הנהו קלא אית להו. ואם איתא דהכי הוא מידע הוה ידיע. ומיהו אם נמצא כן מקחו בטל, כדאמרינן בריש פרק המוכר פירות (ב"ב צב, ב), גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזוין או מוכתב למלכות, אומרים לו הרי שלך לפניך. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

קשבל מסר והלך. רש"י ז"ל פירש: קיבל הבעל מומין, לרב יהודה ליכא משום דעולא איכא, מסר האב לשלוחי הבעל והלכו להם, משום דעולא ליכא משום סימפון איכא. והראב"ד ז"ל פירשו: קבל האב קידושין ומיד מסרה לבעל והלך לו, דמשום סמפון איכא משום דעולא ליכא
הא דפרקינן לעיל (כתובות נז, ב) התם מיבדק בדיק לה. הכי פירושה למשנה אחרונה איהו בדיק לה משעת כניסה לחופה, ולמשנה ראשונה בדיק לה על ידי קרובות כיון שהגיע זמנה לינשא, משום דכיון דיהיב לה מזונות לא שדי איניש זוזי בכדי.

מתני': היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, או כלם בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל אינה אוכלת בתרומה. כך היא גירסת הספרים, והכי תנו לה בגמרא דבני מערבא (כאן ה"ג). וכן היא בפירושו של רש"י ז"ל (ד"ה עשאה). ופירש הוא ז"ל: דהוא הדין אם עשתה כל שנים עשר חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכלת עכשיו בפני היבם, משום דקנין כספו אמר רחמנא (ויקרא כב, יא) והאי קנין אחיו הוא, וכשמת פקע ליה קניניה. והקשה רבנו תם ז"ל בספר הישר (סי' מט עמ'), אי הכי מאי אפילו כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד לפני היבם הא אפילו אכלה בפניה בעל כמה שני השתא פקע קניניה, ואפילו נשאת ומת בעלה אינה אוכלת ומאי קאמר והאי קנין כספו דאחיו הוא. ותו, דהוה ליה למתני שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה, ומאי היבם אינו מאכיל, דמשמע מחמת היבם אינה אוכלת, אבל אם אכלה בשביל הבעל כשהגיע זמנה לינשא או שנשאת ומת הבעל אוכלת, ולפיכך פירש הוא ז"ל, דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בחיי היבם אוכלת, אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשיו מחמת היבם.
והיינו דאמרינן בגמרא (לקמן כתובות נח, א), משום קנין כספו אמר רחמנא דקתני היבם אינו מאכיל, כלומר, מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה, והיינו דאמרינן בגמרא (שם), מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, לומר, והאיך יהא חמור מן הקונה עצמו, מחמת הקונה לא אכלה מחמת היבם שבא מחמתו אכלה, הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו, כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. מיהו מדרבנן הוא, אבל מדאורייתא מיכל אכלה, דמכל מקום קנינו הוא ומיגד אגידה ביה עד שיתירנה בחליצה, אלא מדרבנן אינו מאכילה כיון שלא אכלה בפניה בעל, משום דאינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח, ולאו דוכתא מיחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין, ומיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה, אבל למשנה אחרונה אמרו שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה ואפילו נשאת ומת, אין היבם מאכיל עד שתכנס היא לחופה.
והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, ב), העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, ומפרש בגמרא היבם מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה, אבל מדאורייתא ודאי אכלה, ולמשנה ראשונה נמי אכלה, והאירוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין, הא מדאורייתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו היא. והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתניא בתוספתא (כתובות פ"ה ה"א) זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל, אלמא למשנה ראשונה יבמה אכלה קודם שתבעל והיינו כשאכלה מבעל ולמשנה אחרונה לא אכלה לעולם עד שתכנס לחופה ליבם. ובירושלמי גרסינן (כאן ה"ג) הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, והיינו ביבמה. ומקצת נוסחאות יש במשניות שגורסים כך הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה.
והא דתנן בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן לא תאכל בתרומה, למשנה אחרונה היא, וכן הא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נו, א) , הבא על יבמתו בשוגג רב אמר קנה לכל, ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, ואמרינן התם, מן הארוסין כולי עלמא לא פליגי דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה, כי פליגי מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא הוה אכלה מעיקרא, ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה, ועל כרחך לא פליגי אלא בביאת שוגג, אבל כשלא בא עליה יבם כלל לכולי עלמא לא אכלה אף על פי שנשאת לאחיו, ההיא נמי כמשנה אחרונה היא הא למשנה ראשונה אכלה, וכן כתב רבנו אפרים ז"ל, והביא עוד ראיה, מדגרסינן במסכת נדרים פרק נערה המאורסה (עכג, ב) גבי הבוגרת וששהתה י"ב חדש, ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, או כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת. פירוש: טעמא דחסר יום אחד בפניה יבם היא דלא אכלה למשנה ראשונה, הא אכלה בפני הבעל או שעשתה כולן בפני הבעל כלומר שהגיע זמן בפני הבעל, אוכלת בפני היבם כרבי אליעזר, דאמר שהתה שנים עשר חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. ומיהו אין ראיתו ראיה, דהתם הכי קאמר, כשנפלה לפני יבם הוא דלא אכלה הא עשתה כולן בפני הבעל ועודנו חי אכלה לומר, דבהגעת זמן אוכלת בתרומה והוא הדין דהוה מצי למידק מרישא דמתניתין דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, דהתם לא דייק מיבם אלא מבעל, וכן פירשו שם המפרשים. ויש ספרים דלא גרסו חסר יום אחד בפני היבם, אלא או כולן בפני הבעל.

גמרא: בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה בתרייתא משום סמפון היא. קשיא לי, דהכא משמע דמשנה אחרונה אפילו לעולא משום סמפון היא, ובפרק קמא דקדושין (י, ב) משמע דלעולא אפילו משנה אחרונה משום מזיגת הכוס היא, דאמרינן התם אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא. אי נמי משום סמפון, ומדקאמר עד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה וקאמר משום עולא. אי נמי משום סמפון, אלמא מזיגת הכוס לעולא אפילו למשנה אחרונה הוא. וביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, ב) נמי שנינו, העובר והאירוסין והיבם פוסלים ולא מאכילין, ומפרש בגמרא האירוסין אי בת ישראל לכהן הוא משום דעולא, דההיא למשנה אחרונה הוא מדאמרינן האירוסין אין מאכילין.
ויש לומר, דסוגיין דהכא דמאן דאמר לה משמיה דעולא, והנהו דפרק קמא דקדושין ודפרק אלמנה לכהן גדול כאיתימא רב שמואל בר יהודה. ואפשר לי עוד לומר, דאפלו למאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה הוא, הכא הכי קאמר, בשלמא לעולא בתרייתא איכא למימר משום סמפון, ולאו למימרא דעולא על כרחך הכי מפרש לה, אלא לומר דאי נמי משום סמפון ניחא ליה, דקמייתא משום מזיגת הכוס ובתרייתא משום סמפון, והוא הדין נמי דאי כולהו משום מזיגת הכוס לא תיקשי ליה, דבית דין ראשונים סברי דכיון דמייחד לה מקום כשהגיע זמן ליכא משום מזיגת הכוס דאיזדהורי מיזדהרי, אבל בית דין של אחריהם אמרו דעד שתכנס לרשות הבעל ממש אחיה ואחותה שייכים בהדא דוכתא דמייחד לה, ואכתי איכא משום מזיגת הכוס, וטעמא דמסתבר הוא. אי נמי, דמעיקרא הוה סבירא ליה לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה פליגין בחששות מחודשות, משום הכי קאמר דלעולא אפשר לומר דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון, אבל לרב שמואל בר יהודה קשיא. אבל בתר דפריקו לרב יהודה דכולהו משום חדא חששא, אלא דראשונים סברי דהאי חששא מסתלקת בהגעת זמן, ואחרים סברי דאינה מסתלקת אלא בכניסה לחופה, לעולא נמי כולהו משום מזיגה וכמאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה, אלא דבית דין ראשונים אמרו שהיא מסתלקת בהגעת זמן. ובית דין של אחריהם אמרו שאינה מסתלקת עד שתכנס לרשות הבעל כמו שכתבתי. וזה טעם נכון ומספיק.
ובזה נתיישב לי מה שפירש רש"י ז"ל למעלה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, א) גבי מתניתין דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, ואמרינן עלה בגמרא, אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ולוי אמר מסירתה לכל אף לתרומה. ופירש רש"י ז"ל: דרב אית ליה דרב יהודה אמר שמואל דאמר משום סמפון והלכך לא אכלה עד שתכנס ממש לחופה דליבדקה בעל, ולוי אית ליה כעולא דאמר משום מזיגת הכוס, ומתניתין דהתם ודאי כמשנה אחרונה הוא כדדייקינן התם מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה, ואי משנה אחרונה אפילו לעולא משום סימפון, לוי דאמר כמאן. אבל למאי דפירש רש"י אתו שפיר, דלעולם לעולא אפילו למשנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא, כן נראה לי.

אינהו קלא אית להו. פי' רש"י ז"ל וסברי וקבילו. והקשו עליו ר"ת דהא תנן בב"ב נמצא גנב או קוביוסטוס נמצא לסטים או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לכך פי' ז"ל אינהו קלא אית להו והאי כיון דל"ל קלא (אית ליה לך) [לית לן למיחש] להכי מסתמא:

איכא בינייהו קבל מסר והלך פי' קבל עליו מומין משום סמפון ליכא משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה איכא מסר האב לשלוחי הבעל והלך משום סמפון איכא משום שמא תשקה ליכא:

מחלוקת בבת כהן לכהן פי' משום דבת כהן בקיא בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה ולהכי אמר רבי טרפון הכל בתרומה אבל בת ישראל לכהן ד"ה וכו'. אמר אביי מחלוקת בארוסה דכיון שהיא בביה אביה טורח אביה למכור תרומה בחולין בימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך אבל בנשואה שמשרה אותה בעלה דליכא דטרח בה ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה רבי יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמיה חולין פי' רש"י ז"ל דהיינו דאיכא בין רבי טרפון לר"י דאלו לרבי טרפון נותנין לה הכל תרומה כדי מזונות ואף שהוא צריכה לחולין ובאת למכור תרומה אין דמי תרומה מגיע ליקח בהם חולין שהם יקרים מן התרומה שהכל קופצים עליהם ולר' יהודא נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות דמי מחצה חולין אבל טורח מוטל עליה למכור תרומה בשוויה וליקח חולין ולר"ע עליו לטרוח ולתת מחצה חולין רשב"ג אומר כ"מ אשר הזכיר תרומה נותנים לה כפלים בחולין קסבר לא מטרחי' למכור בשווי' אבל נותנים לה הכל תרומה הרבה כדי שאם תמכרנה בזול תמצא לוקחים הרבה. מאי בינייהו כלומר בין רבי יהודה ורשב"ג איכא בינייהו טירחא דמכירה למכור בשווי' כשיש בו יותר טורח כן פירש רש"י ז"ל ויש שפיר' שרשב"ג היה מפרש דברי רבי יהודה והכא אמרינן ומאי איכא בין ר"ע לרבי יהודה איכא בינייהו טרחא דמכירה לרבי יהודא צריכה לטרוח למכור תרומה ליקח מחצה חולין וכדפי' רש"י ז"ל:

ממתני' היבם אינו מאכיל בתרומה אמרי' בתלמודא טעמא משום דקנין כספו אמר רחמנא והא קטן אחיו הוא ופ' רש"י ז"ל עלה והאי קטן אחיו הוא וכיון דמית פקע קניינו ונראה מדבריו ז"ל דאפילו הגיע זמן בחיי הבעל והיתה אוכלת מחמתו אינה אוכלת לפני יבם וכ"ת א"כ ליתני היבם פוסל י"ל דלא שייך פוסל אלא כשהפסול בא ממנו אבל בכאן מיתת הבעל פוסלת והקשו עליו ר"ת ז"ל וא"כ האיך קתני היבם אינו מאכיל ליתני היבמה אינה אוכלת בתרומה דאפילו תימא דפשיטא ליה דכל זמן שאין היבם מאכילה אין לה לאכול מחמת הבעל שכבר מת מ"מ ליתני לישנא רויחא ותו היכא דייקי למתני כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם הרי אפילו כולה בפני הבעל ושהתחילה לאכול כמה ימים נמי ותו דבהדיא אמרינן ביבמות כל שהבעל מאכיל היבם מאכיל והיינו למשנה ראשונה דאלו למשנה אחרונה אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וסתמא קתני לה ואפילו בארוסה ותו דבירושלמי קתני למשנה ראשונה הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ותו דבתוספת' אמרי' משנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל דאלמא למשנה ראשונה אף היבמה אוכלת עד שלא תבעול. לכך פי' ר"ת ז"ל דהיבם אינו מאכיל בתרומה אם לא הגיע זמן בחיי הבעל אבל אם הגיע זמן בחיי הבעל הרי היא אוכלת וכדינה והכי קתני סיפא חסר יום אחד בפני היבם וטעמא דמלתא דמשורת הדין מן התורה דיבמה אוכלת בתרומה דקטן יבם הוא דאשה הקנו לו מן השמים אלא שחכמים גזרו עליו שלא יאכיל הוא דלמא לא מייחד לה דוכתא או דלא בדיק לה שפיר ואיכא סמפון והא דאמרינן בתלמודא קנין כספו אמר רחמנא והא קטן אחיו הוא דרש' רבנן בעלמא תדע דהאי קרא דקטן כספו אינו לענין אשת כהן כלל שאינו אלא לענין עבד כהן דאשת כהן נפקא לן בספרי מדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו ורבנן נקטי אידך קרא לרווחא דמילתא בכל דוכתא והכי נמי לאסמכתא נקטי דלא תקנו רבנן אלא כשהגיע הזמן בחיי אחיו ואיכא למידק עפ"ז מהא דאמרינן ביבמות גבי יבמה בנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה כי פליגי כשבא עליה ביאה גרועה כגון באונס או בשוגג רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד [ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד] דאלמא לכ"ע [אין] היבמה אוכלת עד שתבעל וכ"ת דההיא משנה אחרונה דווקא והא התם מן הנשואין היא דליכא למיחוש לסמפון וכיון דכן ליכא בה מידי בין משנה ראשונה לאחרונה דהא כולא פלוגתא במשנה בחשש סמפון תלי' דקמייתא לא חששה ובתרייתא חיישא אלא ודאי לענין יבמה ליכא הפרשא ביניהן וגזרות חכמים הוא שלא תאכל שום יבמה בתרומה עד שתבעל כיון דקנין אחיו וליתא לאחיו לכך פי' ר"י ז"ל כפי' רש"י ז"ל ודחה כל קושיותיו של ר"ת ז"ל והכניס עצמו בעובי הקורה דהא דתני בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה לצדדין קתני ואהגיע זמן בלחוד קאמר ובתוס' כך אמרו משנה אחרונה שאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל וכן דחק עצמו בההיא דיבמות למשנה אחרונה היא ובדין הוא דיבמה מן הנשואין תאכל [בתרומ' דהא] ליכא למיחוש לסמפון (אלא כיון דדמיא מן הנשואין תאכל בתרומה דהא ליכא למיחוש לסמפון) אלא כיון דדמיא לארוסה ואין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה גזרו אף בזו שלא תאכל עד שתנשא או עד שתבעל אבל למשנה ראשונה דארוסה אוכלת בתרומה כשהגיע זמן אבל זו תאכל לאלתר דליכא למיחוש שמא תשקה. כך נראה לי. יש ספרים שגורסים אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם אוכלת או כולם בפני היבם וכן גורס רש"י ז"ל והיינו דאמר בתלמודא השתא כולם לפני הבעל חסר יום אחד אמרת לא כולם בפני היבם מיבעיא ופרקי' זו ואצ"ל זו ואיכא דקשיא ליה אפילו זו ואצ"ל זו לא הוה ליה למתני גוזמא כי הא דכולם בפני היבם לא אכל ונוסחי' טובא לא גרסינן והא דפרכינן בתלמודא השתא כולם בפני הבעל אמרת היינו קושיין דלא הוה צריך למיתני עשתה ששה חדשים בפני היבם והכי גרסי' בפני היבם אבעי' וגרסינן לא זו אף זו קתני דגרסינן זו ואין צריך לומר זו לא דק תלמודא ולא זו אף זו קתני:

ר"ט אומר וכו' אמר אביי מחלוקת בבת כהן לכהן אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה פי' בת כהן אם תטמא יחליף לה אביה חולין בתרומה וחזיא לה ולא תצטרך למוכרה לכהנים בזול ולקנות חולין ביוקר אבל בת ישראל לכהן אין מי שיחליף לה ותצטרך למכור להם בזול הלכך נותנים לה מחצה חולין:

ואמר אביי מחלוקת בארוסה פי' ובת כהן. אבל בנשואה ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה:

היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא פי' והלכך אין לו כח להאכילה בגינו אך אם אכלה בחיי הבעל אוכלת דיבם במקום בעל קאי ומכח בעלה קאכלה:

או כלם וכו' השתא כלם בפני הבעל חוץ מיום א אמרת לא אכלה כלן בפני היבם דע"י אין לה לאכול דלא קנינו הוא לא מיבעיא זו ואצ"ל זו קתני:

זו משנה ראשונה וכו'. תניא בתוספתא ולא היבמה עד שתבעל. פי' זו רבנן שאמרו הגיע זמן ולא נשאו שהיא אוכלת בתרומה הוא משנה ראשונה אבל ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וכן היבמה עד שתבעל ואע"ג דאכלה בחיי בעלה מ"ט אמר עולא ואיתימא ר"ש ב"י משום סימפון שמא ימצא בה מומין שבסתר ויהיה קדושיו קידושי טעות. ודבר המבטל יקרא סמפון ולפיכך נקרא השובר סימפון:

רב שמואל בר יהוד' אמר משום כו' עד מסר והלך פי' דשמא תשקה ליכא דברשות שלוחי הבעל היא. וקשיא לן הא דתנן בנדרים ומייתנן לה הכא בוגרת ששהת' י"ב חדש ר' אליעזר אומ' הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואמרינן עלה בגמ' אמ' רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה כו' הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ואמרינן אמר לי' אביי דלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן אבל נדרים דאורייתא לא ועד כאן אמר רבי אלעזר אלא גבי נדרים כדר"פ משמי' דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודר' אבל בתרומה אפילו בדרבנן נמי לא אכלה. ואם אית' להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין אם כן היכי קס"ד דרב' למימר דר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחדלמימר דטעמי' דר"א משום דאכלה בתרומ'. ואם איתה לימ' משעת אירוסין דהא ארוסה מן הדין משעת אירוסין אוכלת בתרומ' אלא משום גזיר' דשמא תשקה ולענין נדרים ליכא למימר להאי גזירה. ויש לומר דהיינו הא דמהדר לי' אביי דלמא לא היא עד כאן לא אשמעינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן. פי' דמדרבנן הוא דאסירא ארוס' למיכל בתרומ' דאורייתא דאי מן התור' ארוס' בת ישראל אוכלת בתרומה אלא דרבנן גזרו בה משום שמא תשקה או משום סמפון. וכיון דהגיע זמן ואוכלת משלו חשבינן לה כנשואה ותו ליכא למגזר בה לשמא תשקה דדוכתא מיחד לה. ולא משום סמפון דקסבר בדיקת חוץ שמה בדיקה. אבל נדרים דאורייתא כלומ' דמדאורייתא אין ארוס מיפר אלא בעל לא חשבינן לה נשואה עד שתכנס לחופה. ועד כאן לא שמעת לי' לר' אליעזר אלא גבי נדרים כדרב פנחס משמי' דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כלומר בנדרים דאיכפת לי' כגון עינוי נפש ושבינו לבינה. וכיון דכן ה"נ כיון דאוכל' משלו בהגעת זמן סמכ' דעתה ועל דעתו היא נודרת ושפיר מיפר ואע"ג דמשתכח סימפון בתר הכי. אבל תרומ' אפי' דרבנן לא אכלה דאיתא לחששא דרבנן שמא תשקה או משום סמפון ונמצאת זרה כו'. והא דאמרינן אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי אי הכי לאו דווקא דלדידן מי ניחא לדידן נמי מאי שנא דעד השתא לא אכלה והשתא אכלה והא דכ"ע היא דארוס' מן הדין אוכלת בתרומ' מן התור' כדמוכח בקדושין וליכא תנא דפליג עלה. ואפילו אם תמצא לומ' דקסבר דארוסה אינ' אוכלת בתרומה אפי' מדין תורה אכתי קשיא כי הגיע זמן אמאי אכלה. ואיכא דאמרינן הגיע זמן כנכנסה לחופה דמי וליתה אלא וודאי מחוורתא דאי הכי לאו דווקא וכדאמרן:

ר' טרפון אומר נותנין לה כו' אמר אביי מחלוקת בבת כהן לכהן לפי שבקיאה בתרומה ויודעת לשמר את עצמה בטהרה אבל בת ישראל שכיחא לה טומאה ובהא דכולי עלמא מודו מחצה חולין ומחצה תרומ'. ואמר אביי מחלוק' בארוס' משום דעיקר חיוב מזונות ליתי' עד שעת נישואין אבל בנשוא' דברי הכל מחצה חולין מחצה תרומה מסתברא דרי"בב אפי' אנשואה פליג ואפשר דלא שני לן בין ארוס' לנשואה והכי נמי לר' יהוד' ורש"בג דלא אתמר ההוא היפרישא אלא לר' עקיב' ור' טרפון והא דאמרינן מאי בינייהו כלומר בין ר"י לרבי עקיבא דר"ע אמר בארוסה מחצה חולין ומחצה תרומה ור"י אמר בכולהו נותנין לה תרומה כדי שתהא לוקחת חצי חולין בדמי':

היבם אינו מאכיל בתרומ' עשתה ששה חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפי' כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינ' אוכלת בתרומה זו משנה הראשונה ב"ד של אחריה' אמרו אין האש' אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה פירש"י ז"ל דהיינו טעמא דהא דקתני ואפי' כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם כדאמרינן בגמ' דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא כלומ' והשתא ליתי' ופקע קניני' וכיון שכן אינה אוכלת בשבילו והוא הדין כולם בפני הבעל לגמרי ואכלה בהדי הבעל אינה אוכלת בפני היבם דהא אית' להאי טעמא נמי דאמרן דקנין אחיו הוא ופקע קניני'. והקש' רבי' ועקב ז"ל אם כן מ"ש דתנא חסר יום אחד ליתני אפי' כולן בפני הבעל דעדיפא לן. ותו אם כן למה לי לפרושי עשת' שש' חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם. כיון דהא לעולם לא אכלה ליתני היבם אינו מאכיל בתרומה ותו לא. ותו אכתי אם איתה לא סליק לישנא שפיר דהיבם אינו מאכיל דמשמע דווקא דמאכיל הוא דלא אכלה מחמתי' אבל מפסל לא פסיל ולפום הא לא סגיא דלא מהני אלא אפי' מפסל נמי פסיל דאפי' אכלה בחיי הבעל כשהיא בפני היבם אינ' אוכלת ולא הוה לי' למתני הכי אלא שומרת יבם אינ' אוכלת בתרומ' ותו קשיא לישנא דגמרא דאמרינן קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא. ולפום האי סברא דאפי' אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם לא הוה לי' למימר האי לישנא דליהוי נמי דקנין אחיו הוא הא כי אכלה אמטולתי' אכלה שכבר אכלה בחייו מאי אמרת דהכי קאמר והאי קנין דאחיו והא ליתי' לאחיו כל כי האי גוונא הוה לי' למימ' בהדי' והאי קנין דאחיו הוא ופקע לי' קניני'. אי נמי קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא והיינו דלא אכל' בפני היבם לעולם. ורבי' ת"ם ז"ל פי' דדווקא חסר יום אחד אבל כולם בפני הבעל אוכלות שהיבם אינו פוסל אלא שאינו מאכיל וכל שאכלה בפני הבעל אוכלת בפני היבם וכל שלא אכלה בפני הבעל אין יבם מאכילתה לפי שכל עיקר קנינו של יבם בה אינו אלא מחמת הבעל וכיון שלא זכתה לאכול מחמתו אין יבם זוכה להאכילה והשתא אתיא שפיר לישנא דגמרא דאמרינן עלה מאי טעמ' קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא כלומר והכי לא זכתה לאכול מחמתו. ומיהו קשיא עליה כיון דקיימא לן דאיתה לדעולא דאמר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה א"כ ליכא ארוסה דלא אכלה בחיי בעלה וכל היכא דאכיל בחיי בעל אכלה בחיי יבם וכיון דכן אשתכח דליכא יבם דלא מאכיל דהא ליכא ארוסה דלא אכלה ואם כן היכי מייתי לה קרא דהא מדאורייתא ליכא דלא אכלה. ויש לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא קא מייתי ליה אלא לגלויי מיניה טעמא דמלתא דהיינו הוא דמשום דיבם לא זכי בה אלא אמטולתי' דאחוה לא יישר חילי' מיני' וכל היכא דלא אכלה מחמתי' אפילו מדרבנן לא אכלה מיני' דיבם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקן כי היכי דאלו מדינא דאורייתא לא אכלה בפני יבם. ואכתי קשיא לן כיון דהא מדאורייתא יבם מאכיל וכל ארוסה דעלמא נמי אוכלת מאי טעמא דרבנן דתקון ביבם שלא יהא מאכיל אחר שהגיע זמן ומאי שנא מבעל ויש לומר דהא ניחא בין לעולא דמפרש טעמא דבעל משום שמא תשקה בין לרב שמואל בר יהודה דמפרש טעמא משום סימפון. לעולא ניחא דהיינו טעמא גבי בעל דהתם הוי דינא דאכלה כיון שהגיע זמן דוכתא מיחד לה ותו ליכא למיחש שמא תשקה. ומיהו היינו בבעל דחביב עלי' קניני' אבל משל יבם הרי אינה אוכלת משלו אלא אחר שלשה חדשים והוא שעמד בדין וברח ולא אכפת לי' מינה ולא מיחד לה דוכתא ואכתי חיישינן לשמא תשקה. ולרב שמואל בר יהודה נמי היינו דאכלה גבי בעל בשהגיע זמן משום דהא איכא בדיקת חוץ וקס"ד בדיקת חוץ שמה בדיקה ומיהו היינו גבי בעל אבל גבי יבם לא חביב' עלי' ולא אכפת לי' מינה ואפי' בדיקת חוץ אינו בוד' עד דנסיב לה. ואתיא מתני' כי ההיא דאמרינן התם ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל וכל שאין הבעל מאכיל אין יבם מאכיל היינו כמשנה ראשונה. וההיא דאמרי' התם ביבמות בפ' אלמנה העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין. ומפרשי' לה יבם אי בת כהן לישראל פסיל לה דכתי' ושבה אל בית אבי' כנעורי' אמר רחמנא פרט לזו שהיא זקוקה ליבם אי בת ישראל לכהן אינו מאכיל לה דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. וההיא מתני' סתמא קתני ומסתברא וודאי כמשנ' אחרונה אתיא ואליבא דהלכתא ולעולם קתני דאין מאכילין לומר אע"פ שראוי לאכול בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם ודנקיט ליה האי קרא דהכא דמייתינן לי' למשנה ראשונה יש לומר דהתם לאו דווקא אלא דפרישו טעמא מיהת דסגי למשנה ראשונה ואפי' למשנה אחרונה נמי איכא למנקט טעמא מיני' דכי היכי דחזינן במשנה ראשונה דקאמרי דכיון דיבם מכח אחוה הוא דקא זכי לא יישר חילי' מיני'. וכיון דלא זכ' אחוה דתיכול מחמתי' לא אכלה נמי משום האי טעמא הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה דכיון דתיקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתינשא הוא הדין נמי ליבמה דלא אכלה מיבם עד שתיכנס דלא פלוג רבנן. ואע"ג דליכא למיחש לסמפון אלא דלא פלוג רבנן והכי אמרינן בתוספתא בהדיא ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתיכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל. והתם נמי ביבמות אמרינן כי פליגי מן הנישואין:

רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד. ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד. שמעינן מכל הני דאליבא דמשנה אחרונה יבמה אפילו מן הנישואין אינה אוכלת עד שתיבעל אף על פי דליכא למיחש לסמפון שכבר נשאת לראשון לא פלוג רבנן ואכולוהו תקון. והשתא אתיא מתני' שפיר דתנא להא דיבם מקמי מתני' ב"ד של אחריהם דהשתא ב"ד של אחריהם אכולהי תקון שלא תהא אשה אוכלת לעולם אחת לי ארוסה ושומרת יבם עד שתכנס לחופה. דאלו לרש"י ז"ל לגבי יבם לא שני לן בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ולדידיה איכא לדחוקי דתנא יבם דלא מאכיל לעולם עד שכנס. ובתר הכי תנא ב"ד של אחריהםדתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי. ולא נהיר. ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלת בתרומה. פיר' במקום יבם. והכי איתה בנוסחאות ישנות ולפום האי שיטתא גרסינן בגמ' לא זו אף זו קתני דלא מיבעיא עשתה ששה חדשי' בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי' כולה בפני הבעל חסר יום אחד אינה אוכלת. ובמקצת נסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני. ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו. ואשכחן דכוותה בתלמוד' חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס במתני' ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם או כלם בפני היבם. ומקשי השתא בגמרא השתא כולם בפני הבעל אמרת לא כלם בפני יבם מיבעיא ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני. והאי גרסא ופירושא לפום שיטתא דרבינו תם ז"ל נמי אתיא אלא דלא נהירא דכיון דתנא פשטא ששה חדשים בפני היבם וששה בפני הבעל או כולן בפני הבעל ליתני כולן בפני היבם. וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתה בתלמודא דתני לה. ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב לה למלתא פשיטא אלא לרבותא דעדיפא לי' כי הוי להו כלהו בפני יבם דחשיבא לי' כארוסתו כאלו זכה בה מעצמו ולא מחמת אחיו. ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא ומחוירתא כדפרישינן:

הנהו קלא אית להו ופרש"י וסבר וקביל. וקשה לר"ת דבריש המוכר פירות אמר בהדיא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. ותירץ ר' אליה דהתם מיירי קודם שנתן הלוקח מעות תדע דבפרק המוכר פירות פריך מהך ברייתא לשמואל דאמר דלא אזלינן בממונא בתר רובא אלא המוציא מחברו עליו הראיה דקתני המוכר עבד לחברו ונמצא גנב וכו' הגיעו לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך רישא מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנו ואיכא למידק ומאי פריך הא שמואל לא איירי אלא שהמעות ביד המוכר וכך ברייתא נימא דאיירי הכי ולהכי הגיעו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ הרא"ש ז"ל שם דע"כ מיירי נמי אף על גב דאכתי איתנהו למעות ביד הלוקח אמרינן הגיעו ומוציאן מידו דאי המעות ביד המוכר מאי איריא דרובא הכי איתנהו אפילו מום אחד דמיעוטא הכי איתנהו נמי נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והרבה מומין איתנהו בעבדים כגון הנך דהשוכר את האומנים נכפה ושוטה ושעמימות וכיוצא בהן שרגיל להיות חולה ולא ידע לוקח אלא ע"כ מיירי נמי שהמעות ביד הלוקח דמום אחד דלא שכיח לא היינו מוציאין מידו דיכול לומר הלוקח הייתי סבור שלא היה מום זה בו דברוב עבדים אינו אבל גנב או קוביוסטוס הגיעו ומוציאין מידו אלמא אזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ע"כ:
והרמב"ן ז"ל תירץ התם דקים להו בגמרא דבשלא נתן דמים קאמר שמחייבין אותו ליתן ממאי דקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות משמע דמיירי כולה ברייתא שהלוקח מוחזק. אבל הרשב"א ז"ל פירש הנהו קלא אית להו ואם איתא דהכי הוא מידע הוה ידיע ומיהו אם נמצא כן מקחו בטל כדאמרינן בריש המוכר פירות לסטים מזויין וכו' אומר הרי שלך לפניך. וכן פי' ר"ח ז"ל:

קבל מסר והלך. רש"י ז"ל פי' קבל הבעל מומין לרב יהודה ליכא משום דעולא איכא. מסר האב לשלוחי הבעל והלכו להם משום דעולא ליכא משום סמפון איכא. והר"א אב ב"ד והראב"ד ז"ל פירשו קבל האב קדושין ומיד מסרה לבעל והלך לו דמשום סמפון איכא משום דעולא ליכא. הרשב"א ז"ל:
והתוספות לעיל בפרק נערה גבי רב אמר אף לתרומה פירשו דאיכא בינייהו למ"ד סמפון ליכא דבמסר ליכא למיחש לסמפון ולמ"ד שמא ימזגו איכא דחיישינן שמא תשקה לשלוחי הבעל. ע"כ:
בבת כהן לכהן בת כהן בקיאה בטורח תרומה לשומרה ולמוכרה אם כן כיון דעודה בבית אביה יכולה למוכרה לו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור' ישעיה מטראני ז"ל פי' כלישנא בתרא וז"ל בת כהן אם תטמא יחליפו לה אביה חולין בתרומה דחזיא להו ולא תצטרך למוכרה לכהנים בזול ולקנות חולין ביוקר אבל בת ישראל לכהן אין מי שיחליף לה והיא צריכה למכור לכהנים בזול הילכך נותנין לה מחצה חולין ע"כ:
מחלוקת בארוסה דכיון שלא נשאת לו עדיין אין מזונותיה עליו כל כך הילכך סגי בתרומה לחודה לרבי טרפון אבל בנשואה כגון המשרה אשתו על ידי שליש הואיל וכל חסרונה עליו חייב במזונותיה משלם בלא טורח דברי הכל מחצה חולין מחצה תרומה שכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל הרא"ה ז"ל מחלוקת בבת כהן לכהן וכו'. לפי שבקיאה ויודעת לשמור את עצמה בטהרה אבל בת ישראל שכיחא לה טומאה ובהא דכ"ע מחצה חולין ומחצה תרומה ואמר אביי מחלוקת בארוסה משום דעיקר חיוב מזונות ליתא עד שעת נשואין אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה מסתברא דאפילו אנשואה פליג ואפשר דלא שני ליה בין ארוסה לנשואה והכי נמי לר' יהודה ורשב"ג דלא איתמר ההוא הפרשה אלא לר' עקיבא ור' טרפון והא דאמרינן מאי בינייהו כלומר בין ר' יהודה לר' עקיבא דרבי עקיבא אומר בארוסה מחצה חולין ומחצה תרומה ור' יהודה אומר בכולהו נותנין לה תרומה כדי שתהא לוקחת חצי חולין בדמיה ולענין ארוסה אמר מאי בינייהו. ע"כ:

רבי יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמיה חולין. פרש"י ז"ל דהיינו דאיכא בין ר' טרפון לר' יהודה דאילו לר' טרפון נותנין לה הכל תרומה כדי מזונות ואף על פי שהיא צריכה לחולין ובאת למכור תרומה אין דמי תרומה מגיעין ליקח בהם חולין שהרי יקרים הם מן התרומה שהכל קופצין עליהם ולר' יהודה נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות דמי מחצה חולין אבל טורח מכירה מוטל עליה למכור תרומה בשוויה וליקח חולין ולר' עקיבא עליו לטרוח ולתת מחצה חולין רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהזכירו תרומה נותנין לה כפלים בחולין קסבר לא מטרחינן לה למכור בשוויה אלא נותנין לה תרומה הרבה כדי שאם ימכרנה בזול תמצא לוקחין הרבה. מאי בינייהו כלומר בין רבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל איכא בינייהו טירחא דמכירה למכור בשוויה שיש בו יותר טורח. כן פירש רש"י ז"ל. ויש שפירשו דרבן שמעון בן גמליאל מפרש הוא דברי ר' יהודה והכי אמרינן מאי איכא בין ר' עקיבא לר' יהודה איכא בינייהו טירחא דמכירה לר' יהודה צריכה לטרוח למכור תרומה ליקח מחצה חולין וכדפרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כל מקום שהוזכרה תרומה לאשתו במזונותיה לתת לה. נותנין לה כפלים תרומה על שראוי ליתן לה בחולין שאם היה ראוי לה קב חולין נותן לה תרומה קביים מאי בינייהו בין לר' יהודה לרבן שמעון בן גמליאל הא תרווייהו קאמרי דנותן לה הכל תרומה. איכא בינייהו טירחא רבי יהודה אומר נותן לה הכל תרומה כמדת חולין והיא טורחת ומוכרת ולוקחת בדמיה חולין ולרבן שמעון בן גמליאל יהיב לה כפלים כי היכי דלא תטרח טפי וכיון דקא מזבנא לה בזול קפצי כהני וזבני לה. ע"כ:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירוש המשנה דלר' טרפון דאמר הכל תרומה לא נתכוון לומר שיתנו לה תרומה כשיעור שהיו נותנין לה חולין אלא מוסיפין לה מן התרומה כדי שאם תצטרך לקנות בימי טומאתה חולין תצטרך למכור התרומה יותר בזול שהתרומה מתוך שאין אוכלין אותה אלא מעט נמכרת בזול ולפיכך צריך להוסיף לה מן התרומה יותר משיעור החולין ע"כ. ולפי זה תתפרש הברייתא בדרך אחרת:
מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה את יבמתו ועד שיכנוס כדמפרש בגמרא דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אבל משנכנסה כתיב ולקחה לו לאשה ואמרינן כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר. שעשתה ששה חדשים וכו' פירושא הוא כלומר כיצד אינו מאכיל שאם עמדה חצי זמן התביעה של שנים עשר חדש אע"ג דאילו השתא הוי בעלה קיים הויא אכלה בתרומה כדתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אפילו הכי לא אכלה בתרומה קמי יבם עד שישאנה אפילו כל זמן התביעה עמדה לפני בעלה ומת אין זיקת היבם מאכילה והוא הדין נמי אם כל זמן התביעה עמדה לפני יבם אינו מאכילה דקנין אחיו קרינא ליה אלא הא לא אצטריך לאשמועינן דהא בעלמא שמעינן לה דתנן ביבמות היבם והעובר והארוסין פוסלין ולא מאכילין אינו מאכיל בתרומה אע"פ שכלה זמן שלו דיבם בת ישראל שהיתה אוכלת בחיי אחיו אלא איידי דאיירי במתני' תביעה הגיע זמן ולא נשאו קא מפרש להא דיבם בתביעה או בפני היבם שמת הבעל בו ביום שנתארסה ועמדה בפני יבם כל זמן התביעה אינה אוכלת עד שעת נשואין. ה"ג ואפי' כולן בפני הבעל או בפני היבם ולא גרסינן חסר יום אחד ומאן דגריס ליה מפרש הכי כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה בפני הבעל י"ב חדשים חסר יום אחד דבחיי הבעל עדיין לא היה לה שעת הכושר באכילת תרומה מעולם הילכך כי רמיא קמי יבם לא אכלה הא עמדה כולהו י"ב חדש שלמים בפני הבעל ואכלה בחייו תרומה היא אכלה אין לשנות בספרים דתנן היבם פוסל ואינו מאכיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש קצת טעות סופר בלשון:
עוד כתב בגמרא וז"ל קנין אחיו משום דעדיין לא כנסה היבם אינו מאכילתה אבל כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר והכתוב קראה אשתו דכתיב ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילה בארוסה דאיתקש הויות כך מאכילין בתרומה דאקליש קנין דאחיו דמת ופקע ליה השתא כלן בפני הבעל דהוי קנין דאחיו גמור בתרומה ועמדה בפני הבעל עד שעת כניסה לחופה אפילו הכי אמרת דלא אכלה כולהו בפני יבם דלית ביה כח קנין דאחיו להאכילה בתרומה דהא מיית לאלתר מה אכלה והא זיקתו של יבם לא מהניא בה כלל עד שלקחה ולמה לי למתני כולן בפני היבם או כולן בפני הבעל לא אכלה אף על פי שעשתה עמו כל זמן תביעה ויש לו כח יפה ואין צריך לומר זו דכולן בפני יבם דכיון דפקע לכח קמא לאלתר דמית מחמתיה דזיקת יסם לא תיכול כלל כל זמן שלא כנסה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל היבם אינו מאכיל בתרומה אמרינן בגמ' טעמא דמשום קנין כספו אמר רחמנא וכו'. ופרש"י ז"ל עלה והא קנין אחיו הוא וכיון דמית פקע קניניה ונראה מדבריו ז"ל דאפי' הגיע זמן בחיי הבעל והיתה אוכלת מחמתו אינה אוכלת בפני היבם וכ"ת אם כן ליתני היבם פוסל יש לומר דלא שייך פוסל אלא כשהפסול בא ממנו אבל בכאן מיתת הבעל פוסלתה. והקשה עליו ר"ת א"כ היכי תני היבם אינו מאכיל ליתני היבמה אינה אוכלת בתרומה דאפילו תימא דפשיטא ליה דכל שאין היבם מאכילה אין לה לאכול בתרומה מחמת הבעל שכבר מת מכל מקום ליתני לישנא רויחא ותו היכי דייק למיתני כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם הרי אפילו כולן בפני הבעל ושהתחילה לאכול כמה ימים נמי. ותו דבהדיא אמרינן ביבמות דכל שהבעל מאכיל היבם מאכיל והיינו למשנה ראשונה דאלו למשנה אחרונה אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וסתמא קתני לה ואפילו בארוסה ותו דבירושלמי קתני למשנה ראשונה הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ותו דבתוספתא אמרו משנה אחרונה אמר אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל דאלמא למשנה ראשונה אף היבמה אוכלת עד שלא תבעל לכך פר"ת דהיבם אינו מאכיל אם לא הגיע זמן בחיי הבעל אבל אם הגיע זמן בחיי הבעל הרי היא אוכלת כדינה ולהכי קתני סיפא חסר יום אחד בפני היבם וטעמא דמילתא דשורת הדין מן התורה דיבמה אוכלת בתרומה דקנין יבם הוא דאשה הקנו לו מן השמים אלא שחכמים גזרו עליו שלא יאכיל הוא דילמא לא מייחד לה דוכתא או דלא בדוק לה שפיר ואיכא סמפון והא דאמרינן בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא דרשא דרבנן בעלמא הוא תדע דהאי קרא דקנין כספו אינו לענין אשת כהן כלל שאינו אלא לענין עבד כהן דאשת כהן נפקא לן בספרי מדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו ורבנן נקטי אידך קרא לרווחא דמילתא בכל דוכתא והכי נמי לאסמכתא נקטי ליה דלא תקון רבנן אלא כשהגיע זמן בחיי אחיו. ואיכא למידק על פי' זה מהא דאמרינן ביבמות גבי יבמה בנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה כי פליגי כשבא עליה ביאה גרועה כגון באונס או בשוגג רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד דאלמא לכ"ע אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וכ"ת דההיא משנה אחרונה דוקא והא התם מן הנשואין היא דליכא למיחש לסמפון וכיון דכן ליכא בה מידי בין משנה ראשונה לאחרונה דהא כולה פלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה בחשש סמפון תליא דקמייתא לא חיישא וברייתא חיישא אלא ודאי דלענין יבמה ליכא הפרשה בינייהו וגזירת חכמים היא שלא תאכל שום יבמה בתרומה עד שתבעל כיון שקנין אחיו הוא וליתיה לאחוה לכך פי' ר"י ז"ל כפרש"י ודחה כל קושיותיו של ר"ת ז"ל והכניס עצמו בעובי הקורה דהא דתני בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה לצדדין היא ואהגיע זמן בלחוד קאי ובתוספתא כך אמרו משנה אחרונה שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל וכן דחק עצמו בההיא דיבמות וכבר כתבתי כל דחיותיו במסכת נדרים בס"ד. והנכון כפר"ת וההיא דיבמות למשנה אחרונה היא ובדין הוא דיבמה מן הנשואין תאכל בתרומה דהא ליכא למיחש לסמפון אלא דכיון דדמיא לארוסה ואין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה גזרו אף בזו שלא תאכל עד שתנשא או עד שתבעל אבל למשנה ראשונה דארוסה אוכלת בהגיע זמן אף זו תאכל לאלתר כיון דליכא למיחש שמא תשקה כנ"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל אזלי בשיטת רש"י ז"ל וכתבו ז"ל דלפי שיטתו צריך לגרוס ואפילו כולן בפני הבעל או כולן בפני היבם אינה אוכלת בתרומה. ומה שמקשים התוספות ז"ל דקתני וב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אבל למשנה ראשונה היתה אוכלת קודם שתבעל תי' במאי דקתני עד שתבעל לאו למימרא דקודם לכן היתה אלא איידי דאצטריך למימר דלמשנה אחרונה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שנה כל הדין ואמר ולא היבמה עד שתבעל אבל ה"ה דקודם משנה אחרונה לא היתה היבמה אוכלת עד שתבעל דאין חילוק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ביבמות אלא בארוסה. ומה שהקשו דבמתני' תנן הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן וכו' אינה קושיא דבכל הספרים המדוייקים אינם גורסין או שמתו בעליהן אבל בתוספתא גורסין אותו ולפי זה נצטרך לומר דמאי דקתני או שמתו בעליהן לא קאי אאוכלות בתרומה אלא אאוכלות משלו בלחוד קאי. והרמ"ה ג"כ פי' דלכ"ע אפילו מן הנשואין לא אכלה כדאיתא בהדיא ביבמות אלא שגוסס חסר יום אחד וכתב האי דקתני חסר יום אחד לאו למימרא דאי עשתה כולן בפניו אכלה דהא אפילו מן הנשואין נמי ונפלה לפני יבם לא אכלה עד שיכנוס ורישא דמתני' בהדיא קא פסיק ותני גבי שומרת יבם מן האירוסין היבם אינו מאכיל בתרומה ומשמע אפילו עמדה י"ב חדש בפני הבעל משעת תביעה אלא תנא זו ואין צריך לומר זו קתני אשמועינן ברישא היבם אינו מאכיל ואפילו עשתה כולן בפני הבעל והדר קתני ואין צורך לומר בזמן שיש מקצתן ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כולן בפני הבעל חסר יום אחד שהיה בפני היבם והכי מתנינן לה בגמרא ע"כ. כן כתבו תלמידי ר' יונה ז"ל:
והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת ר"ת ז"ל דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בפני היבם אוכלת אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשיו מחמת היבם והיינו דקתני היבם אינו מאכיל כלומר מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה והיינו דאמרי בגמרא מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא לומר והאיך יהא חמור מן הקונה עצמו מחמת הקונה לא אכלה מחמת היבם שבא מחמתו אכלה הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. ומיהו מדרבנן הוא אבל מדאורייתא מיכל אכלה דמכל מקום קנינו הוא ומיגד אגידה ביה עד שיתירנה בחליצה אלא מדרבנן אינו מאכיל כיון שלא אכלה בפני הבעל משום דאינו חייב במזונותיה אא"כ עמד בדין וברח ולאו דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין מיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה אבל למשנה אחרונה שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה ואפילו נשאת ומת אין היבם מאכיל עד שתכנס לו לחופה. והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרש בגמרא מאי טעמא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה אבל מדאורייתא ודאי אכלה ולמשנה ראשונה נמי אכלה והאירוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין הא מדאורייתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא והא דתנן בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן שומרת יבם לכהן לא תאכל בתרומה למשנה אחרונה היא וכן הא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו בשוגג רב אמר קנה לכל וכו' ואמרינן התם מן האירוסין כ"ע לא פליגי דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה וכו' וע"כ לא פליגי אלא בביאת שוגג. וכו' ההיא נמי כמשנה אחרונה היא הא למשנה ראשונה אכלה וכן כתב ר' אפרים ז"ל. והביא עוד ראיה מדגרסינן במסכת נדרים פרק נערה המאורסה גבי הבוגרת וששהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת פי' טעמא דחסר יום אחד בפני היבם הוא דלא אכלה למשנה ראשונה הא אכלה בפני הבעל או שעשתה בפני הבעל כלומר הגיע זמן בפני הבעל אוכלת בפני היבם כר' אליעזר דאמר שהתה י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. ומיהו אין ראייתו ראיה דהתם הכי קאמר כשנפלה לפני יבם הוא דלא אכלה הא עשתה כלם בפני הבעל ועודנו חי אכלה לומר דבהגעת זמן אוכלת בתרומה וה"ה דהוה מצי למידק מרישא דמתני' דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והתם לא דייק מיבם אלא מבעל וכן פירשו שם המפרשים ויש ספרים דלא גרסי חסר יום אחד בפני היבם אלא או כלן בפני הבעל. ובתוספתא מצאתי כאן שפי' כדברי ר"ת ז"ל דהתם תניא יבמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין ובההיא ע"כ בארוסה קמיירי מדקתני לא נתחייב הבעל דהיינו קודם שהגיע הזמן. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל היבם אינו מאכיל בתרומה ה"ג רש"י ז"ל עשתה ששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת בתרומה ופי' דה"ה אם עשתה י"ב חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכלת בתרומה עכשיו בפני היבם משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא וכשמת פקע ליה קנייניה. וקשיא ליה לר"ת ז"ל בספר הישר אי הכי מאי האי דקתני אפילו כלן בפני הבעל חוץ מיום אחד בפני היבם הא אפילו אכלה בפני אחיו כמה שני השתא פקע קניינו ואפילו נשאת נמי ומת בעלה אינה אוכלת ומאי דאמר רש"י ז"ל דאי עשתה יב"ח בפני הבעל היתה אוכלת בפני הבעל לאו כלום הוא דלמאי הלכתא קתני לה בסופה גבי יבם. ותו קשיא ליה ז"ל דאם כן הוה ליה למימר קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אי נמי והאי פקע ליה ותו דה"ל למיתני שומרת יבם לא תאכל בתרומה וכו' ולהכי פי' הרב ז"ל שאם אכלה בחיי הבעל אכלה נמי בפני היבם אלא היבם אינו מאכיל מי שאינה אוכלת קתני ופירשו בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא והאיך יהא הוא חמור מן הקונה אין לו ליבם באשת אחיו אלא זכותו של אחיו וכיון שזו אינה אוכלת מחמת אחיו אי מדאורייתא אי מדרבנן אינה מתחלת לאכול ברשות יבם דומה למה שאמרו ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל כל שאין הבעל מאכיל אין יבם מאכיל (וכן והתם) וטעמא דמילתא לפי שאינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח ולאו דוכתא מייחד לה דרוב יבמין אינן זנין אלא או כונסין או פוטרין ומדרבנן בעלמא הוא וכן משמע לי שיטת משנתנו דקתני היבם אינו מאכיל במשנה ראשונה ומפרש בסוף זו משנה הראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואפי' עשתה כמה אין היבם מאכיל ואפילו מן הנשואין אינה אוכלת לעולם אלא בנשואה ממש. ועוד האריך ז"ל וכתוב בהר"ן ז"ל שעל ההלכות ובמפרשים ז"ל שכתבתי:

וז"ל הרא"ה תלמידו היבם אינו מאכיל וכו'. פרש"י וכו'. והקשה ר"ת אם כן מאי שנא דתני חסר יום אחד וכו' ותו אם כן למה ליה לפרושי עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם כיון דהיא לא אכלה ליתני היבם אינו מאכיל בתרומה ותו לא. ותו אכתי אם איתא לא סליק לישנא שפיר דהיבם אינו מאכיל דמשמע דדוקא דמאכיל הוא דלא אכלה מחמתיה אבל מפסל לא פסיל ולפום הא לא סגיא דלא מהני אלא אפי' מפסיל נמי (לא) פסיל דאפילו אכלה בחיי הבעל כשהיא בפני היבם אינה אוכלת ולא ה"ל למיתני הכי אלא שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה. ותו קשיא ליה לישנא דגמרא דאמרינן קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא ולפוס האי סברא דאפילו אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם לא הוה ליה למימר האי לישנא דלהוי נמי דקנין אחיו הוא הא כי אכלה אמטולתיה אכלה שכבר אכלה בחייו מאי אמרת דה"ק והאי קנין דאחיו והא ליתיה לאחיו כל כה"ג הול"ל בהדיא והאי קנין דאחיו הוא ופקע ליה קניניה אי נמי קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא והיינו דלא אכלה בפני היבם לעולם. ור"ת ז"ל פירש דדוקא חסר יום אחד אבל כלם בפני הבעל אוכלת שהיבם אינו פוסל אלא שאינו מאכיל וכו' לפי שעיקר קנינו של יבם בה אינו אלא מחמת הבעל וכיון שלא זכתה מחמתו אין יבם זוכה להאכילה והשתא א"ש לישנא דגמרא דאמרינן והאי קנין דאחיו הוא כלומר והרי לא זכתה לאכול מחמתו. ומיהו קשיא עליה כיון דקי"ל דאיתא לדעולא דאמר ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה אם כן ליכא ארוסה דלא אכלה בחיי בעל וכל היכא דאכלה בחיי בעל אוכלת בחיי יבם וכיון דכן אשתכח דליכא יבם דלא מאכיל דהא ליכא ארוסה דלא אכלה ואם כן היכי מייתי לה קרא דאורייתא דהא מדאורייתא ליכא דלא אכלה. ויש לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולא קא מייתי ליה אלא לגלויי מיניה טעמא דמילתא דהיינו הוא דמשום דיבם לא זכי בה אלא אמטולתיה דאחוה לא יישר חיליה מיניה וכל היכא דלא אכלה מחמתיה אפילו מדרבנן לא אכלה מיניה דיבם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כי היכי דאלו מדינא דאורייתא לא אכלה בפני יבם. ואכתי קשיא לן כיון דהא מדאורייתא יבם מאכיל וכל ארוסה דעלמא נמי אוכלת מ"ט דרבנן דתקון ביבם שלא יהא מאכיל אחר שהגיע זמן ומאי שנא מבעל. ויש לומר דהא ניחא בין לעולא דמפרש טעמא דבעל משום שמא תשקה וכו' בין לרב שמואל בר יהודה דמפרש טעמא משום סמפון לעולא ניחא דהיינו גבי בעל דהתם הוי דינא דאכלה כיון שהגיע זמן דוכתא מייחד לה ותו ליכא למיחש שמא תשקה ומיהו היינו בבעל דחביב עליו קניניה אבל משל יבם הרי אינה אוכלת משלו אלא אחר שלשה חדשים והוא שעמד בדין וברח ולא איכפת ליה מינה ולא מייחד לה דוכתא ואכתי חיישינן לשמא תשקה ולרב שמואל בר יהודה נמי היינו דאכלה גבי בעל בשהגיע זמן משום דהא איכא בדיקת חוץ וקא ס"ד בדיקת חוץ שמה בדיקה ומיהו היינו גבי בעל אבל גבי יבם לא חביבה ליה ולא איכפת ליה מינה ואפילו בדיקת חוץ לא עביד עד דנסיב לה. ואתיא מתני' כי ההיא דאמרינן התם ביבמות כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל וכו' היינו כמשנה ראשונה. וההיא דאמרינן התם ביבמות פרק אלמנה העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרשינן לה יבם אי בת כהן לישראל פסיל עליה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה אמר רחמנא פרט לזו שהיא זקוקה ליבם אי בת ישראל לכהן אינו מאכיל לה דקנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא וההיא מתני' סתמא קתני ומסתברא ואי כמשנה אחרונה אתיא ואליבא דהלכתא ולעולם קתני דאין מאכילין לומר אף על פי שאכלה בחיי הבעל אינה אוכלת בפני היבם ונקיט ליה האי קרא דהכא דמייתינן ליה הכא למשנה ראשונה. יש לומר דהתם לאו דוקא אלא דפירשו טעמא מיהת דסגי למשנה ראשונה ואפילו למשנה אחרונה נמי איכא למינקט טעמא מיניה דכי היכי דחזיא במשנה ראשונה דקאמרי דכיון דיבם מכח אחוה הוא דקא זכי לא יישר חיליה מיניה וכיון דלא זכה אחוה דתיכול מחמתיה לא אכלה נמי משום האי טעמא הכי נמי איכא למימר למשנה אחרונה דכיון דתקון רבנן שלא תהא אשה אוכלת באירוסין עד שתנשא ה"ה נמי ליבמה דלא אכלה מיבם עד שתכנס דלא פלוג רבנן ואף על גב דליכא למיחש לסמפון אלא דלא פלוג רבנן והכי אמרינן בתוספתא בהדיא ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' ולא היבמה עד שתבעל והתם נמי ביבמות אמרינן כי פליגי מן הנשואין רב אמר עשו ביאת שוגג וכו' שמעינן מכל הני דאליבא דמשנה אחרונה יבמה אפילו מן הנשואין אינה אוכלת עד שתבעל אף על פי דליכא למיחש לסמפון שכבר נשאת לראשון לא פלוג רבנן ואכלהו תקון והשתא אתיא שפיר דתנא להא דיבם מקמי מתני' ב"ד של אחריהם דהשתא ב"ד של אחריהם אכלהו תקון שלא תהא אשה אוכלת לעולם אחת ארוסה ושומרת יבם עד שתכנס לחופה דאלו לרש"י ז"ל גבי יבם לא שני לן בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ולדידיה איכא לדחוקי דתנא יבם דלא מאכיל לעולם עד שכנס ובתר הכי תנא ב"ד של אחריהם דתקון בכולהו נשי דעלמא נמי הכי ולא נהירא ובירושלמי גרסינן הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' במקום יבם והכי איתא בנוסחאות ישנות ולפום האי שיטתא גרסינן בגמרא לא זו אף זו קתני דלא מבעיא עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפילו כלם בפני הבעל חסר יום אחד אינה אוכלת ובמקצת נוסחי גרסינן בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני ואפשר דהכי נמי קאמר לא זו אף זו ואשכחן דכוותה בתלמודא חד לישנא בתרי דוכתי בתרי פירושי אבל רש"י גריס במתני' ואפילו כלם בפני הבעל חסר יום אחד וכו' או כלם בפני היבם. ומקשינן בגמרא השתא כלם בפני הבעל אמרת לא כלם בפני יבם מבעיא ומשני זו ואצ"ל זו קתני והאי גירסא ופירושא לפום שיטתא דר"ת ז"ל נמי אתיא אלא דלא נהירא דכיון דתנא עשתה ששה חדשים בפני היבם וכו' או כלם בפני הבעל דליתני כלם בפני היבם וכי האי פשיטותא יתירתא לא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא דתני לה. ומיהו בירושלמי משמע דתני לה ולא חשיב למילתא פשיטא אלא לרבותא דעדיפא ליה כי הוו להו כלהו בפני יבם דחשיבא ליה כארוסתו כאלו זכה בה מעצמו ולא מחמת אחיו ושיטתא דגמרא דילן לאו הכי אתיא ומחוורתא כדפרישית. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

זו משנה ראשונה וכו'. פרש"י זו משנה ראשונה דמשהגיע אוכלת בתרומה ע"כ. ואזיל לשיטתיה דאילו לשיטת רש"י קאי נמי איבם וכמו שהאריכו בזה הרמב"ן והרא"ה וכדכתיבנא לעיל:
גמ' זו ואצ"ל זו קתני ה"ג בספרים ולכך הגיה רש"י ז"ל במשנה או בפני היבם כדי לקיים גירסת הספרים אבל ברוב המשניות אין כתוב בהן אלא כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם ולפי גירסא זו צריך לגרוס לא זו אף זו קתני וה"פ לא מבעיא ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם דלא אכלה אלא אפי' כלן בפני הבעל חסר יום אחד לא אכלה ולא זו אף זו קתני וה"ג בירושלמי. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל יש ספרים שגורסין אפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם או כולן בפני היבם וכן גורס רש"י ז"ל והיינו דאמרינן השתא כולן בפני הבעל חסר יום אחד אמרת לא כולן בפני יבם מבעיא ופרקינן זו ואצ"ל זו קתני ואיכא דקשיא ליה דאפילו משום זו ואצ"ל זו לא הוה ליה למיתני גוזמא כי הא דכולן בפני היבם לא אכלה ובנוסחי טובא לא גרסי ליה והא דפרכינן בגמרא השתא כולן בפני הבעל אמרת היינו קושיין דלא הוה צריך למיתני עשתה ששה חדשים בפני היבם וה"ג בפני יבם מבעיא וגרסי' לא זו אף זו קתני ובנוסחי דגרסי זו ואצ"ל זו לא דייק תלמודא ולא זו אף זו קאמר ע"כ. וכן כתב הרא"ה ז"ל וכדכתיבנא במשנה וגם כתבנו במשנה מה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא בזה:

בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו וכו'. אין לפרש דה"ק דמשנה ראשונה חייש לשמא ימזגו לה ובתרייתא לא חייש אלא לסמפון דאם כן מקילי רבנן בתראי אקמאי כגון קבל עליו בעל את המומין דלמשנה ראשונה אכתי איכא למיחש לשמא תשקה ולמשנה אחרונה תו ליכא למיחש למידי והא ודאי ליתא דרבנן לא אתו לאקולי אקמאי אלא לאחמורי אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דמשנה ראשונה לא חיישא אלא לשמא תשקה ולא לסמפון כלל ומשנה אחרונה חיישא נמי לסמפון וה"ה דחיישא נמי לשמא תשקה ודוק ותשכח. כנ"ל:

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו וכו'. קשיא לי דהכא משמע דמשנה אחרונה אפי' לעולא משום סמפון היא ובפ"ק דקדושין משמע דלעולא אפי' משנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא דאמרינן התם אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא א"נ משום סמפון ומדקאמר עד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה וקאמר משום דעולא א"נ משום סמפון אלמא מזיגת הכוס לעולא אפי' למשנה אחרונה הוא וביבמות בפרק אלמנה לכ"ג נמי שנינו העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין ומפרש בגמרא דאירוסין אי בת ישראל לכהן הוא משום דעולא וההיא כמשנה אחרונה מדאמרינן האירוסין אין מאכילין ויש לומר דסמפון דהכא כמאן דאמר משמיה דעולא והנהו דבפרק קמא דקדושין ודפרק אלמנה לכ"ג כאיתימא רב שמואל בר יהודה. ואפשר לי עוד לומר דאפי' למאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה הכא ה"ק בשלמא לעולא איכא למימר משום סמפון ולאו למימרא לעולא על כרחיה הכי מפרש לה אלא לומר דאי נמי משום סמפון ניחא לה דקמייתא משום מזיגת הכוס ובתרייתא משום סמפון וה"ה נמי דאי כולהו משום מזיגת הכוס לא תיקשי ליה דב"ד ראשונים סברי דכיון דמייחד לה מקום כשהגיע זמן ליכא משום מזיגת הכוס דאזדהורי מזדהרי אבל ב"ד של אחרונים אמרו דעד שתכנס לרשות הבעל ממש אחיה ואחיותיה שייכי בהדה דמייחד לה ואכתי איכא משום מזיגת הכוס וטעמא דמסתבר הוא א"נ דמעיקרא הוה ס"ל לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה פלגין בחששות מחודשות מ"ה קאמר דלעולא איפשר לומר דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון אבל לרב שמואל בר יהודה קשיא אבל בתר דפריקו לרב יהודה דכולהו משום חדא חששא אלא דראשונים סברי דהאי חששא מסתלקת בהגעת זמן ואחרונים סברי דאינה מסתלקת אלא בכניסה לחופה לעולא נמי כולהו משום מזיגה וכמאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה אלא דב"ד ראשונים אמרו שהיא מסתלקת בהגעת זמן ובית דין של אחריהם אמרו שאינה מסתלקת עד שתכנס לרשות הבעל כמו שכתבתי וזה דעת נכון ובזה נתיישב לי מה שפרש"י ז"ל למעלה בפרק נערה שנתפתתה גבי מתני' דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ואמרינן עלה בגמרא אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ולוי אמר מסירתה לכל אף לתרומה ופרש"י ז"ל דרב אית ליה דרב יהודה אמר שמואל משום סמפון והלכך לא אכלה עד שתכנס ממש לחופה דליבדקה בעל ולוי אית ליה כעולא דאמר משום מזיגת הכוס ומתני' דהתם כמשנה אחרונה היא כדדייקינן התם האי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ואי ממשנה אחרונה אפי' לעולא משום סמפון לוי דאמרה כמאן אבל למאי דפרישנא אתי שפיר דלעולם לעולא אפילו למשנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא כנ"ל. ע"כ:

בד"ה הנהו קלא כו' דפריך כו' המוציא מחבירו עליו הראיה כו' עכ"ל פי' דבריהם אהא דפליגי רב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לרב אזלינן בתר רובא והוי מקח טעות ושמואל לא אזיל בתר רובא אלא המע"ה ופריך מהך דנמצא גנב או קוביוסטוס דהגיעו משום דאזלינן בתר רובא וקשה לשמואל דנימא המע"ה וא"כ ע"כ איירי הא דנמצא גנב כו' בשהלוקח מוחזק ודומיא דהכי איירי הא דלסטים מזויין כו' דהלוקח מוחזק עדיין ומהרש"ל הגיה דברים בכאן בדברי התוספות לאין צורך כי הדברים ברורים כמו שכתבנו ודו"ק:

בד"ה השתא בפני כו' ה"ג [לא] זו אף זו קתני לא מיבעיא ו' כו' אלא אפילו כולם בפני הבעל כו' עכ"ל הקשה מהרש"ל לפי' ר"ת לעיל דמדקדק מדקתני ואפילו כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת כו' מה יעשה ר"ת בסיפא כולן בפני היבם חסר יום א' דליכא למידק הא כולן בפני היבם אוכלת דהא כו' וצ"ל דל"ג הך בבא אחרונה וכן ברי"ף ורא"ש כו' ומש"ה פירשו התוס' לקמן דגרסינן [לא]זו אף זו ואף שבירושלמי שלפנינו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ודבריו תמוהים דלפי דבריו מאי קאמר השתא בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מבעיא וע"ק דאי ל"ג בבא אחרונה לא איצטריך ליה למימר אתרתי בבי קמייתא דלא זו אף זו קתני דבהדיא קתני בבבא מציעתא אפילו כולן בפני הבעל כו' ולפי הגהתו בירושלמי תקשי נמי הכי שם דלא איצטריך ליה למימר דלא זו אף זו קתני ועוד קשה כיון דלפי פרש"י במתני' בבבא שניה לא זו אף זו קתני ובבבא אחרונה זו ואצ"ל זו קתני ה"ל לבעלי התוס' למימר דל"ג במתני' בבא אחרונה אבל הנראה לקיים כל הספרים בתלמוד ירושלמי ובבלי לפי' ר"ת ובסיפא ליכא למידק הא כולן בפני היבם אוכלת דאיכא למימר דמכ"ש הוא דאינה אוכלת א"נ דקושטא הוא דכל י"ב חדש בפני היבם דאוכלת (א) כמו בהגעת זמן די"ב חדש בפני הבעל ולא קתני דהיבם אינו מאכיל אלא קודם י"ב חדש והשתא בבבא קמייתא ומציעתא דקתני בה לשון אפילו ודאי דלא זו אף זו קתני ולא איצטריך ליה לפרושי לא בתלמוד שלנו ולא בירושלמי אלא בתלמוד שלנו פריך אבבא מציעתא ובתרייתא השתא בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מבעיא ומשני לפי' ר"ת דלא זו אף זו קתני בכולה מתני' לגבי רישא דלפני הבעל ששה חדשים קתני מציעתא דאפילו כולן בפני הבעל חוץ מיום אחד כדקתני בהדיא במתני' וה"נ לגבי דקתני רישא ו' חדשים בפני היבם קתני בסיפא דאפילו כולן בפני היבם חוץ מיום אחד דהכי אמרינן בהדיא בירושלמי דכולן בפני היבם דבסיפא הוה לא זו אף זו לגלויי רישא דו' חדשים לפני היבם ותו לא מידי ודו"ק:

תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו וכו' עד וקצת משמע כן בפרק המוכר פירות וכו' יגעתי ולא מצאתי מזה דבר שם ובספר ח"ש כתוב שט"ס הוא וגרס גירסא אחרת ע"ש:

בד"ה השתא בפני הבעל וכו' עד ה"נ דלא זו אף זו קתני. ויש לתמוה לפירוש התוס' איך יתיישב הא דקתני במתני' או כולן בפני היבם חסד יום אחד בפני הבעל השתא כולן בפני הבעל חסד יום אחד אמדת לא אכלה כולן בפני היבם מבעיא דהכא לא שייך לומר לא זו אף זו כלל וצ"ל דהתוס' לא גרסי בבא זו דכולן בפני היבם וכו' במתני' וכן באלפסי ליתא:

גמרא נותנין לה שתי ידות של תרומה כו'. נ"ב סימן לדבר סתם אשה רואה מל' יום לל' יום דהיינו ג' ראיות וז' נקיים דהיינו י' ימים שליש טהרתה ודו"ק:

תוס' בד"ה הנהו קלא כו' בפרק המוכר פירות דפריך שם הגיעו לאו משום דרובא הכי איתניהו וש"מ דאזלינן בתר רובא ומאי פריך דלמא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא מיירי כו' כצ"ל. ונ"ב יגעתי ולא מצאתי כי בקשתי ואיננו ואין זה אלא חסרון ספרים והוא כמו שהגהתי והכי פירושו היכי יכול למידק דאזלינן בממונא בתר רובא דלמא לאו משום דאזלינן בתר רובא אפילו הוי כמחצה על מחצה אפ"ה הגיעו דהמע"ה אלא בודאי דפשיטא ליה דאיירי שלא נתן הדמים עדיין ואפשר דלישנא הרי שלך לפניך דקתני בסיפא ולא קתני הרי זה מקח טעות משמע הכי וכן מצאתי בחידושי הרמב"ן. (עיין במהרש"א):

בד"ה ואפילו כולן כו' חוץ מיום אחד משמע כו'. נ"ב וקשה מה יעשה ר"ת בסיפא כולן בפני יבם חסר יום אחד דליכא למידק הא כולן בפני היבם אוכלת דהא קתני רישא היבם אינו מאכיל והשתא כל שכן הוא בעיני דהא כולן בפני הבעל חוץ מיום אחד איכא לדחוק ולפרש כפרש"י הא כולן בפני הבעל הוי מיהא אוכלת בפני הבעל אפ"ה לא סבירא ליה לר"ת לדחוק הכי ודייק מינה כל שכן גבי יבם וצ"ל דלא גרים הך בבא אחרונה וכן ברי"ף ורא"ש וכל ספרי המדויקים ראיתי שאינו ומש"ה פירשו התוס' לקמן דגרסינן [לא] זו אף זו קתני ואף שבירושלמי שלפנינו כתוב האי בבא דכולן בפני היבם כו' בע"כ בירושלמי שלהם לא היה כתוב כך שהרי התוס' כתבו בשם הירושלמי לא זו ששה חדשים בפני הבעל כו' אלא אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד ובירושלמי שלפנינו כתוב אלא אפילו כולן בפני היבם חסר יום אחד אלא בע"כ טעות סופר הוא נ"ל. (עיין במהרש"א):

בתד"ה הנהו קלא כו' דפריך הממע"ה כו'. מבואר בפשיטות בראותך שם בגמ' [עי' במהרש"א] ולבלי צורך הגיה ח"ש ונמשכו אחריו המדפיסים והלא תראה בתוס' פ"ק דקידושין דף י"א ושם השיב ימינו אחור מלהגיה כי אי אפשר ליפול טעות שוה בשני מקומות חסרון גדול כזה וק"ל:
בתד"ה ואפילו כולן כו' ואסמכתא בעלמא כו'. ולשון הגמרא הכא והאי קנין דאחיו הוא מישבו שם בדוחק בתוס' ביבמות פרק אלמנה דף ס"ח גבי היבם אינו מאכיל:

בא"ד דומיא דהגעת זמן כו' דאי אחר ביאה כו'. שני טעמים בתערובות ע"ש בתוס' [ביבמות דלא נקטו רק דאי כו'] ואפ"ל שרצו להביא ראיה דלגמרי דלא כרש"י דלרש"י היבם אינו מאכיל מדאורייתא אפילו נתאלמנה מן הנשואין שאכלה בחיי בעלה ולר"ת אוכלת אפילו לא אכלה אצל הראשון [ר"ל אפילו לא נישאת רק הגיע זמן] ואפילו לא בא עליה היבם והא דאוכלת בלא ביאת היבם ודאי נסתיים דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא ושלא תימא דוקא כשאכלה בחיי בעל לז"א דמשמע אפילו כשמתו כו' דומיא דהגעת זמן כו' וה"נ אוכלת ביבם אפילו בהגיע זמן לחוד ולא נישאו לבעל הראשון:

בא"ד ולא היבמה עד שתיבעל. משמע דלמשנה הראשונה אוכלת בלא בעלה:

בא"ד דאינו חייב היבם במזונות אא"כ עמד בדין וברח כדאמרי' בהחולץ. וכדלקמן פרק שני דייני:

בא"ד וא"ת ומאחר וכו' שנפלה מן הנישואין למה אסורה למשנה אחרונה עד שתיבעל. דאף במן הנישואין משמע דאסורה למשנה אחרונה דלא משכח היתירא אלא עד שתיבעל ועוד דבלא נישואין היאך תליא [הך דיבם] במשנה אחרונה דבשניהם היכא שאכלה בחיי בעלה אכלה נמי ביבם [א"כ לא נגרע אכילתה ביבם מחמת משנה אחרונה דגם למשנה הראשונה עכ"פ לא עדיף יבם מבעל וא"כ מאחר דבעל אינו מאכיל למשנה אחרונה ממילא גם ביבם אסורה א"ו אפי' בנשואין] ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמאחר שאסרו ארוסה שהגיע זמנה כו'. ולא כתבו דמאחר שאסרו יבמה שהגיע זמנה דדמיא טפי ז"א [דבאמת ליכא למיגזר נפלה מן הנישואין משום נפלה מן האירוסין דלא דמיא ולא גזרינן רק משום הגיע זמן דאסורה בחיי בעל דדמיא להדדי דשניהם זמן כניסתן לאלתר] וק"ל:
בתד"ה השתא כו'. עיין בח"ש שהקשה לעיל לפי' ר"ת נמי תיקשי מסיפא מכולן בפני היבם חוץ מיום אחד בפני הבעל משמע הא כולן בפני היבם אוכלת כמו שהקשה ר"ת לרש"י מרישא דכולן כו'. ואין סברא לומר לפירוש ר"ת אה"נ בכולן בפני היבם אוכלת [וכמ"ש מהרש"א]. והנראה לי שגירסת ר"ת בסיפא או כולן בפני היבם ולא גריס חוץ מיום א' כו' וכן הוא באשר"י ודו"ק גם עיין בר"ן כאן ובנדרים דף ע' ודו"ק:

רש"י ד"ה והאי קנין אחיו הוא. דאיתקוש הוויות להדדי. לעיל (סוף דף מו) ושם:

קוביוסטוס. נ"ב עתוס'. ול"נ שהוא מורכב מלשון עברית מענין (מלאכי ג') היקבע אדם ובלשון ארמית ג"כ קבען פלניא (ר"ה כו:) ומשקל השם בא בדרך היוונית וארמית שהתוארים חותמים בטי"ת שרוקה וסמ"ך כמו קוסטוס לסטוס ארכיליסטוס וכן רבים. והנה גם קוביוסטוס כאחד מהם. וענינו תואר גזלן בכל אופן שיהא בין ממון בין נפשות:

תד"ה הנהו קלא, ורבינו אלי' היה מקיים פירוש הקונטרס.
לפ"ז כל כמה דלא ניתנו דמים אינו אוכל בתרומה א"כ הומ"ל זה לאיכא בינייהו.
בא"ד וקצת משמע כן בפ' המוכר פירות כו' אלמא מיירי שהלוקח מוחזק, מהר"ש איידלס כתב ודומיא דהכא איירי ההיא דלסטים מזויין.
במחכ"ת נטה מדרך הפשט הפשוט דהא באמת הך דנמצא גנב מיירי בסתמא דהיינו בין מוחזק בין אינו מוחזק דאל"כ מאי פריך לשמואל דלמא מיירי באין הלוקח מוחזק וע"כ משום דסתמא קתני דומיא דהכי מיירי בלסטים מזויין בסתם, אבל לא דמיירי רק בלוקח מוחזק אבל בפשוטו נראה בכונת תוס' דראייתם הוא ממה דפרכינן לשמואל דלמא הברייתא מיירי רק באין לוקח מוחזק [ובאמת ליכא ראיה גמורה די"ל דפריך דסתמא קתני ולזה כ' באמת רק בדרך וקצת משמע כן] אע"כ דההיא דלסטים מיירי רק בלוקח מוחזק ופרכי' מכח דדומיא דהכי מיירי נמצא גנב:

אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה פירש"י משום כל כבודה בת מלך פנימה. וצל"ע מספ"ק דגיטין י"ב ע"ב מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמ"ל ומשמע דלא אמרי' הכי להוציא מהבעל וצריכה היא לחזור בעיר אחרת לסבב על מזונות כש"כ הכא בעיר שלה ומנ"ל דלכולי עלמא נשואה לא. ופירש"י דשם בלא"ה צ"ע דפירש"י כל כבודה בת מלך וכל ישראל בני מלכי' הם. ולדבריו תלי' זה בפלוגתא דכל ישראל בני מלכי' דלא קיי"ל הכי. ועל זה מסקי' קמ"ל דאפי' בפלוגתא דכל ישראל בני מלכי' לא תלי' הך דכל כבודה וכו' ובאמת קיי"ל עמוני ולא עמונית מהאי טעמא דכל ישראל בני מלכי' ואין דרכה של אשה לקדם עיי' יבמות ע"ז ע"א. וא"כ אפי' בבנות עמון ומואב אמרי' הכי כש"כ בבנות ישראל וצ"ע ליישב:

שתי ידות של תרומה ואחת של חולין. דברי מהרש"ל תמוהים לכאורה דממ"נ בנדה דאוריי' סגי בשבעה ימי' ולא בעי' נקיים. ואי ניחוש שתראה גם בין י"א ימי' שבין נדה לנדה ותיעשה זבה גדולה וצריכה ז' נקיים אחר ג' ראיות. שבג"י אם כן ע"כ ראתה תחלה נדה וישבה ז' ימי' וה"ל שבעה עשר ימי' טמאים והוא יותר מחצי החודש. ואי בתר חומרת ר' זירא א"כ לא בעי' ג' ימים ראיות אלא ז' ימי' נקיים לבד אחר שתראה יום א' ואולי קאי בזמן רבי שתיקן ביולדות עיי' נדה ס"ו ע"א. ומיהו לולי דבריו הייתי אומר דאנשואה קאי דאיכא בכל חדש ג' ימי שבתות של בעילת עונה והיא טמאה מהבעילה וז' ימי נדה דה"ל עשרה ימי' שליש החדש:

בפירש"י בד"ה מסר האב לשלוחי הבעל כו' ואיכא למיחש לסימפון כו' עכ"ל. ולעיל דף מ"ח ע"ב כתבו התוספות בשם ר"י להיפך דבמסר והלך לסימפון ליכא למיחש ולשמא ימזוג איכא למיחש שמא תשקה לשלוחי הבעל וכבר כתבתי בזה שם באריכות מיהו לכאורה יש לתמוה על סברא זו מסוגיא דשמעתין דא"כ מאי פסקא דבהגיע זמנה אכלה בתרומה הא זימנין דמסר לה אח"כ לשלוחי הבעל ואיכא למיחש לשמא תשקה ואפשר דהיכא דכבר אכלה מעיקרא תו ליכא למיחש לשמא תשקה דיודעת ליזהר וצריך עיון:

בתוספות בד"ה ואפילו כולן בפני הבעל כו' ולר"ת נראה דהך דרשא דקנין כספו כו' אסמכתא בעלמא היא. פירוש דלענין דממעטינן קנין כספו דאחיו הוי אסמכתא בעלמא אבל לענין עיקר דרשא דארוסה אוכלת הוי דרשא גמורה כמ"ש להדיא ביבמות דף ס"ח ע"א ע"ש. ולפי מה שכתבתי בסמוך דבפ"ק דקידושין לאוקימתא דר"נ בר יצחק דבן בג בג מק"ו יליף דארוסה אוכלת ולא מפשטא דקראי א"כ ע"כ דכ"ש דלענין קנין כספו דאחיו הוי אסמכתא בעלמא כיון דפשטי' דקרא לא איירי אלא בשפחה ממש. ואדרבה מהאי ק"ו מוכח דיבמה אכלה. מדלא אמרינן יבמה תוכיח כמ"ש שם בחדושי ע"ש. וא"כ לפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת רש"י לפמ"ש לעיל דעולא אמתניתין קאי דמרבה ארוסה מפשטא דקראי וא"כ לענין קנין כספו דאחיו הוי דרשא גמורה ומש"ה קפסיק ותני דיבם אינו מאכיל. אבל התוספתא דמייתי התוספות אתיא כסוגיא דקידושין דיליף מקל וחומר ואם כן קנין כספו דאחיו הוי אסמכתא ומש"ה יבמה אכלה ועיין בחידושי לקידושין:

רש"י בד"ה והאי קנין אחיו כו' אבל כנסה הרי היא כאשתו כו' דאיתקוש הוויות להדדי כך מאכילין ביבמה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לזה דכיון דמשכנסה הרי היא כאשתו א"כ בהדיא כתיב בה כל טהור בביתך יאכלנו וכמ"ש רש"י גופא בסוגייא דפ"ק דקידושין דמהאי קרא פשיטא לן דנשואה אכלה ע"ש מיהו יש ליישב דהתם לאוקימתא דרנב"י דריב"ב מק"ו יליף דארוסה אוכלת ולא מפשטיה דקרא א"כ הוצרך רש"י לפרש דבן בג בג דפליג עליה ואפ"ה מודה בנשואה היינו משום דכל טהור בביתך אנשואה קאי. משא"כ הכא בשמעתין דקאמר עולא דארוסה הוי כפשטיה דקרא דקנין כספו א"כ ע"כ דכל טהור בביתך לאו אנשואה קאי דהא לא איצטריך ולא מסתבר ליה לאוקמי קרא ביבמה גמורה לחוד. אע"כ דקרא דכל טהור בביתך אעבד ושפחה קאי ולאשמעינן דבני קבולי טומאה נינהו דס"ד דלא. כדאיתא בגמרא דנזיר דף ס"א. ולכך הוצרך כאן לפרש דאפ"ה פשיטא לן ביבמה אע"ג דלאו בכלל קנין כספו היא אפ"ה איתקוש הוויות להדדי כנ"ל ובזה נתיישב מה שהקשיתי בקידושין על שיטת התוספות דיבמות דף ס"ח שכתבו דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא לענין נשואה והיינו כדפרישית ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה והאי קנין אחיו. כתבתי ישוב נכון דלשיטת התוס' בפ"ק דקידושין וביבמות דף ס"ח דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא לענין נשואה וא"כ לכאורה פשטא דקרא מיותר לגמרי ותירצתי לנכון דלענין עבד ושפחה קאי ולאשמעינן דבני קבולי טומאה נינהו ואסורין לאכול בתרומה אלא כשהן טהורות:

בתוספות בד"ה השתא בפני הבעל כו' הכי גרסי' כו' עד סוף הדיבור. מהרש"א ז"ל האריך בזה ודבריו דחוקין מאד הן מצד לשון התוספות דלפירושו אין התירוץ אהאי בבא שהקשה מעיקרא ומלבד מה שיש לדקדק טובא בדבריו ויותר קשה דאכתי מי הכריח להתוספות לפרש גירסא אחרת ולא ניחא להו בהאי גירסא דזו ואצ"ל זו קאמר אלא האמת בזה כשיטת מהרש"ל ז"ל וכמבואר להדיא בחידושי הרא"ה ז"ל שיש חילופי נוסחאות במתני' בהאי בבא דאפילו כולן בפני היבם דרש"י גריס לה ומש"ה מפרש שפיר האי גירסא דזו ואצ"ל זו והתוס' לא גרסי לה ומש"ה הוצרכו לפרש דלא זו אף זו קאמר והא דמקשה מעיקרא השתא בפני הבעל אמרת לא בפני יבם מיבעיא היינו אהנך בבי גופא דכיון דקתני סיפא כולן בפני הבעל לא איצטריך למיתני רישא היכא דעשתה ששה חדשים בפני היבם והשתא משני שפיר:

בגמרא מאי טעמא אמר עולא ואי תימא רשב"י משום סימפון. לכאורה משמע להדיא מהאי לישנא דהאי טעמא דסימפון למשנה אחרונה לאו מילתא פסיקתא היא. אלא או לעולא לחוד או לרשב"י ולעולם דמאן דלא מפרש לה משום סימפון איכא למימר דטעמא דמשנה אחרונה נמי משום שמא ימזוג ולית ליה האי סברא דדוכתא מייחד לה והיינו כמו שפירש"י לעיל דף מ"ח ע"ב אליבא דר' אסי ע"ש בפירש"י ובתוספות ובחידושינו ובזה נתיישב' ג"כ קושיית התוספות בפ"ק דקידושין דף י"א בד"ה עד שתכנס ויותר קשה לי מסוגיא דהכא על שיטת התוספות שם דלאוקימתא דרבינא התם פליגי בן בג בג וריב"ב בטעמא דמשנה ראשונה אי הוי משום שמא ימזוג או משום סימפון והיינו ממש פלוגתא דעולא ורשב"י לעיל ואין זו סוגיית הש"ס דליפלגו אמוראי בפלוגתא דתנאי ממש וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל שם בזה וכתב דעולא ורשב"י לא סברי כאוקימתא דרבינא אלא כאוקימתא דרנב"י שם דבן בג בג וריב"ב מדאורייתא פליגי. אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ אמאי הוצרכו לפרש כאן טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון הו"ל לפרש טעמא דמשנה אחרונה משום דס"ל כבן בג בג דמדאורייתא לא אכלה ארוסה בתרומה וכ"ש דקשה לפי מ"ש שם התוספות דמ"ד דאוכלת מדאורייתא מק"ו היינו משום דס"ל כר' טרפון דלא אמרינן דיו וא"כ שפיר איכא לאוקמי טעמא דמשנה אחרונה כרבנן דאית להו דיו. ובשלמא למאן דמתני הכא משמיה דעולא איכא למימר שפיר דס"ל כאוקימתא דרבינא ומש"ה מוקי טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזוג כריב"ב ומשנה אחרונה היינו בן בג בג דחייש לסימפון משא"כ למאן דמתני הכא משמיה דרשב"י קשה ממ"נ אי ס"ל כאוקימתא דרנב"י אמאי לא מפרש טעמא דמשנה אחרונה מדאורייתא כבן בג בג ואי כאוקימתא דרבינא נמי מאי דוחקיה לאוקמי משנה ראשונה ואחרונה כולהו משום סימפון והוי כתנאי דהא לריב"ב לא חיישי' לסימפון וטפי הו"ל לפרושי חדא מינייהו משום שמא ימזוג כריב"ב ואפשר דבן בג בג נמי מודה דהא מחמיר טפי מריב"ב ולא פליג אלא בטעמא דסימפון. ויש ליישב דע"כ הוצרך רשב"י לאוקמי כולה משום סימפון דמש"ה במסר והלך נמי לא אכלה דאי מטעמא דשמא ימזוג אמאי קתני עד שיכנס לחופה הו"ל למיתני מסר והלך. ולית ליה דמסירתה זו היא כניסתה לחופה כאינך אמוראי לעיל דף מ"ח אע"כ דמתני' אית לה טעמא דסימפון נמי בהדי טעמא דשמא ימזוג למשנה אחרונה. משא"כ התם במילתא דר"י ב"ב נקיט שפיר עד שתכנס לחופה דממילא שמעינן דה"ה למסר והלך כיון דאמר בהדיא דלא חיישינן לסימפון כן נ"ל ליישב ודו"ק:

פירש"י בד"ה קמייתא משנה ראשונה שאוסרת משעת אירוסין שהתורה התירת' כו' לא גזור משום סימפון אלא משום שמא תשקה עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא ונ"ל לפרש דכוונתו ליישב בטעמא דמילתא במאי קמיפלגי משנה ראשונה ומשנה אחרונה ואמאי לא חששו מעיקרא לסימפון ועוד דעולא גופא אמאי לא מפרש טעמא דמשנה ראשונה משום סימפון לכך מפרש דעולא לטעמיה דארוסה מיקרייה קנין כספו מפשטא דקרא וא"כ לא שייך האי חששא דסימפון דאפילו אם תמצא זרה למפרע ליכא למיחש כיון דהתורה אמרה בפירוש קנין כספו יאכלו וכמ"ש באריכות בפ"ק דקידושין אע"כ דמשום שמא ימזוג גזרו אלא דאח"כ גזרו נמי במשנה אחרונה משום סימפון אפילו בהגיע זמנה כיון דמעיקרא לא הוי אכלה ואתיא למיטעי דבמזונות תליא מילתא כמ"ש בשיטת הרב מנרבונא שהביאו התוספות בפ"ק דקידושין. מיהו לרשב"י דמוקי טעמא דמשנה ראשונה נמי משום סימפון לחוד מדאמרינן איכא בינייהו קיבל ע"כ צ"ל דסובר דטעמא דארוסה אוכלת מדאורייתא לאו מפשטא דקרא דקנין כספו ילפינן אלא מק"ו דשפחה כנענית כדאיתא בפ"ק דקידושין וא"כ שפיר שייך חששא דסימפון כיון שלא מצינו בפירוש בתורה דארוסה אוכלת כן נ"ל ברור בעזה"י בכוונת רש"י ועיין בזה בחידושינו בפ"ק דקידושין ולעיל דף מ"א ואין להאריך יותר:

בגמרא ריב"ב אמר וכו'. הקשה בספר פני יהושע דריב"ב ס"ל בקידושין דאין ארוסה אוכלת בתרומה. ולכאורה נפלאתי מאד דהא הכא קאמר בהדיא דדוקא בבת כהן. אם כן למה לא תאכל מצד אביה אפילו אם ימצא סימפון וכ"ש דלא שייך שמא תשקה. ואפשר דס"ל דכיון דנקטא הברייתא הך בד"א קודם דברי ריב"ב משמע דריב"ב איירי אפילו בבת ישראל דטעמא דידיה דימי טהרה הם כפלים כימי טומאה. ובימי טומאה הוא נותן חולין וזה שוה בבת ישראל נמי. אמנם לו יהיה כן לק"מ דאף אם אינה אוכלת הא טעמא דבימי טומאה בבת ישראל שאני משום דאינה יכולה להזהר בו כפירש"י. אבל בימי טהרה דאינה מעוכבת אלא מגזירה דרבנן שפיר נותן לה תרומה והיא תמכור. וכן נ"ל דצריך לפרש כן דברי הה"מ בפ"ב מהלכות אישות על מ"ש הרמב"ם מחצה חולין ומחצה תרומה כתב משום דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו והיינו ע"כ בהגיע זמן דבנשואה הכל מודים. ואמאי הא למשנה אחרונה אסורה תמיד בבת ישראל אלא דבזה יכולה למכור. וק"ל:

פירש"י ד"ה איכא בנייהו בין ר"י לר"ש. והא דלא פירש בין ר"י לר"ע דלר"ע אין צריך לטרוח וכן פי' בשיטה מקובצת. נלענ"ד דס"ל לרש"י דלשון איכא בינייהו שייך לדינא דאל"כ הל"ל מאי טעמייהו והיינו דקשה להש"ס דמאי בינייהו דר"י ורשב"ג דהא בודאי אי איכא מותר דקונה חולין בפחות מכפלים המותר לבעל וכי אתגורי אתגור בימי טומאה. ותו דהא קי"ל לקמן דף ס"ה ע"ב דמותר מזונות לבעל. וכ"ש בארוסה וא"כ במאי פליגי ומשני דאיכא בינייהו לדינא אי צריכא לטרוח בשוי' דלרשב"ג יכול לזלזל במכירה כדי להקל טרחתה וזה ברור בדבריו ז"ל. וק"ל:

תוס' ד"ה ואפילו כולן וכו' בסדר משנה ירושלמית וכו' מדתניא בתוספתא וכו'. נראה דיש לומר פירש"י ז"ל דתליא בפלוגתא דיש זיקה מדאורייתא או לא וכ"ש לפמ"ש התוס' ביבמות דף נ"א ע"ב בשם הר' יצחק בר ברוך דר' נחמיה דס"ל דמאמר קונה מדאורייתא דיש ליישב התוספתא דסתם תוספתא ר' נחמיה דאם עושה בה מאמר כדין מצות יבמין דעושה מאמר ואח"כ בועל אפ"ה למשנה אחרונה אינה אוכלת עד שתיבעל. ולפ"ז אפשר לתרץ קושית התוס' בקידושין דף מ"ד ע"ב בד"ה מה שפחה וכו' וא"ת נימא יבמה תוכיח. ולפמ"ש יש לומר דהתם קאי אליבא דריב"ב דס"ל בפרק כיצד דף י"ח ע"ב דיש זיקה וא"כ לדידיה באמת יבמה אוכלת. מיהו יש לומר דר' יהודה ב"ב ס"ל דזיקה הוא מדרבנן. וק"ל:

ומה שהקשו המפרשים על שיטת הר"ת מהא דפליגי רב ושמואל ביבמות דף כ"ו בביאת שוגג ביבמה אי מאכיל בתרומה משמע דשומרת יבם אינה אוכלת מדאורייתא (ולפמ"ש היה צריך לומר דשמואל דאמר הלכה כריב"ב דיש זיקה היינו מדרבנן) אבל לע"ד א"צ לזה דמשכחת בכהן שמת ויש לו אח כהן ואח חלל דאי מטעם זיקה החלל פוסלה ואם בא עליה הכהן בשוגג שפיר פליגי אי ביאה שוגג מאכילה או לא וק"ל. ועיין בחידושינו בקידושין שם כי שם הארכנו בס"ד. וק"ל: