מציאתה, משום איבה. כלומר, משום דמתזנא מיניה, ושלא תהא לה איבה ולא יהיב לה מזוני, אבל מדינא לית ליה, דלא דמי למעשה ידיה שכן באין מחמת גופה ושבחא דגופא זכי ליה רחמנא, ולקידושין נמי לא דמי דאינהו נמי מחמת גופה שבח הן, אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הן, דידה הוו, אלא דרבנן תקון ליה משום איבה.

אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה. פירש רש"י ז"ל: דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה כל נתינות במשמע, ויש מפרשים משום דכסף קידושיה דאב, ואי סלקא דעתך לא מצי מסר לה לחופה, כסף קדושיה היכי זכי בהו, הרי על מנת לכנסה נתן לו.

ומקבל את גיטה. פירוש: בנתגרשה מן האירוסין, אבל מן הנישואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה.

כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו. פירש רש"י ז"ל: בארוסה, ומשום הכי לא זכה בהן הבעל בדברים שלא כתב לה האב אלא על מנת לכונסה. משום רבי נתן אמרו: זכה הבעל בדברים הללו. דמשום איחתוני היא והא איחתני להו, פירוש: שכבר נקרא חתנו ורוצה הוא ליתן במה שיקרא חתנו והרי נקרא. ואם תאמר, והא קיימא לן (לקמן כתובות נג, א) דאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה, אם כן קשיא אפילו לתנא קמא דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא על מנת לכונסה, והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושתה, וכל שכן דקשיא לרב נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו.
ויש לומר, דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו, אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתובתה ושמאן וקבלן על עצמו, הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה, ואם מתה יורשה לדעת רבי נתן ורבנן לא משום אומדן הדעת, וקיימא לן כתנא קמא דאמר לא זכה הבעל בדברים הללו, דפשטיה קאי כרבי אליעזר בן עזריה דאיפסיקא הילכתא כותיה לקמן בדוכתא (כתובות מח, ב), ואפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה, והיינו ברייתא דקתני לקמן (כתובות מח, ב) הלך האב עם שלוחי הבעל, אף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה. ואתיא כתנא קמא ודלא כרבי נתן, והיינו דלא חש הרי"ף ז"ל להביא פלוגתא דתנא קמא ורבי נתן בהלכות כלל, לפי שסמך על אותה ברייתא שכתב. ולתנא קמא נמי אתיא שפיר הא דתנן בפרק מציאות האשה (לקמן כתובות סו, א) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת אך אי אפשי לתת. ומקשי בירושלמי (פ"ו ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן, ומשני, פוסק על מנת לכנוס, ומיהו לרבי נתן לא מצו לאקשויי מינה, דאפשר לומר דההיא בשלא כתבן לה הבעל עדיין בכתובתה, אבל משעה שכתב גמר האב והקנן לו. ורבנו תם ז"ל פירשה: בנשואה אלא שכתובתה עדיין בבית אביה, ומשום הכי אמר רבי נתן דזכה בהן הבעל משעת כניסה לחופה, ותנא קמא סבר שלא כתב לה אב אלא על מנת שתתקיים עד שיבואו נכסים הללו לידו. והביא ראיה משום דמייתינן לה בפסקא דנשאת יתר עליו הבעל.
ועוד, מדאמרינן משום איחתוני הוא והא איחתני ליה, ואי בארוסה לא מיקרי חיתון אלא קירובי דעתא. ועוד, דאפילו תימצי לומר דלקרובי דעתא קרי הכא חיתון היכי אמרינן אפילו לרבי אליעזר בן עזריה, מודה רבי אלעזר דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו, דהא אמרינן לקמן בריש אף על פי (כתובות נו, א), דרבי אלעזר בן עזריה לית ליה כי האי סברא אלא עד דאוחתני לגמרי. ולפי פירושו, הא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה העמידוה בתוספות כשגבאן הבעל ואחר כך הפקידן בבית אביה, וזה אינו מחוור, דמאי אפילו כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן. ואפשר, דלפי דבריו אתיא כרבי נתן. ומיהו עיקר פירושו אינו מחוור, דאי אמרת אומדן הדעת הוא שלא כתב לו אלא על מנת שתתקיים עמו עד שעה שיגבה אותן נכסים בחייה, הגע עצמך, זו שנכנסה אמש והביאה עמה נכסיה ומתה היום הבעל יורשה, וזו שהזקינה עם בעלה אין הבעל יורשה, אומדן הדעת כזה לא שמענו.
ועוד דאם כן מאי קאמר מאן דאמר לא זכה הבעל כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה הבעל דלא כרבי אלעזר בן עזריה, אדרבה, מאן דאמר זכה הבעל כרבי אליעזר בן עזריה, דהא לרבי אלעזר הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה כבר זכה בהן הבעל. ועוד, למאי איצטריך ליה לפלוגי בין מדידיה לדידה ובין מדידה לדידיה, לימא ולמאן דאמר דזכה, אמר לך, הכל הולך אחר כניסה לחופה, וכיון שנכנסה לחופה זכה הוא בדידה וזכתה איהו בדידיה, ובהכי ניחא טפי. ותו, דאיכא לאקשויי עליה מדתנן בפרק מציאת האשה (לקמן כתובות סו, א), הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת ולך אי אפשי לתת, ומקשי בירושלמי(פ"ו, ה"ב), ולאו דברים הנקנין באמירה הן, ומשני פוסק על מנת לכנוס דמשמע דהיכא דכנס מיהא זכה ונותן הוא לאחיו, ואמאי, והא לתנא קמא דרבי נתן לא זכה בהן הבעל עד שעת גוביינא וזה לא הספיק לגבות עד שמת, ואנן קיימא לן כתנא קמא דרבי נתן וקשיא הילכתא אהילכתא. ובזה יש לומר, דהכא שאני שהבת קיימת ואומדן דעתא הוא שכל שנכנסה לחופה והיא יכולה ליהנות מכתובתה בשעת גוביינא שיהא הוא חייב לתת מה שפסק בין לבעל בין ליבם.
ומה שאמר הרב ז"ל, אם בארוסה למה הביאוה בפסקת נשאת יתר עליו הבעל, יש לומר, שטעמו של דבר, משום דהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל, משמע שאין הבעל זוכה בכתובתה כלל ואפילו במה שכתב לה מן האירוסין וקבל על עצמו, ואינו אוכל פירות עד שעת כניסה לחופה, קא משמע לן הכא דפלוגתא דתנאי היא, ומתניתין כתנא קמא דרבי נתן. ומיהו לא נתחוור לי, דאם כן הוה ליה למימר מתניתין דלא כרבי נתן. אלא איכא למימר דפירושא דמתניתין אתא לאשמעינן, ולומר, דמתניתין בפירות ואליבא דכולי עלמא, אבל נכסי צאן ברזל פלוגתא דתנאי היא, והא דקאמר משום איחתוני ולא קאמר משום איקרובי דעתא לא קשיא, דמדידיה לדידה שייך למימר איקרובי ואיחתוני, אבל במה שפסק האב להכניס לו, איקרובי דעתא היינו איחתוני דידהו, לומר, שיקרא הוא חתנו והרי נקרא חתנו משעת אירוסין. ורבי אלעזר בן עזריה נמי כי לית ליה איקרובי דעתא היינו מדידיה לדידה, דעל מנת לכנסה ושתהא לו אשה לשמשו כתב לה ולא משום קרוב הדעת לבד, אבל מדידה לדידיה משום איקרובי דעתא ואיחתוני שיקרא חתנו הוא כותב לה, כמו שאמרנו, ולקמן נמי בפרק הנושא (כתובות קב, ב), גבי עמדו וקדשו אמרינן בההיא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרו ומקנו אהדדי, הרי שקראו חיתון משעת האירוסין.

תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיצאה עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו. רש"י ז"ל פי' בארוסה שפסק לה אביה כלים אלו בנדוניית' שתכניס לבעלה וכתב לה מן הארוסין ומתה מן הארוסין דרבנן סברי לא זכה הבעל בדברים הללו ורבי נתן סבר זכה ואע"ג דארוסה בעלמ' אמרינן לה מן הארוסין אע"פ שכתובתה בית בעלה אם מתה אביה יורשה התם הוא לפי שעדיין לא כתבו הבעל אבל מודה שכתב הארוס עליו מן הארוסין בתוך הכתובה שכתב לה והא דקתני שיביאו מבית אביה לבית בעלה לא שהתנה כן דא"כ מ"ט דר"נ אלא לישנא דתלמוד' הוא והכי קאמר כתב לה פירות כסות וכלים שהיו לה בנדוניית' שתנשא בהם ואשמעינן תנא אגב אורחא בא עמה שעדיין לא כנסה ואמרינן לי' בפלוגתא דרבנן ור"א קמפלגי דתנן אע"פ שאמרו וכו' עד דלא כר"ש בן אלעזר שכשם שהיא אינ' זוכה מן הארוסין בתו' אע"פ שכתבו בשטר הכתובה דמסתמא לא כתב אלא ע"מ לכונסה כך אינה זוכה מן הארוסין בכל נדונייתא אע"פ שכתבו בשטר הכתובה סתם ומ"ד זכה לרבנן שכשם שתוספת הכתובה הארוסה קיים לן מן הארוסין לפי שכתוב בשטר הכתובה ואם מת הוא זכתה מן הארוסין כך זכה הוא בנדוניית' אם מתה מן הארוסין כיון שכבר כתבו בכתובה ומהדרינן כר"א בן עזרי' שהלכה כמותו ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א ב"ע אלא מדידי' לדידה דאנן סהדי דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת חופה אבל מדידה לדידי' אפי' ר"א מודה דמשום אחתוני והא אחתוני להו ומעתה גמר האב וגמר והקנה כלים אלו לארוס ושיזכה בהם משום אע"ג דאין ארוס יורש ארוסתו והכא לא מכח ירושתו הוא זוכה אלא מכח האב שהקנה לו מעכשיו בהנאת חיתון דאתחתנו זו שיטת רש"י וז"ל ר"ת הקשה לפירושו חד' דאם כן דבארוס' מיירי היכא מייתי לה הכא מפיסקא דנישואין ועוד דלישנא דאתחתנו לא שייך אלא בנשואין וה"ל אקרובי דעתי' דההיא לישנא אמרי' לקמן עלה בפירקא אע"פ דרבנן סברי משום אקרובי דעתא הוא והא אקרוב' דעתא ועוד נהי דגמר האב והקנה כלים אלו משום דאתחתנו להו מ"מ כשמתה יורשה אביה כי אין הבעל יורש את אשתו אלא מן הנשואין כדאיתא במתני' ולקמן בכל דוכתא:

לכך פירש ר"ת ז"ל דמתני' בנשואה אפ"ה אומרים שלא זכה הבעל בהם אע"פ שנמסרה לחופה וכתבה כתוב' דאומדן דעתי' הוא שלא הקנה האב אלא על מנת שיבואו לבית בעלה ותהנה בתו בהם והא דאמרינן לקמן נכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובה עמה בבי' אביה מתה בעלה יורשה ההיא רב נתן הוא אי נמי אפילו לרבנן דהכ' ודהתם שפסק האב כלים מסוימים שאינם מחוסרים שומא ולא שום גוביינ' דכיון שפסק קנינא באמירה בכל מקום אבל הכא מיירי שלא קיים לה עדיין כלים ידועים אלא שפסק סך ידוע של כלים שעדיין הם מחוסרים גוביינ' ושומא ולפיכך לא זכה בהם הבעל והא דמדמינן לה האי פליגת' לפלוגתא דרבנן ור"א דאיירי כשמת הוא מן הארוסין הא ל"ק דאנן הכי קאמרי דמ"ד לא זכה כר"א בן עזרי' דכי היכי כי התם דאזיל ר"א בתר אומדנא ולא בתר כתובה הכא נמי לרבנן דהכא אזלי' בתר אומדן דעתא דאב שלא עלה על דעתו ליתן אלא כדי שתהנה בתו מהם וע"י כן נתנם אע"פ שלא פירש דהא אומדנא דמוכח הוא ולא דברים שבלב ורבי נתן דאמר כרבנן דאזלי בתר כתובה כתב סתם ולא התנה דאמרי' מהשתא גמר ומקנה ואמרי דכ"ע כר"א ב"ע והלכתא כוותיה ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"א בן עזרי' אלא מדידי' וכו' וכ"ת ול"ל כולי האי לימא מ"ד זכה כראב"ע דאיהו קאמר שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והרי כנסה וי"ל דאין הכי נמי דתלמודא מפרש לה ואמר לה כטעמא דלית לה למעבד הכא אומדנא לאחריני לגבי אב אלא דנימא דע"מ לכונסה והרי כונסה דכל מדידה לדידי' משום אחתוני הוא ושוב אין דעתו להקפיד עד שתהנה בתו זו שיטת ר"ת ז"ל ופסק הלכתא כרבנן דהא לדידה אוקמו מ"ד לא זכה כר"א בן עזריה דאפקא הלכתא כוותי' בפרק אע"פ דדחינן דלכ"ע כר"א ב"ע ההיא דחי אבל פשיטא דרבנן כר"א ב"ע ומיהו ע"כ לא קאמרי רבנן אלא לפי שעדיין לא באו לבית בעלי' אבל אם באו לבית הבעלי' אע"פ שמתה לאלתר שנכנסה לחופה אפילו רבנן מודו שהבעל יורשה ומיהו אמרינן בתוספת שהחרים ר"ת ועשה תקנה דכל שתמות תוך שנתה שתחזיר פורנה לבית אביה אבל אין דנין כתקנתו לדורות אלה לדורו ויש מקשה להם פי' ר"ת ז"ל הא דאמרינן לקמן בפ"ק האשה הפוסק מעות לחתנו ומת יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך לא אתן ואמרי' בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה היא ומשני פוסק הוא ע"מ לכנוס דאלמא כל שכנוס נותן הוא לאחיו שכבר זכה בהן הבעל זו אינה קושיא דשאני התם שעדיין בתו קיימת וראוי ליהנות מהם לפיכך אפילו נותן מודה שנתן לאחיו כיון שכבר כנסה אבל אם כל מה רבינו חננאל ז"ל ושאר הגאונים ז"ל פירשו כפשוטו דשמעינן אבל בנשואין דכ"ע זכה הבעל לאלתר משכנסה לחופה ואע"ג שכתובה בבית אביה וכמתני' דלקמן ומה שהקשה ר"ת ז"ל היכי מייתי בתלמודא על פיסקא דנשאת יתר עליו וכו' וי"ל דע"כ איצטריך תלמודא למעביד הכי משום דבמשנתינו לא אמרינן כלל לענין זכות הארוס אלא גבי אביה בלחוד קתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' משמע דסבירא ליה לתנא דמתני' שאין הבעל זוכה בשו' דבר מכל הדברי' ההם אלא לאח' נשואי' לכך הוצרכנו להביא בתלמודא מחלוקת דרבנן ורבי נתן לאשמעי' דמתני' כרבנן ומסתמא לי' סתמא דלא אמרינן דמתני' דלא כרבי נתן משום דאיכ' למדחי' דמתני' כשלא כתב לה בכתוב' זמן אירוסין וזה דעתו של הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו ולא הביא מזה המחלוקת של חכמי' ורבי נתן כלום ס"ל דמתני' כרבנן היא והלכתא כוותייהו דק"ל כר"א ב"א והא דנקט לישנא דאחתוני ה"נ אשכחן לישנא דחיתון בארוסין לחוד כדאמרי' התם גבי כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו דבההיא הנאה דאתחתנו הדדי גמרו ומקנו אהדדי וזה כללו של דבר דכל היכא דאיירי באבי החתן ואבי הכלה או אחד מהם נקט לישנא דאתחתנו וכי מיירי במידי דבין ארוס וארוסה כההיא דר"א בן עזריא ורבנן נקט לישנא דאקרובי דעתה וכיון דאפריקו להו קושיא כר"ת ז"ל נקטי' כדפירש"י ז"ל ובלא רבוותא דשמעתין הכי ריהטא דמדמה לה לפלוגתא דרבנן ור"ע ב"ע:

כבר ביארנו במסכת מועד קטן ח' ב' שאין נושאין נשים במועד מפני שאין מערבין שמחה בשמחה וכל שכן ביום טוב עצמו ומה שאמרו כאן דמסר לה בשבתות וימים טובים פירשוה בתוספות בשעה הסמוכה להם שלענין מלאכה אין כאן ביטול מלאכה שהרי תוספת חול על הקדש הוא שאסור במלאכה וגדולי הרבנים פירשוה שנמנע מסעודתו עד למחר ואין הדברים נראין שאף הנשואין ר"ל כניסה לחפה בלא סעודה שמחה יש בה ואין מערבין שמחה בשמחה:

יתבאר למטה שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לרשות הבעל אפילו לא נכנסה לחפה אע"פ שכתבתה בבית אביה יורשה ומעתה שמועה זו האמורה כאן בכתב לה האב פירות כסות וכלים שיבאו עמה לבית בעלה שלדעת ר' נתן שהלכה כמותו זכה הבעל בירושתה פירושה בשנכנסה לרשות בעלה וכמו שאמר משום איחתני הוא והא איחתוני להו שכל שנכנסה לרשותו איחתוני קרי ליה וכל שכיוצא בזה אם מת הוא גובה עיקר כתבה אם כתב לה כתבה אבל אינה גובה תוספת אע"פ שכתב לה הואיל ולא נכנסה לחפה שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה ולפי דרכך למדת שאין לפרש שמועה זו בכתב לה ועדין היא ארוסה ולא נכנסת לרשות הבעל שבזו לא אמר ר' נתן זכה וכן אין לפרשה בכתב לה ונשאת שבזו לא אמרו חכמים לא זכה אלא בכתב לה והיא ארוסה ונכנסה לרשות הבעל ואע"פ שמה שנתגלגל בה מדין תוספת בארוסה נאמר דמיון בעלמא הוא ומפני שבדין תוספת אף בנכנסה לרשות הבעל כן הואיל ולא כנסה כך נראה לי בביאור שמועה זו ובפסק שלה וגדולי הרבנים שבצרפת פירשוה מהם בנשואה ופסקו כר' נתן ומהם בארוסה ופסקו כתנא קמא ולא עוד אלא שאחרוני הרבנים פירשוה בנשואה ופסקו כתנא קמא ר"ל שלא זכה הואיל ולא מטו לידיה וכשאנו משיבין עליהם מדתניא מסר האב לשלוחי הבעל ואע"פ שכתבתה בבית אביה בעלה יורשה הם פירשוה שהגיעו לידו של בעל וחזר והפקידה לאביה וכן השבנו עליהם ממה שאמרו פרק מציאה הפוסק מעות לחתנו ומת יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' והקשו בתלמוד המערב ולאו דברים הנקנין באמירה הן ותירץ בשפסק על מנת לכנוס דאלמא הא אם כנס הבעל על כרחו נותן לאחיו אע"פ שלא הגיעו ליד הבעל והם מתרצים דהתם שאני דבתו מיתהניא מיניה שהיא נשאת לאחיו ובתורת כהנים אמרו זה המשיא בתו ונותן לה מעות הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה עד שמתה בתו ונמצא מאבד בתו וממונו ומדקאמר ונותן אלמא שלא נתן עדין וקאמר שאבד ממונו אלא שהם מפרשים בה שכבר נתן ואין הדברים נראין וגדולי המפרשים טרחו בה הרבה ואין צורך בכך:

זכאי במציאתה משום איבה. פי' ואע"ג דכל זכותא דמתני' יליף מקראי מציאתה אינה אלא תקנתא דרבנן ומבנעוריה לא מצי למילף דבפ' אלו נערות בעי למילף בושת ופגם וצער שהם של אב מבנעוריה בית אביה ואקשינן אלא הא דאמר ר"ה א"ר מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה אלא ההיא בהפרת נדריה הוא דכתיב. וכ"ת ילפינן מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן ובשני' אוחזין תנן מציאות בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ומציאות בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ואמרי' התם לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא כל שסומך על שלחן אביו קורא קטן ואע"פ שהוא גדול בשנים וכל שאינו סמוך על שלחן אביו קורא גדול ואע"פ שהוא קטן בשנים:

ואינו אוכל פירות וכו'. ת"ר האב אינו אוכל פירות בחיי בתו. ר"י בר"י אומר האב אוכל פירות בחיי בתו במאי קמיפלגי ת"ק סבר בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירות דאם תשתבי ממנע ולא פריק לה אלא אב מא"ל מימנע ולא פריק. בלא"ה נמי פריק לה. פי' דחס עלה ור"י בר"י סבר ה"מ היכא דל"ל אבל היכא דא"ל (מימנע ולא פריק לה) אב נמי מימנע ולא פריק לה אמר כיסא נקיטא לה תיזיל ותפרוק נפשה. פי' סגולה יש לה מן הנכסים שנפלו לה והלכתא כת"ק:

נשאת יתר וכו'. ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו. משום ר"נ אמרו זכה הבעל בדברים הללו. (והרב מפרש שאם מתה אחר שנשאת אע"פ שהנכסים בבית אביה זכה בהן הבעל כדמוכח לקמן בהלכתין גבי מסר האב לשלוחי הבעל שאפי' מסרה להם ומתה זכה הבעל לירש נכסי נדוניתה ואפי' הן בבית אביה ולא באו ליד הבעל והכא מיירי כגון שמתה מן האירוסין ועדיין לא נשאת ומש"ה לא זכה בהן הבעל אליבא דת"ק) פי' דאביה כתב ליתן לה מטלטלים בנדוניא ולא הספיק לתתם לה עד שמתה וכבר נשאת אע"פ שהבעל יורש את אשתו וכל נכסי נדוניתה הן שלו כיון שעדיין לא הספיק האב ליתן לבתו ולא באו לידה עד שמתה אין הבעל יורשה דאדעתיה דהכי קיבל אנפשיה שיתנם לבתו ולא לבעלה ור"נ היה אומר זכה כיון שכתב עליו ליתנן ה"ה ככל נכסי נדוניתה והלכתא כת"ק ואילו זקפן עליו במלוה ולא כתב לשם מוהר אלא כתב לו שחייב כך וכך זכה בהן דכאילו נתנן לו דמי:

דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה. פירש"י ז"ל דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואין צריך דכיון דזכי לי' רחמנא לקבולי ביה קידושי ממילא ש"מ דברשותיה למימסר' לחופ' דאי לא מאי אהני לי:

נשא' יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות. ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעל' מתה לא זכה הבעל בדברי' הללו. משום ר' נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו. פירש"י ז"ל בארוס' וקס"ד דפליגי בפלוגתא דר"א בן עזריה ורבנן דר' נתן כרבנן דהתם ורבנן דהכא כר' אליעזר בן עזריה. ולבסוף אמרי' דר' נתן דאמ' אפי' כראב"ע דהתם הוא מדידיה לדידה דאיהו וודאי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה. אבל הכא דמדידה לדידי' דמשום איחתונ' והא איתחתנו להו. ואי קשיא לך לפירש"י ז"ל והא קי"ל וודאי בעלמא דארוסה אין בעלה יורשה. י"ל הני מילי בנכסי דאית לה דלא כתבה לי' בכתובה. אבל הכא דאיהו כתב לה כתובה וחמוה כתב ליה הני נכסי בכתובה גופ' אם כן הא במקום כתובת נישואין קיימא. וכי היכי דמאי דכתב לה איהו קיים וגבי' לי' לגמרי. ה"ה מאי דכתב איהי לדידה דזכי ביה איהו. ודווקא דכתב חמוה ליה בכתובה. הא לאו הכי הא קיימא לן בהדי' אף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה. והיינו דמוקמינן לי' לר' נתן כרבנן דהתם דקסברי דאפי' מן האירוסין גובה בין כתובה בין תוספת:

אלמא דמאי דכתב לה איהו לדידה קיים לגמרי. הכא נמי האי דכתב ליה חמיו בכתוב' קיים לגמרי. אבל לראב"ע דקסבר דווקא מנה מאתי' אבל תוספת לית לה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה. איהו נמי לא זכי מינה דידה במאי דכתב חמוה ליה. דאמרינן נמי דלא כתב לי' אלא על מנת נכנסה וכן פירש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה דהא מפרשינן לקמן טעמייהו דרבנן דהכא דפליגי עליה דר' אלעזר בן עזריה. ואמרינן דהיינו דגביא בין תוספת בין כתובה דמשום איקרובי דעתה הוא והא איקרבא ליה דעת' ואלו ר' אלעזר בן עזריה פליג עלייהו ומאי שנא הכא דקא מודו. וליתה דהיינו הא דפרישנא הכא בגמ' דכי לית לי' האי סברא לרבי אלעזר בן עזרי' מדידיה לדידה. שהוא אינו כותב לה אלא על מנת לכונסה שיהא לו שפחה לשמשו. אבל מדידה לדידי' דעת' לזכווי לי' אע"פ שלא כנסה. ורבנן דידיה פליגי דאפי' איהו מזכי לה כיון דאיקרבא דעתי'. ומיהו הא וודאי קשיא מאי שנא דהתם קרי לה קרובי דעת'. ומאי שנא הכא דקרי ליה איחתונו. ויש לומר דהתם הוא גבי דידיה ודידה לא שייך לישנא דחתנות בינייהו. אבל הכא גבי אב איכא למימר לישנא דחתנות תדע דוודאי משעת אירוסין נמי שייך לישנא דחתנו' כדאמרי בעלמא בההיא הנאה דמחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי:

ורבינו תם ז"ל קשיא ליה להאי פירושא לישנא דאמרי' שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה. ואם אית' דכתבה לה הכי היכי קא זכי. והא בהדי' כתבו ליה הכי שאינו מזכה אלא שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה. ולית' דלא קאמרינן דכתבי ליה הכי אלא הכי קאמר פירות כסות וכלים שתנשא בהם שיהיו לה בנדונית' ולאו דקאמר לה הכי בהדיא. ורבינו ז"ל פירש' בנשואה וכשמתה קודם שגבה הבעל והיינו דמוקמינן לה בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה אזיל בתר אומדן דעתא ורבנן לא אזלי בתר אומדן דעתא הילכך רבנן דהכא אזלי בתר אומדן דעת' כר' אלעזר בן עזריה דכי היכי דאמר ר' אלעזר בן עזריה שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה. הכא נמי אמרינן שלא כתבו לו על דעת שאם תמות היא קודם שגבה הבעל שיזכה בהם ר' נתן לא אזיל בתר אומדן דעת' כרבנן דהתם ואסיקנ' דכולהו כר' אלעזר בן עזריה דמודה הכא ר' אלעזר בן עזריה דמשום איחתוני הוא והא איחתנו להו. והא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה. לפום האי שיטתא אתי' כר' נתן. ואפשר לומר דאפילו כרבנן. דלא אמרינן הכא אלא בשלא זכתה היא עדיין בהם. כגון שלא הקנה לה האב פירות וכסות וכלים המסוימין. אלא שחייב עצמו לה בכך וכך פירות ובכך וכך כסות וכלים. וכיון שכן מתה היא קודם שגבה אותן הבעל אינו זוכה בהן. ומביא ראיה לדבריו מדקא מייתינן לה. אמתני' דקתני נישאת יתר עליו דמיירי בנישואין ואין זה הפירוש נכון דהא וודאי לאו אומדן דעת' הוא לכולו עלמא דהא נישאת. ומה לי אי גבה או לא גבה אם אומדן דעת' דכיון דמתה לא זכה הבעל אפילו גבה נמי. ותו דאמרי' בסיפא דכולהו כר' אלעזר בן עזרי' ואפילו ר' נתן דהכא. דהתם הוא דאמר ר' אלעזר בן עזרי' שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. אבל הכא מוד' משום איחתוני הוא והוא איחתונו להו. ואם איתה למה לי האי טעמא לימא התם הוא דאמר ר' אלעזר בן עזרי' שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. אבל הכא מוד' שכבר כנס' אלא וודאי לית' ועיקר כדפירש"י ז"ל. ואי משום האי דתני לה אמתני' משו' דשייכא בה במתני' דאלו במתני' משמע דבעל לא זכי אלא בנישואין. ואליבא דר' נתן וודאי דאמר זכה הבעל בדברים הללו כיון שהוא יורשה. נראין דברים אף שהו' אוכל פירו' באירוסין והא מתני' דלא כר' נתן אלא כרבנן דפליגי עלי' ומסתבר' דהא דפירש"י ז"ל בדכת' לי' אבוה דכלה לחתן בכתוב' ה"ה להיכא דלית לי' אב וכתבי ליה איהי בכתוב' א"נ אפש' דאפי' בשט' אח' בל' הכתוב' לאפוקי אי אקני לי' בשט' אח' דהא אהני לי ואפי' לרבנן דר"נ מודו דה"ל כמתני' דאד' אח' דעלמ' וקיי"ל כרבנן דסתם לן תנא במתני' כוותייהו. וכ"כ הרב אלפסי ז"ל:

הא דזכי ליה רחמנא וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן כי זכי ליה רחמנא לממסרה לחופה פרש"י ז"ל דכתיב את בתי נתתי כל נתינות במשמע ואין צורך לכך דאי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושי' היכי זכי להו הרי על מנת לכנסה נתנו לה. ע"כ:
וכן כתב הרשב"א ז"ל דהיינו משום דכסף קדושיה דאב ואי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושיה היכי זכי בהו הרי על מנת לכנסה נתן לו. ע"כ:
והתוספות ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל וקשיא להו דדילמא נתתי כשהיתה קטנה קאמר כדפי' לעיל ותירצו בתוספות דמאחר דכבר למדנו שיש לו כח לקדשה תו לית לן לאוקמה קרא בקטנה דוקא. א"נ דתנן הכי ילפינן את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע לקדשה ולמסור אותה לחופה ומאחר דלמדנו דנתינה דקדושין אפילו בעודה נערה במשמע הלכך גמרי' חופה מקידושין ולמאי דפריש רש"י ז"ל לעיל דזנתה אחר החופה לא הויא בסקילה ניחא שפיר ואין אנו צריכין לדחוק כלל דע"כ חופה הויא בנערות מדנסקלת על זנות בית אביה דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לאו בת עונשין היא ואי זנתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק ומיהו קשיא להו לתוס' על זה דאם כן למה ליה לתלמודא לעיל למהדר בתר ילפותא למגמר דקדושיה לאביה אמאי לא גמרינן קידושין מחופה. ותירצו בגליון תוספות דלהכי לא גמרינן לפי שיש ממון בקידושין ובחופה אין ממון כלל:
דמסר לה בשבתות וימים טובים אף על גב דאמרי' במ"ק [ח ב'] ושמחת בחגך ולא באשתך ודרשא גמורה היא כדאמרינן בחגיגה פ"ק אפשר דמן התורה בנשואין בלא סעודה שרי דליכא שמחה כולי האי דמדרבנן הוא דאסור אפילו נשואין בלא סעודה כדאיתא במועד קטן כן כתבו בתוספות:
אלא קטנה לא צריכה קרא פי' דמשום קטנה לא הוה צריך למכתב לאמה דהוי יתירה דכי כתב רחמנא וכי ימכר איש את בתו לחוד הוה ילפינן מעשה ידיה מקל וחומר וכי כתיב לאמה לנערה איצטריך. הריטב"א ז"ל:

השתא זבוני מזבין לה וכו'. הקשה ר' יעקב מאורלינש דבמסכת ערכין פרק בתרא [כט ב'] גבי הא דפליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשעת היובל אמרינן מ"ט דשמואל ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריך תלמודא ולרב לא אמרינן ק"ו כה"ג והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקשיא דלמה לי למילף מהאי ק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה דמשמע דלא עדיף האי ק"ו כולי האי מדפריך תלמודא ולרב לא אמרינן ק"ו כה"ג וכו' תפוק ליה מהכא מדאיצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה כו' ותירצו בשם הר"ם דמהכא נמי לא ידעי' אלא מכח ק"ו דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה וכו' פי' והאי ק"ו נמי דמיא לאידך ק"ו דערכין דלא עדיף כולי האי כיון דלא גמרינן מעניינא לעניינא דהני קלי וחמורי דמי לסברא ואינו כעין ק"ו דשאר דוכתי דיש לבעל דין לחלוק ולומר דאה"נ דמכורה כבר יוצאה ואפ"ה תמכר מחדש דכן גזר הכתוב וה"נ איכא למימר דמצי מזבין לה ואפ"ה מעשה ידיה שלה דהכי גזר הכתוב ושאר כל הקלין וחמורין דבכל התורה אנו לומדין מק"ו שיהא הדין כאן כן כמו שמצינו בדוכתא אחרינא ומיהו כי האי ק"ו לא מצינו אלא בהני דוכתי כנ"ל. עוד תירץ ה"ר אליעזר משוך דאי לאו ק"ו דהתם הוה אמינא דהוה מצי מזבין לה והוה דרשינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה אפילו בבגרות ובזה מתרצא פירכא אחריתי דמאי איצטריך אין כסף ויצאה חנם חד לבגרות וחד לנערות לכתוב חדא וע"כ מוקמי לה בנערות דאי בבגרות אמאי איצטריך לאמה אלא ע"כ דהוה מוקמינן ליה בבגרות והוה דרשינן מלאמה דמעשה בוגרת לאב. ובגליון תוספות תירצו עוד דאי לאו ק"ו דערכין ה"א מצי מזבין לה ולאמה איצטריך לנערה שנתארסה ונתגרש' דאינו יכול למוכרה דכיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה והקשה הר' ידידיה ממצכפורק דא"כ אמאי צריך ק"ו דע"כ לא מצי מזבין לנערה דאי מצי מזבין אמאי איצטריך לאמה דע"כ לנערה איצטריך ולא לנתארסה ונתגרשה מדאיצטריך בבגדו בה ומיהו אין זה כ"כ פשוט לכך נקט ק"ו דהתם בפשיטות ע"כ בגליון תוספות. ורש"י ז"ל כתב וז"ל כי איצטריך קרא לנערה. אע"ג דעיקר קרא בקטנה כתיב מיהו קרא יתירה דכתיב לאמה לאקושי בת לאמה להיקשא דנערה אתי. ע"כ. פי' לפי' הוקשה לו ז"ל דהאי לישנא יתירא הוא דלמה ליה לאורוכי כולי האי דלא הוה ליה למימר כי איצטריך קרא לנערה ותירץ דהוקשה לו לתלמודא דעיקר קרא בקטנה וכו' וכמו שהקשה רש"י ז"ל ותירץ התלמוד כדתריץ רש"י ז"ל. ומ"מ כיון דקרא יתירה הוא אי לאו ק"ו דערכין שמא הוה ילפינן מקרא יתירה דהאב יכול למכור את בתו אפי' כשהיא נערה אבל השתא דידעינן מק"ו דאינו יכול למוכרה ע"כ ק"ו לא אתיא אלא למעשה ידיה כנ"ל:
בנעוריה בית אביה כתב רש"י ז"ל גבי הפרת נדרים כתיב והכי קאמר בנעוריה ברשות אביה היא וכ"ת הא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה אי לאו האי הוה אמינא בקטנה משתעי ע"כ. ואין זה מספיק דהא איכא קרא אחרינא דכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה והנכון דאורחא דתלמודא דנקיט חד מתרי קראי ההוא דמרגלא בפומא טפי. הריטב"א ז"ל. ונראה פי' לפי' רש"י ז"ל דמתחלה הוקשה לרש"י דהא קרא דבנעוריה בית אביה בסוף הפרשה כתיב ומשמע דקאי נמי אבעלמא ללמדך דבנעוריה ברשות אביה היא לכל דבר ותירץ רש"י ז"ל דגבי הפרת נדרים כתיב ועל זה קשיא ליה עוד דאמאי לא אייתו לה ממאי דכתיב בהדיא בהפרת נדרים גופא דכתיב כי הניא אביה אותה ותירץ דהא בקטנה משתעי פירוש והא דכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה ה"א דאסרה איסר בבית אביה בנעוריה בעודה קטנה ושוב נעשית נערה כששמע בנדרה אבל מדכתיב בנעוריה בית אביה משמע דאסרה איסר בנעוריה. ועוד היה נראה לחלק בין הקמה להפרה ולא נהירא כנ"ל:
בלאו הכי נמי פריק לה אינו ר"ל שיחייבו אותו ב"ד לפדותה דכיון שאינו אוכל פירות אין מחייבין אותו לפדותה אלא מדרך רחמנות קאמר שאין דרך בני ישראל להיות אכזרים ולהניח זרעם בין הע"ג. תלמידי הר"י ז"ל:

תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה וכו'. רש"י ז"ל פירשה בארוסה שפסק לה אביה כלים הללו בנדונייתה שתכניס לבעלה וכותבין לה מן האירוסין ומתה מן האירוסין דרבנן סברי לא זכה הבעל בדברים הללו ור' נתן סבר זכה ואף ע"ג דבארוסה בעלמא אמרינן לקמן שאע"פ שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה התם הוא לפי שעדיין לא כתבן הבעל עליו אבל הכא מיירי שכתבן הארוס עליו מן האירוסין בתוך הכתובה שכתב לה והא דקתני שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה לא שהתנה כן בפי' דא"כ מ"ט דר' נתן אלא לישנא דתלמודא הוא וה"ק כתב לה פירות כסות וכלים שיהו לה בנדונייתה שתנשא בהם ואשמועינן תנא אגב אורחיה שעדיין עתידין לבא עמה שעדיין לא כנסה. ואמרינן לימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מפלגי דתנן אע"פ שאמרו וכו' מאן דאמר לא זכה כר' אלעזר בן עזריה שכשם שהיא זוכה מן האירוסין בתוספת אע"ג שכתבו בשטר הכתובה דמסתמא לא כתב אלא על דעת לכונסה כך הוא אין זוכה בכלי נדונייתה אע"פ שכתובין בשטר הכתובה סתם ומ"ד זכה כרבי יוחנן שכשם שתוספת הארוס קיים לה מן האירוסין לפי שכתוב בשטר הכתובה ואם מת הוא זכתה היא מן האירוסין כך הוא זוכה בנדונייא אם מתה מן האירוסין כיון שכבר כתבוהו בכתובה ומהדרינן דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה שהלכה כמותו ומאן דאמר זכה אמר לך ע"כ לא אמר רבי אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה דאנן סהדי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת חופה אבל מדידה לדידי' אפילו רבי אלעזר מודה דמשום אחתוני הוא והא איחתנו לה ומעתה גמר האב והקנה לארוס כלים אלו שיזכה בהם משעת כתיבה דאע"ג דאין ארוס יורש ארוסתו הכא לאו מכח ירושת ארוסה הוא זוכה אלא מכח האב שהקנה לו מעכשו בהנאת חתון דאיחתנו בהו. זו שיטת רש"י ז"ל. ור"ת ז"ל הקשה לפירושו חדא דאם כן דבארוסה מיירי היכי מייתי לה הכא אפסקא דנשואין ועוד דלישנא דאיחתוני לא שייך אלא (איקרבא ליה ועוד נימא דגמר האב והקנה לבתו כלים אלו משום דאיחתנו) והוה ליה למימר משום אקרובי דעתא דהאי לישנא אמרי' לקמן עליה בפ' אע"פ דרבנן סברי משום אקרובי דעתא הוא והא איקריבא ליה ועוד נהי דגמר האב והקנה לבתו כלים אלו משום דאיחתנו להו מכל מקום כשמתה יירשנה אביה כי אין הבעל יורש את אשתו אלא מן הנשואין כדאיתא במתניתין ולקמן ובכל דוכתא. לכך פירש ר"ת ז"ל דמתניתין בנשואה ואפי' הכי אמרי רבנן שלא זכה הבעל בהם ואעפ"י שנכנסה לחופה ונכתבה כתובה דאומדן דעתא הוא שלא הקנם האב אלא ע"מ שיבאו עמה לבית בעלה ותהנה בתו בהם שעה אחת בבית בעלה וכיון שמתה קודם לכן שוב לא תהנה והא דאמרינן לקמן נכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ההיא דר' יונתן היא א"נ אפילו לרבנן דהכא והתם הוא שפסק האב כלים מסויימין שאינם מחוסרין שומא ולא שום גוביינא דכיון דפסק קננהו באמירה בכל מקום שהם אבל הכא מיירי שלא סיים לה עדיין כלים ידועים אלא שפסק סך ידוע של כלים אלא שעדיין הם מחוסרין גוביינא ושומא ולפיכך לא זכה בהם הבעל. והא דמדמינן לה להאי פלוגתא לפלוגתא דרבנן ור' אלעזר בן עזריה דאיירו בשמת הוא מן האירוסין הא לא קשיא דאנן הכי אמרינן דמ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דכי היכי דהתם אזיל ר' אלעזר בן עזריה בתר אומדנא ולא בתר כתובה הכי נמי לרבנן דהכא אזלינן בתר אומדן דעתא דאף שלא עלה על דעתו ליתנם אלא כדי שתהנה בתו בהם וע"מ כן נתנם אע"פ שלא פי' דהא אומדנא דמוכח הוא ולא דברים שבלב ור' נתן דאמר כרבנן דאזלי בתר כתובה שכתב סתם ולא התנה דאמרינן מהשתא גמר והקנה ואמרי' דכ"ע כר' אלעזר בן עזריה דהלכתא כותיה ומ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה וכדאמרן. ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא אמר רבי אלעזר אלא מדידיה וכו' וכ"ת ולמה לי כולי האי לימא מ"ד זכה כרבי אלעזר בן עזריה דאיהו קאמר שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והרי כנסה. י"ל דאה"נ אלא דתלמודא מפרש לה ואמר לה דטעמא דלית לן למעבד הכא אומדנא אחרינא לגבי אב אלא דנימא דעל מנת לכונסה הוא והרי כנסה דכל מדידיה לדידה משום אחתוני הוא והא אחתנו להו ושוב אין דעתו להקפיד עד שתהנה בתו בהם זו שיטת ר"ת ז"ל. ופסק הוא הלכתא כרבנן דהא להדיא אוקימנא מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה בפ' אעפ"י ואף ע"ג דדחינן דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה ההיא דחיה היא אבל פשיטא דרבנן כר"א בן עזריה ומיהו ע"כ לא אמרי רבנן אלא שעדיין לא באו לבית הבעל אבל אם באו לבית הבעל אע"ג שמתה לאלתר שנכנסה לחופה אפילו רבנן מודו דבעל יורשה. ומיהו אומרין בתוספות שהחרים ר"ת ועשה תקנה דכל שתמות תוך שנתה שתחזור פורנא לבית אביה אבל אין דנין כתקנתו בדורות האלו שלא תקן אלא לדורו ויש שהוקשה להם פי' ר"ת ז"ל הא אמרי' לקמן בפרק האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ואמרי' עליה בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הם ומשני פוסק הוא ע"מ לכונסה דאלמא כל שכנס נותן הוא לאחיו שכבר זכה בהם הבעל. וזו אינה קושיא דשאני התם שעדיין בתו קיימת וראויה ליהנות בהם ולפיכך אפי' ר' נתן מודה שנותן לאחיו בגין שכבר כנסה. אבל עם כל זה הגאון ר"ח ז"ל ושאר כל הגאונים ז"ל פירשו דבארוסה כפשוטא דשמעתין אבל בנשואה דכ"ע זכה הבעל לאלתר משנכנסה לחופה ואף על פי שכתובתה בבית אביה וכמתניתא דלקמן. ומה שהקשה ר"ת ז"ל היכי מייתי לה בגמרא על פסקא דנשאת יתר עליו הבעל וכו'. ויש לומר דעל כרחיה איצטריך תלמודא למעבד הכי משום דבמתניתין לא איירי כלל לענין זכות הארוס בארוסתו אלא לגבי אביה בלחוד וקתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' ומשמע דס"ל לתנא דמתניתין שאין הבעל זוכה בשום דבר מכל הדברים ההם אלא לאחר נשואין לכך הוצרכו להביא בגמרא מחלוקת רבנן ור' נתן לאשמועינן דמתני' כרבנן ומסתמינן לה סתימי דלא אמרינן דמתניתין דלא כר' נתן משום דאיכא למדחי דמתניתין כשלא כתב לה כן בכתובתה דמן האירוסין וזה דעתו של רבינו אלפסי ז"ל שהביא משנתינו ולא הביא מזה המחלוקת של חכמים ור' נתן כלום דס"ל ז"ל דמתני' רבנן היא והלכתא כותייהו דקיימי כרבי אלעזר בן עזריה והא דנקט לישנא דאחתוני הכי נמי אשכחן לישנא דחתון באירוסין בלחוד כדאמרינן התם גבי כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וזהו כללו של דבר דכל היכא דמיירי במידי דאבי חתן ואבי כלה או אחד מהם נקיט לישנא דאיחתוני וכי מיירי במידי דבין ארוס לארוסה כההיא דרבנן ור' אלעזר בן עזריה נקיט לישנא דאיקרובי דעת' וכיון דאפריקו להו קושייתו דר"ת ז"ל נקטינן כפירושו דרש"י ז"ל וכולהו רבוותא ז"ל דפשטא דשמעתתא הכי רהטה דמדמינן לה לפלוגתא דרבנן ורבי אלעזר בן עזריה ותו לא מידי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל גליון תוספות. פי' מכח אלו הקושיות דפירוש הקונטרס עיקר והא דקבעי אמתני' משום דרבנן לא זכה משום דלא נשאת והא דקתני שיבאו עמה לא שכתב בשטר כן אלא נתינת טעם למילתיה דת"ק דטעם דלא זכה לפי שלא כתב אלא ע"מ שיצאו עמה לבית בעלה ולישנא דאחתוני הוי כמו דכתיב לא תתחתן בם. ע"כ:

כתב לה פירות וכו'. פירש"י ז"ל בארוסה ומ"ה לא זכה בהן הבעל שלא כתב לה האב אלא על מנת לכונסה משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו פי' שכבר נקרא חתנו ורוצה הוא ליתן במה שיקרא חתנו והרי נקרא. ואם תאמר והא קי"ל לאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה אם כן קשיא אפילו לת"ק דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושתה וכ"ש דקשיא לר' נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו. וי"ל דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתובתה ושמאן וקבלן על עצמו הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה ואם מתה יורשה לדעת ר' נתן ולרבנן לא משום אומדן הדעת וקי"ל כת"ק דאמר לא זכה הבעל בדברים הללו דפשטיה קאי כר' אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בדוכתא ואפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה והיינו ברייתא דקתני לקמן הלך האב עם שלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואתיא כת"ק ודלא כר' יונתן דהיינו לא חש הריא"ף ז"ל להביא פלוגתא דת"ק ור' נתן בהלכות כלל לפי שסמך על אותה ברייתא שכתב ולת"ק נמי אתיא שפיר הא דתנן בפרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת וכו' ומקשו בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הן ומשני פוסק ע"מ לכנוס כלומר כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא ומיהו לר' נתן לא מצי לאקשויי מינה דאפשר לומר דההיא בשלא כתבן לה הבעל עדיין בכתובתה אבל משעה שכתב גמר האב והקנאן לו. ור"ת ז"ל פירשה בנשואה אלא שכתובה עדיין בבית אביה ומ"ה אמר ר' נתן דזכה בהן הבעל משעת כניסה לחופה ות"ק סבר שלא כתב לה אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שיבאו נכסים הללו לידו והביא ראיה משום דמייתי' לה בפסקא דנשאת ועוד מדאמרינן משום אחתוני הוא והא איחתנו להו ואי בארוסה לא מקרי חתון אלא קרוב דעת ועוד דאפי' ת"ל כל קרובי דעתה קרי הכא חתוני היכי אמרינן אפי' לרבי אלעזר בן עזריה מודה ר"א דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו דהא אמרי' לקמן בריש אע"פ דראב"ע לית ליה כי האי סברא אלא עד דאחתנו להו לגמרי ולפי פירושו הא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה והעמידוה בתוס' בשגבאן הבעל ואחר כך הפקידן בבית אביה וזה אינו מחוור דמאי אפילו כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן ואפשר שלפי דבריו אתיא כרבי נתן.ומיהו עיקר פירושו אינו מחוור דאי אמרת אומדן הדעת הוא שלא כתב לו אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שעה שיגבה אותן נכסים בחייה הגע עצמך זו שנכנסה אמש והביאה עמה נכסיה ומתה היום הבעל יורשה וזו שהזקינה עם בעלה אין הבעל יורשה אומדן הדעת כזה לא שמענו. ועוד דא"כ מאי קאמר מ"ד לא זכה הבעל כרבי אב"ע ומ"ד זכה הבעל דלא כראב"ע אדרבא מ"ד זכה הבעל אתיא שפיר טפי לראב"ע דהא לראב"ע הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה כבר זכה בהן הבעל. ועוד למאי איצטריך לפלוגי בין לדידיה לדידה וביו מדידה לדידיה לימא ולמ"ד זכה אמר לך הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה זכה הוא בדידה וזכתה איהי בדידיה ובהכי ניחא טפי. ותו דאיכא לאקשויי עליה מדתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' ומקשו בירושלמי וכו' ומשני פוסק על מנת לכנוס וכו' ואמאי והא לת"ק דר' נתן לא זכה בהן הבעל עד שעת גוביינא וזה לא הספיק לגבות עד שמת ואנן קי"ל כת"ק דר' נתן וקשיא הלכתא אהלכתא ובזה י"ל דהכא שאני שהבת קיימת כו' ומה שאמר הר"מ ז"ל אם בארוסה למה הביאוה בפסקא נשאת יתר עליו הבעל כו' יש לומר דטעמו של דבר משום דהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל משום שאין הבעל זוכה בכתובה כלל ואפי' במה שכתב לה מו האירוסין וקבל על עצמו ואינו אוכל פירות עד שעת כניסה לחופה קמ"ל הכא דפלוגתא דתנאי היא ומתניתין כת"ק דר' נתן. ומיהו לא נתחוור לי זה דאם כן ה"ל מתניתא דלא כר' יונתן אלא איכא למימר דפירושא דמתניתין אתא לאשמועינן ולומר דמתני' בפירות ואליבא דכ"ע אבל נכסי צאן ברזל פלוגתא דתנאי היא דהא דקאמר משום אחתוני ולא אמר משום אקרובי דעתא לא קשיא דמדידיה לדידה שייך למימר אקרובי ואחתוני אבל במה שפסק האב להכניס לו אקרובי דעתא היינו אחתוני דידה לומר שיקרא הוא חתנו והרי נקרא חתנו משעת אירוסין וראב"ע נמי כי לית ליה לאקרובי דעתא היינו מדידיה לדידה דעל מנת לכנסה ושתהא לו לאשה לשמושו כתב לה ולא משום קרוב הדעת לבד אבל מדידה לדידיה משום אקרובי דעתא ואחתוני שיקרא חתנו הוא כותב לה כמו שאמרנו ולקמן נמי בפרק הנושא גבי עמדו וקדשו אמרינן בההיא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו אהדדי הרי שקראו חיתון משעת האירוסין. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:

גמרא מסתברא דאביה הוי כו' למאי דס"ד השתא קשה ל"ל קרא דלאמה למעשה ידיה של בתה הא מהך סברא נפקא ליה וכה"ג הקשו התוס' גבי השתא אביה מקבל כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה בנעוריה גבי הפרת נדרים כו' בהדיא כתיב כי הניא אביה וגו' עכ"ל לא ידענא אמאי לא הביא רישא דקרא ואם הניא אביה אותה ביום וגו' ותלמודא שהביא לעיל קרא דסוף הפרשה בנעוריה בית אביה אמאי לא מייתי קרא דריש הפ' דכתיב בבית אביה בנעוריה וק"ל:

תוס' בד"ה משום איבה כו' אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן כו' עכ"ל ק"ק (ב) לפרש"י הא דקתני הכא האב זכאי בבתו נערה וקטנה במציאתה ככל אינך דקתני הכא הא דומיא דהכא בסמוכה אפילו בבוגרת וגדול הסמוך נמי מציאתו לאביו ודו"ק:

בא"ד דהתם לצדדים קתני קטנה אפילו באינה סמוכה ונערה בסמוכה וגדול הסמוך כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דנערה וה"ה בוגרת בסמוכה מהאי טעמא שכתבו דזילא בהו מלתא לחזור אחר הפתחים ולצדדים דהתם היינו בנו ובתו הגדולים דהוי לעצמן לא הוי בענין אחד דבתו היינו באינה סמוכה דוקא וגדול היינו אפילו בסמוך אבל לפירוש ר"י ניחא דבנו ובתו הגדולים שוים אפילו בסמוכים הוי שלהן ובנערה לא איירי התם אבל ק"ק לפירוש ר"י נמי למאן דאמר לא קטן קטן ממש אלא סמוך זהו קטן הוי ליה בנו ובתו הקטנים אינן שוים דקטן היינו דוקא בסמוך ובתו אפילו באינה סמוכה גם לשונם מגומגם בזה שהזכירו קטנה ונערה דלא הל"ל דהוי לצדדים אלא משום בנו ובתו הגדולים דלא הוי שוים אבל היותר נ"ל להגיה בתוספות כמ"ש מוהרר"א ב"ח דכצ"ל דמתניתין דהכא הוי לצדדים קטנה אפילו באינה סמוכה נערה בסמוכה ור"ל דמלת בתו דהיינו נערה וקטנה דקתני הכא הוי לצדדים לפרש"י דקטנה אפילו באינה סמוכה משום דבשעה שמוצאה מריצה כו' ונערה דוקא בסמוכה אבל הא דקתני התם בנו ובתו לצדדין לא חיישי בין לפרש"י בין לפר"י ומ"ש עוד וגדול הסמוך כו' הוא מלתא באנפיה נפשיה דגם זה צ"ל לשמואל לפרש"י במתניתין דהתם דאיכא לפלוגי בין בנות אפילו גדולות לבנים משום זילותא ודו"ק:

בד"ה דמסר לה כו' א"נ כשמסרה כו' או נשואין בלא סעודה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הא תניא בהדיא בפרק ואלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וצ"ל דמפרש הא דאמר. אין כונסין היינו עם הארוסין כו' עכ"ל ע"ש והוא דחוק ואינו אלא דברי נביאות ונ"ל ליישב שסמכו בזה אמה שבאו לחלק בין שמחה דאורייתא לשמחה דרבנן והשתא איכא למימר דנשואין בלא סעודה לא הוי דאורייתא אלא דרבנן כיון דלא חשיבה שמחה כולי האי ולא הוי דרשה גמורה אלא בנשואין עם סעודה דהוי שמחה גמורה ואין מערבין שמחה בשמחה וק"ל:

בד"ה כתב לה כו' אבל מדידה לדידיה אפי' ר"א מודה דדי לנו באומדנא של חיתון כו' עכ"ל נ"ל לפרש דבריהם דלפרש"י ניחא להו דמדמי להו דתרוייהו בארוסין איירי ומסיק דכ"ע כראב"ע דמודה ראב"ע במדידה לדידיה דטפי סגי ליה לאב באחתוני דהיינו איקרובי דעתא בעלמא כדלקמן פרק אף על פי כמדידיה לדידה דלא סגי ליה באחתוני בעלמא אבל לפירוש רבינו תם דהך ברייתא בנשואין איירי ולא מדמה להו אלא משום אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ כו' ומסיק במדידה לדידיה אפילו ר"א מודה דדי לנו באומדנא של חיתון נשואין דאיירי ביה אע"ג דאיכא תו אומדנא אחרינא דהיינו שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו די לנו באומדנא זו דחיתון נשואין ולא דמי לההיא דראב"י כו' ואי הוה שייך התם אומדנא כו' דלא שייך התם אומדנא דחיתון דהא באירוסין איירי ולכך אזלינן בתר הך אומדנא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה משום חיבת ביאה ועל פי הדברים האלה כתבו לקמן דצ"ע שלא יקשה לר"ת דלקמן בריש פרק אף על פי מוכח דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא כו' דר"ל לפרש"י ניחא דתלמודא מחלק בין מדידה לדידיה ובין מדידיה לדידה דטפי סגי ליה לאב באחתוני מהבעל דלא סגי ליה באחתוני בעלמא ובהכי פליגי למסקנא רבנן וראב"ע דרבנן סברי דסגי ליה נמי לבעל באחתוני בעלמא כדאמר בפרק אף על פי וראב"ע סבר דלאב סגי ליה באחתוני דהיינו לר' נתן אבל לבעל לא סגי ליה באחתוני אבל לפירוש ר"ת דלא מפליג בין מדידה לדידיה ובין מדידיה לדידה אלא דבאב שייך נמי אומדנא דאחתוני ודי ליה בכך אבל בבעל ליכא אומדנא אחרינא ואי הוה שייך הוה אמדינן אהא קשיא להו שפיר דהא שייך נמי בבעל אומדנא אחרינא כדאמרינן בפרק אף על פי לרבנן דראב"י לאו דוקא נקטו אומדנא דחיתון אלא אומדנא דקירוב דעת קאמר התם אלא כיון דלפירוש רש"י הכל אחד נקטו כן וביש ספרים מחקו מלת דחיתון מדברי התוס' ודו"ק:

גמ' מסר לה והא כו' אלא כי איצטריך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משום איבה דכיון דאיהו חייב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה משום כו' צריך לחזר על הפתחים כו' כצ"ל:

בד"ה דמסר לה בשבתות כו' נשואין בלא סעודה כו'. נ"ב ותימה הא תניא להדיא בפרק אלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וצ"ל דמפרש הא דאמר אין כונסין הייינו עם האירוסין אבל אם אירס כבר אין איסור בכניסה לחוד בלא סעודה וא"ל א"כ אמאי לא משני נמי הא דהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה היינו עם האירוסין משום דמשמע לישנא דהתם דאפילו נשואין לחוד אסור דקתני מונעין מלארס ומלכנוס דמשמע כל חדא אסורה וק"ל ומ"מ כל הפוסקים לא ס"ל הכי ואסרו אפילו כניסה לחוד נ"ל. (עיין במהרש"א):

בתד"ה משום איבה כו' לצדדין קתני כו'. יש כאן מקום עיון ולטרדת הרעש בעו"ה לא עיינתי הלכות הללו כראוי:
בתד"ה דמסר לה כו'. קושיית מהרש"ל יש לישב בחילוק דאורייתא ודרבנן [כמ"ש מהרש"א]:
בתד"ה השתא וכו' אלא מכח ק"ו דהשתא כו'. וכיון דסיף סוף צריך לבא לק"ו א"כ מ"ש הך ק"ו מהך ק"ו:
בתד"ה כתב לה וכו' ואי הוי שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמדינן כו'. ראיתי מי שמאריך בזה עד מאד ובמ"ש בסמוך דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ולי נראה דבריהם כפשוטן אחר העיון קצת ואין עת לכתוב והעיקר דודאי יש חילוק בין מדידי' לדידה או מדידה לדידי' ואע"ג דהכא איכא ב' אומדנא והתם חד אומדנא מ"מ אילו הוי שייך התם אומדנא אחרינא [מאוחרת] הוי אזלי' בתר אותה אומדנא ולא הוי אמרי' די לנו באומדנא זו משא"כ במדידה לדידיה מודה ראב"ע דדי לנו וכו' (ע) עיין בהמאור ומלחמות בפשט זה דכתב לה פירות כסות וכלים:

גמרא דמסר לה בשבתות וי"ט. ק"ל דמ"מ מבטלה מכמה מלאכות המותרות בשבת וי"ט כגון כל השבותין דאינו אלא מדרבנן. ויותר קשה מי"ט דהותר בהן מלאכת אוכל נפש ואפי' קצירה וטחינה הותרו לכמה פוסקים מה"ת. ושכר שבת וי"ט ודאי אינו אסור אלא מדרבנן. וי"ל דכיון דאינם נקראין מלאכת עבודה כמ"ש הרמב"ן ילפינן להו מקדושיה דלאביה הוא דכמאן דלא טרחה בהו דמי עי' קדושין (ד). וקצת סתירה לזה מהתוס' לעיל ד"ה זכאי. עי"ל דר"ל בשבתות וי"ט אין דרך לעשות מלאכה להשתכר בה וכמו בליליא ולאו משום איסורא נגעו בה (אך מהתוס' ל"מ כן) וה"ה דה"מ לדחויי באשה בטלה עי' ב"ק צ"ז:

תד"ה דזכי (בסופו). ולפ"ה דלעיל כו' ע"כ חופה הויא בנערות כו'. לכאורה אף לפי' ר"ש דזינתה אחר החופה בסקילה מ"מ פתח בית אביה אינו אלא בזינתה קודם החופה עי' לעיל (מה) תד"ה אמר רבא:

תד"ה דמסר. אע"ג כו' ושמחת בחגך ולא באשתך כו'. ולי י"ל דהכא הכוונה על יו"ט של ר"ה וכה"ג כתב הט"א בחגיגה שם ליישב מתניתין דולא מייבמין דביצה:

תד"ה כתב. הא דקתני לקמן הלכו כו'. הוא (בדף מח ב):

גמ' דמסר לה בשבתות וי"ט. נ"ב צ"ל דהכא אדין תורה קאי. הא דזכי ליה רחמנא היינו לממסרה בשבת. ורבנן הוא דגזור אקנין משום כתיבה. ומדאורייתא שרי:

גמ' דמסר לה בשבתות ויו"ט. קשה לי הא מ"מ שייך ביטול מלאכה דהא יכולה לעשות דברים המותרים לחתוך תלוש ולשמור פירות וכדומה דהא שכר שבת ליכא דררא דאיסורא דאורייתא וצ"ע:

גמרא דמסר לה בשבתות וימים טובים.
ק"ל הא בשבת ויו"ט שייך ג"כ ביטול מעשי ידיה דהא יכולה לעשות בדברים המותרים, לחתוך תלוש ולשמור פירות ולילך בשליחות תוך התחום וכאלה הרבה דהא איסור שכר שבת ויו"ט לאו דאורייתא:

במציאתה משום איבה פירש"י איבה דמזונות. והקשה ר"ן מפ"ק דב"מ דאמרינן שפחה עברית מציאתה לעצמה ופריך דאבוה היא ומשני לעצמה לאפוקי לרבה לא ומשמע דמסקנא שייך לאבי'. ואמאי הא מיתזנה מרבה ולא מאבי'. וי"ל מ"מ איכא איבה שלא יפרקנה. א"נ לכשתצא מהאדון לא יזונה. וכן צ"ל להתוס' לכשתצא מרבה ימסרנה למנוול ומוכה שחין דכל זמן שהיא אצלו אין האב יכול למוסרה שהרי היא ברשות רבה ליעדה. ומ"ש תוס' בזה מש"ס דב"מ עיי' מהרש"א שהאריך. ולפע"ד ממשנתינו לק"מ דנקט מציאתה איידי דאינך דחשיב כל מה שהאב זוכה בבתו ובכללם מציאתה אע"ג דמציאתה שייך נמי בבן ובבוגרת. ומש"ס דב"מ לאוקמתא דר' יוחנן דמחלק בין סמוכים על שולחנו לאינן סמוכי' לק"מ להתוס' דסמוכי' על שלחנו לאו דווקא אלא כל שסמוכי' על אביהם מיקרי קטנים יהי' סמוכי' עליו מטעם מזונות על שלחנו או סמוכי' עליו מטעם נישואי' שיכול למסרה כו' מ"מ סמוכים מיקרי וכדשמואל נמי לק"מ אשיטת ר"י דבנו ובתו הקטני' והגדולים נקט כל א' כדאיתא גדלות דבן הוא משיביא ב' שערות ודבת משתבגור אבל לרש"י קשה דבת גופה לצדדים אי ניזונית לא מקרי גדולה עד שתבגר ובאינה ניזונית נקראת גדולה משתביא ב' שערות וזה קשה:

מעשי ידי' מנ"ל. לולי דברי רש"י הי' נלע"ד דודאי בניזוני' לא מיבעי לן דלא נסתפק אדם אם זבוני מזבני לה לקטנה איך לא יהי' מעשי ידי' שלו. ורק באינה ניזונית שיהי' העדפת מעשי ידי' של אב. לזה הוה ס"ל דאתי' לאמה לרבות מעשי ידי הקטנה שאפי' אינה ניזונית יהי' העדפה של אב. ואין לומר נילף נערה מיני' דאיכא למיפרך מה לקטנה דמצי מזבין לה משו"ה דין הוא שיהי' העדפת מעשי ידי' שלו תאמר נערה דלא מצי מזבין לה לא יהי' מעשי ידי' שלו אפי' בניזונית. ומייתי מאת בתי נתתי ופי' תוס' דכיון דכבר ידעי' דאית לי' כח לקדשה כו' ועיי' מהרש"א. ולפעד"נ כך דלעיל לחדש קנין חדש חוץ מסברא שיכול לקדש בתו נערה אית לן למידחק ולמוקי קרא את בתי נתתי בקטנותה. אבל בתר דקים לן שיכול לקדש כשהיא נערה. וקים לן נמי מעשי ידי קטנה שאינה נזוני' מיתורא לאמה. שוב הוה מצינן למילף מעשי ידי נערה מביניי' מקידושי נערה מה לקידושי נערה דלא טרחא. מעשי ידי קטנה יוכיח. מה לקטנה דמצי מזבין לה. קידושי נערות יוכיח וחזר הדין. אלא דאיכא שום פירכא כל דהוא דלא אתי מ"י נערה מבינייהו. וא"כ לזה נילף מאת בתי נתתי דמה"ת נדחק לאוקמי' קרא בקטנות. וכי בעינן למילף דבר שהוא נגד הסברא דנדחוק לאוקמי קראי בהכי הלא ליכא אלא פירכא כל דהו וא"ש. ולבסוף דמסיק הש"ס קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני. מחדש לן דאפי' באינה ניזונית שיהי' העדפה לאב נמי לא צריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה והיא של האב כמו בהמתו וכלי תשמישו מכ"ש שיהי' העדפת מעשי ידי' שלו וע"כ לאמה אצטריך לנערה:

השתא זבוני מזבין לה עתו"ס ועיי' שם הסוגי' לרש"י תלי' בפלוגתת ר"ש ורבנן אי יכול למוכרה שפחות אחר שפחות. וא"כ הי' מרוויח הרבה אי הי' מייתי מלאמה ומק"ו דשמעתין דהוי לכולי עלמא. וצריך לומר דמורי דודי לית לי' כשיטת רש"י שם:

דמסר לה בשבתות וי"ט מבואר מהתוס' דפשיטא להו טפי דתוספת שבת ויו"ט דאורייתא לענין שביתה ממלאכה טפי מלענין חיוב שמחה. והנה לרמב"ם וטור פשיטא להו טפי בהיפוך ביה"כ דתוספת עינוי דאורייתא טפי מתוספת מלאכה. מיהו בלא"ה צ"ע חיוב שמחה דלילה א' של יו"ט ועיי' חמד משה סוף הלכות יו"ט והלכ' חה"מ ועמהרש"ל ומהרש"א בתוס' ועיין מג"א סי' תמ"ד דיש לומר ולחלק באירוסי' בין עושי' סעודה בשעת אירוסי' או שלא בשעת אירוסי' ובזה י"ל קושייתם:

בנעורי' בית אבי' פירש"י אע"ג כי הניא אבי' אותה איכא למימר בקטנה פירוש במופלא סמוך לאיש. והקשה מהרש"א דה"ל לאתויי מרישא דהאי קרא ואם הניא אבי' וגו' י"ל התם פשוט דמיירי בקטנותה אבל הכא כתי' וה' יסלח לה וקטנה אינה צריכה כפרה. ודוחק לאוקמא בשאכלה בגדלות דמשמע דמיירי בחד ענינא כשנדרה ועברה בזמן א' ואפ"ה כ' רש"י דהוה מוקמי' לה בקטנה בשעת נדר ועבר' על נדרה בגדלותה דצריכא כפרה כמבואר בקידושין פ"א ע"ב דקרא מיירי בעברה על נדרה. והיותר נראה דש"ס אזיל לרב הונא לשיטתי' דס"ל ס"פ יוצא דופן דהקדיש ואכל בקטנות לוקה דלענין נדרים גדול הוא אפי' לעונשי'. וא"כ שפיר הוה מוקמי' לקרא בקטנה ושייך יסלח לה ומשו"ה איצטרך לאתויי מבנעורי' בית אבי'. וא"כ למאי דקיי"ל דלא כר"ה התם א"כ מוכח מגופי' דקרא דוה' יסלח לה דבנערה משתעי קרא ואייתר בנעורי' בית אבי' דכל שבח נעורי' לאבי' ומיושב הרמב"ם דמייתי מבנעורי' דכסף קידושי' לאבי' וכן רש"י פ' החובל מייתי מהאי קרא והתוס' הקשו עליו ולהנ"ל ניחא וק"ל:

תנו רבנן כ' לה פירות כסות וכלי'. לכאורה דין זה שייך גם באב הפוסק לבנו. כי כן דרך לפסוק לבנו כדאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך וכו' ואמרי' לקמן כדי שיתן לבתו כבנו. וא"כ ה"ל למיתני סתמא כתבו פירות כסות וכו' ומת א' מהן כו'. משמע קצת דבפוסק לבנו כי האי גוונא לכולי עלמא אמרינן אומדנא שיהנה בנו אפי' לר"נ דבמדידי' לדידה מודה דאמרי' אומדנא וכן דעת רמ"א סי' נ"ג ובח"מ וב"ש סקט"ו השיגו עליו מנ"ל דין זה. ולענ"ד נראה פשוט דזה שכ' תוס' ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוה אמרי' היינו כנ"ל ומיושב מ"ש תוס' סוף דבריהם על ר"ת דמה לו להזכיר מדידי' לדידה ולהנ"ל א"ש. שוב מצאתי בס' בני אהובה פכ"ב מאישות דס"ל כן להלכה ושכ"כ מהרי"ק ע"ש הלכה ב':

פירות כסות וכלים פירש"י פירות תלושי'. ויל"ד מה בעי בזה. והנה במרדכי הקשה למה לי כתב תיפוק לי' דנקנה באמירה ותי' דמילתא דפסיקא נקט אפי' בנישואי' שניים דליכא דרב גידל. והקשה רמ"א בתשובה לימא בקיצור דר"נ לא אמר אלא בכתב נוסף על הפסיקה דכיון דעביד מילתא יתירא לא אמרי' אומדנא. ואין לומר דא"כ לא הוה פריך הש"ס לימא בדראב"ע ורבנן קמיפלגי. א"כ תיקשי אהש"ס גופי' מנ"ל דלמא ע"כ לא אמר ר"נ אלא משום דעביד מילתא יתירא אע"כ שום מילתא יתירא לא מהני להוציא מאומדנא למאן דאית לי' אומדנא. ומזה הוכיח דאפי' קנו מיני' בקנין סודר נמי לא מהני ע"ש. ולכאורה אכתי יל"ד אהמרדכי דלא הוה צריך לדחוקי דמיירי בנישואי' שניים. אלא לרבותא דרבנן נקט דאפי' מילתא יתירא דכתב אפ"ה אמרי' אומדנא דרבותא הוה עכ"פ. וצ"ל אי לרבות רבותא טפי בקנו מיני' ואפ"ה אמרי' אומדנא. אע"כ לא להכי אתי'. והנה הגאון בס' בית מאיר כ' דמוכח משמעתין שפיר דבעל יורש נכסי צ"ב בראוי כבמוחזק דלא כחו"י דאפי' נימא דמיירי בכסות וכלים מסויימים וידועי' וכמ"ש שבות יעקב ח"ב. מ"מ במאי קנו בשטרא הא מטלטלי' לא מיקני בשטרא. אע"כ אינו אלא שטר שיעבוד שמשעבד עצמו לתת לו פירות כסות וכלי' ומוכח דיורש ראוי כמוחזק ע"ש ונכון הוא. אמנם לפי זה לא הו"מ למינקט קנו מיני' דא"כ ה"א פירות מסויימי' הניקני' בחליפין ולא הוה מוכח הך דיורש בראוי. ונ"ל אכתי הו"מ למינקט ממון סתם כלשון ת"כ דמייתי תוס' הפוסק ממון דאפי' הוה דחקינן דמיירי בשק מעות מסוים וכמ"ש בית מאיר אההיא דת"כ מ"מ הא מטבע לא מיקני בחליפין וממילא נדע דהקנין לא הי' רק שיעבוד ויורש בראוי. ולעולם הו"מ למינקט קנין. אע"כ לא אתי לרבותא דרבנן. והנה כל דברינו הואיל דפירש"י פירות תלושי' אבל אי נימא דפירות מחוברי' שדינם כקרקע ומיקני בשטרא שוב יקנה כסות וכלים אגב קרקע ולעולם במסויימי' מיירי אלא דרש"י לא פי' כן ועדיין צ"ע:

מתה לא זכה הבעל בתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ח מבואר דוקא מתה אבל לא נהרגה וכן בכל עניני' דלא אסיק האב אדעתי' ורצה ליכנס בספק הזה ע"ש ובש"ע. וא"כ י"ל בפשיטות דמת"כ מוכח כר"ת דמשו"ה דקדק ומתה בתוך ז' ימי המשתה דאלו אח"כ לא הפסיד מעותיו כיון שעדיין לא נתן דאי כבר נתן אין כאן ותם כיון שכבר הוציא מעותיו והסיח דעתי' מיני' כמ"ש בתה"ד סי' שכ"א. ובשלא נתן לא יתן אחר מיתה. אך מתה בתוך ז' ימי משתה הוא לא שכיחא ופורעניות גדול וקרוב לוודאי נמי שלא חלתה ה' ימים והוה מיתת מגפה ר"ל ובהא מפסיד ממונו ובתו. כן הי' נ"ל לולי שר"ת בס' הישר בעצמו מצא סיוע לתקנתו להחזיר הנדן בתוך שנה ראשונה מדברי ת"כ אלו משמע דלא ס"ל כפירושי הנ"ל. ונראה נמי דהתקנה היא לר"ת לשיטתו. דלשיטת רש"י י"ל תורת כהנים מיירי בשלא נתן עדיין ומחוייב ליתן בזה איכא משום ותם אבל כשכבר נתן שוב אין כאן עגמת נפש ודו"ק:

משום ר"נ אמרו וכו' כ' תוס' בשם ר"ת דהלכה כרבנן. הוצרך לזה לשיטתו. דלא נימא כל אמוראי דלקמן גבי הלכו שלוחי האב וכו' אתי' כר"נ והלכתא כוותי' קמ"ל וכמ"ש תוס' בסוף הדיבור:

בתוספות בד"ה משום איבה פירש בקונטרס ולר"י נראה איבה דמציאתה עכ"ל. לכאורה נראה שר"י סובר דלא שייך איבה דמזונות אלא לענין מעשה ידיה דשכיח ודעתו עלה כדמייתי בסמוך לענין מעשה ידיה לבעלה מפרק אף על פי מה שאין כן לענין מציאה דלא שכיח אין דעתו עליהן ולא יפסוק מלזונה בשביל כך לא שנא אב לבתו ולא שנא בעל לאשתו אלא דלפי זה יש לתמוה לפר"י שמפרש שימסרנה למנוול ומוכה שחין מהיכי תיתי נחוש לכך דלענין מזונות לא יקפיד בשביל מציאה לזון אותה בחנם דמעשה ידיה בלא"ה שלו. וימסור אותה למנוול ומוכה שחין משום האי קפידא דמציאה בדבר שהוא לבושתו ולפוגמו וסברא כזו לא מצינו ואין לפרש דר"י נמי אית ליה האי איבה דמזונות כפרש"י אלא שהוסיף לפרש דאפילו באינה ניזונת נמי מציאתה לאביה משום איבה דמנוול הא ליתא דא"כ אין מקום לכל דברי התוספות בזה ולא לקושית הרשב"א לענין מציאתה לאחין ולמ"ש התוספות דלפר"י ניחא והנראה בזה דר"י סובר דלא שייך כלל איבה דמזונות לענין האב לבתו וכן באחין לאחר מותו משום דלא שכיח כלל מי שאינו זן בניו ובנותיו וכדאשכחן נמי דרבא אכריז יארוד ילדה ואע"ג דהתם בקטנה איירי מ"מ אפשר דבנערה נמי לא שכיח כלל ויתבייש מפני בני אדם וה"ה באחין משא"כ לענין שימסרנה למנוול מילתא דלא מינכר הוא דלאו דוקא נקט מנוול אלא למי שאינה חפצה בו. אלא דבזה יש לי לקיים נמי שיטת רש"י דלא תקשי מפ"ק דמציעא דלרש"י נמי אפילו באינה ניזונת שייך האי טעמא דאיבה אפילו במציאה כדי שלא יהא לו במה לתלות ולהקפיד ויתרצה בכל שעה לחזור ולזונה ועוד דכיון דמילתא דלא שכיח הוא שאינה ניזונת לא פלוג רבנן כנ"ל ברור ומורי זקיני זצ"ל האריך בזה מאד למעניתו בס' מג"ש ע"ש:

בא"ד אבל קשה לפי' הקונטרס וכו' ומה שפירש בקונטרס לעיל וכו' אין נראה לרשב"א עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהא מילתא גופא מייתי הש"ס לעיל דף מ"ג באיבעיא דר' אבינא מר"ש בבת הניזונת מן האחין אי אמרינן דמשום דלאו מדידהו מיתזנא מעשה ידיה לעצמה וכתב שם הרשב"א גופא בתוס' דהיינו משום דבע"כ מיתזנא וקפשיט לה ר"ש מההיא דאלמנה מעשה ידיה ליתומים וא"כ לפי' הרשב"א דלעיל ע"כ האי סברא גופא בעי למיפשט מאלמנה דלא מחלקינן בהא דבע"כ מיתזנא כקושיית הרשב"א כאן ודחי לה הש"ס מי דמי התם באלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה ואם כן ממילא אזלא לה קושית הרשב"א כאן דהא דבאלמנה מעשה ידיה ליתומים היינו משום דבמקום אבוהון קיימי דאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה אבל לענין מציאת הבת דניחא ליה בהרווחה פשיטא ליה לתלמודא דלעצמה משום האי סברא נמי דבעל כרחו מיתזנא. ואפשר לפרש קושית הרשב"א כאן לפי מה שמגמגם לעיל בפירוש דלאו מדידהו מיתזנא וכבר הארכתי לעיל בישוב הסוגיא ומתוכן יתיישב שיטת רש"י כאן ובריש פרק אלמנה יבואר עוד שם בעזה"י:

בא"ד ואע"ג דמציאת אשה לבעלה אינה אלא משום איבה ואמרינן בפ' אלמנה עכ"ל. בהא דמציאת אשה לבעלה משום איבה לחוד סגי להו להקשות על פי' ר"י דמשמע דשייך לתקן במציאה משום איבה דמזונות אלא שהביאו ג"כ ההיא דר"פ אלמנה דמשמע מיניה לכאורה לסתור הוכחתם דלעיל במה שהקשו על פירש"י דהתם משמע אדרבא דלא שייך איבה דמזונות לגבי יתומים והיינו משום דבע"כ מיתזנא כמו שפירש"י שם להדיא ע"ז כתבו דליתא אלא משום איבה דקטטה ודו"ק:

רש"י בד"ה הא דזכי ליה רחמנא וכו' כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע עכ"ל. הוצרך לפרש כן כי היכי דלא נימא דאת בתי נתתי היינו מה שקיבל קדושין אבל לענין חופה דאיירי בה קרא לאשה היינו שהיא עצמה מסרה עצמה לנשואין ע"ז כתב רש"י דכל נתינה במשמע מתחילה ועד סוף היה הכל ע"י האב כן נראה מל' רש"י אבל לכאורה אין צורך לזה דבלא"ה נראה דעיקר ל' נתתי לא שייך אלא בחופה שהאב מוסרה לבעל משא"כ בקבלת קדושין לא שייך ל' נתתי ואדרבא כתיב כי יקח ולא כתיב כי תקח כדאיתא רפ"ק דקדושין ובחדושי הארכתי שם בדף ט' ע"ש והא דאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי היינו משום דממילא ידעינן כיון דאמסירתה לחופה קאי א"כ ע"כ דתחילת קידושין היה ג"כ על ידו מדקאמר לאיש הזה משמע שהוא אסרה לכל והתירה לזה דמהכא ילפינן להפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה הא דזכי וכו' ולפ"ה דלעיל וכו' וצ"ע אמאי לא גמרינן קידושין מחופה עכ"ל. פי' כיון דלפ"ה דלעיל שפיר ילפינן מאת בתי נתתי שיכול למוסרה לחופה בנערה וא"כ אמאי מהדרינן לעיל אטעמא דיציאה דכוותיה ממעט ובפשיטות מצי למילף שיכול לקדש בתו נערה וזכאי בקדושיה כי היכי דזכי ליה רחמנא בחופה. ולענ"ד לק"מ דאי לאו קרא דלעיל הו"א דקרא איירי שקדשה בקטנותה וא"כ כבר אסרה על כל העולם ומה"ט יכול למוסרה אח"כ לחופה אפילו כשהיא נערה דזכיה הוא לה וטב למיתב טן דו מלהתעגן כל ימיה אבל לענין קידושין לעולם דוקא בקטנה דלית לה יד מצי אבוה לקדשה משא"כ בנערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ולאו כל הימנו דאב לקדשה בע"כ דחוב הוא לה כמ"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה השתא זבוני מזבן לה וכו' הקשה ר"י מאורליינ"ש דאמאי איצטריך בערכין למילף בק"ו עכ"ל. לכאורה יש לתמוה על קושיא זו פשיטא דאית לן למילף טפי מהאי ק"ו דערכין ונראה לענ"ד דמשום דבערכין מסיק הש"ס דאליבא דרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל דמכורה ולית ליה ק"ו כה"ג היינו משום דלא הדר ומזבנה משא"כ באמה עבריה דהדרא ומזבנא וכתבו שם התוספות דהיינו למ"ד שמוכרה לשפחות אחר שפחות וא"כ משמע למאן דלית ליה דהדרא ומזבנא דלא שייך האי ק"ו אליבא דרב יכול למכור בתו נערה והיינו דקשיא ליה להר"י מאורליינ"ש דטפי הו"ל למילף מדאיצטריך הקישא דלאמה והוי אליבא דכ"ע זה מה שנ"ל בכוונת הקושיא. אבל לענ"ד יש ליישב דלק"מ דאפילו לרב בערכין דמשמע דהיכא דלא הדרא ומזדבנא יכול למוכרה כשהיא נערה לאו שתהא מכורה לגמרי להשתעבד בה אלא דמוכרה ויוצאה לאלתר כמו ביובל ונ"מ אי צריך להחזיר המעות או לענין יעוד אם רצה ליעדה לאלתר ולפ"ז שפיר איצטריך לאמה דלא שייך האי ק"ו דהשתא זבוני מזבנה מעשה ידיה מיבעיא כיון שלא מכרה למעשה ידיה כנ"ל:

רש"י בד"ה בנעוריה בית אביה גבי הפרת וכו' וכ"ת הא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה וכו' הו"א בקטנה משתעי עכ"ל. והיינו כמ"ד דקטן וקטנה שיודעין להפלות נדרן מדאורייתא אבל תמיה לי טובא דהא בתחילת הפרשה כתיב ואשה כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ואמאי מייתי הש"ס מהאי קרא דכתיב בסוף פרשה והנלע"ד משום דמהאי קרא דבנעוריה בית אביה דמייתר ילפינן בנדרים ר"פ נערה דנתארסה ונתגרשה נתרוקנה רשות לאביה מש"ה ניחא ליה טפי לתלמודא לאתויי האי קרא לאשמעי' הא מילתא גופא וכבר כתבתי לעיל במשנה דהמארס את בתו דמהאי קרא ילפינן בכל דוכתא דלכל מילי דזוכה האב חוזרת לרשותו בנתארמלה ונתגרשה מן האירוסין ובהכי א"ש טפי דמייתי הש"ס האי קרא הכא לגלויי אכל הני דמתני' דאיירי אפילו בכה"ג ובזה נתיישב שיטת רש"י והרמב"ם דמייתי האי קרא דבנעוריה בכמה דוכתי בענייני זכיות אב והיינו כדפרישית אבל לרש"י כאן לא ידעתי ליישב במה שכתב דהא בקטנה משתעי והאיך אפשר לומר כן הא רישא דקרא כתיב ואשה כי תדור נדר בית אביה בנעוריה וצ"ע:

קונטרס אחרון
בפרש"י בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב כתבתי ליישב למה לא מייתי מרישא דקרא כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ושם כתבתי גם כן ליישב שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שהביאו בכמה דוכתי קרא דבנעוריה בית אביה לענין דשבח נעורים לאב והקשו הקדמונים דלמסקנא לא קיימא הכי דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן:

גמרא ת"ר כתב לה כסות פירות וכלים וכו' ולכאורה דוקא נקט כה"ג בדברים שהן בעין אבל בפוסק מעות ליתן נדוניא לבתו כ"ע מודו דלא זכה בהן הבעל לא מיבעיא לפרש"י שמפרש מן האירוסין ומ"ד זכה היינו שנוטלן בתורת ירושה מאשתו כמ"ש להדיא בד"ה לימא בפלוגתא א"כ הא קמ"ל דאין הבעל יורש מלוה אשתו דהו"ל ראוי כדאיתא בא"ע סי' צ' לשיטת רוב הפוסקים אלא אפילו לפי שיטת ר"ת דאיירי מן הנשואין נמי לא זכה לכ"ע מה"ט גופא דאין הבעל יורש מלוה אשתו אלא דלפ"ז קשה על הש"ע א"ע סימן נ"ב שכתב בשיטת רש"י וסייעתו דאפילו בפסק מעות לנדוניית בתו נמי זכה הבעל מן הנשואין אע"ג שעדיין המעות ביד האב ואמאי הא אין הבעל יורש מלוה אשתו כמ"ש הש"ע גופא סימן צ' וכן משמע ג"כ מלשון התוספות בשמעתין כמו שאבאר דלא שני לן בין פוסק מעות או כסות וכלים. תו קשיא לי דאי ס"ד דמצד ירושה קאמר רבי נתן זכה הבעל וא"כ ע"כ סובר דבעל יורש אשתו ארוסה אי מדאורייתא או מדרבנן. וכמ"ש התוספות בשיטת רש"י דהא דאמרינן לקמן מתה אביה יורשה היינו כרבנן. וא"כ מאי מקשה הש"ס לימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן קמיפלגי דהא מצינן למימר דרבנן דהכא נמי כרבנן דהתם ס"ל דלית להו האי אומדנא דע"מ לכונסה אלא דאפ"ה קאמרי לא זכה הבעל משום דסברי אין הבעל יורש אשתו ארוסה כדתני רבי חייא לקמן דף נ"ג וכדפשיטא לן בכולה תלמודא. מיהו מלשון רש"י לקמן דף נ"ג משמע דטעמא דר"ח משום דלא תקנו חכמים ירושת אשתו מהאירוסין. וא"כ י"ל דהא בהא תליא דמשום דליכא איקרובי דעתא בשעת אירוסין מש"ה אינה יורשה. ומה"ט נמי היא אינה גובה תוספת ומאן דאית ליה שזכה הבעל סובר דעיקר איקרובי דעתא בשעת אירוסין ומה"ט י"ל נמי דתקנו חכמים ירושת אשתו מהאי שעתא כנ"ל. ועי"ל דודאי בשאר ירושות כ"ע מודו דאין הבעל יורשה מן האירוסין אלא דוקא בנדוניא שכותב לה האב והבעל כתב ג"כ הנדוניא בשטר הכתובה סבר הש"ס דהא בהא תליא שמשעה שזכה הבעל בנדוניא מהאי שעתא איחייב לה בתוספת למ"ד מן האירוסין ה"נ מן האירוסין ולמ"ד מן הנשואין ה"נ מן הנשואין כן נראה מל' רש"י כאן וכ"כ הרא"ה ז"ל בחדושיו ועיין בסמוך ודוק היטב:

קונטרס אחרון
בגמרא תנו רבנן כתב לה כסות פירות וכלים כתבתי דלכאורה משמע דוקא כה"ג בדברים שהן בעין משא"כ בפוסק מעות לנדוניא לכ"ע לא זכה בהן הבעל כשמתה אשתו דאין הבעל יורש מלוה אשתו והקשיתי על לשון הש"ע א"ע סי' נ"ב שכתב דלרש"י וסייעתו זוכה הבעל אף בפסיקות נדוניא וצ"ל דס"ל דלא מיקרי מלוה אשתו אלא מלוה דהחתן גופא אלא דל' רש"י ותוספות גופא לא משמע כן אלא בתורת ירושת אשתו נוטל ועמ"ש ליישב ועדיין צ"ע ובתשובה הארכתי לענין שטר חצי זכר שנוהגין עכשיו דלאיזה צורך הוצרכו לכתוב וליוצאי חלציו לאפוקי ירושת הבעל והא בלא"ה אין הבעל יורש מלוה אשתו והא ודאי מלוה אשתו היא לשיטת הסוברים דעיקרו מכח האב והארכתי מאד ליישב המנהג:

בתוספות בד"ה כתב לה וכו' למאי דמוקי בקונטרס וכו' הא דקתני לקמן וכו' מתה אביה יורשה אתיא כרבנן עכ"ל. ולמאי דפרישית אין צורך לזה אלא דוקא הכא שכתב לה שיבואו לבית בעלה וא"כ הבעל אית ליה נמי זכייה בגווייהו וכותבין ג"כ בשטר כתובתה ואדעתא דהכי אוסיף לה מדיליה מש"ה הבעל יורשה מן האירוסין כמ"ש רש"י גופא משא"כ לקמן לא איירי כה"ג שכתב לה שיבואו לבית בעלה אלא כמו שכתב רש"י להדיא שם שהן מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה ובהא כ"ע מודו דאין הבעל יורש מן האירוסין וכ"כ הרא"ה ז"ל:

בא"ד ואין נראה לר"ת. קושיא ראשונה דלמה קבעה אמתני' כבר יישבה הרמב"ן בספר המלחמות וכ"כ מ"ז בס' מג"ש דאהא דקתני ניסת קאי דמשמע דאין לו להבעל שום זכות בנכסי אשתו אלא מן הנשואין ע"ז מייתי האי ברייתא דהיינו כרבנן אבל לר' נתן זוכה בירושת נדונייתה מן האירוסין וקושיא השנית שכתב שיבואו מבית אביה לבית בעלה כתב מ"ז ז"ל דלישנא דברייתא הוא ולא שכתב זה הל' ממש. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י אדרבא עיקר טעמא משום האי לישנא לבית בעלה שכתב לה עדיפא האי ירושה משאר ירושות אלא דאכתי מצינן למימר דמ"ש לבית בעלה לאו לגרוע זכות הבעל קאתי אם תמות מן האירוסין דמיתה לא שכיח ולא אסיק אדעתיה אלא מ"ש לבית בעלה היינו שנותן לצורך נדונייתה שתכניס לבעלה. וכ"כ הרמב"ן וכן מסיק ג"כ מ"ז ז"ל. וקושיא השלישית ג"כ יישבה מ"ז ז"ל אלא שאני מוסיף נופך משלי דלקמן פ' אע"פ מסקינן ה"ט דאיקרובי דעתא אליבא דרב דלית ליה דר"א ב"ע בטעמא דאומדנא דע"מ לכונסה דהיינו חיבת חופה או חיבת ביאה ורב ס"ל דעדיפא האי אומדנא דאיקרובי דעתא דמשעת אירוסין יש קירוב הדעת בין ארוס לארוסתו ומשום האי חיבה כתב לה תוספת דע"כ מה"ט גופא תקנו כתובה לארוסה. משא"כ הכא דבעי לאוקמי לדר' נתן כר"א ב"ע לא שייך לומר האי טעמא דאיקרובי דעתא דא"כ אמאי לא חייש ר"א ב"ע גופא להאי טעמא דאיקרובי מדידיה לדידה לכך איצטריך לאסוקי הכא טעמא דאיחתוני דשייך מהחותן להארוס דלכך נקרא חותן וחתנו. מה"ט גופא הן הדברים הניקנין באמירה משום דאדעתא דאיחתוני גמר ומקני כנ"ל ונתיישב' שיטת רש"י. ובאמת נ"ל דלאו משום הך קושיא לחוד מפרש ר"ת הסוגיא מן הנשואין אלא משום דבעיקר דינא לא מיסתבר ליה לר"ת כלל שיזכה הארוס מהאירוסין בירושת אשתו דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין הבעל יורש מן האירוסין ולא משמע ליה לחלק בהני טעמי דפרישית ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"ת דהך ברייתא בנשואין מיירי וכו' וקאמר לימא דבפלוגתא וכו' מ"מ מדמה להו עכ"ל. ולכאורה פי' ר"ת תמוה כמו שהקשו עליו בתוספות בסוף הדיבור עוד הקשה עליו הרמב"ן דהאי אומדנא שתהנה הבת לא נזכר כלל בגמרא וא"כ עיקר הקושיא חסר מהספר וכבר כתבתי מה שהכריחו לר"ת לפרש כן מעיקר הדין ועתה אפרש שיטת הגמרא אליבא דר"ת לפי מה שנראה לענ"ד דודאי פשיטא לתלמודא טובא דבעניני אירוסין ונשואין איכא כל הני אומדנא חיבת אירוסין דהיינו איקרובי דעתא וחיבת איחתוני וחיבת חופה וחיבת ביאה נוסף עליו בפסיקת נדוניא שכותב האב לבתו. דדבר ידוע הוא דאדעתא שתהנה ממנו בתו מחייב א"ע וכדמשמע נמי לישנא דכתב לה שיבואו עמה משמע דהיינו לצורך תשמישה שתהנה ממנו ולא שייך פלוגתא בהא מילתא דכולהו אומדנות המוכיחות הן אלא דעיקר פלוגתייהו אי אמרינן בכה"ג דאדעתא דחיבה הראשונה מקנה או אמרינן כיון שהנותן מוחזק בנכסים מסתמא אין דעתו להקנות אלא בשעת חיבה אחרונה ובכה"ג נמי מיבעיא לן לקמן פ' אעפ"י לר"א ב"ע אי חיבת חופה קאמר או חיבת ביאה כמו שאפרש בעזה"י ולפ"ז מקשה הש"ס הכא שפיר לימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן פליגי דרבנן דהכא דקאמרי לא זכה הבעל משום דדעת האב אחיבה אחרונה דהיינו שתהנה ממנו בתו וכיון שהוא מוחזק אין דעתו להוציא ממון מרשותו אלא באופן שתהנה בתו ואתיא כר"א ב"ע דהתם דאינה גובה תוספת מן האירוסין משום דדעת הבעל אחיבה אחרונה דהיינו שעת הביאה וזה כתב ר"ת בפירושו הצח דליכא התם אומדנא אחריתי וכוונתו דאי הוי שייך התם אומדנא אחריתי כי הכא מאוחרת משעת נשואין נמי הוי אמר דאפילו מן הנשואין אינו גובה אלא דלא שייך התם אומדנא אחריתי דכדי שתהנה כי הכא וא"כ חיבת ביאה היא אחרונה. ומש"ה אזיל בתר האי אומדנא כיון שהבעל מוחזק לא גמר ומקנה להוציא המעות מרשותו עד לאחר כל המעשים ור' נתן דהכא דאמר זכה הבעל מהנשואין שהיא חיבה הראשונה דחיבת אירוסין אין במשמעות הל' לבית בעלה וסובר דבעין יפה האב גמר ומקנה משעת נשואין ולא איכפת ליה בחיבה האחרונה שהיא כדי שתהנה בתו וע"כ היינו כרבנן דהתם דאמרי גובה הכל מן האירוסין דהיינו חיבה הראשונה. ועל זה מסיק הש"ס דכ"ע כר"א ב"ע דמדידיה לדידה אזלינן בתר חיבה האחרונה דעיקר דעתיה אשעת חופה או שעת ביאה אבל מדידה לדידיה אזלינן בתר חיבה הראשונה דמשום איחתוני הוא ואע"ג דאיכא הכא אומדנא אחריתי אפ"ה האב לא איכפת ליה אלא בחיבה הראשונה ובכל דהו ניחא ליה לאיחתוני לחוד דהיינו שעת נישואין כן נראה לי נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון
כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם כ"א לפי דרכו ממה שהקשו עליהם קדמאי ובתראי עיין בפנים:

תוס' ד"ה משום איבה וכו'. ולר"י נראה וכו'. לכאורה לשיטת ר"י היכא דנתארסה דלא שייך תו איבה דקידושין. אם כן מציאתה לעצמה. וכבר כתבתי במתניתין דמשמע דכל זכיות דחשיב היינו אפילו אחר האירוסין עד שנשאת דלהכי לא חשיב קנס ובושת ופגם כמש"ל. ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל דאיכא איבה דקידושין אפילו אינה ניזונת אלא דלהכי פירש דאיכא נמי איבה דמזונות משום דמשמע במתניתין דגם בארוסה מציאתה לאביה וממילא דמתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דף מ"ג לפירש"י בהא דבעי לאוקמי מתניתין דהתם מציאתה ומעשה ידיה וכו' באינה ניזונת דמשמע להדיא דמציאתה לאביה אפילו באינה ניזונת ועמ"ש שם דתליא בחילוף הגירסאות שם. ולפמ"ש יש לומר דגם רש"י מודה דאיכא איבה דקידושין אפילו באינה ניזונת. ומיושב בזה נמי הא דדחיק רש"י לפרש שם באינה ניזונת כגון שלא היו נכסים. (וכבר דקדקנו שם בזה דא"כ ה"ל כנכסים מועטים דאין לבנים במקום בנות ועמ"ש שם באריכות) ולא פירש באינה ניזונת כגון ארוסה דהא רב יוסף עצמו ס"ל לקמן דארוסה אין לה מזונות וצ"ל משום אידך לישנא דרב יוסף בסוף פרקין דף נ"ג ע"ב. ולפמ"ש א"ש דבארוסה שאינה ניזונת מאביה אין האב זוכה במציאתה דליכא תו איבה דקידושין ואיבה דמזונות. וק"ל:

בא"ד ואינו נראה לרשב"א וכו'. כדמוכח לקמן וכו'. לכאורה היה נראה לחלק דבאלמנה שייך טפי איבה אפילו היכא דבע"כ מיתזנא שלא יטריחוה כל שעה לבית דין כמ"ש התוספות כדאמרינן לעיל דף מ"ג ע"א לענין זילותא אלמנותו עדיפא ליה אבל בבנות דלא חייש לזילותא כל כך שפיר אמרינן כיון דבע"כ מיתזנא מציאתה לעצמה. וכה"ג מצינו באלמנה מוכרת שלא בבית דין משום זילותא משא"כ בבנות. אך לפ"ז הוי מצי לשנוי לעיל הכי ולמה ליה למימר לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה ולענין הרוחה בתו עדיפא ליה והוי סגי בטעם דזילותא לחוד דהיא הנותנת דמעשה ידיה דאלמנא לאחין משום זילותא. שוב ראיתי בר"פ אלמנה ניזונת פי' רש"י באלמנה נמי במציאתה דהוי לעצמה דלא שייך איבה משום דבע"כ מיתזנא. נראה להדיא מדבריו שם דמחלק בין איבה דמעשה ידיה דאיכא איבה רבה שיזונה בחנם. ובין איבה דמציאה. וק"ל:

תוס' ד"ה דזכי ליה רחמנא וכו'. ואע"ג דקרא שהיתה קטנה וכו' ולא ניחא להו לפרש דבאמת הפירוש כן. דלקטנה אין צריך קרא דלאמה דבל"ז נדע מהא דזכי רחמנא למימסר לחופה. וא"כ קרא דלאמה לנערה. ואדרבא בזה מיושב קושית מהרש"א דלפי הס"ד דמוכח מדזיכתה רחמנא לאב למימסר לחופה א"כ למה לי לאמה ולפמ"ש א"ש דלאמה קאי על נערה. אלא דלשון הסוגיא לא משמע כן מדקאמר בתר הכי אלא קטנה א"צ קרא משמע דעד השתא בנערה מיירי. מיהו יש לומר דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה ואימא ה"מ וכו'. דהך קרא דאת בתי מייתרא. א"כ צריך לומר דקרא דאת בתי נתתי אתי לחופה. וא"כ ע"כ מיירי בנערות. דאי בקטנות קשה דלא שייך לומר דקמ"ל דאביה מוסרה לחופה תיפוק ליה כיון דבכמה דוכתין מצינו נשואה קטנה מן התורה כדאיתא בקידושין דף י' גבי ומתו גם שניהם וכיוצא בו ומימסרה לנשואין. דהיא עצמה ליכא למימר שמסרה עצמה בקטנות. דהא כיון דכבר ילפינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה א"כ איך אפשר לומר שיכולה למסור עצמה לחופה הא מבטלה עצמה ממעשה ידיה שהם דאביה אלא ע"כ אביה מוסרה לחופה וע"כ דקרא דאת בתי בנערה מיירי. וממילא דמהאי קרא משתמע דמעשה ידיה לאביה בנערות לפי הס"ד דמבטלה ממעשה ידיה ובזה מתורץ ממילא מה שהקשו התוס' דנילף קידושין מחופה דלפי המסקנא דמשני דמסר לה בלילה שפיר איכא לאוקמי קרא דאת בתי בקטנה. וקמ"ל דא"י למסור עצמה לחופה בלילה ואינך גווני. וע"כ צריך לומר דילפינן חופה מקידושין. ועין בסמוך מ"ש בזה. אך נראה דהתוס' אזלי הכא לפי מה שכתבו לעיל דהך קרא לא מייתרא. ודוק:

בא"ד אלא דבלא"ה פריך שפיר וכו'. לפ"ז צ"ל הא דבאמת נפקא לן דהאב יכול למסור בתו נערה לחופה היינו משום דילפינן חופה מקידושין. אך לפי עניות דעתי נראה דאין צריך לזה דכיון דכבר ילפינן מעשה ידיה לאביה אפילו בנערה. אם כן ע"כ אי אפשר לומר דנערה מסירתה לחופה ע"י עצמה דהאיך יכולה להפקיע מעשה ידיה דאביה. והכא לא שייך פירכא דלעיל דמסר לה בלילא דהרי היא מפקעת מרשות אביה לגמרי לעולם דמשנשאת אין לאביה רשות בה. אלא ע"כ דמסירתה לחופה ע"י אביה. ולפ"ז נסתר מ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' דנילף קידושין מחופה משום דלפי מאי דמשני דמסר לה בלילא או באינך גוונא איכא לאוקמי קרא דאת בתי בקטנה דלא מסרה עצמה לחופה בקטנות בלילא דהא בנשואין לא שייך זה. דמפקעת עצמה לעולם. אלא דלפי זה בל"ז יש לתרץ קושית התוספות בפשטות דליכא למילף קידושין מחופה דאיכא למיפרך מהאי טעמא גופא דשאני חופה משום דאיהו לית לה יד להפקיע עצמה ממעשה ידיה. ובסברא זו יש להבין הא דקי"ל דאין אירוסין מפקיעין לענין מעשה ידיה עמ"ש במתניתין. אף דמפקיע קצת לענין הפנ"ד משום דאי ס"ד דמפקיע עצמה באירוסין קשה ל"ל קרא על קידושין דאינה מקדשת עצמה הא מפקעת עצמה ממעשה ידיה. ובחדושי קידושין הארכנו בזה עיין שם:

תוס' ד"ה דמסר לה בשבתות וי"ט וכו'. אע"ג דאמר במ"ק ושמחת בחגיך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחול של מועד וכו' ובני הרב הגדול חריף ובקי מהו' צבי הירש נר"ו תירץ קושיות התוס' בטוב טעם והוא דהנה המשנה למלך בהלכות אישות פרק י"ב נסתפק בחופה קודם קידושין אי מהני לעשותה נשואה או לא ע"ש. ולכאורה יש להכריח מסוגיא זו דמהני. דהא התוס' ד"ה דזכי וכו' הקשו דהא הך קרא דאת בתי נתתי מיירי בקטנה ומנ"ל בנערה דמעשה הבת לאביה. והמפרשים תירצו דא"כ למה לי לאמה דהא קטנה כבר מוכח מאת בתי נתתי אלא על כרחך דלאמה על נערה דמעשה הבת לאביה. אך לכאורה קשה להפך דבהך סברא דקיימא הכא למילף מאת בתי נתתי דמעשה ידיה לאביה א"כ למה לי קרא דלאמה. דא"ל דמקרא דאת בתי נתתי ה"א דוקא בקטנה. הא עיקר החילוק בין קטנה לנערה הוא משום דקטנה מצי מזבין לה כדקאמר הש"ס ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבן לה וכו'. א"כ הא פסק הרמב"ם דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אם כן כיון דמוכח מקרא דאת בתי נתתי בקטנה דמעשה ידיה בשעת חופה הוא של אב. אע"ג דבשעת חופה היא כבר ארוסה ואינו יכול למוכרה לשפחות אחר אישות וה"ה בנערה אע"ג דלא מצי מזבין מ"מ מעשה ידיה של אב ולמה לי קרא דלאמה. אך מזה הכרח לפשוט ספק של המשנה למלך הנ"ל דחופה קודם קידושין מהני. א"כ שפיר איצטריך קרא דלאמה. דאי מאת בתי נתתי הוי אמינא בקטנה. וכשהחופה היתה קודם קידושין דהשתא שפיר בשעת חופה עדיין יכול האב למכרה לשפחות. ועל זה שפיר קאמר הש"ס דילמא דמסר לה בשבתות וי"ט. ר"ל בכה"ג שהחופה היתה בשבתות ובי"ט. והקידושין היו אחר י"ט דנמצא דלא נעשית נשואה עד אחר שבת וי"ט שנגמרו הקידושין ובשעת חופה בשבת וי"ט עדיין לא נעשית נשואה. וזה מותר בשבת וי"ט ומיושב קושיות התוס'. ואין להקשות דבכה"ג שהחופה קודם קידושין לא שייך דין הוצאת שם רע דקרא דהיינו שזינתה באירוסין. זה אינו חדא דהא לרב הונא אמר רב קיימינן ורב הונא ס"ל בקידושין דף ה' דחופה גרידא קונה להיות כארוסה. וא"כ שייך שפיר דין הוצאת שם רע שזינתה בין חופה לקידושין דאז היה לה דין ארוסה ומכל שכן דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק ג" דשייך דין הוצאת שם רע בזינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילות הבעל. ודוק:

תוס' ד"ה השתא זביני וכו' הקשה הר"ר יעקב וכו'. לולי דבריהם יש לומר משום דקי"ל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. א"כ צ"ל הא דקאמר קטנה לא צריך קרא היינו דאפילו נימא דאצטריך לאמה לארוסה קטנה דמעשה ידיה לאביה דלא מצי תו למוכרה מ"מ כיון דליכא מעלה לענין מעשה ידיה בנערות יותר מקטנות אלא משום דנערה לא מצי מזבין לה כדקאמרינן לעיל ואימא ה"מ קטנה וכו'. א"כ כיון דידענין אפילו ארוסה מעשה ידיסה לאביה ממילא ה"ה נערה דמאי שנא. אבל אכתי לא מצי נילף מיניה דאין האב יכול למכור בתו נערה דאיכא למימר דלאמה איצטריך לארוסה. שוב מצאתי בת"י שבתחלת המסכתא שתירץ כעין זה. אלא שצריך לפרש כמ"ש. וממילא מתורץ מה שהקשו התוס' לעיל ד"ה דזכי לה. אע"ג דקרא כשהיתה קטנה מ"מ בחופה כיון דכבר היא ארוסה ולא מצי מזבין לה. ממילא נשמע ג"כ נערה. וממילא מתורץ נמי מה שהקשה התוס' ד"ה אימא ה"מ קטנה וכו' וא"ת הא לקטנה לא צריכה קרא השתא זבוני מזבין לה. ולפמ"ש א"ש דיש לומר דקרא בנתארסה ונתגרשה דאינו יכול למוכרה ואפילו הכי ליכא למילף נערה דדילמא קטנה משום דלית לה יד כדאמר לעיל. וק"ל:

בגמרא כתב לה פירות. בספר פני יהושע כתב דוקא נקט פירות וכיוצא בהן אבל מעות מלוה הן וקי"ל דבין גבו קרקע ובין גבו מעות ה"ל ראוי לענין בכור. וה"ה לגבי בעל דאינו יורש בראוי ולפ"ז תמה דבספרי שהביאו התוס' שפסק מעות הרבה לבתו ומתה בתוך ז' ימי משתה הא ה"ל ראוי וכן תמה על הטור שכתב במעות ולע"ד קשה לי לפי שיטתו דא"כ אפילו כתב לה פירות וכסות במה יקנה הבעל גוף הפירות דהא מטלטלין אינם נקנים בשטר וא"כ אי אפשר לומר דהפירות הם כפקדון ביד האב. אלא שהאב מחייב ומשעבד עצמו שמחויב ליתן לו פירות וכסות כדאיתא בח"מ סימן ר"ט. אבל אין לו קנין בגוף הפירות עד שימשכם. וא"כ אכתי ה"ל ראוי כמו מלוה דמעות. ואין לומר דקונה הפירות מדרב גידל דאמר כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכו'. דנקנין באמירה ומיירי שעמדו וקדשו מתוך הדברים. זה אינו חדא דמשמע דלא מיירי הכא מדרב גידל מדנקט כתב. ובדרב גידל קי"ל דלא ניתן לכתוב אלא משמע שמחייב ומשעבד עצמו בכתב ליתן לו דברים הללו כדאיתא בח"מ סימן ר"ט בכה"ג. ותו דאפילו מדרב גידל לא מצינו שתקנו בזה שיקנה גוף המטלטלין דהא משמע מלישנא דרב גידל כמה אתה נותן לבתך כך וכך דמיירי במעות ולא מצינו קנין במטבע עצמו. אלא מה שאמר הן הן הדברים שנקנים באמירה היינו שמחויב ליתן המעות ומשועבד וא"כ אכתי ה"ל ראוי. והעיקר נלע"ד דבאמת לא מיירי הכא מדרב גידל שמחייב עצמו ליתן לבתו אלא שהאב מתחייב עצמו ליתן לחתנו פירות כסות וכלים בכתב ונגד זה החוב שמתחייב לחתנו כן הבעל מחייב עצמו נגד השום וכותב לה הוספה בכתובתה כדרך כל נדוניא כמבואר לקמן פרק מציאת האשה. ולפ"ז נראה דאין שייך כאן דין ירושת מלוה לענין הפירות וכלים כיון דעיקר החיוב לחתנו עצמו. ואין יורש זה החוב מאשתו כלל. ומה שפי' רש"י ותוס' דמצד ירושה הוא שיורש הנדוניא היינו זה הנדוניא שכתב תוספת על הכתובה נמצא שהוא יורש החוב של עצמו. א"כ ממילא שפיר קאמר בספרי דאפילו במעות הבעל זוכה דאין חילוק בזה כנ"ל ואף דלענין בכורה אמרינן בב"ב דף קכ"ו דבמלוה שעמו פלגא מ"מ אין להקשות שיתחייב הבעל ליתן מכל מה שכתב לה בתוספת כתובתה כשאר מלוה שעם הבעל עצמו שנותן מחצה דזה אינו דהא כתב הבית שמואל באה"ע סימן צ' דמשמע מתשובת רמב"ן דגבי בעל שאני דאפילו במלוה כה"ג שעם הבעל זוכה הבעל הכל. ואפילו לדעת החלקת מחוקק שם בדברי הרמב"ן. מ"מ בנדוניא שבכתובה ליכא מאן דפליג שהבעל יורש הכל. כמו שהארכתי בזה בתשובה. ובזה מובנים היטב דברי רש"י ז"ל לקמן דף מ"ח ע"ב ד"ה שמואל אמר לירושתה וכו' כיון דמסרה אחולי אחיל האב מהשתא וכו' דבחוב הכתובה שתחת יד הבעל עצמו שפיר שייך לשון מחילה כמו שיבואר לקמן שם. ודוק:

ולפי זה היה נראה דיש לומר דהא דקתני זוכה הבעל בדברים הללו דמשמע דלאו מצד חיוב ושעבוד של האב אלא דקנה הפירות והמטלטלין עצמן שהיו בעין תחת יד האב היינו דקנה אותן ממש במה שמתחייב הבעל כנגדן בתוספת הכתובה לאשה דה"ל כמו תן מנה לפלוני ותקנה דמהני. ועיין באה"ע סימן כ"ט בהג"ה סעיף ו' דכשנותן שט"ח על עצמו ה"ל כמו נותן מעות והוי ליה כאלו אמר האב לחתנו תן תוספת לבתי ובזה תקנה הפירות. ואפשר דעדיף טפי דאף לאחר שתיקנו חז"ל דמעות אינם קונים לגמרי אלא שמחויב לקבל עליו מי שפרע משום שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה מ"מ היכא דאין נותן המעות עצמו ה"ל כמו שאר קנינים דמהני כמ"ש הסמ"ע בסימן קצ"ח ס"ק ז" דבקנין סודר לא חיישינן לנשרפו חיטך דכל זמן שלא קיבל המעות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא. וה"נ בנתן שט"ח יש לומר כן דכיון דלא קיבל המעות עדיין טורח ומציל וצ"ע. מ"מ כבר זכה הבעל בדברים הללו לענין מי שפרע. ודוק:

אמנם לפ"ז נלענ"ד דיש לומר לולי פירש"י ז"ל דאף רבי נתן מודה דאין ארוס יורש ארוסתו כדלקמן בברייתא דף מ"ח ע"ב ומצי אתיה כר' נתן ובאמת צריך הבעל לשלם לאביה כפי חיוב הנדוניא שבכתובתה. ולא פליגי אלא אם זכה הבעל בדברים הללו דהיינו הפירות והכלים עצמן לא מיבעיא לכמ"ש לעיל בסמוך דיש לומר דקנה הפירות עצמן אלא אפילו נימא דלא קנה הפירות עצמן מ"מ נפקא מיני' אם מחויב להשתדל ליתן לו פירות אלו אם נתייקרו. ותו כיון דקי"ל לקמן פרק מציאת האשה שכנגד השום מתחייב עצמו הבעל חומש פחות מן השומא ורוצה הבעל שיתן לו הדברים הללו דוקא והיינו דנקיט פירות ולא מעות דבמעות אין נפקא מיניה בזה המעות או בזה המעות. ודוק:

ועוד נראה דיש לומר כיון דקי"ל דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה. (וכן משמע לקמן דף פ"ב דר' נתן ל"ל לדר' מאיר דס"ל מטלטלין משתעבדי לכתובה דקאמר שם לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או כר' נתן או כר' מאיר) וא"כ יש לומר דדמי להאי דאמר רמי בר חמא לקמן דף צ"ב בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקוף עליו במלוה ומת ראובן ואתי ב"ח דראובן וטריף וכו' דינא הוא דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבהון גבך וכו'. א"כ יש לומר דה"נ מצי הבעל למימר דדברים הללו שהתחייב בהן האב מטלטלין נינהו ולא משתעבד לכתובה. ושפיר קאמר דזכה הבעל בדברים הללו. ואף לרבא דאמר שם אי פיקח הוא מגבי להו קרקע היינו כמ"ש התוס' שם דאף דב"ח דינו בזוזי מ"מ במקום פסידא מגבהו קרקע. וזה שייך דוקא בבעל חוב דקי"ל שוה כסף ככסף היכא דלית ליה זוזי. אבל כשהתחייב עצמו להשתדל וליתן לו דוקא דברים הללו אינו יכול להגבהו קרקע. משא"כ הספרי דמיירי לאחר נשואין דאז הבעל יורש לגמרי שפיר נקט מעות. (מיהו יש לדחות זה דכיון דתופס המטלטלין יש לומר דגובה מהם אפילו בכתובה. כמ"ש סברא זו בקונטרס אחרון ריש סימן ק' ע"ש. ותו דלדעת רוב הפוסקים נדוניא דינה כשאר חוב לענין זה) ולפ"ז נלענ"ד ליישב מה שדקדקו המפרשים הא דפליגי בכתב לה האב ולא פליגי בפסקה על עצמה וכתבה לו פירות. אם זכה הבעל בירושתה. ולפמ"ש דהפלוגתא הוא אם מחויב האב להשתדל וליתן לו אותן הפירות עצמן שהשתעבד עצמו עליהם א"כ בדידה כשמתה ודאי דאין היורשים מחויבים להשתדל אותן הפירות עצמן. אלא חוב בעלמא הוא עליהם וכיון דקי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אינו יכול לגבות מהם אלא קרקע וכיון שהוא נמי חייב להיורשים מחמת חיוב הכתובה הפוכי מטרתא למה לי. ודוק: ועיין בסמוך: