שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנין. אוקימנא לה בפרק האשה שנתאלמנה (לעיל כתובות כד, א) בשכלי אומנותו בידו.

כל הפוחת ואפילו בתנאי. כתוב בספר המאור, קשיא לן עלה הא דאמרינן בגמרא (לעיל ע"א), טעמא דכתבה ליה הא על פה לא, ולהלן נראה כי תנאי על פה הוא פחות מכתיבה, וכאן נראה שהוא גדול ממנה. והרב ר' שלמה ז"ל פירש: דהאי אפילו לאו דוקא. ולי נראה פירוש הדבר כן: כל הפוחת מדלא אמר הפוחת, ואמר כל הפוחת, כלומר, אף על פי שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי, כלומר שתנאו בטל ואינו קיים, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עד כאן. וקשיא לי, דאם כן עיקרא דמלתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה, אפילו הכי כיון דאתנה בהדה בדברים דעלמא לא סמכה דעתה ובעילתה בעילת זנות, אם כן הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו', אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתניתין היינו דתנאו בטל.
ונראה לי לפרש, דתרתי קא דייקא ממתניתין דר' יהודה דקאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, הכי קאמר והיא כותבת לו התקבלתי וקיים, ואמר ליה ר' מאיר אינו קיים אלא בטל, שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות, ואילו קתני הפוחת היה במשמע הפוחת אחר שכנסה, דהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה, דמימר אמרה היום פחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום, אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה, אפילו לרבי מאיר תנאו קיים, משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה, וכרבין דאמר לקמן(נז, א) מחלוקת לבסוף אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת, אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה, ואנן סהדי דעל דעת זנות נבעלת לו ועל דעת כן נתרצית לו, והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחילה, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל, ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך, כלומר, ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות, דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות, ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאי בטל, דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, קסבר, כיון דאמר לה לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש. ויתנה עמה במאתים, כן נראה לי.

קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פירוש: בין דבתולה בין דאלמנה מדקרי לה בקרא אלמנה ומאי אלמנה על שם מנה. אי נמי, דבתולה דוקא אלא דלא פליג רבנן, אבל קבל עליו אחריות עושין. ואיכא למידק, וכי כתב לו אחריות מאי הוי, הא תנן (לקמן כתובות פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. ואמרינן עלה בגמרא (פב, ב) בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו', ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך, והני רבנן בתר שמעון בן שטח הוו. יש לומר, דהתם בשלא היה מקבל עליו את האחריות, לפי שאף היא אינה מנחת אותו ליגע ולהשתמש בהם והיו מיוחדים לה בכל עת, אבל כשקבל עליו את האחריות אינה מקפדת אם הבעל משתמש בהן ומוציאן לעצמו, ואף הוא משתמש בהן, ואינה קלה בעיניו להוציאה.

חמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהם שלי חדש ושל חברי ישן של חברי מתקן ושלי אינו מתוקן אינו נאמן שחוששין לגומלין והלוקח ממנו צריך לעשר כשאר תבואות של דמאי ולדעת ר' יהודה נאמנין שאין חוששין לגומלין ואע"פ שהדמאי מדבריהם הוא והיה לנו לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם לחוש לגומלין בדמאי הקלו אלא שמכל מקום הלכה כחכמים וכבר ביארנוה בפרק שני וכן מה שנתחבטו בסוגיא זו בחדושין בענין ספק של דבריהם אם טעון ברכה אם לאו כבר ביארנו הכל במסכת שבת פרק הדלקה:

כבר פסקנו שהכתבה מדברי סופרים היא ואע"פ שבסוגיא זו פסקנו כר' מאיר והסוגיא מעידה בהדיא שדברי ר' מאיר נאמרים על דעת כתבה דאוריתא הילכתא כותיה ולא מהאי טעמא אלא מפני שהיא נבעלת שלא על סמך כתבה כמו שביארנו במשנה:

יתבאר במסכתא זו בסוף פרק נכסים שבראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ר"ל והיו מתנים בה שלא יהא אחריותם על הבעל לטרוף ממשעבדי ולא היתה דעת הנשים סומכת על כך עד שהיו מזקינים ולא היו נושאים נשים התקינו שיהו מנחים כתבתה בבית אביה ועדין כשהיה כועס עליה לא היה לו חסות אצל ממון שאינו בידו והיה אומר לה לכי אצל כתבתיך התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועדין כשכועס עליה היה אומר לה טלי כתבתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתבתיך ולא תהא כתבתה מיוחדת במקום אחד והוא הוא תנאי בית דין הנזכר בפרק נערה שנתפתתה דף נ"א ע"א ר"ל לא כתב לבתולה מאתים וכו' ומכל מקום אע"פ שתקן בן שטח כן מודה הוא שכל שכתב כן וייחד לה מטלטלין או קרקע אפותיקי שאינה גובה נכסים אחרים כל זמן שהם קיימין שלא תקן אלא להיות הכתבה כחוב הא כל שאבדו או נשתדפו יהא אחריותה על שאר נכסים כדין אפותיקי סתם ולא יהא הלוקח רשאי לומר הנחתי לך מקום וכל שיודעת שכל נכסיו אחראין ושיש לה עוד אחריות בפרט כל שכן שהיא סומכת עליו ומשום קלה בעיניו להוציאה אין בה הואיל ונכסיו משועבדים אינו נותן לב על ייחודו כלל אדרבה רוצה הוא להשתכר בהם לסחורה ומתוך כך תקנו חכמים שבאו אחריו והוא ר' יוסי הנזכר בסוגיא זו שלא לעשות כתבה מטלטלין ר"ל שלא לייחד מטלטלין לכתבה אפילו קבל עליו אחריות גניבה ואבידה הואיל ומכל מקום אינו מקבל אחריות פחת שלהם שאע"פ שהיא סומכת על כך הואיל ומכל מקום אנו יודעים שזה הוא אפותיקי ושאינה נפרעת משאר נכסים צריכין אנו לשמרה שלא תפחת כתבתה שכל שנפחתה אף הוא אינו רשאי לשהותה כמו שיתבאר בסמוך ומפני תקון העולם הנזכר בסוגיא זו פירושו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ויש מפרשים דברים אלו בדרכים אחרים וזו עיקר:

ולענין ביאור מיהא זה שאמרו הכא לא ידעא דתיחול כלומר והרי לא מחלה ואפילו מחלה בדרך זה הויא לה מחילה בטעות:

וקיימא לן מאי כותב אומר לקמן בריש פרק הכותב אמרינן בהדי' תני רבי חייא האומר ומסתבר פירושי' דרבי חייא קמ"ל לאפוקי דלא תימא מתני' בשקנו מידו. דאי לאו דרבי חייא הוה אמינא הכי כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה כדתנן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן ובקנין וודאי מהני כדאית' התם. אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו נותן קתני אלא בלא הקנאה קאמרינן בוודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' לאו דווקא דהא ה"ק האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסים והוא הדין כותב בלא הקנאה אחריתי דלא שני לן בשום דוכתא בין דברים שבעל פה לדברי' שבכתב. אלא בשטר קנין כגון שדה מכורה לך שדי נתונה לך. אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותא וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן לא שני לן כלל בין שהוא על פה בין שהוא בכתב. ואף על פי שפקפקו רבים בדבר הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש. ולא אתא רבי חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרי'. אבל כיון דאמרת הכותב כותב ממש לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי והיינו דקשיא לן עלה התם בתר דפירשה רבי חייא. וכי כתב לי' מאי הוי. והתניא האומ' לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום. כלומר השתא דאתא רבי חייא ופירש דכותב דמתני' לאו נותן בקנין. וכיון דכן דוודאי לישנ' דמתני' כותב בלחוד דהיינו אמירה בעלמא והא היכי מהני. אבל אלו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין לא הוה קשיא לן כלל. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא זכאי בה אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדיא דלא ליזכי בי' כלל וכדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה. והיינו דקשיא לן הכא והיכא מהני תנאה לרבי יהודה. ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל. והיינו דאמרינן וקיי"ל מאי כותב אומר דמההוא היכריחא אית לן לאוקומה בכותב לה ועודה ארוסה דהיינו תנאה וכדפרי'. ומהדרינן דמשום דהויא מלתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן חיזוק. ומקשי תו מההיא דאמרי' דקאמר ר' יהודה דנאמנין ולא חיישינן לגומלין ואע"ג דלעיל חאיש ר' יהודה לגומלין בשל תורה אלמא לא עשו חיזוק לדבריהם אפי' כשל תורה. ומשנינן משום דהוי ספק דדבריהם אי נמי דבדמאי הקלו. ויש פירושין אחרים בשמועה זו ואינן צריכין ולא ראוין לפנים וזה הוא הנכון:

ר' מאיר אומר הפוחת לבתול' ממאתי' ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות כל הפוחת ואפי' בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. וכיון דאמר לה לית לך אלא מנה לא סמכ' דעתה והוה לה בעילת זנות. פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות. אי נמי ר' מאיר אומר אינו רשאימפני שבעילתו בעילת זנות. ותנא כל הפוחת וודאי רבותא קמ"ל דאפי' היכא דוודאי אית לה כתוב' הראוי' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא דטעי איהי וסבר' דלית לה הוי בעילתו בעיל' זנות דלא סמכ' דעת'. והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה וודאי בתנאה כגון שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי. אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים והוי תנאו בטל. דהא ר' מאיר אפילו בעלמא אית ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל דכן הכא דאפי' ר"י מודה ואית לה בוודאי מדינא כל כתובתה הראוי' אלא דאיהי תיטעי וסבר' דלית לה אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכ' דעת' ואפי' בהא הוי בעילתו בעילת זנות ושמעינן מהכא דלא אשכחן לר' מאיר גוונא אחריני דתיהוי לה מדינא כתובת' הראוי' ותיטעי איהי דלית לה אלא בתנאי וכדפרי' ותפשוט מינה דאלו מחלה לי' אחר שכנסה אפילו שההתה עמה כמה אחר כן דוודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה תו לית לה. ולאפוקי ממאן דאמר דכיון דמשהי לה לא שויא בעילתו בעילת זנות. ולכן הדר' ומזכי לה כתובתה ממיל' בשהי' בעלמא. והא ליתא דהא הכא לא אמרי' אלא בתנאה ולא אשכח מידי אחרינא בכי האי גוונא דתיהוי לה כתובה ותיטעי איהי וסבר דלית לה אלא בהאי דהיינו בתנאה וטעמא נמי לא נהיר דזכיא ממילא לא אשכחן נמי לר' מאיר דליכא אלא דבעילתו בעילת זנות ואלו אית' וודאי הוה לי' למימרא. ותו דהא אפי' לר"מ הדרא וזכיא כי משהי לה הוה בעילתו בעילת זנות ומשום דלא סמכה דעתה. אם כן אמאי הדר מזכי לה דהא לא מהני לי' מידי דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דמודע לה וסמכי דעתה. אלא וודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה אלא בתנאה:

והא שמועינן לי' לר' מאיר דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים. קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא. פי' והשתא דאתינן להכי תו לא תנינן כל הפוחת ואפי' בתנאה אלא בכתובת בתולה אבל אלמנה אפי' בתנאה תנאו קיים. וכון דכן דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות אי נמי אפשר דלא פלוג רבנן:

תנא ר' מאיר אומר כו' עד הכי השתא התם לא ידעה ומחלה הכא ידעה ומחלה פי' לא ידעה דתימחול אלא סברה דאית לה כל כתובתה ובהא וודאי דכולי עלמא בעילתו בעילת זנות. כיון דסברה איהי דאית לה אבל היכא דאיהי מחלה מדעת' בהא דלא אכפת לן. וקשיא לן דהא תנא קמא אמר הכא דאם קיבל עליו אחריות עושין. והא תיקן שמעון בן שטח שלא יהא מיחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי וי"ל דהתם הוא שהיו עושין מתחלה כלי אחד בכדי כתובתה לשם כך והי' מיוחד לה. אבל כאן רוצה לומר שמיחד לה מטלטלין שיש לו בביתו ומשתמש בהן כמו שהיה משתמש בהן מקדם והן בוודאי פוחתין והוא חייב באחריותן. וכיון שכן שוב אינה קלה בעיניו להוציאה שאינו עשוי לרקן בתו לגמרי וליתן לה אי נמי דהכא מדינ' פליגי ובר מתקנתא דשמעון בן שטח וקסבר תנא קמא דאם קבל עליו אחריו' תו ליכ' בעילת זנות וצ"ת:

וקי"ל מאי כותב אומר. וקשה לי דאפילו תימא כותב ממש אכתי תיקשי דהא לרבי יהודה לא אהני בההיא דכתובה אלא משום דכתבה בלשון שובר התקבלתי וכו' אבל אלו כתבה ליה בלשון סלוק אין לי עמך אלא מנה לא מהני אפילו לרבי יהודה ואלו הכא אמרינן לר' יהודה דמהני האי לישנא דכתב לה אין לי בנכסיך וכו' ואפשר דאי לאו דאמרינן מאי כותב אומר הוה אמרינן דהא דקאמר דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' היינו דכתב לה בלשון התקבלתי ולא תיקשי ולא מידי אבל השתא דאמרינן מאי כותב אומר הא ודאי בכל גוונא דקאמר קשיא כנ"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקי"ל מאי כותב אומר פי' דלא תימא מאי כותב מקנה שחזר ונתן לה זכותו בשטר כההיא דתנן הכותב נכסיו לבניו אלא האי כותב שטר ראיה הוא שהתנה עמה כן בשעת נשואין ע"כ. ועיין בלשון הרא"ש לעיל:

וז"ל הרא"ה וקי"ל מאי כותב אומר לקמן בריש פרק הכותב אמרי' בהדיא תני ר' חייא האומר ומסתברא פירושיה דרבי חייא קמ"ל לאפוקי דלא תימא מתני' שקנו מידו דאי לאו דר' חייא הוה אמינא הכי כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה כדתנן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואמר לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהן ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן ובקנין ודאי מהני כדאיתא התם אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו כותב קתני אלא בלא הקנאה קאמרינן בודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' דוקא דהא הכי קאמר האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך וה"ה כותב בלא הקנאה אחריתי דלא שאני לן בשום דוכתא בין דברים שבע"פ לדברים שבכתב אלא בשטר קנין כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותה וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן לא שני לן כלל בין שהוא ע"פ בין שהוא בכתב ואף על פי שפקפקו רבים בדבר הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש ולא אתא ר' חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרישנא אבל כיון דאמרת כותב כותב ממש לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי והיינו דקשיא לן התם בתר דפירש ר' חייא וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמ"כ כלומר השתא דאתא ר' חייא ופירש דכותב דמתני' לאו נותן בקנין וכיון דכן דודאי לישנא דמתני' דוקא כותב בלחוד דהיינו אמירה בעלמא והא היכי מהני אבל אילו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין לא הוה קשיא לן כלל ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא זכה בה אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדה דלא ליזכי ביה כלל מדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה והיינו דקשיא לן הכא והיכי מהני תנאה לר' יהודה ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל והיינו דאמרינן וקיימא לן מאי כותב אומר דמההיא הכרחא אית לן לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה דהיינו תנאה וכדפרי' ומהדרינן משום דהויא מילתא דלא שכיח וכו'. ע"כ:

והרי חמרין דשכיחי דתנן החמרין שנכנסו וכו'. עד ר' יהודה אומר נאמנין פי' קושיין הכא בההיא לישנא דאמרינן לעיל בפרק ב' דר' יהודה בעלמא חייש לגומלין בדאורייתא והכא משום דהוי דרבנן לא חייש לגומלין דלמ"ד התם דר' יהודה לא חייש לעולם לגומלין אפילו בדאורייתא לא קשיא הכא ולא מידי דהא דינא הוא דלא ניחוש לגומלין בשום דוכתא אליבא דרבי יהודה. וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין נאמנין דחיישינן לגומלין אלמא דחכמים לא עשו חזוק לדבריהם אף בשל תורה. ע"כ:
ספק דדבריהם כגון דמאי שנוטל על הספק בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם אבל בשאר ספיקי לא. רש"י במהדורא קמא:

רבא אמר בדמאי הקלו. ותימה דהא אביי גופיה תירץ הכי בפ"ב ואלו הכא לא פריק הכי. ויש לומר דהתם מתרץ בדמאי הקלו יותר משל תורה אבל לא ניחא ליה לומר כן שהקלו בו יותר משל דבריהם בדברים אחרים ורבא ניחא ליה לתרוצי הכי ואף על גב דמודה הוא בעלמא דדמאי ספק דדבריהם הוא וכדאמרינן לה בפרק במה מדליקין. הריטב"א ז"ל. והתוס' האריכו בזה לעיל בפ"ב:

כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. כי היכי דדייק ואזיל כלומר מדלא קא מהדר ר' מאיר לר' יהודה הרי זו בעילת זנות ותו לא דהשתא משמע דאכתיבה התקבלתי מנה לחודא מהדר וקאמר כל הפוחת משמע כל היכא דפחית לה אפילו בתנאים והאי אפילו לאו דוקא אלא כלומר משמע נמי תנאה שהתנה נמי בעל פה לפחות לה ממאתים ומדקא חשיב ליה כה"ג בעילתו בעילת זנות אלמא קסבר תנאו בטל ויש לה מאתים אם כן אמאי בעילתו בעילת זנות הא סמכה אכתובה מעליא כיון דתנאי בטל כיון וכו' דאתני סמכה דעתה דאמנה קא מנסבא ליה הילכך הויא בעילתו בעילת זנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא וזה הלשון של רש"י ז"ל נזדמנה לו להרב בעל המאור שכתב וז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאה וקשיא לן עליה הא דאמרינן לעיל בגמרא טעמא דכתבה ליה הא ע"פ לא ולהלן נראה כי תנאי ע"פ הוא פחות מכתיבה וכאן נראה שהוא גדול ממנה. וה"ר שלמה ז"ל פירש דהאי אפילו לאו דוקא ולי נראה פירוש הדבר כן כל הפוחת מדלא אמר הפוחת ואמר כל הפוחת כל אע"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי כלומר שתנאי בטל ואינו קיים והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עכ"ל ספר המאור ז"ל:
וכתב עליו הרשב"א ז"ל וז"ל. וקשיא לי דאם כן עיקרא דמילתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה אפילו הכי כיון דאתני בהדה בדברים בעלמא לא סמכה דעתה ובעילתו בעילת זנות א"כ הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו' אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתני' היינו דתנאו בטל. ונראה לי לפרש דתרתי קא דייק ממתני' דרבי יהודה דאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ה"ק והיא כותבת לו התקבלתי וקיים ואמר לו ר' מאיר אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות ואילו קתני הפוחת היה משמע הפוחת לאחר שכנסה שהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה דמימר אמרה היום פוחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה אפילו לרבי מאיר תנאו קיים משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה וכרבין דאמר לקמן מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה ואנן סהדי דעל זנות נבעלה לו ועל דעת כן נתרצית לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחלה והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך וכו' כלומר ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש ויתנה עמה במאתים כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאי. מדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות שמע מינה דהכי אשמועינן שאף על פי שהיה גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה. אלמא קסבר תנאו בטל. דבלאו הכי לאו רבותא היא דנקט כל הפוחת. ע"כ. פירוש לפי' הוקשה לו אמאי דכתב במהדורא קמא דתינח דליכא למימר דאכתיבת התקבלתי מנה לחודא קא מהדר דלא קתני בקוצר הרי זו בעילת זנות מיהו אכתי איכא למימר דלהכי האריך וקאמר כל הפוחת וכו' משום דר' יהודה תרתי קאמר חדא דאי כתבה התקבלתי מנה אין בעילתו בעילת זנות ועוד דוקא דכתבה ליה אבל בעל פה תנאו בטל וכדדייקינן לעיל ואתא ר' מאיר למימר דתנאו קיים והילכך הויא ליה פוחת לבתולה ממאתים וכו' והרי זו בעילת זנות ופליג ר' מאיר אכתיבה ואבעל פה ולכך אוריך בלישניה לכך כתב רש"י ז"ל במהדורא בתרא דאי הכי לכתוב כל בתולה שאין לה מאתים וכו' והוה שמעינן דפליג אכתיבה ואבעל פה מדהאריך בלישניה ולא קצר ותני הרי זו בעילתו בעילת זנות השתא דהאריך טפי ותני כל הפוחת וכו' אלמא קסבר תנאו בטל הוא דקאמר אפילו בתנאה ה"ק לא מיבעיא כשפוחת בפועל ובמעשה דלא נשאר לה כי אם כתובת מנה דבעילתה זנות אלא אפילו כשאין הפחיתות אלא בתנאי ושוב יתבטל ותשאר כתובתה מאתים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות ואף ע"ג דמהכא שמעינן ההיא דלא סמכה דעתה כיון דאתני כך אף על גב דתנאה בטל מדקאמר אפילו וכדכתבינן תוב אסיק וקאמר אלמא קסבר וכו' וכיון דא"ל וכו' כדי לפרושי מילתיה. ורש"י ז"ל בפירושו מאי דמייתי תלמודא במסקנא דמילתיה מייתי ליה איהו בפירוש אפילו בתנאה ושוב לא אסיק אלא אלמא קסבר תנאו בטל והיינו כדכתיבנא דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכו'. ואם תאמר אדרבה משום דתנאו קיים קתני שבעילתו בעילת זנות פרש"י ז"ל דדייקינן לה דלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת ש"מ דהכי אשמועינן דאף על פי שהיא גובה לבסוף שאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני עלה בעילתו בעילת זנות ע"כ. פי' לפירושו דלישנא דכל הפוחת דייק שהוא מתנה לפחות ואף על פי שלא פיחת ויש תירוצים אחרים וזה מספיק. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר וכו'. פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות אי נמי רבי מאיר אומר אינו רשאי מפני שבעילתו בעילת זנות ותנא כל הפוחת ודאי רבותא קמ"ל דאפילו היכא דודאי אית לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא דתיטעי איהי וסברה דלית לה הרי בעילתו בעילת זנות דלא סמכה דעתה והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה ודאי בתנאה כגון שכנסה מתחלה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים והרי תנאו בטל דהא רבי מאיר אפי' בעלמא אית ליה במתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכ"ש הכא דאפי' רבי יהודה מודה ואית לה בודאי מדינא כל כתובתה הראויה לה אלא דאיהי טעתה וסברה דלית לה אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכה דעתה ואפילו בהא הוי בעילתו בעילת זנות ושמעינן מהכא דלא אשכחן לר"מ גוונא אחריתי דתהוי לה מדינא כתובתה הראויה ותטעי איהי דלית לה אלא בתנאה וכדפרי' ותפשוט מינה דאלו מחלה ליה אחר שכנסה אפי' שהתה עמו כמה אחר כן כיון דמחלה ליה וקי"ל ודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה תו לית לה ולאפוקי ממאן דאמר כיון דמשהה לה הדרא וזכיא בכתובתה דכיון דבעילתו בעילת זנות הדר ומזכי לה כתובתה ממילא בשהייה בעלמא והא ליתא דהא הכא לא אמרינן אלא בתנאה ולא אשכח מידי אחרינא בכה"ג דתהוי לה כתובה ותטעי איהי וסברה דלית לה אלא כה"ג דהיינו בתנאה וטעמא נמי לא נהיר דזכיה ממילא לא אשכחן לר' מאיר דליכא אלא בעילתו בעילת זנות ואלו איתא ודאי הוה ליה למימר ותו דהא אפי' לר"מ אפי' הדרא וזכיא כי משהי לה הוי בעילתו ב"ז משום דלא סמכה דעתה אם כן אמאי הדרא ומזכי לה דהא לא מהני ליה מידי דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דידעה איהי וסמכה דעתה אלא ודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה אלא בתנאה. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

ושמעינן ליה לרבי מאיר דאמר מתנה וכו'. יש לפרש דמשקלא וטריא דלעיל הוא דשמעי' לה דמדפריך תלמודא לעיל טעמא דכתבה ליה וכו' ופריך מדר' יהודה אדר' יהודה ולא פריך אלא לאביי ולא לרבי ירמיה וכדכתבינן לעיל אלמא דרבי מאיר לאו כ"ש בדרבנן קאמר דאי הכי הוה ליה לאקשויי מדר"מ אדר"מ אליבא דכ"ע ולשנויי דר"מ ה"ק כ"ש דבדרבנן דעבוד חזוק טפי וממילא הוה מיתרצא מדר"י אדר' יהודה לדעת אביי אבל מדשקיל וטרי ואקשויי מדר' יהודה אדרבי יהודה לדעת אביי ולא מהדר להו אביי ולדידכו מי ניחא דהא מדר"מ אדר"מ נמי קשיא ובמאי דתרצת ליה לר' מאיר הכי נמי מתרצא לרבי יהודה אלמא משמע דמשום דשמעינן לר' מאיר דאמר להדיא כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דאלמא הא בדרבנן תנאו קיים להכי לא שקיל וטרי תלמודא אלא לרבי יהודה וכדכתיבנא כך יש לפרש. ואפשר דזהו שכתב רש"י והא שמעינן ליה לעיל. ומיהו התוס' כתבו פירוש בקונטרס דשמעינן ליה בברייתא דלעיל אלמא דקא מפרשי אינהו ז"ל דדעת רש"י ז"ל דמהברייתא גופה מבלי שום שקלא וטריא הוא דשמעי' הכי וקשיא להו דמנא ליה למידק מהברייתא הא מדרבנן תנאו קיים דילמא כ"ש דבדרבנן דעביד חזוק טפי ותנאו בטל כמו לרבי יהודה ותירצו דדייק מדלא קתני לעיל ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכתובה כיון דאיכא מאן דאמר דלא עשו חיזוק לדבריהם אפי' בשל תורה אע"ג דרבי יהודה מודה בכתובה מכל מקום הו"ל לשנות כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה רבי יהודה. ואם תשאל א"כ לפי מאי דמשני נמי קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא אמאי לא קתני לעיל כתובה כיון דאיכא מאן דאמר כתובה דרבנן. תשובתך פלוגתא דכתובה אי מדרבנן אי מדאורייתא הויא לה פלוגתא באפי נפשה ולא מתלא תליא בהכי וכיון דסבירא ליה בעלמא כתובה דאורייתא למה ליה למינקט הכא כתובה הרי היא הכתובה בשאר וכסות דתני ולמה ליה למנקט כתובה אבל ההיא דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה תליא בההיא גופה דתני ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות כו' ולאו מטעמייהו דאינך דתני הלכך אי ס"ל בכתובה דכל המתנה בו תנאו בטל משום דעשו חזוק יותר משל תורה היה ליה למתנייה תדע דהא איכא מידי דלכ"ע לא עשו חזוק כגון פירות דלעיל משום דהויא מלתא דלא שכיח ועוד כיון דמרחקא הסברא כולי האי דאיכא מאן דאמר דלא עשו חזוק אפי' בשל תורה ואיהו סבור דעבוד חזוק טפי הלכך ה"ל למתנייה. כנ"ל:
וז"ל הריטב"א הא בדרבנן תנאו קיים הקשו בתוס' הא מנא לן דילמא ה"ק שאפי' המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכל שכן בדרבנן שעשו חזוק טפי משל תורה דהא לרבי יהודה בדאורייתא תנאו קיים ובדרבנן תנאו בטל ותירצו דנפקא לן מדתנן בפרק השוכר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ולהכי אוריך כולי האי משום דבדרבנן תנאו קיים. ותמיה מילתא דהא התם אתינן לאוקמה כרבי יהודה ובדבר שאינו של ממון ואף ע"ג דלרבי יהודה בדרבנן תנאו בטל ועוד תירצו דשמעינן לה מדפריט שאר כסות ועונה ולא נקט שום מידי דהוי מדרבנן שמע מינה דבדרבנן מודה דתנאו קיים. ע"כ:
קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אף על גב דכתובת אלמנה דרבנן מכל מקום עיקר כתובה דאורייתא היא וכעין זה אמרינן בסוף הערל אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה פי' ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עולה אע"ג דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מיהא דאורייתא. ויש לחלק ולומר דשניא ההיא דתרומה דכל שם תרומה אחד הוא ואיכא למגזר תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא אבל בההיא דכתובה ליכא למגזר כתובת אלמנה אטו כתובת בתולה וכן פי' רש"י ז"ל דההיא דתרומה משום דגזרה נגעו בה והריטב"א ז"ל כתב וז"ל קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא ואם תאמר והא במתניתין קתני בין בתולה בין אלמנה ואילו אלמנה מנא ליה דכתובתה מדאורייתא ויש לומר מדקרי לה אלמנה על שם מנה א"נ דלעולם כתובת אלמנה דרבנן ומיהו לא פליג ר' מאיר בין כתובה לכתובה. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו קסבר כתובה דאורייתא פירוש והשתא דאתינן להכי תו לא דייקינן כל הפוחת ואפי' בתנאה אלא בכתובת בתולה אבל אלמנה אפילו בתנאה תנאו קיים וכיון דכן דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות א"נ אפשר דלא פלוג רבנן. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל קסבר ר' מאיר וכו'. פי' ואפילו דאלמנה כיון דכתובה דבתולה דאורייתא ולא פלוג בכתובות ובכולן תנאו בטל. פירוש אחר נ"ל דבתולה דאורייתא ובטל דאלמנה תנאו קיים וכי קתני הפוחת משום בתולה. ע"כ:

רבי יוסי אומר רשאי יש לפרש דבהכי פליגי רבי יוסי ורבי יהודה דר' מאיר תרתי קאמר כל הפוחת ואפי' בתנאה ואתא ר' יוסי למימר דכיון דתנאו בטל רשאי לפחות בתנאה דהרי אין תנאו קיים ומיהו היכא דפוחת בהדיא והרי המעשה קיים בעילתו בעילת זנות ואתא ר' יהודה ופליג דאפי' היכא דלית לה אלא מנה אין בעילתו בעילת זנות וכגון דכותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי וכו'. וליתא להאי פירושא כלל חדא דלישנא דרשאי לא משמע הכי כלל ועוד דמאן לימא לן דלא יודה נמי ר' יוסי לר' יהודה דהיכא דכתב לבתולה מאתים והיא כתבה ליה התקבלתי וכו' דאין כאן מיחוש כלל דאיכא למימר דגריעה טפי היכא דאתנה עליה בעל פה אף ע"ג דתנאי בטל מהיכא דכתב לה כתובה מאתי' והיא כותבת התקבלתי מנה אע"ג דאין לה אלא כתובה מנה דהא סוף סוף הרי כתב לה כתובה של מאתים. והנכון כמו שכתב רש"י ז"ל וזה לשונו ר' יוסי אומר רשאי. ואפילו על פה נמי תנאו קיים ואתא ר' יהודה למימר נמי רשאי וכו' ע"כ. פי' דמדרבי יהודה שמעי' דפירושו של ר' יוסי הכי וכדכתיבנא כנ"ל. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא רשאי לפחות אף בעל פה בתנאי ולר' יהודה אי כתבה שובר אין אבל בעל פה לא כדאמרינן טעמא לעיל. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל תניא ר"מ אומר כל הפוחת וכו'. פי' בדיעבד תנאו בטל ובעילתו בעילת זנות ולר' יוסי רשאי לעשות כן לכתחלה ואפי' בתנאה ותנאו קיים ובעילתו כשרה ולרבי יוסי אין לו לעשות כן בתנאה ותנאי בטל אבל בכתיבת התקבלתי רשאי ואפילו לכתחילה. עד כאן:

אין עושין כתובת אשה מטלטלין ואם תאמר והא אמרינן לעיל בריש פרקין מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו'. אלמא דעושין כתובה מטלטלי ויש לומר דהתם בדעבר וייחד עסקינן אי שקלא בלא שבועה ומיהו קשיא דאמרינן בפרק קמא אתפסוה מטלטלי התם בערב שבת בין השמשות היה שלא היה שהות ביום לקנות ולקבל אחריות ותירצו בתוס' דמיירי בדקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו ורש"י כתב לעיל בפרק קמא אתפסוה מטלטלי תנו לה מטלטלי תחת ידה במשכון לשעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות. ע"כ. פי' אתא לתרוצי הא דאקשינן דדוקא לייחד לה מטלטלין לכתובה שיהיו לעולם תחת ידה הוא דאסור והיינו דאמרינן אין עושין כתובת אשה מטלטלין פירוש דהכתובה תעשה לעולם מטלטלין אבל למשכון מטלטלין בדרך עראי יום או יומים עד שיכתבו שטר כתובתה הא ודאי שריא כנ"ל. ומיהו התוספו' לא רצו לתרץ כן דדוקא כשקבל עליו אחריות שריא דליכא למיחש שמא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי דכיון שיכול ליהנות מהן שלא תקפיד האשה אם יעשה בהם שום סחורה שריא אבל בכל מידי אחרינא שאינו יכול הבעל ליהנות מהן לא וכמו שחלקו התוס' בסמוך ואין חילוק בין יום להרבה ימים כנ"ל:

וסבר רבי יוסי רשאי ורמינהי וכו'. ואיכא למידק למה לי כולה הם שקלא וטרי' והא בלא הך שקלא וטריא מצי למרמי אהדדי דהא רבי יוסי אמר להדא והלא אין קצובים ופוחתין ועוד אמאי פריך בהאי לישנא ת"ק נמי אין עושים קאמר והרי ברייתא זו אין לה הבנה כלל הלכך הוה ליה לאקשויי מאי קאמר דאין לברייתא זו שום הבנה כלל ונראה לפרש דהוה מצינן לפרושי דר' יוסי הכי קאמר וכי מה תיקון העולם יש בזו פירוש דליכא למתקן מפני תיקון העולם אלא כשהיא לא סמכה דעתה שחושבת שיש לה כתובה וכשנאבדו מטלטלים הרי אין לה כתובה והיא לא אסקה אדעתה דיאבדו והלכך הוי לה תיקון העולם שכל העולם יטעו בכך שיחשבו שיש להם ואין להם אבל כשהוא מצוי לפחות הרי מתחלה אדעתא דהכי נשאת ואין לנו לתקן מפני ת"ה דהיינו נמי מאי דקאמר ר"י לעיל רשאי לכך שקיל וטרי תלמודא ופריך ת"ק נמי אין עושין קאמר פי' דליכא לפרושי דברי ר' יוסי הכי דהא ת"ק נמי כי קאמר מפני תיקון העולם הכי נמי קאמר שמא יאבדו או יפחתו וכיון דהפחיתה נמי בכלל תיקון העולם הוא מאי מהדר ליה ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזו והא ת"ק משום הכי קאמר דאין עושין אטו פליגי מהן ללאו כנ"ל. ועוד צריכה לי עיון שמעתא זו ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך:

ואתא ר' יוסי למימר וכו'. ואיכא למידק כיון דקבל אחריות אמאי לא נתקן העולם בכך והא אם יאבדו או יאנסו כל נכסיו אחראין לכתובתה והרי לא נעשית כתובתה מטלטלין ואמאי פליג ר' יוסי ועוד היכי קאמר ר' יוסי והלא אין קצובין ופוחתין ומה לנו אם יפחתו והלא כבר קבל עליו אחריות אם יפחתו ואין לומר משום דלא סמכא דעתה דאם כן מאי קא משני תלמודא התם לא ידעה דתחיל וכו' ותירץ רש"י ז"ל דשמעיניה לת"ק דקאמר דלא בעינן קבלת אחריות אלא לענין אבידה ולא חייש לזולא אלא לאונסא וקאמר ליה ר' יוסי דכיון דלא קבל עליו אחריות דזולא מה נתקן העולם בכך והלא אף כשהן קיימין אין קצובים ופוחתין ופירושו דחוק דממאי דתנא קמא הא קאמר ואע"ג דתריץ ז"ל דפריש ליה תנא קמא הכי אכתי דחוק ושמא מדקתני אין עושין כתובת אשה מטלטלין ולא קתני אין מייחדין מטלטלין לכתובה שמע מינה דתנא קמא הכי קאמר דאין עושין כתובת אשה מטלטלין פי' דתצא מכלל כתובה ותהיה בכלל מטלטלין ולא יהיה בהן צד כתובה כלל דהיינו צד אחריות כלל דאי איכא צד אחריות כלל הרי לא נעשית הכתובה מטלטלין דהמטלטלין אם יאבדו או יזולו אחריותן עליה ואלו היה חוזק הכתובה קיים לא היה האחריות כי אם עליו ולא עליה אלא ודאי מדקתני אין עושין כתובת אשה מטלטלין ה"ק דדוקא כי נתרוקנה כח הכתובה לגמרי ואין לה אלא מטלטלין הוא דאין עושין אבל כל שיש אכתי קצת כח כתובה עושין ופריש ליה תנא דלא חיישינן לזולא אלא לאונסא וקאמר ליה רבי יוסי וכי קביל וכו' וכדפרש"י ז"ל. כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין עושין כתובת אשה מטלטלין אין מייחדין מטלטלין לכתובת אשה מפני תקון העולם שמא יאבדו ונמצאת בלא כתובה. וכי מה תיקון העולם יש בזו וכו' כלומר לא יהא אסור אלא מפני שמטלטלין אין דמיהן קצובין פעמים שמתייקרים ופעמים שמתזלזלין ופוחתין ממאתים הכי קאמר תנא קמא בד"א כו' וה"ק ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש כי קבל אחריותן עליו ואפילו הכי אין עושין לפי שאין דמיהן קצובין ופוחתין מדמיהן ונמצאת בלא כתובה דאע"ג דקבל אחריותן עליו אם נאבדין אם נשרפין יוקרא וזולא מיהא לא קבל עליה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דשרי ת"ק כשקבל עליו אחריות היינו אחריות גנבה ואבדה ואף ע"ג דלא קביל עליה פחתא או יוקרא וזולא והיינו דא"ל רבי יוסי וכי קבל אחריות מאי הוי שהרי הן פוחתין והולכין והוא אינו חייב בפחת וזולא אבל אם קבל עליו פחתא וזולא אפילו ר' יוסי שרי וכן פירש"י ז"ל ע"כ וכתב עוד הריטב"א ז"ל וז"ל אבל קבל עליו אחריות עושין והקשו בתוספות וכי כתב לה אחריות נכסים מאי הוי והתנן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסים אחראין לכתובה ואמרינן עלה בגמרא בראשונה היו כותבין לבתולה וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך וכיון דמשום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי הוא דאתקין אפי' קבל עליו אחריו' נמי והני תנאי בתר שמעון בן שטח הוו ותירצו דאמר לך ת"ק דר' יוסי דתקנתא דשמעון בן שטח כשלא קבל עליו אחריות הוא דכיון שכן אף היא אינה מנחת לו ליגע בהן והיו מיוחדין לה בכל עת אבל כשקבל עליו אחריות אינה מקפדת אם הבעל משתמש בהן ומוציאן לעצמו ומפני זה אם הוא משתמש בהן ואינה קלה בעיניו להוציאה ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל וקשיא לן דהא תנא קמא אמר הכי דאם קבל עליו אחריות עושין והא תיקן שמעון בן שטח שלא יהא מייחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי ויש לומר דהתם הוא שהיו עושין מתחלה כלי אחד בכדי כתובתה לשם כך והי' מייחד לה אבל כאן רוצה לומר שמייחד לה מטלטלין שיש לו בביתו ומשתמש בהן כמו שהיה משתמש בהן והן בודאי פוחתין והוא חייב באחריותן וכיון שכן שוב אינה קלה בעיניו להוציאה שאינו עשוי לרקן ביתו לגמרי וליתן לה א"נ דהכא מדינא פליגי ובר מתקנתא דשמעון בן שטח וקסבר תנא קמא דאם קבל עליו אחריות תו ליכא בעילת זנות וצ"ת.ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין איכא למידק לתנא קמא בדקביל עליה אחריות אמאי עושין והא התקין שמעון בן שטח שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי ומשמע שלא יהא מייחד לה כלום שאם כן מה הועיל הרי אומר לה טלי כתובתיך וצאי ואיכא למימר כיון דקביל עליו אחריות וסמכא דעתה ליכא למיחש משום שמא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון דמטלטלי נינהו צריכין הם לו וכיון שקבל אחריותן עליו אף היא רוצה שישתמש הבעל בהן ואינה קלה בעיניו להוציאה ומיהו כשלא קבל עליו אחריות אסור שמא תפחת דאם תפחת תהא בעילתו בעילת זנות דלא סמכה דעתה ולא ידענא מ"ט קרי לה תיקון העולם ויש לפ' דאם לא יקבל עליו אינן רוצות לינשא כדאמרינן היו מזקינין ולא היו נושאין נשים. ע"כ:

הכי השתא התם לא ידעה ומחלה וכו'. פי' לא ידעה דתמחול אלא סברה דאית לה כל כתובתה ובהא ודאי דכ"ע בעילתו בעילת זנות כיון דסברה היא דאית לה אבל היכא דאיהי מחלה מדעתה בהא לא איכפת לן. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא התם לא ידעה שיהו עתידים להפחת ולהזלזל דתמחול ליה פחתא כשמייחדם ואהכי חייש ר' יוסי לדילמא פחתי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א התם לא ידעה דתחיל פי' ואיכא למאן דאמר מחילה בטעות הויא מחילה לא שרי לה בכתובתה כי היכי דלא שרו ר"מ ור' יהודה תנאה. ע"כ:

בא"ד והא דמפרש התם בגמרא הכא מי מחל לרווחא כו' עכ"ל לר' יהודה משני התם הכי אלא כיון דלר' מאיר נמי לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כמ"ש התוס' דאין יכול לומר פלוני יירש כו' מהאי טעמא נמי ניחא לר"י ולא איצטריך ליה למימר האי טעמא דהכא מי מחל לר"י אלא לרווחא דמלתא ודו"ק:

גמ' מילתא דשכיחא עבדו בה רבנן חיזוק כו' מכאן יש להשיב על דברי התוס' דס"פ נערה בד"ה רצה אינו כו' דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצוין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינן אלא פ"א כו' דהכא מסיק בהיפך דכתובה מקרי שכיח טפי מפירות ודו"ק:

תוס' בד"ה ושמעינן כו' כיון דאיכא מאן דאמר דלא עשו כו' אע"ג דר"י מודה בכתובה כו' כי היכי דקתני עונה כו' עכ"ל דלמאי דמסיק דכתובה דאורייתא ניחא דלא תקשי דלתני נמי כתובה דכיון דתני הני דתנאו בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ה"ה כתובה. דהוי נמי דאורייתא אבל אי הוה כתובה דרבנן לא ה"ל למשמט מלמתני נמי כתובה כיון דאיכא למטעי למימר כמאן דאמר דלא עשו חכמים תיזוק כו' ודו"ק:

בד"ה אין עושין כו' אם יאבדו או יזולו עכ"ל אם יאבדו לת"ק או יזולו לר"י וק"ל:

בד"ה אבל קבל כו' שמא יאמר לה טלי כתובתיך כו' דדוקא בלא קבל עליו אחריות איכא כו' עכ"ל וק"ק לפי זה למה לי הכא טעמא דתיקון עולם דשמא יאבדו בלא קבל עליו אחריות הא איכא טעמא אחרינא דשמא יאמר לה טלי (מעשה ידיך) [כתובתיך] ויש ליישב ודו"ק:.

ד"ה ושמעינן ליה וכו' עד בברייתא דלעיל. פי' מדנקיט ר"מ שאר כסות ועונה ולא נקט שאר דברים מכלל דס"ל דוקא הני דהוו דאורייתא אבל מידי דמדרבנן תנאו קיים:

בא"ד דדייק מדלא קתני לעיל וכו' וכתובה ויש לדקדק א"כ מאי משני התרצן קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא מ"מ קשה אם איתא דס"ל לר"מ דגם בכתובה תנאו בטל הוי ליה למינקט ג"כ כתובה בהדי שאר כסות ועונה ונראה דדוקא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דכתובה דרבנן ולכך הוה דייק מדלא קתני לעיל כתובה משום דהוי רבותא דאפילו בדרבנן נמי תנאו בטל אבל התרצן השיב דקסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא ולכך לא צריך למיתני כתובה לעיל דהא קתני שאר כסות ועונה וה"ה כתובה דתנאו בטל ג"כ דהא הוי ג"כ דאורייתא לדידיה ואע"ג דרבי יהודה ס"ל דכתובה דרבנן מ"מ ר"מ לפי סברתו קתני ולא דמי להא שכתבו התוס' לפי סברת המקשן דצריך למתני כתובה משום דאיכא מ"ד דלא עשו חיזוק לדבריהם דהתם הא מלתא דעשו חיזוק או לא עשו הוי סברא בעלמא:

תוס' בריש העמוד נזקין וערכין נימא כו' נמחק וערכין ונ"ב נ"ל ט"ס הוא דלא שייך מחילה לגבה שהרי הוא להקדש ומי ימחול עליה וק"ל:

בא"ד אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא כו'. נ"ב והשתא לא צריכא להא דאין נזיר לחצאין וק"ל:

בא"ד והא דמפרש התם בגמרא כו' נ"ב לאו על משנה זו אלא על משנה דלעיל מיניה דף קכ"ז איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו כו' והיא היא ודו"ק:

גמ' והרי חמרין וכו'. דאין סברא לומר דלכך נאמנים לר"י כיון דמשבח לחבריה עוד במידי אחרינא. ולעיל בפ"ב (כתובות דף כ"ד ע"א) בד"ה שלי חדש כתבו התוס' בהיפך דאדרבה לרבותא דר"י נקיט שלי חדש ע"ש:

גמ' כל הפוחת ואפילו בתנאי כו'. לפירוש ריב"ן לעיל (כתובות דף נ"א) בד"ה מני ר"מ כו' קשה לי קצת למה לתלמודא האפילו וכו' אלמא וכו' כיון דכל המכוון הוא להקשות והא שמעינן ליה לר"מ דבדרבנן תנאו קיים יקשה כפשטיה כיון דקאי עכ"פ על דברי בר פלוגתיה ר"י הקודם לו ועל אותו אופן ס"ל בעילתו זנות וכיון דבעילתו זנות בהכרח דבטל ויש לה דאי אין לה לא הוי בעילתו זנות מכח הסברא החיצונה דס"ל לתלמודא הכי לפירוש ריב"ן ויקשה במכ"ש הא ס"ל אפילו בתנאי בע"פ בדרבנן תנאו קיים אף שיישבתי האפילו לעיל לפירוש ריב"ן דלא מיבעיא בכתבה ודאי לא סמכה דעתה וכו' ע"ש מ"מ אינו צורך למכוון הגמרא בקושיא זו הניחא לפירש"י ותוספות דדיוק האלמא מלשון כל הפוחת וה"ק לא מיבעיא באופן שלך דכותבת דקושטא הוא דאין לה פשיטא דבעילתה בעילת זנות אלא אפילו בתנאי שיש לה כיון שהוא פוחת לא סמכה דעתה ובעילתה זנות ודו"ק:

ברש"י בד"ה שלי חדש וכו' יש מפרשים כו' ולאו מלתא הוא דא"כ דמתרץ וכו'. וא"ל מחדש לא אקשי כלל דהוא מדאורייתא לא עשו חיזוק. דמ"מ הא דנחשדו הע"ה הוא מדרבנן דכן מעשרות נמי מדאורייתא מ"מ הדמאי הוא מדרבנן ויש להקשות דלמא גם היש מפרשים אין כוונתם שהע"ה נחשדו דודאי לא נחשדו ולא נקיט לה רק אע"ג דמשבח [דשל חבירו ישן ואין בו איסור חדש] ולא הניחו כפשוטו בחדש וישן [שהישן משובח ממנו] דאפשר דהי"מ חשבו דתבואה חדשה עדיפא או דכפשוטו הוא דבר הנראה לעינים וא"ל דא"כ גם לפירושם סוף סוף נראה לעינים אע"כ אינו ניכר ז"א דודאי לענין אם השרישו קודם העומר או אחר העומר אי אפשר למינכריה משא"כ אלו כפשוטו לענין עדיפותא צריך לומר חדש חדש ממש וישן ישן ממש זה ודאי ניכר ודו"ק:

ברש"י בד"ה שלא קיבל וכו' ופירש לו תנא וכו'. לכאורה היה נ"ל דמרמז ת"ק בלשונו דחייש לפחת דוקא מדנקיט מטלטלין דהול"ל סתמא אין מיחדין וכו' משמע דוקא מטלטלין דשייך בהו טעמא דשמא יאבדו ויגנבו משא"כ פחת דזולא מה לי קרקע או מטלטלין וקאמר ר"י אפילו מקרקע והגמרא עושה בד"א הכל במטלטלין [בין קיבל אחריות כו'] מיהו טפי הו"ל לפרש במה דפי' בד"א במטלטלין כו'. או שמא בקרקע נמי שייך גזילה אף דאין קרקע נגזלת שמא ישטפו נהר וכה"ג (ק) וא"ל בקרקע ישנו טעם אחר דלא יאמר לה טלי כתובתך וצא. ז"א דכיון שיש לו הנאת פירות לא יאמר כן כמ"ש התוס':
וקשה אמאי לא קאמר תלמודא בלא קיבל אחריות שמא יאמר לה טלי וכו' [וזהו בעצמו תקנת שמעון בן שטח דלקמן] דודאי האי טעמא עדיפא וביותר לפי מ"ש דאף בקרקע שייך פחת [ובאמת קרקע מותר ליחד בלא אחריות כמ"ש התוס' וכמשמעות מטלטלין דנקיט] משא"כ לטעמא דלא יאמר טלי וצאי לא שייך בקרקע כמ"ש התוס' ולקמן לא הול"ל טעמא דשמא יפחות דלקמן קאי למה שלא כתבו עדיין כל נכסי ערבאין לכתובתה ע"ש (ר) ודו"ק:
בתד"ה ושמעינן ליה לר"מ וכו' אפילו בשל תורה וכו'. ואף דאי תני נמי כתובה לא הוי ידעינן במילי דרבנן אם עבדו חיזוק או לא דדלמא כתובה דאורייתא מ"מ הוי ידעינן מיהת כתובה בעצמו דתנאי בטל היה טעמו מה שיהיה ועוד דאכתי לא ידע ה"א דכתובה דאורייתא ולמאי דמשני דסבר כתובה דאורייתא לא קשה דהו"ל למיתני כתובה דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כל מילי דאורייתא וק"ל:
בתד"ה אין עושין וכו' אם יאבדו או יוזלו. [נקטו או יוזלו לאוקמי אף] לרבי יוסי:
בתד"ה אבל קיבל בו' וה"ט דאמרי' בפירקין שיוכל כו' כצ"ל ור"ל לעיל ייחד לה ארעא בד' מצרנהא וכו' אבל פרק נערה לא ידעתי שהוזכר שם מזה (ש):

גמרא מלתא דשכיחא כו'. המהרש"א הקשה מזה ע"ד תוס' לעיל ע"ש. ובמחכ"ת ל"ד לחלק בין לשון מצוי ללשון שכיח. ועוד מדהקדים אביי כאן ואמר לכל יש כתובה (ולעיל גבי מצוי לא הקדים הש"ס שום הקדמה) מזה נראה דוקא כהתוס'. וה"ק אף דפירות מצויין יותר מכתובה כדאמרן מ"מ לכל יש כתובה וכו' מלתא דשכיחא כו' ור"ל אף שאינו מצוי ודו"ק:

גמ' שם אמר אביי ודאי דבריהם כו' רבא אמר כו'. גם בשבת (כג) תירצו בכה"ג כ"א לפי שיטתו בכאן:

תד"ה ושמעינן. כיון דאיכא מ"ד כו' אפילו כשל תורה. כצ"ל. ואותו מ"ד הוא רבי שמעון בן גמליאל לקמן (פג) במשנה. ובסוגית הגמרא שם (פד):

קסבר ר"מ כתובה דאורייתא. נ"ב משמע אפי' בכתובת אלמנה ס"ל הכי. ותוס' נדחקו בכך. ולא דמי כולי האי לתרומה. דמשום גזרה נגעו בה דאי לא הא לא קיימא הא מאי דלא שייך הכא. ותדע דא"כ הו"ל לתקוני נמי מאתים לאלמנה כבתולה. כי היכי דלא פליג בתרומה בין דאורייתא לדרבנן בשיעורא וכיון דחזו הכא דלא שוותה כתובת אלמנה לדבתולה. הא ודאי ליכא למימר בה דכל דתקין רבנן כדאורייתא תקין. אלא כי היכי דלא תהא קלה להוציאה. ושלא יאמרו זונתו היא. תקנו לאלמנה נמי כתובה פלגא לדברי חכמים. מ"מ ר"מ אית ליה דהא נמי דאורייתא היא. דלמא דייק לה מדכתיב כמוהר הבתולות ולא כתיב בתולות אלא למידק כמוהר הבתולות ולא כמוהר אלמנות. מכלל דאית לה:

גמרא לכל יש כתובה במהרש"א הקשה מדברי תוס' לעיל (דף נב ד"ה רצה פודה) דמשמע דפירות מצויים יותר מכתובה.
ובמחכ"ת לק"מ דלעיל דקבורה תחת נדוניא ודנין הכל על נדוניא בזה פירות שכיח יותר אבל הכא מיירי בעיקר כתובה בזה אמרי' לכל יש כתובה:

גמרא כל הפוחת אפילו בתנאי אלמא קסבר תנאי בטל כו', והא שמעי' לר"מ.
ק"ל דלמא הכי קאמר כל הפוחת אפילו בתנאי ולא התנה כדינו דלא כפלי' או שלא אמר הן קודם ללאו דתנאי בטל ואית ליה:

גמרא ר"י אומר רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת התקבלתי כו'.
היינו אף דלר"מ ג"כ בכותב התקבלתי מהני מ"מ אסור לעשות כן דהוי ב"ז ור"י אמר דמותר לעשות כן כדאמר רצה, ואולם לשיטת הריב"ן בתוס' לעיל (דף נא) דהיכא דבאמת לית לה לא הוי ביאת זנות רק באית לה וסברה שאין לה א"כ גם לר"מ רצה כותב וכו' והיא כותבת התקבלתי, ובדרך תנאי בין לר"מ בין לר"י לא מהני דלר"מ מ' כתובה דאורייתא ולר"י מ' דעשו חיזוק, וא"כ במאי פליגי ר"מ ור"י.
ולומר דפליגי בתנאי דלא מהני אם הוי ב"ז, הא מזה לא נזכר כלל בברייתא דר"י חולק על כל הפוחת דהוי ב"ז, וכן הא דאמרינן בסמוך גבי כתובה דארכס' זו דברי ר"מ אבל חכמים וכו' והיינו ר"י דסבר דרצה כותב וכו', והיכן נזכר בזה דר"י לא ס"ל דהוי ב"ז הא בהתקבלתי דבאמת לית לה גם לר"מ לא הוי ב"ז ובארכס' דסברה דלית לה דמש"ה הוי לר"מ ב"ז גם ר"י מצי סבר כן ועיקר פלוגתייהו חסר מן הספר וצע"ג:

תד"ה הא דרבנן. תימא הכא שמעי' לי' לר"מ וכו' והכא גבי כתובה וכו'. מזה נסתר סברת הלח"מ פי"ב מהל' אישות דמ' בעילת זנות הוי איסור. דלפ"ז קושית תוס' במקומה עומדת דגם בכתובה הוי איסור. וע' בנתיבות המשפט שהקשה על לח"מ הנ"ל מדברי הש"ס דפריך אר"מ. והא שמעי' לר"מ וכו' הא הכא הוי איסור. וע"ש. ובאמת לק"מ דהש"ס פריך שפיר דהא מ"מ הוי רק איסור דרבנן. ולר"מ לא ס"ל ע"כ חכמים עשו חיזוק כשל תורה דהא ס"ל במתני' דהכותב דיכול להתנות שלא יירש. וכמ"ש בפ"י בשמעתין. והרי ר"מ ס"ל דבממון ג"כ מתנה על מה שכ' בתור' תנאו בטל. וע"כ דחכמים לא עשו חיזוק אף כשל תורה. וא"כ שפיר פריך הש"ס. או דהש"ס פריך מדלא קתני בדברי ר"מ כתובה כמ"ש תוס' בשמעתין. ופשוט:

לכל יש כתובה כו' מה שהקשה מהרש"א כאן י"ל דבודאי היכי דאוכל פירות א"כ בכל שנה אוכל פירות הוה שכיח טפי מכתובה אבל היכי דמוחל הפירות ובמחילה א' נמחלו כל הפירות לעולם א"כ כתובה שכיחא טפי דלכל יש כתובה וכו' וק"ל:

תניא ר"נ דאומר וכו'. הרמב"ם פסק כר"מ וכ' לח"מ כיון דהלכה כר"מ בגזירותיו ובעילתו זנות ממילא הוי איסור ולא ממון ותנאו בטל ויפה כיון. אך מ"ש רמב"ם דאפי' כותבת התקבלתי לא מהני. הוא תמו' מש"ס דב"ק כמ"ש תוס' לעיל ע"א ד"ה מני וכו' דמוכח שם פ"ט ע"א דלר"מ ע"כ כתיבת שובר מהני. ונלע"ד דודאי לר' יהודה נהי דס"ל עבדי' חיזוק יותר משל תורה מ"מ כתיבה מהני. כיון דבשל תורה בממון אפי' אמירה מהני. א"כ בדרבנן מעלי' חד דרגא ואמירה לא מהני. אבל כתיבה מהני. ולר"מ נמי דהוי איסור שהרי בעילתו זנות מ"מ הא ס"ל דאפי' באיסור לא עבדי' חיזוק אלא כשל תורה ולא יותר היכא דליכא קנסא כמ"ש תוס' ד"ה הא כו' מההיא דפ' הזהב. וא"כ תנאי בע"פ לא מהני. ובכתיבה מהני. אך לדינא קיי"ל עשו חיזוק יותר משל תורה וס"ל נמי כר"מ בגזירותיו דהוה בעילת זנות ואי הוה של תורה לא הוה מהני תנאי בע"פ והשתא בדרבנן עבדי' חיזוק יותר חד דרגא דאפי' כתיבה לא מהני וק"ל:

בא"ד ועי"ל דנזקין לא דמו לקידושין דהכא ה"ט דאין קידושין לחצאין כו' אבל בנזקין לא שייך למימר הכי עכ"ל. ויש לתמוה א"כ היאך משוה בסוף פ' הפועלים ההיא דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה דמייתי התוספות הכא לענין מתנה על מ"ש בתורה דהא התם נמי לא שייך לומר דאין שמירה לחצאין ואפשר דהיינו האי דמשני התם דמעיקרא לא שיעבד נפשיה:

שם בגמרא וקי"ל מאי כותב אומר. לכאורה אריכות דברים הוא דאפילו אי הוי כותב ממש נמי הוי קשיא לן דלענין מתנה על מ"ש בתורה לכאורה לא שייך לחלק בין כותב לאומר ואפשר דאי לאו דהאי כותב אומר הוי מוקמינן לה בנשואה ומטעם מחילה ולא משום תנאי אבל משום דהאי כותב אומר ע"כ מוקמינן לה בארוסה וא"כ הוי משום תנאי וכ"כ הרא"ה ז"ל ועיין בחידושינו בפרק הכותב. מיהו לפי הטעם שכתבתי בסמוך דהו"ל כמפליג בדברים ואנן סהדי דאין פיו ולבו שוים וא"כ היה באפשר לחלק בין כותב לאומר דאפשר כיון דטרח לכתוב בשטר מסתמא לאלומי מילתא קבעי ולא להפליג בדברים מש"ה מייתי לרווחא דמילתא הא דקי"ל מאי כותב אומר אבל לקושטא דמילתא ודאי שאין לחלק דאל"כ אמאי מצריך ר' יהודא לכתוב לשון התקבלתי וע"י שובר יכתוב לשון תנאי בכתב אע"כ דאין לחלק וכן מצאתי להדיא בירושלמי סוף פרק הפועלים:

שם והרי חמרים דשכיחי ולא עבדי רבנן חיזוק. פי' אע"ג דר' יהודא חייש לגומלין בדאורייתא לעיל דף כ"ד אפ"ה לענין חמרין דרבנן לא חייש אלמא דלא עבדו חיזוק בדרבנן אפילו כשל תורה כ"ש להחמיר בדרבנן יותר משל תורה ועיין מ"ש בזה לעיל דף כ"ד:

שם כל הפוחת אפילו בתנאה ופירש"י מדלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים כו' עכ"ל. מה שהוצרך לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מדקתני כל הפוחת ולא קתני הפוחת נראה משום דמהאי דיוקא דכל נהי דשמעינן שפיר דאיכא תרי גווני פוחת א' ע"י תנאי והשני ע"י מחילה מ"מ לא שמעינן דע"י תנאי אית לה דאכתי איכא למימר דבתרווייהו לית לה אלא היא גופא אתא לאשמעינן דבתרווייהו הוי בעילת זנות אע"ג דבתנאי סברה וקיבלה. לכך הוצרך רש"י לפרש מדלא קתני כל בתולה שאין לה והוי שמעינן נמי הך מילתא לענין בעילת זנות ומדנקיט כל הפוחת משמע שפיר דבחדא אית לה ובאידך לית לה כפירוש ר"י לעיל דף נ"א וע"ש בחידושינו באריכות:

תוס' בד"ה ושמעינן ליה כו' וא"ת מנ"ל למידק דילמא כ"ש דבדרבנן כו' עכ"ל. ולכאורה נ"ל ליישב קושייתם דודאי אית ליה לר"מ בדרבנן תנאו קיים והיינו מתני' דפרק הכותב דמייתי הש"ס לעיל בסמוך דלענין פירות תנאו קיים ואע"ג דאליבא דרבי יהודא משנינן דפירות לא שכיחי וכתובה שכיח נראה משום דכל אשה יש לה כתובה וא"כ אי לא עבדו חיזוק לא הועילו כלום בתקנתן שכל אחד יתנה לפחות כמו שירצה ובזה נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א דלעיל בסמוך דהא דאמרינן בפרק נערה דכתובה לא מיקרי מצוי היינו לענין שהבעל יורש כתובתה משא"כ הכא לענין התנאי איירי. נמצא דזה דוקא לרבי יהודה משא"כ לר"מ אדרבה כתובתה לא שכיח טפי מפירות דהא תיקון ר"מ דכל הפוחת הו"ל בעילתו בעילת זנות אפי' היכא דלית לה וא"כ כיון דבפירות תנאו קיים כ"ש בכתובה אי הוי דרבנן ובזה נתיישב ג"כ מה שמקשו התוס' בסמוך בד"ה הא מדרבנן דשאני הכא דלא שכיח ולא עביד חיזוק כדפרישית ודו"ק מיהו לפירוש ריב"ן לעיל דף נ"א בד"ה מני דכל היכא דתנאו קיים לא הו"ל בעילת זנות לא שייך לומר כן ויותר נראה דפשיטא ליה דר"מ סובר דמדרבנן תנאו קיים מסיפא דמתני' דהכותב דקתני כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם אם מתה יורשה משמע דהיכא שכתב בהדיא דו"ד אין לי בחייך ובמותך אינו יורשה שזה עיקר הדין דהאי בבא וכדקתני סיפא דסיפא דאינו יורשה והאי ודאי ר"מ היא דסתם מתני' היא ועוד דרבי יהודא פליג בהאי בבא ובר פלוגתא דרבי יהודא היינו ר"מ וע"כ משום דירושת הבעל דרבנן דאי דאורייתא לרבי מאיר תנאו בטל כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן כו' עכ"ל. לכאורה לא ידענא מאי קשיא להו דמצינן למימר דאין ה"נ באלמנה תנאו קיים ואפ"ה כ"ש דהוי בעילת זנות והא דקתני כל הפוחת היינו לאשמעינן דאפילו בבתולה היכא דאית לה נמי הוי בעילת זנות מיהו לפי' ריב"ן דלעיל א"ש ולפ"ז כל דברי התוספות בשמעתין היינו לפירוש ריב"ן דלעיל מיהו ההיא דהכא א"ש אפי' לפי' ר"י דלעיל דהא ממאי דמוקמינן לעיל למתני' דלא כתב לה כר' מאיר מוכח להדיא דאפי' באלמנה תנאו בטל לר"מ ע"ש בחידושינו ודו"ק:

גמרא רבי יוסי אומר רשאי ופרש"י ואפילו בע"פ תנאו קיים ונראה מפירושו דר' יוסי סובר דאפילו בל' תנאי גמור נמי מהני משום דסובר דמתנה על מ"ש בתורה תנאו קיים בדבר שבממון או משום דסובר כתובה מדרבנן ולא עשו חיזוק ואע"ג שאין זה מוכרח דהא מצינן למימר דר"י לא פליג אלא דרשאי ולא הוי בעילת זנות ומידי דמהני ביה קאמר מ"מ מדפליג עליה רבי יהודא וקאמר רצה כותב וע"כ היינו לענין דמהני קאמר דלית לה. דליכא לפרש דבכותב לא הוי בעילת זנות ובאומר הוי בעילת זנות דמהיכי תיתי אדרבה היכא דלית לה הוי יותר בעילת זנות כדמוכח לעיל בסמוך אע"כ דר"י לענין דינא קאמר דבעינן כותב אבל אומר לא מהני וממילא שמעינן דע"כ לר' יוסי אומר נמי מהני וסובר רש"י ז"ל דבאומר אין לחלק בין לשון מחילה או לשון תנאי כדמוכח לעיל בשמעתין דמקשה הש"ס ממשנה דהכותב לענין פירות אע"ג דהתם לא איירי מלשון תנאי אפ"ה מדמה להו אהדדי מיהו לפ"ז לא יתכן אלא למימרא דרב דימי לקמן בשמעתין אליבא דכ"ע או לרבין אליבא דר' יוחנן משא"כ לרבין אליבא דריב"ל דקאמר מחלוקת בסוף אבל בתחילה ד"ה מוחלת א"כ ע"כ צריך לחלק בין מחילה לתנאי דהא רבי יהודא קאמר דתנאי לא מהני בכתובה דחכמים עשו חיזוק כדלעיל בשמעתין וכמ"ש שם דלישנא דמתני' דריש פרקין הכי דייק דרבי יהודא למעוטי תנאי אתא וכמו שאפרש בזה עוד בסמוך דאין הכרח כלל לומר דר' יוסי סובר דמהני לשון תנאי ע"ש ודו"ק:

בא"ד ותירץ הר"א וכו' אבל ע"מ שתפטור אותי משאר וכו'. לכאורה משמע מדבריו דמחילה מועיל. והוא סותר מ"ש לעיל דאין מחילתה מחילה מיהו זה אינו דהא קאמר לעיל בהדיא בדף נ"א ה"מ ר"מ היא דמחילה אינו מועיל בלא כתב לה מאתים וכן בשמעתין לר"מ ולר' יהודה משמע דמחילה בע"פ אינו מועיל ודוקא בכותבת. ודוחק לומר דמיירי שיפטרנה בכתב. ותו דאני מסופק אם שייך בשאר וכסות שתכתוב התקבלתי לעולם וכ"ש בעונה. ונראה דס"ל כמ"ש לעיל דנהי דיכולה לחזור בה. אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל המחילה אפילו בעונה כדאמרינן בדף ס"א ברשות כמה דבעינן. וא"כ שפיר שייך תנאי ע"מ שתפטרני ולא תחזור. ועוד יש לומר דס"ל דהא דמחילה אינו מועיל לר"מ היינו משום חיזוק והוא מדרבנן. ומדאורייתא היה מועיל המחילה. אלא דעשו חז"ל חיזוק לדברי תורה. וכיון דס"ל לר"מ דתנאי מועיל בדרבנן א"כ כשאומר ע"מ שתפטרני שפיר הוי תנאי. וכיון דאיכא תנאי ומחילה מועיל. אבל תנאי לבד שאומר על מנת שאין לך עלי. או מחילה לבד אינו מועיל. ובזה היה נכון מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה ושמעינן וכו' דילמא כ"ש בדרבנן וכו' דיש לומר דמדייק מדלא קאמר ר"מ רבותא דעל מנת שתפטרני משאר אינו מועיל. משמע ליה דבזה מועיל משום דבדרבנן תנאו קיים אך נראה דדעת הפוסקים אינו כן דמשמע דבשום ענין אינו מועיל מחילה אפילו על תנאי שתמחול. אם לא בכותבת לר"מ. ואף נימא דהחיזוק הוא מדרבנן מ"מ כיון דעיקר מדאורייתא לא מהני ביה תנאה כמו בכתובת אלמנה. וק"ל:

בגמרא מילתא דשכיחא עבדו בו וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלעיל קאמר תיקנו מצוי למצוי. דפירות מצוי יותר מכתובה. ולכאורה היה נראה דיש לחלק דפירות שתקנו תחת פרקונה שאני. דבכתובה כיון דליכא דבר כנגדו עשו חיזוק. אבל פירות ופרקונה יכולין לימחול זה לזה. דאף דכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות. היינו בע"כ דידיה. אבל כששניהם רוצים יש לומר דמועיל ואף דלפעמים הוא טובת הבעל כגון שיש לה נכסי מלוג הרבה דעדיפא טובא מתקנת פרקונה. מ"מ זהו מילתא דלא שכיחא דעל הרוב מספיק תקנה זו כנגד תקנה זו. ונהי דברישא דמתניתין ר"פ הכותב בכותב לה דין ודברים הוא אוכל פירות אלא שמכרה ונתנה קיים. ע"כ הוא חייב בפרקונה שהרי הוא אוכל פירות. ואפ"ה מועיל לענין מכירה. ש"מ דלא עשו חיזוק. מ"מ הא רישא הוא רבנן דר"י. וסתמא הוא ר' מאיר דס"ל דבדרבנן לא עבוד חיזוק. ור"י אפשר דבאמת סבירא ליה דלא מהני. אך נראה דזה דחוק. דמסתמא ר"י דקאמר לעולם הוא אוכל פירי פירות. היינו בחייב בפרקונה. ואפ"ה משמע דלא פליג בהא את"ק. דמועיל אמירה כדתני ר' חייא שם. ושפיר מקשה. אלא דלע"ד יש לתרץ קושית מהרש"א ז"ל בפשטות דודאי כתובה מצוי טפי דהוא בכל הנשים. ולעיל לענין שיורש הבעל כתובתה אמרינן דאינו מצוי שתמות היא קודם. אף דהתוס' לפי שיטתם לעיל דף נ"ב כתבו דמצוי טפי מיתה בנשים. אבל עכ"פ אין לדמות לכתובה בחיים דהוא בכל הנשים. ועיין מ"ש לקמן בר"פ הכותב דף פ"ג ע"ב בזה. וק"ל:

שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. צריך להבין מנ"ל אפילו בתנאה. דנהי דכתבו התוס' לעיל דמשמע לא מבעיא היכא דלית לה. אלא אפילו היכא דאית לה. או כפירש"י כאן דמשמע דאע"פ שגובה לבסוף מ"מ דילמא דוקא בלשון מחילה. ומנ"ל לדמות דתנאי לא מהני. כיון דהתנה בפירוש דאדעתא דהכי קידשה (ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו'. דאין סברא כלל לומר דהתנאי הוא ע"מ שתמחול והיא מקיימת אלא שאינו מועיל דכבר הקשינו בזה אפילו בשאר וכסות ע"ש. וכ"ש הכא בכתובה אם היה דעתו ע"מ שתמחול וכי אינה יכולה למחול לאחר שתתאלמן או תתגרש. דנהי דלא מועיל מחילה כשהיא תחתיו משא"כ אח"כ ליכא מאן דפליג. ומנ"ל להש"ס דתנאי בטל. דילמא בעילת זנות הוא דהוי בכל ענין מדנקט כל הפוחת אבל מנ"ל דאינו מועיל בתנאי) ותו דלעיל דף נ"א קאמר הש"ס באמת אמתניתין דשם ה"מ ר"מ היא דמחילה לא מהני. ונהי דאין להקשות איפכא למאי דמסיק הכא דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא וה"ל מתנה על מה שכתבו בתורה דילמא מחילה מהני דממילא נשמע דמחילה לא מהני דאל"ה אע"ג דתנאי בטל מ"מ היא ניסת לו אדעתא דהכי ומוחלת כדאיתא בב"מ בס"פ השוכר במתנה שואל להיות כשומר חינם דמעיקרא לא שעבד נפשיה כנ"ל וכפירש"י שם אבל הכא קשה דמנ"ל דתנאי לא מהני. ונלענ"ד דמזה ראיה למ"ש בש"ע אה"ע סימן ס"ו סעיף ג' דכשכותב לה כתובה והיא מוחלת בע"פ לא ה"ל בעילת זנות. ודוקא כשכותבת לו התקבלתי ה"ל בעילת זנות אע"ג דכתב שם בסימן הנ"ל סעיף ט' דבתנאי תנאו בטל וה"ל בעילת זנות. ע"ש בדברי האחרונים דנתקשו בזה דמנ"ל. ובתחלה נראה דהטעם בזה דלא מיבעיא להנך פוסקים דס"ל בכל שט"ח לא מהני מחילה בע"פ א"כ יש לומר דבהכי סמכה דעתה דאינו מועיל. אלא אפילו החולקים בשאר שטרות. מ"מ הכא דאיכא שטרא ותנאי בית דין עדיף טפי. ועד כאן לא אמרינן דה"ל בעילת זנות אלא בלא כתב לה כדמתניתין דלעיל דף נ"א. א"נ בכותבת לו התקבלתי ועוד ככתוב לקמן בסמוך בס"ד טעמא מעליא בזה. אבל בתנאי שהתנה עמו שפיר ה"ל בעילת זנות אע"ג שהכתובה תחת ידה כמפורש שם. אלא דצריך להבין מהיכא נפקא להו חילוקי דינים אלו:

ולכאורה היה נראה לי דנפקא להו מקושית הש"ס לעיל דף נ"א מני ר"מ היא וכו'. דקשה מנ"ל להש"ס בדר"מ דאפילו שלא כתב כתובה לא מהני מחילה דילמא הא דמרבה מכל הפוחת דאפילו אית לה ה"ל בעילת זנות היינו במחלה לו בע"פ היכא דאיכא כתובה דהא לר"י הוי ס"ד הכי כמ"ש שם דדוקא במקום כתובה בעינן כתיבה כמ"ש שם. (ועמ"ש שם בתוס' ד"ה מני) וצ"ל דבמקום כתובה ומחלה לו בע"ע פשיטא להש"ס דלא ה"ל בעילת זנות ועל כרחך דמיירי בלא כתב לה ואפ"ה אינו מועיל בע"פ. מיהו זה דחוק לאוקמי לדר"מ בלא כתב לה דא"כ קשה מאי אריא כל הפוחת הא אמרינן בסמוך דזו דברי ר"מ דאפילו אינו פוחת כלל כל שלא כתב לה ה"ל בעילת זנות וע"כ בדכתב לה. וצ"ל דהמקשה שם לא ידע מהא דר"י אמר שמואל שזו דברי ר"מ אלא שזה דוחק וכ"ש לפמ"ש לקמן דהא דרב יהודה אמר שמואל הוא מוכרח מדר"מ ור"י וצ"ל דמוקי לה במקום שאין כותבין כתובה כפירש"י לקמן. ויותר יש לומר כמ"ש שם התוס' דהוי ס"ד דר"מ בכתבה לו נמי פליג ומדמי כי היכא דכתיבה אינו מועיל בכתובה. הכי נמי מחילה בע"פ אינו מועיל בלא כתיבה. כמ"ש שם בתוס' ד"ה מני וכו'. ופי' כל הפוחת כמבואר שם. מיהו לפי האמת אינו כמ"ש התוס' שם דלר"מ נמי כתיבה מועיל זולת לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל אפילו לפי האמת לר"מ אינו מועיל שום כתיבה ונלפענ"ד דבאמת מהכא נפקא ליה להש"ס דר"מ מיירי אפילו בתנאה משום דקשה ליה ממ"נ אי בלא כתב לה כתובה מאי אריא דפוחת בל"ז ה"ל בעילת זנות כדר"י אמר שמואל. ואי בכתב לה כתיבה אי מחילה בע"פ לא ה"ל בעילת זנות כסברת הש"ע וכמ"ש טעמו לעיל ובסמוך יבואר יותר. ואי בכתבה לו הא מהני אפילו לר"מ כמ"ש לעיל לפי האמת. ואיך משכחת באית לה דלהוי בעילת זנות משום דרוצה לפחות. וע"כ צ"ל דמיירי בתנאה דכיון דהתנא לא סמכה דעתיה אפילו בע"פ ואיכא כתובה. והמקשה דלעיל דף נ"א לא ניחא ליה לאוקמי בתנאה ומוקי לה כנ"ל. ואפשר דהוי ס"ל דלר"מ נמי כתובה מדרבנן כיון דמוקי מתניתין שם כר"מ ונקט טעמא מפני שהוא תנאי בית דין כמ"ש בספר פני יושע שם במתניתין ועמ"ש שם לתרץ לפי המסקנא דמוקי נמי כר"י. אבל המקשה הוי ס"ל דבאמת כתובה דרבנן ומועיל תנאי. וע"כ צריך לאוקמי כנ"ל כן נלענ"ד בשיטת הש"ע. ויבואר עוד בקונטרס אחרון. ודוק:

תוס' ד"ה ושמעינן וכו'. מדלא נקט שאר כסות ועונה וכתובה וכו'. הנה מ"ש כי היכי דנקט עונה וכו'. אינו מוכרח לפמ"ש לעיל דלהכי נקט ר"י הלשון בדבר שבממון. משום דבאמת איכא פלוגתא דתנאי בשאר ועונה דקרא דאיכא דמפרשי להיפך דשאר הוא תשמיש. ועונה הוא מזונת. ואיכא למיטעי. א"כ שפיר הוצרך לומר עונה דדילמא לר' יהודה באמת עונה הוא מזונת ולר"מ שאר הוא מזונת. ולולי דבריהם ז"ל נראה לפענ"ד לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דהא דמקודשת אע"ג דהתנה בפירוש משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. יש לומר דזהו דוקא בדאורייתא. אבל בדרבנן לא שייך לדמות לבני גד ובני ראובן ולמה תהיה מקודשת כיון שהתנה. ואף שכתבנו לעיל בסמוך לר"י דמשום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות מקודשת וחייב בכתובה. מ"מ לר"מ זה אינו כמו שיבואר לקמן בדף נ"ז דלר"מ דאיכא גם השתא בעילת זנות לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אם כן ממילא קשה דלמה תנאו בטל בדרבנן. ודוק:

שם תוס' ד"ה אין עושין וכו'. כשקיבל עליו אחריות וכו'. הרי"ף ז"ל לא כתב זה כשקיבל אחריות ועיין בחלקת מחוקק וב"ש סימן ס"ו. ולכאורה היה נ"ל דזהו כוונת רש"י ז"ל שפירש לעיל דף ז' אתפסוה למשכון. וכן משמע לשון אתפסוה שאינו אלא למשכון עד כתיבת כתובתה. ובזה מיושב קושית הר"ן דהוי כקנין בשבת וזהו ביחוד גמור לחלוטין אבל משכון בעלמא מותר למשכון בשבת כדאיתא בח"מ סימן ע"ג. ובזה א"צ לקבלת אחריות דלא מבעיא אחריות שמא יזולו דפשיטא דמשכון היכא דזול פסידא דלוה הוא ואפילו אם יאבדו לא מבעיא למ"ד דמלוה על המשכון שומר חנם דלא חיישינן שתפשע בהן. ואפילו אם נימא דש"ש היא משום דתפסה אכתובה. הא משמע מפירש"י ד"ה שלא קיבלו וכו' דלא חייש אלא לאונסא דמסתמא תשמור מגניבה ואבידה ובאונסין לכ"ע פטור אפילו לפמ"ש הב"י שם דמסתמא היה אחר החופה שהנשואין היו בד' בשבת ע"ש ונדמהו למשכנו שלא בשעת הלוואתו דלדעת רש"י ז"ל חייב באונסים. מ"מ נ"ל דלפמ"ש הפוסקים באה"ע סימן פ' באשה ששברה כלים דפטורה דהוי ליה שאלה בבעלים. א"כ כ"ש הכא דבכל ענין פטורה מאחריות אפילו מפשיעה כיון דכבר היה אחר החופה שכבר משועבד לה. מיהו לע"ד א"צ לכל זה דאפילו נינא דחייבת באחריות מ"מ כיון דלא התפיסה אלא למשכון עד אחר השבת שיכתוב הכתובה א"כ פשיטא דאם יאבד בענין שתחחייב לשלם לא ינכה זה מכתובתה. דהא היא מחויבת לשלם מיד אחר שבת מנכסי מלוג שלה. והבעל אינו חייב עד אחר שתתאלמן תדע וכי אשה אסורה ללות מבעלה ולשלם לו דבשביל זה אינה קלה בעיניו להוציאה דהרי תגבה ממנו דבשלמא כשיחד לה לעולם שפיר אם יאבד לא יכול לתבוע ממנה. א"כ בזה שפיר תהיה קלה בעיניו להוציאה משא"כ כשאינו למשכון אלא עד לאחר שבת אין בזה איסור וא"צ לקבלת אחריות וא"ל מהא דקאמר בב"ק דף פ"ט השתא נמי גבי לה בחבלה והא יכול לגבות החבלה מיד זה אינו דהתם בדלית לה מיירי וכבר חבלה בו וחייבת לו אבל פשיטא דיכול להלוות לאשה ויכול להפקיד אצלה או להשאילה אפילו לית לה ולא חיישינן שמא יאנס ולא יהיה לה לשלם ותהיה קלה בעיניו להוציאה משא"כ הכא נראה דמיירי ביחוד גמור ולא למשכון ולהכי חייש ר"י לזולא דפסידא דידה הוא (ובזה מיירי ע"כ הש"ע בסימן ס"ו שכתב שיקבל עיליו זולא ע"כ ביחוד גמור מיירי ושפיר נתקשה בזה החלקת מחוקק דאסור משום קנין בשבת ואין ראיה ממשכון שכתב הב"ש ליחוד גמור דהוא הקנאה) ואפילו אי מיירי למשכון מ"מ כיון שהיא לכל ימיה. אם תתחייב תהיה קלה בעיניו להוציאה דאינה מחויבת לשלם כנ"ל. ודוק:

וכל זה כתבנו לפי דברי התוס' ז"ל ואלולי דבריהם ז"ל נראה דעת הרי"ף דא"צ לכל זה דנהי דר"י ס"ל הכא דחיישינן לאבידה וזולא היינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל הכא דרשאי למחול ומיירי בתחלת הנשואין אבל למאי דקי"ל כר"מ ור' יהודה דאין מועיל מחילה כלל בע"פ אפילו אם ייחד מטלטלין אפ"ה כל נכסיו אחראין כדאיתא במשנה לעיל דף נ"א וכתקנת שמעון בן שטח א"כ אין חשש אם יאבדו או יזולו דעכ"פ נכסיו אחראין ואכ"פ מועיל מה שהתפיסוה כדי שתסמוך דעתה דלא חיישא לאבידה וזולא ות"ק דר' יוסי נמי ס"ל בהא כר' יוסי דרשאי ולפי דעת המקשה הכא פי' דברי ר' יוסי דמה תיקון העולם יש בזה לייחד מטלטלין שיפטור בזה אלא אין מועיל מחילה כלל והתרצן השיב דמחילה מועיל אלא הוא הטעם כיון דיחוד מועיל לכך חיישינן שמא יאבדו א"נ יש לומר דהת"ק ס"ל דנהי דמחילה אינו מועיל לגוף הכתובה כר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ובדאורייתא עבוד חיזוק אבל לתקנת שיהיו כל נכסיו אחראין דהוא מדרבנן מועיל מחילה אבל אנן דקי"ל כתובה דרבנן ובדרבנן עביד חיזוק ואינו מועיל שום מחילה וליכא איסור ביחוד כלל ועיין מ"ש בסמוך בד"ה אבל קיבל וכו' והדברים ברורים לע"ד. ודוק ועיין קונטרס אחרון סימן ס"י:

בא"ד אם יאבדו או יזולו עכ"ל. כוונתם דא"ש אפילו לר' יוסי דכיון שמקבל עליו זולא מודה ר' יוסי דהא אזיל ליה טעמא דידיה מפני שאין קצובים ופוחתים ואע"ג דת"ק סתמא קאמר אבל קבל עליו אחריות ל"ל כפירש"י דפריש ליה תנא קמא דלא חייש לזולא וכו' והוא דחוק ואלולי דבריהם ז"ל היה אפשר לומר כיון דתקנו חז"ל שיהיו כל נכסיו אחראין והיינו שתוכל לגבות ממשועבדים ג"כ כדאיתא לעיל דף נ"א א"כ היכא דאיכא חששא לענין משועבדים דלא ידעה דמחלה ג"כ אינו מועיל מחילתה. ומצינו לר"י דאמר בזה הלשון עצמו גבי שבח קרקעות בגיטין דף נ' דאין טורפין ממשעבדי מפני שאין קצובים ולפי מ"ש התוס' לעיל דף נ' ע"ב דאפילו יש קצבה למעלה כיון דאין קצבה למטה על קבלת זולא שפיר יכולים לומר הלקוחות הנחתי לך מקום ואינה יכולה לגבות ממשעבדי אם יזולו וא"כ מאי מועיל קבלת זולא. ות"ק אפשר דל"ל סברת אין קצובים א"נ דל"ל אחריות ט"ס כר"מ ובל"ז כתבנו לעיל דת"ק ס"ל כר"מ ולפ"ז א"א לומר כסברת התוס' דמיירי לעיל שקיבל אחריות זולא ודוק:

תוס' ד"ה אבל קיבל וכו'. הנה התוס' לשיטתיה אזלי כמ"ש בסמוך אך באמת לא הבנתי דכיון דס"ל לר' יוסי דמועיל מחילה בגוף הכתובה אע"ג שתהיה קלה בעיניו להוציאה. מכ"ש שיועיל לתקנת שמעון בן שטח דנהי דתיקן לכתוב כן בתחילה ואפילו לא כתב לה כדאיתא במשנה לעיל דף נ"א ועיין מ"ש שם ומ"מ ודאי לר"י מועיל המחילה אע"ג שתהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דאיהי ניחא לה לא קפדינן לדידיה. ואפילו לת"ק דר' יוסי לפמ"ש לעיל דכיון דס"ל דמועיל היחוד דאם יאבדו יפטר הבעל אם לא שקיבל אחריות ע"כ דס"ל דמועיל מחילה בתקנת כל נכסיו אחראין אלא דחייש שמא יאבד ולא ידעה דמחלה. ודוחק לומר דאין עושין ואינו מועיל דמנ"ל לפרש כן. ולפ"ז נלענ"ד דיש לומר דהא דבמתניתין דלעיל דף נ"א נקט שוה מנה במאתים לרבותא נקט דהא מוקמינן לה כר"מ ור"י דלא מהני מחילה א"כ לא מבעיא אם ייחד במאתים דאינו מועיל דאם הוזלו גובה משאר נכסים משום דלא ידעה דקמחלה אלא אפילו שוה מנה במאתים דידעה וקמחלה אינו מועיל ולשיטת התוס' צ"ל דלא אתיא כרבי יוסי דחייש שמא יוזלו דאל"ה אפילו שוה מאתים נהי דנימא כיון שיש לו פירות אין בו משום תקנת שמעון בן שטח מ"מ ניחוש שמא יוזלו דבלא"ה לא אתי כר' יוסי דהא סבירא ליה דמחילה בע"פ אינו מועיל כדאיתא לעיל א"נ יש לומר כיון דאין אונאה לקרקעות לא חיישינן שמא יוזלו אפילו לר' יוסי ודוק:

ולפי זה נלענ"ד לישב מה שדקדקו התוס' לעיל בר"פ אע"פ דף נ"ה דגבי מטלטלי לא נקט יחוד וגבי ארעא נקט לשון ייחד לה. ולפי דברי התוס' אלו דבמטלטלי צריך לקבל אחריות וכדקאמר שם באמת דאף דליתנהו בעיניה צריך לשלם לא אתיא שפיר לשון יחוד אבל בקרקעות א"צ לקבל אחריות. כדמשמע מדבריהם הכא שפיר שייך לשון יחוד. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש דלעיל נמי מיירי באתפסוה למשכון ובמשכון האחריות על הבעל כנ"ל. יש לומר דלעיל נמי מיירי במשכון ואף דמלוה על המשכון קי"ל דצריך שבועה היינו בתובע מעות אבל כשרוצה לתפוס החפץ א"צ שבועה כדאיתא בח"מ סימן ע"ב והיינו דלא נקט במטלטלי לשון יחוד וק"ל:

בא"ד שהאשה לא תתן לו וכו'. לכאורה קשה דפשיטא אם יעשה בהן סחורה דיתחייב באחריותן אפילו באונסים. וצ"ל דאפ"ה כל שלא קיבל אחריות בתחלה היא יריאה פן יכפור וצריך בכל פעם עדים ושטר כדאיתא בח"מ סימן צ"ו אבל כשקיבל אחריות בתחלה היא נאמנת במיגו דנאנסו. וצ"ל דנאמנת לומר נאנסו להוציא ממנו ועיין בסמ"ע וש"ך ריש סימן ע"ב לענין משכון שנחלקו בזה. ומ"מ קשה דהא קודם תקנת שמעון בן שטח כשהיה מיחד לה ע"כ היה צריך לקבל אחריות כדקאמר הכא ת"ק ור"י ואפ"ה תיקן שלא יועיל. ויש לישב ע"פ מ"ש התוס' ס"פ האשה שנפלו ויבואר שם בס"ד. ולפמ"ש לעיל דס"ל לר"י דמהני מחילה כשהיא מתרצה א"צ לכל זה וא"ש טפי ודוק:

שוב נלענ"ד דיש לומר דאף התוס' ס"ל דלפי המסקנא מועיל מחילה לר' יוסי ולת"ק לתקנת שמעון בן שטח דהא אפילו לכתובה מועיל וכל דבריהם הוא לפי הס"ד דמקשה. דלר' יוסי לא מהני מחילה. א"כ מה מועיל אפילו יקבל אחריות זולא הא איכא משום תקנת שמעון בן שטח. והוצרכו לחלק דבאחריות ליכא משום חששא דיאמר לה טלי. ותו דלפמ"ש התוס' בד"ה אין עושים וכו' דלעיל דף ז' מיירי בקיבל אחריות אבידה וזולא קשה דאכתי איכא משום תקנת שמעון בן שטח. ודחיקא להו דס"ל לרב אמי כר' יוסי דמהני מחילה. והצרכו לחלק דבאחריות ליכא משום תקנת שמעון בן שטח. ולפמ"ש דלעיל מיירי באמת למשכון א"צ לזה. ועוד נראה דיש לומר כמ"ש לעיל דאפילו לדעת המקשה דאין מחילה מועיל לר' יוסי היינו בגוף הכתובה דיש לומר דס"ל כר"מ דכתובה דאורייתא ועשו בו חיזוק. אבל מקנת שמעון בן שטח שיאמר טלי מהני מחילה. ובזה נלענ"ד דמתורץ מה דקשה לכאורה לפי מאי דאמר לקמן דבסוף ביאה מודה ר' יוסי דאין מחילה מועיל. א"כ מאי מקשה דילמא התם אין עושים מיירי לאחר נשואין דאין מחילה מועיל ולפי מה שכתבתי דלדעת המקשה ע"כ צריך לומר דס"ל כתובה דאורייתא. ובדאורייתא עבוד חיזוק ולא בדרבנן. אין סברא כלל לחלק בין תחילת ביאה לסוף ביאה דאדרבא לאחר הנשואין דכבר נתחייב מועיל המחילה טפי כמו לאחר גירושין ונתאלמנה דמועיל המחילה לכ"ע וכמו שיבואר לקמן דף נ"ז. והא דאמר לקמן דמודה בסוף ביאה היינו משום דבדרבנן עשו חיזוק. ודוק: