ואית להו צערא לאקופי. שהיה אותו שוק שהספק בו מקום מעבר העיר לרבים והכהנים לא היו יכולין ליכנס שם מפני טומאה וצריך להקיף דרך אחר ארוך: איכא דידע דאיתחזק טהרה. בהאי שוק מימיו שלא היה בית הקברות גמור ולא ניתן לפנותו: כאן קיצץ בן זכאי. שתלן ועקרן לאחר גידולן: תורמסי תרומה. הצריכות לשמרן בטהרה וגם הוא היה כהן כדאמרינן [בתוספתא דפרה] (פ''ג) אם מה שעשו ידי שכחתי: עבד איהו נמי הכי. היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר ובסדר זרעים ירושלמי: היית. במעמד: ונמנית. הסכמת לדעתנו להיות מן המנין: מפרכסות זו את זו. את שער חברתה להיות נאה: גל מעצמות. כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה: מתני' עם חשכה. שאם ימהר להזכירם מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות: עשרתם. פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר כדאמרינן במסכת ביצה (דף לד:) דשבת עונג איקרי מכל שהוא הוי עונג: ערבתם. ערובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא: ספק חשכה. כגון בין השמשות אין מעשרין את הודאי דתיקון מעליא הוא אע''ג דשבות בעלמא היא קסבר גזרו על השבות אף על בהש''מ: ואין מטבילין את הכלים. דהוי נמי שבות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) דנראה כמתקן כלי: ואין מדליקין את הנרות. כ''ש דספיקא דאורייתא היא וזו ואין צריך לומר זו קתני: אבל מעשרין את הדמאי. דלא דמי למתקן דרוב ע''ה מעשרין הן: ומערבין. עירוב ובגמרא פריך הא תנן לעיל עם חשכה ערבתם מקמי דליהוי ספק: וטומנין את החמין. נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן אבל משחשכה ודאי אין טומנין בהן כדמפרש בגמ': גמ' עם חשכה. מבעוד יום הוא ויש שהות לעשר ולערב: בעירובי תחומין. תיקון מעליא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי ואפי' למאן דאמר תחומין דרבנן כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ילפינן מקום ממקום ומקום מניסה כו' אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא ולא מיקרי שביתה מעלייתא וספקא דבין השמשות שפיר דמי: בין השמשות קונה עירוב. שהוא תחילת קדושת היום: נאכל. שאכלו כלב או אדם: שעירב עליו מבעוד יום. הניח עירוב לסוף התחום מבעוד יום ולא הספיק להחשיך ממש עד שנאכל בין השמשות: שניהם קנו עירוב. דלגבי האי שנאכל בין השמשות משוינן ליה ליליא ואמרינן כבר קדש היום בעוד העירוב קיים וקנה עירוב דהלכה כר' יוסי דאמר בעירובין (דף לה.) ספק עירוב כשר ולגבי דהאי שהונח עליו בין השמשות ונתקיים עד שחשכה משוינן לבין השמשות יממא ועדיין לא קדש היום כשהונח ונמצא שהיה שם כבר בשעת קניית עירוב: בתרא ליקני. זה שהונח עליו בין השמשות: קמא לא ליקני. שהרי נאכל מבעוד יום: ה''ג ספקא דרבנן היא. כלומר הא מילתא דמספקא לן אי בין השמשות יממא או ליליא במילתא דרבנן איתרע לן בעירובי תחומין דרבנן וכל ספקא דרבנן לקולא: ה''ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל. כגון צמר ומוכין: משחשכה. כדתנן במתניתין: וטומנין את החמין טעמא דספק חשכה הא ודאי חשכה. אין טומנין וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור כדתנן בפ''ד (דף מז:) אין טומנין לא בגפת כו' גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת: אי הכא בין השמשות נמי ניגזר. דהא שבות מעלייתא היא דהא איכא גזירת איסור דאורייתא ותנא דמתניתין אית ליה דגזרו על השבות ביה''ש דקתני אין מעשרין את הודאי: רותחות הן. שסמוך לביה''ש הוא מעבירם מעל האור וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה:

עבד איהו נמי הכי. מפר''ת כמו יעקב אבינו ותיקן מילתא: כל היכא דהוה קשי טהריה. כדאיתא בנדה בפרק האשה (דף סא. ושם) דתניא אמר רבי יוסי בן שאול מעשה בסלע שהיו מחזיקין בה טומאה כו' אמר להו הביאו לי סדינין הביאו לו ושראן במים ופרסו עליו מקום טומאה לח מקום טהרה נגוב: לא קשיא כאן בעירובי תחומין כו'. נראה לר''ת כפירוש הקונטרס דבעירובי תחומין מחמרינן משום דאית להו סמך מן המקרא וכן פר''ח וכן יש בירושלמי וכן משמע בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו: וסם) גבי הא דקאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב רב פפא אמר איצטריך סד''א ה''מ עירובי חצרות אבל בעירובי תחומין אימא לא ומעיקרא היה מפרש ר''ת דעירובי חצרות חמירי טפי דאין מערבין אלא בפת כדמשמע בפרק הדר (שם דף עא:) ובחלון (שם דף פא. ושם) אבל בעירובי תחומין מערבין בכל דבר חוץ ממים ומלח ואין נראה דהא ר''מ ס''ל דתחומין דאורייתא בפרק בכל מערבין (שם לה.) ואפ''ה אית ליה בהדר דעירובי חצרות בפת ובעירובי תחומין מערבין בכל דבר דלא אשכחן דפליג ר''מ אסתם משנה דבכל מערבין וטעמא דמקילי בתחומים דלא בעי פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה: נאכל עירובו משחשכה. לאו דווקא וה''ה לא נאכל: שניהם קנו עירוב. פירש בקונטרס דרבא איירי בעירובי תחומין וכן משמע לשון צא וערב ואע''פ דספק חשכה אין מערבין עירובי תחומין ה''מ לכתחילה אבל בדיעבד כשר כר' יוסי דאמר (עירובין פ''ג דף לה.) ספק עירוב כשר וקשה לרשב''א דר' יוסי לית ליה התם גבי נפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאה ספק עירוב [כשר] אלא משום חזקה כדתניא התם בהדיא (דף לו.) כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר כו' אבל בספק כי הכא שהניחו בין השמשות או נאכל בין השמשות לא מכשר ומפר''ת דהכא מיירי בעירובי חצרות וכן פר''ח וכן מוכח בסוף הדר (שם דף עו.) וצא אשכחן נמי דלאו חוץ לעיר קאמר כמו צא ושכור לנו פועלים (ב''מ דף פג.):

אמר רבא מפני מה אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה (מה שחשכה) דבר המוסיף הוא הנזכר בבמה טומנין (לקמן מז) גפת וזבל ומלח וסיד וחול ודבר שאינו מוסיף תבן וזוגין ומוכין ועשבין בזמן שהן יבשים ומה שהתירה המשנה מהטמנה מבעוד יום אבל בשבת לא כמו שאמרה ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין את החמין אבל ודאי חשיכה אין טומנין כלל ואפילו בדבר שאינו מוסיף ופירוש דילה בתוספתא (פרק רביעי) אין טומנין את החמין בתחילה ובסוף פרק במה טומנין (שבת דף נא) תנו רבנן אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף כו' ולפי שהיתה הטמנת החמין בשבת אסורה מכל צד למדנו ראיה מזה על דבר המשנה שאמרה אבל טומנין בהן יבשין אינן אלא מבעוד יום ערב שבת ואפילו הכי הרי אמרו אין טומנין כו' לא בגפת ולא בזבל כולה ובפ' כירה אמרו (דף לט) אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להן רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום ועמד לנו מדבר זה כי הגפת והזבל וכל דבר שהוא מוסיף הבל לא נכשר ההטמנה בהם ואפילו מבעוד יום ואן אל תבן אל יאבס וכל דבר (שמוסיף) [שאינו מוסיף] הבל פי' אלחרארה אנמא אבאה אל הטמנה בהם מבעוד יום אבל משחשיכה אסור הרי מכאן אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף ואפי' מבעוד יום ואין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה כי העת שאסרו בו ההטמנה בגפת ובזבל בו בעת עצמו אמרו אבל טומנין בהם יבשים ואי אפשר להיות משחשיכה מפני שאמרו אין טומנין בתחלה בשבת ולא יתכן להיות אלא מבעוד יום ואעפ"כ אסרו דבר שהוא מוסיף ולא התירו אלא דבר שאינו מוסיף ואם היה דבר שאינו מוסיף מבעוד יום הוא שמותר מכלל שמחשיכה אסור:

מתניתין ג' דברים צריך אדם לומר בתוך כו'.

ואסיקנא צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דנקבלו אינשי ביתיה מיניה מנא לן דצריך הדלקת נר בשבת שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו' ואין שלום אלא באור שנא' וירא אלהים את האור כי טוב ואוקמינן הא דתנן הכא ערבתם עם חשכה הן עירובי תחומין והא דתני בסיפא בספק חשיכה ומערבין וטומנין את החמין ערובי חצרות אמר רבא אמר (לשנים צאו ועירבו עלי) [אמרו לו שנים צא וערב עלינו] פי' ערובי חצרות (אחד) [לאחד] עירב עליו מבע"י (ואחד) [ולאחד] עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבע"י נאכל ערובו בין השמשות זה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב.

מה נפשך וכו' ואסיקנא בין השמשות ספק מן היום הוא ספק מן הלילה הוא ועירובי חצירות דרבנן וספק דבריהם להקל:
ירושלמי חדא דתימר בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן:
וטומנין החמין אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף ואפילו מבע"י גזרה שמא ירתיח בין השמשות ומפני מה אמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזרה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתוי בגחלים:

הא דתנינן עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. פירש"י ז"ל דהני תרתי שייכי למימר בלשון שאלה שכבר עשו אבל בנר לא שייך למימר בזה הדלקתם דדבר הנראה לעין וקא חזי אי אדליק אי לא אדליק. ובירושל' גרסי' הכי: לא צירכא דלא הדליקו את הנר עשרתם ערבתם אמר רבי חני בר אדי שאני מתמיר עלה בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בחמורה פי' ומ"ה מקדים עשרתם ערבתם:

אמר רבא א"ל שנים צא וערב עלינו. פירש"י ז"ל עירובי תחומין וקשה לי והא אמרן דספק חשיכה וס' אינה חשיכה אין מערבין עירובי תחומין ואפשר שאין מערבין אבל אם עירב עירובו עירוב. ור"ח ז"ל פירש בעירובי חצירות וכן עיקר והא קמ"ל שאע"פ ששנים אמרו לא' לערב לא אמרי' ממ"ג ואע"ג דדמיא למאי דאמרי' בעלמא בבאין לישאל בבת אחת שניהן טמאין הכא בין השמשות ספיקא הוא ועירובין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ולא אמרי' בכה"ג ממ"נ:

ה"ג ר"ח ז"ל ור"י אלפסי ז"ל, וכ"כ במקצת נוסחי: מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י גזירה שמא ירתיח. פי' לפי שהוא מניח קדרתו שאינה רותחת כ"כ והוא מוציאה מרותחת הרבה, אף היא בא ומרתיחה לכתחלה ועוד דכיון שהוא מטמין בדבר המוסיף אלמא ברותחת ניחא לי' וזמנין דפסק רתיחתה ומרתח לה איהו ואקשי' א"ה בה"ש כלומר בה"ש דמתני' בדבר שאינו מוסיף ליתסר דכיון דשהה עד הערב ומטמין ברותח ניחא לי' לאורתא ודילמא נמי מצטריך ומרתח לה ופריק סתם קדרות בה"ש רותחות הן ולא תפסוק רתיחתן בשעה קלה ואי למחר בעי לה הא לא איכפת לי' ברותחת כיון דמטמין בדבר שאינו מוסיף לצורך מחר. ודבר שאינו מוסיף (נגזר) משום רמץ שאף הוא אינו מוסיף הבל משום דהו"ל כקטומה ופחות ממנה לפי שהם גחלים עוממות מוטמנות בתוך האפר וא"ה אסור משום גזירה דלמא אתי לחתויי בגחלים, כ"פ הראב"ד ז"ל. וכתב רב אלפסי ז"ל בהלכותיו שזה שתמצא בשאר ספרים אין טומנים בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא ירתיח אל תסמוך עליו שהוא שבוש גדול לפי שדבר שאינו מוסיף אינו מרתיח וא"כ איך נגזור עליו. אבל ראיתי מי שכתב פי' השמועה לפי גרסתו גזירה שמא ירתיח מאליו ויצטרך לגלות עד שתנוח רתיחתה ויחזיר ויטמין בשבת ואקשי' א"ה בה"ש ליגזור כלומר שלא יטמין בה"ש בדבר המוסיף הבל לצורך מחר ופריק כבר הם מרותתות והוא לא יטמין עד שיגלה אותן ויוציא זוהמתן מהן ואין לחוש ומותר וזה חידוש שאין הדעת מקבלו שיהא מבע"י אסורה ובה"ש מותר. ודברי רבינו הגדול ז"ל סתומין אבל מטין לזה הדעת. שוב מצאתי בירושלמי בריש במה טומנין. בלשון הזה לפי שהדברים הללו רותחין ומרותחין והוא נוטלן והן חשין לתוך ידו והוא מחזירן והן מוסיפין רותתת לפיכך אסור לטמון בהן ע"כ תה מפורש כדבריו. וא"ת ואם מגלה נמי וחוזר יטומן בשבת מה איסור יש אם צריך וזה משמע לקמן בטומן בשבת מגלה ונוטל וחוזר ומטמין בשבת התם בדבר שאינו מוסיף וכיון שטמן מבע"י כבר הסיח דעתו מאותו בישול אלא שיהא משומר הילכך נוטל ומחזיר אבל בדבר המוסיף אם מגלה ומרתיח וחוזר ומטמין כתחלת הטמנה הוא ואיכא גזירה דחתוי גחלים ומגיס אבל זה שאמרנו בגמ' דילן א"ה בה"ש נמי נגזר דהיינו בה"ש דשרי' במתני' בדבר שאינו מוסיף לפי שבזה נמי יש נחוש מתוך שהוא מסלק קדירה מעל גבי כירה עם חשיכה והיא רותחת ומטמין שמא תרתיח ויצטרך לגלותה וחוזר ומטמין לכתחילה בשבת דהא לא הוא טמונה בשבת כלל ופריק כבר הם מרותחות ויוצאות זוהמתן מבע"י ואין חוששין שמא בזמן מועט ירתיח ויצטרך ליטלן שהרי דבר שאינו מוסיף אין חוזר ומרתיח. ומ"מ גזירה שמא יטמין ברמץ לדבר שאינו מוסיף קשה דרמץ ודאי מוסיף דכל שמחמם את הצונן נקרא מוסיף:

אמרו לו שנים צא וערב עלינו. פירוש: עירובי חצרות, וכן פירש ר"ח ז"ל ועיקר. דאילו בעירובי תחומין הא תנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מערבין. ואין נראה לומר דהני מילי לכתחילה אבל בדיעבד עירובו עירוב, דהא תנן בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, אם ספק רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה חמר גמל, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים ספק עירוב כשר, ועד כאן לא מכשרי רבי יוסי ורבי שמעון אלא כגון תרומה ונטמאת דאמרינן העמד תרומה בחזקתה והשתא הוא דנטמאת, וכדאיתא התם (לו, א) ספק בתרומה טהורה עירב ספק בתרומה טמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, וכן בנתגלגל חוץ לתחום דאמרינן השתא הוא דנתגלגל, אבל הניח עירובו בין השמשות דספיקא הוא וליכא חזקה לא, וכן כתב רבנו הרב ז"ל. ורש"י ז"ל שפירשה בעירובי תחומין לא מחוור.

בין השמשות ספיקא דרבנן הוא ולקולא. פירוש: לאו למימרא דבין השמשות גופיה דרבנן, אלא ספק בשל תורה הוא, והכא הכי פירושו: הנחת עירוב בין השמשות ספיקא דרבנן, דעירוב דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא.

כך היא גירסת הגאונים ז"ל וכן היא בהלכות רב אלפסי ז"ל: אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום, גזירה שמא ירתיח, אמר ליה אביי אי הכי בין השמשות נמי לגזור, סתם קדירות בין השמשות רותחות הן. ואמר (רבא) [רבה] מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה, גזירה שמא יטמין ברמץ, ויטמין, גזירה שמא יחתה בגחלים. ופירשה הרמב"ם ז"ל מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף מבעוד יום וכדתנן (לקמן שבת מז, ב) אין טומנין לא בגפת ולא בזבל וכל הטמנה מבעוד יום הוא, גזירה שמא ירתיח, כלומר: שמא מתוך שיטמין בדבר המוסיף תעלה קדירתו רתיחה ויצטרך לגלותה ולהסיר המרותחת משתחשך ויחזור ויכסה ונמצא מטמין בדבר המוסיף בשבת ואסור. אי הכי אפילו בין השמשות נמי לא יטמין בדבר המוסיף, אמר ליה סתם קדירות בין השמשות כבר נחו מרתיחתן, כלומר: כבר נגמרה המרותחת ושוב לא תעלה מרותחת וליכא למגזר. ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה וכדתנן במתניתין ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין הא ודאי חשיכה אין כלומר: כלל כלל ואפילו בדבר שאינו מוסיף, גזירה שמא יטמין ברמץ, כלומר: שהוא אפר וגחלים מעורבין יחד ואף הוא אינו מוסיף הבל ואתי לחתויי.
וזה קשה הרבה, חדא דהיאך אפשר דמבעוד יום אסור להטמין בדבר המוסיף ובין השמשות מותר. ועוד שהוא אומר דסתם קדרות בין השמשות כבר נחו מרתיחתן, ואנו סתם קדרות רותחות הן קאמרינן. ואלו מתשובות הראב"ד ז"ל שהשיב עליו בהשגות.
ועוד קשיא לי, ומאין לו דבין השמשות מותר בדבר המוסיף שהיה מקשה כל כך להדיא אי הכי בין השמשות ליתסר. ואי משום הא דתנן במתניתין דהכא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה טומנין וסתמא קתני טומנין בכל דבר ואפילו בדבר המוסיף, הא ליתא, דספק חשיכה ספק אינה חשיכה לאו דוקא ספק חשיכה הא קודם לכן לא, אלא אדרבה רבותא קא משמע לן דאפילו בין השמשות טומנין וכל שכן מבעוד יום ודומיא דמערבין, ואם איתא אפילו בדבר המוסיף יטמין סמוך לחשיכה וכל שכן מבעוד יום, אלא ודאי מתניתין בדבר שאינו מוסיף דוקא.
והראב"ד ז"ל (בהשגות שם) פירש לפי הגירסא הזאת, גזירה שמא ירתיח, דכיון דהטמין בדבר המוסיף גלי אדעתיה דרותח קא בעי לה לאורתא וזימנין דמפסיק רתיחה משום דאריך זמניה ומרתח לה משחשיכה, אי הכי בין השמשות נמי ליתסר בדבר שאינו מוסיף, דכיון דשהה מלהטמין מחזי דרותח קא בעי ליה לאורתא, אמר ליה סתם קדרות בין השמשות רותחות הן לאורתא ולא תפסוק רתיחתן. עד כאן.
ועדיין אין זה נכון בעיני, דכיון דבדבר המוסיף עסקינן, היכי אקשינן סתם אי הכי בין השמשות ליגזר, כלומר: בדבר שאינו מוסיף, דאם איתא הוה ליה לפרושי הכי בהדיא. אלא שיש לי לומר בזה, דכיון דאמר בין השמשות לא יטמין תו לא אצטריך למימר בהדיא בדבר שאינו מוסיף דכבר מבואר וידוע דכל הטמנה אינה אלא בדבר שאינו מוסיף. ואינו מספיק.
ורש"י ז"ל גריס בקמייתא בדבר שאינו מוסיף ובאחרונה בדבר המוסיף. והוא הנכון, (ורמץ) [דרמץ] דבר המרתיח הוא וכל דבר המרתיח מוסיף הבל.

זה שאמרו במשנתנו ששלשה דברים אדם צריך לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה יזהר שלא יאמרם בכעס וטרוניא שמא מתוך יראתו יאמרו שעשו ולא עשו ויחללו את השבת אלא ישאלם בנחת ובדרך שיכירו שאם לא עשו לא יכעס עליהם והוא שאמרו בראשון של גיטין ו' א' לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהמטיל אימה יתירה בתוך ביתו מביא בני ביתו לכמה עבירות ומהם חלול שבת וכמה חסידים מזהירים בבתיהם על תבשיל של שבת שלא לבדוק בו משחשכה ואל יקפידו עליו כדי שלא יבאו מחשש יראתו לידי חילול שבת:

כבר ידעת שכל שנאכל עירובו או אבד מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב מ"מ אם נאכל בין השמשות גאוני ספרד כתבו שבערובי תחומין אין עירובו עירוב וכמו שכתבנו במשנתנו בעירבתם שאם לא עירבו אין מערבין בספק חשיכה ואם עירבו אינו עירוב ומ"מ בעירובי חצרות הרי זה עירוב שספק עירוב להקל בעירובי חצרות מעתה אחד שאמרו לו שנים צא וערב לנו לאחד עירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות ולאחד עירב לו בין השמשות ונאכל עירובו משחשכה שניהם קנו עירוב מספק שזה שעירב עליו מבעוד יום אנו דנין לו בין השמשות כלילה וכאלו נאכל משחשיכה וזה שעירב עליו בין השמשות אנו דנין לו בין השמשות כיום ונמצא שהונח עירובו ביום ואפי' באו לישאל כאחת הואיל ועירוב דרבנן הקלו בו ודבר זה בעירובי חצרות כמו שביארנו הא בעירובי תחומין לא קנו עירוב כמו שביארנו ומ"מ גדולי המחברים וגדולי הרבנים פירשוה בעירובי תחומין ובדיעבד ולא נאמר לדעתם במשנתנו שספק חשיכה אין מערבין אלא לכתחילה ומ"מ בפרק בכל מערבין ראיה לשטתנו בשמועת נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אין זה עירוב משחשיכה (אינו) עירוב ואם ספק ר' יהודה אומר הרי זה חמר גמל ור' יוסי ור' שמעון אומרי' תרומה ונטמאת העמד תרומה על חזקתה ועכשיו נטמאת וכן בנתגלגל עכשיו נתגלגל אבל הניח עירובו בין השמשות שהוא ספק שאין בו חזקה כולם מודים בו ובירושלמי אמרו בענין הנחתו הדא דתימא בחצרות אבל בתחומים דבר תורה הוא:

יתבאר בפרקים הבאים שאין טומנין אפי' מבעוד יום בדבר המוסיף הבל כגון גפת וזבל וכיוצא בהם וכן שאין טומנין משחשיכה אף בדבר שאינו מוסיף כגון כסות ופירות וטעם איסור שניהם יש בהם צד מחלקת מצד חילוף גירסאות שבכאן וגדולי הפוסקים גורסין בה מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף אפי' מבעוד יום גזירה שמא ירתיח ופירשו בה גדולי המפרשים שמכיון שמטמין בדבר המוסיף גלה בדעתו שלרותח הוא מכוין ושמא תפסק רתיחתו ומרתיחה משחשיכה אחר שדעתו לכך ואחר שאסרנו לו לא יהא סומך על כך וירתיחנה בדרך שלא תצטנן והקשו אי הכי אפי' בין השמשות נמי כלומר אף בין השמשות נמי יאסר אף בדבר שאינו מוסיף שמאחר ששהה מלהטמין לרותח הוא מכוין ותירץ שסתם קדרות בין השמשות רותחות הן ולא תפסוק רתיחתם ויראה לפירוש זה שקדרות אלו לצורך הלילה הוא רוצה באכילתם אבל מ"מ הם עצמם פירשו בתשובת שאלה שמא ירתיח כלומר שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח ויחזור ויכסה ונמצא טומן בדבר המוסיף בשבת ובין השמשות מותר אף בדבר המוסיף שרותחות הן כלומר כבר נחו מרתיחתן ולפי' זה אתה מפרשה אף לצורך מחר כסתמן של דברים ואח"כ גורסין מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשכה וכמו שביארנו במשנה שלא הותרה אלא בספק חשיכה שמא יטמין ברמץ ויבא לידי חתוי:

וגדולי הרבנים גורסין מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשיכה גזירה שמא ירתיח כלומר שמא ימצאנה צוננת בשעת הטמנה וירתיחנה שמאחר שבא להטמין מגלה בדעתו שבמחממת הוא רוצה והקשו אי הכי אפי' בין השמשות ליגזור ותירץ שסתמן באותה שעה רותחות הן כמו שביארנו במשנה ודיין בהטמנה וכן הם גורסים מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף אפי' מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ ויטמין שמא יחתה משחשיכה וכלה חדא גזירה היא וגירסא זו מיושרת יותר כדי שלא לגזור דבר שאינו מוסיף אטו רמץ שהוא דבר המוסיף אלא שיש מפרשים לשיטתם שדבר שאינו מוסיף הוא ובפרק כירה תתבאר סתירת דבריהם וכן לשיטה זו איפשר לפרש אותה בשל יום ויש מקשים והאיך חוששין לחיתוי לדבר שאינו רוצהו אלא למחר ושכבר נתבשל וכבר ביארנו ההפך בפרק ראשון אלא שתדע שבימי רבותינו לא היו משהין על גבי כירה וטומנין אלא או משהין או מסלקין מעל הכירה וטומנין וההטמנה חמורה יותר מהשהיה שהשהיה אינה מגלה בדעתו שיכיון כל כך בחמימות יותר כמטמין ועקרי דינים אלו יתבארו בפרק שלישי בע"ה:

התבאר במסכת כריתות שהחותה גחלים בשבת חייב חטאת ופירשוה בנתכוון לכבות והובערו מאליהן וחייב על הכיבוי ולא על ההבערה הואיל ולא נתכוון והחותה כדי להתחמם והובערו פרשו שם שהוא פטור לדעת הפוטר במלאכה שאינו צריך לגופה וכתבו גדולי הדורות שלפנינו לפי סוגיא זו שכל שאנו גוזרין שמא יחתה פירושו שיהא מתכוין להבעיר שאם לא כן אין החיתוי אסור אלא משום טלטול שהרי דבר שאין מתכוין מותר וראיה להם בפ' כלים בחררה שטמנה בגחלים שאם קצתה מגולה מותר לטלטלה ואם לאו אסור אלא תוחבה בכוש וננערת מאליה:

ואין מדליקין את הנרות שמעתי מפרשים אפילו ע"י גוי דהוי שבות בעלמא דאי על ישראל פשיטא השבות אסור בין השמשות כל שכן מלאכה גמורה. ואי קשיא לפתרון זה האיך יתכן להחמיר באמירה לגוי שבות יותר מערובי חצרות דתנן ומערבין והא אמרי' בעירובין בפ' הדר ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' אמר רבה ליתי לי' מגו כותאי א"ל אביי לא ערבינן ויסמוך אשיתוף הא לא שיתפו זיל אימא לי' לגוי ליזיל ולייתי לי' כולי עד ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בה מעשה אלמא לטלטל בלא עירוב לא רצה להתיר וע"י גוי התיר מפני שהוא שבות שאין בה מעשה כי אם אמירה בעלמא תשובה בודאי היכא דלא עירבו דאיכא איסורא דרבנן חמור מאמירה לגוי אבל לערב בין השמשות כיון דלא עירבו דאיכא איסורא דרבנן חמור מאמירה לגוי אבל לערב בין השמשות כיון דלא הוי אלא ביטולי רשות בעלמא מותר ואמירה לגוי אסורה כדין כל שבות דעלמא:

כאן קוצץ בן זכאי תורמוסי תרומה עיין מ"ש בה' כ"א בספר הלקט:

תוספות בד"ה כל היכא כו' כדפי' בנדה בפרק כו' מקום טומאה כו' עכ"ל ר"ל ולא היה מעשה נסים כפירש"י והוא לשיטתם דעבד איהו הכי לא קאי אבן זכאי דהיה מקצץ תורמסין אלא אתיקן מילתא דיעקב אבינו וק"ל:

בד"ה שניהם קנו כו' תרומה ונטמאה ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כו' עכ"ל כצ"ל וברא"ש ל"ק ליה מהכא אלא מהניחו בין השמשות דלא הוה ליה מעולם חזקת עירוב אבל מנאכל בין השמשות לא קשיא ליה דה"ל חזקת עירוב אבל הכא בתוספות קשיא להו גם מנאכל בין השמשות דאין זה חזקת עירוב כיון דידוע דנאכל בין השמשות מה שאין כן התם דלא ידיע לן אם נשרף או נטמא בין השמשות ותלינן ליה דלא נשרף ונטמא אלא משחשיכה וק"ק אמאי לא דחו התוס' לעיל פר"ת דבערובי תחומין מערבין בין השמשות לכתחלה מהך דמייתי הכא דלר' יוסי אפילו בדיעבד אינו עירוב היכא דלא הוה חזקה כי הכא ויש ליישב ודו"ק:

גמרא סימן בגופיה זימרא ציפרא כו' סימן הוא להלכות ולמימרות שאמר רבי אבא בשם רב חייא בר רב אשי שאמר משום רב במסכת שבת והלכותיה והך שלא נטעה בגברי נתן סימן בגופיה היינו הך דהכא הא גופיה קשיא כו' ב' זימרא פרק כלל גדול זומר חייב משום נוטע ג' ציפרא ס"פ הארוג נכנסה צפור תחת כו' ד' בחבלא פ' אלו קשרים מביא אדם חבל כו' ה' דמלתא פ' כל הכלים מכבדות של מלתא ובקצת מהם נפל טעות בגמרא כגון בזומר שאמר משום רבי אמי וכן בחבל שאמר משום ר' יוחנן ועיין (ברא"ם) [ברי"ף] וברא"ש שם:

וכל היכא כו'. עיין בחידושי הלכות:

ונעשה גל של עצמות. התוספת בשם ר"ת ל"ג ליה ע"ש והוא מפורש במקום אחר:

מה"מ אריב"ל אמר קרא וידעת כי שלום וגו' מדברי הרא"ש ומפי' הר"ן דאכל ג' דברים דמתני' קאמר מה"מ כו' אבל רש"י לא פי' כלום בזה ונראה דמשמע ליה דלא קאי אעשרתם וערבתם כלל כיון דידוע דבעי עישור ובעי עירוב בשבת ידע שפיר דמשום זה צריך לומר כן בביתו אבל הדליקו אה הנר דצ"ל כן מה"מ דצריך כלל נר בשבת ומייתי כולה מהאי קרא וידעת כי שלום אהלך היינו נר של שבת וקאמר ופקדת נוך דהיינו בני ביתן. עד"ז דהיינו לומר הדליקו את הנר ואז לא תחטא ולענין נר לא הוצרך רש"י לפרש דסמך עצמו אדרשא דלעיל ותזנח משלום נפשי זו נר של שבת ודו"ק:

אנא לא שמיע לי כו' וקיימתי ומסברא כו'. מה שיש לדקדק בזה עיין פ"ק דגיטין:

סימן בגופיא זימרא ציפרא בחבלא דמלתא כו'. מפורש בחידושי הלכות ע"ש:

בגמ' מנה"מ אמר ריב"ל אמר קרא וידעת כי שלום אהלך וכו' כתב הרא"ש וידעת כי שלום זו הדלקת הנר שלום בית ופקדת נוך זה עירובי חצירות תיקון הנוה ולא תחטא זו תיקון המעשרות שלא יחסר המזון עכ"ל פי' תחטא לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים אלא שיש לדקדק שמה שכתוב ופקדת נוך זה עירובי חצירות תיקון הנוה זה לא יתיישב דהא מסיק בגמ' כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ולפי' רש"י שהוא עיקר רישא איירי בעירובי תחומין וצריך לומר דתחומין נמי מקרי תיקון הנוה דע"י הנחת העירוב הוא קונה שביתה ודירה במקום שהעירוב מונח:

הא גופא קשיא אמרת ג' דברים כו' והדר תני וכו' מקשין העולם מאי פריך דלמא ה"פ לכתחלה צריך לערב דוקא עם חשיכה ולא בספק חשיכה אלא שאם לא עירב עם חשיכה מותר עדיין לערב בספק חשיכה דהא הטמנה נמי אע"ג דקתני במתני' דבספק חשיכה טומנין את החמין ואפ"ה משמע מפירש"י בסמוך דסתם הטמנה מבעוד יום ולא בספק חשיכה והטעם נראה דכיון דמשחשיכה אסור אין אדם מכניס עצמו בספק ונראה דמשמע ליה לגמ' דהני ג' דברים דהצריכו חכמים להזכירם ולאומרם בתוך ביתו עם חשיכה היינו משום דאין עוד שהות לעשות דומיא דהדלקת הנר דאם היה שהות עדיין לעשותם בספק השיכה אם לא עשאם כבר מקודם זה היה להם לחכמים לתקן שיזכירם בתוך ביתו בבין השמשות דהיינו ספק חשיכה דמסתמא כל בני אדם רגילים לעשות כל אלו הדברים מבעוד יום אלא שתקנו חכמים להזכירם בתוך ביתו בסוף זמנם שאם שכחו ולא עשו אותם כבר יעשו אותם עתה שאם שהו עדיין יבא זמן איסורן וק"ל:

ברש"י ד"ה ה"ג אמר רבא מפני מה וכו' וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דאילו בדבר המוסיף הבל אפי' מבעו"י אין מטמינים וכו' ובסמוך פירש"י מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום וכו' ואע"ג דסתם הטמנה מבע"י דהא אסרנא משחשיכה עכ"ל דברי רש"י נראים כסותרים דלעיל משמע דמוכיח ודייק דמשחשיכה אסור אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל בשום דבר דאילו בדבר המוסיף הבל אסור אפי' מבעוד יום והדר דייק דבדבר המוסיף הבל אסור אפי' מבעוד יום משום דהא אסרנא משחשיכה אפי' באינו מוסיף הבל וצ"ל דבסמוך ה"פ דדייק דהא דתנן לקמן אין טומנין לא בגפת ולא בזפת וכו' מסתמא איירי בסתם הטמנה דהוא מבעוד יום דהא אסרנא להטמין משחשיכה וא"כ מסתמא אין אדם מכניס עצמו בספק לילה ומטמין מבע"י ובאותו זמן אסרו אפי' בדבר המוסיף הבל דהיינו מבעו"י וק"ל:

בתוס' ד"ה לא קשיא כאן בעירובי תחומין וכו' ומעיקרא היה מפרש ר"ת דעירובי חצירות חמירי טפי דאין מערבים אלא בפת וכו' ויש לדקדק דאע"ג דממה דאין מערבין אלא בפת וכו' יש ראיה דהחמירו שפיר בעירובי חצירות מ"מ צריך ליתן טעם לפי סברא זו דהכל טעמא מאי ומאיזה טעם החמירו בעירובי חצירות יותד מעירובי תחומין ונראה דטעם סברא זו הוא משום דכשמטלטלים מבתים לחצר נראה כאלו מוציא מרה"י לרה"ר דהחצר יש בו רשות לכל דיורים שבכל בתי החצר ולכך ג"כ עירובי חצירות הוא תיקון גמור אבל עירובי תחומין אינו שום תיקון לטלטל ולהוציא שום דבר ואינו אלא היתר הליכה שאין בו שום איסור מלאכה ולכך אינו חמור כ"כ כעירובי חצירות ודו"ק:

ד"ה שניהם קנו עירוב וקשה לרשב"א דר' יוסי לית ליה וכו' אלא משום חזקה וכו' פי' דנפל עליו גל או נשרף או שעירב בתרומה ונטמאה וספק אם אירע זה מבע"י וספק משחשיכה דאית ליה לר' יוסי דאוקמינן העירוב אחזקתו ואמרי' דקיים היה בבין השמשות וכשר:

גמ' וידעת כי שלום אהלך כו'. נ"ב וידעת כי שלום אהלך זו נר של שבת כדאמרי' לעיל. ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת ופקדת נוך זו עירוב דבר הצריך לנו לטלטל מבית לבית ולא תחטא זו מעשר כלומר שלא לאכול דבר שאינו מעושר כדכתיב ולא תשאו עליו חטא עכ"ל הר"ן:

תוס' בד"ה כל היכא כו'. אמר להו הביאו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כאן קיצץ. שתלן כו'. ל"י מדוע לא פי' כפשוטו גם לפי גירסת השנ"א ברפ"ח דתרומות בירושלמי מוכח להדיא דאסור לזרוע תרומה וגם לגי' הר"ש שם דקנסוהו בשוגג ע"כ דעביד איסורא:

רד"ה עשרתם. שאף אכילת עראי ש"ש קובעת כו'. ל"י מה דחקו לזה דאפילו הוי שרי עראי צריך לשאלם משום אכילת קבע. ואין לומר משום הא דרבא ביומא עט ב' דפרי לא בעי סוכה ולשון הרא"ש בפ"ב דסוכה (סי' י"ג) דקבע דידהו כאכילת עראי. ליתא דל"א אלא לענין סוכה אבל למעשרות ודאי יש קבע כדמוכח בכ"ד במס' מעשרות ועוד משום פרי דנגמרו מלאכתן צריך לישאל ולזה י"ל כיון דחזקה על חבר שא"י מת"י דבר שאינו מתוקן. אם כן תיכף כשנגמרו עשורי מעשר להו כדמוכח בפסחים ט'. ואולי יכוין למש"כ הר"ן בע"פ גבי שבתא קבעה נפשה דטעם איסור הפרשה בשבת בין השמשות הוא כיון דאסור לאכול אפי' עראי חשיב כמתקן. וכ"כ הרמב"ן שם במלחמות:

רד"ה משחשיכה. כדתנן כו'. ע' חדושי הגרע"א ז"ל. ולכאורה מהא דתנן בסוף פרק במה טומנין לא כסהו מבע"י ל"י משתחשך מוכח נמי כן. וכן שם ברייתא מפורשת אע"פ שאמרו א"ט אפילו בדבר שאין מוסיף הבל משחשיכה כו':

גמרא סתם קדירות רותחות הן. עיין ביצה כז:

תוס' ד"ה ל"ק (בסה"ד). וטעמא כו' דא"מ אלא לדב"מ. ק"ל דלפ"ז איך היה רוצה הש"ס בעירובין (ל"א) לאוקמי דרבנן ס"ל מערבין אפילו לדבר הרשות ובפרט לפי' הרמב"ם שם דהכוונה על רבנן דמתניתין דשם. וברישא איתא בכל מערבין:

[תד"ה נאכל. ל"ד כו'. לפמש"כ הרא"ש בשם ר' יונה ע"ש י"ל דזה אתי לאשמעינן דדוקא נאכל משחשיכה אבל אם נאכל בה"ש לא:

תד"ה שניהם. וקשה לרשב"א כו'. מה שהקשה המהרש"א לפיר"ת דלעיל נ"ל די"ל דמיירי בשחל יו"ט אחר השבת דיוכל לערב בבה"ש דע"ש לצורך יו"ט. עי' בשו"ע סי' ת"ו ס"ב] :

גמ' זונות מפרכסות זו את זו. נ"ב עע"פ (קי"ג ב'):

שם יהב ביה עיניה כו'. נ"ב דכוותה ענשוהו לר"י ואפקוה מבי מדרשא (ב״ב כ"ג ב') דקשי כי מותא וכן בפז"ב (סנהדרין לא.) אפקו לההוא דגלי רזיא:

עָבַד אִיהוּ נַמִּי הָכִי. פירש רש"י היה מקצץ תרמוסים ומשליכן שם, ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר, הכי מפורש בפסיקתא ובסדר זרעים ירושלמי עד כאן, ולכאורה יש להקשות דבגמרא דידן לא קאמר 'צף המת' אלא כָל הֵיכָא דַּהֲוָה רָפִי צַיְּינֵיהּ? ונראה לי דלא פליגי, דגם הירושלמי אין כונתו צף המת ועלה על שטח הקרקע, אלא הכונה צף בקבר למטה שגבה מעט ממקומו, ובזה נזדעזע העפר כולו עד שטח הארץ אשר למעלה מן המת עד שטח האחרון, שעשה המת כתרנגולת המנערת העפר מעליה, וכיון שנזדעזע העפר אשר למעלה מן המת עד שטח הקרקע, ממילא נתרפה העפר ונעשה תחוח מעט כי נתפרדו רגבי העפר הקשים, ואז ידע שם המת קבור וצייר המקום. נמצא הנס נעשה בהשלכת התרמוסין שעל ידי כן צף המת, וצריך לומר כיון שדבר זה נעשה בדרך נס למה בחר לעשות בתרמוסין ולא בדבר אחר? ונראה לי בס"ד, כי הוא לא היה עושה דבר זה לטהר המקום על ידי מעשה הנס, אלא רק אחר שהעיד הסבא דרבי יוחנן בן זכאי קיצץ כאן תרמוסי תרומה, דאז הוחזק המקום בטהרה שנודע שאין זה בית הקברות, נמצא עיקר הסמך בהיתר הוא על כי אתחזק המקום בטהרה, וחזוק המקום היתה על ידי עדות התורמסים של תרומה דרבי יוחנן בן זכאי, לכן הנס עתה נעשה על ידי תרמוסים, כדי שיהיה הנס מזכרת לעיקר ההיתר שהיה על ידי חזקת המקום שכאן קיצץ רבי יוחנן בן זכאי תרמוסי תרומה ולא יאמרו שטיהר את בית הקברות. או נראה לי בס"ד שעשה הנס לטהר המקום מן טומאת מת על ידי תרמוסים, מפני כי טומאת מת נטהרת ונתקנת על ידי הזאת שבעה, והתרמוסים אינם נתקנים לאכילה אלא על ידי שישלקום שבעה פעמים כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא.

יֹאמְרוּ זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ. נראה לי בס"ד כונת המשל על הנמשל הוא, כי הזונות אף על פי שבודאי הם שונאין זו את זו, דכל אומן שונא בני אומנותו, עם כל זה הזונה מפרכסת חברתה כדי שתתנאה לפני המנאפין ויתנו לה אתנן מרובה, ולא מאהבתה בה אלא לטובת עצמה.
משל לאחד שנתן כסף לצורף לעשותו כלי ולא פסק עמו שכרו, ואחר כך הצורף מבקש על כל משקל ארבעה איסרין ש"ט, ובעל הכסף רוצה ליתן לו שנים ויריבו ביניהם, ונתרצו שניהם לשאל פי צורף אחר ומה שיאמר מקובל על שניהם, ויבואו לפני הצורף האחר ופסק לתת ארבעה וזה בעל כרחו נתן, אחר כך אמר לו בנו אני יודע שאתה שונא לזה הצורף ולמה גזרת ארבעה כאשר בקש? אמר לו, בני! לא בשביל אהבתי בו גזרתי כן אלא בשביל אהבתי בעצמי, כי גם אני עוסק במלאכה זו וארצה שערך המלאכה יעלה ולא ירד. וכן זו הזונה ודאי שונאה את חברתה ועם כל זה רוצה שתהיה נאה בעיני המנאפים, כדי שלא יזלזלו באתנן ולא ירד ערך האתנן. והנמשל הוא מאחר שאתה תלמיד חכם אם תזלזל בחכמים בפני ההמון גם כבודך יזל וירד בעיניהם. וזהו פשוטו של דבר, אך נראה לי דר' שמעון בר יוחאי לא כיון על זונות דעלמא התחתונים, אלא כונתו על הקליפות, דידוע שיש שתי זונות בקליפה, בסוד מה שאמר הכתוב (מלכים א' ג, טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת, והם כנגד לאה ורחל שיש בקדושה. וידוע שהקליפות מצד מזגם וטבעם הם שונאים זה את זה, שכל פירוד ושנאה מקורו בקליפה, מה שאין כן בקדושה הכל אחדות ואהבה, אך אלו השתים זונות שיש בקליפה רוצים להתדמות לקדושה כקוף בפני אדם, ולכך כמו שרואין שתי מדות בקדושה שהם נקראים לאה ורחל המה מפרכסות זו את זו דכל אחת אוזיפת מאנהא לחברתה כדי לגדלה, כנזכר בדרושי הלילה ובדרושי הפסח בספר הכונות, כן יעשו גם הם כקוף בפני אדם. וזה שאמר 'זוֹנוֹת' הם שתים זונות הידועות שיש בקליפה, מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ כדי להדמות לקדושה כקוף בפני אדם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שהם נאחזים בקדושה וחלקם ושרשם הוא בקדושה לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! שצריכין להדמות למידות שבקדושה לפרכס זה את זה, ולהיות (ישעיהו מא, ו) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק, ולמה אתה בא לגנות אותנו ולקלקל ולהרוס את אשר עשינו?! וענין הפרכוס ביאורו בלשון ערבי ענין נוי ויפוי, כמו שנאמר 'עטרו את ביכוריהם ופרכסו אותם' וכתב המבאר בלשון ערבי פרכוס פירוש מעני אל תחסי"ן ואל תגמי"ל ואל זינ"י כאנהו יקול איזייניהום, ומן האד"י אל יחליק יקולון יזיין חית מן רפ"ע אל שעיר סאר להו זינ"י וחלה עד כאן.

יָהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ. הא דענש אותו במיתה ולא ענשו בצער גופו בצרעת וכיוצא, כי כן היה ראוי למוציא שם רע ללקות בצרעת כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק (ויקרא יד, ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע? נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש ויקרא (ויק"ר א,טו) כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, ומקשים דאם אין לו דעת איך למד תורה ונעשה תלמיד חכם? ופירש הרב מוהרי"ח ז"ל על פי מ"ש בגמרא לעיל על פסוק (ישעיהו לג, ו) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ, וכו' 'וָדַעַת' זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת, וידוע שיש טומאה חמורה מטומאת נבלה והיא טומאת מת, ואם כן אם הוא תלמיד חכם שיודע בחמשה סדרי משנה ואינו יודע בסדר טהרות הרי זו נקרא אין בו דעת, כי 'דַעַת' רצונו לומר סדר טהרות הנקרא 'דַעַת' ואז זה נבילה טובה הימנו, יען כי זה אפשר שיכשל בטומאה חמורה של מת ואינו מרגיש מחמת שאינו יודע בהלכות טומאת מת הכתובה בסדר טהרות עד כאן דבריו. נמצא מי שלא למד סדר טהרות נבילה טובה הימנו, ולכן כאן ר' שמעון בר יוחאי לא טהר את המקום ההוא אלא עד שהעיד אותו סבא עדות הנז' שבה יצא אותו מקום מחזקת בית הקברות, ולכך עתה שאמר אותו סָבָא טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת נמצא לא למד זה סדר טהרות ולכן לא ידע ולא הבין איך לפי דבריו יצא אותו מקום מחזקת בית הקברות? וכיון דלא למד סדר טהרות אז נבילה טובה הימנו, לכן קיים בו דברי המאמר הזה שהמית אותו, שאז הוא מטמא טומאת מת דחמירא מטומאת נבילה, ולפי הנראה דר' שמעון בר יוחאי חרה אפו עליו עוד מדבר אחר גם כן, והוא מ"ש קִצֵּץ 'בֶּן זַכַּאי' ולא אמר 'רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי' דנראה שהוא מתכוין לזלזל בכבוד חכמים הראשונים גם כן.

נָתַן בּוֹ עֵינָיו וְעָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. פירש רש"י כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה, יש להקשות למה לזה עשאו כך ולא המית אותו שנראה מת חדש כמו שעשה לאותו סבא דאמר יָהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ? ונראה לי בס"ד, כי הסבא דבר עמו אותם דברים בבית המדרש, או בתוך בתי ישראל דאין לו פחד מעלילה, אך ליהודה בן גרים מצאו בשוק במקום דמצוים שם גויים, וחש פן יעשו עלילה עליו ועל יהודים שהיו עומדים סמוכים אליו, לומר אתם הרגתם אותו בבעיטת רגל וכיוצא, כיון שמצאהו מת מושלך בינותם, ודרכם של עכו"ם להתעולל עלילות ברשע על היהודים, לכך עשאו גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת שהוא בעת שנרקב בשרו ונפל מזמן רב, דאז לא יש מקום בזה להתעולל שעתה הרגו אותו כיון שהוא גל של עצמות ואין שם צורת אדם, ונראה לכך הוצרך רש"י לפרש ונפל מזמן הרבה ודו"ק.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיך אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וְכוּ' מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, [אָמַר קְרָא]: (איוב ה, כד) "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךְ, וְלֹא תֶחֱטָא". נראה לי בס"ד שפסוק זה הביא על ענין הנר דוקא, דבמשנה אמר עִשַֹּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? בלשון שאלה, אך הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר! בלשון ציווי, והטעם מפורש ברש"י ז"ל (דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא), ועל זה בא הכתוב לומר וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, 'שָׁלוֹם' זה הנר של שבת, וכמו שנאמר על פסוק (איכה ג, יז) וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם, ותיבת 'כִּי' רצונו לומר 'אִם' וזה שאמר וְיָדַעְתָּ 'אִם' שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ כי בנר אתה תוכל לידע אם הדליקו אם לאו, על כן לא שייכה בו שאלה, אלא וּפָקַדְתָּ נָוְךְ שתדבר בו בלשון ציווי ופקידה, רצונו לומר ציווי אך תזהיר שְׁלֹא תֶחֱטָא בציווי זה, רצונו לומר תאמר דברים בניחותא כדי שיתקבלו וְלֹא תֶחֱטָא לגרום להם לחלל השבת, שאם תדבר קשה אתה גורם שיחללו שבת להדליק אחר חשיכה מחמת פחדם ממך. אי נמי נראה לי וְלֹא תֶחֱטָא לשון חסרון, שלא תהיה אתה חסר מן המצוה הזאת דאף על פי שהאשה מדלקת חייב האיש לסייע בעריכת הנר, שיכין הנר בשמן ופתילה. ובזה יובן לשון המשנה הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר בה"א הידיעה, רצונו לומר נר הידוע שכבר הכינותי אותו וערכתיו שהוא מוכן ומזומן לפניכם.

אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר וְכוּ', צָרִיךְ לְמֵימְרִינְהוּ בְּנִיחוּתָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלִינְהוּ מִינֵיהּ. מקשים לשון אַף עַל גַּב, משמע דאיכא למידק מן המשנה להפך שלא לומר בְּנִיחוּתָא ומאי היא? ונראה לי בס"ד דאיכא למידק למה נקיט 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים' והכי הוה ליה לממר צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה עִשַֹּׂרְתֶּם וְכוּ' על כן יש לומר נקיט 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים' ללמדנו שצריך לאומרם בקושי, דידוע דבור קשה, אמירה רכה, דבור בהכרזה, אמירה בלחישו, לכך אמר אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן וכו' דאיכא למידק לאומרם בקושי והכרזה, עם כל זה האמת הוא שצריך לאומרם בְּנִיחוּתָא כִּי הֵיכִי דְּלִיקַבְּלִינְהוּ מִינֵיהּ, ויתור לשון 'שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים' בא ללמדנו דבר אחר ולא למידק להא. או נראה לי בס"ד הכי קאמר אַף עַל גַּב דְּאָמוּר במשנה לשון 'צָרִיךְ' דמשמע דבר חובה, ובודאי כל דבר חובה צריך לאומרו בדברי קושי, על דרך שאמרו זרוק מרה בתלמידים (כתובות קג:), עם כל זה הכא יאמר בְּנִיחוּתָא.

אָמַר רַב אַשִׁי: אֲנָא, לָא שְׁמִיעַ לִי הָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, וְקִיַּמְתִּי מִסְּבָרָא. מקשים והלא גם רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אמרו מסברה? ונראה לי דרב אשי קיים דבר זה בצעמו מסברה ולא עלה בסברתו לעשות אותה בתורת חיוב, אך רבה בר רב הונא חידש מן הסברה להורות לאחרים דבר זה בתורת חיוב, דהא אמר לשון 'צָרִיךְ' וגם הוראה לאחרים. והנה בזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים (קהלת ט, יז), כלומר 'אִם יֹאמַר אוֹתָם בְּלַחַשׁ אָז הֵם נִשְׁמָעִים' ויש לרמוז גם כן בתיבת נַחַת ראשי תיבות נר חלה תחומין, כי עִשַֹּׂרְתֶּם הוא בכלל חלה, וְעֵרַבְתֶּם בכלל תחומין, ושלשה אלה הרמוזים 'בְּנַחַת' צָרִיךְ לְאוֹמְרָם בְּנַחַת. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן במסכת גיטין.

חַזְיֵיהּ לִיהוּדָה בֶּן גֵּרִים, אָמַר: עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם. נראה לי בס"ד, גוף האדם נקרא בשם עוֹלָם, כמו שאמרו חז"ל (תענית כה.) על מאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא. ולכן גופו של אדם יונק מן אותיות 'עוֹלָם' שהם צינורות החיות שלו. ובשעת מיתה כשרואה את מלאך המות מלא עינים, יסתלק ויפרד צינור של עין מן עולם, וישאר מול לשון כריתה, ואז נכרת ומת מעולם הזה.
וכאן רשב"י עליו השלום נָתַן עֵינָיו בּוֹ, פירוש באות ע' שבשם, רשב"י הקדוש משך את אות ע' של עולם שהיה יונק מהם יאודה בן גרים, ובזה עָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת, כיון דמשך ממנו אות ע' נשאר 'מול' שהוא לשון כריתה.
ולכן כשראהו עודנו חי אמר עֲדַיִן יֵשׁ לָזֶה בָּעוֹלָם פירוש, יש לו אחיזה ויניקה באותיות 'עוֹלָם' דלכך הוא חי, ואז תיכף נָתַן עֵינָיו בּוֹ, שמשך אות ע' של 'עוֹלָם' שלו, באות ע' הקדוש שיש בשמו הטוב שנקרא שִׁמְעוֹן.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיך אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וְכוּ' מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ, וּפָקַדְתָּ נָוְךְ, וְלֹא תֶחֱטָא. נראה לי בס"ד, מסתמות דברי המשנה נראה, אף על גב דאינו צריך לדברים אלו גם כן יאמר אותם, וכתבו המפרשים הטעם מפני שיש בדברים אלו מוסר נפשיי, כלומר כבר עִשַּׂרְתֶּם לשון עושר, שסגלתם עושר. עֵרַבְתֶּן לשון עריבות, רוצה לומר כבר התענגתם בעריבות עולם הזה, ועד מתי תשתקעו בתאוות אלו. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר זו הנשמה, 'נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ, כז) עד כאן דבריהם.
ולזה אומר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיך אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, כיון דאמר לשון צריך, משמע אף על פי שאין בדברים אלו צורך אליו, על כל פנים יאמר אותם. ושאל מְנָא הַנֵי מִילֵי שצריך לאומרם אף על פי שאינו צריך להם?
ותירץ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, קְרָא כְּתִיב אף על פי שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ ואינך צריך לומר עשרתם ערבתם הדליקו הנר, כי כבר ראית בעיניך הכל עשוי ומתוקן ומקובל, אפילו הכי 'וּפָקַדְתָּ נָוְךְ' אלו בני ביתך, ולא בשביל שבת כפשטן של דברים, אלא בשביל שֶׁלֹּא תֶחֱטָא, שבאלו הדברים יש תוכחת מוסר למנעך מן החטא ותתן לך לב מביט ומשכיל ומבין, על מה שראוי לך לעשות לצורך עולם הבא.

גמ' אמר ההוא סבא. עי' חולין דף ו ע"א תוס' ד"ה אשכחיה:

שם טיהר בן יוחי. עי' תוס' ישנים יומא דף עה ע"א:

מתני' ספק חשיכה. עי' ר"ה דף ט ע"א תוס' ד"ה ור"ע:

שם אבל מעשרין. עי' חולין דף ז ע"א תוס' ד"ה ודילמא וגיטין דף לא ע"א תוס' ד"ה במחשבה:

גמ' סימן בגופיא. מבואר במהרש"א. וה"מ למחשב עוד ההיא דלקמן דף נ ע"ב:

מתני' ספק חשיכה וכו' [אין מעשרין את הודאי] אבל מעשרין את הדמאי.
ומתני' דמשמע דדוקא בספק חשיכה מעשרין את הדמאי אבל משחשיכה לא דלא כר"י לקמן במתני' ריש פ' נוטל דאמר מעלין את המדומע דלא מקרי מתקן כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. אלא כרשב"א דאית ליה במדומע דנותן עיניו בצד זה אבל אין מעלין דמ"מ מקרי מתקן. אבל לר"י כיון דגם בדמאי נותן עיניו בצד זה כו' א"כ שרי גם לעשר משחשיכה ולא מקרי מתקן. ואף כרבנן אתיא דאפשר גם רבנן סוברים דבמדומע נותן עיניו כו' אלא דסברי דמ"מ הוי מתקן. וכ"כ הרמב"ן פ"ק דביצה וז"ל שר"י אומר מעלין את המדומע. וחביריו חולקין עליו שאעפ"כ אסור לקרוא שם עכ"ל.
ובתוס' פ"ק דחולין (דף ו' ע"ב) וכן בכורות (דף נט ע"א) הקשו ממתני' דהכא. ותירצו דשאני מדומע דכבר היה מתוקן אבל תחילת טבל לא שרי לתקן בשביל מה שיכול ליתן עיניו וכדבריהם כתב הרמב"ן פ"ק דביצה בסוגיא דגלגל עיסה. ואין קושיתם מכריע דבר זה. די"ל דאתיא כרבנן וכרשב"א:

גמרא. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י.
דהא אמרו כן דאסרו במעשה דאנשי טברי' וכדדייק מיני' כן ר"ח לקמן [דף לט ע"ב].
ורש"י פירש כדתנן אין טומנין בגפת. ואע"ג דסתם הטמנה מבע"י הוא אסרינן משחשיכה. ולכאורה תמוה דדלמא באמת משחשיכה אסור רק במוסיף הבל. ועי' במהר"מ לובלין ואינו מובן. דמה זה שכתב רש"י דהא אסרינן משחשכה. הא על זה גופא אנו דנין דדלמא מתני' דבמה טומנין במשחשכה. וטומנין במשחשכה במעמיד הבל.
ויראה דס"ל לרש"י דזהו ודאי ליכא למימר דמתני' דלקמן מיירי במשחשכה האיך קתני וטומנין בגיזי צמר והא הוא הוי מוקצה. אלא דהי' מקום לפרש דמיירי בבה"ש אבל מבע"י י"ל דשרי במוסיף הבל. לזה כתבו רש"י דודאי מיירי מבע"י ממש דהא כיון דעכ"פ מוכח ממתני' דלקמן דבה"ש אסור במוסיף הבל. א"כ הא דקתני במשנתינו ספק חשיכה וטומנין את החמין ע"כ במעמיד הבל. ומוכח דמשתחשך גם במעמיד הבל אסור. א"כ ממילא סתם הטמנות מבע"י דאין דרך להמתין עד בה"ש לצמצם הזמן דאי יעבור זמן מעט ויחשיך יהא אסור להטמין. וכיוך דסתם הטמנות מבע"י מתני' דבמה טומנין מיירי מבע"י דהוא זמן דסתם הטמנות כנלע"ד בכוונת רש"י.
אבל מ"מ זה קשה לי. דלמאי הוצרך רש"י לכל זה ולא בפשיטות וכדפרישנא דממעשה דאנשי טברי' נשמע כן. ואפשר כיון דהא דאר"ח ממעשה דטברי' בטלה הטמנה זהו רק לרבה דס"ל דלא יטמיננה בחול הוא מטעם שמא יטמין ברמץ ועלה קאי הראי' דמעשה דאנשי טברי' דהי' שם ענין הטמנה אבל לר"י דס"ל מפני שמזיז עפר. ואמרי' שם דמעשה דאנשי טברי' ארישא קאי. ולא מיירי בהטמנה אלא מדין בישול. ומ"ש המהר"מ לובלין לזה ניחא לרש"י לומר דמימרא דרבא מפני מה אין טומנין יהי' אליבא דכ"ע. ולר"י הא לא מוכח משם מידי:

גמרא סתם קדירות רותחות הן. יש לעיין לפי מה דצדד המג"א (רס"י שמ"ג) דגם בה"ש דמוצאי שבת לא גזרו שבותים. והנך דמתני' דספק חשכה אבל מעשרין את הדמאי מיירי גם בספק חשיכה דמ"ש. ודומי' דהכי קתני וטומנין את החמין ובפרט לפמ"ש במשניו' ד"א בגיליון ליישב כפל הלשון ס' חשיכה ס' אינה חשיכה. דהיינו ספק חשכה דהאיסור שמא חשיכה דזה בבה"ש דערב שבת. וספק אינה חשכה היינו דשמא עדיין לא חשכה וזהו בה"ש דמ"ש. וא"כ מה דקתני עלה וטומנין את החמין קאי גם על בה"ש דמ"ש. והא בזה ל"ש שינויי דהש"ס דסתם קדירות רותחות. וצ"ע. ואולי בבה"ש דמ"ש י"ל טעם אחר דאינו להוט כ"כ להרתיח. כיון דבמעט זמן שתחשך בידו לעשות כן. ודוחק:

אלמלא לא היית עמנו וכו'. יאמרו זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כ"ש. נ"ל פירושו זונות אע"ג דמתקנאות זו בזו מ"מ מפרכסות זא"ז אף על גב דלא ניחא לזו בפירכוסה של חבירתה מ"מ היא מפרכס אותה כדי שגם היא תפרכס אותה ושוב כשהן מקושטות הן שונאת זא"ז וכל אחת מקנאת בחברתה ע"כ יאמרו המושלים ההדיוטים על ת"ח כשתחלה נימנים זה עם זה ומסכימים ושוב חולקים זע"ז יאמרו בתחלה לא עשה אלא להחניף זה לזה כדי שגם הוא יכבדהו וינשאהו ושוב כשדבריו נשמעים ג"כ אזי בועט בחבירו וחולק עליו. ואומרים השתא זונות שאין להם דעת בערמומיות לרמאות מ"מ מפרכסות זו את זו. ת"ח שהם ערומים ברמי' יותר לא כ"ש ונמצא ש"ש מתחלל. ע"כ נתן עיניו בו ונח נפשי':

עשרתם ערבתם. פירש"י עירובי תחומין וחצירות ובגיטין פירש"י רק עירובי חצירות ובמסקנא דשמעתין מסקינן דרק משום עירובי תחומין צריך לומר ערבתם. והאמת יורה דרכו דמשום ערובי תחומין לחוד לא היה צריך לתקן שיאמר כל אדם כן. חדא דמידי דלא שכיחא שיניח עירובי תחומין. ותו אפי' שכח ולא הניח מה בכך לא ילך חוץ לתחום וישבות בעירו. אלא העיקר משום ערובי חצרות דצריך לכל הבתים בכל השבתות ואם ישכח ולא יניח ויהי' אסור לטלטל בחצר איכא קלקולא כמבואר בפ"ב דביצה ט"ז סוף ע"ב וברש"י ד"ה דמקלקלי בה רבים ע"ש. ואמנם משום ע"ח לבד היה סגי שיאמר בספק חשכה אך כיון דאיכא נמי ערובי תחומין דאסור ספק חשכה ע"כ תיקנו לומר ערבתם סמוך לחשיכה וקרוב לזה בט"ז סי' רס"א. ומבואר במג"א שם דעכ"פ צריכים לומר דעכ"פ איכא זהירות וזריזות לערב ע"ח קודם ביה"ש מש"ה מזהיר עליהם סמוך לחשיכה שלא יסמכו עצמם על בין השמשות. ומ"מ משום זו הזריזות לבד לא היו מתקנים שיאמר סמוך לחשיכה אי לאו דאיכא ע"ת דאסור בין השמשות:

ערבתם. בגליון משניות הקשה איך אפשר לערב ע"ת בין השמשות שזמנו אלף ת"ק אמות ומקום ע"ת הוא אלפיי' אמה. ואין זה קושי' כל כך דעל הרוב אינו מניח עירוב סוף אלפיי' לצאת חוץ לד' אלפיי' אלא סמוך לעיר שיש לו גינה או פרדס שרוצה לטייל בהן בשבת ומניח עירובו איזה אמות חוץ לעיר ומרויח אותן אמות חוץ לאלפיי' ועיין מס' עירובין ל"ז ע"ב רצה מבעוד יום עירובו עירוב א"כ משכחת לי' בעירוב על כל בני העיר על כל שבתות השנה ובכל ע"ש צריך לקבל עליו מבעוד יום. וא"כ איירי מתני' בכי האי גווני. אמנם להלכתא קיימא לן בדרבנן יש ברירה. ועיין בש"ע סי' תי"ג ובמג"א שם ואין להאריך:

ספק חשיכה ספק אינו חשיכה. עי' בהג"ה שבגליון משניות תוס' חדשים ונכונים דבריו:

אין מעשרין את הודאי. פירש"י כמ"ד גזרו על שבות ביה"ש אבל ערבתם אינו ענין להך פלוגתא דאפי' למ"ד לא גזרו מ"מ העירוב צריך שיקנה בכניסת היום או בסוף יום חול. ואי קמי' שמיא גלי' שכבר הי' לילה באותה שעה איך יקנה לי' עירובו. ומיהו עירובי חצירות דקיל הכי תיקנו לי' רבנן שיקנה ברגע שהוא בודאי לילה וכל זמן שהוא ספק עדיין ראוי להניחו. ואמנם ע"ת דחמיר תיקנו שיהיה קנוי' בשעה שהוא ודאי יום אבל בשעה שהוא ספק הרי הוא ספק עירוב ואין זה ענין לשבות בין השמשות ובחנם נתלבטו בזה עתי"ט:

אבל מעשרין את הדמאי. הוא נגד עשרתם ומערבין ע"ח הוא נגד ערבתם וטומנין את החמין הוא נגד הדליקו את הנר שהוא זהירות על הדלקה וכיבוי וה"נ הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל משום הטמנה ברמץ וחיתוי בגחלים שהוא מכבה ומבעיר והיינו כגי' הרי"ף ולא כגיר' שלפנינו דדבר שאינו מוסיף הבל משום שמא ירתיח:

שניהם קנו עירוב. עיין תוס' דשמעתין ומ"ש בעירובין ע"ו ע"א. ונראה דשני הדבורים שייכים אהדדי. דאי מפרשינן בשינוי דלעיל כאן בע"ת כאן בע"ח דע"ת חמיר. וא"כ א"ש ש"ס דעירובין דמייתי מע"ת לע"ח מכח כ"ש השתא ע"ת דחמיר סמכינן אתרתי דסתרו אהדדי כ"ש ע"ח. אלא לפ"ז קשה אמאי ניקל בספק עירוב הא לא שמעינן דר' יוסי מיקל אלא היכא דאיכא חזקה המסייעתו כקו' תוס' דשמעתין. ואי מפרשי' לעיל כאן בע"ת כאן בע"ח דע"ח חמיר. וא"כ ס"ל לתנא דמתני' דספק ע"ת כשר אפי' בלי חזקה ודלא כר' יוסי. ולק"מ קו' תוס' דשמעתין אך לעומת זה קשי' קושי' תוס' דעירובין איך מייתי התם מע"ת הקל לע"ח דחמיר וק' ממ"נ:

במשנה ג' דברים צריך אדם לומר כו' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה ופירש"י ספק חשיכה כגון בין השמשות ובד"ה ואין מדליקין הנרות כתב כ"ש דספיקא דאורייתא וזו ואצ"ל זו קתני. ויש לדקדק דלכאורה לא שייך הך מלתא דזו ואצ"ל זו אלא כשיש מיהא באותה בבא אחרונה שום רבותא או חידוש הדין ומש"ה אע"ג דבלא"ה שמעינן הך מילתא מבבי קמאי אפ"ה קתני בדרך זו ואצ"ל זו משא"כ הכא הך בבא דהדליקו את הנרות אפילו אי הוי נקיט לה באפי נפשה הוי כמשנה שאינה צריכה דפשיטא ופשיטא דאין לעשות מלאכה דאורייתא בבין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה שהרי אפילו חיוב אשם תלוי איכא ולכאורה היה נראה לי דהא דתנינן הכא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה לאו בודאי בין השמשות איירי אלא בספק דמ"ש רש"י ספק חשיכה כגון בין השמשות היינו שזה עצמו הוא מן הספק שבכל ענין שנסתפק לו אם כבר הגיע זמן בין השמשות או לא צריך לפרוש ממלאכה אפי' ממה שהוא משום שבות וכ"ש מהדלקת הנר שהוא מדאורייתא ולפ"ז היינו לגמרי כדאשכחן לקמן דף ל"ה ע"ב דאמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעור' דרבנן אדשימש' אריש דיקלא אתלו שרגא וביום המעונן כו' ובזה היה נראה לי ליישב מה שהקשו התוספות בפ"ק דר"ה דף ט' אמתני' דהכא מאי איריא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה ותיפוק ליה דבלא"ה חייב להוסיף מחול על הקדש ולמאי דפרישית א"ש דלקושטא דמילתא האי ספק חשיכה דהכא לאו ספק לילה הוא אלא ספק חשיכה כמשמעו שגם זה בכלל הספק אם כבר הגיע השעה שחייב להוסיף מחול על הקדש או לא:

בגמרא הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר כו' עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והדר קתני ספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערב. מכאן נ"ל גם כן ראיה למאי דפרישית בסמוך דאל"כ מאי דיוקא שייך הכא דנהי דספק חשיכה ספק אינו חשיכה מערב היינו בדיעבד אבל לכתחילה ודאי שצריך לומר עם חשיכה שלא יכניסו עצמן לכתחילה בספק בין השמשות אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דהאי שיעורא ספק חשיכה לאו מספק לילה איירי אלא דלאותה שעה ששייך בה לשון חשיכה איירי שהוא שיעור מוקדם הרבה קודם בין השמשות וא"כ מקשה שפיר אהא דקתני עם חשיכה דהיינו ע"כ בעוד השמש זורחת על הארץ ממש אם כן אפילו לענין שאלה בתוך ביתו משמע ליה דאין צריך לישאול בהנך מילי שאין בהם אלא משום שבות כנ"ל ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי גיטין דף ח' דהתם מפרש רש"י בערבתם דמתני' היינו עירובי חצירות והכא בשמעתין מפרש לה לענין עירובי תחומין וכתבתי שם ליישב ע"ש:

שם ואמר רבה אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב. ולכאו' נראה דהא דנקיט לה בהאי לישנא דאמרו לו שנים דמשמע דאיירי דאותן שנים מסרו לשליח אחד אע"ג דהך מלתא גופא הוי מצי לאשמעינן בשנים שעירבו ע"י עצמן ואחד מהן נאכל עירובו בין השמשות והשני הניחו בין השמשות דשניהם קונין עירוב אלא דאגב אורחא אתי לאשמעי' רבותא טפי דאע"ג דאותו שליח מסתמא בא לישאל על שני העירובין כא' ובכה"ג אשכחן בשני שבילין פלוגתא דר"י ור' יוסי אפ"ה הכא לענין עירוב דרבנן כ"ע מודו דשניהם קנו עירוב ועמ"ש בזה בפ"ק דפסחים:

ומזה נראה סיוע קצת לשיטת רש"י דבעירובי תחומין איירי הכא דאי בעירובי חצירות הא זימנין דמשכחת לה דממ"נ ודאי אין כאן עירוב כלל שהרי אם גבה השליח העירוב משני ב"ב הדרים בחצר א' כדי שיהו מותרים זה עם זה ונאכל אחד מהם בין השמשות והשני לא הונח עד בין השמשות א"כ אין כאן עירוב כלל שהרי זה שלא עירב הותיר על חבירו כנ"ל ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה שניהם קנו עירוב פי' בקונטרס כו' וקשה לרשב"א דר"י לית ליה התם כו' ספק עירוב כשר אלא משום חזקה כו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בספר מגיני שלמה דהא דמצריך ר"י התם חזקה היינו משום דאיירי נמי בשני כתי עדים כדאיתא התם ועיין בדבריו באריכות:

אמנם לע"ד יש ליישב בשיטת רש"י בדרך אחר דוקא התם הוצרך ר"י לטעמי' דהעמד תרומה על חזקתו משום דאל"כ הוי אמרינן דאיכא חזקה להיפך לבטל העירוב וכיון דחזינן שהתרומה נטמאת יש לנו לומר כך נמצא כך היה כדמשמע התם להדיא דאהא דמקשה התם גבי מקוה נמי נימא העמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר ומוקי לה במקוה שלא נמדד א"כ משמע דמה"ט גופא הוצרך לאוקמי בהכי דאי במקוה שנמדד והיתה שלימה ואח"כ היתה חסרה לא הוי מהני לה הך חזקה. ובזה היה נראה לי ליישב כל הקושיות שהקשו התוספת שם בענין זה וכבר הארכתי בזה באריכות בס"פ המדיר גבי מומין ובפרק עשרה יוחסין (דף ע"ט ע"א) בפלוגתא דרב ושמואל גבי קידושי בוגרת וקצרו של דבר דלעולם כל חזקה דלא איתרע מגופה עדיפא טובא מחזקה דאיתרע. ולפ"ז א"ש דהתם בפרק בכל מערבין דהוצרך ר"י לטעמיה דחזקה היינו משום דאל"כ הוי לן לאוקמי גברא בחזקת שלא עירב שהרי העירוב איתרע מגופו משא"כ הכא בשמעתין שלא נעשה הריעותא בגוף העירוב אלא שאנו מסופקים בזמן בין השמשות אם הוא יום או לילה ומכיון דכל ענין בין השמשות דנינן לה לקולא במילי דרבנן מש"ה א"ש דשניהם קנו עירוב שהרי אין כאן ריעותא כלל בגוף העירוב כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין כו' בכל זה יש להרי"ף והרמב"ם ז"ל גרסא אחרת ושיטה אחרת ממש להיפך מסוגיא שלנו ע"ש ובחידושי הרשב"א ז"ל גם כן האריך בזה ואין להאריך כאן במה שהאריכו הקדמונים. אמנם מה שיש לדקדק בזה יבואר לאחדים בפרק כירה אי"ה:

גמ' הא גופה קשיא. הא דלא ניחא ליה לחלק בין תחילה לדיעבד היינו משום דרישא קתני עשרתם ערבתם הדליקו וכו' ועשרתם היינו אפי' דיעבד ספק חשיכה לא כמו ששנינו בסיפא אין מעשרין את הודאי וכמו כן הדלקת נרות. ומדחק עידבתם באמצע ש"מ דומיא דהני שאם לא עירב עם חשיכה וכבר הגיע ספק חשיכה שוב אינו מערב ושפיר הקשה מסיפא מדתנן ומערבין:

ואף שבאמת לרש"י יש חילוק בין תחילה לדיעבד כדרבה דבאמר שניהן קנו עירוב ולרש"י קאי על ע"ת וע' בתוס' בד"ה שניהן נלע"ד דשני מיני דיעבד נינהו חדא שכבר עבר עם חשיכה ועדיין לא עירב והגיע ספק חשיכה דיעבד כזה אסור לערב כמו שאין מעשרין. אבל אם עבר ועירב בספק חשיכה מהני ובזה לא שייך דומיא דאין מעשרין דהרי אפי' בשב' גופי' אם תיקנו מתוקן:

ולכתחלה ממש אפי' עירובי חצירות אסור להמתין עד ספק חשיכה וצריך עכ"פ לערב לכתחילה עם חשיכה ובזה ניחא מה דפי' רש"י במשנה עירבתם עירובי חצירות:

ואמנם הא גופה קשיא כיון שלכתחלה אסור לערב בספק חשיכה ומהני רק דיעבד. תינח בעירב הוא בעצמו אבל באמר לשלוחו כיון שעכ"פ איסורא איכא נימא אין שליח לדבר עבירה ואמנם כבר ביארתי בנו"י ח"ב סי' פ' אות כ"ב דעבירה זו אין לה שייכות לשליחות כיון שלא שלח לערב בה"ש דוקא. והבאתי ראי' מטובח בשבת על ידי אחר:

ואולי דלכך נקט רבה דינו בשליחות ולא נקט סתם שנים שעירבו זה עירב מבעו"י וכו' ושייך ואמר רבה קשור לדלעיל אף שמוכח דאפי' כבר הגיע בה"ש ועדיין לא עירב אפ"ה אסור לערב ואפ"ה אמרו לו שנים וכו':

תוס' ד"ה נאכל כו' לאו דוקא וה"ה לא נאכל. ונלע"ד קמ"ל בזה דוקא נאכל משתחשך לאפוקי נאכל בה"ש לא עירוב וכמו שכתב הרא"ש בשם הר' יונה דכולי האי לא מקלינן לגבי בה"ש לארויי לגבי האי עירוב עצמו מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה דדוקא לחומרא אמרינן בבה"ש דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה ולא לקולא:

והנה אכתי מה דאמר נאכל משחשיכה מיותר דבלא זה ידעינן דינו של רבינו יונה דאי ס"ד דגם לגבי חד עירוב נמי מקלינן למשוי' לבה"ש מקצתו יום ומקצתו לילה א"כ לימא רבה דין שלו בחד גברא וק"ו בתרי גברי. אמנם נוכל לומר דקמ"ל רבותא בתרי גברי אפילו סתרי אהדדי שזה שהניח מבעו"י נאכל בה"ש קודם שהניח בשביל השני ואחר שנאכל הניח בשביל השני ועדיין היה בה"ש ואפ"ה כל א' קנה עירוב ואפי' באו לשאול בבת אחת. דמסתמא רבה מיירי בבא לשאול על שניהן כיון דנקט למילתי' בעירבו ע"י שליח וסתמא דמלתא השליח שואל על שתיהם כא' ועיין פ"י. [ע' נו"ב קמא חי"ד סי' ס"ה] ולפ"ז יש רבותא יותר בתרי גברי מבחד גברא שהניח בה"ש ונאכל בה"ש. אלא דבאמת הא ליתא דאם סתרי אהדדי אפילו בדרבנן אם באו שניהם כאחת מורינן להו לחומרא וכן פירש"י בפסחים דף יו"ד ע"א בד"ה ר"י מדמי להו וכו' אם לא נימא דבדיקת חמץ אף שעכשיו שביטל הוא מדרבנן מ"מ יש לו עיקר מן התורה אם לא ביטל. משא"כ עירוב לא משכחת להו איסור תורה כלל מקלינן אפי' באו בבת אחת. והדבר צריך תלמוד דאיכא למימר דמיירי שזה שהניח עליו בה"ש היה קודם שנאכל עירוב של זה שהניח מבעו"י וא"כ לא סתרי אהדדי. דאנו אומרים בעוד שהניח זה השני אכתי היה יום ובשעה שנאכל עירובו של הראשון כבר היה לילה ואמרינן מקצתו היום ומקצתו מן הלילה ואפ"ה דינו של רבינו יונה אמת דלגבי חד גברא לא מקלינן לומר דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. והטעם נלע"ד משום דאיכא ס"ס לחומרא וס"ס כודאי הוא. שהרי אפילו באיסור דאורייתא מקלינן בס"ס אף שספק תורה לחומרא מכלל דס"ס לא מיחשב ספק רק כודאי והנה דה"ה בדרבנן בס"ס שהוא לחומרא אף בדרבנן הוא אסור דלא מיחשב ספק רק כודאי איסור. והס"ס בנידן דידן בחד גברא הוא. שמא בשעה שהניח כבר היה לילה ואת"ל שהיה יו"ט שמא בשעה שנאכל ג"כ עדיין היה יום וס"ס זה מתהפך להחמיר שמא בשעה שנאכל עדיין היה יום ואת"ל שכבר היה לילה שמא גם בשעה שהניח כבר היה לילה משא"כ בתרי גברי ליכא ס"ס להחמיר באופן שהדבר אינו ברור אם בתרי גברי וזה שנאכל בה"ש היה קודם שהניח עירוב של השני אם באו לשאול בב"א אם יש להקל או להחמיר:

ונראה דאפילו בכה"ג מיקל רבה דאי ס"ד דלא מיקל אלא בנאכל עירובו של הראשון אחר שהניח כבר עירובו של השני א"כ אין כאן תרתי דסתרי אהדדי. שהרי יש לומר רגע זו יום ואת שלאחריו לילה ואף דלקולא לא אמרינן מקצתו מן היום וכו' וכמו"ש רבינו יונה היינו בחד גברא וכנ"ל אבל בפני גברי אמרינן וא"כ מאי מקשה בעירובין (דף ע"ו ע"א) גבי ב' חצירות וב' בתים ביניהן וכו' ומ"ש מדרבה וכו' ומאי קושיא והרי שנא ושנא דשם בודאי סתרי אהדדי. אלא ודאי דגם כאן אפי' היכא דודאי סתרי אהדדי שניהם קנו עירוב אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל להמקשן להקשות] ודלמא רבה מיירי בנאכל עירוב הראשון אחר שהניח עירוב השני ולא סתרי ודאי אהדדי [ואפשר לומר] דבאמת תירץ הגמ' שם הכי השתא התם ספק יממא ספק לילה לא מנכרא מילתא הכוונה דלא מינכרא אימתי מסיים היום ואימתי מתחיל הלילה. ואיכא למימר בשעה שהניח השני עדיין היה יום ובשעה שנאכל הראשון כבר היה לילה ולא סתרי אהדדי אבל בבית שער סתרי אהדדי:

ואמנם גם בשמעתין קשה איך הקשה המקשה בפה מלא ממ"נ וכו' ודלמא וכו' ומנ"ל להמקשה דרבה מיירי שהניח השני אחר שנאכל הראשון. אלא ודאי דלא כרבינו יונה וממילא הוכיח המקשה דאיירי בסתרי דאל"כ אלא בלא סתרי נימא רבותא אפי' בחד גברא שהניח בה"ש ונאכל בה"ש:

ויש לדחות ולקיים דברי רבינו יונה והמקשה הוכיח מדנקט ע"י שליח הוא משום דאל"כ אין זה יודע בעירובו של חבירו הלוה אימתי הונח ואימתי נאכל וא"כ לא סתרי אהדדי שאולי הניח השני קודם שנאכל הראשון. אבל השליח שעליו מוטל לפקח על שניהם ויודע שנאכל הראשון קודם שהונח השני ואפ"ה שניהם קנו ואף אם נימא דנקט שליח לרבותא ששואל על שניהם כא' ממילא מיירי בסתרי אהדדי דאל"כ אין זה רבותא:

תוס' ד"ה שניהם קנו עירוב וכו' וקשה לרשב"א דר' יוסי לית ליה התם גבי נפל עליו גל וכו' אלא משם חזקה כדתניא התם וכו' אבל בספק כי הכא כו' ע' נו"ב קמא חיו"ד סי' ס"ה תי' על קושית הרשב"א ע"ש:

סליק פרק שני

אמר ההוא סבא טיהר וכו'. כתבו התוס' בחולין דף ו' יש מפרשים דכל מקום שהוא מזכיר ההוא סבא הוא אליהו ואי אפשר לומר כן פ' במה מדליקין בעובדא דרשב"י עכ"ל והנה על הי"מ ל"ק משמעתין דלעולם כי קאמר ההוא סבא הוי אליהו זכור לטוב אמנם היכא דבההוא ענינא אדכר אליהו בהדיא ושוב קאמר ההוא סבא לאו היינו אליהו הנביא על דרך שכתבו התוס' ברכות דף ט' דבריתא דקתני סברת אחרים ור"מ הנהו אחרים לאו ר"מ וכיוצא בזה כתב הרב מגלת ספר לאוין דף צ"ג גבי רב נחמן סתם. וא"כ הכא בשמעתין כיון דבהך עובדא קאמר הש"ס אתא אליהו וקם אפתחא וכו' כי הדר קאמר ההוא סבא לא הוי אליהו. ויתכן דגם התוס' אין כונתם להקשות על הי"מ דאין קושיא משמעתין כדאמרן. אך כתבו דלאו דוקא בכל מקום אליהו דבשמעתין ליכא לפרושי הכי ולא דברו להקשות או לדחות פי' י"מ כאשר יראה המדקדק בלשון התו' הנז' רק גלוי מלתא דזה הפירוש לא יתכן בשמעתין. ועמ"ש הרב גופי הלכות דף ל"ב ודוק בדבריו:

משנה. ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו וכו' עמ"ש הרב גופי הלכות דף ק"ז ע"ב רמז במשנתנו ששמע הרב זקנו ז"ל מרבינו האר"י זצ"ל רבו. ועמ"ש בעניותי רמז בס' הקטן כסא דוד דרוש ה' בס"ד:

צריך לממרינהו בניחותא עמ"ש בעניותי בזה ובמ"ש בש"ס לקמן בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' ר"ס בס"ד: