ואסקיניה. דבמקום קול הוי חד מהימן: ודכולי עלמא. בין לר' אלעזר בין לר''ש: מצטרפין. שני עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדיות: דחיישינן לזילותא דבי דינא. שהורידוהו שני פעמים ועכשיו יעלוהו ויבטלו דבריהם והיינו דקאמר ר' אלעזר דמאחר שהורדנוהו ע''פ העוררין אין מעלין ע''פ עד זה השני אע''פ שיש לצרפו עם האחר: ואנן מסקינן ליה. ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינן אחזקיה קמייתא דאסקיניה ע''פ עד הראשון שהוא נאמן דהא אכתי אין עוררין דקול לאו עוררין הוא: אפילו תרי. אתו בהדי הדדי נמי בפעם שניה לרבי אלעזר לא מסקינן ליה: עד שיראו שניהם כאחד. את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלווהו ואחד אומר בפני הודה לו עליו: ואין עדותן מתקיימת. להתקבל בב''ד ואפי' ראו שניהן כאחד ופלוגתא אחריתי היא ולאו ר' יהושע בן קרחה קאמר לה ורבי אלעזר ורבן שמעון בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי: מתני' ע''י ממון מותרת לבעלה. דמרתתי להפסיד ממונן ואינן מפקירין אותה: ע''י נפשות. שהיתה נידונת למות: אסורה לבעלה. דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצתה באחד מהן: גמ' לא שנו. דע''י ממון מותרת לבעלה: אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים. ויראים לעשות שלא כדין שמא יפסידו ממונם: שהורהנה. נתמשכנה: ועדיה. אותן שהעידו שהורהנה: והא אשקלון. דארץ פלשתים היא ועוד כבר גלו ישראל:

ואסקיניה. וא''ת ולמאן דחייש לזילותא דבי דינא היכי אסקוהו כיון דאחתיניה מחמת הקול וליכא למימר דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא שהורידוהו שתי פעמים כדמוכח בחזקת הבתים (ב''ב דף לב.) וי''ל דליכא זילותא דבי דינא אלא היכא שהורידוהו ע''י עדות אבל בהורדה שע''י הקול ליכא זילותא דב''ד ואע''ג דאמרינן (גיטין דף פא.) גבי גרושה לכהן דלא מבטלים קלא היינו משום דאית ליה תקנתא אבל הכא דאי לא מסקינן ליה לעולם פסול מבטלין. אי נמי בתרומה דרבנן הקילו: אנן אחתינן ליה אנן מסקינן ליה. פי' בקונטרס אע''ג דתרי ותרי נינהו אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וקשה לר''י דבפרק האומר בקדושין (דף סו. ושם) קאמר גבי ינאי היכי דמי אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני פירוש אהני דאמרו לא אשתבאי סמוך אהני ואמאי קאמר ויבוקש הדבר ולא נמצא והתם פי' בקונטרס דלא אמרי' אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה דהא לא באו להעיד על אמו אלא על ינאי ולו לא היה חזקת כשרות ואין נראה לר''י דחזקת האם מהניא גם לינאי כדמשמע הכא ואמרינן נמי לעיל בפ''ק (דף יג. ושם) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ואפילו מאן דפסל בבתה היינו משום דמעלה עשו גבי זנות וגם אין לומר כמו שתירץ ר''ת דליכא למימר התם אוקמינן אחזקה לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות דא''כ היכי מייתי מינה ראיה על אשתו שזינתה בעד אחד דשאני התם דכל הנשים בחזקת שבויות אבל אשתו זינתה היא בחזקת היתר ונראה לר''י דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו דלא מוקמינן לה אחזקה והכא בתרומה דרבנן הקילו ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לה.) גבי תרומה ונטמאה. כו' ספק הרי זה חמר גמל דברי ר''מ ומוקי לה. רבה ורב יוסף בשתי כתי עדים הא דלא מוקמינן לה אחזקתה דלא נטמאת אע''ג דתרומה בזמן הזה דרבנן היינו משום דערובי תחומין דאורייתא לר''מ אי נמי שאני התם דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך ולא אמרינן השתא הוא דאיטמי אע''ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר ואתאי (נדה דף ב:) הכא. דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי ובשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאמרינן לעיל (דף כב:) לא תצא ולא מוקמינן לה אחזקת אשת איש היינו משום דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה לחזקת אשת איש אע''ג דבשנים אומרים מת אמרינן בהאשה רבה (יבמות פז:) דמותרת לחזור לו וכיון דליכא חומרא בסוף לא דייקא מ''מ הכא כיון דמכחישין זה את זה איכא חומרא ובשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דאמרינן נמי לא תצא אע''ג דלא דייקא וליכא נמי חזקה דאין האשה מעיזה פניה דשלא בפני בעלה מעיזה וכ''ש היכא דמסייעין לה עדים ויש לומר דמכל מקום דייקא לפי שיראה שיוזמו עדיה או יפסלו אותם בגזלנותא ובהאשה רבה (שם צג: ושם) גבי בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו כו' אמר להו תניתוה אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה ואח''כ אמרו לה חילוף הדברים תצא והולד ראשון והאחרון ממזר היכי דמי אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני דאסרי ליבם סמוך אהני דשרו לה וקשה דמאי פריך והא אית לן לאוקמי אחזקה דאסורה ליבם שמת בעלה תחלה כדאמרינן בפרק ארבעה אחין (שם דף לא. ושם) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו כו' ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא יש לאוסרה כדאמרינן גבי ינאי והתם לא דייקא כדאמרינן התם זימנין דרחמא ליה ליבם וי''ל דמ''מ מהני דיוקא דידה לענין דמרעה ליה לחזקת איסור ליבם והא דפריך נמי התם כו' ועוד ממזר ספק ממזר הוא אע''ג דבחזקת איסור ליבם היא מ''מ לא הוי ממזר ודאי דמהני דיוקא דידה כדפרשינן ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן אין לנו להעמידה על חזקתה ולהתירו בממזרת ורבינו יצחק בר ברוך פי' דלא אמרינן בכל הני אוקמא אחזקה לפי שהשנים שמוציאים אותו מחזקתו של היתר הם מעידים תחלה ומיד כשהעידו יצא מחזקתו ע''י עדותן ותו לא אמרינן אוקמא אחזקה ולהכי פריך לעיל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דשנים שאומרים נתקדשה העידו תחלה ובשנים אומרים נתגרשה אע''פ שהם העידו תחלה מ''מ היתה בחזקת אשת איש וכן ההיא דהאשה רבה ודינאי שנים המוציאין אותו מחזקתו באו תחלה ואין נראה לרבינו יצחק דהא הכא בשמעתין מוקמינן ליה אחזקה אע''ג דכבר פסלוהו השנים והוציאוהו מחזקתו ואין סברא שיועיל מה שעד אחד המכשיר העיד קודם ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף דמסקינן ליה: על ידי ממון מותרת לבעלה. נראה דמותרת אפילו לבעלה כהן דלא חיישינן אפי' לאונסא משום דמרתתי להפסיד ממונם ולא דמי לשבויה וכן מוכח בגמרא דקאמר לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אבל יד העובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו ע''י ממון אסורה לבעלה ועל כרחן היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נמי תנינא מההיא דריחקוה בני משפחתה והא לא שייך אלא לכהונה דבישראל לא שייך וריחקוה בני משפחתה דאינה אסורה אלא לבעלה ועוד ראיה דתנן בפ' שני דמסכת ע''ז (דף כב.) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודים על הרביעה ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן לא קשיא הא לכתחלה והא דיעבד ומנא תימרא דשני בין לכתחלה כו' דתנן לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודים על העריות ורמינהו האשה שנחבשה ע''י עובדי כוכבים ע''י ממון מותרת לבעלה אלא ש''מ שני לן בין לכתחלה לדיעבד משמע דאין לחוש כלל שנבעלה דאי מותרת לבעלה ישראל קאמר דלא חיישינן שמא נתרצת אבל לבעלה כהן אסורה דחיישינן שמא נאנסה א''כ לא הוה מייתי מידי: ועל ידי נפשות אסורה לבעלה. היינו אפילו לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצת כדי למצא חן שלא יהרגנה דאי לבעלה כהן קאמר ואסורה שמא נאנסה א''כ הוה ליה למימר אסורה לכהונה אלא ודאי אפילו לבעלה ישראל אסורה וא''ת צנועות לישתרו דקודם לכן מסרן נפשייהו כדמשמע בריש מכילתין (דף ג:) גבי כל הנשאת ברביעי תיבעל להשר תחלה וצריך לומר דהכא חיישינן על כל אחת שמא אינה צנועה ואפילו נראית צנועה שמא אינה:

ואתו תרי ואמרי ידענא ביה שבן גרושה ואחתינה. ודוקא בשנים, אבל בעד אחד לא, הואיל והוחזק בעד אחד שהחזיקו בחזקת אביו, ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא, ולקמן מפרש אמאי נקט לה בכי האי גוונא, ולא נקט כגון דאתי תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואתו תרי ואמרו דכהן מעליא הוא.

רשב"ג סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכתב רש"י ז"ל: ואי קשיא הא תרי ותרי נינהו ובלא זילותא היכי מסקינן ליה. ופריק ז"ל, אוקו תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דכהן הוא, דכבר אסיקניה, על פי עד אחד.
ויש מקשים לדבריו, שהרי לא הוחזק אלא על פי אלו, והרי הוא כעדות ולא כחזקה, וכיון שיש כאן כת אחרת שפוסלין אותו הרי אין כאן חזקה כלל. ואפילו באו אלו שהכשירוהו ראשונה, דהגע עצמך אילו באו שנים אחרים ואמרו איש פלוני זה כהן הוא והעלוהו על פיהם ובאו שנים אחרים ואמרו דבן גרושה הוא, מי אמרינן בכי הא אוקי גברא אחזקתיה, הא ודאי כיון דלא אתחזק אלא אפומייהו דהני, ואיכא אחריני דמכחשי להו לאו חזקה הוא, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא, ב), זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה, והאי איתיה סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמא רב נחמן לארעא בחזקת אבהתא, הדר איתיה היאך סהדי דאבהתיה ואמר רב נחמן אנן אחתיניה ואנן מסיקנ' לה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, ואם כדברי רש"י ז"ל, היכי מסקינן ליה, נימא ארעא היכא דקיימי לוקים, דהא אתחזק האי אפומא דהנהו קמאי דהמנינן להו ההיא שעתא אלמא חזקה דעל פי עדות כעדות עצמה ולאו חזקה היא, ומסתברא דאי משום הא לא תיקשי עליה, דהתם לא שבקינן חזקה דאתחזק האי מעיקרא ואזלי בתר חזקה דאחזקינן ליה אנן לאידך אפומא דסהדי, אלא כיון דאתו בי תרי אחריני דמסייעי לחזקה ראשונה, הני עדיפי, דחזקה ראשונה טפי עדיפא, הילכך מסקינן ליה דארעא בחזקת קמא תיקום. אלא מיהו מסתברא דכל חזקה הבאה מכלל עדות אינה חזקה, אלא כעדות עצמה היא, דאם אין כן אתה אומר כן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דלכולי עלמא לגבי אותה עדות עדותן בטלה דבהדי סהדי שקרי למה לי, אם באו בזה אחר זה עדות הראשונה קיימת, והוו להו תרי ותרי והעמד דבר על חזקתו הראשונה שהוחזק על פי שנים אלו שבאו תחלה, אבל טעמא דהכא משום חזקה דאבוה דהוו להו תרי ותרי, ואוקמה אחזקתיה דאבוה.
ומיהו, דווקא לתרומה דרבנן אבל לתרומה דאורייתא אי נמי לעבודה, לא. כמו שכתבתי בקידושין (סו, א), גבי ינאי, בין למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן בין למאן דאמר ספיקא דאורייתא.

מתני': האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממונות מותרת לבעלה. כלומר: דמרתותי משום הפסד ממונן, ואין חוששין שמא בא עליה כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז כג, א), על ידי נפשות אסרוה לבעלה דלא מרתתי, פירש רש"י ז"ל: באשת ישראל, ואפילו הכי על ידי נפשות אסורה, דכיון שנוהגים בה הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהם.
ואינו נכון, דאילו באשת ישראל אין חוששין שמא נבעלת ברצון, דאם כן נאנסה ניחוש שמא נבעלה ברצון, דאטו הא דאמרינן בריש פרקין (לעיל כתובות ג, ב), ולדרוש להו דאונס בישראל משרא שרי מי צריכא שתהא צווחת מתחלה ועד סוף. ומיהו הכא איכא למימר, דכיון שתחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון מותרת, דקיימא לן כרבה דאמר לקמן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא, ב) כל שתחלתה באונס ובסוף היא אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מאי טעמא יצרה אלבשה, מכל מקום אם כדברי רש"י ז"ל, אפילו בצווחת מתחלתה ניחוש שמא נתרצית היא לו בשעת ביאה, שהרי אינה נבעלת בפנינו.
ועוד, הני נשי דגנבי גנבי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נא, ב) דשריין לגברייהו, ואמרינן והא קא חזי דהא קא מטיין להו גירי ופרקינן מחמת יראה. התם היכי שריאן והא ליכא משום הפסד ממון, וניחוש דילמא נתרצית לאחד מהן, וכן באסתר שעומדת בחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי, ליחוש שמא נתרצית לו, וכל שבויה נמי שהיא אשת ישראל היכי שרית לה לבעלה שמא נתרצית לשבאי, וההיא ודאי משרא שרייא דהא תנן באשת ישראל אם תשתבאי איפרוקינך ואותיבניך לי לאינתו.
ועוד דגרסינן בריש פרק אין מעמידין (ע"ז כב, ב) גבי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים מפני שחשודין על הרביעה, ורמינהו, לוקחין מהן בהמה לקרבן ואינו חושש לא משום רובע ולא משום נרבע. ופרקיה רבינא, לא קשיא, הא לכתחילה הא דיעבד, ומנא תימרא דשנא לן בין לכתחילה בין דיעבד, דתנן: לא תתיחד אשה עמהן. ורמינהו, האשה שנחבשה על ידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה, אלא שמע מינה דשני לן בין לכתחילה בין דיעבד, ודחינא ממאי דילמא לעולם אימא לן אפילו דיעבד נמי לא, והכא היינו טעמא דמתירא משום הפסד ממונו. תדע, דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה, ותו לא מידי, אלמא כל מה שאינו מתירא משום הפסד ממונו אפילו ביחוד בלבד אסורה לבעלה. ואי אפשר לומר כן באשת ישראל דשבויה, ונשי דגנבי גנבי הרי נתיחדו ולא נאסרו.
אלא על כרחין מתניתין באשת כהן, וכמו שפירש ר"ח ז"ל, והגאונים ז"ל. ואם תאמר, אם באשת כהן מאי אסורה לבעלה, לכולהו בהכי נמי אסורה. יש לומר, רבותא קא משמע לן, דאף על גב דאית לה בעל, כיון דעל ידי נפשות הוא לא מרתתי. אי נמי, כיון דמפרש בגמרא על ידי נפשות כגון נשי דגנבי, ואשתו של בן דינאי קא משמע לן דאף על גב שנתפסה על ידי שבעלה נידון להריגה ולא מחמת עצמה, ואפילו הכי אין גוי זה מרתת לפי שאין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאנסה.

גמרא: על בת ישראל שהורהנה באשקלון, ורחקוה בני המשפחה. פירוש: אשת כהן היתה ועידיה מעידין עליה שלא נסתרה. פירוש: לא היו עדים דאם כן למה היו רוצין בני המשפחה להרחיקה, דעל כרחך היה להם להאמין העדים, אלא בעבד ושפחה מעידין אותה היה, ולפיכך היו בני המשפחה חוששין להם ואמרו להם חכמים דמשום מגו מיהא היה להם להאמינה, ואם תאמר, ואכתי למה להם לחכמים לומר שיאמינום משום מגו, הא מדינא מהימניה, ואף על פי שיש עדים שהורהנה בדין שבויה. ויש לומר שהורהנה שאני, שאינשה מנוולת לפנינו כל כך. ועוד, שדינן כך היה, דכיון שעבר זמן הלואתן היתה שלהם לגמרי והילכך חוששין לה, אבל משום מגו מיהא נהמנין. וכדאמרינן בסמוך טעמא דעידיה מעידים וכו'.

ורשב"ג סבר אנן אסקינן ואנן אחתינן וזילותא דבי דינא לא חיישינן והקשה רש"י ז"ל היכא מסקינן לי' תרי ותרי נינהו ותירץ אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתא קמייתא ואסקינהו ע"פ עד אחד שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררין הוא והקשו עליו בתוס' שכיון שאותו העד כבר הוכחש עכשיו אין חזקתו כלום דכיון דאוקי תרי לבהדי תרי דכולהו מהכא ובעיא חזקה אחריתי בר מההיא ועוד היכי פרכי' א"ה אפילו תרי ותרי נינהו נמי דא"כ הרי לית להו חזקה על פום סהדי קמא וליכא למיחש דלוקמא בהוא עדים הלכך אפילו באו השנים והודיעוהו מתחלה והעלוהו על פיו כיון ששניהם אחרים באו והכחישם אוקי תרי לבהדי תרי הא ודאי בטלה חזקה דסהדי קמאי דאל"כ נמצאת מאמין את האחד ומיהו אוקי תרי לבהדי תרי דאמרינן וכו' והכי משמע מההיא דחזקת הבתים דמייתינן לעיל וא"כ כדברי רש"י ז"ל היכי מסקי' ליה נימא ארעא היכא דקאי תיקום דהא אתחזק אפומיה דקמאי דהימנוה מההיא שעתא דלא הוה עלייהו ערער ואע"פ שיש לדחות בזה דהות ארעא בחזקתיה מעיקרא ומיהו בר מההיא טעמא דמסתבר מוכח הוא דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות וכיון דבטלה עדות בטלה חזקה וטעמא דשמעתין כדפירש רש"י ז"ל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאבהתיה כבר פירש רש"י ז"ל שאין אומרים כן אלא לענין תרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא שהיה בחזקת כשר ומסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה או חלוצה ועובדא דינאי מלכא בקידושין בפרק האומר דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דאבהתיה כבר פירש"י ז"ל שאין אומרים כן אלא לתרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא וכ"ש לעבודה והאי דינאי מלכא דעבודה היה וטעמים אחרים כתבנו שם בס"ד:

אי הכי אפי' תרי ותרי נמי פי' דכ"ע אצטרפו לעדות ובזילותא דבי דינא פליגי אמאי פליגי בדאתו סהדי דמכשירי ליה במפוזרין דהא ע"כ מתניתן בהכי מיירי כדקתני במעלין לכהונה ע"פ עד אחד כלומר שבאו עדים אחד אחד ולמה ליה לתנא למתני הכי לתנייהו לפלוגתייהו כי אתו תרי ותרי וכ"ת דהיא גופא קמ"ל דמצטרפין לעדות הא הוה למתנייהו בהדיא אלא ודאי במצטרפין לעדות קמפלגי ובפלוגתא דר"נ ורבנן הא לאו הכי ע"כ דזילותא דבי דינא לא חיישי' וכבר איפסיק הלכתא כר' יוחנן וכיון דכן קי"ל כרשב"ג וכההיא אוקימתא דרב אשי:

מתניתן האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה דמשום הפסד ממון אין מפקירין אותה ע"י נפשות אסורה לבעלה מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר שמא נתרצית להם באחת מביאותיה ופירש סיפא אסורה לבעלה ישראל ומיהו אף לפירוש זה רישא דקתני מותרת לבעלה אף לבעלה כהן קאמר כיון דע"י ממון הוא ואין מפקירין אותה אבל היא אינה נבעלת להם כלל והם אינם אונסים אותה וליכא לפרושי דרישא דוקא ישראל מותרת דאין מפקירין אותה כדי שתהא נבעלת לרצון אבל באשת כהן אסורה הא ליכא למימר כלל חדא דעלה קתני לא שנו אלא שיד ישראל תקיפי על עובדי כוכבים אבל כשיד עובדי כוכבים תקיפא על עצמן אסור' ואם איתא דרישא דוקא לבעלה ישראל הוא דשרי' לה א"כ דכי אתינן לומר שיד ישראל תקיפא אסורה דאסורה לבעלה ישראל קאמר והא לא אפשיטא אדאתא לסיוע בלישנא בתרא מההיא דאשקלון וההיא לענין כהונה דאסורה כדקתני וריחקוה בני משפחתה ועוד בפרק קמא דע"ז מוכח דרישא דמתני' בחזקת שלא נבעלה כלל משנינן ליה דרמינן התם מתניתן דקתני אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שחשודין על הרביעה ותנו לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין משום רובע ולא משום נרבע ומשנינן הא לכתחלה והא בדיעבד כלומר בדיעבד לא חיישינן לרביעה כלל ואמר ומנא תימר' דשני לן בין לכתחילה ובין בדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם ורמינהו אשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה וזו ראיה ברורה דרישא דמתני' אפילו לכהונה מותרת ואף לשון רש"י יש לפרש כן ומיהו במאי דפירוש רש"י מורי ז"ל בסיפא אסורה לבעלה ישראל שמא מתוך שהנהיגו מנהג הפקר נתרצת באחת מביאותיה ובתוס' הקשו על זה הטעם דא"כ השבויה תהא אסורה לבעלה דשביוה כולהו איתנהו ביה ונוהגין בה מנהג הפקר ואלו אנו שרינן לה אפי' יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן וכדתנן אם תשתבאי תפרקין ואותבינן ליך לאינתי ותו אנשי דגנובי גנב דאמר בתלמודא דאע"ג דמטינן להו נהמא ומטינן להו גירי ביד שרואין דמחמת יראה הוא דעבדין ולא חיישינן להו לרצון עד שבקינן ואזלין בהדייהו דאלמא חזקה דבנות ישראל אינה נבעלת ברצון ועוד השיבו מאסתר המלכה שנתן אחשורוש כתר מלכות בראשה ונהגו בה מנהג הפקר ולא חיישינן שמא התרצה לו באחד מביאותיה ולא אסרוה על מרדכי כדאיתא אגדה דמגילה על מה שכתוב כאשר היתה באמנה אתו ואע"ג דאסתר המלכה היתה צדקת מ"מ אם איתא דבאידך חיישינן לרצויי ע"י הפקר בעילות הרבה להאי ודאי הוה ליה למרדכי הצדיק למיחוש מתוך שהמליכוה תחת ושתי. בתוספתא נתנו טעם אחר בדבר כיון דע"י נפשות הם נמי נחשבות וידעינן דאזל' לקטל' ממש כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והן מפקירים עצמם מאיליהם ונבעלת ברצון כדי שלא יהרגם ולא דמיא להא דאסתר המלכה כלל ומתניתן מלתא פסיקתא קתני דרישא מותרת אפילו לבעלה כהן ואין חוששין שנבעלה כלל וסיפא אסורה אפי' לבעלה ישראל ובתלמוד' אמרינן על רישא לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל כשיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אסורה לבעלה כהן ובדין הוא דברישא כיון דאפי' לכהן שרי אלא הוי ליה למיתני מותרת לבעלה דהא לכולי כהנים נמי הוא דשריאדבכל פסולי כהונה ליכא למנקט לבעלה אלא איידי דתני סיפא לבעלה משום אשת איש נקט רישא נמי לבעלה ורבי' ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דכולה מתניתן באשת כהן דוקא בין רישא ובין סיפא אלא באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת לבעלה דלעולם חזקה היא שאין א"א נבעלת ברצון וכל מה דעבדה אונס הוא דעבד' וכדאמרינן בנשי דגנובי גנבה והא דקתני לבעלה ולא קתני אסורה סתם אי נמי פסולי לכהונה רבותא אשמועינן דאפי' מבעלה כהן מפקיע לה ואגב סיפא נקט רישא נמי לבעלה כדפרישנא והשתא אתיא מתני' בפסולי כהונה דומיא דכולא פירקין וכי קתני סתמ' האשה שנחבשה אדלעיל קאי דמיירי בשבוייה כהנתי':

גמרא לא שנו שידו וכו'. אם אי אתה מאמינו שהיא טהורה פירוש כגון שלא היה עדים כשרים אל תאמינו שהורהנה דהא ודאי לענין שבויה בעינן שני עדים כשרים ובטהורה נאמן אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה. והאי אשקלון כיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן פירש רש"י ז"ל דאשקלון שהיה בא"י כדאיתא בספר יהושע וכדתנן בפ"ק דגיטין:

הורהנה פירוש שהורהנה אצלם שאם לא יפדוה ליום ידוע שתהא מוחלקת להם וכדאמרינן בפרק כל שעה וכגון שהורהנה אצלה:

כבר ביארנו במשנה שהעדים שהעידו זה אחר זה עדותם מצטרפת אף לענין ממון הדין כן ואין צריך שיעידו שניהם כאחד אלא שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו ואפילו נשבע על פי העד הראשון כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין וכן אפילו לא העידו על ראיית מעשה אחד אלא שהעידו בהלואה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה שעל כל פנים לא על מנה אחד הם מעידים הואיל ומכל מקום מעידים הם על מנה וכל שכן הודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה כמו שביארנו במקומו במסכת סנהדרין:

המשנה הששית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה עיר שכבשה כרקום כל הכוהנות שבתוכה פסולות אם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה הרי אלו נאמנין שאין אדם מעיד על ידי עצמו אמ"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלם ועד שיצאנו אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו אמר הר"ם כאשר יד הגוים תקפה על ישראל אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה זה כלומר אם היה בעלה כהן אולם ישראל הנה העקר אצלינו אונס בישראל משרא שרי וכרקום הגייסות ואם היה במדינה מקום אפשר להיות שם נחבאת ולא יגיעו בה ידי הגוים נאמנת כל אחת מהן באמרה לא נטמאתי ואע"פ שלא תהיה לה ביאור לפי שנאמר בכל אחת מהן מיגו דיכלה למימר נחבאתי נאמנת לומר לא נחבאתי ולא נטמאתי וכבר ביארנו שהקרוב והאשה יעיד לאשה שיהא לא נטמאת זולת בעלה ונערותיה ר"ל שפחתה והאדם כאשר יעיד לשבויה שהיא טהורה והיה כהן לא ישאנה אבל ישאנה כהן אחר לפי מה שיתבאר בסוף הפרק השני מיבמות אם לא שפדאה בממון והעיד שלא נטמאת שאם לא היה אמת לא היה נותן ממון לפדותה:

אמר המאירי יש מפרשים על ידי ממון שהיה הבעל חייב ואין לו לשלם ולקחו לו משכבו מתחתיו ומאחר שכן אף הם יראים שלא להפסיד ממונם ונזהרים שלא לאנסה ומתוך כך מותרת לבעלה ר"ל כהן שבישראל לא הוצרכה שהרי אונס בישראל מותר אלא אף לבעלה כהן שבודאי נזהרים היו שלא להפקירה וראיה גמורה לזה מה שאמרו במסכת ע"ז כ"ב ע"א אשה לא תתיחד עמהם והקשו בה מזו שאמרו כאן על ידי ממון מותרת לבעלה ותירץ הא לכתחלה הא דיעבד ואי סלקא דעתך מותרת לישראל ומצד אונס מאי קושיא ודאי כל שיש לחוש שמא אנסה דין הוא שתיאסר להתיחד ופירשו בגמרא דוקא בזמן שיד ישראל תקפה ואין הגוי רשאי לעשות שלא כדין שלא יפסיד אבל בזמן שיד אמות העולם תקפה על עצמם ר"ל על ישראל אסורה שמא אנסוה ואין מתיראים להפסד ממונם הואיל וידם תקפה ומכל מקום יראה לי שבכל מקום שיש בו אימת מלכות מותרת שהמלכות אינה מנחת מדת הדין ללקות בין לישראל בין לארמאי וכן נראה שלא נאמרו דברים הללו אלא בגוים שהם כעין לסטים לעשות דין לעצמם אבל כל שהיא נחבשת בחצר ובערכאות אין בו שום חשש וכן הוריתי בה על ידי מעשה והסכימו בה עמי גדולי הדור וכן כל שנסגרה בבית הערכות הואיל ויש שם אימת מלכות אין אוסרין אותה כלל:

ויש מפרשים על ידי ממון מותרת אף כשתפשוה על עיסקי ממון ר"ל שתפדה עצמה והואיל ולממון מתכונים אין רוצים לפגמה שלא ימעטו דמיה ומה שנאמר בה אבל בזמן שיד אמות העולם תקפה אף על ידי ממון אסורה אין מתישב יפה לפירוש זה ויש שואלים ואם כן כל שנתיחדה עם הגוי במקום שאין חשש ממון פסולה לכהנה ואחר שכן לא הנחת כבר ראויה לכהנה והרי אמרו אין האשה נאסרת על בעלה ר"ל ביחוד אלא על עסקי קנוי וסתירה ואם כדבריך היה לו לומר אין אשת ישראל נאסרת וכו' ואינה קושיא שלא נאמרו הדברים אלא כשמסורה תחת ידו הא כשאינה מסורה תחת ידו אינה נאסרת ביחוד מתירא הוא שמא תצוח ואף בתלמוד המערב בשני של ע"ז הלכה א' על משנה זו אף אשה דרכה לצווח הגע עצמך שהיא חרשת דרכה לרמוז:

על ידי נפשות אסורה לבעלה כלומר שהיתה נדונת למות או שתפשוה להריגה או שנתפש בעלה להריגה ונתפשה עמו ופירשו בגמרא לדעת חזקיה שהלכה כמותו דוקא בשנגמר דינן להריגה ויש פוסקין כר' יוחנן שאמר אע"פ שלא נגמר דינן להריגה אע"פ שחזקיה רבו של ר' יוחנן והדברים נראין שכל שנתפשה לדיני נפשות אסורה לבעלה ויש מפרשין אף לישראל שמא נתרצית לאחד מהם וגאוני ספרד פירשו אסורה לבעלה כהן מחשש אונס אבל לרצון ודאי כדי לאסרה לישראל אין חוששין הא לבעלה כהן אסורה והוא הדין לכל כהן משום זונה:

עיר שכבשה כרקום ר"ל מצור כדמתרגמינן ובנית מצור ותבני כרקומין כל כהנות שבתוכה ר"ל נשי כהנים שבתוכה אסורות שבודאי נאנסו ואם יש להם עדים שראו אותם בכל שעה נאמנין שבשבויה הקלו הואיל ומנוולא נפשה לגבי שבאי ואפילו עד אחד ואפילו אשה אפילו עבד אפילו שפחה הא על ידי עצמה מיהא אינה נאמנת הואיל ויש עדים שנשבית כמו שהתבאר וכן אין בעלה נאמן עליה שאשתו כגופו והוא שאמר אמ"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו לירושלים עד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן על ידי עצמו ואשתו כגופו כמו שביארנו וכן שפחה שלה אינה נאמנת לדעת קצת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד ר"נ אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו ואתי ר"א כת"ק ורשב"ג כר"נ וקי"ל דהלכה כר"י [בן קרחה] שעדותן מצטרפות אע"פ שלא ראו שניהן כאחד. והל' נמי כר"נ שעדותן מתקיימת בב"ד ואף על פי שלא העידו כאחד:

מתני' האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים. ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה. עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שבתוכה פסולות. ואם יש להן עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין שאין אדם נאמן ע"י עצמו. א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו א"ל אין אדם נאמן על ידי עצמו. פי' באשת כהן מיירי דאי באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת דאנוסה היא ומדסיפא בכהנות רישא נמי בכהנות הלכך ע"י ממון מותרת לבעלה דמירתתי דלמא מפסדי ממונא ולא אנסו לה אבל ע"י נפשות דלא מירתתי אנסו לה. והמורה פי' הואיל ונוהגים בה הפקר חוששים שמא נתרצת לא' מהן ומשמע שהיא אסורה לישראל ואינו נ"ל דא"כ גם בשבוי' נאמר כן ונאסור אותה על בעלה ישראל. והאיך מתנה אדם לאשתו אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו. א"ו אע"פ שמפקירים אותה לא חיישינן שמא מתרצת אלא הכל הוא באונס. וכך פי' גם ר"ח ז"ל אסורה לבעלה כהן:

המעון הזה. פי' שבועה הוא. א"ר שמואל ברבי יצחק ל"ש פי' שע"י ממון מותרת אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים פי' שיראים מישראל אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל אפילו על ידי ממון אסורה דלא מירתתי ומפקרי לה. ה"ד ע"י נפשות א"ר כגון נשי דגנבי אמר חזקיה והוא שנגמר דינם להריגה פי' שבעליהן נתלו ודרך המלכות להפקיר טפם ונשיהם ור"י אמר אעפ"י שלא נגמר דינן להריגה והל' כחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן:

והכא בהא קא מיפלגי ת"ק סבר כיון דאחתיני' לא מסקינן ליה דחיישינ' לזילות' דבי דינא פירש"י ז"ל דטעמ' דזילות' דבי דינא משום דהא אחתוני' תרי זימני, ואי מסקינן לי' תו היינו זילותא וליתה כדמוכח בבא בתרא בפ' חזקת הבתים דאפי' בחד זימנ' איכ' זילות' דבי דינא. אלא וודאי כל היכא דהא דאתינן למיעב' איפכא בדינא דלא מיתעבי' אלא מספיקא מקרי זילותא דבי דינא דסתרינן לי' לעובדא דבי דינא מספיקא. ורשב"ג סבר אנן אחתיני' ואנן מסקינן לי' ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. קשיא ליה לרש"י ז"ל והיכי מסקינן לה והא תרי ותרי נינהו. וניחא ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה והא אוקימניה בחזקת כהן אפומא דעד א' דאתא ברישא. אלמא ס"ל דחזקה דהאי גברא לא הויא אלא אפומי' דהאי עד קמא אבל חזק' דאבוה דה"ל לא מהני לן וכן פירש"י ז"ל גבי ינאי דאמרי' עלי' בקידושין במודיעי' ויבוק' הדבר ולא נמצא. מאי ולא נמצא אילימא דתרי אמרי אשתבאי וב' אמרי לא אשתבאי ב' וב' נינהו מאי חזי' דסמכ' אהני סמוך אהני. וליכא למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה שערער זה מתחילת בריית' יצא עליו ולא היה לו חזקת כשרות מעולם והא ליתא דחזק' דעד גופי' לא כלום הוא אלא הרי זה כגופו של עדות ובבבא בתר' נמי אמרינן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה. והאי אייתי סהדי דאכל' שני חזקה. אמר רב נחמן אוקי אכילת' בהדי אכילת' ואוקי ארע' בחזקת אבהתה. הדר אייתי אידך סהדי אהבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתיני' ואנן מסקינן לי' לזילות' דבי דינא לא חיישינ'. ואם איתה אמאי מסקינן ליה אמאי אוקיתרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה דאיתחזק בה אפומי' דקמאי. אלא וודאי חזקה דמחמת עדים לאו חזקה היא אלא הרי הוא כגופו של עדותן. תדע דאילו אתו בי תרי ומסהדי בחד דכהן הוא ולא מוחזק לן ביה כלל ואסיקניה. ואתי בי תרי ואמרי דלאו כהן הוא מי איכא מ"ד דכהן הוא הא וודאי ליכא מ"ד אבל הנכון דהכא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומוקמינן לי' להאי אחזקתי' דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא. וההיא דהתם דינא' התם טעמא אחרינא איכא כדפרישנא התם. וה"נ מוכח בהאי פי' דלן הא דמתקיף לי' רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי. ואי כטעמא דרש"י ז"ל מאי קושיא דהא הכי איצטריכא לן לאוקמי לי' אחזקתי' דאיתחזק אפומ' דעד א' דאת' ברישא. ואיכא מ"ד הכי קאמ' אפי' אתו בסוף תרי מאי שנא דנקט לה בחדש וליתיה דהא מאי קושיא דאי הוה בתרי דאתו בסוף אם כן הוה בעינן חמשה חד דאתי ברישא דהא כהן. ובתר הכי תרי דבן גרושה ובן חלוצה. ובתר הכי תרי דכהן ואי סגיא לן בד' מאי קושיא דנימא לה בחמשה. וליכא למימר נמי אמתניתין מקשי אמאי תני לה בעד א' דהיינו טעמא דמתניתין משום דבעי' עד א' דאתי ברישא דמוקים לה בכהן. אבל לדידן אתיא שפי' דלפום פי' דפריש הא וודאי קשיא מ"ש דנקט עד א' ברישא אפי' בתרי ותרי נמי ומאי שנא. ואנן הא דהוה מוקמינן לה הכי משום מתני' דקתני בעד א' ואכתי קשיא לן אמאי לא תנא הכי דהאי אפילו בתרי ותרי נמי הכי הוי וזה הנכון אלא אמר רב אשי הכא במצטרפין לעדות קא מיפלגי כו' עד דבריו:

מתני' (שם) האשה שנחבשה על ידי א"י על ידי ממון מותר לבעלה. נרא' מפרש"י ז"ל דמפרש לה באשת ישראל והיינו דקאמ' ע"י ממון מותר לבעלה דכיון דע"י ממון לא נהגו בה מנהג הפקר. וכיון שלא נהגו בה מנהג הפקר. מן הסתם לא ניתרצי' להם. ע"י נפשות אסורה לבעלה דכיון דע"י נפשו' נחבש' נוהגין בה מנהג הפקר וכיון שכן חוששין שמ' נתריצי' להם. וזה ליתי' דהא אמרינן עלה בגמ' לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקפה על א"י אבל בזמן שאינו יהודי תקפה על עצמן אפי' ע"י ממון אסורה לבעלה. ואי באש' ישראל הא מי איכא מאן דאסר. והרי שבויה שבאשת ישראל מותר מדאמרי' לקמן ובאשת ישראל איפרוקיניך ואותבינך לי לאינתי והיא גדולה מזו שהיא ברשותם לגמרי והרי היא ביד' לגמרי ותו דהא במסכת ע"ז מותבינן מתני' דהכא אמתני' דהתם דתנן לא תתיחד אשה עמהן. ופשטי' מינה דשני לן בין לכתחלה לדיעבד דמתני' דהתם דתנן לא תתיחד אשה עמהן אמרינן לכתחלה אינו ראוי להתיחד עמהן. אבל בדיעבד אין חוששין שנבעלה. ואתי' למימר מינ' דבהמה שנתיחדה עמהן כשירה לקרבן דבדיעבד לא חיישינן ואפי' הכי לכתחילה לא חזי ליחודי בהדייהו. ואי כפירש"י ז"ל מאי קושי' ממתני' דהתם להא דהכא. דהא בהכא לא אמרינן דלא נבעלה. אלא שלא נתרצי' להם אעפ"י שראוי לחוש שנבעלה אין לאוסר'. ולפיכך אמר שם שלא תתיחד עמהן שהרי ראוי לחוש שלא תבעל. ובהדיא אמרינן התם דבדיעבד דלא חיישינן דנבעלה כלל. ודומיא דהא אתינן אבהמה שנתיחדה עמהן דלא חיישינן לה כלל בדיעבד אע"פ שאסור לייחדה להם לכתחילה. ותו קשיא הא דמתרצי' עלה הת' דשאני הכא דמשום הפסד ממונו מותרת והיינו דלא חיישינן לה להא דהכא. אבל בהא דהתם היינו טעמי' משו' דליכ' חששא דהפסד ממון. כלומר ובהא אפי' בדיעבד נמי לא והיכי אפשר לומר שכל אשה כיון שנתיחדה עם אינו יהודי תיאסר לבעלה אפי' הוא ישראל והאיכא שבויה דליכ' טעמא דהפסד ממונו:

ותו דאמרינן לקמן הני נשי דגנבי גנבי שריאן לגברייהו והא קא ממטו להו נהמא. מחמת יראה. והא קא ממטואן להו גירי מחמת יראה. שבקינהי ואזלן מנפשיהו וודאי אסירן. והא התם דכל היכ' דלא שבקינהי שריאן ואין חוששין להם. ותו בהא דאמרינן לעיל בתולה הנישאת ברביעי תבעל למושל תחל' ולידרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי ולא חיישינן שמא נתרצית לו באחת מביאותיו. ובאסתר אמרו שהית' עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת שוכבת בחיקו של מרדכי ולא היה חושש שמא נתרצית לו פעם אחת אלא וודאי כל ישראל קדושי' וכיון שהיא אנוסה לפנינו אין חששין לה שמא נתרצית. אם תאמר ומשנתנו באשת כהן היא שבויה וכן פירשוה הגאונים ז"ל. ולפיכך על ידי ממון מותרת לבעלה דכיון דעל ידי ממון אין נוהגין בה מנהג הפקר ומחזיקין אותה שלא נבעלה כלל. על ידי נפשות אסורה לבעלה דכיון דעל ידי נפשות הוא נוהגין בה מנהג הפקר וחוששין שמא נבעלה ואלו כן הרי היא אסורה לבעלה כהן אפי' הוא באונס. והשתא אתיא שפיר הא דאמרינן בגמ' דאפי' על ידי ממון בזמן שיד א"י תקיפה על עצמן אסורה דכל היכא דליכא טעמא דחששה דהפסד ממוני אסורה והיינו כטעמא דהת' דאמרינן שאני התם דמשו' הפסד ממונו מירתת הא כל היכ' דליתיה להאי טעמא אסורה. וא"ת אם כן מאי האי דתנא האש' סתמא. י"ל משו' דכולה מתני בכהן איירינן. וכי תימא אכתי מאי שנא לבעלה דנקט לכל כהן דעלמא נמי. יש לומר ריבותא קמ"ל דאפי' יש לה בעל על ידי נפשות אסורה נבעלה ולא מירתתי אע"ג דאיכא בעל. אי נמי דאפי' ע"י נפשות דבעל נמי אסורה אי נמי הא עדיפ' ליה למיתני דמפקי לה מבעל' ודומיא דאידך מתני' דתנן כל כהנות שבתוכה פסולות והוא הדין שאר נשי' שהן פסולות לכהונה אלא הא עדיפא ליה כדפרישנא. אבל בתוספות פירשו על ידי ממון מותרת לבעלה אפי' הוא כהן שלא נבעלה כלל. על ידי נפשות אסורה לבעלה אפי' ישראל דכיון דעל ידי נפשות מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית להם לדעת כיון שהיא יודעת שנגמ' דינה למית' לא שתתרצה מחמת יראה. דלא מיתסרא לה בהכי כדאמרן בהני נשי דגנבי גנבי דכל היכא דלא שבקינהי שריאן ואע"ג דממטיאן להו נהמא וגירי דאמרינן דמחמת יראה אלא שמא תתרצה לדעת. והא דאמרינן בגמ' דבזמן שיד א"י תקיפה על עצמו אפי' על ידי ממון אסירה נבעלה לכהן קאמר. ודאמרינן נמי דבעינן נגמר דינה לאוסרה אפי' לישראל אבל לכהן בלאו הכי נמי כל היכא דלאו על ידי ממון. ואינן עולות יפה לפרש שמועתנו סירוגין סירוגין והנכון כמו שכתבנו:

גמ' אמר שמואל בר רב יצחק כו' עד לבעלה ועידיה מעידין אותה שלא נסתר' ושלא נטמאה ואמרו להם חכמים אם אתם מאמינין אותה שהירהנה כו'. וודאי עדים דהכא עדים כשרים נינהו. שאינ' נאסרת בשבויה או בהורהנה אלא על פי עדי' כשרי' שלא סמכו על פי עבד ושפחה אלא להקל וכיון שכן בדין הוא אפי' לא היו אותן עדי' עצמן אלו שמעידין שלא נטמאה אלא עדים אחרי' אף הם נאמנין אלא מעש' שהי' כך הי' על ידי נפשות כו':

ואתא עד אחד וכו'. כתוב בתוספות ועוד דקול לא הוי קרוי עוררין וא"ת ולמה לא העמיד דנפק קול ועד אחד אי מעלין על פי עד אחד נגד הקול והעד או לאו וי"ל דעוררין משמע דשוים והכא אינם שוים ועוד דדברי רבי אלעזר אינם מיושבים דקאמר אימתי בזמן שיש עוררין אבל אין עליו עוררין מעלין על פי עד אחד והלא כשאין עליו עוררין ממילא כשר אפילו בלא עדות דעד אחד כיון דאיכא חזקה ולפי זה קשה על התוספות לקמן דקאמר רב אשי אפילו שניהם אתו לבסוף א"כ שנים הפסולין באו מתחלה מאי קאמר ואם אין עליו עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד והלא בלא עדותן כשר דאין עליו עוררין משמע דתרווייהו אין עליו דומיא דיש עליו עוררין ודוחק לומר דמעלין היכא דלא איכא חזקה. קונטריסין:

ודכולי עלמא מצטרפין לעדות לכאורה משמע דאכולהו תנאי דמתני' קאי ואפילו אר' יהודה וקשיא דאי רבי יהודה מצטרפין לעדות ס"ל א"כ הוי להו תרי ואיהו דוקא על פי עד אחד הוא דקאמר דאין מעלין אבל על פי שנים מעלין ואפי' בזה אחר זה דהא מצטרפין ס"ל וכיון שכן היכי קאמר עליה רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין וכו'. לכך נראה דכי קאמר ודכ"ע לא קאי אלא אר' אלעזר ורבן שמעון אבל רבי יהודה אפשר דס"ל אין מצטרפין דלא איירי אלא לענין העלאה לכהונה וזהו שכתב רש"י ז"ל ודכולי עלמא. בין לרבי אלעזר בין לרבי שמעון. ע"כ. ובזה תירץ רש"י ז"ל נמי דהיכי נימא ודכ"ע מצטרפין לעדות והא פליגי בה תנאי להדיא כדאיתא לקמן בסמוך אבל השתא דכתב רש"י ז"ל דלא קאי אלא אר' אלעזר ורבן שמעון ניחא והיינו יכולין לפרש דה"ק ודכ"ע מצטרפין לעדות פי' בעלמא איפשר דכולהו ס"ל דאין מצטרפין אלא מיהו הכא משום דבתרומה הקלו כ"ע ס"ל דמצטרפין תדע דהא איכא מ"ד דמעלין לכהונה על פי עד אחד בלבד והשתא ניחא דכי קאמר ודכ"ע קאי אכולהו תנאי דבסמוך אבל לא נהירא האי פירושא כלל דאי הכי אמאי נדי מלאוקמי פלוגתייהו במצטרפין ואוקי פלוגתייהו בחיישינן לזילותא אלא ודאי הנכון כי קאמר ודכ"ע מצטרפין לעדות אבעלמא קאי וזהו שכתב רש"י ז"ל מצטרפין. שני עדים המעידים זה שלא בפני זה בשאר עדות. ע"כ. והשתא ניחא דלא בעי לאוקומי פלוגתייהו במצטרפין לעדות דאי הכי אמאי נקט בלישניה ענין העלאת כהונה כלל לפלגו בצרוף עדות דעלמא כנ"ל:
וכתב עוד רש"י ז"ל חיישינן לזילותא דבי דינא. שהורידוהו שני פעמים ועכשיו יעלוהו ויבטלו דבריהם והיינו דקאמר רבי אלעזר דמאחר שהורדנוהו על פי העוררין אין מעלין על פי עד זה השני אף על פי שיש לצרפו עם האחד. ע"כ. וצריך פי' לפירושו דאתא רש"י ז"ל לתרץ קושיית התוספות דלמאן דחייש לזילותא דב"ד היכי אסקינן כיון דאחתיניה מחמת הקול הא כבר מתורץ קושיא זו במאי דפירש לעיל דאינו אלא קול בעלמא ולא הורדנוהו אלא עד שיבדקו את הדבר וכדכתיבנא לעיל ועוד מאי והיינו דקאמר רבי אלעזר וכו' שכתב הרב ז"ל אדרבה תיקשי דמתני' לא תנן אלא מעלין לכהונה על פי עד אחד ולהאי אוקמתא כיון דס"ל מצטרפין הרי כאן שנים וכיון שכן מאי והיינו דקאמר לכך נראה לפרש דקשיא ליה לרב ז"ל דלמה ליה כולי האי לישני בקוצר כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה ואחתיני' ואתו בי תרי ואמרי דכשר הוא ובזילותא דבי דינא קא מפלגי ולא היינו מאי דקשיא לרב אשי לקמן דההיא דרב אשי קושיא אחריתי היא וכדפרש"י ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד ותירץ רש"י ז"ל דהא לענין לפסולי לכהונה לא חיישינן לזילותא דבי דינא בחדא זימנא דכיון דתרי ותרי הוא אוקמיה גברא אחזקתיה ואין להוציא אדם מחזקתו משום זילותא דבי דינא אבל השתא שהורידוהו שני פעמים דמעיקרא הורידוהו כדי לבדוק על הדבר ושוב הורידוהו פעם אחרת אלמא דעמדו על בוריין של דברים ואמיתתן ולהכי הורידוהו ואם שוב יעלוהו איכא זילותא דבי דינא טובא ולהכי חייש לה רבי אלעזר והיינו דקאמר רבי אלעזר דמאחר שהורדנוהו על פי העוררין אין מעלין על פי עד זה וכו' פי' ואי הוה מוקמי' פלוגתייהו בתרי ותרי וכדכתיבנא לא מיתרצא לישנא דרבי אלעזר דקתני מעלין לכהונה על פי עד א' דהא על פי שנים הוא דמעלין אבל השתא יש לתרץ לשונו דעל פי עד השני קאמר ולמאי דפרישנא לעיל דכי קאמר ודכ"ע מצטרפין לעדות דלא קאי אשאר עדיות אלא הכא דוקא אין כאן קושיא מעיקרא דלהכי אוקי לה בהכי ולא אוקי לה בתרי ותרי כדי לאשמועינן הך רבותא דמצטרפין לעדות הכא אע"ג דבעלמא אין מצטרפין ומיהו הא כתיבנא דהאי פירושא לא נהירא כלל והנכון מה שפירש"י ז"ל כנ"ל פי' לפירושו ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ולקמן מפרש אמאי נקט לה בכה"ג ולא נקט כגון דאתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואתו תרי דכהן מעליא הוא. ע"כ. וז"ל בחידושיו לב"ב פ' חזקת ואיכא למידק למה ליה למימר כולי האי לימא ליה כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה הוא ואחתיניה ואתו בי תרי ואמרי דכשר הוא ובזילותא דבי דינא קמפלגי י"ל דבעי לאוקמה בדאיכא קלא תחלה ואתא עד אחד ואסקיניה משום דתנן במתניתא מעלין לכהונה על פי אחד[דאלמא ירוד היה והעלינוהו עפ"י עד אחד] וקתני בזמן שיש עליו עוררין אין מעלין ורשב"ג סבר אפי' בזמן שיש עליו עוררין מעלין על פי עד אחד דאלמא לאחר הערעור אתא עד אחד לסייע את הראשון דאי לא בזמן שיש עוררין שנים היאך מעלין על פי עד אחד אלא היינו כדאתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד דלרבי אלעזר אין מעלין אותו ע"פ העד השני שבא להצטרף עם הראשון ומשום זילותא ולרבן שמעון מעלין אלא דאכתי איכא למידק מתניתא גופא מאי טעמא נסיב לה בהכין והיינו דאקשי לה רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי. עד כאן:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ואמרינן אלא בהא קא מפלגי מ"ס חיישינן לזילותא דבי דינא פרש"י ז"ל דכיון דאחתיניה תרי זימני תו לא מסקינן ליה ולאו דוקא דהתם בפרק חזקת הבתים מוכח דאפי' בחד זימנא לא מחתינן ליה גבי זה אומר של אבותי וגבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונשאת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא ומפרש טעמא משום דחיישינן לזילותא דבי דינא והכא נמי קול לאו עוררין הוא ולא אחתיניה לגמרי ולא אסקיניה אלא חד זימנא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל זילותא דבי דינא שהורידוהו שני פעמים והקשו עליו דבפרק חזקת גבי זה אומר של אבותי וכו'. עד ולזילותא דבי דינא וכו' ופרכינן עלה מהא דהכא והא התם לא אחתוהו אלא חדא זימנא לכך הנכון דזילותא דבי דינא הוא מפני שסותרין דינם על הספק ובלא ראיה מבורר' דכל תרי ותרי אין הדבר ברור לגמרי אבל ההיא דמעיקרא דאחתוהו והדר אסקוהו על פי העד ליכא זילותא כדפרשינן וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה דחיישינן לזילותא דבי דינא ואע"ג דלעיל בתר דאחתיניה אסקיניה ולא חששנו לזילותא דבי דינא התם כי אחתנוהו מעיקרא לא פסקנו פסק ברור אלא דמספיקא שבקינא כדקאי שלא היתה לו חזקה דגופיה מעולם ומפני חששת הקול לא אסקיניה והיה עומד בספק כי אסקיניה בתר הכי ליכא זילותא דבי דינא אבל מכי אחתיניה ע"פ עדים בפסק ברור וכי עשינו מעשה דאחתיניה מעלהו דהא אסיקניה על פי עד אחד אי מסקינן ליה בתר דאחתיניה איכא זילותא דבי דינא ע"כ:
עוד כתב רש"י ז"ל ואנן מסקינן ליה. ואי קשיא תרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקתיה קמייתא דאסקינן על פי עד הראשון שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררין דקול לאו עוררין הוא ע"כ. פי' לפירושו עיקר חזקה דמוקמינן ליה היינו חזקה דאבהתיה אלא דהוקשה לו דהא אתא קול ואורעה לחזקתיה דאבהתא וזה תירוץ דהא אסקיניה על פי עד הראשון וכו' פי' דעל ידי עד הראשון הוה ליה כאילו אין כאן קול כלל ומוקמינן ליה אחזקתיה קמייתא והשתא ניחא קושיא אחריתי דהיכי קאמר רשב"ג מעלין לכהונה על פי עד אחד דהרי על פי שנים הוא דמעלין ליה אלא משום דעיקר מאי דאסקינן ליה היינו על פי העד הראשון דאי לאו הכי הויא ליה תרי ותרי להכי נקט רשב"ג מעלין לכהונה על פי עד אחד. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל דעיקר החזקה דמהניא לן היינו חזקת אבהת' ולכך קצרו התוס' ז"ל לשון רש"י ז"ל וכתבו וז"ל פי' בקונטריס אע"ג דתרי ותרי נינהו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה. ע"כ. אלמא דמוקמינן עד הראשון בהדי קלא והוה כמאן דליתיה ונשאר חזקה דאבהתיה קיימת וקשיא להו לתוס' ז"ל דפליג מדידיה אדידיה דבפרק האומר בקידושין דאמר גבי ינאי היכי דמי אילימא דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני פי' אהני דאמרי לא אשתבאי סמוך אהני ואמאי קאמר ויבוקש הדבר ולא נמצא והתם פירש בקונטריס דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דהא לא באו להעיד על אמו אלא על ינאי ולו לא היתה חזקת כשרות:
אבל הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל כתב הרב ז"ל ואי קשיא והא תרי ותרי נינהו ובלאו זילותא היכי מסקינן ליה ופריק ז"ל אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דכהן הוא דכבר אסקיניה על פי עד אחד ומשמע מכלל דבריו דחזקת אבהתיה לאו חזקה היא לגבי דידיה כיון דסהדי לא מסהדי אאבוה ואחזקתיה אלא עליה דידיה הוא דמסהדי וכן כתב גבי עובדא דינאי מלכא בפרק האומר בקדושין ולא אתחוורא לדידי האי סברא דכיון דההיא חזקה באה מכח עדות של עדים אלו הרי היא כעדות ואין כאן חזקה אטו אי אתי תרי ואמרי פלוני כהן הוא אסקיניה ואתו תרי אחריני ואמרי לאו כהן הוא דבן גרושה הוא נימא אוקי גברא בחזקת כהן הא ודאי כיון דלא אתחזק אלא מפומייהו דהנך סהדי לאו חזקה היא ובפרק חזקת הבתים [בבא בתרא לב א'] אמרינן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואוקמה רב נחמן לארעא בחזקת אבהתיה הדר אייתי האיך סהדי דאבהתיה ואמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן והיכי מסלקינן ליה נימא ארעא היכא דקיימא תיקום דהא כבר אחתיניה על פומא דהנהו קמאי דההיא שעתא היו מהמני אלא ש"מ חזקה דמחמת עדות הרי היא כגופו של עדות ולאו חזקה היא ולדברי רש"י ז"ל איכא למימר דחזקה דאבוה ודאי מהני ליה לאצטרופי גבי דסהדא. וא"ת לדברינו עובדא דינאי מלכא קשיא התם גבי עבור ויוחסין ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה אלא בדרבנן וכבר כתבתיה שם. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו קשיא ליה לרש"י ז"ל והיכי מסקינן ליה והא תרי ותרי נינהו וניחא ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה והא אוקימניה בחזקת כהן אפומא דעד אחד דאתא ברישא אלמא ס"ל דחזקה דהאי גברא לא הויא אלא אפומא דהאי עד קמא אבל חזקה דאבוה דהוה ליה לא מהניא לן וכן פרש"י ז"ל בקידושין גבי ינאי וכו'. והא ליתא דחזקה דעד גופא לאו כלום הוא אלא הרי זה כגופו של עדות ובבבא בתרא נמי אמרינן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה וכו' עד אמר רב נחמן אנן אחתיניה וכו' ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואם איתא אמאי מסקינן ליה אימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקתיה דאתחזק בה אפומייהו דקמאי אלא ודאי חזקה דמחמת עדים לאו חזקה היא אלא הרי הוא כגופו של עדות תדע דאילו אתו תרי ומסהדי בחד דכהן הוא ולא מוחזק לן ביה כלל ואסקיניה ואתו תרי ואמרי דלאו כהן הוא מי איכא מ"ד דכהן הוא הא ודאי ליכא מ"ד אבל הנכון דהכא מוקמינן תרי לבהדי תרי ומוקמינן ליה להאי אחזקתיה דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא וההיא דהתם דינאי טעמא אחרינא איכא כדפרשי' והכי נמי מוכח כהאי פירושא דילן מהא דמתקיף לה רב אשי אי הכי אפילו תרי ותרי נמי ואי כטעמא דרש"י ז"ל מאי מקשה דהא הכי איצטריכא לן לאוקמי ליה אחזקתיה דאיתוקם אפומא דעד אחד דאתא ברישא ואיכא מ"ד דה"ק אפילו אתו בסוף תרי מאי שנא נקט לה בחד וליתיה דהא מאי קושיא דאי הוה תרי דאתו בסוף אם כן הוה בעינן חמשה חד דאתי ברישא דהוא כהן ובתר הכי תרי דבן גרושה ובתר הכי תרי דכהן ואי סגיא לן בד' מאי קושיא דנוקי לה בחמשה וליכא למימר נמי דאמתניתין מקשי אמאי תני לה בעד אחד דהיינו טעמא דמתני' משום דבעינן עד אחד דאתי ברישא דמוקי ליה בכהן אבל לדידן אתיא שפיר דלפום פירושא דפריש הא ודאי קשיא מאי שנא דנקט עד אחד ברישא אפילו בתרי ותרי נמי ומאי שנא ואנן הוא דהוה מוקמינן ליה הכי משום מתני' דקתני בעד אחד ואכתי קשיא אמאי לא תנא הכי דהא דינא אפילו בתרי נמי הכי הוי וזה הנכון אלא אמר רב אשי וכו'. עד כאן:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל וכתב רש"י ואי קשיא הא תרי ותרי וכו'. ופריק ז"ל אוקי תרי וכו' דכבר אסיקניה על פי עד אחד ויש מקשין לדבריו שהרי לא הוחזק אלא על פי אלו והרי הוא כעדות ולא כחזקה וכיון שיש כאן כת אחרת שפוסלין אותו הרי אין כאן חזקה כלל ואפילו באו שהכשירוהו ראשונה דהגע עצמך אלו באו שנים ואמרו איש פלוני זה כהן הוא והעלוהו על פיהם ובאו שנים אחרים ואמרו דבן גרושה הוא מי אמרינן גבי הא אוקי גברא אחזקתיה הא ודאי כיון דלא איתחזק אלא אפומייהו דהני ואתו אחריני ומכחשי להו לאו חזקה היא וכדאמרינן בפרק חזקת זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' אמר רב נחמן אנן אחתיניה וכו' ואם כדברי רש"י ז"ל היכי מסקינן ליה נימא ארעא היכא דקיימא תיקום דהא איתחזק האי אפומא דהנהו קמאי דהמנינן להו ההיא שעתא אלא חזקה דעל פי עדות כעדות עצמה ולאו חזקה היא ומסתברא דאי משום הא לא תיקשי עליה דהתם לא שבקינן חזקה דאתחזק האי מעיקרא ואזלינן בתר חזקה דאחזקינן ליה אנן לאידך אפומא דסהדי אלא כיון דאתו תרי אחריני דמסייעי לחזקה ראשונה הני עדיפי דחזקה ראשונה טפי עדיפא הילכך מסקינן ליה דארעא בחזקת קמא תיקום אלא מיהו מסתברא דכל חזקה הבאה מכח עדות אינה חזקה אלא כעדות עצמה היא דאם אין אתה אומר כן גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו דלכ"ע גבי אותה עדות עדותן בטלה דבהדי סהדי שקרי למה לי אם כן כשבאו זה אחר זה עדות הראשונה קיימת דהוה להו תרי ותרי והעמד דבר על חזקתו שהוחזק על פי שנים הראשונים והכא היינו טעמא משום דמוחזק לן באבוה דכהן הוא והיא המסייעת אותו וכיון שכן כשבאו שנים והעידו שאינו בן גרושה אף על פי ששנים אחרים מעידים שהוא בן גרושה אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה ודוקא לתרומה דרבנן בין למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן בין למ"ד ספיקא דאורייתא אבל לתרומה דאורייתא א"נ לעבודה לא כדמוכח גבי ינאי בפרק האומר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל. הקשה רש"י ז"ל והא תרי ותרי הוא ובלא זילותא דבי דינא היכי מסקינן ליה. ותירץ דאוקים תרי לבהדי תרי ואוקים גברא אחזקתיה קמייתא דאסקיניה על פי העד הראשון שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררין דקול לאו עוררין הוא. והקשו עליו בתוס' דכיון שאותו העד הראשון כבר הוכחש עכשיו אין חזקתו כלום דכיון דאוקי תרי לבהדי תרי דל כולהו מהכא ובעינן חזקה אחריתי בר מדידהו ועוד היכי פרכינן אי הכי אפילו תרי ותרי נמי דאם כן הא לית ליה חזקה על פום סהדא קמא וליכא למימר דלוקמה בחמשה עדים הילכך אפילו באו השנים והכשירוהו מתחלה והעלוהו על פיו כיון ששנים אחרים באו והכחישום ואמרינן אוקי תרי לבהדי תרי הא ודאי בטלה חזקה דסהדי קמאי שאם לא כן נמצאת מאמין את הראשונים ומאי אוקי תרי לבהדי תרי דאמרינן והכין משמע מהאי דפרק חזקת דמייתינן לעיל ואם כדברי רש"י ז"ל היכי מסקינן ליה נימא ארעא היכא דקאי תיקום דהא אתחזק אפומא דקמאי דהימנינהו ההיא שעתא דלא בא עלייהו ערעור ואף על פי שיש לדחות בזו דשאני התם דהוה ארעא בחזקתיה דאידך מעיקרא. [מקמי דאחתיה ב"ד להאי, וכיון דכן לא עדיפא חזקה דהאי דע"פ ב"ד מחזקה דאידך קמא דהות ארעא בחזקתיה מעיקרא] ומיהו בר מההיא טעמא דמסתברא ומוכרח הוא דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות וכיון שבטלה עדות בטלה החזקה וטעמא דשמעתין כדפרש"י ז"ל דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה שהיה בחזקת כשר ומסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה או חלוצה ועובדא דינאי מלכא דלא אמרינן אוקי תרי וכו' כבר פי' ר"י ז"ל שם שאין אומרים כן אלא לתרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא וכ"ש לעבודה וההיא דינאי לעבודה היה וטעמים אחרים כתבו שם בס"ד. ע"כ:
והרב רבינו יונה ז"ל כתב בעליותיו לבתרא וז"ל דכ"ע מצרפין לעדות ומן הדין ראוי להכשירו דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקת אבהתיה ואף על גב דאיכא קלא דמסייע להני דפסלי ליה ומסתמא הוא חיישינן לקלא אף על גב דאיכא חזקה דאבהתיה להכשירו אפילו הכי במקום שיש עדים שמכשירין אותו אין הקול מסייע לפוסלו דלא עדיף קול משני עדים ואילו יבאו שנים אחרים לסייע לאלו השנים שפוסלין אותו אפילו הכי מכשירין אותו דתרי כמאה ומאה כתרי אבל חזקה ודאי מסייעת לעדות אף על פי שאין שני עדים אחרים המסייעים להם מועילים כלום שאין כח חזקה מתורת עדות. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב שם וז"ל. ואם תאמר היכי מסקינן ליה אוקי תרי לבהדי תרי ואיכא חזקה וקול, פסיל כאשר פסלנו אותו מתחלה. ויש לומר מעיקרא קודם שבאו עדים פסילנא ליה על ידי הקול לפי שלא ידענו ממי יצא הקול אבל שבאו עדים ופסלוהו איגלאי מילתא שהם הוציאו את הקול וכיון שבטלה עדותם נתבטל גם הקול. ע"כ:
וכיוצא בזה כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו בפ' חזקת וכדבעי למכתב קמן בס"ד. ולשיטת רש"י ז"ל דכתיבנא לעיל דלא הוי אלא קול בעלמא אין זו קושיא וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל שיטה ישנה ורשב"ג סבר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה אשתכח דכולהו מודו דהיכא דליכא זילותא דבי דינא מסקינן ליה. ואם תאמר אוקי תרי לבהדי תרי והאי גברא מספיקא היכי מסקינן ליה וכ"ת אוקי גברא אחזקה דאבוה והא במעשה דינאי לא אוקימנא ינאי אחזקה דאבוה. יש לומר התם קלא נפיק עליה דינאי אפילו בחיי אביו ואמו הילכך לא אלימא חזקתיה אבל הכא אף ע"ג דהשתא נפק קלא על אמו בחיי אמו מ"מ לא יצא הקול בחיי אביו הילכך אלימא חזקה דאבוה וי"א התם תרי ותרי אתו כאחד אבל הכא כיון שהעד המכשיר בא בתחלה ואנו מצרפין עמו העד האחרון וחושבין כאילו בא בתחלה עמו אלימי הני תרי דאתו בתחלה והכשירו מהני דאתי בתר הכי. והתירוץ הנכון דהכא כיון דאתא עד מעיקרא ואפקיניה אפומיה מפני סיועי החזקה דאילו בלאו חזקה לא הוה מבטלינן קלא בעד אחד נמצא שנתחזקה החזקה שעשינו מעשה והכשרנו על פיה וכיון שנתחזקה הרי היא נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי כנגד הני תרי דפסלי. ולתירוץ זה אי אתו מעיקרא תרי דמכשרי בבת אחת והדר תרי דפסלי לא היתה החזקה נחשבת לסייע הני תרי דמכשרי שהרי לא עשינו מעשה על פיהם ואי קשיא לשני תירוצין אלו הא דמתקיף רב אשי אי הכי תרי נמי והלא אי אתו תרי דפסלי מעיקרא והדר תרי דמכשרי לא הוו מסקינן בהו כמעשה דינאי. יש לומר ה"ק אי הכי אפילו אתא עד מעיקרא והכשיר ואתו תרי דפסלי והדר אתו תרי ומכשרי פליג ת"ק וחייש לזילותא דבי דינא. ואם תאמר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת בן גרושה מפני הקול שבטל החזקה. יש לומר כיון דאיכא תרי ותרי אמרינן הני תרי דפסלי אינהו הוא דאפקוהו לקלא ועוד קול כיון שנתבטל לאו כלום הוא והרי נתבטל מתחלה על ידי העד. עד כאן:

וכתוב בקונטריסין כתוב בתוס' והתם פי' בק"ו דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וכו'. ונראה דדעת רש"י ז"ל בכאן כיון דעד המכשיר אתי תחלה וס"ל כמו ר"י בר ברוך בסוף הדיבור. עוד כתוב בתוס' אף על גב דבשנים אומרים מת אמרינן בהאשה רבה וכו' ומטעם זה אינו קשה מר' מנחם בר יוסי דאמר לא תצא היכא דנשאת ואחר כך באו עדים אף על גב דלא דייקא דליכא חומר בסוף. כתוב בתוספות וקשה דמאי פריך והא אית לן לאוקמי אחזקה דאסורה ליבם וכו' קשה לי דשם פריך שפיר כיון שבאו עדים מתחלה ליכא חומר בסוף ואמאי תצא והולד ממזר כדאמר באותו פרק דהיכא דבאו עדים מתחלה לא תצא דליכא חומר בסוף. ויש לומר דהשתא ס"ד דהכא לא דייקא כלל דמרחמא ליה ליבם. עוד כתוב בתוס' ויש לומר דמכל מקום מהני דיוקא דידיה לענין דמרעה ליה לחזקת איסור ליבם. הקשה רש"י איך מגרעת לה והלא תרי ותרי איסורא דרבנן כמו שהקשה. ותירץ דלענין דנאמנת דתצא על ידי חליצה ולא יהא הולד ספק ממזר אבל זה היה פשוט להם דלא תהא מותרת לישב תחתיו. ע"כ:

ובקונטריסין אחרים כתוב וז"ל כתוב בתוספות ויש לומר דמכל מקום מהני דיוקא וכו'. וקשה האיך תהיה מותרת ליבם והא תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי ונשאת לאחד מעדיה ליכא למימר שהרי היבם אינו מעיד לה. ויש לומר דה"ק סמוך אהני דשרו לה ואמאי תצא בלא חליצה. ע"כ:

ועוד כתוב בקונטריסין עוד כתוב בתוספות ולהכי פריך לעיל מאי שנא רישא ומ"ש וכו'. הקשה מש"ב מה קשה להם הלא תירצו בטוב לעיל התוס' ז"ל. ותירץ דה"פ דאדרבה לפי זה הפי' יאמר להפך יאמר בנתקדשה תצא ובנתגרשה לא תצא דבנתקדשה הוציאוה מחזקת פנויה ובנתגרשה הוציאוה מחזקת אשת איש ולכן מתרצים בטוב דמכל מקום היתה בחזקת אשת איש כי אינם עושים חזקה אחרת אלא שניהם שוים כי העדים מגרעים החזקות בשניהם וכאילו אין בשום אחד מהם חזקה לכן שניהם שוים ועתה שואל בטוב מאי שנא וכו'. ע"כ:
עוד כתוב ודע שקבלנו מאבותינו דבכל מקום דפריך תלמודא מאי שנא ומאי שנא פי' דאדרבה איפכא הוה ליה למתני ומ"ה כפל תלמודא מאי שנא ומאי שנא ולא קצר בלשון וקאמר מאי שנא רישא מסיפא אי נמי איפכא ובזה אין מקום למה דכתבו בקונטריסין בזה. ובקונטריסין אחרים כתוב וז"ל עוד פירש מורי הרב בע"א דעל כן הוצרכו לומר כאן מאי שנא רישא כו' לפי' הר"י בר ברוך כיון שאמרו נתקדשה הוציאוה מחזקת פנויה אם כן נשארה בלא חזקה גם בסיפא העדים שאמרו נתגרשה הוציאו אותה מחזקת א"א ונשארה בלא חזקה ומה שאמר התוספות מכל מקום היתה בחזקת אשת איש הוא נתינת טעם שהיתה בחזקת אשת איש ועכשיו נשארה בלא חזקה ולכך פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דבין הכא ובין הכא ליכא חזקה ונימא בתרווייהו תצא או בתרווייהו לא תצא. ע"כ:

עוד כתוב בקונטריסין כתוב בתוספות עוד וכן האי דהאשה רבה וכו'. ואף על גב דגבי נתגרשה אפילו באו תחלה אותם שאומרים נתגרשה אף על פי כן נשארה בחזקת אשת איש לא דמי להא דכיון שבאו אותם שאומרים מת בנך תחלה אז בטלה חזקת איסור יבם ומעתה שואל הספר בטוב ותצא בחליצה דאין שייך שם איסור אשת איש לגבי חליצה. עוד כתוב ועוד רב אשי משמע בעי למימר דאפי' אתו שניהם לבסוף וכו' ונראה דמשמע להו לתוספות דמיירי דומיא דפלוגתא דר' נתן ורבנן דדוקא היכא דליכא עד דמפסיק בינתים דסבר ר' נתן דמצטרפין וכן צריך לאוקמא הכא משם הריב"י ז"ל והנ"י אינו חושש לזה משום דיש לו כח דמדמה לפלוגתא דר' נתן אף על גב דהכא יש הפסק ור' נתן אמר בלא הפסק. ע"כ:

וז"ל קונטריסין אחרים כתוב בתוספות דאפילו אתו שניהם לבסוף וכו'. תימא מנלן שכך סבר רב אשי. ויש לומר דבכח הוא כך דאם תרצה לומר דרב אשי לא אמר אלא שהעד המכשיר העיד קודם שבאו השנים הפוסלין אם כן מנלן דר' אלעזר לא סבר כר' נתן דלעולם אימא לך דר' אלעזר סבר כר' נתן דכי אמר ר' נתן שומעין דבריו של זה כו' היינו שאין ביניהם הפסק אבל אם יש ביניהם הפסק כמו זה ששנים הפוסלין מפסיקין בין עד המכשיר הראשון ובין האחרון אימא לך דאינם מצטרפין אלא ודאי ע"כ צריך לומר דסבר רב אשי שבאו שנים המכשירין לבסוף. ע"כ:
הרי הארכתי וכתבתי פלפול הקונטריסין משום מלאכת שמים אף על גב דכבר כתבתי דברי האריות רבותינו הראשונים ז"ל והילך נמי לשונו של הרמ"ה ז"ל בפריטיו לפרק חזקת הבתים ובמצטרפין לעדות כלומר לצרופי סהדא בתרא בהדי קמא ולמחשבינהו כמאן דאתו השתא ואסהידו ביה דכהן הוא דכולי עלמא לא פליגי דמצטרפין והכא בזילותא דבי דינא קא מפלגי תנא קמא סבר אף ע"ג דאילו אתו תרווייהו מעיקרא ומסהדי דכהן מעליא הוא תו לא הוה מחתינן ליה אפומא דהני תרי אחריני דאמרי דבן גרושה הוא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה ואי משום קלא איגלאי מילתא דקלא מחמת הני עוררין הוא דנפיק מיהו כיון דאחתיניה אפומא דתרי מקמי דלצטרף סהדא אחרינא בהדי קמא קם דינא אפומא דהנך תרי עוררין ולא מסקינן ליה אפומא דהאי סהדא בתרא דאף על גב דמצטרף בהדי קמא נמי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת פסול כדהשתא והיינו טעמא דלא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה כדמעיקרא דחיישינן לזילותא דבי דינא. ורשב"ג סבר אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן והכי קתני בזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין כיון דליכא עוררין ולא חיישינן דגומלין אבל היכא דאיכא עוררין אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אפילו היכא דאסקיניה מעיקרא אפומא דסהדא אחרינא ואתו תרי ואחתיניה ואתא חד לאסוקי לא מסקינן ליה ר' יהודה אומר אין מעלין על פי עד אחד במקום שיש עוררין תרי כדאמרן אבל במקום שאין שני עוררין מעלין על פי עד אחד ואף על גב דליכא אחרינא דמצטרף בהדיה ודוקא היכא דליכא למיחש לגומלין רשב"ג אומר מעלין לכהונה על פי עד אחד דמצטרף בהדי קמא לאסוקי אפילו במקום שהורידוהו על פי שנים עוררין לזילותא דבי דינא לא חיישינן ואם תמצא לומר דר' אלעזר לפרושי סבריה דת"ק קאתי ממילא שמעת מהדא דכי אמר ת"ק נאמנין היכא דליתא עוררין קאמר אבל היכא דאיכא עוררין אינן נאמנין להעיד זה את זה כדרבי אלעזר והא דמיא לההיא דתנן בריש גיטין וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא גט ממדינת הים והמוליך והמביא ממדינה למדינה במדינת הים ואמרי בגמרא דרבנן בתראי לפרושי טעמיה דת"ק קא אתו הכא נמי רבי אלעזר לפרושי טעמיה דת"ק קא אתי והכא נמי מסתברא משום קושיא דרב אשי דקא מקשי אפילו תרי ותרי נמי דלא מתוקם שפיר אלא אמימרא דרבי אלעזר כדבעינן לברורי לקמן ואם נפשך לומר דכי מקשינן מעיקרא רשב"ג היינו ת"ק דאדר' אלעזר קאמרינן אלא משום דלאו אורחא דגמ' למקרי ת"ק אלא למאן דלא מתפרש שמיה בהדיא בההוא דוכתא ואי אדר' אלעזר קאי הוה ליה למימר היינו ר' אלעזר:

מתקיף לה רב אשי אי הכי אפילו תרי ותרי אלא אמר רב אשי במיחש לזילותא דבי דינא כ"ע לא פליגי דלא חיישינן והכא במצטרף עדות קא מיפלגי כלומר אי ס"ד מודו ת"ק ור' אלעזר דמצטרף סהדא בתרא בהדי סהדא קמא וכי קאמר אין מעלין משום זילותא דבי דינא הוא מאי אריא על פי עד אחד דאתא עד אחד לחודיה לבסוף לאסוקיה אפילו אתו תרי מעיקרא ואחתיניה והדר אתו תרי בהדי הדדי לאסוקיה למאן דחייש לזילותא הכא נמי ליחוש ואין מעלין אלא מדקתני רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין דמשמע אימתי אין מעלין על פי עד אחד במקום שיש עוררין משמע דאפילו במקום שיש עוררין נמי על פי עד אחד הוא דאין מעלין הא על פי שנים מעלין ולא חיישינן לזילותא דבי דינא והיינו טעמא דאין מעלין על פי עד אחד שבא להצטרף עם הראשון דקסבר אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד בב"ד ורשב"ג סבר מצטרפין ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחה וכו'. ואין עדותן מתקיימת בב"ד וכו' ר' נתן אומר שומעין וכו' וקם ליה ת"ק ור' אלעזר כת"ק ורשב"ג כרבי נתן וקי"ל כרשב"ג דהא אסקינן התם בסנהדרין פ"ג דלטעמיה דר' יהושע בן קרחה דלא בעי עיקר ראיה בהדי הדדי כ"ש הגדה דלא בעי בהדי הדדי כדרבי נתן וכיון דאיפסקא הלכתא כרבי יהושע בן קרחה כ"ש דהלכתא כרבי נתן וכיון דהלכתא כרבי נתן ממילא שמעת דהלכתא נמי כר' שמעון בן גמליאל דקאי כותיה וע"כ לא פליגי אלא היכא דאתא עד אחד לבסוף אבל היכא דאתו תרי לבסוף לאסוקי' אף על גב דאחתיניה מעיקרא אפומא דתרי אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן לדברי הכל והיינו דקאמרינן משום דאשכחה דתליא באשלי רברבי וכו' ושמעינן נמי דלא מבעיא היכא דאתא סהדא ואסהיד ביה בהאי גברא דכהן הוא ואסקיניה אפומיה דאף על גב דאתא אחרינא ואמר לאו כהן הוא דלא מחתינן ליה אפומא דחד סהדא א"כ היכא דמוחזק לן בגוויה דכהן הוא דלא מחתינן ליה אפומא דעד אחד דקי"ל כר' יוחנן דאמר אין ערעור פחות משנים אלא אפילו היכא דאתו תרי סהדי בהדי הדדי לאסהודי ביה חד קא מסהיד דכהן מעליא הוא וחד קא מסהיד דלאו כהן הוא לא משגחינן ביה בההוא סהדא דקאמר לאו כהן הוא ומסקינן ליה אפומא דאידך סהדא דמסהיד ביה דכהן הוא דהא אפלוגתא דר' אלעזר [ורשב"ג קאי דקס"ד דבערער חד פליגי דר"א] סבר הוי ערעור ולא מסקינן ליה אפומא דעד אחד ורשב"ג סבר לא הוה ערעור ומעלין אותו לכהונה על פי עד אחד דאלמא לכתחלה נמי מסקינן ליה אפומא דעד אחד אף על גב דאיכא חד ערעור עילויה דהא מעלין קתני ולכתחלה משמע ומדאקשינן עליה דת"ק ור' אלעזר מדר' יוחנן ש"מ דר' יוחנן כדקא ס"ד לטעמיה דרשב"ג ס"ל אלא מיהו הני מילי היכא דהויא ליה חזקה דכשרות כגון דמתחזק לן באבוה דכהן הוא ונפק עלה דידיה קלא דבן גרושה הוא ואתו תרי סהדי לאסהודי עליה חד אמר דכהן מעליא הוא וחד אמר דבן גרושה הוא דמוקמינן ליה אחזקה דאבהתיה אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות חד נמי הוי ערעור ולא מסקינן ליה אלא אפומא דתרי דבהדיא אסיקנא בפרק עשרה יוחסין דכי אמר ר' יוחנן היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות חד נמי הוי ערעור וכולהו נמי לא אמרן אלא לתרומה אבל ליוחסין אף על גב דליכא ערעור כלל לא מסקינן ליה אלא אפומא דתרי כדמברר בכתובות פרק האשה שנתאלמנה ושמעינן נמי דהיכא דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא ואתא עד אחד ואמר דכהן הוא ואסקיניה ואתו תרי ואמרי דבן גרושה הוא ואחתיניה והדר אתא עד אחד ואמר דכהן מעליא הוא מסקינן ליה כרשב"ג וכ"ש היכא דאתו תרי מעיקרא דבן גרושה הוא ואחתיניה והדר אתו תרי דכהן הוא דמסקינן ליה ודוקא היכא דאית ליה חזקה דכשרות מחמת אבהתיה ולא הויא ליה לדידיה חזקה דפסולא מעיקרא כגון דלבתר דאיתיליד הוא דנפק עליה קלא דכה"ג כיון דתרי ותרי נינהו מוקמינן בחזקת אבהתיה כדמעיקרא אבל היכא דנפק מעיקרא קלא אאימיה דגרושה או חלוצה היא לא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה אלא אוקי תרי לבהדי תרי והוה ליה גברא ספק פסול כדאמרינן בקדושין במעשה דינאי תרי ותרי נינהו והוה ליה ינאי ספק פסול והיכא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ונפק עליה דידיה קלא מעיקרא דבן גרושה הוא אף על גב דליכא סהדי כלל לא מוקמינן ליה בחזקת אבהתיה דכיון דאפשר דהוי אבוה כשר ואיהו פסול אהני קלא לאורועי חזקה דאבוה והיינו דאוקים למתני' כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא ואתא עד ואמר דכהן הוא ואסקיניה טעמא דאתא עד אחד הא לאו הכי לא מסקינן ליה דאהני קלא לאורועי חזקה דאבוה אלא מיהו מסתברא דהני מילי היכא דנפק עליה קלא מקמי דליתחזק בכהני אבל נפק עליה קלא לבתר דאתחזק לא מהני קלא לאורועי חזקה דנפשיה ואפילו אתו תרי ותרי ואסהידו ביה הני לאחותיה והני לאסוקיה לא מחתינן ליה דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה כדמעיקרא ומעשה דינאי המלך שאני דנפק קלא אאימיה מעיקרא אי נמי כגון דנפק עליה דידיה קלא מקמא דליתחזק. עכ"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו בחזקת הכהנים:

אי הכי אפילו תרי ותרי נמי. פרש"י ז"ל אפילו תרי אתו בהדי הדדי בפעם שניה לר' אלעזר לא מסקינן ליה. והרשב"א ז"ל לא פי' כן וכבר הארכנו בזה לעיל עיין בלשון הרשב"א והרא"ה ז"ל לעיל:
וז"ל הריטב"א אי הכי אפילו תרי ותרי נמי פירוש א"כ דלכ"ע מצטרפין לעדות ובזילותא דבי דינא פליגי אמאי פליגי כדאתו סהדי דמכשרי ליה במפוזרין דהא כ"ע מתניתין בהכי מיירי מדקתני דמעלין לכהונה על פי עד אחד כלומר שבאו העדים אחד אחד ולמה ליה לתנא למתנייא הכי לתנייה לפלוגתייהו כדאתו תרי ותרי וכ"ת דהיא גופא קמ"ל דמצטרפין לעדות הא הוה ליה למתניה בהדיא אלא ודאי במצטרפין לעדות קא מפלגי ובפלוגתא דר' נתן ורבנן הא לאו הכי דכ"ע לזילותא דבי דינא לא חיישינן. ע"כ:
ובקונטרס כתוב וז"ל אפילו תרי נמי. מקשינן מה שנקט חד היינו משום רבותא דרבן שמעון דאפילו בחד מעלין. וי"ל דרבי אלעזר לא הוה ליה למתני כדמתני' עד אחד כדאמר במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי אחד בשביל רבותא דרשב"ג עי"ל דהוה לן לאשמועינן בתרי דחיישינן לזילותא לר' אלעזר והייתי יודע ממילא דלר"ש אפילו בחד לא חיישינן לזילותא כיון דלכ"ע אית להו מצטרפין:

במצטרפין לעדות קא מיפלגי וכו'. ואיכא למידק אכתי למה להו למיתני הכי דאתו הני תרי חד קודם הערעור והאחד לאחר הערעור לינקוט כגון דאתו תרי ואמרו בן גרושה ואחתיניה ואתא חד בניסן ואמר דכהן הוא ואתא ע"א באייר ואמר נמי דכהן הוא דלר' אלעזר לא מצרפין עדותן ולרשב"ג מצרפין עדותן והוו להו תרי ותרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה. ונ"ל דלרבותא קאמר ולאשמועינן כחו דת"ק דאפילו בזמן שבא העד הראשון בתר קלא דעבדינן עובדא על פיו וכעדות גמורה היא אפילו הכי כיון דאתו תרי ואחתיניה ואתא עד אחד להצטרף עם הראשון אפילו הכי אין מצרפין אותן וכ"ש כשבאו שני העדים מפוזרין לאחר הערעור דהתם אין לקבלן משום דכשבא הראשון כאילו אין כאן עדות כלל הוא שאין דבריו של אחד במקום שנים והילכך אף כשבא השני לאחר מכאן אין מצרפין אותן דמקלש קליש ליה לעדותו של ראשון. הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ב פרק חזקת:
וז"ל הר"ן ז"ל יש לומר דאי מסקינן ליה לא מיקרי על פי עד אחד שהרי על פי שנים העלינוהו אבל כי אתא עד קמא ואחתיניה בתר הכי ואתא עד אחד ומסקינן ליה נראה כאילו העלינוהו על פי עד אחד הילכך לא מצינן לאוקמי מתניתין אלא בכה"ג. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדות כו'. משמע דלכ"ע לא חיישינן לזילותא מדלא קאמר תרי. ואם תאמר עדיין תעמוד פלוגתייהו בשנים מאן דחייש לזילותא אית ליה אין מצטרפין ומאן דלא חייש אית ליה מצטרפין ותעמוד כגון דנפיק קלא ועד והדר אתא עד כשר והדר אתא עד פסול והדר עד כשר מאן דאית ליה מצטרפין כלם מצטרפין הכשרים וגם הפסולין ונשאר פסול כיון שמתחלה אתו קול ועד ביחד והשתא לא שייך להקשות אפילו תרי נמי דלכ"ע אי הוו תרי ביחד לא הוו חיישינן לזילותא נגד הקול ועד דדוקא נגד השנים מקשה הספר אפילו תרי נמי חיישינן לזילותא. ויש לומר דאי הוה מעמיד כך לא היה פסול אפי' למאן דאמר אין מצטרפין כיון שהקול בא מכח עד דלבסוף ואותו עד אינו מצטרף. עד כאן:
וז"ל קונטריסין אחרים מתקיף לה רב אשי אפי' תרי נמי תימא נימא דאיירי שהיה שם קול ועד הפוסל ואחר כך עד המכשיר ואחר כך עד הפוסל ואחר כך עד המכשיר ופליגי בזילותא דבי דינא ולא פליגי במצטרפין דכי אמר רב אשי דלא פליגי בזילותא דבי דינא דוקא היכא שבאו ב' הפוסלין ביחד דלר"א לא מסקינן ליה אפי' באו שנים המכשירין בהדי הדדי אבל אם לא באו שנים הפוסלין ביחד אלא בא עד הפוסל תחלה כדפי' פליגי דלרבי אלעזר לא מסקינן ליה ולרשב"ג מסקינן ליה ולא פליגי במצטרפין ויש לומר כיון שבא עד המכשיר ומסייע לחזקה ומבטל הקול בשביל עד הפוסל היינו מורידין אותו דעד אחד לאו עוררין הוא. ע"כ:
ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין עדותן מצטרפת וכו' הוצרך תלמודא להביא נמי פלוגתא דר' יהושע בן קרחה כי היכי דלא נימא דפלוגתייהו דר' נתן ורבנן היינו נמי כשלא ראו שניהם כא' אלא זה אומר בפני הלוה וזה אומר בפני הודה ולהכי ס"ל לרבינו דאין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחד אבל היכא שראו שניהם כאחד אע"ג דלא באו בב"ד כאחד לכ"ע מצטרפין ומשנתינו דמיירי בענין העלאת כהונה הוה ליה כראו כאחד ולכ"ע מצטרפין ונמצא דלא מצינן פלוגתא בכה"ג להכי קא מייתי פלוגתא דר' יהושע בן קרחה מעתה על כרחיה פלוגתא דר' נתן ורבנן אפי' ראו שניהם כאחד פליגי והיינו משנתינו וקל להבין כנ"ל:

מתניתין האשה שנחבשה וכו'. על ידי ממון כלומר שלא היה לו ממון לשלם ותפסו אשתו על ידי נפשות שהיתה נדונית למות א"נ שנתפסה עם בעלה שהיה נכון למיתה חוששין שמא נתרצה לאחד מהן כיון שיודעת שבעלה הולך למות וכ"ש אם היא נתפשה ביניהם לדונה הריגה דודאי מפקירין אותה חיישינן שמא נתרצה לאחד מהן וכשנעשה להן נס שיצאו שניהן מתחת ידן אסורה לבעלה דרצון בישראל אסור. ר' יהונתן:
על ידי נפשות אסורה לבעלה פרש"י ז"ל על ידי ממון מותרת לבעלה דמשום הפסד ממונם מרתתי ואין מפקירין אותה. ע"י נפשות אסורה לבעלה כי מתוך שנוהגין בה מנהג הפקר שמא נתרצה להם באחד מביאותיו ולפי' זה סובר אסורה אפי' לבעלה ישראל ומיהו אף לפי' זה רישא דקתני מותרת לבעלה אף לבעלה כהן קאמר כיון דעל ממון הוא ואין מפקירין אותה אף היא אינה נבעלת להם כלל והם אינם אונסין אותה דליכא לפרושי דרישא נמי דוקא לישראל מותרת לפי שאין מפקירין אותה כדי שתהא נבעלת ברצון אבל באשת כהן אסורה דהא ליכא למימר כלל חדא דהא עלה קאמרינן בגמרא לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן אפי' על ידי ממון אסורה ואם איתא דרישא דוקא לבעלה ישראל הוא דשרינן ליה אם כן הוא הדין דכי אתינן לומר דבזמן שיד אומות העולם תקיפה אסורה דאסורה לבעלה ישראל קאמר והא לא איפשר מדאתינן לסיועיה בלישנא בתרא מההיא דאשקלון וההיא לענין כהונה הוא דאסור' כדקתני וריחקוה בני משפחה ועוד דבפרק קמא דע"ג מוכח דרישא דמתניתי' בחזקת שלא נבעלה כלל משוינן לה דרמינן התם ממתניתין דקתני אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה ותנן לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע ומשנינן הא לכתחלה הא דיעבד כלומר דבדיעבד לא חיישינן לרביעה כלל ואמרינן ומנא תימרא דשני לן בין לכתחלה לדיעבד דתנן לא תתייחד אשה עמהם ורמינהו האשה שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה וזו ראיה ברורה דרישא דמתני' אפילו לכהונה מותרת ולא חיישינן לבעילה כלל. ואף לשון רש"י ז"ל יש לפרשו כן יפה ומיהו גם במאי דפריש מרן ז"ל דסיפא אסורה לבעלה ישראל שמא מתוך שנהגו בה מנהג הפקר נתרצית להן באחד מביאותיהן בתוספות הקשו על זה הטעם דאם כן שבויה תהא אסורה לבעלה ישראל דשבי כולהו איתנהו ביה ונוהגין הן בה מנהג הפקר ואילו אנן שרינן לה ואפילו בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן וכדתנן אם תשתבאי אפריקינך ואותבינך לי לאנתו ותו מנשי דגנבי גנבי דאמרינן בגמרא דאע"ג דממטין להו נהמא וממטין להו גירי שריין דמחמת יראה הוא דעבדן ולא חיישינן להן לרצון עד דשבקינהו ואזלן בתרייהו דאלמא חזקת בנות ישראל שאין נבעלות ברצון ועוד השיבו מאסתר שנתן אחשורוש כתר מלכות בראשה ונהג בה מנהג הפקר ולא חשו שמא תתרצה לו באחת מביאותיו ולא אסרוה על מרדכי כדאיתא באגדה דמגילה על מה שכתוב כאשר היתה באמנה אתו ואעפ"י שאסתר צדקת היתה מכל מקום אם איתא דבאידך חיישינן לריצוי ע"י הפקר בעילות הרבה להא ודאי הוה ליה למרדכי למיחש מתוך שהמליכוה תחת ושתי והתוס' נתנו טעם אחר בדבר דכיון דע"י נפשות הן ממש נחבשות וידען דאזלן לקטלא ממש כל אשר לאיש יתן בעד נפשו והן מפקירות עצמן אליהן ונבעלות ברצון כדי שלא יהרגום והא לא דמיא לשבויה ולא לנשי דגנבי גנבי דהתם לא קיימן לקטלא וכל שכן דלא דמיא לאסתר כלל ומתניתין מלתא פסיקתא קתני ברישא מותרת אפילו לבעלה כהן ואין חוששין שנבעלה כלל וסיפא אסורה אפי' לבעלה ישראל ובגמ' אמרינן על רישא לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה לבעלה כהן מיהת וכהן הוא דרישא כיון דאפי' לכהן שריא לא הוה ליה למתני מותרת לבעלה דהא לכולהו כהנים הוא דשריא דבכל פיסול כהונה ליכא למנקט בעלה אבל איידי דקתני סיפא לבעלה משום אשת ישראל נקט רישא נמי לבעלה. ורבינו ז"ל אומר בשם רבו רבינו הגדול דכולה מתניתא באשת כהן דוקא בין רישא בין סיפא אבל באשת ישראל אפי' ע"י נפשות מותרת לבעלה דלעולם חזקה הוא שאין אשת ישראל נבעלה ברצון וכל מאי דעבדן מחמת אונס הוא דעבדן וכדאמרינן בנשי דגנבי גנבי והא דקתני לבעלה ולא קתני אסורה סתם א"נ פסולה לכהונה רבותא אשמועינן דאפילו מבעלה כהן מפקינן לה ואגב סיפא נקט רישא נמי לבעלה כדפרישנא והשתא אתיא מתנית' בפסולי כהונה דומיא דכוליה פרקין וכי קתני סתמא האשה שנחבשה אדלעיל קאי דמיירי בשבויה כהנת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים על ידי ממונות מותרת לבעלה פי' על ידי ממונות מותרת דמרתתי להפסיד ממונן ואין מפקירין אותה ואין חוששין שמא בא עליה כמו שמפורש בריש פרק אין מעמידין ופירשה רש"י ז"ל באשת ישראל ועל ידי נפשות אסורה דהואיל ונוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהן וקשיא לי עלה טובא דהא אמרינן בגמרא לא שנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אפי' על ידי ממונות אסורה דכיון דאין חוששין להפסד ממונן חיישינן שמא נתרצית אם כן שבויה היכי שריא לישראל לא מבעיא בזמן הזה דודאי אסורה אלא אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם נמי אסירא דהתם ודאי ליכא למימר מרתתי משום הפסד ממון. ובודאי חוששין שמא נאנסה ניחוש נמי שמא נתרצית באחד מהן ותנן ובאשת ישראל ואהדרינך לי לאנתו ואמאי הא ישראל וכהן כי הדדי נינהו להא מלתא וליכא למימר דבשבויה הקלו דנחבשה נמי כשבויה היא שהרי ליכא הכא עידי איסורא ואי משום דמנוולא נפשה הך נמי רבותא ועוד שאף על פי שהקלו בה משום האי טעמא לא התירוה לגמרי ואין לחלוק בינה לנחבשה ואדרבה שבויה אסורה שנוהגין בה מנהג היתר שהרי שלהם היא ודמיא להורהנה ועוד מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין רבינא אמר לא קשיא הא לכתחלה הא דיעבד ומנא תימרא דשני בין לכתחלה לדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהן ורמינהי על ידי ממון מותרת לבעלה וכו' ודילמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתיירא משום הפסד ממונו תדע דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה ותו לא מידי אלמא כל שנתייחדה עם עובדי כוכבים אסורה והיאך אפשר לומר כן באשת ישראל ועוד ק"ל הא דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגוברייהו וכו' והתם ליכא משום הפסד ממון ואין אוסרין אותן ואמאי ליחוש שמא נתרצית לאחד מהן ותו הא דאמרינן בריש פרק דמכילתין ולדרוש להו דאונס שרי ואמאי כיון דקא אנסי לה ובעיל לה הגמון ניחוש אז שמא נתרצית באחת מביאות שבא עליה והא ליכא למימר דאנן ידעינן באונסה הואיל ונתפסה בפנינו דילמא בתר הכי נתרצית בבעילותיו אטו מי שצריך התם עדים שתהא צווחת מתחלה ועד סוף ותו הא דאמרינן התם [מגילה יג ב'] גבי אסתר שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ואמאי ניחוש שמא נתרצית אלא ודאי לעולם אין חוששין שמא נתרצית באשה שנשבית ושנחבשה ונתפסה לפנינו וכל ישראל קדושין הם וא"ת משנתינו כבר הוקמה ר"ח וכל רבותינו הגאונים ז"ל באשת כהן ואי קשיא דהא האשה קתני משמע אפילו באשת ישראל לא דכולה מתני' בכהנות מתניא בין רישא בין סיפא ולהכי קתני לה סתם אלא הא איכא לעיוני אי באשת כהן מאי אסורה לבעלה לכולהו כהני נמי אסורה ואיכא למימר דסיפא רבותא קמ"ל דאף על גב דאית לה בעל כיון דעל ידי נפשות היא לא מרתת גוי א"נ משום סיפא קתני בעלה דהא מפרש בגמרא על ידי נפשות כגון נשי דגנבי ואשתו של בן דינאי וה"ק אם נתפשה על ידי שנדון להריגה אסורה (שנבעלה) דכיון שכן אין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאונסה והא דאמרינן והוא שנגמר דינן להריגה כלומר דינן של גנבים ורוצחין הללו שאלמלא כן כיון שנחבשה בנודע אין אונסין אותה שמא תהא צווחת למלכות מה שאין כן בנתיחדה מדעת עצמה עמהן שאין לחוש ולפי' אסורה כדמסקינן בפרק אין מעמידין. ושוב ראיתי בתוספות שמעמידין משנתינו בין באשת ישראל בין באשת כהן ומתיר ע"י ממון בכהן משום הפסד ממונן ואוסר על ידי נפשות אפילו בישראל משום שפחדה מרצה אותה ומה שאמרו בזמן שידן תקיפה אפילו על ידי ממון אסורה בכהן ומה שאמרו נגמר דינן להריגה דוקא לאוסרה אפילו לישראל הא לכהן כל היכא דלא חיישינן לממונן אסורה, מפסיקין הא השמועה לחתיכות ואינה עולה בידם דכל ריצוי שמחמת פחד מותרת לישראל ואין טעם ע"י נפשות אלא כמו שפירשתי כדמוכח בנשי דגנבי כדאמרן. והא דאמרינן בגמרא בבת ישראל נשואה לכהן היתה וראיה לדבר ורחקוה בני משפחה ואילו באשת ישראל בני משפחה למה רחקוה. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין על ידי ממון מותרת וכו'. כתבו התוספות נראה דאפילו לבעלה כהן וכו' ואומר מהר"ש דדעת רש"י אינו כן דקאמר ואין מפקירין אותה פי' ואין אנו חוששין שמא נתרצית ועל ידי נפשות אסורה וכו' פי' דהואיל ונוהגין בה הפקר חיישינן שמא נתרצית אבל לעולם לאונס חיישינן לרש"י ז"ל כמו שבויה ואם כן אסורה לכהונה והאריכו לתרץ ראיות התוס' ז"ל ולאפס פנאי כעת לא יכולתי להאריך וגם כי כבר מוכן הכל בדברי הראשונים ז"ל דכתבינן לעיל. ובשיטה ישנה כתוב על ידי נפשות אסורה לבעלה פי' אפילו לישראל כי מפני שאינה בוטחת לחזור עוד לבעלה מתרצה ונבעלת ברצון והיינו דקתני לבעלה ורישא תנא לבעלה משום סיפא אבל אי ס"ד סיפא נמי לישראל מותרת ליתני אסורה ומותרת סתם דהא כולה בכהן מיירי ואפילו אם היא פנויה אסורה עליו. ע"כ:
וכתוב בקונטריסין גליון ונקט רישא לבעלה אגב סיפא וקשה נימא איפכא דמותרת דוקא לישראל ואסורה לכהונה ובסיפא אסורה דוקא לכהונה וכ"ת אם כן יאמר בסיפא אסורה לכהונה ונקט סיפא אגב רישא אלא אומר מ"ה שאין אנו צריכין לגליון כלל אלא הטעם דברישא נקט לבעלה ולא נקט מותרת לכהונה משום דמה תטעה שתאמר מותרת לישראל אבל לכהונה אסורה א"נ שנטעה להחמיר דאין חושש בזה אבל בסיפא כיון שהיתה אסורה אפילו לישראל אם היה אומר אסורה לכהונה הייתי טועה להקל שהייתי אומר לישראל מותרת להכי נקט לבעלה בסיפא. ע"כ:
על ידי נפשות כתב רש"י ז"ל שהיתה נדונת למות. וצריך פי' לפירושו דבגמרא אמרי' כגון נשי גנבי וכו' ונראה דסבירא ליה לרב ז"ל דלכ"ע פשיטא דמתני' היינו שהיא גופה נדונת למות אלא דרב מוסיף עלה דנשי דגנבי נמי מיקרי על ידי נפשות ולהכי פי' רש"י ז"ל לדחויי פי' הגאונים דמוקי לכולי מתני' באשת כהן וקשיא להו מאי לבעלה דקתני ותירץ הרמב"ן ז"ל דלאשמועינן דעל ידי נפשות דבעל נמי אסורה וכמו שהאריך ז"ל לעיל וכדכתיבנא לכך פרש"י ז"ל דפשיטא דמתני' בע"י נפשות דאשה גופא קא מיירי הלכך ע"כ באשת ישראל מיירי ולהכי נקט לבעלה כנ"ל:

לא שנו אלא שיד ישראל וכו'. תימא א"כ אפילו על ידי נפשות מותרת ויש לומר דה"פ ידינו תקיפה שאינן רשאין לעשות שלא כדין כדינן אבל שיצטרכו לעשות דיננו ולא דינן לא ודיניהן הוא שמפקירין נשי גנבי או אשתו של בן דינאי ע"כ. קונטריסין:
גמרא אבל יד אומות העולם תקיפה על עצמן אסורה לכהן אבל לישראל ודאי מותרת דלא אסרינן לה לישראל בעלה אלא על ידי נפשות שמתרצה מתוך שאינה בוטחת לחזור עוד לבעלה כדפרי'. שיטה ישנה:
נמצא לפי' זה כי קאמר לא שנו לא קאי אלא אמאי דקתני רישא מותרת ולא קאי אלבעלה דהא לישנא דנבעלה משמע דמיירי באשת ישראל וכבר כתבו בשיטה דנקט ברישא לבעלה משום סיפא ומיהו לשיטת רש"י ז"ל דטעמא דע"י נפשות אסורה היינו משום דהואיל ונוהגין בה הפקר חוששין שמא נתרצית באחד מהן מעתה אף על ידי ממון כשיד אומות העולם תקיפה יש לומר כן ואפילו לבעלה ישראל אסורה וכיון שכן כי קאמר לא שנו אכל מאי דאיתמרא ברישא קאי וזה שכתב רש"י ז"ל לא שנו. דעל ידי ממון מותרת לבעלה ודוק. כן נראה לי:

ואם אי אתם מאמינים וכו'. ואם תאמר כיון דעדים היו מעידים שלא נסתרה ושלא נטמאה על כרחם היה להם להאמין עדים העדות ומה היה הריחוק של בני משפחה ומאי האי דאמרי רבנן האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה יש לומר לא היו עדים כשרים אלא עבד או שפחה והם היו מעידים שהורהנה ובני משפחה היו חוששין לדבריהם והיו מרחיקין אותה ולא היו מאמינים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה ואמרו להם חכמים דמשום מגו מיהא הוה להו להימונינהו ואם אינם רוצים להאמינם שלא כדין כמו שהדין נותן לא יאמינום לא מאיסור ולא מהיתר מיהו אם היו עדים כשרים מעידים שהורהנה היינו אוסרין אותה. שיטה ישנה:

וז"ל הרשב"א ז"ל ועדים מעידים אותה שלא נסתרה פי' לא עדים כשרים היו דאם כן למה היו רוצין בני משפחה להרחיקה דע"כ היה להם להאמין העדים אלא בעבד ושפחה מעידין אותה היה ולפיכך היו בני משפחה חוששין להם ואמרו להם חכמים דמשום מגו מיהא היה להם להאמינם וא"ת למה להם לחכמים שיאמינם משום מגו הא מדינא מהימני ואע"פ שיש עדים שהורהנה כדין שבויה וי"ל דהורהנה שאני שאינה מנוולת לפניו כל כך ועוד שדינן כך היה דכיון שעבר זמן הלואתן היתה שלהם לגמרי והלכך חוששין לה אבל משום מגו מיהא נאמנין וכדאמרי' בסמוך טעמא דעדים מעידין כו'. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואם אין אתם מאמינים שהיא טהורה פי' כגון שלא באו עדים כשרים אל תאמינו שהורהנה דהא ודאי לענין שבויה בעינן ב' עדים כשרים ובטהרתה נאמן אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה. ע"כ:

והא אשקלון דיד אומות העולם תקיפה וכו'. פרש"י ז"ל דאשקלון מארץ פלשתים ועוד שכבר גלו ישראל ע"כ. והטעם האחרון עיקר לי דהא איכא אשקלון שהיה בארץ ישראל כדאיתא בספר יהושע וכדתנן בפרק קמא דגיטין. הריטב"א ז"ל:
וקתני הורהנה פי' שהורהנה אצלם שאם לא יפדוה ליום ידוע שתהא מוחלטת להם וכההיא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה [פסחים לא א'] כגון שהרהינו אצלו. הורהנה אין נחבשה לא פרש"י ז"ל הורהנה דמדעת נתמשכנה וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של ע"ג כדיניהם ומ"ה בעינן עדים שלא נסתרה אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל וע"י ממון ע"כ. פי' לפירושו דקס"ד השתא דלהכי טרח תנא למתני הורהנה לאשמועינן הא הפרישה וליכא הפרישה בין הורהנה לנחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאוה שאם עדיין לא הגיע זמנה לפדות לא חמירא מנחבשה ויפה כיון ז"ל. הריטב"א ז"ל:
ואכתי קשיא לי ודקארי לה מאי קארי לה והא פשוט הוא לשנויי דמעשה שהיה כך היה ונראה לי דמאן דאותיב סבר דבשלמא אי יש חילוק בין הורהנה לנחבשה היינו דאמרו להם חכמים אם אתם מאמינים וכו' דבעי לדמויי עדות שהורהנה לעדות שלא נסתרה אבל אם אין חילוק בין הורהנה לנחבשה מאי קא מהדרי להו רבנן והרי החבישה מילתא דעבידא לאגלויי דהכל רואין החבישה ולכך יש להאמינם אבל הטהרה מפיהם אנו חיין ומיהו אם יש חילוק בין הורהנה לנחבשה אעפ"י שהכל רואין האשה שנחבשה אין הכל יודעין אם בדרך הרהון או בדרך חבישה בעלמא והלכך הוה ליה עדות זה כעדות שלא נסתרה ושפיר קאמרי ליה רבנן אם אתם מאמינים וכו' כנ"ל:

בד"ה ואסקיניה וא"ת כו' ואע"ג דאמרינן גבי גרושה לכהן דלא מבטלין כו' עכ"ל הכי איתא בפרק המגרש דנהרדעי אמרי דלא מבטלין קלא גבי גרושה לכהן ע"ש:

בד"ה אנן אחתינן כו' ונראה לר"י דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן החמירו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה לפי מ"ש התוס' כו' תרי ותרי נינהו. דאוקמא גברא בחזקת כשרו"ת ואמאי אינו פוסל הא תרי ותרי (נינהו) ספיקא דרבנן הוא ופסול וכ"כ הרא"ש כו' עכ"ל אף שהרא"ש כ"כ מ"מ נראה לקיים דברי התוס' בשם ר"י דלא סתרי אהדדי ולק"מ דלא אמר דתרי ותרי ספיקא דרבנן והחמירו בו אלא לענין איסורא כההיא דינאי והך דבן גרושה וכל הנהו דמייתי התוס' הכא בזה אבל ההיא דלעיל לענין הכשר עדות מילי דממון הוא ולא שייך ביה להחמיר מדרבנן דה"ל קולא לזה וחומרא לזה אלא דאזלינן בתר חזקת גברא או בתר חזקת ממון כההיא דתרי ותרי נינהו גבי אבל אנוסים היו ורב אלפס לא אייתי לעיל אלא הך דאנוסים היו דשייכי אהדדי דמילי דממון נינהו משא"כ כל הני דהכא דאיסורא נינהו ודו"ק:

בא"ד ובשנים אומרים מת כו' ולא מוקמינן לה אחזקה כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה למאי דמוקמינן לה בניסת לאחד מעדיה וגם היא אומרת ברי לי לכך לא מוקמינן לה בחזקת איסור ושוב מצאתי כן בדברי התוס' בפרק האשה רבה ודו"ק:

בא"ד ובשנים אומרים נתגרשה כו' דאמרינן נמי לא תצא ואע"ג דלא דייקא כו' עכ"ל דבגרושין כיון דיכולה מכחשתו לא דייקא כמו במת דאינה יכולה מכחשתו כדאמרינן לעיל וק"ל:

בא"ד ולהכי פריך לעיל מ"ש רישא כו' ובשנים אומרים נתגרשה אע"פ שהם כו' עכ"ל ר"ל דהשתא א"ש דמאי פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' דאימא בין ברישא ובין בסיפא אוקמוה אחזקה כמו שהקשו התוס' לעיל דאיכא למימר דבשנים אומרים נתקדשה תחלה הורע חזקת היתר מיהו בסיפא אע"פ ששנים אומרים נתגרשה תחלה לא הורע (א) חזקת איסור כך הוא סברת המקשה שם מיהו לפי האמת בעדות שמתחלה נימא נמי דהורע גם חזקת איסור כההיא דהאשה רבה וכההיא דשנים אומרים מת כו' ודו"ק:

בא"ד ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שנים לבסוף כו' עכ"ל ר"ל דאתו שני עדים המכשירים לבסוף אלא דלא אתו בבת אחת ופליגי בצירוף ולא הוצרכו לאוקמא לתירוץ רב אשי כלל בנפק עליה קלא כו' אלא בפשיטות דמוחזק באבוה כו' ואתו תרי בב"א ואמרי בן גרושה כו' ואתו תרי בזה אחר זה ואמרו ידענא ביה דכהן הוא ופליגי בצירוף ודו"ק:

בד"ה ועל ידי נפשות אסורה לבעלה כו' א"כ הל"ל אסורה לכהונה אלא כו' עכ"ל ולקמן בגמרא ביד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן כו' אסורה לבעלה וכתבו התוס' לעיל דהיינו לכהונה ותקשי להו דהל"ל אסורה לכהונה וי"ל דלקמן סמך עצמו אברייתא דאשקלון דמשמע לכהונה כמ"ש התוס' וקתני הורהנה והוא הדין נחבשה כדמסיק וק"ל:

בא"ד ואם תאמר צנועות לישתרי דקודם לכן מסרן נפשייהו כדמשמע כו' עכ"ל ר"ל קודם דדרשי להו דאונס שרי ומיהו לבתר דדרשי להו נמי אשת כהן צנועות נמי מסרי נפשייהו כדמסיק שם ואשת ישראל נמי דלא מסרי נפשייהו אאונס דשרי להו מ"מ ברצון לא עבדי הצנועות כדמוכח שם ולישתרו אלא דנקט וקודם לכן משום דשם קאמר דמסרן נפשייהו וק"ל:

תוס' בד"ה אנן אחתינן כו' אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה כו'. נ"ב זה אינו בפרש"י שלפנינו דהוא תולה הכל בחזקת עד הראשון ולא בחזקת אמו וכן פי' הר"ן להדיא:

בא"ד ונראה לר"י דתרי ותרי ספיקא כו' נ"ב ותימה לפי זה מ"ש התוס' לעיל (כתובות דף כ"ב) בד"ה תרי ותרי נינהו כו' דאוקמי האי גברא בחזקת כשרות ואמאי אינו פסול הא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ופסול וכ"כ הרא"ש להדיא ואולי יש לחלק דלפסול את האדם ולעשותו רשע בעל כרחו אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד ספק הרי זה חמר גמל כו'. נ"ב פי' ספק אם מבעוד יום או משחשיכה א"כ הוי ספק עירוב ואין לו רשות לילך אלא מביתו אלפים לצד עירוב אבל לשום צד אחר לא וכן מן העירוב והלאה וזהו חמר גמל כאדם המנהיג חמור לפניו ומושך הגמל אחריו נמצא שזה מושכו לכאן וזה לכאן ולא יכול לילך:

בא"ד וכיון דליכא חומרא כו' בחזקת אשת איש כו' כצ"ל:

בד"ה ע"י ממון כו' מייתי מידי וע"י כו' כצ"ל והד"א. :

גמרא מתקיף לה ר"א א"ה אפי' תרי ותרי נמי. נ"ל דאוקימתא קמא דבני הישיבה סברא דליכא זילותא אלא בחד משום דנצרך לצרף אליו את העד הראשון אשר כבר הוחזק לשקרן בב"ד מפני ב' עדים שהכחישוהו ועכשיו יוחזר להכשרו ע"י עד אחד השני:

תד"ה אנן. אע"ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר אי לאו דאיכא למימר חסר ואתא. כ"נ להגיה ע"פ הסוגיא דשם:

בסה"ד ובשנים אומרים נתגרשה אע"פ כו' מ"מ היתה בחזקת א"א. ר"ל ואע"פ שהוציאוה מחזקת איסור מ"מ גם חזקת היתר לא מיקרי וה"ל כמו שאין כאן חזקה כלל בין ברישא בין בסיפא ולהכי פריך מ"ש. ודברי מהרש"א בזה תמוהים:

רש"י ד"ה והא אשקלון. ועוד כבר גלו ישראל. הן ר"ז בן הקצב היה בשעת חורבן כדמוכח לקמן (כז ב) במשנה. ויכול להיות שהעיד על מעשה שהיה בימיו קודם החורבן. וכן ר"י הכהן היה מתלמידי רבן יוחנן ב"ז (אבות פ"ב). ומשמע בר"ה (ס"ד לא) שריב"ז לימד קרוב למ' שנה קודם החורבן:

תד"ה ע"י ממון. וכ"מ בגמרא דקאמר ל"ש כו' וע"כ היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נ"ת כו'. דבר זה דע"י ממון מותרת אפילו לבעלה כהן טפי ה"ל לאכוחי מל"ק דאמר אבל נחבשה לא דר"ל אפי' לכהן כעובדא דאשקלון. אלא חדא דאית בה תרתי קאמרי לדייק דאפי' ידם תקיפה על עצמן אינה אסורה באשת ישראל:

תד"ה ע"י נפשות. הל"ל אסורה לכהונה. עי' מהרש"א שנדחק. ולא ראה הת"י בסה"ד דלעיל:

בא"ד דקודם לכן מסרן נפשייהו. נראה דר"ל קודם שתאנסנה. והמהרש"א לא הבין כן ונדחק:

רש"י ד"ה והא אשקלון. כבר גלו ישראל. נ"ב לא ידעתי הכרח לזה. שאם רזב"ה היה בעת שנלכדה ירושלם כדתנן סוף פרקין (כז:) וכי בשביל כך לא יכול להיות מעשה זה בפני הבית קודם לכן הרבה:

תד"ה וע"י נפשות כו' דקודם לכן. נ"ב כלומר קודם שתניח לבעול אותה מרצונה. רוצה היא ליהרג (דלא כפי' מהרש"א):

גמרא ורשב"ג סבר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה.
אף דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ולא מוקמינן אחזקה, הכא בתרומה דרבנן הקילו כ"כ בתוס'.
וקשה לי הא מתני' ע"כ בתרומה דאורייתא מיירי מדקתני ר"י אומר אין מעלין לכהונה עפ"י עד אחד, ואמרינן לעיל דטעמיה משום דמעלין מתרומה ליוחסין, וזהו ע"כ מתרומה דאורייתא, ואף לשינויי דטעמא דר"י משום גומלין, ע"כ איירי מתרומה דאורייתא כמ"ש תוס' לעיל (דף כד ע"א ד"ה וכן ב' אנשים) [אאב"ה עי' מ"ש אבא מארי מ"ו ני' במתני' לעיל] ואי דמיירי בתרומת דגן בזה"ז. דלמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין גם מתרומה זו מעלין, א"כ שוב יקשה, הא כיון דיעלו ליוחסין הוי כדאורייתא ואמאי מהני תרי ותרי:

תד"ה ואנן אחתינן ליה כו' ואמרינן נמי לעיל למאן דמכשיר בה, מכשיר בבתה, [אב"ה עי' מ"ש אבא מארי מ"ו זצוק"ל בקידושין דף סו]:

בא"ד ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן יש לאוסרה כדאמרי' גבי ינאי.
לא זכיתי להבין, דמה עדיפות קושיא מכח דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן וע"כ כוונתם דאם תרי ותרי הוי ס' דאורייתא ומסלקין כל החזקות, מוקמינן סוגיא דיבמות באומרת ברי לי, וכמ"ש התוס' ביבמות, אבל למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן דמדאוריי' מוקמינן אחזקת היתר ורק מדרבנן החמירו, הרי דלא מסלקין לחזקה, ממילא היכא דאיכא חזקת איסור הוי חזקה דאורייתא ולא מהני ברי, והא זהו עצמו קושייתם הראשונה, ומה הוסיפו להקשות בדרך ועוד, וצריך אני לרב בהבנת כוונתם:

ואסקיני' וחיישינן לזילותא דב"ד רש"י פי' בהדיא דווקא ב"פ הוי זילותא כדי להשמר מקו' תוס' היכי אסקינן כיון שכבר הורידו מחמת הקול. ומ"ש תוס' דבב"ב מוכח אפי' בפ"א הוי דלותא אה"נ הכל לפי מה שהוא בדר"מ בר יוסי דהוי שריותא דא"א הוי זילותא אפי' בפעם א'. ובההוא דשל אבותי להוציא מיד מי שהחזיקוהו ולעשות דינא דאלים גבר שכל אותו דינא עולבנא דדיינא הוא עמ"ש רשב"ם בסוגיא דאלים גבר ותוס' שם ובריש ב"מ משא"כ הכא בעי' תרי פעמים. והנה במה שהקשה רב אשי אי הכי אפי' תרי ותרי נמי פירש"י נמי בפעם שני' לר"א לא מסקינן לי'. ואין רצונו לומר ב' פעמים תרי ותרי דמה יועילו דתרי כמאה אלא עיקר הכוונה מ"ט תליא במשנתינו הך פלוגתא במעלין ע"פ ע"א. הא לאו מטעם ע"א אתאינן עלה ואפי' בתרי אי הוי משכחת בכה"ג הוי זילותא. ומ"מ משכחת בזוממים וזוממי זוממים. וק"ל:

אנן מסקינן לי' מ"ש תוס' בכאן מאם ינאי כבר כתבתי לעיל ספ"ק בסוגיא דראוה מדברת ומ"ש תוס' מפ' בכל מערבין דעירובי תחומין דאורייתא וחזרו וכ' תי' אחר דהרי נטמא לפניך היינו עפ"י מ"ש שם ל"ה ע"ב ד"ה א"ר ירמי' כו' דהסוגיא אזלא למ"ד תחומין דרבנן ע"ש וצריכים לתירוץ ב' דהכא ועפ"י דבריהם דהכא יובנו דבריהם שם ל"ו ע"א ד"ה הכא כו' שדבריהם צריכים הג"ה באופן שיסכימו לדבריהם דהכא וקאי להך שנויא תחומין דרבנן עיי' ודוק היטב. ומ"ש תוס' בשמעתין ממקוה דבריהם צריכים הג"ה וכצ"ל אע"ג דגבי מקוה אמרינן השתא הוא דחסר אע"ג דחסר ואתאי מכ"ש בתרומה דלא שייך חסר ואתאי מכ"ש דהו"ל למימר השתא נטמא. ומ"מ תמוה הוא אדרבא במקוה לא אמרינן השתא חסר אלא אמרינן כל הטהרות טמאות למפרע. וי"ל הכי קאמרי תוס' דהתם נמי אי לאו מוקמי' הטמא בחזקתו ולא טבל ה"א דהשתא הוא דחסר כמבואר ריש נדה וה"נ בתרומה הא ליכא שום חזקה מתנגדת. מיהו ה"נ י"ל מוקמי' לי' אחזקת תחום ביתו ע"ש בתוס' הנ"ל. ומ"ש עוד מסוגיא דשנים אומרים מת נתבאר שם באורך בעזה"י:

ומ"ש בסוף דבריהם ועוד דרב אשי בעי למימר אפי' באו שניהם לבסוף והבין המרש"א ז"ל דרב מוקי לה בלא קול רק ב' אומרים בן גרושה הוא וא' אומר היום כשר הוא וא' ליומא אחרא. וצ"ע מנ"ל להתוס' להקשות אהר"י בר ברוך. ומנ"ל דלמא רב אשי לא נייד מאוקימתא קמייתא מה"ט גופי' דלא ליתי הפוסלים תחילה ולא יהי' לה חזקת כשרות. ע"כ צ"ל פשוט דכוונת תוס' אמאי דמקשה ר"א אפי' תרי ותרי נמי וע"כ י"ל ב' באו ואמרו בן גרושה ואחתיני' ואח"כ באו ב' ואמרו כשר הוא והו"ל זילותא למסקי' דהתוס' לטעמי' אזלי דס"ל בפ"א נמי הוי זילותא. דא"ל דהמכשירים באו תחילה והוי קול א"כ כיון שהכשירוהו ואח"כ באו שנים אחרי' למפסלי' איך שייך למיחש לזילותא למיכלי' תרומה האסורה לו. ול"ד לר"מ בר יוסי דמשום זילותא לא תצא שאני הכא דאומרת ברי לי וליכא איסורא מדינא אבל הכא לתרומה איך שייך זה וע"כ בהיפך וא"כ מוכח דלא כהר"י בר"ב. ואמנם איהו מצי סבר כשיטת רש"י דבעי' ב' פעמים לזילותא. וא"כ שפיר י"ל דב' המכשירים באים תחילה אחר הקול ואחריהם זוממים וזוממי זוממים וכנ"ל וא"ש וק"ל:

האשה שנחבשה בידי עכו"ם. פירש"י ע"י ממון לא מפקרי לה וע"י נפשות ע"י דקא מפקרי מתרצית להם. יראה דרצונו כל דלא מפחדי משום הפסד ממונם קא מפקרי לה לאונסה וממילא מתסרא ע"י נפשות לבעלה ישראל דכיון דרוצה העכו"ם היא מתרצית לו. משא"כ אי לא היו מפקרי לה מה"ת להתרצות לו. וממילא מובן דכל שלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות היא בחזקת אנוסה ואסורה לכהן ושרי לישראל. וכ"כ מרדכי בשם ר"ת דלא תיקשי דיוקא דמתניתין אהדדי. ובזה מובן בש"ס דע"ז דקאמר חד דבדיעבד נמי אסורה מדקתני ע"י נפשות אסורה לבעלה. ר"ל דאל"ה לא הוי חיישינן שתתרצה אי לאו שבחזקת שבא לאונסה. ושם כ' רש"י די"מ דמתניתין באשת כהן דווקא. ורצונם לומר דסיפא בע"י נפשות לא מתסרה אלא לכהן. ודלא כמו שהבינו תוס' שם מפירש"י. ונראה דס"ל להי"מ דאי ס"ד שנתרצית לא הוי מייתי שם תדע מסיפא דע"י נפשות. אע"כ צ"ל דהך רצון באונס הוא כיון דמחמת נפשות מתרצית. וסברא זו כ' הראשונים ועי' תשובת רש"י שבמרדכי וכמדומה לי שמפני זה אמרינן בשמעתין דמיירי מתניתין בנשי גנבי ובן דינאי ולא שהן עצמן מחייבין מיתה דבכה"ג לא הוי רצון אונס אלא רצון ממש כיון דלא ברירא להו להני נשי דאתו עלי' להרגן ואפ"ה מתרצית וס",ל להי"מ דסתמא דע"ז דקאמר תדע מסיפא פליגי ומוקי למשנתינו בע"י נפשות ממש והו"ל אנוס גמור ולא מתסרי אלא לכהן. וכן הוא דעת הרמב"ם באמת דפסק בע"י נפשות לא מתסרי אלא לכהן ולא מייתי להך בן דינאי ולא הך דנגמר דינן ולא נגמר דינן. משום דס"ל דכל זה הואיל ואוקי מתניתין ברצון ובדלא מתחייבי אינהו הריגה. אבל למאי דסמכינן אהש"ס דע"ז ומוקמינן לי' באונס ובנתחייבו מיתה אינהו גופייהו כ"ע מודי אפי' לא נגמר דינן ממילא הו"ל אונס. ובנתחייב בעלה הריגה אין לנו בנשים כלל טפי משארי נחבשה. וזהו נמי שכ' רש"י דמסוגיא דכתובות לא משמע הכי כהנך י"מ היינו כנ"ל מדדחיק ומוקי לה בנשי גנבי ש"מ דרצון הוי ולא אונס לכהן דווקא. והנה להך שיטה דמוקי לכולהו בבי דמתניתין בכהן צריכים לדחוק בדיוקא דרישא ודסיפא דסתרי אהדדי. ואולי ס"ל נמי דשמעתתא דע"ז דמוכח מינה דכולה בכהן לא ס"ל הא דשמעתין אלא דווקא בהורהנה הוא דאסורה בתקיפה על עצמן אבל בנחבשה אפי' תקיפה ע"ע נמי מותרת מחמת הפסד דממונו. והשתא א"ש דיוקא והכי קאמר נחבשה ע"י ממון לעולם מותרת אפי' תקיפה ע"ע. וע"י נפשות לעולם אסורה. אמנם בנחבשה שלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות יש חילוק בין תקיפה לאינו תקיפה. ובזה נבין לשון ר"מ בפי' משנה דעדיות שכ' דנחבשה ע"י נפשות אסורה אבל ע"י ממון מותרת. משא"כ בהורהנה דאע"ג דע"י ממון אסורה והיינו כהס"ד דהש"ס. ולפי הנ"ל ניחא. אמנם בחיבורו חזר בו והביא לחלק בין תקיפה ע"ע ליד ישראל תקיפה וצ"ל תי' אחר על דיוקא דמתניתין וק"ל:

אם אתם מאמינים לה שהורהנה כו'. י"ל דהי' קול שנחבשה והוה ס"ל לבני משפחה שכבר נאסרה ומה יועילוה העדים הפסולים מעתה. וא"ל חכמים דע"י חבישה לא נאסרה אלא ע"י הורהנה וכיון שאין כאן עידי הרהון אלא אלו מהימני במגו דאי בעי שתיק. ולמסקנא דבאמת אין חילוק בין חבישה להורהנה צ"ל דבהא הוי פליגי דבני משפחה ס"ל מגו דאי בעי שתיק בי תרי נמי לא אמרינן וחכמים ס"ל מגו דאי בעי שתיק אמרי' בבי תרי ועי' ראב"ד בעדיות ועי' פ"י בשמעתין ועי' תומים בכללי מגו ס"ק י"ח:

והנה בהג"ה אשרי ומרדכי מייתי פלוגתת ר' שמחה וראב"י באשה שנתייחדה עם ב' אנשים ביער והיא אומרת שאנסה א' מהם ויען שדברי רבינו שמחה סתומים קצת אמרתי לפרש דס"ל כיון דאלו באו האנשים הרשעים אלו לפנינו והעידו לנו שאשה זו נתייחדה הוי פלגינן דבורי' והוי מהמנינן להו לגבי אשה שנתייחדה עם אנשים ברצונה והשתא נמי דלא באו לקמן להעיד מ"מ כיון דאיכא עדים בצד אסתן תיאסר דדוקא בשבוי' הקילו עיין פי"נ קנ"ה ע"א. וס"ל לרבינו שמחה כיון שנתייחדה ברצון ונהי דאין אוסרים על היחוד לחוד מ"מ כיון דעכ"פ נבעלה בסוף לא מהימנא תו דבאונס נבעלה. ויש לתת תבלין לזה דהא לאבוה דשמואל לקמן נ"א ע"ב כל אשת ישראל אפי' הכשירות אם נאנסה אסורה על בעלה עד דאיכא עדים דצווחה מתחילה ועד סופה משמע דהיא לא מהימנת בהכי משום דרובא מתרצות בסוף מחמת חיבת ביאה ורבא נמי דפליג וקיי"ל כוותי' לא פליג אהך סברא דרובא סופן ברצון. אלא דס"ל דהך רצון אונס הוא משום דיצרא אלבשה. והיינו בנשי דעלמא אבל האי דנתייחדה אדרבא היא אלבשא יצרא לגבי' אש בנעורת הו"ל תחילתה וסופה ברצון והיא גרמה להלבשת יצר וצריכי' עדים דצווחה מתחילתה ועד סופה לכ"ע. והשתא דלית לה סהדי בהכי נהי דהיא טוענת שהיתה אנוסה מתחילה ועד סוף ויש לה נמי מגו דאי בעי שתקה מהיחוד מ"מ כיון דאיכא עדים דידעי מהיחוד תו לא מהימנא במגו ובזה מיושבים רוב הקו' שהקשה במרדכי על שיטת ר' שמחה. ובפרט מה שהקשה מספ"ק מראוה מדברת ונסתרה דאפ"ה איכא מגו. דהתם אין חילוק בין אונס לרצון ויש לה מגו דלא נבעלת דמה שיש עדים על היחוד אינו מהכרח שתיבעל דאין אוסרין על היחוד. ומגו דשתקה מהבעילה נאמנת על הכשירו של ולד. אבל למימר באונס נבעלתי כיון שיש עדים על היחוד ע"כ א"א לומר אונס הייתי אלא אם צווחה עד סופה דאם הי' סופה ברצון נאסרה ע"י סופה. וע"כ צריכה לומר שהי' גם סופה באונס וזה נגד הרוב או יותר ואילו לא הי' עדי יחוד הי' אפשר להאמין לה משום דאין אדם משים עצמו רשע. א"נ למשנה אחרונה לא מהימנת לאסור עצמה על בעלה משא"כ כשאיכא עדי יחוד ורגלים לדבר עיין בראשונים סוף נדרים וע' תוס' יבמות ריש דף כ"ה. ולפ"ז לר' שמחה עדיף אם נתייחדה מרצונה עם עכו"ם או עם א' מאם נתייחדה עם ב' ישראלים דהו"ל עדים על היחוד כנ"ל:

ובשמעתין אפשר דמיירי שהי' מפורסם שנתייחדה מרצונה עם אנשי אשקלון אך לא ידעו שהי' בזה בתורת משכון ולבסוף העידו עדים פסולים שבתורת משכון והרהון הי' וס"ל לבני משפחתה כיון שעכ"פ עבדה איסורא א"כ תו לא מועיל לה מגו להכשירה ורבנן פליגי. ובזה י"ל גם דיוקא דמתני' אהדדי וק"ל:

בתוספות בד"ה ואסקינא וא"ת ולמאן דחייש כו' וליכא למימר דליכא זילותא אלא כשהורידוהו ב' פעמים כדמוכח בחזקת הבתים עכ"ל. ובאמת דמפרש"י בשמעתין משמע דלא הוי זילותא אלא כשהורידוהו ב' פעמים ואפ"ה נלע"ד דלק"מ מסוגיא דר"פ חזקת הבתים דהתם לקושטא דמילתא מסקינן התם כר"נ דלא חיישינן כלל לזילותא דבי דינא. ואף בהורידוהו ב' פעמים נמי מסקינן התם הכי דלא פליגי כלל בזילותא דבי דינא אלא בלצרף עדות. אלא דמעיקרא מותיב התם רבא מפלוגתא דרבי מנחם בר' יוסי דחייש לזילותא דבי דינא אפילו בפעם א'. וקשה לרב נחמן דרבנן נמי לא פליגי בהא אדרבי מנחם בר"י. ועל זה מסיק הש"ס התם מעיקרא ולא היא דתליא באשלי רברבי. והיינו דלמאי דס"ד דרשב"ג ור"א דשמעתין פליגי בזילותא דב"ד וס"ל מיהו לרשב"ג דאפילו בהורידוהו תרי זימני לא חיישינן כ"ש בפעם א' וא"כ רב נחמן ס"ל כרשב"ג. מיהו לר"א דפליג אדרשב"ג וס"ל דחיישינן. ע"כ ס"ל דלא חיישינן אלא בשני פעמים ולא בפעם א' כיון דא"א לאוקמי למילתא דר"א אלא בכה"ג להאי אוקימתא. וא"כ כ"ש דא"ש טפי מילתא דרב נחמן דאתי בין לרשב"ג בין לר"א דפליגי אדרבי מנחם בר"י כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל בשמעתין. מיהו בעיקר פירושא דזילותא דבי דינא בשמעתין ובפרק חזקת זה לי כמה שנים שעניתי ואמרתי בפני כמה גדולים שלולי שאיני כדאי לפרש נגד משמעות פרש"י ותוס' היה נ"ל לפרש בפשיטות דלא שייך כלל זילותא דבי דינא אפי' במאה פעמים דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות אלא דהיינו כשהדבר ברור שנעשה בטעות גמור משא"כ הכא ופרק חזקת דאכתי איכא תרי ותרי וא"כ הדבר בספק וא"כ שפיר הוי זילותא דבי דינא שיחזרו מדבריהם מספק ואית לן למימר שפיר מספיקא לא הדרינן עובדא. כך היה נראה בעיני ברור וכמה גדולים הודו לדברי. וכעת הזאת זכינו לחידושי הרא"ה והריטב"א וראיתי שפירשו כן להדיא בשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדולים וא"כ התמיה יותר על רבותינו בעלי התוס' שלא פירשו כן. והיה נראה בעיני דקשיא להו א"כ מאי איריא דנקיט בפלוגתא דרשב"ג ור"א דאיירי דאתי מעיקרא תרי ואסקינהו דאפילו בחד וחד נמי משכחת לה בדאתי עד המכשיר מעיקרא ובדליכא חזקת אבהתא. ואף את"ל דלא הוי כחד במקום שנים אלא כחד חד אפ"ה חיישינן לזילותא דבי דינא ולא מחתינן ליה. ולמ"ד אין מעלין ס"ל דלא חיישינן ואף לפמ"ש דלשון אין מעלין לא משמע הכי אלא בדאתא עד המכשיר לבסוף אפ"ה תיקשי אדרשב"ג ור"א גופא אמאי לא פליגי בכה"ג בחד וחד אע"כ כפירוש התוספות אלא דבאמת לא קשה מידי דודאי איכא רבותא טפי למ"ד חיישינן לזילותא דבי דינא. ומש"ה אין מעלין ונשאר בפסול ממה שיאמר דמשום זילותא דבי דינא אין מורידין אותו. וכ"ש אם נאמר דבכה"ג דעד המכשיר אתא ברישא הו"ל נמי כתרי ואין דבריו של א' במקום ב' וכשיטת הפוסקים שכתבתי לעיל שסוברים כן ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בענין זילותא דבי דינא העליתי דלא שייך זילותא דבי דינא אלא היכא דהשתא נמי הדבר ספק והוי זילותא דבי דינא שיחזרו מספק אבל היכא דהשתא ודאי לא הוי זילותא דבי דינא אפילו מאה פעמים דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וזכיתי בזה לכוין לדעת הגדולים הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן מצאתי ג"כ בלשון הראב"ן ז"ל בדף כ"ה אלא שמדבריו נראה דלפסק הלכה חיישינן נמי לזילותא דבי דינא בכה"ג ע"ש באריכות והמעיין היטב בדבריו יראה שדבריו מטין לדברי ר"י בר ברוך שכתבו התוספות לקמן בד"ה אנן אחתינן אלא דהראב"ן כיפי תלה לה לפרש הטעם משום זילותא דבי דינא ולר"י בר ברוך משמע דהטעם שעל ידי העדים הראשונים יצאה מחזקת א"א דמעיקרא ועיין מה שכתבתי בזה בסמוך בל' התוס' להעמיד דברי ר"י בר ברוך ממה שהקשה עליו ר"י בעל התוספות:

רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי כו' דקול לאו עוררין הוא עכ"ל. נראה מדבריו שנתכוין לתרץ ממה שהקשו התוס' על שיטתו מפרק האומר דחזקה דאבהתא לאו כלום הוא בתרי ותרי לכך כתב דאפ"ה שאני הכא דהוי ליה נמי חזקת כשרות כשהעיד עליו העד הראשון והא דלא מוקמינן ליה אחזקת איסור שהיה לו קודם שבא העד ע"י הקול. ע"ז מסיק דקול לאו עוררין וכוונתו דמה שהורידוהו תחילה ע"י הקול לאו הורדה גמורה הוי מן הדין אלא חששא וריעותא בעלמא. וכמ"ש ג"כ התוס' ד"ה ואסקינהו דמשום הורדה שע"י הקול ליכא זילותא והיינו מה"ט דפרישית. משא"כ הא דאסקי' ע"פ העד א' מיקרי חזקה לשיטת רש"י כיון דאסקינהו מן הדין על פיו לאוקמי אחזקה דמעיקרא. ונהי דכשבאו שנים והכחישוה נתבטלה החזקה דעד א' מ"מ כיון שבא אח"כ עוד עד שני איגלאי מילתא למפרע דשלא כדין הורידוהו השנים דהעד קמא אפשר דקושטא קמסהיד וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבכה"ג שייך נמי לומר דהאמינו עד א' כשנים. וא"כ מעיקרא הו"ל תרי ותרי. ואף שהעליתי באריכות בתשובה דבמקום שהכחישו שנים אין סברא כלל לומר שיהא נאמן כשנים והארכתי ליישב לשון התוס' ביבמות דף קי"ז ול' התוס' בסוטה ס"פ מי שקינא מ"מ היינו דוקא כשהכחישוהו השנים לגמרי שהרי העד גופא נפסל ע"פ השנים שהעידו עליו שהעיד שקר משא"כ הכא דאכתי תרי ותרי גמורים נינהו א"כ חזר וניעור העד הראשון למקומו דהו"ל נמי כתרי ושפיר מוקמינן ליה השתא אהאי חזקה של הע"א כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל וכן מטין דבריו ג"כ בפ' האשה רבה דף פ"ח ע"ב בד"ה ועשו שתי נשים:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה ואנן מסקינן ליה ואי קשיא תרי ותרי כו'. עיין מה שכתבתי בזה בכוונת רש"י ז"ל ושם הבאתי אגב גררא שהעליתי בתשובה דאע"ג דקי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים היינו לגבי חד וחד משא"כ היכא דמכחשו ליה בי תרי מילתא דפשיטא דהעדות של העד א' נתבטל לגמרי ותצא מדאורייתא והולד ממזר גמור וכן בדין שהרי העד גופא נפסל לכל העדות שבעולם ואף דלכאורה משנה שאינה צריכה היא אפ"ה הוצרכתי להאריך לפי שראיתי למורה א' שטעה דהיכא דהעיד ע"א בעגונה שמת בעלה ובאו שנים והכחישוהו לא תצא אלא מדרבנן דהו"ל כתרי ותרי והולד כשר וסמך יסודו על לשון מהרש"א ז"ל בתוספות ביבמות דף קי"ח לכן הארכתי בסתירת דבריו דלשון התוס' ומהרש"א ז"ל שם אינן אלא לסברת המקשה דלא ניחא ליה להקשות פשיטא ארישא כ"א אסיפא והיינו משום דארישא איכא למידחי בהאי סברא אבל לקושטא דמילתא אין שום סברא לומר כן ואף דלכאורה נראה כן מלשון הב"י בהל' סוטה שכתב דע"א בסוטה שנטמאה ובאו שנים והכחישו הו"ל כתרי ותרי והיתה שותה כבר כתבתי דבאמת הב"י אגב שיטפ' כתב כן ודבריו צריכין עיון והכי מוכח להדיא מלשון הטור אה"ע סי' י"ז:

בתוספות בד"ה אנן אחתינן כו' וקשיא לר"י דבפרק האומר כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ובאמת שכ"כ הר"ן ז"ל בכוונת רש"י וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא דלא משמע ליה לר"י בעל התוס' כלל סברא זו דיועיל חזקת העד הראשון לשום דבר כמו שדחה ר"י בעצמו בסוף הדיבור דברי ר"י בר ברוך וסיים בפירוש ואין סברא שיועיל מה שע"א המכשיר העיד קודם עכ"ל. ובאמת נלע"ד דשיטת ר"י בר ברוך ושיטת רש"י א' הן כמו שאפרש לקמן. מיהו בעיקר קושית התוס' מההיא דפרק האומר כבר העליתי בעז"ה ישוב נכון לפרש הסוגיא בענין אחר דלא איירי כלל התם מהכשירא או פסולא דינאי אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא מהדר לאקשויי תרי ותרי נינהו ולא שייך לומר ולא נמצא. וכן מצאתי בחדושי הריטב"א ז"ל אלא שהוספתי ראיות נכונות וברורות ותמצאנו במקומו בפרק האומר אי"ה וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש ליישב שיטת רש"י ז"ל. דבלא"ה נ"ל דשאני ההיא דשמעתין דמוקמינן לאבוה בחזקת כשרות דלא נסיב גרושה וחלוצה וההיא חזקת כשרות ודאי אלים טובא דכל ישראל בחזקת כשרים הן ולא חשדינן לאיניש מספיקא ברשיעא ואפילו מדרבנן לא החמירו לפסלו משא"כ בההיא דינאי לא שייך חזקת כשרות דהא אף לדברי העדות הפוסלין לא איתרע חזקת כשרות דידה במה שנשבית דהא אנוסה היא וכן בכל הנך דמייתי התוס' בדיבור זה לא שייך בשום א' מהם חזקת כשרות כי האי ומש"ה איכא למימר שפיר דתרי ותרי ספיקא דרבנן מיהו הוי להחמיר מספק כן נ"ל נכון ודו"ק:

קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בתוספות בד"ה אנן אחתינן שהקשו התוס' על שיטת רש"י ז"ל. וכתבתי ליישב בשני דרכים אלא דעל מה שכתבתי בתירוץ השני דבשמעתין דבן גרושה שייך חזקת כשרות דאבוה משא"כ בעובדא דינאי לא איתרע חזקת כשרות דידה שהרי נאנסה ובאמת לכאורה יש לפקפק ע"ז דאכתי שייך חזקת כשרות דאבוה דינאי ודאימא דמסתמא לא עבדו איסורא דשבויה לכהן אלא דמ"מ יש ליישב ולחלק כיון דאף לפי העדים שהעידו לאחר זמן שנשבית אפ"ה בשעה שהחזירה לא היו עדים והיתה נאמנת לומר שלא נשבית או שאביו של ינאי אפשר שהיה יודע שלא נטמאת והיה נאמן על עצמו כיון שלא היו עידי שבויה באותו פעם ואדרבא צריך עיון דהא משנה שלימה היא דאם משניסת באו עידי שבויה הרי זו לא תצא וא"כ מסתמא אין הבנים חללים ועיין בחידושי פ' האומר:

בא"ד ואמרינן נמי לעיל בפ"ק לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה סתירה לשיטת רש"י דההיא דפ"ק נמי לאו משום דחזקת האם לחוד מהני לבת אלא דטענת ברי של האם מהני לבתה דע"א נאמן באיסורין ואפילו קרוב נאמן תדע דהא לקושטא דמילתא אפילו האם גופא לאו מטעם חזקת היתר לחוד מכשיר ר"ג אלא שטוענת ברי כדקאמר להדיא נאמנת וכדמשמע מכולה סוגיא דהתם דלר"ג אלים ליה ברי ושמא וכ"ש דמהני טפי ברי דידה לגבי הבת דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין ואפילו קרוב. ושבויה גופה תוכיח דהכל נאמנין להעידה אפילו בנה ובתה ואביה ואמה חוץ מיבמה ובעלה וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו על המעוברת דעיקר טעמא דר"ג משום דאשה מזנה בודקת ומזנה וכתב כן כדי לחלק בין מעוברת לשבויה כדפרישית התם וא"כ אזלא לה קושייתם דהכא דבפשיטות מצינן למימר דאף למאי דקי"ל כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דאיכא כל הני טעמי חזקת היתר וברי של האם ואשה מזנה בודקת ומזנה. משא"כ בעובדא דינאי דליכא אלא חזקת האם לחוד איכא למימר דיפה כתב רש"י ז"ל דלא מהני לינאי חזקת האם כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ובפרק האומר אבאר יותר ודו"ק:

בא"ד וגם אין לומר כמו שתירץ ר"ת כו' לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות כו' עכ"ל. נ"ל דאין כוונתו של ר"ת ז"ל מטעם עיר שכבשוה כרקום דכל הכהנות פסולות כמתניתין בדף הסמוך וכמו שהבין הרשב"א ז"ל בחידושיו פרק האומר בכוונת ר"ת. ומחמת כן הקשה על פירושו כמו שהקשה ר"י כאן דהא ודאי ליתא דהא ר"ת ז"ל גופא פירש לקמן דבכרקום של מלכות אחרת אינן פסולות ומודיעים ודאי כרקום של מלכות אחרת היה. ועוד מאן יימר שלא היה מחבואה אחת המצלת על כולן. אע"כ דעיקר כוונת ר"ת דנהי דמצד כבישת הכרקום לא מיפסלא מ"מ רוב הנשים נשבו ממש והוליכן השבאין עמהם. והו"ל כשבויה ממש דפסילי אלא דאפ"ה לא שייך לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה שלא נשבית דאיתרע לה האי חזקה טובא כיון דרוב הנשים נשבו ורובא וחזקה רובא עדיף. ואע"ג דאפשר לומר דלאו רוב גמור הוא דהו"ל רובא דתליא במעשה אם נשבית אמו של ינאי. אפ"ה איתרע ליה מיהא טובא חזקת שלא נשבית כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ז"ל. ולולי שאיני כדי להשיב את האר"י בעל התוספות מ"מ ללמוד אני צריך דאדרבה ממה שהקשה ר"י על ר"ת משם ראיה לפירוש ר"ת דאלת"ה מאי בעי אביי למימר התם אלא לאו בעד א' ובעי לאתויי ראיה דעד אחד שזינתה נאמן לאוסרה ואטו ס"ד דאביי דעד א' בשבויה נאמן ומש"ה הורידוהו לינאי מכהונתו והא משנה שלימה שנינו ואם יש עדים שנשבית דמשמע שני עדים ואפילו על ידי קול שנשבית אמרינן לעיל עדים בצד אסתן ותאסר. ואביי גופא נמי בפ"ק דקידושין אמר אם הקילו בשבויה דאמרינן עדים בצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי אלמא דמודה דקול לגבי שבויה לאו כלום הוא וכ"ש ע"א דגרע מקול כמ"ש התוספות לעיל בשמעתין בד"ה והאמר רבי יוחנן והא דבעי אביי למימר דאשתו זנתה בע"א נאמן לאוסרה ע"כ היינו משום ששותקת ואיכא רגלים לדבר שאומר אמת וכמ"ש שם התוספות. וא"כ ע"כ צ"ל בפי' ר"ת דבאמו של ינאי נמי איכא רגלים לדבר שנשבית כיון שידוע לכל שמודיעים נכבשה ורוב הנשים שבה היו בחזקת שבויות וא"כ מייתי אביי שפיר לענין ע"א שזינתה דבאיכא רגלים לדבר ע"א נאמן כן נראה לי נכון וברור בעז"ה ליישב שיטת ר"ת ז"ל ומיהו ר"י ורשב"א שהקשו על ר"ת יש להם שיטה אחרת בסוגיא דע"א שזינתה ודעתי לפרש בפ' האומר ודוק היטב:

בא"ד ובשנים אומרים מת דאמרינן לעיל לא תצא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דמוקמינן לה בניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי מש"ה לא תצא אפילו במקום חזקה כו' ע"ש ויש לתמוה עוד לדברי מהרש"א ז"ל דאטו ר"י בעל התוספות מקשה קושיית הגמרא לעיל אמאי לא תצא ולא ידע מאי דמשני הש"ס במקומו דניסת לא' מעדיה ואמרה ברי לי ועוד דבלא"ה יש לדקדק דמאי ענין קושיא זו דב' אומרין מת וכל הנהו דמייתו התוס' להקשות על פירוש ר"י בעצמו יותר ממאי דקשה בפשיטות לכל הפירושים דהא ליכא למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן נמי לא הוי וא"כ תקשי להו ההיא דשנים אומרים מת ונתגרשה וההיא דפרק האשה רבה ביבמות אע"כ דאדרבא למאי דס"ד מעיקרא דכולהו סתמא דתלמודא סברי דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולא אזלינן בתר חזקה מדאורייתא כדמשמע לכאורה מההיא דינאי ומהסוגי' דשנים אומרין מת גופא דמקשה באשם תלוי קאי. ולפ"ז משני שפיר דאיירי שנשאת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דכיון דאין כאן חזקה כלל מדאורייתא בתרי ותרי הו"ל כספק חלב וספק שומן דהאומר ברי לי נאמן ואפי' בדבר שבערוה כדאיתא בריש גיטין אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא כו' משא"כ למה שפירש ר"י כאן דסתמא דתלמודא ס"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף לקולא וכ"ש דלחומרא מהני חזקה. וא"כ אין כאן ספק אלא ודאי והו"ל כשאר ספיקות דאזלינן בתר חזקה דהו"ל כודאי ואין ע"א נאמן כלל וכ"ש דלא מהני ברי של הבע"ד עצמו וא"כ תו לא מהני הא דניסת לא' מעידיה ואומרת ברי לי דאפ"ה בחטאת קאי בשוגג ובמזיד בחנק דסוקלין ושורפין על החזקה ולאו כל כמיניה למיטען ברי בדבר דמדאורייתא הספק כודאי. לכך הוצרך ר"י לפרש בשיטתו דההיא דלעיל וההיא דהאשה רבה היינו משום דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת אשת איש. והוי ליה כפלגא ופלגא ואכתי באשם תלוי קאי כדמקשה לעיל ומשני שפיר דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי ובהכי מיתוקמא נמי ההיא דתרי ותרי ביבמות בפרק האשה רבה דף צ"ד וכמ"ש שם ר"י להדיא דאיירי נמי כה"ג דניסת לא' מעידיה ואמרה ברי לי דשני תירוצים של ר"י בעל התוס' צריכין זה לזה וכמ"ש ר"י עוד בר"פ האשה רבה דף פ"ח ע"ב בד"ה והבא עליה באשם תלוי ע"ש אלא דגם שם כתב מהרש"א ז"ל שדברי התוס' שם סותרין למה שכתבו התוס' שם דף צ"ד ובמחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דליתא שמרועה אחד נאמרו כל הדברי' מפה קדוש של ר"י בעל התוס' וכל דבריו א' הן דא ודא א' היא וכדפרישית והדברים ברורין למבין בעז"ה בלי גמגום ודוק היטב:

בא"ד ור"י בר ברוך פירש כו' ואין נראה לר"י דהא הכא בשמעתין וכו' עכ"ל. ולענ"ד דר"י בר ברוך בלא"ה לא קשיא ליה ההיא דשמעתין דמפרש לה כפירוש רש"י בשמעתין או כמו שכתבתי דהכא איכא חזקת כשרות דאבוה דלא נסיב גרושה אלא דעיקר פירושו של ר"י ב"ב ז"ל היינו לתרץ ההיא דלעיל בשנים אומרים מת ונתגרשה. וההיא דפרק האשה רבה דמקשה תרי ותרי נינהו ולא אמרינן דאוקמה אחזקה. ועל זה תירץ שפיר כן נראה לי:

בא"ד ועוד דרב אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתו שניהם לבסוף דמסקינן ליה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלמאי דמוקי לה רב אשי בלצרף פליגי דתו לא איצטריך לאוקמי בדהוי מעיקרא קול ועד א' כו' ע"ש. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן דנהי דלענין פלוגתא דלצרף עדותן לא צריך לאוקמי הכי מ"מ כיון דלפירוש ר"י ב"ר ברוך לעולם לא שייך לומר דמסקי' ליה בתרי ותרי היכא דאתו המתירין בסוף אא"כ חד מינייהו אסהיד קודם שבאו השנים האוסרין א"כ ממילא דרב אשי בהא נמי באוקימתא קמייתא קאי לכן נראה לענ"ד דעיקר קושיית ר"י אאתקפתא דרב אשי קאי דמתקיף א"ה אפילו תרי ותרי נמי ובהא לא ניחא ליה לר"י לפרש כדברי ר"י בר ברוך וכמו שפירש רש"י דאיירי נמי דהנך תרי ותרי דאתו לבסוף היינו לבד מהאי עד אחד דאתא מעיקרא דא"כ מאי מקשה רב אשי א"ה אפילו תרי ותרי נמי ומהיכי תיתי ליפלגו בהכי כיון דבכה"ג אין צורך לשנים בסוף אלא בחד סגי ואדרבה איכא רבותא טפי כחא דהתירא דאפילו בכה"ג מעלין ולא חיישינן לזילותא דב"ד ואשמעינן נמי אגב אורחא דמצרפין לעדות. אע"כ דעיקר אתקפתא דרב אשי דטפי אית להו לאיפלוגי בתרי ותרי גרידא דהוי שפיר טפי בעיקר פלוגתא דזילותא דב"ד. דתו לא צריכין ליציאת הקול מעיקרא ולא לעדותו של העד א' מעיקרא וא"כ מקשה ר"י שפיר לפירוש ר"י בר ברוך כן נ"ל בכוונת ר"י בעל התוס'. מיהו מה שכתב מורי זקיני בס' מג"ש דלמסקנת אוקימתא דרב אשי לא צריך כלל לאוקמי בתרי ותרי אלא בשנים המתירין סגי ופליגי בלצרף עדות חד וחד. ואחר נשיקות עפרות רגליו אגב חורפיה ושיטפי' כתב כן דהא קתני להדיא במתניתין במקום שיש עוררין ועלה אמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים וא"כ הרי לפנינו תרי אוסרין ובהא פליגי בלצרף עדותן של השנים המתירין וא"כ אי אפשר לאוקמי כלל אלא בתרי ותרי וכדפרישית ודוק היטב ותו לא מידי:

משנה האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת לבעלה ופירש"י דמירתתי להפסיד ממונם ואין מפקירין אותה עכ"ל. ולכאורה נראה מלשונו זה שמפרש ג"כ כפירוש התוס' דהאי מותרת לבעלה אף לבעלה כהן והיינו דאיצטריך לפרש הנך תרי טעמי דבטעמא דאין מפקירין אותה לחוד לא סגי דנהי דמהני האי טעמא להתירה לישראל דכיון דאין מפקירין אותה לא חיישינן לשמא נתרצתה דלמה נחוש לכך לאפוקה מחזקת כשרות דדוקא ע"י נפשות חיישינן לכך. כמו שמפרש בסיפא דמתניתין משא"כ בממון. אבל אכתי ניחוש שמא נאנסה דלא עדיפא משבויה כיון שהיא תמיד תחת יד עכו"ם ורוב עכו"ם פרוצין בעריות. ולכך הוצרך לפרש נמי טעמא דמירתתי להפסיד ממון אלא דבהאי טעמא לחוד נמי לא סגי אלא לענין דלא חיישינן שמא נאנסה דכיון דמירתתי להפסיד ממונם מתייראי' לאנסה שמא תצעק או שתודיע אח"כ לבעלה ויופסד ממונם. משא"כ לענין שמא נתרצתה לא מהני האי טעמא שאם נתרצתה תחפה עליו ולא יתוודע הדבר ותו לא מירתתי ולכך הוצרך ג"כ לפרש טעמא דאין מפקירין אותה דלא חיישינן שמא נתרצית כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל. אלא דלפ"ז קשה על המרדכי ז"ל שכתב בשמעתין דמלשון רש"י נראה דאף ע"י ממון אינה מותרת אלא לבעלה ישראל אבל לעולם אסורה לכהן דשמא נאנסה וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש טעמא דמירתתי להפסיד ממונן והא באידך טעמא דאין מפקירין אותה לחוד סגי להתירה לישראל דלא חיישינן לשמא נתרצית כדמוכח מפירושו בסיפא. אע"כ כדפרישית. ומה שדקדק כן המרדכי מל' רש"י בפ"ק דעכו"ם אחר העיון שם יראה שאין זה מוכרח דמ"ש רש"י ז"ל שם ואית דמפרשי לה באשת כהן דוקא דמתסרא באונס וראשון עיקר כדמוכח בכתובות דבאשת ישראל נמי קאי עכ"ל. וזה מבואר דאסיפא דמתניתין קאי דע"י נפשות אסורה לבעלה היינו אפילו באשת ישראל כמ"ש התוס'. וזה שכתב כדמוכח בכתובות נראה לי שכוונתו בזה מדקתני באידך מתניתין דסיפא בעיר שכבשוה כרקום כל הכהנות שנמצאין בתוכה פסולות והאי כל הכהנות על כרחך היינו אשת כהן. והכא קתני סתמא אסורה לבעלה ולא קתני כהנת. אלא על כרחך דבאשת ישראל נמי איירי אבל לעולם דרישא דע"י ממון מותרת לבעלה לפרש"י נמי בין באשת ישראל ובין באשת כהן איירי כן נ"ל ברור וכ"כ הב"ח בא"ע סימן ז' בכוונת רש"י ז"ל ולשיטת המרדכי בכוונת רש"י צ"ע ליישב לשון רש"י דמשנתינו כדפרישית ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה האשה שנחבשה בידי כותים ע"י ממון מותרת לבעלה ופרש"י דמירתתי להפסיד ממונא ואין מפקירין אותה. ודקדקתי מלשונו זה דייתור לשון הוא וע"כ כוונתו דמותרת אף לבעלה כהן ודלא כמה שכתב בהגה"ת מרדכי בכוונת רש"י ויישבתי ג"כ לשון רש"י דפ' אין מעמידין וכ"כ הב"ח בסי' ז' בכוונת רש"י ז"ל:

בתוספות בד"ה על ידי ממון כו' נראה דמותרת אף לבעלה כהן כו' וכן מוכח בגמרא ע"כ היינו לכהונה מדקאמרי אף אנן נמי תנינא כו' עכ"ל. לכאורה בפשיטות הו"מ לאוכוחי דע"כ רישא דמתניתין מותרת אף לבעלה כהן דאי דוקא לישראל א"כ אמאי קאמר בגמרא לא שנו כו' אבל בזמן שיד א"ה תקיפה על עצמן אף ע"י ממון אסורה לבעלה ומה סברא יש בזה לאסרה בשביל כך לישראל. אע"כ דלכהן איירי. ואם נאמר דלא פסיקא להו הא מילתא כ"כ משום דיש סברא לומר דכשיד א"ה תקיפה ע"י ממון שוה לע"י נפשות והו"ל כשבויה דכולהו איתנהו ביה ואפילו ע"י ממון זימנין דאתא לידי נפשות אם יכבידו לאסרה בנחושתים. ועוד שאין לדבר קצבה. וא"כ חיישינן לשמא נתרצית למצוא חן להקל השביה מעליה ואע"ג דבשבויה לגמרי פשיטא לן טובא דמותרת לישראל אפשר דמשום הא נמי לא איריא דבשבויה מנוולא נפשה לגבי שבאי כדי שלא תמצא חן להעלותה בדמים. והשתא דמנוולא נפשה יתננה לפדות בדבר מועט משא"כ בנחבשה ע"י ממון אפשר דלא שייך האי טעמא דמנוולא נפשה. אלא דלפ"ז לא מייתי התוס' נמי שום ראיה דכשיד א"ה תקיפה נמי לא מיתסרא לישראל מהא דקאמר אף אנן נמי תנינא דהא שפיר מייתי כיון שרחקוה בני משפחתה לאסרה לכהונה אי לאו שהתירוה חכמים ע"י עדות המעידין אע"ג דע"י ממון היה ומותרת אף לכהן כדקתני מתניתין ע"י ממון מותר' לבעלה והיינו אף לכהן כדמוכחי התוס' מסוגיא דע"ז דהיכא דע"י ממון לא חיישינן כלל שמא נבעלה. אע"כ דיש לחלק בין יד א"ה תקיפה דהו"ל כע"י נפשות כדפרישי' וא"כ ממילא דאסורה אף לישראל מה"ט דדמי לע"י נפשות. והנראה מזה דבאמת אין כוונת התוספות כאן אלא להוכיח מיהא דרישא דמתני' מותרת אף לכהן אבל לענין מימרא דר"ש בר רב יצחק משמיה דרב כשיד א"ה תקיפה אין ראייתן מוכרחת כלל והשתא א"ש טפי דמצינן למימר דבכל השקלא וטריא דשמעתין אין לחלק כלל בין אשת ישראל לאשת כהן אלא שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דאף כשיד א"ה תקיפה נמי לא מיתסרא אלא לכהן אבל אשת ישראל שריא. ואפשר דאפילו בלא ראיה פשיטא להו דאין להחמיר ביד א"ה תקיפה יותר מבשבויה ודוקא אי הוי משמע לן דרישא דמתניתין דע"י ממון מותר' לבעלה היינו דוקא לישראל אבל לכהן אסורה א"כ ע"כ היה בהכרח לפרש מימרא דרב דביד א"ה תקיפה אסורה אף לישראל ולחלק בשום חילוק להחמיר יותר מבשבויה משא"כ לאחר שהוכיחו התוס' דמה נפשך איירי רישא דמתני' אף לכהן א"כ מצינן לפרש מימרא דרב כסברא קמייתא דביד א"ה תקיפה לכהן הוא דאסורה הא לישראל שריא כן נ"ל ועוד כיון דלהרמב"ן ז"ל כולה מתני' באשת כהן דבאשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת א"כ אין לומר דהתוס' מחמירין כ"כ דביד א"ה תקיפה ע"י ממון נמי תיאסר לישראל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה ע"י ממון כו' ולכאורה משמע מלשון התוספות דלקושטא דמילתא אין לחלק בשמעתין בין בעלה כהן או ישראל א"כ אפשר דביד א"ה תקיפה אף לבעלה ישראל אסורה דיש סברא להחמיר בה טפי מבשבויה אלא כיון שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דאף ביד א"ה תקיפה שריא לבעלה ישראל וא"כ ע"כ צריך לפרש שיטת התוספות כמ"ש בפנים:

גמרא העיד רבי יוסי הכהן וכו' ואמרו להם חכמים אי אתם מודים כו'. לכאורה אריכות לשון הוא דמהיכי תיתי לא יהיו העדים נאמנים אפילו בלא מיגו ונ"ל דהנך לאו עדים כשרים היו אלא עדים קרובים או פסולים כדמשמע קצת לשון ועדיה מעידין ולא קתני ועדים מעידין. ומש"ה לא מהימני אלא ע"י מיגו שמאמינין אותן שהורהנה והיינו נמי דריחקוה בני משפחתה דהוי סברי דלא מהני מיגו בכה"ג ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר:

תוספות ד"ה ואסיקיניה וא"ת וכו' וליכא למימר וכו'. והנה רש"י פירש להדיא בד"ה דחיישינן וכו' דהטעם הוא משום שהורידוהו שני פעמים. ונלענ"ד לפרש דבריו דגם הוא ז"ל מתרץ כתירוץ התוספות דהורדה על ידי קול כיון דלאו הורדה גמורה היא ליכא זילותא דבי דינא אלא דס"ל כשיטת הר"י בר ברוך שהביא התוס' בסמוך ד"ה אנן אחתינן וכו' כנראה מדבריו שכתב ואוקמינן אחזקה קמייתא דמסקינן ע"פ עד הראשון שהוא נאמן ומה שהקשו התוס' לקמן על ר"י בר ברוך דהא הכא כשבאו תרי ואחתוהו בטלה החזקה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמר ואתו ביה תרי ואחתיניה לאו היינו הורדה גמורה אלא כמו אחתיניה הראשון שעל ידי הקול דלאו היינו הורדה גמורה. ה"נ מיירי שעדיין לא נחקרו העדים ולא נגמר הדין אלא שהורידוהו עד שיגמר הדין וכיון שלא נגמר הדין עד שבא עד המכשיר לא אבד חזקתו שע"פ עד הראשון אלא דקשה לפ"ז דא"כ דלא הוי הורדה גמורה ליכא נמי זילותא דבי דינא כמו בהורדה ראשונה ע"י קול דליכא משום זילותא דבי דינא לכך פירש"י כיון דהורידוהו שני פעמים אע"ג דלא היה הורדה גמורה כלל אפ"ה בשני פעמים הוי זילותא. ונראה דנפקא ליה לרש"י ז"ל הך סברא דכיון דלא הוי הורדה גמורה ע"י העדים ליכא זילותא כמו בהורדה ע"י קול משום דקשה ליה דלמה ליה להש"ס למימר שהיה לו חזקת אבות ונפסל על ידי קול ואח"כ בא עד המכשיר הוי ליה למימר שלא היה לו חזקת אבות רק שהעלוהו על ידי עד המכשיר ואח"כ באו שנים לפסלו ואח"כ בא עד המכשיר דמוקמינן אחזקתיה דעד הראשון כמ"ש רש"י ז"ל אלא דכיון דצ"ל דלא נגמר על ידי שנים הפוסלים דאל"ה אזלי ליה חזקת היתר כשיטת ר"י בר ברוך סבירא ליה להש"ס דליכא משום זילותא ג"כ ולכך הוצרך לומר שהורידוהו שני פעמים וממילא דלא קשה מהאי דב"ב דכיון דשם נגמר הדין ונשאת כבר על פיהם הוי ליה זילותא בפעם אחד. והש"ס בב"ב שם דקאמר דתליא באשלי רברבי אע"ג דלא דמי כל כך הך זילותא דבי דינא לאידך מ"מ ס"ל להש"ס דאין לחלק ביניהם כיון דעכ"פ איכא זילותא דבי דינא בשניהם באיזה ענין שיהיה. ודוק:

תוס' ד"ה אנן אחתינן וכו' ונראה לר"י וכו'. והב"י באהע"ז בסימן ג' כתב דלהכי מקילינן בתרי ותרי הכא טפי מהתם משום דהכא מיירי לתרומה דקילא ועובדא דינאי מיירי לעבודה. ולפענ"ד דס"ל להתוס' דאף דהתם מיירי לעבודה מ"מ קילא טפי מתרומה דהכא כיון דכל עיקר החשש הוא משום שבויה ובשבויה הקילו וכמו שהוכיחו התוספות לעיל דף כ"ד ע"א ד"ה וכן שני אנשים דמוכח דשבויה קילא דהא ר' יהודה חייש לגומלין לתרומה ולא חייש בשבויה ועמ"ש שם דיש לומר דדוקא ר"י לשיטתיה דמיקל בשבויה לקמן דף ל"ו ע"ב. א"נ משום דלדידיה ליכא בעבודה איסור מיתה אם ישמש בנה על גבי המזבח כמ"ש התוספות דף כ"ג סוף ע"א. ועוד נלענ"ד דאף דליכא בעבודה חשש מיתה משום מקלקל בחבורה. א"נ משום דעבודת חלל כשירה בדיעבד כמ"ש בדף כ"ג ע"ש מ"מ בינאי שאמר הקם להם בציץ שבין עיניך שרצה להיות כ"ג. בודאי איכא איסור מיתה בשחיטת פרו של כ"ג בשבת כדאיתא סוף פרק ד' אחין וכמ"ש לעיל. ודוק:

בא"ד ואמרינן נמי לעיל וכו' עמ"ש בספר פני יהושע דבאמת לאו מטעם חזקת האם מכשיר התם. וכבר כתבתי לעיל דף י"ג דמוכח שם מסוגיא כן. ועוד נלענ"ד דאין קושיא על רש"י ז"ל בל"ז מהתם דהא לעיל מיירי שאנו דנין גם עליה. א"כ יש לומר דכי היכי דמועיל לגבי האם מועיל נמי גבי הבת משא"כ הכא דאין דנין על אמו כלל. תדע דאטו למאן דפוסל בבתה משום דלית לה חזקת כשרות ומכשיר בה אטו נימא שהבנים שתלד אח"כ מכהן יפסלו ומשמע בפשיטות דלא פליגי אלא בעובר שהדין עליה. וע"כ צ"ל דכיון שהדין עליה להכשיר ממילא הבנים שתלד אח"כ בחזקת כשרות הם א"כ ממילא איפכא נמי היכא שאין הדין אלא על הבת יש לומר דאינו מועיל חזקת האם כלל. ועמ"ש לעיל דף כ"ג ע"א בתוס' ד"ה תרי ותרי וכו' דהכל הולך אחר מה שאנו דנין עליו מוקמינן אחזקה ומשם ראיה לדברי רש"י ז"ל. וגם לקמן דף ע"ו דמתרץ רב אשי שם רישא מנה לאבא בידך ע"ש פירש"י דאינו מועיל חזקת הבת לגבי האב. ואפילו אביי ורבא דמתרצין בענין אחר. מ"מ בהך סברא לא פליגי. נמצא משם נמי ראיה לדברי רש"י ז"ל. ודוק:

בגמרא אם אתם מאמינים וכו'. כתב בספר פני יהושע דמשמע דנאמנים דוקא משום הפה שאסר היינו משום שהיו העדים פסולים אע"ג דבשבויה הקילו ומהני אפילו עדים פסולים היינו משום דשבויה מנוולא נפשה באפי שבאי משא"כ כשנחבשת על ידי ממון. ונלע"ד להבין בזה הלשון שאמרו להם חכמים אם אתם מאמינים ולא קאמר אם נאמנים נאמנים שלא נסתרה משום דבאמת אין עדים פסולים נאמנים כלל לומר שנחבשה אם היא מכחשת ואם היא בעצמה מודה פשיטא דנשביתי וטהורה אני נאמנת במיגו. וכ"ש לפמ"ש לעיל דף כ"ב בשם הטור דאפילו מיגו לא בעינן כל שלא יש עדי שבויה כשרים. ואינה נאסרת אלא על פיה נאמנת נמי לומר טהורה אני אלא משום דקי"ל בקידושין פרק האומר דף פ"ו ובאהע"ז סימן קט"ו דאפילו בעד אחד אם לבו מאמין לדברי העד אסורה עליו לכך שפיר אמרו חכמים אם אתם מאמינים רצה לומר כיון שמן הדין אינם נאמנים לאוסרה כלל שהם פסולים אלא שאתם מאמינים בלבבכם לדבריהם למה לא תאמינו להם ג"כ שלא נטמאת וק"ל:

תוספות ד"ה ע"י ממון וכו' ע"כ היינו לכהונה וכו'. ולפ"ז צ"ל דלשון אסורה לבעלה דקאמר רב לאו דוקא. וקשה דהא התוס' מדייקי בסמוך ד"ה וע"י נפשות וכו' מלשון זה דלבעלה משמע לישראל. ונלענ"ד ליישב משום דאמרינן לקמן דף נ"א ע"ב בהא דאבהו דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה חיישינן שמא סופה ברצון איתביה רב אם תשתבאי וכו' מאי אית ליה למימר בשבויה הקילו וכו'. ולפ"ז יש לומר דרב באמת אסורה לבעלה אפילו לישראל קאמר משום דס"ל כאבהו דשמואל דחיישינן לסופה ברצון כדקאמר שם רב עצמו דבשבויה הקילו וכיון שכתבנו לעיל בסמוך דלא שייך כאן בשבויה הקילו אין חילוק בין ישראל לכהן ושפיר קאמר רב לשון לבעלה ולא הוצרכו התוס' להוכיח דאפילו לכהונה מותרת אלא לדידן דקי"ל כרבא לקמן כדאמר התם ופליגא דרבא דס"ל דיצר אלבשה ושפיר יש לחלק בין כהן לישראל. ועל זה שפיר הוכיחו התוספות מדרבא עצמו דאמר אף אנן נמי תנינא דאינה אסורה אפילו לכהן דאל"ה מאי ראיה מייתי רבא מעובדא דאשקלון הא התם היה לכהונה ודוק: ועיין מ"ש בסמוך בתוספות ד"ה ע"י נפשות לשיטת רש"י ז"ל:

תוספות ד"ה וע"י נפשות וכו'. הקשה הב"ש דמאי שנא מעיר שכבשה כרכום דלקמן דג"כ הוי להו פחד מיתה ואינן אסורים אלא כהנות. ונלפענ"ד ליישב דבאמת צריך להבין למה תיאסר אפילו אם נתרצתה מחמת פחד מיתה הא גופא הוי ליה אונס כדאיתא לעיל ולדרוש להו דאונס שרי. ונראה לחלק כמ"ש לעיל דף י"ט ע"א דודאי כשבא תחלה לאונסה אינה מחויבת למסור עצמה למיתה ומותרת לבעלה. אבל כשהיא רוצה להציל עצמה ממיתה כגון שנחבשת למיתה והיא מתרצית לו כדי שבזה תפטור ממיתה אסורה לבעלה ישראל. דאף דאינה מחויבת למסור עצמה כשרוצה לאונסה כמו שאמרו גבי אסתר דאשה קרקע עולם היא מ"מ כשהיא מתרצת אליו בתחלה בשביל הצלת נפשה ממיתה אסורה לבעלה תדע מאסתר עצמה שאמרה וכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון אף דעשתה מצוה משום הצלת ישראל אפ"ה כיון שנבעלה לו ברצון אפילו הוא בשביל פקוח נפשות ישראל מ"מ אסורה לבעלה והוא הדין אם באה להציל נפשה ע"י ביאת זנות אסורה. שוב מצאתי בתשובות שבות יעקב ח"ב סימן קי"ז שכתב לדינא כן. לפ"ז יש לומר דבכבשה כרכום דאמרינן בע"ז דף כ"ה אשה כלי זיינה עליה דמסתמא אינו בא להורגה וכפירש"י שם א"כ אף דיש לחוש שמא מפחד מיתה אם לא תתרצה לו נתרצתה לו באמת אונס גמור הוא כיון שמתחלה בא לאונסה אבל הכא שנחבשה על ידי נפשות שמסורה למיתה והחשש שנתרצתה להפטר ממיתה לא הוי לה אנוסה כנלע"ד. ודוק:

ונלע"ד דדבר זה מוכרח דאל"כ תקשי מכל אשת כהן שנשבית דאסורה כדאמרינן לקמן דף נ"א במתניתין דכותב לה אם תשתבאי אפרקינך ואהדרינך למדינתך למאי מדמינן ליה אי מדמינן ליה לנחבשה ע"י ממון הא ודאי מותרת אף לכהן כמ"ש התוס' ואפילו אם אין בו משום הפסד ממון הא ס"ל לרבינא בר"פ אין מעמידין דבדיעבד מותרת. ותו דאפילו אי נימא כסברת הב"ש דסוגיא דידן דס"ל דאסורה ביד אומות העולם תקיפא על עצמן פליג על רבינא וס"ל דבלא הפסד ממון אסורה לכהונה מ"מ אי אפשר לפרושי הכי דא"כ הוה להש"ס לאתויי ראיה ממתניתין דלקמן הנ"ל דאסורה בלא הפסד ממון. אלא העיקר בזה דטעמא דשבויה משום דרוב נכרים פרוצים בעריות ואם לא תשמע לו היא מסורה בידו להריגה נמצא בכה"ג אפילו אם נתרצתה לו משום פחד שלא יהרגנה אם לא תשמע לו הוי ליה אנוסה ומותרת לישראל ואינו דומה לע"י נפשות דהכא דנחבשה מתחלה להריגה. ודוק: