|
⎯
טקסט הדף
שסופה להצטער תחת בעלה אמרו לו אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צער של פיסוק הרגלים וכן הוא אומר {יחזקאל טז-כה} ותפשקי את רגליך לכל עובר אי הכי מפותה נמי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר שלי דאבוה נינהו אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער והא קא חזינן דאית לה אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי על רישיה דקרחא רבא אמר אמרה לי בת רב חסדא כי ריבדא דכוסילתא רב פפא אמר אמרה לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא בחינכי: האונס נותן מיד המפתה לכשיוציא וכו': לכשיוציא אשתו היא אמר אביי אימא לכשלא יכנוס תניא נמי הכי אע''פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בושת ופגם נותן מיד ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בשלמא מפותה כתיב {שמות כב-טז} אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תלמוד לומר ימאן מכל מקום אלא אונס בשלמא איהי כתיב {דברים כב-יט/כט ??} ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנלן אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק''ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן רבא לא אמר כאביי כיון דקא משלם קנס לאו חוטא נשכר הוא אביי לא אמר כרבא מפתה דאיהו מצי מעכב אביה נמי מצי מעכב אונס דאיהו לא מצי מעכב אביה נמי לא מצי מעכב תניא אידך אע''פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא אין לה עליו כלום כשיוציא מי מצי מפיק לה אימא כשתצא היא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה רבי יוסי ברבי יהודה אומר יש לה כתובה מנה במאי קמיפלגי רבנן סברי טעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה ורבי יוסי ברבי יהודה סבר הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך: אונס שותה בעציצו: אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי מכדי מיגמר גמרי מהדדי
⎯
רש"י
שסופה להצטער כו'. ואי חיבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה: שלי. בתמיה: דאבוה הוא. דהא כל שבח נעורים ילפינן לקמן (דף מו:) לאביה והיאך היא יכולה למחול: ריבדא דכוסילתא. פוצטוייר''א דפלמוא''ה בלע''ז: ריבדא. ניקור: כוסילתא. כלי אומן מקיז ואית דגרסי כי תרפתא דסיכורי והיא היא: אמרה לי אם. אומנתו היתה: בת רב חסדא. אשתו של רבא: בת אבא סוראה. דביתהו דרב פפא: נהמא אקושא בחינכי. כלחם קשה שגורר את החיך: אשתו היא. וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא: לכשלא יכנוס. שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו: יכולין לעכב. שלא יכניסנה: תהיה. משמע היא מהוה את עצמה לו: מצי מעכב. שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו: אביה נמי לא מצי מעכב. אי לאו שלא יהא חוטא נשכר: אע''פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום. ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה: מי מצי מפיק לה. לא יוכל לשלחה כתיב: כשתצא היא. אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה. לשאר נשים: מיגמר גמרי מהדדי. אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים:
⎯
תוספות
אי הכי מפותה נמי. יש לה צער פיסוק רגלים כמו אנוסה ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואמר מורי הרב דודי ז''ל דאמתני' לא ה''מ למיפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה דהא אפילו בעולה מצטערת בכך ואע''ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום [קצת נראה דאמתני' פריך אמאי מפותה פטור]: קרא שיראין שלי והפטר. ואע''ג דלא אמרה על מנת לפטור איכא למימר דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי: [לכשיוציא אשתו היא. אפי' פיתה לשם אישות מ''מ פריך אשתו היא כיון דאינה צריכה גט]: בושת ופגם נותן מיד. אע''ג . דאיתקש לקנס היינו לענין שניתן זה למי שזה ניתן אבל יש מקומות שפטור מקנס לגמרי וחייב בבושת ופגם: אין לי אלא אביה היא עצמה מנין כו'. תימה לר''י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה וה''ה לזה ואי בשאין לה אב או שבגרה אחר כך מה צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי ואומר ר''י דנהי שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ''מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס וכן במיאון אביה והא דתניא הכא המפתה לכשלא יכנוס צריך לפרש לכשלא יכנוס מדעתה ומיהו קשה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ''מ שהיא יכולה לעכב ובפרק נערה (לקמן מד:) דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס וי''ל דליכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש''מ תרתי ובכה''ג אמרינן במרובה (ב''ק דף סה. ושם) גבי אם המצא תמצא ובהחובל (שם דף פה.) גבי ורפא ירפא ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר' חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא כן הוא עיקר כמו שפירש בקונטרס לקמן דלאו מריבוי דריש אלא ה''פ לרבות יתומה לקנס דדרשינן שיש קנס כשהיא מעכבת והוא הדין דה''מ למימר לרבות בוגרת לקנס כשהיא מעכבת דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב והשתא דייק התם שפיר דשמעינן דסבר האי תנא שיש קנס ביתומה ולא ממעטינן ליה מדכתיב לאבי הנערה אע''ג דליכא ריבוי ליתומה כדפירשתי דאיכא לאוקמי קרא לבוגרת: אלא אונס בשלמא איהי כו'. תימה כיון דאונס ומפתה מיגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרו מהדדי כדפריך בסמוך ומאי קאמר אלא אביה מנלן וי''ל דלהאי מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו וה''ה ה''נ אין אביה יכול לעכב וה''נ קאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא ק''ו וא''ת ואיהו גבי אונס אמאי איצטריך למיכתב נילף לאביי מסברא שלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק''ו ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר [דאיצטריך לעשה ולדרשות דלעיל. מהר''ם. א''נ אביי ורבא לא הוו משנו הכי אלא בתר דגלי קרא בהדיא]: מפתה דאיהו מצי מעכב. ואפי' פיתה לשם אישות יכול הוא לגרשה: טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אע''ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימה דקא פסיק ותני דבכל ענין אין לה כתובה אפילו בא עליה שלא כדרכה ובתולה גמורה היא ויש לה כתובה מן התורה דהא אם בא עליה שני יש לה קנס ולא הוי טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תימה לר''י כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלמנה אמאי תקינו לה רבנן כתובה לא היה להם לתקן אלא לגרושה בלבד ואומר ר''י דמתוך שהוצרכו לתקן בגרושה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקינו נמי לאלמנה משום חינא ומיהו לכתחילה לא היו מתקנים משום חינא קשה לרשב''א הא דתניא בהחובל (ב''ק דף פט. ושם) וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ופריך אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה בהאי חבלה ומשני הא מני רבי מאיר היא דאמר אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה אפילו שעה אחת והשתא כיון דטעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תזבין כתובתה על מנת שאם תתאלמן אבל אם יגרשנה יהא לה כתובה דהתם לא שייך משום חינא ואומר ר''י כיון דבשאר נשים שייך חינא אף על גב דבזאת לא שייך לא פלוג רבנן ואסור להשהותה בלא כתובה לר''מ וא''ת ואמאי תני הכא יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני מת אין לה עליו כלום דהא לא תקינו רבנן לאלמנה אלא משום גרושה והכא מכח גרושה אין לתקן לזאת דהא לא מצי לגרשה ואור''י דה''נ כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות להכי איצטריך טעמא דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו במה דאין לה כתובה:
+
רשב"אאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר. ופרכינן, שלי דאבוה הוי. והוה ליה כאומר לחברו קרע שיראין של חברי והפטר דלאו כל כמיניה. וקשיא לי, רב נחמן היכי הוה סלקא דעתיה לדמויה לקרע שיראין שלי, הא ודאי דאבוה הוי, ונראה לי, דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה והלכך כשיראין דידה הוו, דהא אי בעיא מפקעא זכות האב, וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הן, אלא שהמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהיא שלה ומדין מחילה קא אתיא ליה. ואהדרינן, דרב נחמן הכי קאמר, פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא, והכי גרסינן אמר רב נחמן, ולא גרסינן אלא אמר רב נחמן. וכן מצאתיה בספרים מדקודקים. לכשיוציא אשתו היא. פירש רש"י ז"ל: בתמיה, כלומר, מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה, אבל הראב"ד פירשה בניחותא, כלומר, לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר, ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים, וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה, ומדבריו אנו למדין דמפותה אין לה כתובה אלא מנה, ותמיהא לי, דאם כן הרי זה חוטא נשכר. ועוד, שיבא להערים ויכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה, וצריך עיון. אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין. כבר פירשתיה בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מו, א) בשילהי שמעתתא דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בסיעתא דשמיא. +
ריטב"אוכן הוא אומר ותפשקי את רגליך לכל עובר. יש אומר שמביא פסוק זה ללמדנו פירוש של פיסוק רגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח לזה אלא ה"פ וכן מוכיח שיצער בפיסוק רגלים שכן הוא אומר נביא דרך גנות ותפסקי רגליך לכל העובר כי מרוב זנות לא היתה חוששת והיתה מפסקת לכל עובר: אי הכי מפותה נמי. פי' דאי מצער וכן חבטה מפותה לית לה חבטה אבל בפיסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער: זה משל מפותה למה"ד לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי ויפטר כלומר אע"פ שיש לה צער הרי היא מחלתה ומחילתה מחילה כאומר לחבירו קרע שיראין כיון דאמר לו בפירוש והפטר הוי פטור משא"כ בחבלות מסתמא כשאומר לו חבולי לי על מנת לפטור קאמר כדאיתא בפרק החובל ופרכי' והא קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חבירו הוא דהא שיראין של אביה נינהו ואינה יכולה למחלה. וק"ל הרי טעה רבה בר אבוה בהא. וי"ל דאיהו סבר שלא זכתה תורה לאב אלא צער דאנוסה דהוא דומיא דחבלות דעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכה ליה רחמנא מידי ואנן פרכי' דגופיה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה אפילו לרצונה. לכשיוצא אשתו היא פי' בתמיה קאמר וכי כבר אשתו היא שאתה אומר לכשיוצא לכשלא יכנוס שמוציא עכשיו בב"ד שאומר שאינו רוצה בה: בין היא ובין אביה יכולים לעכב. וא"ת כיון שאביה רוצה כבר יכול לקדשה ומוסרה בעל כורחה ומה היא יכולה לסבב עוד הרי קונסה ושוב אין עליה קנס כמפותה מיהת. וי"ל דגזרת הכתוב הוא שאע"פ שקנסה לא יהיה פטור מן הקנס עד שיכנסהו גם מדעתה: אלא אביה מנ"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר וכו'. וא"ת למה לי כולי האי לגמור ממפתה וכדפרכינן לקמן. וי"ל שאין הג"ש אלא לדברים שהם מפרשים בזה אבל כיון שכתב לו תהיה לאשה הרי פי' שלא יהיה הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא הוא דלגבי הא לא מהני ג"ש דדלמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אפילו אביה ג"כ אינו יכול לעכב. וכן תרצו בתוס': והא דאמר אביי שלא יהא חוטא נשכר. וא"ת למה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה עד עתה תיתי לי מהאי טעמא דאמרן דאביי שלא יהא חוטא נשכר. וי"ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בע"כ שהוא רוצה: רבא אמר ק"ו וכו' וא"ת לרבא ל"ל למכתב ולא תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק"ו. וי"ל דאי לא כתב רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק"ו דשאני אונס דאיהי לא מצי מעכב וכו' וכדפריך בסמוך אביי אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה גלי לן שתהא יכולה למאן ואף על פי שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק"ו שפיר לעשות מיאון אביה למיאון דידה ואביי סבר ואפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק"ו כיון דאיכא למפרך כלל אימא כשתמצא אין לה כתובה: מת יצא כסף קנסה בכתובתה. והקשו בתוס' למה החליף לשונו באלמנה מגרושה ולא אמר בין בזו אין עליו כלום ותרצו דגרושה שייך למנקט אין לה עליו כלום משום דלית בה חינא כדאיתא במכילתן וכיון דלגירושין שלא תהא בעיניו להוציאה ליכא למיחוש כדפרכינן בסמוך נמצא שאין עליו כלום אבל באלמנה איכ' למיחוש משום חינא אצטריך לפרושי טעמ' יוצא' כסף קנסה בכתובתה: +
תוספות רי"דוהמפתה לכשיוציא וכי אשתו היא. אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. פי' שתמאן הוא או היא או אבי' דדרשי' לו מדעתו. אבל אם כנסה אינו נותן כלום דכתיב גבי מפתה מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול. תנ"ה אע"פ שאמרו המפתה נותן לכשלא יכנוס בושת ופגם נותן מיד אחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב. פי' שלא יכנסנה. בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל מאן ימאן מ"מ. אלא אונס בשלמא איהי דכתיב ולו תהיה לאשה מדעתה אלא אביה מנלן. אביי אמר שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר (קנס) [ק"ו] הוא מה מפתה שלא עבר אלא ע"ד אביה בין היא בין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעתה וע"ד אביה לא כ"ש. תניא אע"פ שאמרו האונס נותן מיד לכשהיא יוצאה. פי' כגון שנתרצו שניהן בגירושין אין לה עליו כלום. מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ר' יוסי ברבי יהודה אומר יש לה כתובה מנה וקיי"ל כת"ק והמפתה אם רצה להוציא מוציא מ"ט אמר רב אשי א"ק מהר ימהרנה לו מדעתו פירוש ומאי דתנן אם רצה להוציא יוציא מתפרש אם רצה שלא יכנוס לא יכנוס כדפרישנא לכשיוציא דרישא: +
הרא"האי הכי מפותה נמי כלומר בשלמא למאי דקס"ד צער שהוחבט' היינו דמפותה לית לה. דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה. אבל השתא דאמרת צער פיסוק רגלים. במפותה נמי איתיה להאי צערא. ומאי שני לן בין אונס לרצון וליכא למימר הא קא מחלה דהא דאבו' הו' ומתרצינן דמפותה דברצון לית לה צער כולי האי כלומר שיהא ראוי לתשלומין: מתני' אונס נותן מיד והמפתה לכשיוצא. מתמהינן עלה לכשיוצא אשתו היא. כלומר אכתי לא עיילת' אפיקת': אמר אביי אימא לכשלא יכנוס. תניא נמי הכי כו' עד אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר. רבא אמר ק"ו ומהו מפתה כו' עד כל שכן. אע"ג דהא איתקוש להדדי. שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא. שהרי אונס שותה בעצינו. והמפת' אם רצה להוציא מוציא. וכיון דכן הוה אמינא להא מילת' גלי רחמנא דליגמרי מהדדי. ומפתה לדעתו איהי נמי בעי לדעתה ודעת אביה. אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפילו הכי קאמר רבא דק"ו הוא. והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי. ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. תניא אידך אע"פ שאמרו אונס נותן כו' עד לא בעינ' דהא דאמרינן כשתצא אין לה עליו כלומר כשתצא לרצונה דאלו על כרחה אינו רשאי: +
שיטה מקובצתאלא אמר רב נחמן וכו'. צער של פסוק רגלים פי' רב נחמן ס"ל דחבטה לא חשיבא צער כלל ואפילו על גבי קרקע אלא הא חשיבא צער פסוק הרגלים ומייתי מדכתיב ותפסקי את רגליך וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל וכן הוא אומר ותפסקי את רגליך לכל עובר י"א שמביא הכתוב הזה ללמדנו פירושו של פיסוק הרגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח כן אלא ה"פ וכן מוכיח שיש צער בפסוק רגלים שכן אמר הנביא דרך גנות ותפסקי את רגליך לכל עובר כי מרוב זנותה לא היתה חוששת לצער והיתה מפסקת רגליה לכל עובר. עד כאן: אי הכי מפותה נמי אין לפרש דה"ק דמפותה נמי לחייב דאדרבה לאידך גיסא הוה ליה לאקשויי דאונס נמי ליפטר דהא סופה להצטער והסברא נותנת כן והלכך הוה ליה לאקשויי אונס ליפטר וכ"ש לפירוש ה"ר שמעון ז"ל דכתבינן לעיל דמעיקרא מ"ה פריך צער דמאי משום דתנא חייש לכחש גופנא וכמו שכתבו התוספות ז"ל וכדכתבינן לעיל וכיון שכן הכא נמי הוה ליה לאהדורי לקושיא דמעיקרא ולמפרך אכתי צער דמאי חייב האונס ולא לאקשויי איפכא דמפותה נמי ליחייב לכך הנכון כמו שפירשו התוספות דאונס נמי ליפטר הא דפריך וה"ק מפותה נמי יש לה צער פסוק רגלים כמו אנוסה ושפיר קאמר ר"ש דאונס פטור מפני שסופה להצטער ומאי קא מהדרי ליה רבנן אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון הרי נבעלת ברצון נמי דהיינו מפותה יש לה צער ופטרינן לה משום דסופה להצטער הכי נמי אונס ושפיר קאמר רבי שמעון ולהכי נקט מפותה כדי לאהדורי עלה דברייתא וכדכתיבנא והקשה הרב דודו של בעל התוס' ז"ל על זה דלמה ליה לאקשויי הכי ולתפוס סברת ר"ש עיקר כדי לאקשויי אונס ליפטר ע"י עקיפין יקשה להדיא עלה דמתניתין אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה ולמה ליה לאדכורי מפותה כלל ולאהדורי אברייתא כלל ותירץ דאמתני' לא קשיא דאיכא לשנויי מ"ה האונס חייב אפי' בעולה מצטערת בכך ואע"ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום פי' דבשלמא אי לא היה לה צער אלא פעם אחת בלבד כגון השרת בתולים דאינה מצטערת אלא פעם אחת ובא זה ואנס אותה והשיר בתוליה וציערה מה שהיתה סופה להצטער תחת בעלה הלכך האונס פטור אבל צער פסוק רגלים לעולם איתא והרי זה ציער לה בעל כרחה ולא הרויחה כלום דאכתי תצטער לעולם ולכך האונס חייב ולא אמרינן בכל כה"ג דתפטר מפני שסופה להצטער והמפתה פטור דהא ברצונה היתה ולא הקפידה בכך ומיהו ר' שמעון בברייתא חשיב לה סופה להצטער פירוש דכיון דסופה להצטער תחת בעלה לא חשיבא צער דמה לי צער של עכשו ומה לי צער שתחת בעלה כחדא נינהו ולא חשיבא אצלה צער וכיון שכן קשיא ליה לתלמודא דלסברת רבי שמעון בן יהודה מאי קא מהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס כו'. דמשמע דבעי למפלג דבבעילה שתחת בעלה דהויא ברצון אין לה צער והרי ע"כ דומין הן דבין כך ובין כך יש לה צער פסוק רגלים והכי הוה להו לאהדורי דכיון דבין כך ובין כך היא מצטערת ואינה מרווחת כלום לא חשיבא סופה להצטער וכיון דאצעירה בע"כ להכי האונס חייב ואמאי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס וכו' ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו' פי' אה"נ דלרבנן מ"ה קא מחייבי באונס משום דסופה נמי להצטער ולא תרויח כלום אלא טעמא דמפותה נמי בעו לאהדורי ולהכי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ולקמן נאריך עוד בהך דרב נחמן בר אבוה בס"ד. כנ"ל פי' לפירוש התוס' וראיתי לאחד מחכמי דורנו שהאריך בתשובותיו לפרש דיבור זה וכתב דברים שאין להם שחר ולא נתנו ליכתב: וז"ל הקונטרס כתוב בתוספות ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס וכו'. פי' התוספות מפרשין דהאי אי הכי פריך ארבנן דר"ש בן יהודה דאמרי אינו דומה וכו' ולא קאי אמתני' ומורי דודי וכו' קאי ארשב"א שפיר דאית ליה לתנא דמתניתין כחש גופנא וכיון דסופה להצטער פטור ולא לפי' שאמרו התוספות דהאי תנא לית ליה כחש גופנא וחייב ומפרש מורי דודי דעל כן פי' התוספות דהאי פירכא קאי ארבנן דר"ש בן יהודה ולא קאי אמתני' דאילו אמתני' לא הוה מצי לאקשויי אמאי אונס חייב כיון דסופה להצטער בכך פירוש בפסוק רגלים ומתרץ דהא אפילו בעולה וכו' פי' דאע"פ שהיא נבעלת עתה ועושה לה פסוק רגלים סופה נמי להצטער בפסוק רגלים ואינה מרווחת בזאת הבעילה כלום דבשלמא גבי בעילה הרי מרווחת דאם היא מצטערת עכשו שוב אינה מצטערת תחת בעלה אבל בצער פסוק רגלים אינה מרווחת כלום אבל קשה אמאי קאמר ר"ש בן יהודה דאונס אינו משלם את הצער והרי אינה מרווחת כלום שסופה עדיין להצטער תחת בעלה בפסוק רגלים ויש לומר דסבירא ליה לר"ש כיון שרוב נשים יש להם זה הצער אינו חשוב צער לחייב עליו אבל רבנן ס"ל דחשיב צער ע"כ. ואין בכל דבריהם אלו ישוב לשון התוספות על נכון ומי הכריחם שלא לפרש לשון הגמרא כפשטה ובמה שכתבתי מתורץ הכל דוק ותשכח: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו'. משמע דבעי לתרוצי שנויא דבפסוק רגלים וק"ל לשיטת ה"ר שמשון בר אברהם ז"ל דכתיבנא לעיל כיון דהשתא סבירא ליה דטעמא דמפותה פטור משום דמחלה אם כן למה ליה לשנויי פסוק רגלים לישני דצער בעילה קאמר וכמו שהקשו התוספות ז"ל לעיל ומפותה מחלה ומלשונו של הרא"ש ז"ל דכתיבנא לעיל שמענו תירוץ קושיא זו דלשיטת הרשב"א ז"ל בעל התוספות כל זה היינו שקלא וטריא ולאו עיקר אוקמתא ולבסוף אסיק רב נחמן דלעולם צער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער עיין בלשון הרא"ש ז"ל לעיל ומה שכתב נמי הר"ש בן אדרת ז"ל ניחא נמי הך קושיא ז"ל וז"ל משל דמפותה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין וכו' ופרכינן שלו דאבוה הוי וה"ל כאומר לחבירו קרע שיראין של חבירי והפטר דלאו כל כמיניה וק"ל רב נחמן היכי הוה ס"ד לדמויי לקרע שיראין שלי הא ודאי דאבוה הוי ונ"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה צער והלכך כשיראין דידה הוו דהא אי בעיא מפקעא זכות האב וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הוו אלא שמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהוא שלה ומדין מחילה קא אתי ליה ומהדרינן דרב נחמן ה"ק פקחות שבהן אומרות אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא וה"נ אמר רב נחמן ול"ג אלא אמר רב נחמן. עכ"ל הר"ש בן אדרת ז"ל ובזה מתיישב נמי שיטת הר"ש בר אברהם שכתבו התוספות לעיל: פקחות שבהן אומרות כו'. כמיא חמימי וכו' הקשה חכם מפורסם שבדורנו נראה בתשובותיו דמכאן קשה לשיטת ר"י ז"ל דפי' לעיל דליכא צער ביאה כי באה אחר כך דמהכא משמע כמיא חמימי על רישיה דקרחה וכו' דמחמת צער ביאה קאמר ותירץ הוא נראה דר"י ז"ל פירש כן לדעת המקשן אבל התרצן לא ס"ל הכי ודוחק שיחלקו המקשן והתרצן במציאות ואנן הא כתבינן לעיל דלשיטת הרא"ה ז"ל לא קאי השתא אלא אצער פסוק רגלים ומיהו צער ביאה לעולם באה אחרי כן ותדע דלשיטת ר"י ז"ל צער ביאה הוא צער גדול וכמה קטנות חולות מזה וכדכתבינן לעיל והיכי נימא בו אנן דאין לה צער אטו נכחיש המוחש ומיהו הרא"ש ז"ל כ' דלשיטת הר"ש ז"ל הכא צער ביאה קאמר וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל במשנה וז"ל אונס נותן את הצער זהו צער פסוק רגלים אבל מפתה כיון דמדעתה עבד אינו נותן את הצער שהצער הוא מועט שעושה מרצונה דבטל אצל ההנאה שיש לה. ע"כ: פיסקא האונס נותן מיד וכו'. לכשיוציא אשתו היא פרש"י בתמיה כלומר מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה אבל הראב"ד פירשה בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה [ומדבריו אנו למדים דמפותה אין לה כתובה אלא מנה] ותמיה לי דאם כן הרי זה חוטא נשכר ועוד שיבא להערים יכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה וצ"ע. הרשב"א ז"ל: אלא אונס בשלמא איהי וכו'. הקשו בתוספות כיון דאונס ומפתה מגמ' גמירי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו מהדדי כדפרי' בסמוך ומאי פריך אלא אביה מנלן ולא קשיא להו נמי דלמה לן קרא דאיהי מצי מעכב דלגמרו מהדדי דלא נתנה גזרה שוה זו אלא ללמד מקראות הסתומים דישקול דמפתה היינו חמשים וחמשים דאונס היינו שקלים ולא אתיא ללמד דין חדש ומאחר דכבר כתיב דאיהי מצי' מעכבא מדכתיב ולו תהיה דמשמע מדעתה יש לנו לומר דאתיא הג"ש לפרש עוד דאבי' נמי ולכך קשיא להו לתוס' דמאי פריך אלא אביה מנלן ומיהו לא מצינן למילף בג"ש דאיהי נמי מציא מעכבא דדין חדש הוא זה דדוקא כשהעכוב בא מחמתו הוא דסברא נותנת שישלם קנס אבל כשאין העכוב בא מחמתו אין לנו שישלם קנס הילכך הך גזרה שוה לא ניתנה למגמר בכיוצא בזה. ומיהו הרא"ש ז"ל תירץ מדכתב רחמנא שהיא יכולה למאן משמע מיעוט אבל לא אביה ואי לאו הכי נשתוק קרא מיניה ונגמרו מהדדי ע"כ. ובמאי דכתיבנא אין מקום לתירוץ זה כלל. ותירצו בתוס' דלהא מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו והוה אמינא הכי נמי אביה יכול לעכב וקשיא להו לתוספות דמהאי טעמא גופיה דלא בעי רבא למגמר מג"ש איכא למפרך נמי על הק"ו ואמאי נדי מהג"ש ויליף לה מק"ו דלא דייק כולי האי וכדפריך עלה אביי ותירצו דהך טעמא גופיה הוא ניהו מאי דקאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא קל וחומר: וז"ל הרא"ה ז"ל אמר אביי כדי שלא יהא חוטא וכו'. אע"ג דהא איתקוש להדדי שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא שהרי אונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא וכיון דכן הוה אמינא להא מילתא הא גלי רחמנא דלא גמרי מהדדי ומפתה הוא דלדעתו איהי נמי לדעתה ודעת אביה אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפ"ה קאמר רבא דק"ו הוא והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. ע"כ: מפתה דאיהי מצי מעכב וכו'. וא"ת ומאי פירכא היא זו אדרבה היא הנותנת משום דאיהי מצי מעכב ולהתחייב בקנס על עכובה אינו דין שיתחייב בקנס משום עכובא דאביה אטו משום דמתחייב בקנס מחמת עכובו נחייבוהו נמי קנס מחמת עכוב אביה דהא הא בהא תליא אם אין שם נשואין הרי יש כאן קנס וי"ל דאנן לא עבדינן פירכא מהיכא דפיתה שלא לשם אישות דיש כאן קנס אלא מהיכא דפיתה לשם אישות דאין כאן קנס והכי קאמרינן מה למפתה שכן היכא דפיתה לשם אישות יכול לגרשה ולכך דין הוא שאביה נמי יכול לעכב תאמר באונס דאיהו לא מצי מעכב דלא יוכל לשלחה כתיב וכן כתבו התוספות ז"ל והיינו כשיטת רש"י ז"ל התם בפרק ב' דקידושין. ויש מפרשים התם בפרק ב' דקידושין דפתה לשם אישות נמי יש לה קנס עיין תוספות ר"י התם בפרק ב' דקידושין ורש"י כתב כאן וז"ל דאיהו מצי מעכב. שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו. ע"כ. פי' לפי' הרב ז"ל על שיטת התוס' ז"ל דהפירכא היינו מדאינו כונסה בע"כ ולא תליא בקנסא דהא קרא מעטיה באפי נפשיה ואע"ג דבעכובי' תליא נמי קנסא מ"מ הכתוב באפי נפשיה מעטיה דלא ישאנה בע"כ כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו וקל להבין כנ"ל: אעפ"י שאמרו אונס נותן מיד וכו'. ואיכא למידק אדרבא היא הנותנת משום דאונס נותן מיד לכך דין הוא דכשתצא דלא יהיה עליו כלום דיצא כסף קנסה בכתובתה ומאי קאמר אף על פי שאמרו וכו' ועוד אמאי שני בלישני' דברישא גבי מתגרשה קתני אין לה עליו כלום וגבי מת קתני יצא כסף קנסה בכתובתה. ויש לומר דהא תירצה רש"י שכתב וז"ל אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום. ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ע"כ. פי' לפי' ה"ק תנא דברייתא אף על פי שאמרו אונס נותן מיד ולא הוה לן למימר דיצא כסף קנסה בכתובתה דהקנס כבר נתן לאביה מיד והכתובה לעצמה בעי למהוי אפ"ה אין לה עליו כלום ומשום דאתינן לתרוצי מאי דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה לכך לא מצינן לסיומי דרישא יצא כסף קנסה וכו' דהיכי מצינן למימר אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא יצא כסף קנסה בכתובתה והא עלה מאי דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה קיימינן לתרוצי וכדקאמר אף ע"פ שאמרו וכו' וכדפרישנא הילכך עדיפא טפי לסיומי אין לה עליו כלום. ושוב תני דה"ה אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ואגב אורחין תלמוד דרבי יוסי בר יהודה פליג אתרווייהו ארישא ואסיפא ואף על גב דתלמודא אפסיק בינייהו בפירושא דרישא מכל מקום רישא וסיפא כחדא נינהו ובחדא טעמא אזלי ומאן דפליג אכולה פליג בין ארישא ובין אסיפא ולקמן נכתוב בס"ד מאי דכתב הריטב"א ז"ל בשם התוספות אמאי שני תנא בלישניה. ודע דאינו מגיה דשפיר מצינן למתני כשיוציאנה דמכל מקום אינו מגרשה אלא לרצונו ולא בע"כ אלא דפריך תלמודא דהוה ליה למנקט כלישנא דקרא דכתיב לא יוכל לשלחה ומשני אימא כשתרצה היא פי' אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט וכדפי' רש"י ומיהו הגט אינו נותן איהו אלא לרצונו ולהכי תני כשיוציא הוא וכו' כנ"ל: מכדי מגמר גמירי מהדדי וכו'. פי' אף על גב דלא תימא דגמרינן ג"ש דאשר לא אורשה ולא בתולה (בתולה) אלא מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דהיינו היקשא מכל מקום הא מגמר גמירי מהדדי אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים להא מילתא נמי לגמרו מהדדי פי' דליגמר דמאי דכתיב מהר ימהרנה לו שיהא מפתה נושא בע"כ ומאי לו בע"כ דומיא דאונס דכתיב ולו תהיה לאשה דהיינו בע"כ והשתא לפי' זה אין הלמוד הזה אלא לפרש הסתום לבד אבל אביה באונס דמצי לעכב לא מצינן למילף דהא לא מג"ש ילפינן כי היכי דנילף מולו אלא מכסף ישקול כמוהר הבתולות הוא דילפינן לה ומשמע דדוקא לענין חמשים ושקלים הוא דאקשינהו אלא דפרכינן דה"ה דנגמר שיהא מפתה נושא בע"כ וכדכתיבנא. ומשני אמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה פי' ולו תהיה לאשה אאתתא קאי שהיא מהוה עצמה לו הילכך לו תהיה מדעתה משמע אבל ימהרנה לו אגברא קאי הילכך לו מדעתו משמע כנ"ל: +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה א"ה מפותה כו' דאמתני' לא ה"מ למפרך אמאי אונס חייב כיון שסופה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריו דהא אאונס דמתני' לא ה"מ למפרך הכי דאימא דתנא דמתני' לא חייש לכחש גופנא כמ"ש התוס' לעיל דאיכא תנאי דסברי הכי בפ' הכונס גם מה שדקדק לומר לישנא דאמתני' הוא נראה כמיותר דהך פירכא דפריך דא"ה מפותה נמי ודאי אמתני' קאי (*) ונ"ל להגיה בדבריו דאמתניתא במקום אמתני' ור"ל דאמאי שבק מלהקשות אאונס דשקיל וטרי בה עד השתא ופריך א"ה מפותה נמי דקתני במתני' והא ודאי דאמתני' לא ה"מ למפרך אאונס אמאי חייב דאימא דלא חייש לכחש גופנא כמ"ש התוס' לעיל אבל אהך מתניתא דקתני א"ל אינה דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון דס"ל דחיישינן לכחש גופנא דאל"כ לא הוו צריכי להאי טעמא דאינו דומה כו' כמ"ש התוספות בפרק הכונס ולדידיה תקשי אאונס גופה דקיימינן בה אמאי חייב כיון דסופה להצטער בכך תחת בעלה ואמאי קאמר אינו דומה נבעלת באונס כו' ותירצו דהא אפילו בעולה מצטערת כו' ולכך שפיר קאמר דאונס חייב ולא קשיא ליה אלא אמתני' דא"כ מפותה נמי ותו לא מידי וראיתי מי שהאריך בדבריהם אלו לאין צורך בדברים דחוקים כי הוא ברור למבין בלי גמגום כמ"ש ודו"ק: בד"ה אין לי אלא כו' וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי כו' עכ"ל נראה לאו דוקא לאביי דהא רבא דקאמר דלאו חוטא נשכר מדמשלם קנס היינו באונס אבל במפותה דאינו משלם קנס כשישאנה הרי חוטא נשכר אף לרבא אלא משום דאביי קאמר הא דחוטא נשכר נקטו לאביי ודו"ק: בא"ד שאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מ"מ מועיל מיאונה לענין שישלם קנס כו' עכ"ל לפי תירוצם הכא נראה דקטנה ונערה נמי יכולין לעכב לענין שישלם קנס ולקמן כתבו בדבור זה דווקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעיכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב כו' ויש ליישב דאין דבריהם אלו סותרין את אלו דודאי יש לקיים פי' ר"י דלעיל דלענין שישלם קנס מהני מיאונה ועיכובה אפי' בקטנה ונערה לפי תירוץ שכתבו אהא דדרשינן מהאי קרא לרבות יתומה לקנס היינו מיתורא דמאן ימאן אבל לפי תירוץ זה שכתבו דלא איצטריך יתורא דקרא לשלם קנס ביתומה אלא לאשמועינן שיש קנס בעכוב שלה וא"כ ע"כ כיון דנקט בברייתא יתומה לענין עיכוב שישלם ע"כ דבקטנה ונערה שיש לה אב לא מהני עיכוב שלה שישלם דאל"כ לא הוה איצטריך לאשמועינן כן דמהני עיכוב ביתומה דכיון דיש לה קנס ודאי דמהני עיכוב שלה טפי מבקטנה שיש לה אב ודו"ק: בד"ה אלא אונס כו' וי"ל דלהאי מלתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב כו' עכ"ל ואין להקשות אכתי כיון דגלי קרא באונס באיהי שיכולה לעכב ל"ל קרא באיהי במפותה וליגמרי מהדדי דהא ליכא לתרוצי הכי די"ל דבמפותה ודאי דלא איצטריך לעיכוב אלא לענין שישלם קנס ע"י עיכוב כמ"ש התוס' לעיל ומיהו לענין עיכוב ממש ה"מ למילף אונס ממפתה אי לאו תירוצו וק"ל: בד"ה טעמא כו' ופריך אמאי תזבין לכתובתה לבעלה בטובת הנאה כו' עכ"ל כצ"ל: +
חכמת שלמהתוס' בד"ה אין לי כו' וה"ה לזה כו'. נ"ב פי' דלא תימא מאחר שבא עליה בזנות יכולה לעכב אפילו נגד אביה ודו"ק: בא"ד מ"מ מועיל מיאונה כו'. נ"ב פי' אף שאינה יכולה לעכב מ"מ יש לקיים מקרא של עכוב גבי דידה כגון יתומה ובוגרת ולא תקשי פשיטא א"כ יהא חוטא נשכר דקמ"ל אף שהיא מעכבת מ"מ משלם קנס נע"כ וכן העכוב שנכתב גבי אביה לא לאשמועינן שיכול לעכב אלא אף שאביה מעכב מ"מ משלם הוא הקנס וק"ל: +
מהר"ם שיףבתוס' בד"ה א"ה מפותה נמי. אפ"ל שר"ל שה"ק א"ה מפותה נמי יש לה צער וא"כ אונס אמאי חייב דהא טעם דמחייבי רבנן מפרש בברייתא משום דאינו דומה וכו' והך צער דפיסוק ישנו ג"כ כשנבעלה ברצון כבנבעלה באונס [ומאי השיבו לר"ש אינו דומה כו']. אבל אמתני' לא הו"מ להקשות אמאי אונס חייב להך שינויא דפיסוק כיון שסופה להצטער תחת בעלה וא"כ הו"ל לומר בלשון א"ה אונס אמאי חייב דע"כ מתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור כמ"ש הרשב"א לעיל. דהא ודאי ניחא דחייב דזה הצער יהיה לה עתה נמי עכ"פ ואינה מרווחת ע"י הצער הזאת ולכן שפיר חייב (ע) אבל אטעמא דברייתא מקשה שפיר דנותן טעם [לאונס חייב] לפי שאינו דומה דזה הטעם אינו [דמפתה נמי ר"ל דבעילה שתחת בעלה נמי יש לה אותו הצער] אבל קשה לפי"ז [נוכל לומר] דשפיר מקשה אמתני' מפותה נמי ליחייב כיון שאינה מרווחת כלום ולסברת המקשה יש צער לרצון כאונס א"כ שפיר מקשה [אמתני'. והוי מדויק טפי לשון מפותה ומל' תוס' משמע שהבינו דאברייתא פריך כמ"ש בסמוך] וי"ל דלא שייך להקשות מפותה נמי ליחייב דהא קאמר בהדיא אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון דש"מ דס"ל דבמפותה אין צער אלא באמת הכי פירושו הא אית לה צער ואמאי קאמרת אינו דומה כו' לנבעלת ברצון ודו"ק. ומ"ש והגיה מהר"ש יצ"ו אמתניתא לא הוי מצי כו' וסיים כי הוא ברור למבין כו'. ובעיני לא ברור ברור ממש דמ"ש בתחלה יש לדקדק בדבריו דהא אאונס דמתני' לא הו"מ למיפרך דאימא דתנא דמתני' לא חייש לכחש כו' ז"א דכתבו זה לרשב"א וע"כ מוכרח מעצמו דתנא דמתני' חייש לכחש מדמפתה פטור אף דאית לה צער לסברת המקשה השתא. ומ"ש גם מה שדקדק לומר לישנא דאמתני' הוא נראה כמיותר דהך פירכא דפריך א"ה מפותה נמי ודאי אמתני' קאי כו' הא תוס' כתבו דאברייתא פריך דקאמר אינו דומה כו' וכן מה שמסיים בדבריו ולא קשה ליה אלא אמתני' דא"כ מפותה נמי הא תוס' מפרשי תחלת דבריהם אברייתא ודו"ק. ויש לראות אם הקושיא אמאי קאמר אינו דומה כו' מאי משני משל דמפותה למה הדבר דומה לאדם שאומר לחבירו קרע כו' סוף סוף מאי קאמר אינו דומה כו' לנבעלת ברצון. ואפשר לומר דע"כ המקשה מדלא פריך מקודם מר"ש ב"י שסופה להצטער תחת בעלה דמינה מקשה בראשונה והו"ל להקשות מה תרויח הא אכתי סופה להצטער צער זה אלא צ"ל דה"ק כיון דהך צער גופיה סופה להצטער בעצמה תחת בעלה א"כ לא מיחשב זה לצער להשלים לה אמרו ליה אינו דומה כו' דהך צער לא תצטער אח"כ כשנבעלה ברצון ואהא מקשה הך צער דפיסוק יש לה במפותה נמי ואמאי קאמר אינו דומה ומשני דה"ק אינו דומה אף שצער בשוה מ"מ אח"כ מחלה. אבל באנוסה אינה מוחלת: בא"ד ואומר ר"י דנהי שאינה יכולה לעכב על אביה כו'. ואיירי בקטנה או בנערה דאפ"ה מועיל מיאונה לענין קנס ולשון התוס' בקדושין דף מ"ו ואשמעינן דכי מעכבה איהי שמשלם קנס דכמו דתלה הכתוב קנס דמפותה במיאון האב כך תלה במיאון דידה והאי מיאון דידה ודאי אינו מועיל לענין שלא תנשא לו דכיון שאביה רוצה שתהא אשתו אינה יכולה לעכב אלא מהני שמשלס קנס כאילו האב ממאן ע"כ: בא"ד וכן במיאון אביה. י"ל אף שהיא בוגרת מ"מ מועיל מיאון שלו לענין שמשלם קנס: בא"ד והא דתניא כו'. אע"ג דאם כונסה נמי משכחת קנס כדאמרן צ"ל כשלא יכנוס מדעתה. וה"ה מדעתו של אב ויש להסתפק קצת בזה ממה שקיצרו במיאון האב (צ) ודו"ק: בא"ד ועוד נראה כו'. לא תירצו בקצרה דלאו מיתורא דקרא דרשינן כו' וא"כ אזדא ליה ומיהו קשה דזה הבל שצריכין לפרש מה זה שאמר לרבות יתומה לקנס על מה קאי לרבות דמשמע שצריך ריבוי ליתומה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהכא איצטריכא ליה שיכולה לעכב ועוד דא"כ מאי פריך לר"י בר חנינא כו' ואם ר"ל לרבות שהיא יכולה לעכב ג"כ היאך תליא. זה ביתומה טפי הו"ל לאשמעינן רבותא אף ביש לה אב שאינה יכולה לעכב מלהנשא אפ"ה יכולה למאן לענין קנס לפירוש ר"י דלעיל דבשלמא אם כוונתו לרבות יתומה שיש לה קנס ולא למעט מלאבי הנערה שפיר אבל אם יתומה ממילא יש לה קנס בלא ריבוי דלא נתמעט כלל מלאבי הנערה ולהכי פריך מיניה לר"י בר חנינא דפטר מש"ר על היתומה מלאבי הנערה למעוטי יתומה שאין לה אב רק בא לומר לרבות שיכולה לעכב טפי הול"ל אף ביש לה אב אע"כ דוקא יתומה דמהני מיאון דידה לענין נשואין השמיענו קרא דמהני נמי לענין קנס דלא תימא אף דיכולה לעכב מלישא מ"מ לענין שישלם לה קנס לא מהני [כיון שאין העיכוב מהמפתה והתורה לא חייבתו בקנס רק כשהוא מעכב מלישא אותה]. ובזה מתורץ קושית תוספות דלעיל אמאי צריך קרא. ודברי ר"י דלעיל אזלא לתירוץ ראשון דלרבות קנס מיתורא יש ליתומה קנס [מדלא כתיב מאן מאן ולכך נקיט יתומה והכא לענין עיכוב דידה ילפינן דאף בנערה שיש לה אב מהני עיכוב דידה מיהת לענין קנס] ודו"ק וכעין זה ראיתי קצת למהר"ש יצ"ו. ודברי מהרש"ל דחוקים בעיני ודו"ק: +
רש"שגמרא משל דמפותה כו' קרע שיראין שלי והפטר שלי דאבוה נינהו. קשה איך ס"ד שתוכל למחול ממון שאינו שלה. ועוד דא"כ בושת ופגם נמי. ונ"ל דקס"ד דתאות הנאת תשמיש שקולה לה יותר מהצער עד שלא נחשב לה הצער למאומה נגד ההנאה ולכן דומה כמו שלא היה לה צער כלל. ועל מה יקבל האב תשלומין. אבל הגמרא לא קבלה להאי סברא דהא מ"מ צער הוה לה אלא שלא חששה לו משום תאותה: גמ' שם היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ. כצ"ל. וכ"ה בקדושין ועיקר הדרש הוא מתיבת מאן וכ"נ מפרש"י לקמן (מד ב) ועי' בתוס' כאן ד"ה אין: רש"י ד"ה לכשלא יכנוס. או המפתה. כצ"ל: תד"ה קרע. ואע"ג דלא אמר ע"מ לפטור כו'. משמע דעל המפתה קאמרי. וקשה דהא בסוף החובל מסקינן דבצערא דגופו אפי' השיב הן אמרינן דבתמיה קאמר ע"ש בתוס' ויש לדחוק דלרבותא קאמרי דאע"ג דאפילו הוא לא אמר הכא ע"מ לפטור איכא למימר כו'. ויותר נראה דצ"ל אע"ג דלא אמרה: +
פני יהושעבתוספות בד"ה אי הכי מפותה נמי וכו' ואמאי קאמר אין דומה וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם תמוהין מאד והקושיא יבואר מתוך דברי והנלע"ד בכוונתם דוודאי עיקר קושית הגמרא א"ה מפותה נמי אמתני' קאי דפוטר' במפותה. אלא משום דלכאורה לק"מ אמתני' דהא מפרש טעמא בברייתא דאינו דומה משמע דמפותה אין לה צער ע"ז כתבו ואכתי היא גופא קשיא נמי אברייתא דלא שייך האי טעמא לפטור את האונס וע"ז כתבו שאמר דודו הרב זצ"ל דאמתני' לא שייך להקשות כה"ג אמאי אונס חייב והיינו משום דבשיטת הרשב"א שבדיבור הקודם קאי דכל האי שקלא וטריא דגמרא היינו משום דע"כ תנא דמתניתין חייש לכחש גופנא וא"כ מאותה סברא גופא הו"מ לאקשויי אמתני' ולא היה צריך לומר א"ה מפותה נמי כיון דמעיקרא מכח האי סברא גופא דמפתה קשיא ליה אאונס. וע"ז כתב דאאונס דמתני' לק"מ דחייב מדינא ולא מהני טעמא דכחש גופנא כיון שלא תרוויח כלום ומש"ה לא מקשה אלא אמפותה דמתני' ואלישנא דברייתא דקתני אינו דומה והא שפיר דומה אלא דמטעמא אחרינא מיחייבינן באונס כיון שלא תרוויח כלום וא"כ הו"ל למימר ה"ט בברייתא כנ"ל בכוונת התוספות ואין צריך להגיה כמו שהגיה מהרש"א ז"ל מיהו בעיקר דברי התוספות קשיא לי דא"כ מ"ט דרשב"י דפוטר באונס משום שסופה להצטער והא אכתי לא תרוויח כלום. תו קשיא לי דמאי משני הש"ס דהוי כמי שאומר קרע שיראין שלי דסוף סוף לא משני מידי אהא דאמר לו אינו דומה דקתני בברייתא. ונ"ל ליישב דהא דקאמר ר"ש ב"י משום ר"ש מפני שסופה להצטער היינו משום שצער זה דפיסוק רגלים לא ניתן לתשלומין כלל כיון שסופה להצטער בכך תמיד תחת בעלה ועלולה לכך לא מיקרי צער. וגדולה מזו מצאנו למסקנת הש"ס דאע"ג דמפותה אית לה צער כריבדא דכוסילתא אפ"ה פטור במתני' כ"ש למאי דס"ד עכשיו דמפותה יש לה צער תמיד תחת בעלה דיש לפטור בתשלומין מה"ט אפילו באונס דלא מיקרי צער כלל. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דהוי כאומר קרע שיראין שלי דמה"ט פטור במפתה במתני' וא"ש נמי הא דאמרו לו אינו דומה דלעולם אונס חייב בצער דפיסוק רגלים וניתן לתשלומין היכא דנבעלת באונס ואינו דומה נבעלת ברצון תמיד תחת בעלה דמוחלת לו וע"ז מקשה הש"ס דידה דאבוה הוי וקשיא מיהא מפותה דמתניתין כנ"ל נכון ובתשובת הגאון מהר"צ אשכנזי ז"ל מפ' כל הסוגיא בע"א דפיסוק רגלים אינה אלא בביאה ראשונה ע"ש סי' קמ"ו והתוספות לא כתבו כן: קונטרס אחרון גמרא דאבוה נינהו. אע"ג דבהחובל דף פ"ח אמרינן דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא מ"מ לענין צער ביאה ודאי דאבוה הוי כדמשמע להדיא מל' המשנה דר"פ נערה. והטעם נראה משום שביד אביה לצערה בכך כשמסרה לבעל. אלא דלפ"ז קשה הא מסקינן דמפותה אין לה צער וא"כ אין ביד אביה לצערה בכך וא"כ תקשי מתני' דר"פ נערה אמאי צער אנוסה לאביה. ולמאי דפרישית א"ש נהי דמפותה אין לה צער היינו צער פיסוק רגלים אבל אותו צער גדול שיש לכל הבתולות בביאה ראשונה ודאי למפותה נמי יש לה כמו שהקשה ר"י לעיל בד"ה צער וכו' דדבר ברור לעינים הוא וא"כ ביד האב לצערה אפילו באותו צער גדול וא"כ צער ביאה בכל ענין זכי ליה רחמנא כנ"ל נכון ובתשובת מהרר"צ הנ"ל כתב בענין אחר לפי שיטת הראב"ד ע"ש ודו"ק: בתוספות בד"ה בשת ופגם וכו' אף ע"ג דאיתקש לקנס וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה מסברא דנפשיה כתבו האי היקשא משום דהכי משמע להו ממתני' דר"פ נערה דאבשת ופגם נמי קאי. אע"ג דלא שייך בהו אי מודה מפטר כמו שדקדק ר"י ז"ל לעיל בדף ל"ח ע"ב בד"ה יש בגר בקבר ע"ש וכן דקדק ג"כ הרא"ה לקמן בסמוך מסוגיא דיתומה שנתארסה ונתגרשה. לכך הוצרכו לפרש כאן דהאי היקשא לא שייך אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן. ואע"ג דקי"ל אין היקש למחצה כבר כתבו התוספות בכמה דוכתי דהיינו לענין אי עיקר היקשא נכתב לחדא קולא ילפינן מיניה כל הקולות דוקא ולא שום חומרא וה"ה איפכא. וא"כ ה"נ איכא למימר כיון דעיקר היקשא לא נאמר אלא בענין דברים שבין האב לבתו דעל אבי הנערה קאי לא ילפינן מיניה שום קולא או חומרא לגבי הבועל כן שיטת התוס' אבל הרמב"ם בחבורו כתב לגמרי להיפך דבדברים שבין האב לבועל אי חייב או פטור לגמרי הוקשו בשת ופגם לקנס אבל בדברים שבינו לבין אביה בושת ופגם לעולם לאביה כבשת ופגם דעלמא. ואפ"ה אתיא ליה שפיר ההיא דהכא דאדרבא לענין בשת ופגם מפתה נמי נותן מיד כמו באונס דכתיב בהדיא ולכל מילי הא גמרי מהדדי כדאיתא בסמוך. וכשהוציא הכתוב מפתה דאינו נותן אלא לכשלא יכנוס כדכתיב אם מאן ימאן לענין קנס לחוד איירי כדכתיב בהדיא כסף ישקול כמוהר הבתולות ובשת ופגם במילתיה קאי וכן נראה לי להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל שם. ובהכי ניחא לי נמי לפי השיטה שכתבתי לעיל בדף הקודם גבי ולא לאבי מתה לענין בגר בקבר וכן לקמן בר"פ נערה דטעמא דרבנן בההיא דר"פ נערה דלעצמה היינו משום דכתיב ונתן דהיינו העמדה בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל. ולפ"ז אין לנו שום הכרח להאי היקשא אלא כל מילי דמתרבי או מימעט בהאי פרשה אכולהו קאי בין אקנס ובין אבושת ופגם. ובהכי רווחא שמעתתא כמו שהארכתי בר"פ נערה וההיא דהכא היינו נמי כמו שפירשתי לשיטת הרמב"ם כנ"ל נכון ודו"ק: קונטרס אחרון בד"ה אין לי אלא אבי כו' תימא לר"י וכו' וכן אביה אמאי צריך קרא לאביי עכ"ל. וכתב מ"ז בס' מג"ש שיש לתמוה מאד על תמיהת ר"י ותירוצו שזה ממש קושיית הגמרא בפרק האיש מקדש דף מ"ו דמקשה פיתה שלא לשם אישות קרא בעי ומשני לומר שמשלם קנס במפותה והיינו כתירוץ ר"י ממש ואליבא דרב התם דאיירי בפיתה לשם אישות כ"ש דלא קשה כלל קושיית התוספות כל זה מלשון מ"ז זצ"ל. מיהו בהא דמקשה ר"י לענין מיאון דידה נ"ל ליישב דאהא גופא קשיא ליה דכיון דאינה יכולה למאן כלל והאב יכול למוסרה בע"כ. א"כ למה ישלם קנס ובפרק האיש מקדש נמי לא משנינן שמשלם קנס במפותה אלא לענין מיאון האב. ולמאי דמוקמינן לה במפותה שלא לשום אישות אליבא דרבי אסי דמש"ה איצטריך קרא יתירא אבל פשטא דקרא ודאי איירי לענין מיאון שיכולין לעכב. וע"ז מתרץ ר"י שפיר דפשטא דקרא לענין מיאון דידה נמי לא איירי אלא לענין קנס. אבל אכתי מה שהקשה ר"י לאביה נמי אמאי צריך קרא לאביי וודאי קשה דהיינו קושיית הגמרא ממש ותירוצו בפרק האיש מקדש ונראה לי דנהי דמשנינן התם דקרא איצטריך להכי אכתי משמע לר"י דכל השקלא וטריא דשמעתין וברייתא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב איירי לענין עיכוב נישואין ממש כדמשמע לכאורה מלישנא דשמעתין דקאמר בשלמא מפתה וכו' אלא אונס בשלמא איהו כתיב ולו תהיה לאשה מדעתה משמע דלענין עיכוב נשואין איירי ה"ה נמי הא דמקשה אלא אביה מנ"ל ואהא מלתא גופא משני אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"כ שפיר קשיא ליה לר"י לפי לישנא דשמעתין דמאי צריך קרא לענין מיאון דאביה במפותה לאביי וע"ז תירץ ר"י דודאי בשמעתין נמי איירי פשטא דקרא לענין קנס וסוגיא דשמעתין צריך לפרש לפי' ר"י דברייתא דקתני א' האונס וא' המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב היינו כל חד כדאיתא באונס מיאון דאביה לענין עיכוב נישואין בנערה לחוד ומיאון דידה ביתומה או בוגרת לענין עיכוב נישואין ובמפותה מיאון דאביה בנערה לענין עיכוב נישואין ותשלומי קנס ומיאון דידה בנערה שיש לה אב לענין שמשלם קנס לחוד ובבוגרת וביתומה לענין נישואין וקנס ועל זה מקשה הש"ס בשלמא במפתה כולהו כתיבי אלא באונס דעיכוב דנישואין באביה מנ"ל כנ"ל בכוונת פי' ר"י. ומה שהכריחו לר"י לפרש דנערה שיש לה אב מהני מיאון דידה לענין קנס ולא מוקי לכולהו ביתומה או בוגרת ולענין קנס כמ"ש בסוף הדיבור היינו משום דהכי משמע ליה פשטא דלישנא דקרא אם מאן ימאן אביה דכולה ביש לה אב מיירי והכי משמע ליה נמי לישנא דברייתא משא"כ למסקנת התוס' בסוף הדיבור דברייתא דלקמן בפרק נערה מרבינן מהאי קרא יתומה לקנס ע"כ היינו משום דא"א לאוקמי בע"א דיש לה אב דלא מהני מיאון דידה אף לענין קנס וכ"כ מהר"ם. ומהרש"א ז"ל כתב קצת בסגנון אחר: בד"ה אלא אונס וכו' וא"ת ואיהי גבי אונסים אמאי איצטרי' וכו' וי"ל דולו תהי' לאשה אינו מיותר עכ"ל. כבר כתבתי בריש פירקין גבי והני בני קנסא נינהו דמשמע מאותה סוגיא דולו תהיה לאשה מיותר מיהא לההיא דרשא דמדעתה ולולי דברי התוס' דהכא היה נ"ל דאיצטריך ולו תהיה לאשה מדעתה לענין שאם היא אינה רוצה אף על גב שאביה רוצה פטור המאנס לישאנה ואינו עובר עליה ודוקא היכא שאביה והיא רוצין ישאנה בע"כ כנ"ל וכמדומה לי שראיתי כן מפורש בשום ספר: בד"ה טעמא מאי וכו' אע"ג דבתולה יש לה כתובה מן התורה זאת בעולה היא ומיהו תימא וכו' עד סוף הדיבור. וכל דבריהם בזה ע"פ שיטתם לעיל דף י' דאליבא דהלכתא כתובה דאורייתא ואפ"ה ההוא דהכא מדרבנן מיהו מלשון המכילתא בפ' משפטים משמע דלא מהני ההוא סברא דבעולה דאפ"ה כתובה זו מדאורייתא וז"ל שם ר"ע אומר וכו' מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר לפי שהוא אומר ונתן האיש השוכב עמה שומע אני כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה מגיד שהוא עושה עליה מוהר ואין מוהר אלא כתובה עכ"ל הרי למדנו דאע"ג דכבר היא בעולה אפ"ה כתובתה מאתים ומן התורה דעלה כתיב אם מאן ימאן כסף ישקול כמהר הבתולות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשו התוספות בזה הדיבור דהא דקאמרי רבנן יצא כסף קנסה בכתובתה היינו מדאורייתא דקנס היינו ממש תמורת הכתובה כדאשכחן במפתה אלא שעיקר החילוק ביניהם דבאונס זה עיקר הקנס שצריך ליתן לה כתובתה מיד ומפתה אם רוצה לישאנה עושה הקנס עליו מהר כשאר כל הנשים אלא דאפ"ה קנס קנסו הכתוב שיתן מאתים ואזלינן ביה בתר ביאה דמעיקרא וכן נראה להדיא מלשון פרש"י בחומש פרשת משפטים. ולפ"ז הא דמסיק תלמודא הכא דטעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו' והא לא מצי מפיק לה לאו אטעמא דעיקר כתובה קאי דהא מדאורייתא קאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה אלא דבעי לאסוקי מילתא דרבנן דהכא ככ"ע אפילו למ"ד כתובה דרבנן ולר"מ נמי דקי"ל כוותיה לשיטת התוספות וסיעתייהו דכתובה דאורייתא אפ"ה איצטריך הכא להאי טעמא דהא קיי"ל נמי כר"מ דאסור להשהות את אשתו שעה א' בלא כתובה ואפי' התקבלתי לא מהני כדאמרינן בר"פ אע"פ. וכולה משום האי טעמא דמסיק הכא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולפ"ז לא הוי מהני באונס שיצא כסף קנסה בכתובה שנתן לה הכתובה קודם החופה דאפ"ה צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תהא קלה להוציאה וע"ז מסיק שפיר דהא לא מצי מפיק לה. ובזה כוונתי לדעת הגדול מ"ז ז"ל בספר מג"ש ותיתי לי שכל מה שכתבתי כאן קימתינהו לכולהו מסברא דנפשאי אלא שהאיר ה' עיני ומצאתי ראיה מלשון המכילתא דאיתמר משמיה דר"ע בן יוסף כוותיה מיהו לשיטת התוספות היה אפשר ליישב שיטת המכילתא דהא דקאמר התם דכתובת מפותה מדאורייתא היינו בפיתה מעיקרא לשם אישות אלא דאכתי למאן דמוקי קרא דוקא בפיתה שלא לשם אישות בפרק האיש מקדש תקשי. ואפשר דלהתוס' האי דרשא דמכילתא אסמכתא בעלמא היא כדאשכחן בכמה דוכתי ודוק: בא"ד תימא לר"י כיון דטעמא וכו' אלמנה אמאי תקנו וכו' עכ"ל. ולמאי דפרישי' בסמוך יש ליישב ג"כ דלמ"ד כתובה דרבנן נמי עיקר תקנתא דכתובה לאו משום האי תקנתא דשלא תהא קלה בעיניו תקנו אלא משום חינא בין באלמנה בין בבתולה ולמ"ד כתובת בתולה דאורייתא באלמנה משום חינא אלא הא דמסקינן בכמה דוכתי טעמא מאי תקנו חכמים כתובה שלא תהא קלה להוציאה היינו לענין שאסור לשהות עמה בלא כתובה ושלא ליחד לה מטלטלים בכתובה ושלא תמחול כן נראה לי ודו"ק: +
הפלאהשלי דאבהו הוי. כ"כ דמכאן הקשו על הראב"ד שפסק דצערא דידה היא. ומה שנלע"ד ליישב דבריו ז"ל. וראיתי בתשובת חכם צבי שתירץ דלפי הס"ד דמפותה יש לה צער א"כ כיון דזכי רחמנא לאביה למוסרה לביאה לבעל ע"כ צערא דידיה הוא משא"כ לפי המסקנה דמפותה אין לה צער. ותמהני דכיון דאמרינן בבושת ופגם דהוי דאבהו משום דבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כפי' רש"י לקמן דף מ' ע"ב א"כ ע"כ אקני ליה רחמנא אפילו אם לא תתרצה לו אף דאיכא צערא. וצ"ל דאפ"ה צערא דידה היא שהרי אין ביד אביה לצערה דבכל פעם בידה להתרצות ולא יהיה לה צער מה שא"כ בבושת ופגם שאי אפשר לה להמלט מהם. ונלענ"ד יותר לתרץ דבריו ז"ל משום דיש לומר דהא דקאמר רבי שמעון מפני שסופה להצטער תחת בעלה. וצריך להבין דמאי פסיקא ליה הא יכולה לומר שלא תנשא לבעל. ונראה דטעמא משום שכבר שילם בושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין א"כ הרי כבר צריך האב לומר שמוסרה לבעל אלא דרבנן ס"ל שהיא יכולה לומר שהיתה מתרצה והיא גובה את הצער כדעת הראב"ד. אבל האב אינו יכול לתבוע את הצער מפני שהיה יכול למוסרה ע"כ לבעל שהרי כבר נטל בושת ופגם מפני שיכול למוסרה בע"כ למנוול ומוכה שחין הרי סופה להצטער כסברת ר"ש ואי משום שיכול לומר שתתרצה אם כן ממילא דלאו דאבהו הוא כיון שברצונה הוא. ובזה ניחא הא דפריך לעיל דף ל"ב והא איכא צערא ומאי פריך דילמא אתיא מתניתין כר' שמעון דאונס אינו משלם צער. ולפמ"ש דהטעם הוא משום שכבר שילם בושת ופגם א"כ התם לא שייך זה וק"ל: ושמעתי בשם בן דודי הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל שאמר דהוכחת הראב"ד ז"ל מהא דקאמר לקמן ואימא חמשים מכל מילי ומשני מקראי. ואיך ס"ד הכי הא למסקנא דמפותה אינו משלם הצער ואפ"ה חמשים ש"מ דלאו מכל מילי. ודוחק לומר דחמשים חוץ מצער לבד כיון דכתבה התורה סתמא ואי נימא דחוץ מצער ממילא דחוץ מכל הדברים שנאמרו בחובל אלא ודאי דצערא דידה הוי וקרא לא מיירי אלא מאביה מה שאין כן למאי דס"ד דמפותה נמי יש לה צער שפיר יש לומר דאביה הוא. ודפח"ח: שם פיסקא האונס נותן מיד וכו' לכשיוציא אשתו היא וכו'. כתבו התוס' ישינים אפילו פיתה לשם אישות מ"מ פריך אשתו היא כיון שאינה צריכה גט. והנה קושייתם קושיא אלימתא היא דהא משמע בקידושין דף מ"ו דפשטא דקרא דמפותה היינו שפיתה לשם אישות אליבא דרב דאמר שם בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא בין אביה יכולים לעכב והכי קי"ל אלא דאמרינן שם דרב אסי יכול לשנויא בפיתה שלא לשם אישות. וכן משמע דס"ל לאביי שם למסקנא וכ"ש לדעת הגאונים והובא דעתם באהע"ז סימן ל"ג דכל פנוי הבא על הפנויה לפני עדים אמרינן דמסתמא קידשה א"כ צ"ל שפיתה בפירוש שלא לשם אישות וא"כ מאי דוחקיה דהש"ס להוציא לשון המתנית" מפשטיה דתנן לכשיוציא וקתני נמי בסיפא דמתניתין המפתה אם רצה להוציא מוציא דמשמע דצריכה גט. ומה שכתבו התוס' ישינים דאין צריכה גט צ"ע דהא לרב ושמואל בקידושין שם בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט משום שמא נתרצה האב. ונהי דלא קי"ל הכי מ"מ לא שייך קושיות הש"ס דמתמה בפשיטות אשתו היא והוא דלא כרב ושמואל. הוי ליה למימר הניחא לרב ושמואל. ואין לומר דאפילו לרב ושמואל א"א לאוקמי בפיתה לשם קידושין משום דכיון דחיישינן שמא נתרצה האב א"כ הרי מחל את הקנס כמו ביתומה מפותה. דזה אינו דכיון שהאב טוען ברי שלא נתרצה נהי דצריכה גט מספק מ"מ לגבי ממון ה"ל אינו יודע אם מחלת לי. ולכאורה היה נראה דהא דס"ל לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בקדושי כסף דיכול לקדש לאחר שלשים יום א"כ כשנתרצה האב היא מקודשת. אבל בקדושי ביאה כיון דלא שייך ביה קידושין לאחר זמן א"כ אפילו נתרצה האב אינה מקודשת. אך מסתימת הפוסקים לא משמע כן. וכן משמע מסוגיא דקידושין שם דמוקי לקרא בפיתה לשם קידושין. ואע"ג דמסיק אביי שם דצריכה קידושין מדעת אביה כבר פירש הריטב"א שם כשלא נתרצה האב בפירוש. ואע"ג דחיישינן לשמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שיקדשנה או שיתרצה האב בפירוש וכו' ע"ש. והטעם בזה הוא משום דכשנתרצה האב מקודשת למפרע כדפי' רש"י בקידושין דף מ"ד ע"ב ד"ה והוא ששידכו וכו'. ושפיר מועיל ואפילו בקדושי ביאה: ויותר נראה לולי דברי התוס' ישינים דא"א לאוקמי מתניתין בפיתה לשם קידושין דא"כ מאי קמ"ל מתניתין דנותן קנס לכשיוציא הא כיון שקידשה בביאה לא מיבעיא אי נימא ביאה נשואין עושה כדאיתא בקידושין דף י'. דצריך ליתן כתובת בתולה דהוא שיעור הקנס. ואפילו אי נימא דאירוסין עושה הא מיבעיא לן אי ארוסה אית לה כתובה. ולשיטת התוס' דף מ"ג נפשט דאית לה כתובה. ואפילו אי נימא כיון דהוי קדושי ספק לא מחייב בכתובה שמא לא נתרצה האב מ"מ לא שייך למימר דנקטא מתניתין כה"ג כיון דעיקר כונת תנא דמתניתין לאשמעינן דין הקנס. ודוק: תוס' ד"ה אין לי וכו'. ואומר ר"י וכו'. לכאורה מ"ש וכן באביה היינו דע"כ דעיקר קרא לאו שיכול אביה למאן דפשיטא הוא אלא דקמ"ל קרא שמשלם קנס אפילו אם הוא רוצה לישא והעכוב מן האב והוא סוגיא מפורשת בקידושין דף מ"ו לומר לך שמשלם קנס. אך לפ"ז קשה דמאי חדשו התוס' והוי להו להביא הסוגיא דשם. ותו תמוה דא"כ הוי ליה לפרושי מיאון דידה בבגרה או נתיתמה שצריך ליתן קנס אפילו אם היא מעכבת כמו שפי' גבי אביה ומנ"ל לחדש דאפילו בנערה שאין מועיל עכוב דידה ואביה מוסרה אליו בעל כרחה אפ"ה מועיל שצריך ליתן קנס. וכן קשה בדבריהם שם בקידושין בד"ה קרא בעי שפירשו ג"כ שמועיל מיאון דידה לשלם קנס בנערה ואח"כ כתבו א"נ נפקא מיניה היכא דבא עליה ואח"כ נתיתמה וכו'. דמנ"ל באמת לחדש בתירוץ ראשון דבפשטות יש לומר כתירוץ שני. מיהו יש לפרש דהתם קאי לרב ולרב הונא שם דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא ביבמות שם דף צ'. והוא הדין דאדם מוחל דבר שלא בא לעולם וא"כ קרא דמיירי במפותה הא מחלה ואף דכשבא עליה היה של אב מכל מקום מועיל המחילה אח"כ כשבא לרשותה. וע"כ צ"ל כתירוצא קמא דמועיל מיאון דידה לענין קנס. ומ"ש א"נ משום דיש לומר דכיון דלא עבידי דאתי שימות האב כמ"ש התוס' לקמן דף נ"ח ע"ב דלאחר שימות לא עבידי דאתי מודה רב ורב הונא דאין מועיל המחילה והיינו שכתבו דוקא ואח"כ נתיתמה ולא כתבו ואח"כ בגרה כמ"ש כאן משום דבגרות עבידי דאתי ומועיל מחילתה לרב ולרב הונא. אך בשמעתין קשה דלמה לא פירשו בבגרה או נתיתמה כמו שכתבו בעצמם בתחילה ולענין קנס כנ"ל. מיהו יש לפרש דאזלי בכאן לפמ"ש בסמוך בתירוצן קמא דהא דיליף לקמן ממאן ימאן לרבות יתומה לקנס הוא מיתורא דקרא דליכתוב מאן מאן. א"כ אי ס"ד דעיקר קרא במיאון דידה הוא ביתומה ונתבגרה שיתן קנס א"כ ל"ל תרי ריבויי דודאי אין סברא לחלק בין בגרה או נתיתמה כיון דבשניהם יוצאה מרשות האב כמו שכתבו התוס' לקמן ולא ניחא להו לפרש כתירוצם שני דלאו מיתורא אלא דנפקא ממילא דלשון הברייתא לקמן לרבות יתומה לקנס לא משמע הכי. וע"כ דעיקר קרא בנערות שמועיל מיאון דידה אפילו אם צריכה להנשא לו ברצון אביה. וכן נראה מדברי מהרש"א ז"ל שהבין כן בדבריהם דהכא אזיל לתירוצא קמא שכתבו התוס' בסמוך. ולפ"ז נלענ"ד דיש לפרש גם מ"ש התוס' וכן באביה דכונתם דכיון דחזינן במיאון דידה דנפקא ממאן ימאן דהיינו אף שאין מיאון דידה מועיל בעיקר הנשואין אפ"ה מועיל דאף שניסת אליו ע"פ אביה צריך שיתן קנס יש לומר כן באביה ג"כ דמועיל מיאון דידיה לענין קנס אף דאין מועיל בעיקר הנשואין כגון שבגרה אחר כך והיא ניסת אליו מ"מ כיון שהאב מיאן מליתנה אליו מועיל מיאון דידיה כבר אפילו אם בגרה או נתיתמה וניסת אליו מרצונה כבר נתחייב בקנס כיון דבחד קרא כתיב מאן ימאן וילפינן משנויא דקרא דאפילו אם ניסת צריך ליתן קנס מה לי מיאון דידה במקום שאינו מועיל או מיאון דאב במקום שאינו מועיל. וכן משמע מלישנא דברייתא שמשוה אותן. ולפ"ז יהיה פירוש הפסוק מהר ימהרנה לו לאשה ואם יהיה על ידי מיאון אחד מהן אז צריך ליתן ג"כ קנס. ובזה מיושב שחידשו התוס' יותר מלשון הש"ס בקידושין לומר לך שמשלם קנס דפי' כוונת הש"ס בין במיאון דידה בין במיאון דאב הוא אפילו בניסת ועיין בסמוך ודוק: בא"ד וכן באביה אמאי וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דקושייתם לאו דוקא לאביי אלא אפילו לרבא במפותה כיון שאינו משלם קנס כשנושאה ה"ל חוטא נשכר. ובאמת ע"כ כן הוא דהא בקידושין שם מקשה הש"ס בפשטות ואי בפיתה שלא לשם קידושין קרא בעי וע"כ הקושיא אפילו לרבא מדמקשה בפשיטות וע"כ היינו משום דמפותה שאינו נותן קנס פשיטא דאין חוטא נשכר שיצטרך האב להשיאו אליו. ונלענ"ד ליישב קצת מ"ש לאביי דכוונתם במה שכתבו לאביי היינו משום שרוצים לתרץ דפי' מיאון דידה הוא לענין קנס ולפרש וכן באביה נמי הפירוש הוא לענין קנס ולא כפשטיה דאינו מוכרח להשיאה אליו דזה פשוט דאין חוטא נשכר. וכ"ש לפמ"ש דכוונתם דאפילו בגרה מועיל מיאון דאב לענין קנס וכל זה אינו מוכרח לרבא דכיון דכבר תירצו דאפילו אם האב משיאה מועיל מיאון דידה שיתן קנס איכא לפרושי מיאון דאב כפשטיה דאינו מוכרח להשיאה אליו אפילו אם היא ממאנת ג"כ. ואם כן אפילו אם ישא אותה יצטרך ליתן קנס וליכא משום חוטא נשכר והוי אמינא דכשהיא ממאנת דנותן קנס יכול להכריח האב קמ"ל דאינו יכול להכריחו אבל לאביי דס"ל דאפילו במקום שנותן קנס שייך שלא יהא חוטא נשכר שפיר כתבו דע"כ גם מיאון דאב לענין נתינת הקנס הוא. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה דקשה לי בסוגיא זו דיליף רבא בק"ו ממפותה לענין מיאון דאב באונס. קשה הא איכא למיפרך מה למפותה שכן אינו משלם קנס ואין חוטא נשכר שישאנה בעל כרחו דאב בלא חיוב קנס מה שאין כן באונס כסברת דרבא עצמו בזה לדחות טעמא דאביי. ולפי מ"ש אתי שפיר דמוכח מדאמרה תורה במפותה דאפילו אם היא ממאנת דצריך לשלם קנס אפילו אם ישא אותה אפילו הכי יכול האב לעכב כ"ש באונס. ולפ"ז היה מתורץ קושיות התוס' לקמן ד"ה אלא אונס וכו' אליבא דרבה דלמה לי ולו תהיה לאשה באונס דהיא יכולה לעכב נילף בקל וחומר ממפותה ועיין בתוס' ישינים שכתבו דאביי ורבא לא הוו משני הכי אלא לבתר דגלי קרא בהדיא. אך לע"ד זה דחוק לרבא כיון דיליף בקל וחומר. ולפמ"ש אתי שפיר דנהי דבאביה איכא ק"ו במפותה דמוכח דאפילו כשנותן קנס יכול לעכב כנ"ל אבל בדידה ליכא למילף ממפותה דאיכא למיפרך מה למפותה שכן אינו משלם קנס דמ"ש וכן באביה אפילו אי נימא דהפירוש הוא שאף שניסת לו אחר כך ע"פ עצמה נותן קנס במיאון אביה מ"מ זה אינו מוכרח לרבא וכל שכן לפי מה שכתבתי דאפילו לאביי אינו מוכרח כל כך באביה. כל זה כתבתי לפי מה שהבינו המהרש"א והמפרשים ז"ל. אמנם לע"ד נראה לתרץ כל קושיות הנ"ל. חדא דמאי חידשו התוס' הכא יותר מסוגיא דקידושין. ותו דלמה לא מפרשו התוס' באמת דאיצטריך קרא שמשלם קנס כנ"ל. ותו קושיות מהרש"א ז"ל דלמה הקשו התוס' לאביי דוקא. ותו מאי שדקדקנו בסמוך דאיך יליף רבא בק"ו ממפותה הא איכא למיפרך כנ"ל. והעיקר נראה דודאי אין להעלות על הדעת שיהיה האב מוכרח להשיא את בתו למי שאנס או פיתה אותה וכי בשביל זה יאבד האב זכותו והא דקאמר רבא כיון שמשלם קנס לאו חוטא נשכר. הוא מילתא דתמיה שבשביל שהוא נותן חמשים כסף קנס יוכל לכוף את האב אפילו היא בת מלכים שיתן את בתו לו לאשה. ותו קשה לע"ד דא"כ איך יליף רבא ק"ו ממפותה נימא דמפתה גופא יכול לכופו והכי קאמר קרא דאם ממאן האב ואינו נותן לו ברצונו צריך ליתן לו קנס כמו שתירצו התוס' במיאון הבת ה"נ נפרש כולה קרא אפילו במיאון דאב וכיון דיהיב קנס לאו חוטא נשכר הוא. אלא נראה עיקר דהא דקאמר אלא אביה מנ"ל דה"א באונס שאין האב מעכב היינו אם רוצה ליקח קנס דיכול הבועל לומר כיון דאמרה תורה שיתן קנס ולו תהיה לאשה וכיון שהאב רוצה ליטול קנס צריך האב להשיאה לו ובזה לבד יכול להכריחו שלא יתן הקנס עד שישיאה אליו אבל הא ודאי פשוט שיכול האב לומר איני רוצה הקנס ואיני רוצה להשיאה לו והיינו דקאמר רבא כיון שמשלם קנס ר"ל כיון שהאב רוצה ליטול הקנס לאו חוטא נשכר. הוא ואביי לשיטתיה אזיל דפליגי נמי אביי ורבא לעיל דף י"א וקאמר התם אביי לא אמר כרבא התם קנסא הוא היינו טעמא שלא יהא חוטא נשכר הרי ס"ל דבתשלומי קנס עצמו שייך שלא יהא חוטא נשכר והכי נמי קאמר הכא דאפילו אם האב מעכב צריך ליתן הקנס שלא יהא חוטא נשכר. ולפ"ז אתי שפיר הא דיליף רבא בקל וחומר ממפותה דכשהאב מעכב שצריך שיתן קנס כ"ש באונס דאף שמעכב האב צריך ליתן הקנס. ולפ"ז שפיר הקשו התוס' במפתה לאביי דוקא דמאי משני הש"ס בקידושין דקא משמע לן קרא שמשלם קנס אם האב או היא מעכבים הא אביי ס"ל דאפילו בכה"ג שייך שלא יהא חוטא נשכר את הקנס. משא"כ לרבא לק"מ וממילא מתורצים כל קושיות הנ"ל. ולפ"ז מ"ש התוס' וכן באביה היינו ע"כ כמ"ש לעיל דהיינו כשממאן האב צריך ליתן קנס אם בגרה ונשאת לו. ודוק: בא"ד ועוד נראה דלאו מיתורא דקרא וכו'. עיין מהרש"א ז"ל שכתב דלפי תירוץ זה חזרו מהך דלעיל דקרא בנערה דכשהיא ממאנת צריך ליתן קנס אפילו אם נשאה והוא דחוק. ולפי מה שכתבתי לעיל דקושייתם לעיל הוא לאביי דוקא דס"ל בקנס שלא יהא חוטא נשכר אבל לרבא אתי שפיר קרא לבא עליה ואחר כך בגרה שמשלם קנס אם היא מעכבת כפשטא דסוגיא בקידושין אם כן דבריהם דהכא יש לומר דקאי לרבא. מיהו באמת אף לאביי אתי שפיר לפי מ"ש לעיל בפירוש דבריהם שכתבו בתירוצם וכן במיאון אביה היינו כשהיא בוגרת ונשאת לו מ"מ מועיל מיאון אביה שיתן קנס. נמצא ממילא מוכח דבגרה או נתיתמה דצריך ליתן קנס. ובזה מתורץ הא דדריש אביי לעיל דף ל"ח ע"ב לאבי נערה ולא לאבי מתה דפטור מקנס לגמרי ודקדקנו לעיל דמאי שנא מדרשא דלאבי נערה ולא לאבי בוגרת דדרשינו דהקנס לעצמה כמ"ש התוס' שם ד"ה מה בוגרת וכו'. ועיין מ"ש לעיל בזה שם. ולפמ"ש דלאביי ע"כ קרא דימאן שמשלם קנס בבוגרת כשהאב ממאן ממילא מוכח דאינו פטור לגמרי בבגרה. ודוק: תוספות ד"ה אלא אונס וכו'. ויש לומר דלו תהיה לאשה אינו מיותר. נראה דכוונתם להא דדרשינן במתניתין ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דף מ' ד"ה ניתי עשה בתירוץ שני דאיצטריך קרא דלא נימא כי היכא דמשלם קנס הכי נמי מותר לישא אותה. וגם לתירוץ השלישי אתי שפיר עיין שם. ועיין מה שכתבתי שם בדבריהם. והנה בספר פני יהושע כתב לתרץ קושיות התוספות דאיצטריך היכא דהיא אינה רוצה אפילו יש לה אב ויכול לקדשה בעל כרחה שוב אין מצוה עליו. ונראה לענ"ד דודאי הדבר כן הוא. דהא אמרינן לקמן בסמוך כשתוציא היא וכו' דיכול לגרשה מדעתה ולא אמרינן דכיון דלאחר שנשאה כבר היא משועבדת א"כ אינו יכול לגרשה מקרא דכל ימיו על כרחך צריך לומר דכיון שהיא אינה רוצה בו אף שאין בידה אפילו הכי ליכא תו מצוה. מיהו יש לומר דכל זה נפקא מהאי קרא דלו תהיה לאשה מדעתה דכיון שהיא אינה רוצה אף דיכול להכריחה שוב אין מצוה עליו ומה לי דהבעל יכול להכריחה או האב יכול להכריחה. אך נראה דס"ל להתוספות דכל זה הוא מצד הסברא דלא אמרה התורה דלו תהיה לאשה אלא לטובתה וכיון דהיא אמרה לא בעינא ליכא עשה ועיקר ילפותא דאביי ורבא הכא אינו אלא לענין קנס כשמעכב אביה או היא כמ"ש לעיל. וצריך לומר ע"כ כתירוץ התוס' דאינו מיותר. וק"ל: שם בגמרא כשיוציא מי מצי מפיק לה. קשה לי דילמא מיירי שעבר וגירשה. ואין לומר כיון דאכתי בעמוד והחזיר קאי וקי"ל דהמגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה מחזירה וא"כ כיון שצריך להחזירה מהיכי תיתי יתחייב ליתן לה כתובה זה אינו דהא משכחת בכהן דאינו יכול להחזירה. ואין לומר כיון דבכהן שאינו יכול להחזירה קי"ל דחייב מלקות על הגירושין כדאיתא במכות דף ט"ו ואין לחייבו ליתן כתובה דהוי ליה ממון ומלקות ומאי טעמא דר' יוסי בר"י דמשמע דגם ברישא פליג דזה אינו דהוי ליה לאוקמי בלא התרו בו. ואפילו לר' יוסי בר"י גופיה דס"ל בעלמא דחבר אין צריך התראה מ"מ יש לומר דמיירי שגירש בשוגג. וצריך לומר בדוחק דהקושיא הוא לריש לקיש דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. ועדיין צריך עיון דהא חיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין. א"כ יש לומר דלא הוי ליה ממון ומלקות כיון דחיוב המלקות אינו בא אלא בשעת גירושין. ונלפענ"ד דעיקר כוונת התנא דברייתא דאע"פ שאמרו האונס נותן מיד וכיון שכבר נתן קודם הנשואין היה ראוי לתקן כתובה בשעת נשואין כשאר כל הנשים אלא דהטעם בזה כדקאמר בסמוך טעמא מאי תקנו רבנן כתובה וכו' וכדאמר בריש הניזקין דף מ"ט ע"ב מפני שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה תקנו לה רבנן כתובה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו לא תקנו רבנן כתובה וה"נ כיון שאין יכול להוציאה אלא מרצונה וכשהיא תובעת גט ממילא אין לה עליו כלום ולהכי לא תקנו כתובה בשעת נשואין. והיינו דמקשה על הלשון לכשיוציא הוא דעל זה לא שייך הטעם דלא תקנו כתובה משום שאין לה עליו כלום אלא משום דלא מצי מפיק לה ועל זה אמר אימא כשתוציא היא דעל זה שייך הטעם דלא תיקנו לה כתובה. ודוק: +
שערי תורת בבל(לט ב) אע"פ שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא וכו'.—בתוספתא פ"ג ה"ו מסיים עלה: "אע"פ שאמרו המפתה לכשיוציא נותן אבל בושתה ופגמה נותן מיד. מה בין נותן מיד לנותן לאחר זמן, נותן מיד אם מתה אביה יורשה; נותן לאחר זמן אם מתה בעלה יורשה". ומזה משמע דאף שכנס את המפותה - אם רצה אח"כ להוציאה נותן לה חמשים כסף. ונראה שכן הוא דין תורה, דאם לא כן נמצא שלעולם לא תקח קנס אם תתרצה להנשא לו, שלאחר נישואין יוציאנה בע"כ ויפטר מן הקנס. ולפ"ז נראה לפרש משנתנו כפשוטה "המפתה כשיוציא", דאף שאם כנסה פטור מלשלם את הקנס, מכל מקום אם ירצה לאחר זמן להוציאה בעל כרחה חייב לשלם לה מן התורה חמשים כסף בכתובתה כדאמרן. והא דפרכינן לעיל "כשיוציא אשתו היא" נפרש בניחותא: כיון שכנסה אשתו היא ודאי, ופשיטא שאם מגרשה שחייב ליתן לה חמשים כסף, שהם מאתים זוז, לכתובתה כשאר הבתולות - למ"ד כתובת אשה מן התורה. ואולי כן היה מפרש הרמב"ם שכתב (הל' נערה בתולה פ"א ה"ג), דהכונס את המפותה כותב לה כתובה כשאר הבתולות (וע"ש פלפול ארוך במל"מ). |