא"ש שכ' רבותא דידי' שהי' תורתו אומנתו. ופי' כיון שהי' לו תלמידים רבים הוי כעין ת"ת דרבים. ונ"ל עוד שהי' מונע תלמידיו משמוש חכמים. ומוכח דלא כתי' תוס' דשמוש חכמים גדול ממת מצוה. ועיי' מ"ש מ"ו נ"י מספ"ק דמגילה דמוכח מיעקב דגדול ת"ת. דלמא משום שמוש ששימש י"ד שנים בבית עבר. וכן מעזרא לא מוכח שם דלמא משום ששימש את ברוך בן נרי'. אבל ת"ת לחוד לא. וי"ל דוודאי לא עדיף מלמוד תורה אלא כ"ש דהיינו כדאיתא פ"ק דע"ז לטמא בית הפרס דרבנן ללמוד לפני רבו. אבל איסור דאורייתא אין בין ת"ת לשימוש. ר"ל אי הי' מונע עי"ז מכבוד או"א וכה"ג אי הוי ס"ד דת"ת אינו דוחה כיבוד או"א או בנין בהמ"ק. א"כ משום שמוש לחוד לא הי' נדחה כי אין ההפרש בין ת"ת בלא שמוש לת"ת עם שמוש כ"כ גדול. ועיי' היטיב מ"ש מג"א סי' תמ"ז ס"ק י"ג בענין זה ושפיר יליף ספ"ק דמגילה. ומ"ש תוס' בשמעתין דר"ע הי' כאלו שופך דם משום שנתבטל משמוש. ר"ל דנתבטל משניהם דזמן ת"ת ושמושה קדים. משא"כ יעקב ועזרא שהיו לומדים בלא רבם ג"כ בלא שמוש ואין ההפרש בין למוד בלא שמוש ללמוד עם שמוש גדול כ"כ וק"ל: והנה שם הקשה בטורי אבן מנ"ל דגדול ת"ת דלמא שקולים הם ואיזה מהם שירצה יקדים לחברו וכדר"פ מפנין גבי הכנסת אורחים ובטול בה"מ ע"ש ותי' אה"נ אלא משום דגבי עזרא הוה נמי ישיבת ח"ל בבבל ואפ"ה דחי ת"ת ישיבת א"י ובנין בהמ"ק ש"מ דלגבי בהמ"ק לחוד ת"ת גדול וזה נכון: אמנם מ"ש גבי יעקב לתרץ כן דבית מדרשו של יעקב בח"ל הי' בעבר הנהר לא נ"ל כלל דמשמע דבית מדרשו של שם ועבר גבי הדדי הוי קיימו ושם הי' מלכי צדק מלך שלם היינו ירושלים וסדורי מקראות ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כך הוא מתחלה יצא ממגורי אביו מחברון כמ"ש רמב"ן ונטמן י"ד שנים בבית עבר בא"י ואח"כ יצא משם לילך לחרן אלא בתחלה הלך לבאר שבע אצל אשל של א"א ע"ה להתפלל שם כמ"ש רמב"ן על התורה ר"פ ויצא ומשם יצא מיד לחרן ולא הי' בין יציאתו מבאר שבע להליכתו לחרן לבית לבן כלום כ"א מעשה הסולם הי' בין יציאה ראשונה לשני'. והטמנתו בבית עבר הי' קודם לזה וכל זה ברור. וקו' טורי אבן קו' עצומה ולא ראיתי לה פותר. והנה לכאורה בפשיטות הו"מ להוכיח דגדול ת"ת מכיבוד או"א. דאי ס"ד שוים הם א"כ הא מוכח דת"ת גדול מבנין בהמ"ק ויהי' נמי כיבוד או"א גדול מבהמ"ק והנה כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו לומר שאם צוה אביו לחלל לא ישמע לו ואי ס"ד כיבוד אב גדול מבנין בהמ"ק א"כ יש ללמוד ק"ו דבהמ"ק אינו דוחה שבת מק"ו דכיבוד או"א וא"כ ל"ל קרא דא"ר את שבתותי תשמורו שלא יהי' בהמ"ק דוחה שבת הא מק"ו דכיבוד או"א נפקא. אע"כ כיבוד אב גרע מת"ת. ויש לדחות זה עפ"י שיטת הש"ס יבמות וי"ו ע"א כלכם חייבים בכבודי ע"ש וק"ל: וע"ד דרוש אמרתי דוודאי שוים ליכא למימר דהרי כל אהבתו של יצחק לעשו הי' על כיבדו אותו מיעקב כמ"ש ברבה על ציד בפיו והביאו רמב"ן. ואי ס"ד שוים הם לא הי' לו ליעקב לבחור לעצמו לישב באהלי תורה ולהניח מצות כיבוד לעשו וגרם לו כל הצער הזה. אע"כ אין כאן ברירה כי מצות כיבוד נדחית מפני ת"ת. אלא דזה יש לדחות דאדרבה חזי מה עלתה בי' ביעקב שנענש על שפי' מאביו אעפ"י שהי' אונס מחמת נפשות. אע"כ משום שהוא גרם לעצמו שהרי כיבוד או"א גדול מת"ת והי' לו לכבד אביו ולא לגרום אהבה לעשו עד שלבסוף נצטרך לברוח ולפרוש מאביו כ"ב שנה ומוכח בהיפך דכיבוד אב גדול. ומשום כן אמר הש"ס דזה א"א דא"כ הי' לו להיות נענש גם על היותו מתעכב בבית עבר שהרי באת להוכיח דכיבוד גדול מת"ת. אע"כ לכל הפחות שוים הם ומשום כן לא נענש על היותו בבית עבר ולא הי' העונש על שהוא גרם לעצמו וכנ"ל. אלא הקב"ה מדקדק עם צדיקיו ואעפ"י שהי' מוכרח לברוח מ"מ דקדק הקב"ה עמו א"כ ממילא הדרין לכללין דת"ת גדול דאל"כ לא הי' יעקב מניח לעשו לכבד אב טפי מיני' דידי': ודע דצלע"ג מנ"ל דאהטמנתו בבית עבר לא נענש דלמא אהני הוא דנענש אבל על י"ד שנים שהי' בבית לבן עד שנולד יוסף שטנו של עשו אהני לא נענש כי הי' מוכרח ואונס מחמת נפשות. אך מה שנתעכב י"ד שנים בבית עבר ולא מיהר לילך אצל לבן אהני הוא דנענש וכן על ששה שנים שנתעכב עוד אחר לידת יוסף וב' שנים שעשה על הדרך וה"ל כ"ב שנים ולעולם כיבוד או"א גדול מת"ת. וי"ל לפמ"ש בחידו' תורה שלנו פ' ויצא מה שנתעכב יעקב עוד ששה שנים אחר שנולד יוסף שטנו של עשו הי' להרכיש רכוש לקנות מערת המכפלה כדי שלא יצטרך ליתן לעשו מעות א"י ראה יעקב להרוויח בח"ל וכמ"ש רש"י פ' ויחי בפסוק אשר כריתי. ובכל כה"ג מותר לצאת מא"י לח"ל להציל ממון ישראל מיד עע"א כמבואר בפ"ק דע"ז דאפי' כו' ומעלה בערכאות שלהן ואפי' בשבת ומטמא בבית הפרס להציל מידם וה"נ הציל מידו ממון א"י הקדוש. ושם אמרתי שזהו רמז בדברי יעקב מתי אעשה גם אנכי לביתי ר"ל לקברי הנקרא בית בפ"ק דמ"ק לחרוב ביתך וליתיב אושפיזך דהאי עלמא אושפיזא וקברו ביתו. ומשום כן אמר ללבן לא תתן לי מאומה ר"ל לא יהי' שלי מאומה מכל הרכוש כ"א לעשו יהי'. וא"כ זה קודם לכיבוד או"א והכרח גדול ואפ"ה נענש אעפ"י שהי' אונס מפני עשו מכ"ש שהי' נענש על י"ד שנים הראשונים וע"כ י"ד דבית עבר לא חשיב וצ"ע: +
פני יהושעבגמרא ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולה"כ אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מבטל וכו'. לכאורה נראה דמייתי הא דר"י ב"ר אילעאי לאשמעי' דאפילו ת"ת דרבים מבטלין כדאשכחן בפ"ב דסנהדרין דף כ' אמרו עליו על ר' יהודה בר אילעאי שהיו יושבין ששה באמה ועוסקין בתורה וכ"כ התוספות בפ"ק דמגילה דמההיא דשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין ואפשר דכונתם למ"ש. אלא שמצאתי שם בל' רש"י ז"ל דת"ת דרבים היינו דוקא כל ישראל כמעשה דיהושע. ולפ"ז נ"ל דמ"ש התוס' שם דמשמעתין מוכח דאפי' ת"ת דרבים מבטלין היינו מדאמרינן בסמוך כנתינתה כך נטילתה בס' ריבוא וא"כ ממילא כל ישראל מתבטלין מת"ת ועוסקין בהוצאת המת. והא דמייתי ר' יהודה בר אילעאי היינו כמ"ש הרא"ש דאפילו היכא דתורתו אומנתו מבטל ע"ש: בתוספות בד"ה להוצאת המת וכו' לא במת מצוה איירי וכו' אע"ג דבפ"ק דמגילה וכו' נקט מ"מ אגב מילי אחריני דהוו דוקא מת מצוה עכ"ל. משמע מלשונם דבמילי אחריני דנקט התם דהיינו עבודה אין מבטלין אלא במת מצוה דוקא. וקשיא לי דלפמ"ש בסמוך בשם התוס' דמגילה דאפילו ת"ת דרבים מבטלין ומייתי מסוגיא דהכא וא"כ כיון דסוגיא דהכא משמע להו דלאו דוקא מת מצוה אלא בכל המתים מבטלין ועלה כתבו דאפילו ת"ת דרבים א"כ כ"ש בעבודה יש לנו לומר דלאו דוקא מת מצוה דהא מסקינן שם במגילה דת"ת דרבים חמור מעבודה. אלא שראיתי שהתוספות שם כתבו דסוגיא דהכא איירי דוקא למאן דקרי ותני. וא"כ קשה למאי הוצרכו לפרש דמת מצוה דנקט במגילה היינו אגב מילי אחריני דהא בפשיטות מצינן למימר דבמגילה איירי דוקא במת מצוה והיינו למאן דלא קרי ותני והא דאמרינן הכא דלכל הוצאת המת מבטלין היינו במאן דקרי ותני דע"כ בהכי איירי מדמבטלין אפי' ת"ת דרבים. ועוד דלפ"ז לא הוי קשה נמי מההיא דפרק אלו מגלחין דשרי בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דהתם נמי במאן דלא קרי ותני איירי ויש ליישב ודו"ק: +
הפלאהב"ש אומרים כלה כמות שהיא. יש לומר ע"ד שאמרו ביבמות דף ס"ג ע"ב אמר רבא בא וראה כמה טובה וכו' שהתורה נמשלה בה וכו'. א"כ יש לומר כיון שמצינו שכנסת ישראל נמשלה לכלה כמו שנאמר אתי מלבנון כלה ושבת נקרא כלה בואו ונצא לקראת כלה וזהו שמרקדין לפניה כמה חשובה כלה כמות שהיא רצה לומר שדברים גדולים נמשלים בה כמות שהיא: שם לא תסמכו לנא וכו'. ז"ל הערוך בשם גאון אל תסמכו לנו מן המסכסכים את הדברים זה בזה כמטוה מסוכסך אלא שמסלסלים אותן ומעמידים דבר על אופניו ולא מן שאין טעמיהן ברורין ככתב מסורטט ולא מן שחוטפין את הדבר כחמוסין אלא מיושבין ולא מן שאין מתקנין את הדברים ומייפין אותן ומי שטעמיהן כטורמוס עכ"ל. והדברים עתיקין ויש לנו בזה להאריך בס"ד ואין כאן מקומו: שם רבא דעמא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא. נראה שפירושו שאמר אף שהוא נשיא בעמיו ואפ"ה הוא מנהיג את הדור ומשמשם. כמ"ש עבדות נתתי לכם. וכ"ש במרביצי תורה שנאמר בהן ויט שכמו לסבול וגו' שמקבל עליו עול תלמידים ללמדם ולהבינם ולהדריכם. והיינו דאמרי כי אתא ממתיבתא דאע"ג דהוא רבא דעמיה אפ"ה הוא מדברנא דאומתיה. ודמו דבר זה לבוצינא דנהורא דהיינו אור הנר דאף שיתרון האור מן החשך. מ"מ האור משמש את החשך ומאיר לו. ומה שאמרו בריך מיתייך לשלם עיין פירש"י. אבל הריטב"א פירש שברכו להש"י שהביאו לשלם לפ"ז היה צריך לגרוס מייתיך לשלם בשני יו"דין קודם התי"ו: שם אמרו עליו על ר"י וכו' ר' שמואל בר' יצחק מרקד אתלת פירש"י שלשה בדין וידוע דג' בדין של הדס מרמזין לג' אבות והיה כוונת ר' יהודה בר' אלעי להמשיך עליה חוט של חסד מבחינת אברהם ולכך אמר כלה נאה וחסודה ור' שמואל היה כוונתו להמשיך עליה מבחינת ג' אבות. ואפשר דירמוז בזה מ"ש בזוהר בפסוק וה' הולך לפניהם בעמוד ענן בחינת אברהם ועמוד אש בחינת יצחק ע"ש וכיון דאיהו כלל ימינא ושמאלה כחדא לכך זכה לעמודא דנורא: שם גמרא אי דמיין עלייכי ככשורא וכו'. יש לומר ע"ד שאמרו לקמן בדף פ"ו ואגביה מיניה ככשורא לצלמא משום שדרך הוא לצייר את הקורה והמסתכל בציורו אינו מתבונן אל תוכו כי אם על הציור שעליו הכא נמי קי"ל דמותר להסתכל בתכשיטי כלה אבל לא בה עצמה כדאיתא בש"ע וזהו שאמר אי דמיין עלייכי ככשורא שלא תסתכלו בה אלא בתכשיטין שעליה שריא. וק"ל: שם וזה וזה לפני מלך. לכאורה הוי סגיא למיתני מעבירין את הכלה לפני המלך וכ"ש מת. וצ"ל דאפילו אי איכא תרוייהו מת וכלה כבוד המלך דוחה שניהם. ולכאורה נראה דאם המלך מוחל על כבודו יש לומר דלענין מת עדיף טפי לפמ"ש התוס' בסוטה דף מ"א דהא דלא משני הכא דמצוה שאני. משום דהכלה עצמה חייבת יותר בכבודו שהרי אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. וזה לא שייך גבי מת דנעשה חפשי מן המצות אבל מלשון התוס' הכא משמע דדוקא לחלוק כבוד לתורה שרי למחול וק"ל: ונראה עוד דיש לומר דכבוד תורה עדיף טפי מכבוד כלה כגון במת ת"ח אע"ג דכבר עסוקין במצות כלה ופטורין מהלוית המת. מ"מ כבוד תורה עדיף ומעבירין הכלה מלפניו כדאיתא ברפ"ק דמגילה דכבוד תורה עדיף אפילו מעבודה. ואפילו במלך יש לומר דעדיף כבוד ת"ח כשמת. ולא דמי להא דאמרינן בסוטה שם דמלך יושב וקורא אע"ג דהוי כבוד תורה דכבוד ת"ח עדיף מכבוד תורה עצמה כדאיתא במכות כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי ת"ח. וראיה מהא דאמרינן במכות דף ט"ו בדוד לאחר שמת עירא היאירי היה לומד על גבי קרקע. ואע"ג דכשת"ח חי אין למלך לכבדו בפרהסיא כדאיתא לקמן סוף פרק הנושא והיינו כמ"ש תוס' בסוטה ולא אימתך עליו. אבל כשמת לא שייך זה כנ"ל. שם פרשת דרכים הוי. משמע דבכה"ג רשאי למחול על כבודו אבל אם רוצה יכול לילך בתחלה על דרך שהכלה כבר הולכת עליה אע"פ שהוא יכול לילך על דרך אחר. וכן בכלה כה"ג יכולה לילך בתחלה על דרך שמוליכין בו את המת אע"פ שהיא יכולה לילך דרך אחר והמת ע"כ נדחה מן הדרך. ואין לתמוה דהא קי"ל בכל עשה שדוחה לא תעשה דהיכא דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה. מ"מ הכא לא מיקרי דחויה. תדע דהא אמרינן לקמן דף מ' גבי אונס דלא דחי משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. א"כ ה"נ אמאי דחי להעביר את המת לפני הכלה הא אי איהי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. דנראה פשוט דכלה יכולה למחול על כבודה דלא מצינו דאין כבודו מחול אלא במלך אבל גבי נשיא ורבו מהני מחילה. ואמרינן נמי לקמן דף מ"ח האומר אל יספדוני שומעין לו ואפילו נימא דכלה שאני משום פגם משפחה כדאיתא לקמן דף מ"א גבי בושת ופגם. מ"מ קשה ממלך עצמו דאמרינן בסוטה שם דמלך יכול למחול על כבודו משום כבוד התורה ולא אמרינן דכיון דמצי מחיל צריך למחול אלא ע"כ דאין זה דחויה כלל כיון דכבודו עדיף. א"כ יש לומר דהוא הדין בפרשת דרכים אינו מחויב לסלק מן הדרך וצ"ע: רש"י ד"ה מעבירין וכו' כשכלה יוצאה מבית אביה. נראה דכוונתו דהא דנקט כלה ולא נקט מלפני החתן דבשלמא לעיל גבי מרקדין דרך הוא לרקד לפני הכלה ולשבחה כדי לחבבה על בעלה. לכך פירש דהדרך הוא כן שמוליכין את הכלה מבית אביה וזהו עיקר הכנסת כלה. אבל אין לומר דדוקא כבוד כלה קודם ולא כבוד חתן ולדמות להא דאמרינן בפרק מציאת האשה דנשואי יתומה מקופה של צדקה קודם לנשואי יתום משום שבושתה מרובה. דאין ראיה מזה לענין כבוד דהא כתב הרמב"ם והביאו הריטב"א שהמלך קודם להכלה להתפרנס מקופה של צדקה אלמא לענין בזיון שאני: תוס' ד"ה מלך שמחל וכו' אע"ג דלא היה מלך גמור וכו'. כוונתם מהא דקאמר שם בסוטה שנתחייבו כלייה משום שחנפו לו. לכאורה אין מזה ראיה אלא שלא למנותו לכתחילה. וצ"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שם דמדאורייתא היה אסור למנותו דלענין מלך בעינן שיהיה אביו מישראל מדאורייתא מדשנה עליו הכתוב מקרב אחיך והוא ממילא בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי וכיון דקי"ל כרבא דאמר בריש תמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ אין לו דין מלך. ויש קצת ראיה לדבר מריש ב"ב דף ד' גבי הורדוס אמר ליה האי לאו מלך הוא אמר ליה ולהוי עשיר בעלמא משמע שהסכים בבא בן בוטא שאין לו דין מלך. ונראה דאביי נמי מודה בזה דאף דס"ל אי עביד מהני מ"מ לענין אימתו עליך מודה כיון דעשה דשום תשים עליך שיהיה אימתו עליך לא כתיב אלא גבי אחיך. מיהו תירוצם דחוק דנהי שנהגו בו כבוד מ"מ לא שייך בזה דין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דזה דוקא במלך גמור. ולפירש"י שם דמדאורייתא לא בעינן אביו מישראל אתי שפיר טפי וק"ל: תוס' ד"ה מבטלין וכו' ויש לומר דהתם לאו משום ביטול תורה וכו'. הקשה מהר"ם שיף דאכתי הוי ליה למימר משום ביטול תורה משום דכיון דמת מצוה קונה מקומו לא היה מצוה בביטולו. ונראה דלק"מ דהא דמ"מ קונה מקומו היינו דוקא לקברו במקום מציאתו אבל במקום אחר אין לו רשות לקברו אלא או להחזירו למקום מציאתו או לבית הקברות א"כ אי משום ביטול תורה לא שייך לומר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דכל שעת הליכתו היה מחויב לחזור למקום מציאתו דהרי כשהיה קרוב לבית הקברות יותר מלמקום מציאתו אז היה מתבטל יותר אם יחזירהו למקום מציאתו וכבר היה צריך להוליכו לבית הקברות אלא ודאי משום דמת מצוה קונה מקומו ואף בפסיעה אחרונה חייב שהיה לו להחזירו יותר למקום מציאתו ואדרבא מוכח משם דאף דהיה צריך להתבטל יותר מ"מ כבוד המת עדיף שקונה מקומו. ודוחק לומר שהיה הבית הקברות לאחריו ממש דאפילו בפסיעה אחרונה היה מתבטל מלמודו יותר מאלו החזירו למקום מציאתו שהוא דרך הליכתו לרבו. וק"ל: ומה שכתבו בשם הר"י מקורביל משמע דס"ל דשימוש ת"ח עדיף ממת מצוה והוא פלאי דהא מוכיח בספ"ק דמגילה דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש דכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים לא הניחו אותו עזרא. ומכיבוד אב ואם מיעקב ששימש את עבר. וצ"ל לדבריו דגדול ת"ת היינו שימוש ואי ס"ד דדוחה אפילו מת מצוה א"כ לא היה צריך לראיות אלו דאין לך מצוה שנדחית מת מצוה מפניו וכיון שדוחה מ"מ כ"ש שאר מצות ותו דקי"ל בע"ז דף י"ג בהולך ללמוד תורה דמותר לטמא בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא והרי מ"מ דוחה אפילו כהן גדול ונזיר וצע"ג. ונראה דאף הר"י מקורביל מודה דמת מצוה עדיף משימוש ת"ח אלא דכוונתו דהכא כיון דקונה מקומו וליכא אלא תוספת כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות וזה אינו דוחה שימוש אף דהכא מבטלין תלמוד תורה משום תוספת כבוד המת. אבל שימוש גדול מת"ת לענין זה ולא ניחא להר"י מקורביל מה שכתבו בתירוצם הראשון דמת מצוה קונה מקומו וזהו כבודו יותר ואסור להוליכו לבה"ק אלא ודאי דמצוה יותר להוליכו לבית הקברות מפני כבודו ולא היה תקנת יהושע אלא דאין בעל השדה יכול למחות וא"כ היה ראוי לבטל ת"ת מפני תוספת כבוד המת כדהכא אלא משום דשימוש גדול א"צ להוסיף בכבודו אלא לקוברו במקומו כתקנת יהושע. ונראה דס"ל דהא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דאפילו כשהיה סמוך לבית הקברות לא היה לו לבטל מלימודו היינו שהיה יכול לקוברו בדרך בכל מקום שהוא דאין בזה אלא משום תוספת כבוד המת דמה לו למת מקום מציאתו או מקום אחר. משא"כ לתירוצם קמא דלית להו הא דשימוש עדיף וא"כ כיון דמבטלין הכא ת"ת משום תוספת כבוד המת ע"כ הא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה לאו משום ביטול תורה דודאי הוא יותר כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות ממקום אחר שלא נמצא שם ע"כ הוצרכו לומר דכל החיוב היה שהיה לו להחזירו למקום מציאתו שזה יותר כבודו כתקנת יהושע. ודוק: +
מראית העיןמכאן אמרו חכמים לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות. יש לדקדק דהול"ל מכאן אמרו חכמים יהא אדם מעורב עם הבריות ואמאי אמרו דעתו מעורבת. ויראה דהשמיענו שמה שעושה לא יהיה לפנים מפני הרואים ולבו לא כן יחשוב. רק עיקר הדבר דמה שעושה יהיה בכל לב ובכל נפש ולבו שוין ודעתו לעשות נחת רוח לבני אדם וכל מעשיו יהיה לשם שמים באמת ובתמים ולזה אמרו דעתו מעורבת כי דעתו ולבו ומעשיו שוו בשעוריהם: רבי אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרי ליה הכי רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם. צריך להבין אמאי נכתב בתלמוד הקדוש מילי דאמהתא דבי קיסר ואני הדל כתבתי בפתח עינים דמן השמים שמו דברים אלו בפיהם והגם שהם לא כיונו רק פשטי הדברים מ"מ איכא בינייהו מילי שפירי ואמטול הכין עיפינהו וסדרינהו בתלמוד הקדוש ואפשר לומר עוד דרך רמז דאיכא בהני מילי ובודאי הם לא ידעו אלא פשט הפשט. והוא דהגדול בישראל אשר פעולתו אמת וצדק זוכה ליחד אמת וצדק שהם ת"ת ומלכות. וזה רמז רבא דעמיה מדברנא דאומתיה באמת וצדק אז זוכה ליחד מ' עם היסוד ואנו אומרים לשכינה בוצינא דנהורא שהיא מ' בריך מתייך לשלם שהוא היסוד כלומר ברוך יהא מי שהביאך אצל היסוד ויהיה יחוד ע"י הגדול המנהיג ישראל בצד"ק ומשפ"ט: אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס וכו'. אפשר דלרוב קדושתו היה מכוין למעלה ליחד הדודים כי ב"ד גימטריא ו' רמז לקב"ה הד"ס רמז למ' שנקראת הדסה ומרקד לפני הכלה העליונה והיה אומר כלה שהיא מ' נאה נשפעת מן' שערי בינה ומתחברת עם ו' קב"ה וזה רמז נא"ה. וחסודה שממשיך לה חסדים. וכיון דכל נשי ישראל הן אחוזות במ' היה עושה לפני הכלה התחתונה ומחשבתו ודיבורו ומעשהו מכוין למעלה ומשם יושפע שפע לכלה זו וא"ש ההי"ב: אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה. לכאורה יפלא למען דעת איך התיר ר' יונתן התר זה והא אמרו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה וכו'. ועוד יש להרגיש על הש"ס דקאמר ולית הלכתא כוותיה דמשמע דיש סברא והאיכא צדדין לקיימה אך ברוח מבינתם הכריעו חכמי הש"ס דלית הלכתא כוותיה והו"ל לש"ס לומר כלשון שיובן דאין מקום לדבריו כלל: ולית הלכתא כוותיה. כתוב בקצור פסקי הרא"ש אסור להסתכל בפני הכלה ואפילו ביום ראשון עכ"ל ולאו דוקא דאסור אפילו בשעה ראשונה וכמ"ש הרא"ש בפסקיו וכ"כ הטור עצמו (שהוא חיבר קצור פסקי הרא"ש) באה"ע סימן ס"ה וכ"כ באגודה אסור להסתכל בכלה ע"ש וכן פסק מרן בש"ע: +
פתח עיניםכי סמכו רבנן לר' זירא שרו ליה הכי לא כחל וכו' יש להעיר דאמאי שרו לר' זירא כמה דהוו משרו קמי כלתא. ותו דלא שייך כל כך בסמיכה. ואפשר במ"ש פ"ק דסנהדרין דר' זירא הוה מטמר מלמסמכיה דא"ר אלעזר הוי קבל וקיים כיון דשמע להא דא"ר אלעזר אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו על כל עונותיו אמציה ליה אנפשיה. ובירושלמי דבכורים איתא נמי להא דר' זירא ושם נאמר כיון דשמע הדין תניא דתני חכם חתן נשיא גדולה מכפרת קבל עליה. וכבר נודע דלמ"ד ענוה גדולה מכלם והיא עיקר כל המעלות כנודע ומאחר דר' זירא ידו אוחזת בעקב ענוה היא העולה למצוא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם וא"צ ליופי אחר ממדות ושלמיות כי הענוה פנת יקרת וכל המעלות נגררות אחריה וז"ש לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן כי כשיש בו ענוה סגי למצוא חן דדא קני מה חסר. ובכלל ענותנותו דמאי דאמצי נפשיה היינו משום דמוחלין לו על עונותיו וזהו מענותנותו ולרמוז זה כחדא שריי"ן שירת הכלה לרמוז בהאי דאמצי נפשיה היינו שהושוה עצמו לחתן וכלה דמתכפרין ולהכי קביל עליה והכל לפי רוב הענוה כי לא היה צריך לזה דצדיק גמור הוא: רבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא וכו' יש להרגיש דאמאי סדרו זה בתלמוד ומה חכמה יש בזה. ואפשר דבדברי הני אמהתא דקיסר אף שהם לא כיונו האלהים עשה כי שבח יתנו לו לפי כבודו דר' אבהו. והוא כי לפעמים אפי' ריש גרגרותא משמיא אוקמוה כי קרא ה' לפרנס הוא הדב"ר אחד לדור הגם שלא יהיה ראוי לפי חכמתו להיות לראש שעתא קיימא ליה לרעות ביעקב ויהי להם לראש. לא כן רבי אבהו כי מצד חכמתו ראוי לראש והנה צור"ף דהמני"ה רחמנא להנהיג העם וז"ש רבא דעמיה שמצד חכמתו הוא ראש כי ר"ב הוא וזכה להיות מדברנא דאומתיה ולא מצד שהוא מנהיג לחוד היה לראש: אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה יש להרגיש מ"ט לקח בד הדס והריקוד בב"ד יהיה. ואפשר במ"ש פ"ק דמגילה אסתר ירקרקת היתה כהדס וחוט של חסד משוך עליה. והנה בסוגיין כתוב בשיטה מקובצת וז"ל כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה פירוש בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה רש"י מהדורא קמא. פי' לפי' דאפי' שהיא כעורה אפשר בחוט של חסד כדאמרינן גבי אסתר עכ"ל. וידוע דר"י בר אלעאי הוא חסיד וכמ"ש בש"ס דכי קאמר מעשה בחסיד א' היינו ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אלעאי. ואמטו להכי כדי שלא לשקר באומרו כלה נאה וחסודה נטל בד הדס לרמוז להדסה היא אסתר שהיתה ירקרקת כהדס וחוט של חסד משוך עליה וכן הוא שאומר כלה נאה וחסודה רמז דאפשר לחוט של חסד משוך עליה כמ"ש בשיטה מקובצת: מרקיד אתלת וכו' אהניא ליה שוטיתיה וכו' מה שפירש מהרש"א מרקיד אתלת כמו ג' בני אדם והקשה על פירש"י נעלם ממנו ב"ר פ' נ"ט שאמרו מרקד אתלת שבשין ויש איזה שינוי בין סוגיין לב"ר וירוש' פ"ק דפאה ופ' כל צלמים ועמדתי קצת על זה בס' הקטן ראש דוד דף צ"א ע"ד ודף צ"ב. ושם דרך דרש פירשתי הני תלתא דשוטיתיה ואמרי לה שטותיה ואמרי לה שטתיה מאי נפקא מינה ומה טעם כל הסברות הללו ע"ש: +
שערי תורת בבל(יז סע"א) מאבולא ועד סיכרא.—עי' רש"י, ומצינו ג"כ "סיכרא" שם עיר (עי' לקמן ק ע"ב וחולין צד ב). |