עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם. פירוש אפילו הן עצמן, וקא משמע לן דעד נעשה דיין, משחתמו אין מעידין בפניו אותן שנים מפני שהן כנוגעין בעדותן, כדי שלא יבטלו מה שעשו, אבל אחרים מעידין בפניו בין כך ובין כך. ואינו מחוור לי, דלמאי דקס"ד למימר דלמיחזי כשיקרא חיישינן, אי אפשר לומר כך, אלא נראה כמו שפירש רש"י ז"ל: עד שלא חתמו מעידין בפניו אפילו הן עצמו וכל שכן אחרים, משחתמו אין מעידין בפניו לא הן ולא אחרים משום דחתימה קמייתא כשיקרא הות דלאו תלתא הוו ידעי לה. פירוש לפירושו, דבאותה שעה שחתמו יצטרף השלישי עמהם, דהוא לא ידע שזו היא חתימתן, ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן, ומאי דהוה הוה, ואין צירוף למפרע, נמצא שלא היו כאן שלשה ראויים לקיים, ולא היו דיינין אלא עדים, וכן פירש הראב"ד ז"ל.

דלמא לעולם צריכים ושאני הכא דהא מקיימין הגדה בחד. כלומר דבחד מיהת איקיימה תורת הגדה, ואף על גב דלא איקיימא בשאר דייני, מכל מקום כיון דאיכא הגדה בחד מינייהו, ומקיימינן בחד אם לא יגיד, בהכי סגי. והיינו דאיצטריך באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל, כלומר כלל דאלמא אי איקיימא הגדה במקצתה בהכי סגי. ויש שפירשו (רמב"ן) דהכי קאמר שאני הכא דאיקיימא הגדה בחד, כלומר בשביל זה שהיה צריך להעיד לפניו נתקיימה הגדה בכלן שהרי הן עצמן כשהעידו בפני זה אף הן שמעו הגדה בבית דין מפי עצמן. ואם תאמר העדות שהעידו בפני זה השלישי היאך שמה עדות, דעדות בפני שלשה בעינן דאין עדות אלא בבית דין. ויש לומר בשהיה מומחה ויכול לידון דיני ממונו ביחיד ונמצאת הגדתו בפניו כהגדתו בבית דין של שלשה הדיוטות. ואפילו הכי צריכי כולהו למחתם בשטרא ולא סגי באותו יחיד משום דיחיד מומחה אף על פי שרשאי הוא לדון יחידי אין לו נאמנות, ואי חתים איהו לחודיה לא עדיף מעד אחד, הילכך חוזרים כולן ומצטרפין עמו בתורת בית דין וחותמין כולן בשטר, ומיהו לא מסתבר דביחיד מומחה עסקינן, (דאי לא) הוה להו לפרושי בהדיא. ויש לומר דמעידין בפניו בשיושיבו מחבריהן אצלו קאמר. ואחר שהעידו נעשו אלו דיינין עמו. ואם תאמר אם כן למה לי כולי האי ליחתמו אינהו גופייהו ומה להם לאלו לחזור להצטרף ולחתום עמו. יש לומר דהא לא קשיא דדינא קתני ולומר שיכולים לעשות כן. ואי נמי אפשר דאף תקנתא קא משמע לן דשמא אף על פי שיש בכאן חמשה שראויים לדון, רוצה הוא להחתים אלו השלשה ולא האחרים מפני שכתיבתן של אלו ניכרת, ולא יצטרך לקיום אחרת, אי נמי אפשר לומר דהכא בפניו בלבד קאמרי ואפילו הכי חשיבה הגדה בבית דין משום דאילו נעשו דיינים ועדים בבת אחת משום קולא דקיום שטרות שהם דרבנן, וכדאמרינן בפרק קמא דגטין (ה, ב) בפני כמה נותנו לה בפני שנים, קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, והתם שליח נעשה עד ודיין בבת אחת, וכדכתיבנא התם (בד"ה איתמר), והוא הדין הכא שנעשו עדים ודיינים בבת אחת כיון דקיום שטרות דרבנן. הרב מורי ר"ש נ"ר (חידושי וידל קרשקש למסכין).
בירושלמי [ר"ה פ"ג ה"א ע"ש, ועי' ר"ן כאן, וליתב חד וליקום חד ומשני אין עד נעשה דיין].
והא דדייקינן מינה הכא דאין עד נעשה דיין, והתם בדוכתא (ר"ה כה, ב) דייקינן מינה עד נעשה דיין מדמושיבין חד מינייהו אצל חביריהן. אין פירושן בעניין אחד, דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי דמסהדי קמיה, והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין, מדאצטריך להושיב אחרים אצל היחיד ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמן.

הנח לעדות החודש דאורייתא. ונמצא כללו של דבר בדיני נפשות אפילו עד היודע אינו נעשה דיין כרבי עקיבא (ר"ה כו, א), משום דבעינן והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, ובדיני ממונות וכן בעדות החודש דאינון דאורייתא עד היודע נעשה דיין, אבל המעיד אינו נעשה דיין אף על פי שאינו(שאיננו) צריכין עכשיו לעדותו, כגון דאתו אחריני ואסהידו ביה לבתר דאסהיד האי משום דהוה ליה כנוגע בדינו דכיון דאסהיד עביד לאחזוקי דיבוריה, אבל בקיום שטרות דרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין וכדאמרינן נמי בריש פרק קמא דגיטין (ה, ב) גבי בפני כמה נותנו לה דאיפליגי בה רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה, ובעי לאוקמי פלוגתייהו בעד נעשה דיין, ופרכינן והא קיימא לן עד נעשה דיין, והתם עד המעיד הוא דהא צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו. כלומר, השנים מעידין בין אלו השנים או עדים אחרים מן השוק על זה לבטל ערעורו וחותם עמהן, דבשעת חתימתן ראוי היה להצטרף עמהם שכבר הוכשר, אבל אם חתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערער, אף על פי שבאין אפילו עדים מן השוק ובטלו הערער אינו חותם עמהן לפי שכבר נתבטל המושב ובשעה שחתמו לא היה זה ראוי לצירוף, ובשעה שהעידו עליו כבר חתמו השנים ואינו מתועד במושבם. ואקשינן ערער דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ולא מיפסיל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ואפילו לאפוקי ממונא אפומיה, ואי ערער דפגם משפחה כגון עבד וכיוצא בו גלויי מילתא בעלמא הוא, כלומר, וכל שכן דלא מיפסיל דכיון דאיגליא מילתא דלאו פגום היה לא איכפת לן באותו ערער, ואוקימנא בערער דגזלנותא, וכגון דקאמרי הני דעבד תשובה, כלומר, דכולהו מודו דגזל אלא דהשתא הוא דאתי הני תרי לאכשורי ולאסהודי דעביד תשובה, ונתכשר, וכיון שכן השתא הוא דאיכשר בשעת עדותן של אלו, אבל בשעת ישיבתו עם אלו פסול היה, והלכך נבטל המושב לגמרי בשעת הערער, וכן פירש ר"ח ז"ל.
ולפי דרכינו למדנו מתוך פירושו דהיכא דגזדל בניסן והשיב גזלה באייר והעידו עלה בבית דין באלול שעשה תשובה כל העדות שהעיד מאייר ועד אלול בטלין, דלא נכשר אלא מאלול ואילך שהעידו על תשובתו. ואינו מחוור דאטו עדים מכשריה ליה תשובה שמכשירתו וזה שהעידו עליו עדים עכשיו גלויי מילתא בעלמא הוא. ועוד קשיא, למה שפירש ר"ח דתרי ותרי נינהו ואוקי גברא חזקה דכשרות ואפילו לאפוקי ממונא אפומייהו, ואמאי כיון דתרי פסליה ליה נימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, ויש מביאין ראיה לדבריו מיהא דגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, ב) שני כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, דאלמא אף על גב דכל כת וכת פוסל את חבירו אפילו הכי בעדיות דעלמא מפקינן ממונא אפומייהו משום דמוקמינן להו בחזקתייהו, אלמא חזקה דכשרות עדיפא מחזקה דממונא.
והרמב"ן נ"ר דחה, דשאני התם שאין הכחשתן פסול ברור, שאפילו באותה עדות קיימא לן בפרק חזקת (ב"ב לא, א) נהי דאיתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחיש, ולעניין עדות דעלמא דמי לשנים שבאו לישאל בזה אחר זה (להלן כתובות כז, א, בשני שבילין וכו'), אבל שתי כתי עדים שבאין להעיד על אחד ודאי פסלינן ליה אפומייהו דהני דפסלי ליה כי היכי דלא ליפוק ממונא אפומיה. ועוד קשיא עליה דהא תרי ותרי בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא בין למאן דאמר ספיקא דרבנן מרעיה ליה לחזקה לכל מיליה דאורייתא וכדאמרינן בקידושין (סו, א) גבי מעשה דינאי, ורש"י ז"ל פירשה: עד שלא חתמו מעידין עליו אפילו אותן שנים דאכתי לאו נוגעין בעדותן הן כלל, משחתמו אין מעידין עליו הן עצמן לפי שהן כנוגעין בעדותן דגנאי הוא להם כשישבו עם פסול לדין, ופרכינן היכי דמי אי לימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו, כלומר ופסול הוא דלא נפיק ממונא אפומיה ואפילו קודם שחתמו היאך הוא חותם והא פסול הוא, ואי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא היא דלא עבידי דמשקרי ועלייהו סמכינן ואם כן קשיא סופא ואף לאחר שחתמו אמאי אין מעידין עליו וחותם. ופרקינן, לעולם ערער דגזלנותא וקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה, דאין כאן הכחשה כלל, וכיון שכן עד שלא חתמו מעידין עליו וכשר אבל משחתמו אין מעידין עליו דכנוגעין בעדותן הן דלאו גלויי מילתא אלא עדות גמורה היא.
ומה שכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל (ט, א) בתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה, והביא ראיה מדאקשינן לעיל ומגבי ביה תרי ותרי נינהו, דברים מחוורין הן, אף על פי שאין ראייתו מחוורת דהתם לאו בפסול הגוף היא כגון גזלנין או משחקין בקוביא אלא בפסול קורבא כדכתבינן לעיל.

א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר ב' מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפנינו וחותם. תמיהא מלתא דהא ודאי מה שמעידין אינו להכיר בו הכתב דאלו היה חוזר ומכיר בעצמו הא ליתא דעד מפי עד הוא ועוד מדאמרינן בסמוך דלא קיימא הגדה בחד כלומר דחשיבא בב"ד הגדה אלמא מה שמעידין לפנינו אינו אלא כמי שמעידין בב"ד וכיון שכן תקשי לן כי מעידין בפנינו מאי הוה דקיום שטרות בג' ובעינן במותב תלתא כחדא הוינא וליכא למימר דמיירי שהג' גמיר וסביר וראוי לדון יחידי ה"ה דסגי בקיום לפנינו א"כ למה הוצרכו ג' להצטרף עמו ועוד דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר אפילו הדיוטות משמע דמסתמא קאמר בכל שלשה הראוי לקיימו וליכא למימר שיעמדו שנים עמו דא"כ הוה ליה לפרושי כדאמרינן לקמן גבי עדות החודש. והנכון דהכא אפילו בג' והוא הדיוט מיירי דכיון דיש ג' לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים וכאלו מעידים לעצמן ומעידין לג' ודכוותא אשכחן בפ"ק דגיטין גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם למ"ד בפני עדים וכדפי' רש"י התם. ולענין דחכים גמר וסביר אי סגי לקיים שיתקיימו לפניו היה אומר מורי ז"ל דגזירות חכמים הוא דקיום שטרות בג' שלא יהא עד מפי עד וכדאמרינן לקמן בי דינא דרב אשי ולא סגי בשנים ומיהו בסתמא גמיר וסביר ונראין הדברים משחתמו אין מעידין לפניו וחתום פירוש דהא כי חתמו השנים לא הוי במותב תלתא והוה ליה שקרא ממש:

והאמר רב פפי משמיה דרבא וכו' ואע"כ דליתא לדרב פפי דהא אדחי לקמן בפרק הכותב וכן בפרק כל הגט גבי כותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידחי' ליה לגמרי ואפילו לכתחלה לא חייישינן ליה הכא לא פרכינן לרב מיניה אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג אדרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי הא דרב עלה דרבא מיהת וזה ברור ודכוותא בתלמודא ויש דוחין דלא מדחי דרב פפא אלא בדעביד ואחרים אומרים דלא אדחי' אלא בדבר שאין מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן ליה לכתחלה וליתא דכיון דתלמודא קאמר וליתא משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפ' הכותב לכתחלה משמע ומלתא דבי דינא ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי ואע"ג דאיכא מילי דחיישינן למחזי כשיקרא כי האי דאמרינן בפרק מרובה גבי אורכתא ובהני בפרק גט פשוט גבי שטרא אקנייתא הא פרישנא בדוכתא התם דאיכ' בחתימה מחזי כשיקרא אבל כל היכא דכתיבה הוא לא חיישינן ליה כשיקרא:

ש"מ עד נעשה דיין אפילו עד שהעיד נעשה דיין ע"פ עדותן וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת ידי העדים צריכין להעיד בפניהם והכי פירושו ולא סגי שיעידו בפניהם השנים ותימא דמאי קמ"ל דהא פשיטא כיון דקי"ל דקיום שטרות בג'. וי"ל דשורת הדין הוא דקיום שטרות יהא סגי בשנים שיש בו תורת עדות כיון שאין משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם מידי דהוה אפרוזבלי וגיטי דבעי רק שנים והא דאצטריך ג' בקיום היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד וכיון דכן הוא אמינא דכיון דישוב השלישי ביניהם בהכי סגי ואע"פ שלא שמע עדות המקיימין קמ"ל דצריך:

ודיינים המכירים חתימת ידי עדים וכו' דלמא צריכין פירוש בהגדה בעינן ושאני הכא דמקיימין הגדה בחד וא"ת והא בקידוש החודש לא בעינן הגדה שאם ראו בפני ב"ד א"צ להעיד בפניהם. ויש לומר דשאני התם דאמר רחמנא כזה ראה וקדש וכדאיתא התם וכן פרש"י ז"ל התם וא"ת מהיכי תיתי לן דניבעי הגדה בעדים ולא נימא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וי"ל דכיון דכתב קרא ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכו' אנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינים לפני ה' אלו הדיינים וקי"ל דעדים בעמידה ודיינים בישיבה דלמא גזרת הכתוב הוא דבעינן קרא כדכתיב ראוהו ג' והן ב"ד סומכי' הרואים לקדש החודש יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל יחיד ודכוותה אוקמ' כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום הן עצמן מקדשין אותו שאין שמיעה גדולה מראיה שאין יחיד נאמן על ידי עצמו פירוש דגזירת הכתוב דקידוש החודש בעי ג' כמשה ואהרן כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד:

ואי איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשה פירש"י ז"ל ואם איתא שהעד נעשה דיין למה האחד לומר מקודש הם עצמם יקדשו אחר שהעיד בפנינו ויש עוד לפרש דאפילו תימא שהם עצמם חוזרים ומקדשים אותו הכא קשיא לן למה הוצרכו לעמוד ולהעיד ליתבו בדוכתייהו ולקדשו ע"פ ראייתם דאע"פ שראו בלילה בשעה שאין ראוי לדין אלא לעדות ולא גריעה מעד שהעיד ממש בב"ד שהוא נעשה דיין אלא ודאי ש"מ דאפילו מי שנזדמן להעיד שאינו נעשה דיין וכ"ש עד שהעיד ויש מקשין דמהא מתני' גופיה דייקינן דמוכח דעד נעשה דיין מדקתני שהשלישי נעשה דיין ואלו הכא דייקינן שאין העד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן שאין העד נעשה דיין על פי עדותו והתם דייקינן עד היודע כיון שאין צריכין לעדותו נעשה דיין עם חביריו וכדפרשינן בדוכתא בס"ד:

ושאני הכא דקיום שטרות מדרבנן וכן הלכתא דבעלמא אין עד נעשה דיין ותלתא גוונא איכא עד שהעיד ועד שרואה ודיין וכך דינם בקיום שטרות אפילו עד שהעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפילו דיין הרואה אין נעשה דיין דהלכה כר"ע כדתנן בסנהדרין סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתם נעשו עדים ומקצתם נעשו דיינים דברי ר' טרפון ר"ע אומר כולם עדים הם ואין נעשה דיין ופריש טעמא דר"ע דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת וכיון דחזו לקטלא נפשא תו לא חזו לזכותא ולפום האי טעמא אפילו ראו ביום אין דנין אותם אפילו ע"פ אחרים ואע"ג דרישא אוקמא כשראו בלילה אבל ראוהו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם וכדאיתא בפרק החובל ההיא לר' טרפון הוא אבל לר"ע פליג אפילו ראוהו ביום והלכתא כר"ע בדיני ממונות אין עד נעשה דיין אחר שהעיד ואפי' ע"י אחרים אבל עד הרואה אעפ"י שנזדמן להעיד נעשה דיין ע"פ עצמו כדמוכח בפרק יש נוחלין בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה שכותבין ואין נעשין דיינים אבל ע"פ אחרים נעשים דיינים ודיין שהוא רואה ולא נזדמן להעיד אלא שראה ביום בהא (ליכא) [איכא] פלוגתא בין רבנן ז"ל אם נעשה דיין ע"פ ידיעתם וראייתם כי בעי הגדה דאחרים דאיכא דאמרי הגדה בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וכדדחי רב אשי הכא במשמע דשאני הכא דמקיימי הגדה בחד בר מעדות החודש דרחמנא אמר כזה ראה וקדש אבל דעת ר' ז"ל דהא דרב אשי דחיה בעלמא דלא בעינן קרא כדכתיב ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום שאם רצו יכתבו ורצו נעשו דיינים ועוד כי הא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' דלר' טרפון מוקמינן בפרק החובל כשראו בלילה אבל ראו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם ואע"ג דלית הלכתא כוותיה בדיני נפשות משום דבעינן עדה דשופטת ועדה מצלת אבל בדיני ממונות הלכת' כוותיה ויש (שוחין) [דוחין] דההיא דג' שנכנסו לבקר את החולה הוא שצוה בעל דבר לפניהם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וההוא דסנהדרין האיכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע חבירו קמיה דרב יהודא ואמר הא אנא הא דר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ואמרינן מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזקתיך למימרא דעד נעשה דיין והא תנא בסנהדרין כל מקצתם נעשין עדים הא כו להו דיינים לא מפרקינן דרישא כשראוהו בלילה דאי אפשר הא אנא דסבירא ליה כר' יוסי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי ולעולם עדים דנין אותו וכן דעת הרב ר' אברהם אב ב"ד ונראין דבריו ז"ל דודאי כי אמר בפרק החובל ואי בעי' אימא לרווחא דמלתא אמרינן לה למימרא דההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי וכדדחי ליה רב אשי גופא לההיא דלעיל אבל קושטא דמלתא היא כהתם והכא הלכתא היא דבההיא דפריך בתלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה:

ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם עד שלא חתמו מעידים בפנינו וחותם פירוש רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חבירו עמהם ואין כאן נגיעת העדות אבל כשחתמו אין שנים מעידין עליו להכשיר דנוגעין בעדותן הם שרוצים להכשירו כדי שלא יאמרו עליהם גנאי שיצטרפו הב"ד עם אדם פסול ודוקא הם עצמם אין מעידין עליו אבל אחרים מעידין עליו ופרכינן ערעור דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי ננהו פי' אבל תרי ותרי ספק הוא ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים היאך חותם והא ספק הוא ופסול הוא ואלא ערעור דפגם משפחה שמעידין עליו שהוא עבד גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו יעידו עליו ואין זה עדות גמור כי סוף שנתברר עניניו מאליו ואין עדותו [מועלת]:

שטר הבא לפני בית דין לקיימו אם היו הדיינין שהם שלשה מכירין חתימת העדים אין צריך שיבאו אחרים ויעידו בפניהם על חתימתם אלא הם מקיימין על פי הכרתם אע"פ שאין כאן הגדת עדים כלל וכותבין בלשון הקיום אנחנא בי דינא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא ומדאשתמודעינא חתמות ידא דפלוני ופלוני סהדי דהיא היא אשרנוה וקיימנוה כדחזי ואם אין הדיינין מכירין חתימת העדים ר"ל שאין אחד מהם מכירן צריך שיבואו עדים ויעידו לפני שלשתם על חתימת העדים שהיא היא ולא דיים שיעידו בפני השנים ויחתום השלישי על סמך שהעידו בפני השנים אפילו שמע הוא כשהעידו בפני השנים אלא צריך שיעידו בפני שלשתם ויחתמו על פי עדותם וכותבין בלשון הקיום ומדאתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתמות ידיהו דפלוני ופלוני סהדי דהיא היא אשרנוה וקיימנוה כדחזי ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאין צריך שיעידו בפני שלשתם כאחד אלא אף בפני כל אחד ואחד זה שלא בפני זה שהרי שנים המכירים מעידים לפני השלישי על הדרך שאנו מבארים עכשו:

היו שנים מכירים חתימת ידי העדים והשלישי אינו מכירן מעידין השנים לפני השלישי ואחר כך חותמין השנים מצד הכרתם והשלישי מצד עדותן של השנים ולשון הקיום בזה לדעת גדולי הרבנים נעשה השלישי טפל עם השנים וחותם בלשון ומדאישתמודענא ומכל מקום בנימוקי הגאונים מצאתי בלשון קיום זה ומדאישתמודענא אנן פלוני ופלוני דייני חתמות ידא דסהדי היא היא ואסהידנא קמיה דפלוני דיינא חברין עלה דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי נמצאת למד שאע"פ שהשנים העידו לפני השלישי ונמצא שהם עדים נעשים הם דיינים ולמדת שהעד נעשה דיין אף כשהעיד עליו ומכל מקום בדיני נפשות כל שראה את הענין אע"פ שלא העיד עליו אינו נעשה דיין עליה והתבאר הטעם בסנהדרין דמדחזו ליה דקטל תו לא חזו ליה זכותא ויש לך אחרת שהיא ממוצעת בין שתי אלו שאלו לא העיד על הדבר אע"פ שראהו נעשה דיין הא כל שהעיד מיהא אינו נעשה דיין והוא עדות החדש כמו שאמרו ראוהו שלשה והם בית דין והיתה ראייתם בלילה שלא היו יכולים לקדש באותה שעה ונמצא שאי אפשר להם לקדש עד למחר ובעדות יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקדש מקדש אלמא שאלו היו מעידין אין יכולין להיות דיינין הא כל שלא העידו אע"פ שראו מעידין ונמצא שזו של דיני נפשות אין עד נעשה בו דיין בשום פנים וזו של קיום שטרות עד נעשה בה דיין על כל פנים וזו של עדות החדש כשאתה מעריכה אצל זו של דיני נפשות אתה אומר בה שעד נעשה דיין שהרי אע"פ שראה את הענין נעשה דיין עליה הואיל ולא העיד מה שאין כן בדיני נפשות וכשאתה מעריכה אצל זו של קיום שטרות אתה אומר בה שאין עד נעשה דיין שהרי כל שהעידו אין נעשין בה דיינין מה שאין כן בקיום שטרות ומתוך כך כשהקשו ממנה על זו של קיום שטרות קראוה אין עד נעשה דיין וכמו שהקשו ועד נעשה דיין איתיביה ראוהו שלשה וכו' וכשהקשו ממנה על אותה של דיני נפשות קראוה עד נעשה דיין וכמו שהקשו עליה שם ואין עד נעשה דיין והא תנן ראוה שלשה וכו' והדברים מתישבים וכבר ביארנום בהרבה מקומות בחבור זה:

זה שכתבנו שהשנים מעידין לפני השלישי וחותם אין צריך שיעידו קודם שיכתבו לשון הקיום אלא אם רצו כותבין תחלה לשון הקיום ואחר כך מעידין לפניו קודם שיחתומו ואף כשאין הדיינין מכירין החתימה וסומכין לקיימה על פי הכרת עדים אחרים רשאין לכתוב הלשון קודם שיעידו ואע"פ שהם כותבין ומדאתו לקדמנא וכו' ואסהידו וכו' ועדיין לא באו ולא העידו ומיחזי כשיקרא מכל מקום למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכמו שאמרו בפרק הכותב דף פ"ה ע"א ההיא איתתא דאיחייבא שבועה ואמרה כתובו השתא זכותא דילי דלכי מישתבענא ליתבו לי ואמר רב ביבי כתובו לה והקשו והא אמר רב פפא אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו דייני חתמות ידא דסהדי פסולה משום דמיחזי כשיקרא והשיבו ליתה לדרב פפא דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר ואף רבנן לא פליגי עליה אלא בגט דבעינן לשמה אבל בשאר שטרות לא דהא אמ"ר יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו טעמא דנמחל שיעבודו הא למיחזי כשיקרא לא חיישינן ומכל מקום צריך שיעידו לפניו קודם שיחתמו השנים ומשיחתמו השנים אין מעידין לפניו לחתום עמהם ויש מפרשים הטעם שאלו הם חותמים קודם שיתברר הקיום לשלישי הרי השלישי בשעת חתימתם כמי שאינו ואין זה במותב תלתא ושמא תאמר והלא אמרו למיחזי כשיקרא לא חיישינן לא נאמר לדעתם אלא לכתיבת טופס הענין שאע"פ שכשהם כותבין לא נעשה אין בכך כלום אבל לחתום ודאי אין לעדים או לדיינין לחתום אלא על ענין ברור ומה שאמרו בפרק הכותב כתובו לה הם מפרשים אותה בכתיבה לחודה ואף בנמחל שעבודו שדקדקו בה הא למיחזי כשיקרא לא חיישינן הם מפרשים בה שחתימתם מכל מקום על מעשה ברור היתה ועל הלואה ראשונה והרי זה ככתיבה לבד הואיל והחתימה כדין היתה וכן יש מפרשים ענינים אלו בהרבה סברות שאין להם טעם ועיקר הדברים שכל מקום שאמרו למיחזי כשיקרא לא חיישינן אף בחתימה וזו של פרק הכותב כתובו וחתומו לה קאמר וכן נמחל שיעבודו בשטר של עידי חתימה נאמרה אלא שכשאמרו למיחזי כשיקרא לא חיישינן דוקא בדבר שכשיודע להם מה שחתמו תהא החתימה אמת אבל זו שבכאן כל שחתמו השנים על לשון כמותב תלתא וכו' לעולם הוא שקר גמור שמכל מקום בשעה שחתמו השנים לא היו במותב תלתא לבירור הקיום אבל בכתיבת טופס הקיום כשיחתמו תהא החתימה אמת והוא שאמרו כי קיימיתו בחיני כתובו בחיני ואע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי משום דמיחזי כשיקרא וכן אמרו בבבא קמא דף ע' ע"א לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה שהרי בשני אלו לעולם הוא שקר גמור:

כל מה שכתבנו בשנים המכירין ואחד שאינו מכיר שמשחתמו אין השנים מעידין לפניו לחתום עמהם כך הדין בעצמו שאם באו אחרים ומעידים לפניו שאינו חותם ואין בזו חלוק כלל בין שיעידו השנים שבדיינין ובין שיעידו אחרים ולא הוצרכנו לכתבה אלא שראינו במקצת חבורים מחלקים ביניהם ומבלבלים את השמועה בפירושים וסברות שאין בהם שרש כלל:

זה שכתבנו בקיום שטרות שהוא מדרבנן פירושו שמן הדין לא היה לנו לחוש לזיוף שדבר שאינו מצוי אין לחוש בו והעדים שנחתמה עדותן אף בלא קיום כמי שנחקרה עדותם דמי מן הדין כמו שכתבנו למעלה ומכל מקום דוקא בשאין שם ערער הא כל שיש שם ערער ודאי צריך לברר מן התורה ויש מפרשים שאף בערער אינה אלא מדברי סופרים:

עדי הקיום ודייני הקיום צריך שלא יהיו קרובים לא ללוה ולא למלוה או לערב וכן שלא יהו קרובים זה לזה לא עד לעד ולא דיין לדיין ולא עד לדיין שהרי אפשר להיות הזמה בעדי הקיום כגון שאמרו ביום פלוני ראינוהו שחתם בפנינו אבל אפשר להיות קרובים לעדי השטר הן עדי הקיום הן דייני הקיום וכמו שאמרו נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וכו' ואע"פ שאין זו ראיה אלא לעדים הוא הדין לדיינין ואין לחלק ביניהם בזו והטעם שעדי השטר אין בהם הזמה שאפשר שאיחרוה וכתבוה ואין הזמה לשלם ממון אלא בעדות על פה כמו שביארנו במקומו ויש מפרשין בדיעבד ומפני שקיום שטרות דרבנן ואין זה כלום:

שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא מי שאותו שטר מתקיים כנגדו ערער על אחד מהם לפסלו לומר שהוא גזלן והביא על זה שני עדים ואין עדים להכשירו אלא שני חביריו שמעידין עליו שעשה תשובה עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם אבל משחתמו עמו אין מעידין עליו שכעין נוגעין בדבר הם על שגנאי הוא להם להצטרף עם הפסולים והרי השטר פסול ואין לו תקנה אלא בקיום אחר ומכל מקום כל שעדות חבריו הוא שאינו גזלן אף בשלא חתמו אין עדותם כלום שהרי תרי ותרי נינהו והוה ליה ספק פסול ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע"ג דהוה לן למימר אוקי גברא אחזקיה הרי מכל מקום חזקה כנגד חזקה היא ואין מגבין בה ויש מפרשים שחזקת ממון עדיפא מחזקת הגוף בכל שהוא בריא ובריא וכל שכן בזו שכל שאתה מכשירו אתה פוסל את העדים הבאים לפסלו ואע"פ שלענין עדות כשירים וכמו שאמרו ב"ב דף ל"א ע"ב זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כמו שביארנו במקומו ומכל מקום אתה אומר עליהם ששקר העידו הא כל שאין שם חזקת ממון היינו אומרים אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה וכמו שאמרו למטה אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה וכגון דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ואע"פ שמעידין על עיקר לידתו שהיה בן גרושה וחלוצה ומה שאמרו במסכת קדושין דף ס"ו ע"א דאתו בתרי ואמרו אישתבאי וכו' מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אישתבאי סמוך אהני וכו' אלמא כל שמעידין על עיקר לידתו שהיא בפסלות אין אומרין אוקי גברא אחזקיה חלוק יש בין תרומה ליוחסין שזו שמעמידין אותה בחזקת כשרות דוקא לתרומה אבל ליוחסין כגון זו של קדושין שבאו לפסלו מעבודה והקרבת קרבנות לא וכן כתבוה גדולי הדורות והוא עיקר אלא שבקצת חבורין חולקין בה בקצת דברים ולמדת מכל מקום בשמועה זו שכל שהעידו חביריו או אפילו אחרים שאינו גזלן אינו כלום ואם היו באים לפסלו בפגם משפחה כלומר שהוא גר או משוחרר שפסולין אף בעדות ממון כל שאין אמו של גר מישראל אף משחתמו מעידין עליו מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ובדבר המתברר אין בו חשש שקרות הא אין לך לחלק בין חתמו ללא חתמו אלא בשחביריו מעידין שעשה תשובה ויש למדין מכאן שהגזלן אינו מוכשר אלא משהעידו עליו בתשובה ואילך שאם תאמר משעה שעשה התשובה לפי דבריהם הרי נתגלה למפרע שבשעה שחתם כשר היה ואף משחתמו כן אלא דוקא משעת העדות וכל השטרות שחתם ביני ביני פסולים ומכל מקום אין כאן הכרח שמכל מקום פגם הוא להם כשחתמו עמו עד שלא נתברר ומכל מקום אחרים מעידים עליו אף משחתמו ומוציאין ממון על פי חתימתו וגדולי הפוסקים כתבו בעד שלא חתמו מעידין לפניו וחותם ומשחתמו אין מעידין וכו' טעם אחר שלא מתורת נוגעים בעדות ואין דבריהם נראין לענין פירוש אלא שלענין פסק מיהא אין לנו:

אר"ה א"ר ג' שישבו לקיים את השטר פי' בלא העדאת עדים שיעידו על כת"י לפי שהדיינים עצמם מכירין אותה ב' מהן מכירין חתימת ידי העדים וא' אינו מכיר עד שלא חתמו פי' בהנפק מעידים בפניו וחותם פי' לפני השלישי שזה כת"י החתומים משחתמו אין מעידין בפניו וחותם פירוש (אחר) עד שלא חתמו הן בההיא אשרתא מעידים בפני זה וחותם עמהן וכותבין כך נפק שטרא דנן קדמנא ונתבררנו שהוא חתימות העדים ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי אבל אחר שחתמו אין מעידין בפניו מפני שהן נוגעים בעדותן שנראה שמה שמעידים כך כדי לקיים חתימתן שלא תבטל:

ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין פי' אחר שהעיד ונעשה עד חוזר עוד ונעשה דיין וש"מ דדיינים המכירים חתימת ידי העדים א"צ להעיד בפניהם וש"מ דיינים שאין מכירין חתימות העדים צריכים להעיד בפני כאו"א פי' שאם העידו בפני הב' אין הג' יכול לחתום שהרי כאן הצריכו להעיד בפני הג' ולא יועיל הנה שיעידו בפני ב' והב' יעידו לג' כדאמרינן בשנים מכירין משום דהוי להו עד מפי עד אבל כשמכירין מעצמן אינו עד מפ"ע:

איתבי' רב ספרא לר"א ועד מי נעשה דיין והתנן ראוהו ג' והם ב"ד פי' מסנהדרין שמקדשים את החדש יעמדו ב' ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן ע"י עצמו והתם פרכינן ולא תהא שמיעה גדולה מראייה ומתוקמ' לה כשראוהו בלילה לפיכך אם לא יעידו בבקר על מה יאמרו מקודש אין היחיד ראוי לקדש את החדש דקידוש החדש צריך שלשה והלכך יושיבו ב' דיינים אחרים מחבריהם מיושבי סנהדרין ואלה הב' שראו יעמדו בפניהם והם יקדשוהו ואי איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשו פי' אי איתא דעד שהעיד נעשה דיין מה צריך להושיב מחבריהם אצל היחיד הם שהעידו יצטרפו עמו לקדש אלא לאו ש"מ אין עד שהגיד עדותו כשר להיות דיין והכא היכי אמרינן דמעידים ומסיק הנח לעדות החודש דאורייתא ובדאורייתא אין עד נעשה דיין אבל קיום שטרות דרבנן ובדרבנן עד נעשה דיין פי' מה"ת ליכא למיחש לזיופא אלא בלי קיום יגבה ולכי מתברר דזייף מהדר ליה ורבנן הוא דאצרכי' לקיומי' ועד דלא מקיים לא גבי. עי' דיני עד נעשה דיין בס"פ ששם ביארתי שאם יש עדים רבים שיגמר הדין ע"פ שנים עדים ושלשה דיינים עד שהגיד עדותו נעשה דיין:

אמר ר"פ משמיה דרבא האי אשרתא דדיינא דכתיבא מקמי דנחזי סהדי אחתימות ידיהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא ולית הל' הכי דלקמן בפ' הכותב ובגיטין בפ' כל הגט מתיבי' ליה ואמרינן וליתא לדר"פ:

אמר ר' אבא אר"ה א"ר ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על א' מהן עד שלא חתמו פי' השנים על אשרתא מעידים עליו פי' על זה שהוא כשר וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם פי' כיון שחתמו הן נוגעים בעדות שהם מתכוונים שלא תבטל חתימתן וגם גנאי הוא להם שיאמרו עם הפסול חתמו. וערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו פי' ועד שלא חתמו אמאי מעידין והא אין ערער פחות מב' שאין משגיחים בדברי היחיד וכיון שב' אומרים גזלן הוא ואלו אומרים שלא גזל הו"ל תרי ותרי וכל תו"ת הו"ל ספיקא דאורייתא ובספיקא דאורייתא לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה כדאמרינן לקמן בפירקין וכיון דהאידנא איתוקם בספק גזלן היכי מחתמינין ליה ומפקינן ממונא אפומיה הלכך אע"פ שלא חתמו לא יכלו להכשירו ואי ערעור דפגם משפחה גלוי מילתא בעלמא הוא ואפי' משחתמו מעידים פי' ערעור דפגם משפחה שאלו השנים שבאו לפוסלו לא העידו עליו עדות ברורה אלא העידו שבמשפחתו נטמע שם עבד שהוא פסול לעדות וכל המשפחה הן בחזקת שהוא ספק פסול שמא מזרע אותו עבד נולד ואלה מעידים שזה אינו מן המסופקין דברי לן שמייחוס כשרות הוא בא ואינן מכחישין את העדים אלא מוציאים את זה מספק פסול שלא יהיה מסופק כשאר כל בני המשפחה וזהו גילוי מילתא שיכול להתברר ע"פ אחרים שנבדוק אחריו ויתברר אם נולד מן הכשרים או מן הפסולין ובמילתא דעביד לגלויי לא משקרי אינשי והלכך אע"פ שחתמו והן נוגעים בעדות נאמנים דבאיזה עדות אינן נאמנין בדבר שלא נוכל להתברר על ידי אחרים כ"א על פיהם כדלקמן שמעידין שעשה תשובה שאין מכירין תשובתו אלא הם אבל ייחוס האדם דהוא מילתא דעביד לגלויי ע"פ אחרים אע"פ שהן נוגעים בעדותן נאמנים הם. לעולם ערער דגזלנותא ודקאמרי הני ידעי' ביה דעשה תשובה שהחזיר את הגזילה ואין כאן משום הכחשה הלכך עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם ומשחתמו שהן נוגעים בעדות אין מעידין עליו וחותם עי' בס"ה בערך מ"ר:

אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים כו' עד שלא וכו' אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא. מעיקרא נמי הוה משמע דהיינו טעמא דרב הונא אמר רב. אלא דהוה קס"ד דקסבר רב דמשחתמו מיחזי כשקרא אבל מקמי הכי לא מיחזי כשיקרא. והיינו דקשי' לן מקמי הכי איכא למיחש לשיקר' כדר' ומתרצינן לה דמקמי כתיבה וחתימא קאמר ותמה דהא קיי"ל דליתא כדאית' בהדי' לקמן בפר' הכותב ובמס' גיטין בפר' כל הגט. וכיון דליתא לדרב פפי וקיי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. מינה נמי דליתא לדרב הונא אמר רב ואשכחן להו לכולהו ז"ל דפסקו כוותיה. ואפשר לומר דוודאי טעמא דסוגיין משו' הכי הוא משום דמיחזי כשקרא. מיהו כיון דקיי"ל דליתא לדרב פפי איכא למימר דלאו היינו טעמא דרב הונ' אמר רב אלא היינו טעמא משום דכוין דחתמו עד שלא העידו בפניו. א"כ אשתכח דלאו מותב תלתא כחדא הוי. שהרי בשעה שחתמו לא היה שלישי זה מצטרף עמהן. והיינו דכתבו רבוותא ז"ל לישנ' קמא דרב הונא דדווק' משחתמו ולאו אידך לישנא דקאמר משכתבו וחתמו. ומיהו סוגיין דהכ' נקטו ליה להאי דרב פפי אליבא דרב'. ובפרק המגרש משמע לן בסוגיין דהתם דפליגא דרב'. ולאו דאיתמר בהדי' ואההיא סמכינן. כדאשכחן בהדיא דליתא לדרב פפי:

ש"מ עד נעשה דיין כלו' אחר שהעיד. שהרי שנים אלו המכירין חתימות ידי עדים העידו בפני שלישי שאינו מכיר כמו שפי' רש"י ז"ל. ואעפ"כ מצטרפין לקיים השטר. והכי מוכח בגיטין בפ' ראשון כההיא דאמרי':

וש"מ דיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם דטעמא משום דשלישי זה לא היה מכיר. הוא שהוצרכו אותן שנים אחרי' להעי' בפניו. אבל אם הי' אף אותו שלישי מכיר לא היו צריכין לעדות כלל. אלא מקיימן ע"פ עצמן. וש"מ דיינין שאין מכירין חתימות יד עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. לומר שאע"פ שהשנים יודעין בדבר וכיון דתרי ידעי וודאי הימנותא גבייהו אפ"ה אינו סומך עליהן. אלא א"כ מעידין בפניו בתורת עדות וכ"ת הא מאי למימ' פשיט'. ואפש' דאטעמא דמסקנא סמיך משום דקיום שטרו' דרבנן. מתקיף לה רב אשי בשלמא עד נעשה דיין וכו' דלמא לעולם אימ' לך צריכין ושאני הכא דהא מקיימא הגדה בחד נראה דה"ק דאיקיימא לה תורת הגדה בחד מיהת. והיינו דאמרינן באידך ושאני הכא דלא מיקיימ' הגדה כלל. לומר דליכא הגדה כלל. ואפשר לפרש דהא מיקיימא הגדה בחד דאמטו האי חד מיקיימ' הגדה בכולהו. שהרי שנים אלו מעידין לשלישי זה והרי הן כמעידין לאותו שלישי וכמעידין לעצמן וכיון שהעידו נתקיימא הגדה בכולן. ותמה היאך מתקיימת עדותן בפני שלישי והא שלשה בעינן ואפילו ביחיד מומחה שראוי לדון דיני ממונו' יחידי. נראה שאין קיומו קיום מהא דאמרי' לקמן ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סביר' להו:

אמר ליה רב ספרא לר' אבא ועד נעשה דיין והתנן ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן. אצל היחיד. וכו' עד בדוכתיה וליקדשה. קשיא לן עלה בדוכתא ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. ומפרקינן ליה כשראוהו בלילה. כלומ' דכיון דראוהו בלילה בשע' שאינה ראויה לדין חשיבו להו כעד המעי' ואין עד נעשה דיין אחר שהעי'. ומיהו כי חשיבי להו כעד המעי' דווקא השנים שהן צריכין לעדות דלא סגיא בלאו הכי מה שאין כן בשלישי. ולפיכך השלישי מצטרף עם חבריהם. וי"מ דהיינו טעמא דראוהו בלילה משום דעד הבא לדון על פי ראיתו. א"כ קיימ' לי' ראיתו במקו' קבל' עדו' ואין מקבלין עדו' בליל' לפיכ' אינן יכולין למח' לדון ע"פ ראיתן ואותו הג' אינו דן ע"פ הגד' חביריו ולדברי כולן אם היו ה' שני' מהן נעשין עדי' וג' דיינין כדאמ' ר' טרפון בהחובל מקצתן נעשין עדי' ומקצתן נעשין דיינין ואפי' לר"ע דעד כאן לא פליג ר"ע אלא בדיני נפשות דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת. וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכות'. אבל בדיני ממונות מודה. הכא איתינן למפשט מינה דאין עד נעשה דיין. והתם בהחובל איתינן למפשט מינה דעד נעשה דיין. ולא קשיאן אהדדי דהכא איירינן בעד המעי' שיעשה דיין לאחר שהעיד. והת' איירינן בעד הרואה והיינו דאתינן למיפשט מיני' דנעש' דיין כיון ששלישי זה מצטרף עם שאר חבריהם. שהרי עד הרואה הוא. וקשי' לן הא דאמרינן ואי ס"ד עד נעש' דיין ליתבו בדוכתייהו וניקדשוה. ומאי קושיא שאני הכא דלא מקיימ' הגדה כלל. ואפשר לימר דהכי קאמר. אם אית' דעד נעשה דיין למה מקדשין החדש ע"פ אחרים ולא ע"פ עצמן וכגון שיושיבו אחד מחבריהם אצל שנים מהן ואח"כ מעידין השני' כל אחד מהן בפני שלשה כל אחד ואחד. ואח"כ מקדשין את החדש הם עצמן שראוהו בלא צירו' אחרים שכבר שמעו עדות בדבר ומיהו לישנא לא נהיר דקאמ' וליתבו בדוכתייהו וניקדשוה. אפש' לומר דנקיט ליה האי לישנא סתמא משום דאכתי קשיא ללישנא קמא דלאו דרב אשי נמי קשיא כדאמרן. אי נמי איכ' למימר דשאני הכא גבי קידוש הקדש אם אית' דעד נעשה דיין תו לא צריך דלא בעינן הגדה אלא בדיני ממונו' דבממון הוא דכתיב אם לא יגיד אבל בקידו' החדש לא אמרו אלא כזה ראה וקדש. וכן כתב הרב רבינו שלמה והרב רבינו אברהם אב"ד ז"ל. ובהאי תירוצא נמי מיפרקן לן הא דקאמ' רב אשי בדיינין המכירין חתימות ידי עדי' שצריכין להעיד בפניהן. ולית ליה דלא תהא שמיעה גדולה מראי' דבממון הגדה בעינן ומיהו מחוורת' דמילת' דלית לן לישנא דרב אשי דאמר שאני הכא דלא מקיימ' הגדה כלל דדחייה בעלמ' הוא ולאו הילכתא:

אמר ליה אף לדידי וכו' עד דרבנן ובקיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין ואפילו לאחר שהעיד. וכ"ש דייני קיום שיכולין להיות דיינין על עיקר המלוה ולענין הלכתא ופסקא דשמעת' איכא מאן דאמ' דהילכתא' כלישנא קמא דרב אשי דהא דרב אשי דחיאת' בעלמא נינהו. ואם אית' כלישנא קמא אשתכח דלא בעינן הגדה כלל ואפי' בממון ואתיא כי ההוא לישנא דהחובל דמוקמינן לההיא דתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין כשראוהו בלילה הא ראוהו ביום כולן נעשין דייניןואיכא מאן דאמר אע"ג דקיימ' לן כלישנ' קמא דרב אשי דווקא בקיום שטרות דרבנן אבל בעלמא בעינן הגדה ולא נהיר. דלא שני לן בהא בין קיום שטרו' לשאר דיני ממונות:

אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקר' ערער על אחד מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם. פי' רבינו חננאל ז"ל אין מעידין עליו אפי' אחרים משו' דכי קר' ערער על אחד מהם אחר שחתמו נתבטל מושב שלשתן. והיינו דאמרינן ערער דמאי. אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו. כלומר ולא מיפסלי בהכי דאמרי' אוקי תרי להדי תרי ואוקי גבר' אחזקתיה וכיון שלא יצא זה מעולם מחזקת הכשר גלויי מילת' בעלמא הוא כלומר וכל דכן הוא דלא הוי אלא גלוי מילתא בעלמא. ומהדרי' לעולם ערער דגזלנותא. וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעבד תשובה. כלומ' דלא קא מכחשי אפסול דמסהדי קמאי דלא הואי. אלא דאמרי אנן ידעינן ביה דבתר הכי עבד תשובה. ולפיכך דין הוא שיתבטל מושב שלשתן. ולפי זה נרא' מכאן שאין הכשרו של אדם אחר שנפסל משעה שעוש' תשוב' אלא משעה שהעידו לו בב"ד עלי'. דאי לא תימ' הכי א"כ אכתי מאי אהני לן דהא וודאי כבר עשו תשובה קודם שימנה עמהן ואפש' לידחו' דאפ"ה כיון דהאי פסול' דקא מסהדי עליה קמאי קושט' הוה וקושט' הוא דהו' ליה שעת פסול ומודו עליה אידך נמי. דין הוא שנתבטל מושב שלשתן קמאי עיק':

אבל רבינו שלמה ורבינו אלפסי ז"ל פירשו דטעמא דמשתתמו אין מעידין עליו וחותם משום דכיון דחתמו הוי להו כנוגעין בעדותן. והיינו דאמרי' ערער דמאי אי ערער דגלנותא תרי ותרי הא. כלומר וכיון דכן תרי ותרי מספיק' פסול הוא ואפי' קודם שחתמו נמי אין נאמנין להכשירו דכל תרי ותרי לא מוקמינן ליה לגברא אחזקתיה. אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא. כלומר בהא ודאי כשר הוא דכיון דכולה משפחה קא מסהדי בהא דאזלינן בתר חזקה ובהא אפי' משחתמו ראוי שיהו נאמנין דגילויי מילת' בעלמ' הוא ואמרינן לעולם ערער דגזלנות' וקא אמרי הני אנן ידעינן ביה דעביד תשובה כלומר לאו דקא מכחשי אהדדי דבהא הוי פסול כדאמרן. אלא דקא מודו להו דוודאי איפסיל אלא דעבד תשובה ובהא דינא הוא דמהימני ומיהו משחתמו אין מעידין עליו דהוו להו כנוגעין בעדותן. ואיכא מאן דאמר נמי דה"ה לכל פסולי עדות שהעידו בעודן בפסול ואח"כ הוכשרו לאותה עד' דאין נאמנין עליה חשיבי לה כנוגעין בעדותן כיון שכבר העידו. והביא ראי' הרב ז"ל לפירושו למימרא דכל תרי ותרי לא אמרי אוקי גברא אחזקתיה מהא דאמרינן לעיל אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו. ומאי קושי' נוקמינהו לקמאי אחזקתייהו דלא הוי פסולין ותמהים דבריו דגבי עדים גופייהו לא שייך למימר הכי דמאי חזית דמוקמת להו לקמאי אחזקתייהו דלאו פסולין. אדרבה אוקמינהו להנך בתראי אחזקתייהו דלא מסהדי עדות שקר. ולא אמרי' אוקמי אחזק' אלא כשמעדין על איש אח' אלו אומרי' פסול ואלו או' כש' דאיכ' למימר אוקי הני לבהדי הני ואוקי גברא אחזקתיה. אבל גבי עדים גופייהו ליכא למימ' חזקה דלאידך נמי איכא חזקה ותו דהא פרישנא לעיל דפסולין דאמרינן התם לאו פסול דגזלנות'. אלא לומר קרובי' היו ונתרחקו וכיון שכן בהאי ליכא למימ' חזקה דגברא. כי תימא דטעמיה דרבי' אלפסי ז"ל לאו אפסולין היו אלא אקענים היו. ולא אמרי' אוקמינהו לקאי אחזקתיהו כריש לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול הא נמי לית' דלא אלימ' להו לרבנן האי חזקה במקום עדים ולא במקום מגו ואין אומר בחזקות זו דומה לזו ות דדילמא לא סברי לה רבנן לדרי' לקיש אלא בעדים גדולים שיש לומר עליהן חזקה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו הלוה והמלוה גדולים. אבל כשהן קטנים אין לומר עליהן חזקה דלאו בני דעת נינהו ויש מביאין ראיה לפר"ח ז"ל מהא דאמרי' התם בבבא בתרא שני כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. מ"ט לאו משום דמוקמינן להו לכל חדא וחדא אחזקתייהו. ולית' דהתם לאו היינו טעמא אלא משום דכיון דבאין זה אח' זה אמרי' לאו הני הוא דפסולה. ודכוותה דההיא דאמרי' התם בפסחים לענין טומאה אם באו לישאל שנים בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים. ומיהו כרבינו חננאל ז"ל קיימ' לן דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה והכי מוכח לקמן גבי מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. והא דאמרינן ביבמו' תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ולא אמרי' אוקי אתת' אחזקה. הא אסיקנא התם דמדינא וודאי מוקמינן אלא מדרבנן בלחוד ומשום חומרא דרבנן ומסתברא דדווקא נמי באשת איש:

עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם תמיה מילתא דהא ודאי מה שמעידין בפניו אינו להכיר לו הכתב כאילו הוא חוזר ומכירו בעצמו דהא ליתא חדא דעד מפי עד הוא ועוד מדאמרינן בסמוך דמיקיימא הגדה בחד כלומר דחשיבא הגדה בב"ד אלמא מה שמעידין בפניו אינו אלא כמעיד בפני ב"ד וכיון דכן תקשי לן כי מעידין בפניו מאי הוי דהא קיום שטרות בשלשה ובעי' במותב תלתא כחדא וליכא למימר דמיירי שהשלישי גמיר וסביר וראוי לדון יחידי וה"ה דסגי בקיום לפניו דאם כן למה הוצרכו השלשה להצטרף עמו ועוד דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר אפי' הדיוטות משמע דסתמא קאמר בכל שלשה הראוין לקיימו וליכא למימר שיעמדו שנים עמו דאם כן הוה ליה לפרושי כדאמרינן לקמן גבי עדות החדש. והנכון דהכא אפי' בשלישי והוא הדיוט מיירי וכיון שישבו לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים כאחד וכאלו מעידין לעצמן ומעידין לשלישי ודכותה אשכחן בפ"ק דגיטין גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם למ"ד בפני שנים וכדפרישי' התם ולענין חכם דגמיר וסביר אי סגי לקיום שיתקיים לפניו לבדו היה אומר מורי ז"ל דגזרת חכמים הוא דקיום שטרות בשלשה שלא יהא כעד מפי עד וכדאמרינן לקמן בבי דינא דרבנא אשי דלא סגי בשנים והנהו מסתמא גמירי וסברי הוו ונראין הדברים. הריטב"א ז"ל:
והרמב"ן ז"ל כתב ואני תמה העדות שהעידו בפני אותו שלישי היאך שמה עדות והא צריך שלשה ואין עדות אלא בפני ב"ד וי"ל כשהיה מומחה וראוי לדון יחידי בשאר דיני ממונות או שיושיבו מחבריהם אצלו בשעת עדותם ע"כ:
משחתמו אין מעידין בפניו וחותם דהוו להו נוגעים בעדותם כדי שלא יבטל מעשה שעשו שקיימו את השטר ור"ח ז"ל מפרש שאין כח לקיומם דבשעה שקיימו וחתמו לא היו במותב תלתא שלא היה השלישי ראוי להצטרף עמהם דהא לא הוה ידע בסהדות' דכתב ידן של עדים ולפי' זה משחתמו אין מעידין בפניו אפי' עדים אחרים. שיטה ישנה:
וז"ל הרמב"ן ז"ל עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ע"י אותן הדיינין מעידין בפני אותו שאינו מכיר וחותם כדפרש"י ז"ל וקמ"ל דעד המעיד נעשה דיין שהרי הם חותמין עמו וסוגיא דשמעתא פשוטה היא ולרש"י דטעמא דמשחתמו משום דחתימה קמא בשקרא הוות דלאו תלתא הוו ידעי לה וקשיא לי למאי דמסקי' בפרק הכותב ובפרק כל הגט דלמיחזי כשקרא לא חיישינן ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו מפני שנמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו אבל למיחזי כשקרא שלא נכתב על מלוה זו ונכתב קודם למלוה לא חיישינן ואע"ג דנחתם מעיקרא ונ"ל דהכא גבי אשרת' משחתמו לעולם לא היו במעמד שלשה והם ב"ד דבשעת חתימה אכתי לא ידעי בשעה שקבלו העדות שנים מהם עדים הם לאחר קבלת עדות אינם עושין כלום מפני שחזרו לישב יעשו ב"ד ותתקיים הדבר למפרע אי אפשר אבל בעלמא כותבין וחותמין ורואים מעשה ומוסרים השטר ליד בעליו כדאמ' בההיא אתתא דאתיא לקמי' דרב ביבי לקמן בפרק הכותב והא דאקשי רב אשי ודילמא לעולם אימא לך צריכין ושאני הכא דהא מקיימא הגדה בחד ה"ק לעולם אימא לך שצריך הגדה אבל כאן כיון שהם עצמן העידו בפני אותו השלישי כבר שמעו עדות בפני ב"ד ואילו לא העידו בפני אותו השלישי לא היה נקרא עדות אבל השתא אינהו גופייהו שמעו עדות גמורה בב"ד ונעשים עדים ודיינין. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל משחתמו אין מעידין וחותם פי' דהא כי חתמו השנים לא הוו במותב תלתא והוה ליה שקרא ממש. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל משחתמו אין מעידין בפניו וכו'. פרש"י ז"ל שאלו שחתמו אין מעידין בפני השלישי כדי לקיים עמו החתימה שעשו כבר דהוו להו נוגעים בעדותן שרוצים שלא יאמרו העולם החתימה שעשו פלוני ופלוני פסולה היתה אבל אם באים אחרים מעלמא ומעידין על חתימת העדים בפני השלישי מקיימין את השטר עם החתימה שמתחילה ור"ח ז"ל פירש דמשחתמו אין מעידין בפניו לא אלו ולא אחרים שזאת החתימה שעשו לעולם היא פסולה וצריך שיחתמו בקיום פעם אחרת מפני שאותה חתימה הראשונה בפסול נעשית מתחילה כיון שלא היו כי אם שנים ולעולם אין לה שום תקנה ועיין. עד כאן:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל משחתמו אין מעידין בפניו אותן שנים מפני שהם כנוגעים בעדותן כדי שלא יבטלו מה שעשו אבל אחרים מעידים בפניו בין כך ובין כך ואינו מחוור לי דלמאי דקס"ד למימר דלמחזי כשקרא חיישינן אי אפשר לומר כן אלא נראה כמו שפרש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידין בפניו אפי' הן עצמן וכ"ש אחרים משחתמו אין מעידין בפניו לא הם ולא אחרים משום דחתימה קמייתא כשקרא הוות דלאו תלתא הוו ידעי לה פי' בשעת חתימה לא נצטרף עמהן שהרי לא היה מכיר שזו היא חתימתן של עדים ובשעה שהעידו בפניו כבר נגמרה חתימתן ומאי דהוה הוה דאין צירוף למפרע וכן פי' הראב"ד ז"ל והוא הנכון. ע"כ:

והאמר רב פפי האי אשרת' וכו'. ואע"ג דליתא לדרב פפי והא אידחייא לה לקמן בפרק הכותב [כתובות פה א'] וכן בפרק כל הגט [גיטין כו ב'] גבי הכותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידחיא לה לגמרי ואפי' לכתחילה לא חיישינן ליה הכא לא פרכינן מינה לרב אלא דק"ל דהא דרב פליגא עלה והיכי אפשר דרבא פליג אדרב ופרקינן לה למימרא דלא פליגא הא דרב עליה דרבא מיהת וזה ברור ודכותה בתלמודא טובא ויש דוחין דלא אידחיא דרב פפא אלא בדיעבד ואחרים אומרים דלא אידחיא אלא לענין דבר שאינו מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן לה לכתחילה וליתא דכיון דתלמודא קאמר ליתא דרב פפי משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפרק הכותב לכתחילה הוה ובמילתא דבי דינא ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי ואע"ג דאיכא מילי דחיישינן למיחזי כשקרא כההיא דאמרינן בפרק מרובה [בבא קמא ע א'] גבי אורכתא וכהנהו דפרק גט פשוט [בבא בתרא קעב א'] גבי שטרי אקנייתא הא פרישנא בדוכתה דשאני התם דאיכא בחתימה מיחזי כשקרא אבל כל היכא דבכתיבה הוא לא חיישינן למיחזי כשקרא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל הכא נמי מיחזי כשקרא מעיקרא נמי הוה משמע דהיינו טעמא דרב הונא אמר רב אלא דהוה קס"ד דקסבר רב דמשחתמו מיחזי כשקרא אבל מקמי הכי לא מיחזי כשקרא והיינו דקשיא לן מקמי הכי איכא למיחש לשקרא כדרב ומתרצין לה דמקמי כתיבה וחתימה קאמר ותימה דהא קי"ל דליתא לדר"פ כדאיתא לקמן בפרק הכותב ובמסכת גיטין פ' כל הגט וכיון דליתא לדרב פפי וקי"ל דלמיחזי כשקרא לא חיישינן מינה נמי דליתא לדרב הונא אמר רב ואשכחן לכולהו ז"ל דפסקו כותיה ואפשר לומר דודאי טעמא דסוגיין משום הכי הוא משום דמיחזי כשקרא מיהו כיון דקי"ל דליתא לדרב פפי איכא למימר דלאו היינו טעמא דרב הונא אמר רב אלא היינו טעמא משום דכיון דחתמו עד שלא העידו בפניו א"כ אשתכח דלא במותב תלתא כחדא הוו שהרי בשעה שחתמו לא היה שלישי זה מצטרף עמהן והיינו דכתבו רבוותא ז"ל לישנא קמא דרב הונא דדוקא משחתמו ולא אידך לישנא דקאמר משכתבו וחתמו ומיהו סוגיין דהכא נקיט ליה להא דרב פפי אליבא דרב ובפרק המגרש משמע לן בסוגיין דהתם דפליגא דרב ולא דאיתמר בהדיא וההיא סמכינן כדאשכחן בהדיא דליתא לדרב פפי. עד כאן:
וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן ואע"פ שיש מקומות שחוששין לשיקרא כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי וכגון כתובו בהיני בכי האי חיישינן לשקרא אבל כשאין השקר עומד לעולם כי הכא דאע"פ שכותבין במותב תלתא כחדא הוינא ואינם שלשה מיד כשחותמין כבר הלך לו השקר ולהכי לא חיישינן בכי האי גונא לשקרא. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה וי"ל הכא רב פפי הוא דמתרץ מילתא דרב לטעמיה כלומר לרב פפי לא תליא מלתא בחתימה אלא בכתיבה אבל לאו למימרא דרב כרב פפי ס"ל ואנן נמי לית לן דרב פפי דקי"ל דלא חיישינן למיחזי כשקרא כדמוכח בפרק כל הגט ואי קשיא הא דקי"ל בההיא דנהרדעי דאמרי בפרק מרובה לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי מ"ט משום דמיחזי כשקרא י"ל היינו טעמא משום דלאחר שנשלם המעשה דהיינו לאחר כתיבת אורכתא מיחזי כשקרא דהא הלה כפרו במטלטלי. עוד יש לדחוק אותו לשון ולומר דה"ק לא חלה האורכתא כיון דמחזיא כשקרא והלה כפר במטלטלי והרי הוא כותב אורכתא על דבר שאינו עכשיו שלו דהלה כפר ביה והכל עולה לטעם אחד. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין והאמר רב פפי וכו'. כתוב בתוספות אלא טעמא דמשחתמו דמו לנוגעי' בעדות וכו' ויש להוכיח כן מדלא דקדק תלמודא מדקאמר משחתמו אין מעידין בפניו ש"מ דחיישי' למחזי כשקרא אלא ודאי מדלא דקדק כן הטעם משום נוגעין וי"ל דאין הוכחה מזה דכל אלו שאומר הספר ש"מ אם היה פסול גמור אפילו בדיעבד אבל אם אמר ש"מ חיישינן למיחזי כשקרא זהו דיעבד אבל לכתחלה לא חיישי' למיחזי כשקרא כמו שתירצו התוס'. ע"כ:
ש"מ עד נעשה דיין כלומר אחר שהעיד שהרי שנים אלו המכירין חתימות ידי עדים העידו בפני שלישי שאינו מכיר כמו שפירש רש"י ז"ל ואעפ"כ מצטרפין לקיים השטר והכי מוכח בגיטין בפ"ק בההיא דאמרינן. הרא"ה ז"ל:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ש"מ עד נעשה דיין פי' אפי' עד שהעיד נעשה דיין על פי עדותו. ע"כ:

וש"מ דיינין המכירין וכו'. אין צריכין להעיד בפניהם הקשו בתוס' פשיטא דלא תהיה שמיעה גדולה מראיה ותירצו דאיצטריך סד"א דצריך להעיד בפניהם משום שנראה טפי מעשה ב"ד כשמעידין בפניהם משום דנראה כעד מפי עד כשאין מעידין בפניהם ומטעם זה הוצרכו חכמים שלשה בקיום השטר משום שיהא נראה כמעשה ב"ד ועוד אומר ר"י דס"ד דצריך להעיד בפניהם משום דפעמים אין מכירין אלא ע"י שראו בלילה דליכא למימר לא תהיה שמיעה גדולה מראיה דע"כ צריכין להעיד ביום על מה שראו בלילה ואין לך לומר דשמיעה יכולה להיות בלילה ומעתה מה הפרש יש בין שמיעה לראיה ונחזור לומר לא תהיה שמיעה גדולה יותר מראיה דהא ודאי ליתא דשמיעה אינה יכולה להיות בלילה כדאמרינן בר"ה דחקירת עדים כתחלת דין דמי ותחלת דין אינו אלא ביום כדאמרינן בסנהדרין והלכך ע"כ צריך להעיד ביום על מה שראו בלילה וליכא למימר לא תהיה שמיעה גדולה מראיה וכיון דלפעמים צריכין להעיד הלכך ס"ד דלעולם צריך להעיד בפניהם. וז"ל הרא"ש ז"ל ועוד אומר ר"ת דס"ד דצריך להעיד בפניהם משום דלפעמים מקיימין ע"י ראיית לילה. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה לקמן גבי הא דדחי רב אשי דילמא לעולם צריכין ואם תאמר לא תהא שמיעה גדולה מראיה כדמקשינן במסכת ר"ה גבי יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם וכו'. ומוקמי לה כשראוהו בלילה דלא שייך למימר ראוהו כשהן חתומין דהא מכל מקום על מה שרואין עכשיו מעידין דהיא חתימה שמכירין ומקיימין אותה עכשיו ולא על מה שראו בלילה דמתרצין גבי ראש חדש דהתם על מה שראו בלילה ואינן רואין עכשיו הן מעידין ומקדשין. יש לומר דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא כלומר מהא לא תפשוט אבל ודאי אין שמיעה גדולה מראיה. והראב"ד ז"ל מתרץ דהתם אם ראוהו בשעה הראויה לקדש ודאי היו מקדשין על ראייתם ואין צריך עדות אחרת שהרי מה שמקדשין על הגלוי לכל וכל העולם ראוים לראות עמהם הלבנה שמקדשין על ראייתה אבל הכא שצריכין אנו עדות על חתימה זו שאין שאר בני אדם מכירין אותה צריכין הן לגלות ולהעיד לבני אדם קיומם שחתימה זו חתימת פלוני. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל לקמן והא דס"ל לרב אשי דיינין המכירין חתימת העדים צריכין להעיד בפניהם איכא מאן דקשיא ליה היכי קס"ד הכי והא פשיטא לן התם ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ואיכא למימר דס"ל לרב אשי דשאני דיני ממונות משום דכתיב ביה אם לא יגיד ונשא עונו אלמא בעינן הגדה וס"ל דהיינו הא דתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דבעו הגדה ואיהו לא מוקי לה כשראוהו בלילה ואע"ג דאוקימנא בפ' החובל הכי ההיא אוקמתא דלא כרב אשי והתם נמי לאו משום קושיא ותיובתא הוא דאמרינן הכי ואיתמר בה נמי לישנא אחרינא אי בעית אימא וכו'. כי היכי דתיקום אפילו כשראוהו ביום וכדרב אשי וכן תירץ הראב"ד ז"ל ויפה אמר גם כן פירש שם רש"י ז"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה שגבי עדות החודש לא כתיב אלא כזה ראה וקדש ומיהו אנן לא קי"ל כרב אשי דדחייה בעלמא נינהו ואיהו נמי לא הכי ס"ל אלא ה"ק לעולם אימא לך וכו' ואי מהא לא תשמע מינה ואנן לא דחינן מימרא בגמרא בדילמא כדפסק רבינו הגדול ז"ל ואפשר דכי לא קי"ל כרב אשי הני מילי בקיום שטרות אבל בשאר מילי הגדה בעינן כי ההוא לישנא דאמרינן בפ' החובל ואי בעית אימא וכו' דלא מוקמינן לה כשראוהו בלילה אלא אפי' ראוהו ביום אין עד הרואה נעשה דיין אלא בהגדת אחרים ומיהו מסתברא שלא נשתנה כאן דין קיום שטרות אלא בעד נעשה דיין אבל לא בהגדה מאחר שלא פירשו בגמרא וכן ההוא לישנא דהחובל לאו למימרא דסנהדרין כשראוהו ביום אלא רבי לא חזא מעשה כלל והא אנא ודאי לרבי יוסי הגלילי דס"ל מנה צורי קאמר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל לקמן ושאני הכא דמיקיימא הגדה בחד ואם תאמר והא בעדות החדש לא בעינן הגדה שאם ראוהו ביום שלשה והם ב"ד אין צריכין להעיד בפניהם יש לומר דשאני התם דאמר רחמנא כזה ראה וקדש וכדאיתא התם וכן פרש"י ז"ל שם. ואם תאמר ומהיכא תיתי לן דנבעי הגדה בעדים ולא נימא לא תהא שמיעה גדולה מראיה ויש לומר דכיון דכתיב קרא ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ואמרינן התם ועמדו שני האנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ה' אלו הדיינין וקי"ל דעדים בעמידה ודיינין בישיבה דילמא גזרת הכתוב דבעי קרא כדכתיב. ע"כ:
וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת יד העדים צריכין להעיד בפני כל א' ואחד פי' ולא סגי שיעידו בפני השנים ותימה מאי קמ"ל פשיטא כיון דקיום שטרות בשלשה ויש לומר דשורת הדין דלסגי לקיום שטרות בשנים שישבו בתורת ב"ד כיון שאין בו משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם מידי דהויא אפרוזבול ובטול הוא דסגי בשנים והא דאיצטריך שלשה היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד וכיון דכן הוה אמינא דכל שישב השלישי עמהם בהכי סגי ואעפ"י שלא שמע עדות המקיימין קמ"ל דצריך. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל וש"מ דיינין שאין מעידין וכו'. לומר שאעפ"י שהשנים יודעין בדבר וכיון דתרי ידעי ודאי הימנותא גבייהו אפ"ה אינו סומך עליהן אלא אם כן מעידין בפניו בתורת עדות. ואם תאמר הא מאי למימרא פשיטא ואפשר דאטעמא דמסקנא סמיך משום דקיום שטרות דרבנן. ע"כ:
וכתב הרמ"ה ז"ל מדקאמר צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד ולא קאמר בפני כולן ש"מ דאפילו בפני כל אחד ואחד בפני עצמו שפיר דמי אלא מיהו הני מילי בקיום שטרות דרבנן אבל בשאר עדיות לא הויא קבלה עד דמסהיד סהדא באנפי תלתא דייני כשרין בבת אחת. ע"כ. תלמידי הר"י ז"ל:
ושאני הכא דקא מתקיימא הגדה בחד לעולם לא תדוק הא אם היו שלשתן מכירין חתימת ידי עדים אין צריכין להעיד אלו בפני אלו דודאי צריכין והכא אינן צריכין כיון דקא מיקיימא בחד. שיטה ישנה:
וכתב הרא"ה ז"ל נראה דה"ק דאיקיימא לה תורת הגדה בחד מיהת והיינו דאמרינן באידך ושאני הכא דלא מיקיימא הגדה כלל לימא דליכא הגדה כלל ואפשר לפרש דקא מיקיימא בחד דאמטו האי חד מיקיימא הגדה בכולהו שהרי שנים אלו מעידין לשלישי זה והרי הן כמעידין לאותו שלישי וכמעידין לעצמן וכיון שהעידו נתקיימה הגדה בכולן ותימה האיך מתקיימת עדותן בפני שלישי והא שלשה בעינן ואפילו ביחיד מומחה ראוי לדון דיני ממונות יחידי נראה שאין קיומו קיום מהא דאמרינן לקמן ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל. ויש לומר שיושיבו מחביריהן אצל היחיד. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וז"ל יש מתרצין כשהיה האחד מומחה ונמצאת הגדתם בפניו כהגדה בפני ב"ד של שלשה הדיוטות א"נ כשהושיבו מחבריהן עמו והעידו בפניהם ואחר כך נעשו דיינין עמו ואינו נכון דאי ביחיד מומחה אף הוא נעשה ב"ד ולמה להם להצטרף עמו ועוד האיך מצטרפין וחותמין במותב תלתא כחדא הוינא והם לא היה להם אלא אחד ועוד דסתם ב"ד של שלשה הדיוטות משמע ואלו הוה מיירי בכאן ביחיד מומחה היה להם לפרש. ועוד אדאתקיף עליה רב אשי ואמר שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בחד עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי ולומר שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בב"ד שלם. ועוד דאם איתא דבחד מומחה קאמרינן כשהקשה רב ספרא מראוהו שלשה וכו' וליתבו בדוכתייהו וכו' דאלמא משמע דבעינן הגדה בפניהם ליתא דשאני התם דאין הגדתם בפחות משלשה מומחין כדאיתא בפרק ראוהו ב"ד דאין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואפ"ה אמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך ואם תאמר דלא אותיב רב ספרא מראוהו שלשה אעד מומחה אלא למאי דאמרינן אין צריכין להעיד בפניהם ליתא דהא אוקמוה להא דראוהו שלשה כשראוהו בלילה ומ"ה צריכין להעיד בפניהם משום דהוי קבלת עדות וקבלת עדות אינה אלא ביום וכן פי' בתוספות ועוד כי בפירוש גרסינן בירושלמי ואמאי ליתוב חד וליקיים חד אלמא לא הוה קשיא ליה לרב ספרא אלא היאך היו השנים מעידין בפני האחד ועוד דאמרי' בפ"ק דגיטין בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה ואתו לאוקומי פלוגתייהו בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין כדרבנן ומ"ס שליח נעשה עד ומ"ס לא והא התם כשאינן מומחין מיירי דאי במומחין אפי' ביחידי סגי לע"ע וגם להושיבו מחביריהם אצל היחיד אי אפשר דאם כן מה להם לאלו להצטרף עמהם והכא דינא ותקנתא קתני כלומר אם אין שם אלא שלשה הראויין לדון ואין שם עדים הם עושין כך אלא נראה דה"פ שאני הכא דקא מיקיימא הגדה בחד שעל ידי האחד שמעידין בפניו מתקיימת הגדה בכולן שהן עצמן נעשין עדים ודיינין בבת אחת והרי הם כאלו אחרים היו מעידים בבית דינן ממש והיינו חידושיה דקיום שטרות ושאר עדיות דרבנן עד נעשה דיין והיינו דאמר בגיטין בפני כמה נותנו לה בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין אלמא אפי' בשעת הגדתו נעשה הוא דיין הלכך קי"ל דעד נעשה דיין ושמעינן מהכא דדייני קיום ועדי קיום אינן נפסלין מחמת קורבה שאין לך קורבה גדולה מאדם אצל עצמו ואפ"ה נעשה דיין ע"כ:

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל יחיד. ובדוכתה אוקימנא כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום הם עצמן מקדשין אותו שאין שמיעה גדולה מראיה. שאין היחיד נאמן על ידי עצמו פי' דגזרת הכתוב דקדוש החדש נבעי שלשה סמוכין דמשה ואהרן כתובין בפרשה וכדאיתא בפ' ראוהו ב"ד. הריטב"א ז"ל:
ואם איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה פרש"י ז"ל ואם איתא דעד שמעיד נעשה דיין למה האחרים אומרים מקודש מקודש הם עצמם יקדשוהו עם השלישי אחר שהעידו בפניו ויש עוד לפרש דאפי' תימא שהן עצמן חוזרין ומקדשין אותו קשיא לן הכא דלמה הוצרכו לעמוד ולהעיד ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה על פי ראייתם דאע"ג דראוהו בלילה בשעה שאינה ראוי לדון אלא לעדות לא גריעא מעד שהעיד ממש בב"ד שהוא נעשה דיין אלא ודאי ש"מ דאפילו מי שנזדמן להעיד אינו נעשה דיין וכ"ש עד שהעיד. ויש מקשים דמהא מתני' גופה דייקינן בדוכתא דעד נעשה דיין מדקתני שהשלישי נעשה דיין ואלו הכא דייקינן שאין עד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן שאין עד נעשה דיין עפ"י עדותו והתם דייקינן [שעד היודע כיון שאין צריכין לעדותו] (ש)נעשה דיין על פי חבירו וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל. וכן תירץ הרשב"א ז"ל דאין פירושם שוה דהתם דייקינן דעד היודע נעשה דיין כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי דמסהדי קמיה והכא דייק אין עד המעיד נעשה דיין מדאיצטרכינן להושיב אחרים אצל היחיד ואין השלשה עצמן יושבין במקומן ומקדשין על פי הגדת עצמם. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דתנן יעמדו שנים וכו' אוקימנא בדוכתה כשראוהו בלילה דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין כלומר הוו להו כעדים המעידים ולא כעדים הרואים כיון שראו בשעה שאין ראויה לדון כלל ובתוספות ראיתי משום שראיית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא וקבלת עדות ביום בעינן כדאיתא במסכת ר"ה הלכך צריכין להעיד למחר ולא לדון ע"י עצמן וטעם יפה הוא ובמסכת בבא בתרא יתברר שר"ש דומרוג"י יחלוק שם והא דתנן ויושיבו מחבריהן אצל היחיד דאלמא איהו כשר אע"ג דראה בלילה שאני התם כיון דשלשה הוו תרי מינייהו סהדי ואידך לא הוה סהדא והתם נמי אם היו חמשה שלשה מהם עושין דין למחר דתרי מינייהו הוו סהדי ואינך לאו סהדי נינהו כדר' טרפון דאמר מקצתם נעשין עדים ומקצתם נעשין דיינין ור' עקיבא מודה בדיני ממונות כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד ומש"ה דייקינן למימרא דעד המעיד כשר לדון והתנן וכו' והתם מש"ה לא מקדשי בדוכתייהו על פי הראיה הואיל וחזו בלילה והוו להו תרי מינייהו עדים ואי ס"ד עד המעיד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו וכו' כלומר אחר שהעידו כל אחד בפני שנים יחזרו וישבו ויקדשו כדפרש"י ז"ל דאי לא תימא הכי מאי קושיא דילמא שאני התם דלא מקיימא הגדה כלל וכן הקשו בירושלמי וליתוב חד וליקום חד ומשני אין עד נעשה דיין ואפשר לפרש דאם עד נעשה דיין יקדשוהו ע"פ עצמן דלא בעי רב אשי הגדה אלא בדיני ממונות אבל בעדות החדש לא כדבעינן למכתב קמן והא דדייקינן מהא מתני' דאין עד נעשה דיין והתם דייקינן מינה דעד נעשה דיין לא דמיא דיוקא דהכא לדהתם דהתם דייקי עד הרואה כשר דהא קתני ויושיבו מחביריהן אצל היחיד אעפ"י שנעשה עד שהרי ראה כיון שאין אנו צריכין לעדותו כשר ואקשינן עלה סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש והכא דייקינן אהנהו תרי דעד המעיד נינהו ופסיל לדינא כיון שראוה בלילה ואינן יכולין לדון על פי אותה ראיה והוצרכו להעיד עליה שוב אינן נעשין דיינין אבל היו שם אחרים שיכולין להעיד בפניהם כשרין דהא לאו עדים נינהו כההיא דר' טרפון וכדכתיבנא לעיל וכן נמי ההוא לאו עד הוא כיון שאין אנו צריכין לעדותו דהא איכא תרי אחריני ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל תלתא גווני איכא עד שהעיד ועד הרואה ודיין הרואה וכך דינם דבקיום שטרות אפילו עד שהעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפילו דיין הרואה אינו נעשה דיין דהלכתא כר"ע כדתנן סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין דברי ר"ט ר' עקיבא אומר כולם עדים הם ואין עד נעשה דיין ופרישנא טעמא דרבי עקיבא משום דבעינא עדה שופטת ועדה מצלת וכיון דחזו ליה דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ולפי האי טעמא אפילו ראוהו ביום אין דנין אותו ואפילו על פי אחרים ואע"ג דרישא אוקימנא כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום כולם נעשין דיינין על פי עצמן וכדאיתא בפ' החובל ההיא לר"ט היא אבל רבי עקיבא פליג אפילו כשראוהו ביום והלכתא כרבי עקיבא ובדיני ממונות אין עד שהעיד נעשה דיין אפילו על פי אחרים אבל עד הרואה או שנזדמן להעיד אינו נעשה דיין על פי עצמו כדמוכח בפרק יש נוחלין [בבא בתרא קיג ב'] בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה שכותבין ואין עושין דין אבל על פי אחרים נעשה דיין. ודיין הרואה שלא העיד ולא נזדמן להעיד אלא שראה ביום בהא איכא פלוגתא ביני רבנן אם נעשין דיינין על ידיעתן או ראייתם או בעו הגדה דאחרים דאיכא מאן דאמר דהגדה בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה' וכדדחי רב אשי הכא בשמעתין דשאני הכא דמיקיימא הגדה בחד בר מעדות החדש דרחמנא אמר כזה ראה וקדש אבל דעת ר"י ז"ל דהא דרב אשי דחייה בעלמא היא ובלשון דילמא אמרה ולעולם לא בעינן הגדה אפי' בעלמא דלא בעינן קרא כדכתיב ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום שאם רצו כותבין ואם רצו עושין דין ועוד דההיא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' דלר' טרפון אוקי בפרק החובל [בבא קמא צ ב'] כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום כולם נעשין דיינין על פי עצמן ואע"ג דלית הלכתא כוותיה [בדיני נפשות משום דבעי עדה מצלת אבל בדיני ממונות הלכתא כוותיה] ויש דוחין דההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה שניא היא לפי שצוה בעל דבר בפניהם והודאת בעל דין כהגדת מאה עדים היא וההיא דסנהדרין הא איכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע לחבריה קמיה דרב יהודה ואמר ליה הא אנא והא ר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ואמרינן מאי הא אנא אילימא הא אנא דחזיתיך למימרא דעד נעשה דיין והתניא סנהדרין וכו' מקצתן נעשין עדים הא כולהו דיינים לא ופרקי' דהתם שראוהו בלילה ואי בעית אימא ה"ק הא אנא דסבירא לי כר' יוסי הגלילי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי זלה הב ליה מנה צורי ולעולם על פי אחרים דן אותו. וכן כתב הראב"ד ז"ל ונראין דברי הר"י ז"ל דודאי כי אמרינן בפרק החובל ואי בעית אימא לרווחא דמילתא אמרי לה למימרא דמההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי וכדדחי לה רב אשי גופיה לההיא דלעיל אבל קושטא דמילתא דסוגיין דהתם והכא הלכתא דבהדיא פריך תלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ע"כ:

הנח לעדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מהלכות עדות ה"ד וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידם אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווים ואין דנין בעדות שבשטר דיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהם ולא מכתב ידם. ע"כ:
עוד כתב בפ' ו' מהלכות עדות ה"א וז"ל כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווים אעפ"כ אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפי' שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו ע"כ. משמע דס"ל דה"ק קיום שטרות דמועיל אינו אלא מדרבנן וצ"ע לישנא דתלמודא דהכא. וכתב הרב המעילי ז"ל בפירושיו על ההלכות וז"ל כתב הר"מ בהלכות עדות פ' ו' קיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואף על פי כן אין מקיימין שטרות וכו' ע"כ. נראה מדבריו כי הוא מפרש קיום שטרות שמועיל אינו אלא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מן התורה אפילו בקיום ב"ד לא מהני כלל וצ"ע לפירוש זה מה שאומר בגמרא משום דהוי קיום שטרות דרבנן מקילינן דאפי' בעדים שהעידו נעשו דיינין על הקיום ואפשר לתרץ דהכי מפרשינן קיום שטרות דרבנן שהם תקנו שיועיל משום נעילת דלת ורצו גם כן שאף אחר שהעידו יוכלו להיות דיינים משום נעילת דלת ויש מפרשים בענין אחר ע"כ. ואני בתשובת שאלה הארכתי ליישב הסוגיות לדעת הרב ז"ל ובתירוץ הך סוגיא כתבתי דהכין הוא תירוצא דשמעתא אליביה דהאי טעמא דאין עד נעשה דיין פי' רשב"ם ז"ל דהיינו משום דבעי שיעידו לפני הדיינין דכתיב ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינין הלכך דוקא בעדות החדש דהויא מדאורייתא קאי עליה האי קרא דועמדו והלכך בעינן דליקיים ביה הך קרא אבל בקיום שטרות דמדאורייתא לא מהני כלל לא קאי עליה קרא דועמדו דהא מדאורייתא אין כאן עמידת שני אנשים דלא מהני כלל וליכא עדות בזה כלל וכיון שכן מהי תיתי דנימא ביה שאין עד נעשה דיין אי מדכתיב ועמדו הא לא מיירי ביה קרא וז"ל הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה מהלכות עדות ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות בד"א בדבר שצריך עדים מן התורה וצריך דיינים לדון באותו דבר מן התורה אבל בשל דבריהם וכו' ע"כ משמע קצת כדכתיבנא כך כתבתי בתשובת שאלה ועוד הארכתי ליישב השמועות לשיטת הרב ז"ל:

ועוד משמע לי לתרץ בקוצר דה"ק הנח לעדות החדש וכו'. פירוש דכשהעדות מועיל מדאורייתא הרי כאן עדות ושוב לא יעשה דיין אבל בקיום שטרות דלא מהני העדות אלא מדרבנן ומדאורייתא אין כאן עדות הלכך שפיר יעשה דיין דה"ל כאילו מעולם לא היה עד בדבר כנ"ל. ואתי שפיר לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאריך וקאמר אף לדידי קשיא לי ושאילתיה וכו' דמאי כולי האי דנעלם מעיני הני אמוראי כולהו תירוצא דהך קושיא דהא בקל יש לתרץ דמשום דקיום שטרות דרבנן הקילו דהא מדאורייתא לא הוה צריך מידי ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דהא ודאי צריכא רבה וכדכתבינן לעיל כנ"ל:

וקרא ערעור על א' מהם עד שלא חתמו וכו'. ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו וכו'. פרש"י ז"ל וכי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה אוקי להני גברי אחזקתייהו בחזקת הבתים גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דס"ל דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ועוד אומר ר"ת דאפילו רב חסדא דפליג התם עליה מודה הכא שהם כשרים דהא קאמר בהדי סהדי שקרי למה לי וכיון דחשבינן להו סהדי שקרי ממילא מתכשר האי גברא שהרי אם אחד מאלו שתי כתות הוו מעידות על אדם אחר שהוא פסול לא היו נאמנין אליבא דרב חסדא והשתא ומה התם דאין אדם מכחישן לומר שהוא כשר לא מהמני הכא דאיכא סהדי דמכחישי להו ואומרים שהוא כשר לא כ"ש דלא מהמני. לשון הרא"ש ז"ל:
וכתוב בקונטריסין תרי ותרי נינהו התוס' הקשו דהכא אליבא דרב הונא קיימינן ובקונטריסי הראשון כתבתי דכוונת רש"י ז"ל דאמר לא מתכשר בהכי משום דהוי להו תרי ותרי ספיקא דרבנן כמו שאומר התוס' לקמן ועתה בפעם שניה אומר מורי הרב כי אינו דומה דהכא אית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה אבל לקמן ליכא חזקת כשרות דאדרבה איכא לאוקמה בחזקת אשת איש ומשום דאשה דייקא מרעא לה לחזקת אשת איש אלא אמרינן תרי ותרי הלכך נראה לי דעת רש"י ז"ל הכא שפיר דלא מתכשר בהכי דכיון דהעדים מכחישין זה את זה אתרע חזקתיה. ושוב שמעתי כיון דהכא איירי לפסול השטר דהוה ליה ממונא לא שייך לומר תרי ותרי ספיקא דרבנן דלא אמרו זה אלא באיסורא ולא בממונא. כתוב בתוספות ועוד דלרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי הכא ממילא מתכשר וכו'. וקשה נהי דזה השלישי ממילא מתכשר מכל מקום לרב חסדא היכי קאמר עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם והיאך חותמין הם לקיים זה השטר והרי הם עצמם פסולין לרב חסדא לזה העדות ולכל עדות שבעולם הלכך נראה שדעת התוס' ז"ל דמדרב חסדא נשמע לרב הונא כי היכי דלרב חסדא בעדות אחרת אינם נאמנים לפוסלו דהא סהדי שקרי נינהו ומתכשר ממילא הכי נמי לרב הונא בזה העדות עצמה שהן פסולין בו מתכשר ממילא והשתא א"ש דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם הוא וחותמין הם לקיים השטר דמה שהם מעידים שמכירין חתימת העדים חשיב כעדות אחרת ולרב הונא כשרין הן בעדות אחרת. א"נ הספר אינו מתיישב לרב חסדא אלא לרב הונא דאליבא דרב הונא קיימינן. עכ"ל הקונטריסין ואין כוונת התוספות אלא להקשות על מה שכתב רש"י ז"ל דלא מתכשר האי גברא בהכי ופריך שפי' מההיא דרב חסדא ואין כאן קושיא כלל ואין צורך לאריכות הקונטריסים:
עוד הקשו התוספות על פרש"י ז"ל דקאמר אי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא ופרש"י ז"ל דדבר העשוי להגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיתברר הדבר ותימה היאך יכול להתברר כשאלו אומרים שהוא עבד אפי' מאה אומרים שאינו עבד תרי כמאה לכ"ע כפר"ח שפיר' שלשה שישבו אם עד שלא חתמו קרא ערעור על אחד מהם מעידים שנים מן השוק עליו וחותם והוו כאלו עכשו ישבו ב"ד אחר עדות הכשרות שהכשירוהו ולא נתבטל ועד המושב וחותמין כולם משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערעור ובטל ועד המושב של אותו ב"ד ואין מעידין עליו שיוכל לחתום עמהם וצריך לחזור ולהושיב ב"ד על כך. ערעור דמאי אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו דע"כ לא מיירי כגון שאלו אומרים שהוא עבד ואלו אומרים שאינו עבד דאם כן היה נפסל מספק דכיון דלא שייך למימר ביה אוקמיה אחזקתיה דאם הוא עבד מעולם לא הוה בחזקת כשרות אלא ע"כ מיירי שאלו אומרים שהוא עבד ואלו מזימין אותם מ"ה הוי גילויא מילתא הוא ולא הוי ערעור ולא נתבטל וועד המושב. לעולם ערעור דגזלנותא ודקאמרי הני עדים דידעו ביה דעבד תשובה וכיון דמודו לקמאי דגזלן הוה ערעור דידהו ערעור ונתבטל וועד המושב והואיל ואמת הוא שנפסל אית לן לאוקמיה בחזקת פסול עד שיודע לנו כשרותו. והקשה ר"מ על פר"ח דקאמר אי ערעור דפגם משפחה על ידי הזמה אמאי נקט פגם משפחה דמילתא דלא שכיח לימא (נמי) בערעור דגזלנותא ועל ידי הזמה. ונ"ל ליישב פרש"י ז"ל דלא דמי להא דאמרינן בחזקת הבתים שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דאוקמינן להו אחזקתייהו דה"מ דמכחישות זו את זו שאלו אומרים כך היה המעשה ואלו אומרים כך היה המעשה אבל היכא דאסהידו על פסול גזלנות ובאין לפוסלו לעדות ולשבועה כל כה"ג לא מוקמינן אחזקה דכל תרי ותרי אף על גב דאיכא חזקה דכשרות ספיקא דרבנן היא כדאמר בפרק ד' אחין וכן מוכח לקמן בשמעתין דזילותא דבי דינא והכי אמרינן לקמן גבי שנים אומרים שנתקדשה דפריך תלמודא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא וכן בפרק האומר גבי ינאי המלך ויבקש הדבר ולא נמצא היכי דמי אילימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי אמאי לא נמצא תרי ותרי נינהו אלמא כל היכא דאיכא תרי ותרי לא אוקמינן אחזקתיה ופסלינן ליה והלכך פריך שפיר אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו ולא מתכשר מספק ואי ערעור דפגם משפחה וע"כ לא מיירי [כגון דאמרי קמאי עבד הוא ובתראי אמרי לאו עבד הוא דכ"ש דתיקשי לך טפי תרי ותרי נינהו ולא מיתכשר כיון דלית ליה חזקת כשרות אלא ע"כ] כגון דאתו בי תרי ואמרי זה האיש בא ממשפחה שנטמעה בה עבדים והיינו מחזיקים כל המשפחה בחזקת פסלות ואתו בתראי ואמרי זה האיש ידוע לנו שהוא לא בא מן העבדים שנטמעו באותה משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא דבתראי לא מכחשי להו לקמאי כיון דקמאי לא מסהדי בעדות גמורה לפוסלו בודאי אלא מספק ויכול להיות שבא מן הכשרים אף לפי דבריהם גלויי מילתא הוא עד שיתברר הדבר. הרא"ש ז"ל:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל אי ערעור דגזלנותא תרי ותרי נינהו כתב ר"ח ז"ל כיון ששנים מעידין אותו שגזל ושנים אומרים שלא גזל כה"ג לא מפסיל דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה פי' לפירושו ומשחתמו אמאי אין מעידין עליו ולא מחוור לן דא"כ הוה ליה למימר בתרווייהו בערעור דגזלנות ודפגם משפחה גילויי מילתא בעלמא הוא ועוד דהא לא גלוי מילתא בעלמא הוא הלכך משחתמו נראין כנוגעין בעדותן ואפשר דה"ק אי ערעור דגזלנות תרי ותרי נינהו הלכך מהימני וכיון שלא נפסל מעולם אמאי אין מעידין הא במותב תלתא הוו ולאו משום נוגעין בעדות אתמר ודפגם משפחה כל דכן דהא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפי' משחתמו נמי מעידין ורש"י ז"ל פירש דבתרי ותרי לא מתכשר וכן פי' רבינו אלפסי ז"ל והא דאמרינן אלא ערעור דפגם משפחה גלויי מילתא הוא פירושו ואפי' משחתמו נמי אמאי אין מעידין ופגם משפחה מתכשר משום דמילתא דעבידא לגלויי ולא עביד דמשקרי הלכך אף משחתמו נאמנים ואי משום תרי דאמרי פסול הוא כיון דהאי גברא בחזקת ישראל הוא עומד וכל משפחתו בכה"ג אמרינן אוקי גברא אחזקתיה שאלו היה פסול קול יש לו אבל בפסול דגופיה כגון דגזלנות לאו גלויי מלתא היא ועד שלא חתמו נמי אין מעידין עליו. ומאי דכתב רבינו אלפסי ז"ל דבתרי ותרי לא מפקינן ממונא אפומיה מדאקשינן לעיל ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו דאלמא לא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה ומפקינן ממונא אפומיה אינה ראיה חדא דהתם ודאי מאי פסולי עדות דקא אמרינן קרובים דאי אמרת פסולין דגזלנותא הא ודאי דאי אתו בי תרי ואמרי ידעינן בהו בהנך אינשי דגזלני נינהו מהימני וכן במשחקי בקוביא ובשאר פסולין ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר כשרין אנן כדאמרינן התם בפרק מרובה [בבא קמא עג א'] א"נ דפסלינהו בגזלנותא מ"ה רמינן בה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו דהא ליכא למימר אוקי גברא אחזקת רחוק א"נ אחזקת דלא קטנים הוו ואפשר שהביא ראיה משום דלא אזלינן התם בתר חזקה דרשב"ל חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול ולאו ראיה מעלייתא היא [שאין אומרין בחזקות זו דומה לזו דהאי לאו חזקה מעלייתא הוא] דנימא אוקמינהו אחזקתייהו במקום עדים. ועוד דלרבנן לאו חזקה היא כלל אלא בעדים כשרים ולגבי לוה ומלוה אבל בחשש העדים לא ואת"ל מאי פסולי עדות גזלנין איכא למימר נמי דכי אקשינן ומגבינן ביה אקטנים היו דקתני מקשינן ולמאן דמפרש משום שכבר מתו ליכא חזקה הואיל וליתנהו קמן ומסייע ליה להאי סברא דר"ח ז"ל מההיא דגרסינן בפרק כל הנשבעין ואיתא נמי בפרק חזקת שתי כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וכו' והתם טעמא משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכל כת וכת אמרינן האי היא דמסהדי קושטא ומפקינן ממונא אפומייהו היכא דאתיא כל חדא וחדא באפי נפשה אלמא האי חזקה דאוקי גברא בחזקת כשר עדיפא מאידך דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא תימא ה"מ במוחזק לן דבחזקת כשר אבל גברא דלא ידעינן לא דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא בחזקת גזלנים והך סיועא ליתא דשאני התם כיון שבאות זו אחר זו אמרינן זו היא דכשרה ודמי לבאו לישאל זה אחר זה דאמרי' לענין טומאה ששניהם טהורים ואף על גב דהכא לאפוקי ממונא הוא כיון שבאים בזה אחר זה כשרים שאין הכחשתן פסול ברור שאפילו באותה עדות קיימא לן נהי דאתכחש באכילה באבהתא מי אתכחש אבל שתי כתי עדים הבאות לפנינו על אחד ודאי פסלי' ליה אפומייהו כי היכי דלא נפיק ממונא אפומיה דהא בספק יצא דינו לפנינו ודברי רבינו אלפסי ז"ל עיקר דלעולם הך חזקה דממונא בחזקת מריה מכרעא טפי שהיא שב ואל תעשה. ועוד דלא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה אלא במילתא דרבנן ולא בשל תורה כעין תרומה דאורייתא או עבודה וכיוצא בה והיינו דאמרינן גבי ינאי המלך מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני דספק חלל היה כדאיתא במסכת קדושין [סו א'] וכמו שכתב רבינו הגדול ז"ל. ואוקימנא לעולם ערעור דגזלנותא וכגון דקאמרי ידענא ביה דעבד תשובה. איכא דשמיע ליה מהא דגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו ואילך שאם אתה אומר משעה שעשה תשובה הא אגלי מילתא למפרע דכי חתם כשר הוה הילכך משחתמו נמי והא שיקרא ליכא ולמיחזי כשקרא לא חיישינן אלא לאו ש"מ דלא מתכשרי אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרי דחתם ביני וביני פסולין דהא ההיא שעתא פסול היה וזה בתוס' ואינו כלום ובדברי רש"י ז"ל דמפרשי' דמשחתמו אין מעידין עליו דהוי להו כנוגעין בעדותן. ואם תאמר אף בפגם משפחה כן לאו מילתא היא דפגם משפחה הני אמשפחה קא מסהדי ואיהו ממילא מתכשר ועוד דכיון דקלא אית לה למילתא אנן סהדי דכשר והני גלויי הוא דמגלו לה למילתא כדפרישית ז"ל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל תלמידי הר"י ז"ל בפירושיו על ההלכות והנכון כמו שפירשו ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל דמשחתמו אין מעידין עליו וחותם לא אלו ולא אחרים שמאחר שבאותה שעה שחתמו השנים לא היה זה השלישי ראוי להצטרף עמהם נמצא שלא היה אותו הקיום בשלשה וכמאן דליתיה דמי וצריך שיחזרו ויקיימו בשלשה ודוקא ערעור דגזלנותא כלומר כי אמרינן שאם קרא עליו ערעור על אחד מהם אחר שחתמו שנתבטל המושב שלהם ולא נדון אותו הקיום אלא כאילו נעשה בשנים הני מילי כשבאו עדים והעידו על השלישי שגזלן הוא שאף על פי שיבואו עדים אחרים עכשיו ויעידו שחזר בתשובה מיהו בשעה שחתמו השנים פסול היה ע"פ עדים ולא היה ראוי להצטרף עמהם ונתבטל כל המעשה הראשון אבל ערעור דפגם משפחה כגון שהיו מעידים על השלישי שהוא בן שפחה כשבאין עכשיו עדים אחרים ואומרים אנחנו יודעין דבן אשה כשרה הוא איגלאי מילתא דכשר היה מעיקרא ולעולם לא היה לו שעת פסול ויכול לחתום ולקיים את השטר דלא בטלו צירופא דידהו. וערעור דגזלנותא נמי לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלן הוא וקא אתו תרי אחריני ומסהדי שחזר בתשובה וכו' כי אמרינן דעד שלא חתמו מעידין עליו וכו' הני מילי כשאין אחרונים מכחישין את הראשונים כגון שאומרים באמת גזלן היה אלא שחזר בתשובה אבל אם מכחישין את הראשונים ואומרים דלאו גזלנא הוא הוו להו תרי לגבי תרי והוה ליה גברא ספק פסול ואינו מצטרף עם השנים לקיים את השטר כך פירשו רבינו שלמה ורי"ף ז"ל. והקשו רבני צרפת על זה הפירוש מהא דאמרינן שני כתי עדים המכחישות וכו' שאף על פי שבזו העדות שמכחישין אלו לאלו העדות מסופק מכל מקום כשרים שתי הכתות להעיד בשאר עדיות דעלמא וכל אחת ואחת באה ומעידה הנה שאף על פי שהכת האחת פסולה ממה נפשך אפ"ה אנו מעמידין אותן בחזקת כשרות ולקולא והיכי אמרינן הכא דתרי ותרי נינהו ולחומרא דכי היכי דחזינן התם שאם הכתות מכחישות זו את זו בעדות אחת כל כת וכת כשרה לשאר עדיות כמו כן היה לנו לומר בזה שאף על פי שנולד ספק דעדות הגזלה שיהיו כשרין לשאר עדיות ומתוך כך היו מפרשים דמאי דאמרינן בגמרא אמאי תרי ותרי נינהו לא קאי ארישא דאמרינן עד שלא חתמו מעידין עליו אלא אסיפא קאי דקתני משחתמו אין מעידין עליו וחותם ועל זה אמרו אמאי אין מעידין עליו תרי ותרי נינהו ואוקי גברא בחזקת אבהתיה בכשרות. ור"ח ז"ל נמי כך פי' ואין זה נכון דהאיך נעמיד אותו בחזקת כשרות דמכל מקום בתרי ותרי ספיקא דרבנן איכא והם דוחים ואומרים דאף על גב דבעלמא פסול מדרבנן הכא גבי קיום שטרות שאינו אלא מדרבנן נעמיד אותו בחזקת כשרות וכל זה דוחק ועוד דמה טעם הוא לומר דתרי ותרי נינהו האמור בתלמוד רוצה לומר שנכשיר מספק דאדרבה האי לישנא לחומרא משמע טפי ע"כ נראה כמו הפי' הראשון ודקא קשיא לך משני כתי עדים המכחישות זו את זו הספק נולד להם בשעה אחת ולא בא שעה אחת פסול לאחת קודם חברתה ומשום הכי לא פסלינן להו מספק לשאר עדיות דעלמא אבל הכא שעדי הפסול באו תחלה ונפסלו אלו על ידי הראשונים מן הדין כשבאין אחרים אחר כך ומעידין עליהם דכשרים אמרינן הואיל וכבר נתקיימה עדות הראשונים ואמרו ועמדו בפיסול לא נסמוך על אלו האחרונים דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ויהיו בפיסולם כמו שהיו עומדים בתחלה. ע"כ:

בד"ה וש"מ דיינין כו' אע"ג דלא תהא שמיעה גדולה מראיה לפי כו' עכ"ל ובמסכת ר"ה דפריך בפשיטות לא תהא שמיעה גדולה מראיה כו' לית ליה האי סברא וצ"ל נמי רב אשי דדחי לה דלמא לעולם צריכי כו' וכן גבי דיינים שאין צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד דלמא לעולם אין צריכין כו' אינו אלא דחויא בעלמא דמהכא ליכא למפשט מידי אבל מודה דקושטא הכי הוא דגדולה ראיה משמיעה כדפריך התם בפשיטות (א) ועיין בזה בדברי בעל המאור וק"ל:

בא"ד משום דפעמים שאין מכירין אלא על ידי שראו בלילה כו' עכ"ל נראה מדבריהם דהכא ודאי איירי במכירין [ביום] אלא משום הך חששא דפעמים שמכירין [בלילה] סד"א נמי הכא להעיד בפניהם אבל במכירין בלילה ע"כ לא מתוקמא דא"כ תקשי אמאי קאמר דא"צ להעיד בפניהם כההיא דקידוש החודש דאין לומר גם בזה דבקיום שטרות הקילו ודו"ק:

תוס' בד"ה האמר רב פפי כו' דכתבי' אורכתא. נ"ב הרשאה כו' דלא בעי למימר דליתא לדרב פפי כו' אלא דליתא לקושיא כצ"ל. ונ"ב פי' כי בגמרא לא נאמר וליתא לדרב פפי אלא וליתא מדרב נחמן כו' וק"ל:

בד"ה הנח לעדות כו' אלא כיון דבני הזמה נינהו כו'. נ"ב היינו דס"ל מאחר דלא אשכחן בתלמודא דידן שום פסול בעדים קרובים לדיינים אף אנו לית לן למיפסלי'. אבל הרי"ף והרא"ש כתבו להדיא בפרק זה בורר בשם הירושלמי שפסולים מטעם הזמה וכן כתב הרא"ש פה:

גמ' עד שלא כתבו מעידין לפניו כו'. עיין במאור דרך אחר בכולה שמעתא והוא דחוק ועיין במלחמות:

גמרא ואחד אינו מכיר כו' מעידין בפניו וחותם. הרא"ש דקדק מכאן דא"צ להעיד על חתימת העדים בפני שלשתן יחד כו'. והש"ך בסימן מ"ו ס"ק ס"ג דחה ראייתו דכיון דעד נעשה דיין הוה כאילו הועד בפני כולם. וא"ת כיון דקי"ל דבשעת קבלת עדות הדיינים בישיבה והעדים בעמידה. א"כ אין להם תקנה לא בישיבה ולא בעמידה. ועי' בשו"ע סי' י"ז בש"ך סק"ה ובט"ז שם. וענ"ל כיון דקי"ל דת"ח מעיד מיושב והמה ת"ח שהרי הם דיינים א"כ יש תקנה שישבו. וק"ק לישנא דיעמדו השנים דבר"פ ראוהו ב"ד המובא לקמן. וכן רש"י פי' ליתבו בדוכתייהו אחר שהעידו משמע דבשעת העדאתם יעמדו:

גמ' שם ור"ה לחייא בר רב. עי' חולין (יד) תד"ה אמר ר"ה:

רש"י ד"ה ליתבו בדוכתייהו. אחר שהעידו בפניו. לכאורה ז"א אלא לפי פירושו דהא דאין מקדשין על ראייתן בלילה הוא משום דעל מה יאמרו מקודש לכן סגי בזה שיעידו בפני אחד וע"ז יוכלו לומר מקודש. אבל לפי' התוס' דהטעם הוא משום דקבלת עדות אינה בלילה ולפי סתמא דגמרא דצריכין להעיד בפני כאו"א. ואפי' רב אשי נראה דמודה בשארי עדיות (ועי' מהרש"א). ה"נ היה צריך שלפני כאו"א יעידו השנים האחרים ועי' בר"ן. ולפי דברי הש"ך שהבאתי לעיל יש לדון בזה. ועוד הנ"ל לומר דהכא דכבר ראו בעצמם אה"ח אלא דהחסרון הוא שראוהו בלילה לכ"ע סגי כשיעידו בפני אחד לבד:

תד"ה האמר. מיהו הא איכא לתרץ דאלישנא דא"ל משמיה דר"ה פריך. עמש"כ בהרא"ש פ"ק דעירובין סימן ז':

בסה"ד כיון שהיתה צריכה לחזור לב"ד. ר"ל לאיזה ב"ד שיהיה שיעידו לה העדים בפניהם שכבר נשבעה. ולאו דוקא לאותו ב"ד עצמו:

תד"ה וש"מ. דכשאין מעידין בפניהם א"נ אלא כעד מפי עד. תימה הלא אין מעידין אלא שזהו כת"י. ואם תקרא כזה עד מפי עד לא נקבל שום עדים אחרים המעידים על כ"י החתומים. טפי הל"ל דהוי מפי כתבם. עי' לעיל (כ ב) בתד"ה וריו"ח. והנלע"ד להגיה אין נראין אלא כעדים. ועי' בש"ך סי' מ"ו סקי"ז ושם לעיל סק"ז. ודבריו שבסק"ו תמוהים ונראין כסותרין זא"ז:

תד"ה האמר כו' מיהו איכא לתרץ דאלישנא דאמרי לה משמיה דרב הונא פריך.
קשה לי דמה הרוויחו בזה הא למה דאמרינן אלא אימא עד שלא כתבו וכו' קשה בהיפוך על לישנא דאמרה לה משמיה דרב הא רב לא ס"ל למחזי כשקרא וזהו בודאי ל"ש לומר דללישנא דאמרה לה משמיה דר"ה אמרו עד שלא כתבו וללישנא דא"ל משמיה דרב אמר עד שלא חתמו דזה אינו במשמע כלל דפליגי הלשונות בהא.
וגם מנ"ל להש"ס לדחוקי בזה יותר טוב היה לומר דר"ה ס"ל כרב דל"ח למחזי כשקרא וקיימא המימרא דעד שלא חתמו לב' הלשונות.
גם מ"ש תוס' שם אלא טעמא דמשחתמו דמי לנוגעים, לא ידעתי למאי הוצרכו לכך הא במה שרצו לומר דפירכת הש"ס כיון דאמר משחתמו משום מחזי כשיקרא ה"נ בכתיבה היינו לא דפרכינן כן מסברא דאין חילוק בין כתיבה לחתימה, דא"כ לפרוך סתם מ"ש חתימה מכתיבה ולמה ליה למפרך מדר"פ, אע"כ דאפשר דהיה מקום לחלק אלא דפרכי' כיון בדר"פ דמחזי כשיקרא שייך ג"כ בכתיבה ראוי לומר דכתיבה וחתימה שוים לענין מחזי כשיקרא וסתרו זה דא"כ קשיא דרב אדרב, וא"כ ל"נ לתוס' לתרץ דבר מענין נגיעה אלא לסתור סברת דאין לחלק, דע"כ יש חילוק לרב דס"ל בגיטין דבכתיבה לא חיישינן למחזי כשיקרא והכא ס"ל דמשחתמו אין מעידים וצ"ע.
גם מ"ש תוספות דדרך הש"ס להקשות אפי' מדבר דלאו הלכתא תמוה דזהו שייך לומר דמתרץ לכ"ע אבל לא בהיפוך דמתרצינן אימא עד שלא כתבו והוי שלא אליבא דהלכתא דהא להלכה לא אמרינן למחזי כשיקרא, וכ"ז צ"ע:

תד"ה וש"מ כו' דכשאין מעידין בפניהם אין נראה אלא כעד מפ"ע.
ק"ק איך נראה דעמפ"ע הא הם כותבין אנו מכירים וא"כ הם בעצמם מקיימים החתימות ומה לי שמקיימים באמירה אנו מכירים או שכותבין כן והו"ל לתוס' לומר כיון דלא נראה שהם ב"ד הוי רק כעדות בעלמא ושייך ביה מפיהם ולא מפי כתבם, וצ"ל דכוונת תוס' דאם יבא השטר בפני ב"ד שאין מכירים לחתימת הדיינים וחתימת הדיינים דומה ג"כ רק לעדות שהם מכירים לחתימת העדים שבשטר:

משחתמו אין מעידין פירש"י משום דמיחזי כשיקרא. ואע"ג דרב לא חייש למיחזי כשיקרא ס"ל לרש"י כמו שכתבו תוס' דמעב"ד לכ"ע חיישינן למחזי כשיקרא ולטעמי' אזיל דאי סד"א משום דנוגעים בעדותן וכמ"ש תוס'. א"כ הא דאמר רב לקמן אם קרא עליו ערעור עד שלא חתמו כו' ופירש"י משום נוגעים בעדותן. ותרתי דרב ל"ל אע"כ הך דהכא משום דמחזי כשיקרא ולא שייך הכא נגיעה בעדות כיון שאין השלישי פסול. ותוס' ס"ל לקמן כפי' ר"ח כמ"ש לקמן בד"ה תרי ותרי ולא מיירי לקמן מנגיעה בעדות ושפיר י"ל טעמא דהכא משום נגיעה וק"ל:

דיינין המכירין אין צריכין כו' עיין רש"י ר"פ ראוהו ב"ד ס"ל דגבי ממון לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' דגז"ה הוא דבעי דווקא הגדה וכן הוא שיטת הראב"ד ז"ל הביאו כן בשמעתין ולפ"ז לא צריכי לתוס' ד"ה וש"מ כו' אלא שתוס' הקשו שם בר"ה דהא אפילו בדיני חבלות ונפשות מבואר בב"ק צ' ע"ב דלא בעי' הגדה ומכ"ש בדיני ממונות ע"ש ובטורי אבן שם האריך עוד להקשות. ולפענ"ד י"ל דוודאי כל עדות שע"י העדות מתבאר חיובו של זה כמו בכל דיני נפשות ובחבלות וכה"ג א"כ בוודאי יותר מתברר בראי' מבשמיעה והוי ק"ו ראי' משמיעה אי לאו דבד"נ ס"ל לר"ע דבעי' והצילו העדה. משא"כ בדיני ממונות שרוב פעמים אין כאן בירור כלל כי אפי' אם אינו רואה שהלוהו לו מעות בפנינו ומיד כופר בו או חוטף מידו כלי וכופר מאן לימא לן שאין הדין עם החוטף. ומי יודע מה יש ביניהם ממלוה ישינה וקטטות ותביעות שלא נתנו לטעון. אלא שמ"מ הוא מתחייב מתוך טענותו ורוב הדיינים ההם המה ממש כגזירת הכתוב וחיתוך הדין עפ"י העדים אינו משום בירור אלא מגז"ה וכה"ג אשכחן בדיני ממונות שדיבור פה הדיינים גורם חיתוך הדין באמרו פלוני אתה זכאי וחייב אעפ"י שאין הלכה רווחת כן כגון בטעה בשיקול הדעת וכה"ג. וכן נמי נחתוך הדין עפ"י ראיית עדים ואין כאן ק"ו ראי' משמיעה וכי מטעם בירור אתינן עלה ושייך שפיר לומר גז"ה כן הוא בעי' כנ"ל ליישב שיטתם. אלא דלפ"ז הכא בקיום שטרות דוודאי אתאינן עלה מטעם בירור ענין וראי' עדיפא משמיעה והדר אתאינן לכל דברי תוס' גם לפירש"י. ודע מ"ש מהרש"א בכאן במ"כ לא ירד לעומק כוונת התוס' וכ"כ פ"י. ועמ"ש בסמוך אי"ה עוד מזה:

עדות החודש דאורייתא כ' תוס' בשם רשב"ם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד'. הנה לפמ"ש לעיל דעדות ד"מ גז"ה הוא א"ש אבל בדיני נפשות וכה"ג דעדות מטעם בירור הוא היא גופי' קשיא וכי לא תהי' שמיעה גדולה מראי'. וע"כ צ"ל היא גופי' קשיא אקרא וכי לא תהי' שמיעה גדולה מראי' וע"כ צ"ל היא גופי' טעמא דקרא משום שאי אתה יכול להזימן. וא"ש בזה שקשה דהא עתה בטלה דרישה וחקירה בדיני ממונות ולא בעי' עדות שאתה יכול להזימן ומ"ט אין עד נעשה דיין. והא"ש דבד"מ גז"ה הוא כשיטת רש"י וראב"ד. ולפ"ז לא הוה צ"ל קיום שטרות דרבנן דאפי' אי הוה דאורייתא נמי כיון שע"י העדות מתברר ולא מגז"ה ועדות שיכול להזימה לא צריכי בד"מ. ממילא עד נעשה דיין. אלא האמת משני דבדרבנן עד נעשה דיין. דכה"ג צריכים ע"כ לשנוי' בריש גיטין גבי שליח הגט שמצטרף עם הדיין והתם לאו דיני ממונות הוא משו"ה משני נמי הכא הכי:

ובזה מיושב מה שקשה לשיטת ר' אביגדור כ"ץ דבטוען הלוה מזויף הוי קיום דאו' א"כ קשה היאך הוחלט דיכולים לקיימו באופן שיהי' העד נעשה דיין א"כ אם יבוא הלוה אח"כ ויערער איצטרך קיום מן התורה ואנחנו נסמוך על הך קיום ועוד לא לשתמיט לומר דבהלוה מערער לפנינו לא מהני קיום זה. והא"ש דהא כבר כתבנו לעיל דסברת ר' אביגדור כ"ץ הוא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא מזייפי. והנה סוגיא דשמעתין אזלא לרב דס"ל בעלמא הולכין בממון אחר הרוב והו"ל קיום שטרות דרבנן ושפיר קאמר הש"ס עדות החדש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן ולמאי דקיי"ל נמי דאין הולכין בממון אחר הרוב וכי מערער קיום שטרות דאורייתא מ"מ א"ש דעד נעשה דיין מטעם הנ"ל:

ועיין מ"ש והאריך בזה בטורי אבן ובשה"ם ומילואים בר"ה בר"פ ראוהו ב"ד. ולענין מה שהקשה שם דלמ"ד יחיד דן דיני ממונות ומקבל עדות אעפ"י שא"א להזימו בפניו אם לא שיצטרף ב' מן השוק עמו דזוממין קנס הוא ובעי' שלשה. וא"כ ה"נ אם יזומו השנים יצרף האחד שנים מן השוק עמו. ולפע"ד לק"מ דכשהעדים בעצמם דיינים אם יוזמו יאמרו נחזור מן הדין שהרי הדיין יכול לחזור לעולם אפי' אחר גמר דין משא"כ כשהעידו לפני יחיד מומחה כיון שגמר דינו והעדים יוזמו צריכים לשלם וק"ל. ועמ"ש הר"ן סוף פרקין באריכות מאוד בענין זה. ומ"ש שם בעדים הקרובים לדיינים. נ"ל הטעם הוא כך. משום שא"א להזימם אפילו בב"ד אחר משום דבשעה שהעידו הרי היו גם הדיינים וקרוביהם באותו מעמד. ואין לך מקיימין בדבר יותר מהדיינים האלו שהם עיקר קיום הדבר. וכיון שהם היו בשעת מעשה והם קרובים בטלה כל העדות עיי' ספ"ק דמכות ו' ע"א תוס' ד"ה שמואל אמר ובראשונים שם וצ"ע:

אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין וכו' עד שלא חתמו מעידין. וקשיא לי טובא לפמ"ש בהג"ה ש"ע ח"מ סי' מ"ו דשנים מן השוק שבאין להעיד שמכירין שזו חתימת העדים יכולין להעיד עדות זה אפילו מתוך הכתב והן דברי הריב"ש ז"ל דכיון דקיום שטרות מדרבנן מקילינן. ולפ"ז קשה הכא דשני הדיינים מכירין בעצמם חתימת העדים מה צורך להם להעיד לפני השלישי ליתבו הנך תרי וליקיימו דנהי דקי"ל קיום שטרות בג' היינו היכא שמקיימין עפ"י הגדת אחרים. וא"כ אם יקיימוהו שנים ויכתבו ששמעו כן מפי העדים הו"ל עד מפי עד. ומש"ה בעינן ג' דהו"ל ב"ד. משא"כ הכא שהדיינים עצמן מכירין החתימות אפילו אם לא יהיה ב"ד הרי יש כאן עדות גמור על הקיום ולא גרע משנים מן השוק דמעידין מתוך הכתב. אע"כ דאין יכולין לקיים מתוך הכתב דהו"ל מפי כתבם ומש"ה בעינן ג' דוקא דליהוי ב"ד וקשה על הש"ע. ואחר העיון ראיתי שהסמ"ע כתב בתחילת סימן מ"ו להדיא דהא דבעינן ג' בקיום שטרות היינו דוקא כשאין מכירין החתומים אבל כשמכירין בעצמם החתומים סגי בב' ולא הוי עד מפי עד דהו"ל כמעידין על מנה שבשטר וכתב הש"ך ע"ז שלא נראין לו דברי הסמ"ע דנהי שהדיינים מכירין החתומים אכתי אין מעידין על מנה שבשטר אלא על חתימת העדים והו"ל עד מפי עד ומש"ה בעינן נמי ג' וכתב שכן משמע מסוגיא דהכא ע"ש. ואחר המחילה מכבוד תורתו של הש"ך נלע"ד דלא דק שפיר בהא מילתא ולא עמד על תוכן כוונת הסמ"ע דמה שהבין הש"ך דהיכא שמעידין על כתב ידן ולא על מנה שבשטר בהכי הו"ל עד מפי עד דעידי השטר עדות ראשונה ועידי קיום חתימתן הו"ל עדות שניה מפי עד. זה לא יתכן דא"כ האיך מצינו קיום שטרות כלל אפילו בג' היכא שב' מן השוק מעידין על חתימת עידי השטר דנהי דג' מקרי ב"ד אכתי מי שרי לב"ד לקבל עדות עד מפי עד. אע"כ דבכה"ג לא מיקרי כלל עד מפי עד כיון שמה שמעידין שמכירין חתימת העדים הוא עיקר העדות כמו שמעידין על עיקר מנה שבשטר ולא הוי עד מפי עד אא"כ היכא שאין הדיינים מכירין חתימת העדים. אלא שמעידין לפניהם על חתימת העדים. וא"כ אם יהיו שנים ויכתבו כן ששמעו כן מפי העדים א"כ אם יוציא ממון אח"כ ע"י זה הקיום הרי אנו מוציאין ממון על פי עדות עד מפי עד ממש וכ"כ הסמ"ע להדיא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דשמעתין למה צריכין להעיד בפני השלישי יחתמו השנים לבד. אע"כ דבכה"ג לא מהני דהו"ל מפי כתבם. והסמ"ע שכתב דסגי בשנים המכירין כתב כן לפי שיטת הגה"ת ש"ע דבקיום שטרות מהני מפי כתבם. וא"כ קשיא מסוגיא דשמעתין. ונראה ליישב דאינהו סברי דאה"נ דסגי הכא בשנים בדיעבד אלא דלכתחלה ודאי צריך ג' לעולם אפילו לדברי הסמ"ע. דאל"כ תיקשי כל היכא ששנים מן השוק מעידין על חתימת עידי השטר מה צורך להנפק בזה שיבואו לפני ב"ד יבואו עידי הקיום בעצמן על החתום לפי דברי הגה"ת הש"ע דמכשרי מפי כתבם אע"כ דלכתחלה ודאי בעינן ג' מטעם אחר אי משום דיותר נקל לקיים חתימת א' מג' דיינים מחתימת שני עדים או מטעם אחר לענין אם מת הלוה שאין נזקקין לגבות אא"כ נתקבל העדות בב"ד בחיי אביהם. משא"כ שלא בב"ד לא מהני דלא אמרי' דכמי שנחקרה עדות המקיימים בב"ד דלא אמרינן הכי אלא בעדות גמור שכותבין מדעת שניהם וכ"כ התוספות לעיל משא"כ בקיום שטרות לא הוי כמי שנחקרה עד שיבא לפני ב"ד דלא עדיף מפי כתבם מאילו העידו בפיהם שצריכין להעיד לפני ב"ד. ולפ"ז א"ש דבשמעתין לא אתא לאשמעינן אלא אם רוצים לקיים קיום גמור כדין הנפק ומעשה ב"ד צריכין להעיד בפני השלישי משא"כ בתורת עדות סגי בשנים המכירין בדיעבד והסמ"ע לא איירי בהדיא אלא לענין דיעבד כנ"ל נכון ול' הש"ך צ"ע ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירין כו'. וכתבתי דקשיא מהכא על פסק הש"ע בח"מ סי' מ"ו דלענין קיום שטרות מהני מפי כתבם וא"כ אין מקום לכל דברי רב הונא דליתבו הנך שנים המכירים לחוד ולקיימו וכתבתי ליישב והראיתי פנים דאדרבא מלשון התוס' בד"ה וש"מ משמע דס"ל נמי הכי אלא שעם כל זה אינו מוכרח להכריח כן מלשון התוס' בד"ה וש"מ דאיכא למימר דאין ה"נ דהוו מצי לפרש דאיכא רבותא לענין דלא מיחזי כמפי כתבם ומה שכתבו לענין עד מפי עד חדא מינייהו נקטו כדאשכחן כה"ג טובא ולעולם דלענין קיום שטרות נמי לא מהני מפי כתבם כמו שכתבתי דלכאורה מסוגיא דשמעתין מוכח כן וכמו שכתב הש"ך בעצמו דמשמע מכמה פוסקים להיפך מסברת הריב"ש ומה שכתב הש"ך דלא משמע ליה לחלק בין אלם ונשתתק לפיקח בענין זה קשיא טובא דא"כ קשיין דברי ריב"ש גופא אהדדי דבסימן ר"י כתב לענין בפ"נ ובפנ"ח דלא מהני מפי הכתב וכבר הרגיש בזה הבית שמואל סי' קמ"ב סק"א ע"ש דע"כ להריב"ש גופא צריך לחלק בין אלם לפקח ובאלם ודאי לא מהני ועיין בחידושי לגיטין במה שכתבתי בלשון מהרש"א ז"ל שם ולענ"ד לדינא צ"ע לענין קיום שניהם להוציא ממון ע"י קיום מפי הכתב לענין שלא ישלחו עידותן לב"ד אבל היכא שכתבו הקיום ע"י גוף השטר שהוא ביד המלוה אפשר דלא מיקרי מפי כתבם בכה"ג כמו שכתבתי בכמה דוכתי דמעשה כי האי ודאי לא עבדו והו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד כן נ"ל ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון
כתבתי ליישב לשון הסמ"ע בריש סי' מ"ו ממה שכתב עליו הש"ך ולא נהירא. ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים ולשון הש"ך צ"ע כמו שכתבתי בפנים:

בתוספות בד"ה והאמר רב פפי וכו' ור"י תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן עכ"ל. ויש לדקדק דהא בגיטין בהא דקאמרי' וליתא לדרב פפי מייתי הש"ס מדאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה כשר והתם ע"כ ודאי לכתחלה איירי כמ"ש התוספות בגיטין דף ז' ויש ליישב וצ"ע:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בתוס' בד"ה והאמר רב פפי כו' ור"י מדנפי"ר תירץ דלכתחלה ודאי חיישינן כו'. והקשיתי מהא דאמרינן פרק כל הגט דליתא לדר"פ מהא דאמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר וע"כ היינו אף לכתחלה כמ"ש התוס' ריש פ"ק דגיטין ונראה לי ליישב ולחלק דמה שכתבו התוספות כאן דלכתחלה חיישינן היינו שאין העדים והסופר רשאין לעשות כן לכתחלה משא"כ לאחר שכבר נעשה מותר לגבות בו אף לכתחלה כן נראה לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ"ו דעיקר מיחזי כשיקרא אמי שמוציאו בב"ד קאי דאין להוציא שטר בב"ד כיון שלא נכתב לשם הלואה זו וכן לענין גירושין דאין לגרש בגט שלא נכתב לשם גירושין הללו דאם כן הדרא קושיא לדוכתא כמ"ש בפנים וצ"ע:

בד"ה וש"מ דיינים המכירין וכו' דכשאין מעידים בפניהם אין נראין אלא כעד מפי עד עכ"ל. נראה כוונתם דכשכותבין שהועד לפניה' א"כ ודאי מיחזי כדיינים שקבלו עדות ולא מיחזי כלל כעד מפי עד משא"כ אם כותבין שהם מכירין חתימת עידי השטר כשמוציאין אח"כ השטר עם זה הקיום לפני ב"ד אחר מיחזי שמוציאין ממון עפ"י עד מפי עד כנ"ל ואפ"ה אין מזה סיוע לדברי הש"ך שהבאתי לעיל שכתב שכה"ג שמעידין על חתימת עידי השטר הוי עד מפי עד. שהתוספות לא כתבו אלא דסד"א לכתחלה יותר טוב לקיים עפ"י הגדה ולא ע"פ הכרת עצמן של הדיינים משום דמיחזי כעד מפי עד אבל לקושטא דמילתא לא הוי עד מפי עד אפילו בב'. ונפלאתי מאד על מהרש"א ז"ל שהקשה מכאן על הא דמקשינן בפרק ראוהו ב"ד ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ומאי קושיא דהא בראיית הדיינים הוי כעד מפי עד לרב אשי דבסמוך והבין הרב מהרש"א ז"ל דברי התוספות דראיית הדיינים גופא מיחזי כעד מפי עד ולדעתי זה אינו עולה על הדעת. דאדרבא ראיית הדיינים גופא עדיף אפילו מהעדאת עדים ומה זה ענין לעד מפי עד. ודוקא הכא כתבו התוס' דמיחזי כעד מפי עד כיון שמעידין על חתימת העדים וכדפרישית וזה ברור. ואכתי יש לי לדקדק מה שלא כתבו התוספות דסד"א דיותר טוב לקיים עפ"י הגדה דלא מיחזי כמפי כתבם כיון שנראין דיינים משא"כ בהכרת עצמן מיחזי כמפי כתבם שנראין עדים אלא משום דלקושטא דמילתא סברי התוספות דמפי כתבם כשר בקיום שטרות כהגהת רמ"א שהבאתי לעיל מש"ה ניחא להו לפרש משום עד מפי עד דפסול אפילו בקיום שטרות כן נ"ל ודוק ועיין בספר בעל המאור ובספר מלחמות להרמב"ן באריכות:

בד"ה הנח לעדות החודש וכו' וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה עכ"ל. וקשיא לי דהא לדידן דלא בעינן שום דרישה וחקירה בדיני ממונות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בסנהדרין ובכל הפוסקים וא"כ לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. דהא לא שייך הזמה היכא דליכא דרישה וחקירה וכ"כ הפוסקים להדיא דמתקנת חכמים לא בעינן בדיני ממונות עדות שאתה יכול להזימן וא"כ אי ס"ד דטעמא דאין עד נעשה דיין משום עדות שאי אתה יכול להזימן א"כ מאי הוצרך לשנויי בגמרא דקיום שטרות דרבנן דהא אפילו אי הוי מדאורייתא אפ"ה מדרבנן יש להכשיר עד המעיד לדיין. כיון דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן. וצ"ע ליישב אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל האריך בסוף פרקין בענין כזה ע"ש. וכן הש"ך בח"מ סי' ל"ג הרגיש בזה. ויש לי לדקדק הרבה בדבריו דלכאורה כל עיקר ראיותיו שם אינן מוכרחות. אלא דמדאורייתא בעינן בד"מ עדות שאתה יכול להזימן אבל מדרבנן משמע דלא שייך עדות שאתה יכול להזימן כמו שהוכחתי בחידושי גיטין דף י"ח מדמקשה הש"ס מפני מה תקנו זמן בגיטין ע"ש. ועוד דבדיינים המכירין חתימת ידי העדים לא ידעתי מה דין הזמה שייך בזה דהא אפשר שמכירין בטביעת עין. ולא שייך כלל עמנו הייתם וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א ז"ל ועדיין צ"ע:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה הנח לעדות החדש כו' לימא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימן כו'. והקשיתי דהא קי"ל דהשתא לדין הגמ' לא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן ולא דרישה וחקירה כדאיתא שילהי יבמות כיון דאיכא כתובה למישקל וכמ"ש בפתיחה למסכת זו וה"נ איתא להדיא בסנהדרין כדמשמע מכל הפוסקים והקשיתי עוד דלענין קיום דהיכא שהדיינים בעצמן מכירים החתימות בט"ע לא ידעתי מה דין הזמה שייך בהו. ואחר העיון שנית קשיא לי יותר דלענין עדות החדש גופא לא ידענא מה דין הזמה שייך בהו והיה נ"ל דכיון דמפסלו מיהא עדים לכל עדות שבעולם עדות שאתה יכול להזימה קרינן בהו אלא דמלשון התוספות בריש מכות לא משמע כן ומכ"ש לפמ"ש שם התוספות דכל היכא דלא שייך בהו כאשר זמם לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן א"כ לענין עדות החדש גופא לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן:

קונטרס אחרון
מיהו בעיקר דברי שכתבתי בפשיטות דלענין ממון לדינא דגמרא תו לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן ראיתי שהסמ"ע כתב בח"מ סי' ל"ב דבדרכי משה כתב כן בשם ר"י ונמוקי יוסף אלא משום דרבים חולקים השמיטן בש"ע והש"ך שם הוסיף וכתב דלדעתו אין שום פוסק אחד שיסבור דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן והמעיין שם יראה שנכנס בדחוקים גדולים בפירוש לשון העיטור והרמב"ם והנמוקי יוסף והריב"ש ובלשון השר מקוצי דמשמע מדבריהם להדיא כמו שכתבתי דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן אלא דהש"ך הוצרך לידחק בדבריהם לפי שסומך על הראיות שהביא מסוגית הש"ס:

קונטרס אחרון
אמנם כן לענ"ד הקלושה השגתי על דבריו בחידושי לח"מ סימן הנ"ל דראיותיו אין מוכרחים כלל דמה שהביא ראיה מגמרא דב"ק דף ע"ה דמקשה בש"ס והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימן לא שמיה עדות ודאי לאו ראיה היא דהא התם להדיא לענין כפל וד' וה' קאי דהו"ל דיני קנסות ובדיני קנסות ודאי בעינן עדות שאתה יכול להזימן ודרישה וחקירה כדאיתא להדיא בריש פרק אחד דיני ממונות ואף דבסוף לשון הש"ך הרגיש קצת בזה וכתב דנ"ל דוחק לומר דבדיני קנסות איירי דסתמא קאמר נלע"ד דמשום הא לא איריא דודאי מדאורייתא קי"ל דבכל מקום לא הוי עדות ונהי דמדרבנן בד"מ לא בעינן היינו היכא דאתמר בהדיא דלא בעינן דרישה וחקירה כגון היכא דשייך נעילת דלת משא"כ בדיני קנסות ודכוותיה טובא היכא דבעינן דרישה וחקירה הדרין לכללן אדינא דאורייתא דעדות שאי אתה יכול להזימן לא שמיה עדות. ומה שהביא עוד ראיה מהא דאמר רב יהודא בפ' זה בורר עדים המכחישין זא"ז בבדיקות כשירין בדיני ממונות משמע דהיכא דמכחישין זא"ז בחקירות פסולין והיינו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן נלע"ד ברור דמשום הא נמי לא איריא דלענין הכחשה ע"כ לאו ביכול להזימן תליא מילתא דהא איכא למ"ד התם דאף בבדיקות פסולין אע"ג דלא שייך הזמה בבדיקות אע"כ דלענין הכחשה מילתא אחריתי היא דהו"ל כמו הכחשה בגוף העדות כדמחלק שם להדיא בין מנה שחור לשאר מילי. ואם נפשך לומר דחקירות לדידן דלא בעינן דרישה וחקירה לא מיקרי הכחשה בגוף העדות א"כ פשיטא דאין מקום לראית הש"ך דהא איכא למימר דרב יהודה דנקיט דמכחישין בבדיקות כשירין לרבותא נקט דלדידן בדיקות בגוף העדות חמירי מחקירות ואפ"ה כשירין וכ"ש בחקירות אלא דלקושטא דמילתא בוודאי במכחישין בחקירות הו"ל הכחשה בעיקר העדות ופסולין כמ"ש הרמב"ם ז"ל והריב"ש שהובא בש"ך. אבל במאי דפשיטא ליה להש"ך מהנך ראיות דלדידן היכא שאמר א' בבדיקות איני יודע עידותן בטילה דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו של הש"ך דברים תמוהין הן דא"כ לדבריו היכא דאיזדמן ששואל הנתבע לעדים באיזה יום או באיזה שעה או באיזה מקום ואמרו לפני הב"ד שאין יודעין כמו שהוא האמת כמעשה בכל יום דהוי מילתא דלא רמיא עליה דאינש למידק ואם נאמר שיתבטל העדות בזה אין לך נעילת דלת גדול מזה שיתבטלו כל העדות בשטר ובע"פ וכן בדיני גיטין וכתובה ונפיק מינייהו חורבה אם יאמרו שאין יודעין באיזה שעה ובאיזה שבוע וכל כי הא מילתא לא הוי שתקי הפוסקים לפרש בהדיא ומעשים בכל יום יוכיחו דלכאורה לא ראינו ולא שמענו שום פוצה פה ומצפצף לפסול שום עדות בע"פ או בשטר וכ"ש בגט ע"י שיאמר א' מהם או שניהם איני יודע באיזה יום ובאיזה שעה ואיזה מקום אע"כ כדפרישית דמשמעות כל הפוסקים להיפך דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימן בדיני ממונות וממילא דאם אמרו אינן יודעין עדותן קיימת. ולפ"ז נ"ל דאף לשיטת היש מפרשים שהביאו התוס' דטעמא דאין עד נעשה דיין משום דבעינן עשאי"ל לאו לדידן קאי אלא עיקר מילתא מפרשו דמדאורייתא ודאי אין עד נעשה דיין מה"ט ואם כן לדידן נמי נהי דתקנו רבנן דלא בעינן עשאי"ל היינו משום נעילת דלת משא"כ בעיקר הדין דאין עד נעשה דיין דלא שייך נעילת דלת אוקמא אדינא דאורייתא כן נ"ל וה"ה לעניין שאין הדיינים יכולין להיות קרובין לעדים אוקמא נמי אדאורייתא. ועוד נ"ל לפרש בענין אחר דסוף סוף לדידן נמי כיון דשייך מיהא ענין הזמה לענין דהעדים נפסלין מש"ה אין העד נעשה דיין דהו"ל כנוגע בדבר וכן לענין שאין הדיינים יכולין להיות קרובים להעדים וכן נ"ל מדקדוק לשון העיטור שהביא הש"ך. ומתוך לשון העיטור נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי דלענין דיינין המכירין חתימת העדים לא שייך הזמה וא"כ למה ליה לגמרא לאהדורי אטעמא דקיום שטרות מדרבנן ת"ל דאף אי הוי מדאורייתא נמי כשר דלא שייך בהו הזמה בכה"ג כדפרישית ולפי לשון העיטור א"ש דנ"מ לענין דיינין שאומרים שבפניהם חתם דשייך בהו ענין הזמה לפסול לעדות והוי לן למיפסל להעד שיעשה דיין משא"כ כיון דקיום שטרות מדרבנן לא איכפת לן ומה שיש לדקדק בלשון הש"ך כתבתי בח"מ ואין להאריך יותר ודוק היטב:

תוס' ד"ה והאמר רב פפי וכו' אלא טעמא דמשחתמו דמי לנוגעים בעדות וכו'. לכאורה היה נראה דאין לומר דהנגיעה היא משום שכבר חתמו וכדעת קצת פוסקים בח"מ סימן כ"ח דעדים שהעידו שלא בפני בעל דין שוב אינם נאמנים להעיד אפילו בפניו דהוי ליה כנוגעים להחזיק דבריהם הראשונים דהא לא קי"ל הכי כדאיתא שם בהג"ה. ותו התם שאני שכבר הגידו לפני בית דין אבל ודאי כ"ע מודים דהעדים שהעידו שלא בפני בית דין כשרים להעיד בפני בית דין כמפורש בשבועות השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין וכו' דכל שלא בפני בית דין לאו כלום הוא. ויכולים לחזור מדבריהם ולקיים דבריהם א"כ הכא הרי לא היה בית דין בשעת חתימה. וע"כ צ"ל הטעם דחשיבי כנוגעים משום שכבר התחילו ועשו מעשה. ולפ"ז היה נראה דאפילו משכתבו נמי הוי כנוגעים מטעם זה ולא דמי לדלקמן גבי שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם דאמר רב הונא אמר רב דמשחתמו אין מעידין עליו דמשמע אבל משכתבו מעידין עליו התם שאני משום דאף שכתבו אינם נוגעים כלל דהרי יכולים לצרף עמהן דיין אחר דהא רב לא חייש למיחזי כשקרא כמ"ש תוס' ויעידו העדים עוד הפעם ויחתמו משא"כ הכא דכיון ששנים מכירים ואחד אינו מכיר אין חילוק בין זה לדיין אחר ויצטרכו גם כן להעיד בפניו וא"כ אפילו אי מטעם נגיעה קשה נמי אפילו משכתבו נמי. וצ"ל דאף ללישנא דאמרי ליה אמר רבי הונא אמר רב דע"כ אין הטעם משום מיחזי כשקרא דהא רב לא חייש למיחזי כשקרא כמ"ש התוס' אלא משום נגיעה אפ"ה צ"ל כמסקנא עד שלא כתבו וכו' משכתבו אין מעידין וכו'. והסוגיא דמקשי מדרב פפי היינו ללישנא קמא דר' הונא משמיה דנפשיה אמר ושפיר יכול לומר משום מיחזי כשקרא ועל זה מקשה מדרב פפי דאף בכתיבה שייך מיחזי כשקרא. וממילא מיושב קושיות התוספות דמקשה הש"ס ממ"נ דאי משום נגיעה כ"ש דקשה דבכתיבה לחוד נמי מיקרי נגיעה כנ"ל. מיהו שיטת התוס' ורוב הפוסקים שכתבו לדינא דדוקא שחתמו ע"כ צ"ל דס"ל מטעם נגיעה וס"ל דדוקא בחתימה הוי ליה כנוגעים ולא במעשה זוטא דכתיבה. וצ"ע. ובזה יש ליישב דעת השלטי גבורים דמכשיר אף משחתמו ותמה עליו הש"ך ע"ש ולפמ"ש יש לומר דסבירא ליה כיון דהש"ס הוי מצי להקשות ולתרץ מטעם נגיעה ומקשי מדרב פפי משמע דהש"ס לא ס"ל לעיקר טעמא דנגיעה אלא טעמא דמיחזי כשקרא וכלישנא קמא. וכיון דסתמא דש"ס לא ס"ל הכי ואנן קי"ל דלמיחזי כשקרא לא חיישינן אפילו משחתמו מעידין וכו'. ודוק: ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה בפני כל אחד וכו' על סמך שנים וכו' צריך להבין מה זו סמיכה שיסמוך על השנים והוא לא שמע מפי העדים. ויש לפרש דודאי אלו השנים כשגבו העדות היה עמהן עוד אחד דבעינן בית דין בשעת גביות עדות א"כ אם היו אלו השנים שחתמו מעידין בפני השלישי הוי ממש האי דינא דלעיל אלא דיש לומר יותר דאין צריכין להעיד דקי"ל בח"מ סימן מ"ו דמקיימין את השטר מפי כתבם כיון דקיום שטרות דרבנן כדאיתא שם בסעיף ז' בהג"ה. וא"כ יכול השלישי לקיים מפי חתימות אלו השנים ובזה עדיף טפי משיעידו לפניו אלו השנים החתומים לפמ"ש התוס' לעיל דהטעם הוא לרב משום נגיעה דהיינו משום שכבר עשו מעשה בחתימתן. אבל אם נימא דהוא יכול לקיים מתוך חתימתן בלא הגדה כלל לא שייך בזה נגיעה דהא בשעת חתימתן לא היה נוגעים והיינו דקמ"ל דצריכין להעיד בפני כל אחד ואחד ואין השלישי יכול לקיים מתוך חתימתן להוכיח זה מהא דרב דלעיל דקאמר משחתמו אין מעידין בפניו ואי ס"ד דיכול לקיים מתוך החתימה יעשה באמת כן. ותו דמאי נגיעה שייך כיון שיכול לקיים מתוך חתימתן. ואפשר לומר דדעת השלטי גבורים שכתבנו לעיל דס"ל דהלכתא כסתמא הש"ס דלעיל דאין הטעם משום נגיעה אלא לישנא קמא עיקר דרב הונא משמיה דנפשיה אמר ומשום מיחזי כשיקרא נפקא ליה נמי מהכא דאי משום נגיעה קשה באמת כיון דמקיימין מפי כתבם למה לא יסמוך באמת השלישי לקיים מתוך חתימתן אלא ע"כ הטעם משום דמיחזי כשקרא. וכן בהעידו לפני שנים אף שכתבנו דבשעה שקבלו אלו השנים את העדות הי' עמהן עוד אחד מ"מ כיון שהוא לא חתם ודיין אחר חותם במקומו מיחזי כשיקרא. ובזה יש לפרש הא דקאמר רב אשי בשלמא עד נעשה דיין שמעינן מיניה דלכאורה הוא לשון מיותר. וגם יש לדקדק דה"ל למימר דהא דהכא עד נעשה דיין היינו משום דשנים מכירין ואין צריך שיעידו אלא לקיים הגדה אבל עד אחד יש לומר דאינו נעשה דיין. ולפמ"ש דהא דא"צ להעיד בפני כל אחד היינו משום דיכול לסמוך על חתימתן של השנים א"כ היינו עד נעשה דיין דהא צריך לקבל חתימתן בפני שלשה ע"כ דהם עצמן נעשים דיינים לכך הקדים זה. ודוק: