אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא הוא אפכיתו ליה לדינא עלויה והא מיבעיא בעא לה רבא ולא איפשטא. איכא למידק, דהא ודאי כיון דלא איפשטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמי, יש לומר דאינהו אף בלאותיה שנשארו ביד רב זביד הוו מפקי מיניה ויהבי לה, דהא לא הפסידה בלאותיה קיימין קאמרי', ומשום הכי אמר להו דמאי דלא תפסה מיהא לא נפיק מיניה.ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי אסיקנא והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה, והיינו ממש דרב גמדא. והכא משמע דלא פסקינן כחד מינייהו, דאם איתא הוה ליה לבעל הגמרא לאסוקי במילתיה ולמימר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה כרב גמדא. אלא נראה לי, דאדרבא, הא דאמר רב גמדא בלישנא בתרא שפיר קאמר, דכיון דנכסים בחזקתיה ואין לה בהם אלא שעבוד בלחוד, כיון דלא ידעי אי איתיה לשעבודא או לא מספק לא תטול היא, ואפילו תפסה מפקינן מינה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואדרבא מאי דקאמרי אמימר ומר זוטרא ורב אשי ללישנא בתרא, אי נמי רב גמדא ללישנא קמא קשיא.
ויש לי לומר, דמאן דאית ליה האי סברא דלא מפקינן מינה, היינו משום דאלים שעבודה באותן נכסים לפי שהן שבח בית אביה, ויכולה היא ליטלם בכתובתה בעל כרחו דבעל דיכולה היא לומר שלי אני נוטלת כדאיתא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, א), הלכך הרי היא כשלה ולא מפקינן מינה אלא בראייה. וכל שהדין מסופק מאי דתפסה מינייהו לא מפקינן מינה, ולא עוד, אלא מאי דלא תפסה חשבינן כאלו הן ברשותה, ואפילו תפס בהן הבעל מפקינן מיניה ויהבינן לה. ומאן דאית ליה הכא דמאי דתפסה מפקינן מינה, עביד לשיעבודה כשאר שעבודין דעלמא דמפקינן מיניה, כן נראה לי.

והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר. כלומר, דלא איפשטא אם הפסידה בלאותיה הקיימין דתפסה לא שקלי מינה,ואפילו תפסה בעדים, דהא ספוקי מספקא לן הני ברשותא דמאן קיימי. דלא תפסה לא יהבינן לה.

ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא. כלומר, כשאמרה מאיס עלי,אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כיון שעברו עליה ד' שבתות בהכרזה ושלחו לה מבית דין ולא חזרה בה הפסידה הכל, ואם רצה הבעל לגרש מגרש ואין בכך כלום, והדעת נותנת דלמה משהין אותה והלא אפילו חזרה בה ונתרצית לו מה שהפסידה מכתובתה הפסידה, ואם רצה הבעל להשהותה צריך הוא לכתוב לה כתובה אחרת, אם כן שהייתה מה זו עושה.
ויש מפרשים, דאכולהו קאי, ולומר שאם פחתו לה כתובתה שבעה טרפעיקים בשבת כתנא דמתניתין, אי נמי, אחר ששלחו לה מבית דין והכריזו עליה ושלחו לה שנית כרבותינו אף על פי שהפסידה הכל, אינו מגרש עד השלמת שנים עשר חדש. ואף על פי שאינה מרווחת כלום בשהייה זו, אפשר שעשו כן משום שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני החשד, וכמו שאמרו בנדרים (סו, א) מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה.
ולענין פסק הלכה במורדת, קיימא לן כרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת. וכן פסקו הראשונים ז"ל, ורבנו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמר אתימר היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דאלמא מתשמיש הוא דהויא מורדת כרב הונא. כלומר, דהתם איכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בה בעינא ליה ומצערנא ליה. ומיהו אין זו ראיה דהא אסיקנא דכולי עלמא מורדת מתשמיש הויא מורדת, ומשום הכי איצטריך לאשמעינן באיזה ענין הויא מורדת מתשמיש. ומכל מקום אפשר נמי דממלאכה הויא מורדת כר' יוסי בר חנינא , וזו מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל ונדה בת תשמיש היא, ואם איתא מאי קשיא ליה נדה לימא נדה משום מלאכה, ושמואל נמי מאי דוחקיה לתרוצי דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, לימא ליה נדה משום מלאכה היא, וגם זו אינה ראיה, דהא דומיא דחולה משמע להו כולה ברייתא דלא משום מלאכה היא, וכדאוקימנא לה לעיל דפרכינן מינה למאן דאמר ממלאכה ומסייעי מינה מאן דאמר מתשמיש. והראיה הנכונה מדבעא מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת ואמר לו צא ולמד משוק של זונות, אי נמי זו יצרה מבפנים וזו יצרה מבחוץ, ואם איתא דממלאכה נמי הויא מורדת, אכתי לא שמענו אלא מורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת, אדרבא צערא של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה, אלא על כרחך הלכתא כרב הונא דממלאכה לא הויא מורדת, שאין מרד בממון אלא באומרת איני עושה כופה אותה בשוט, או שאינו זנה, או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו.
ולענין דיני המורדת, היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, קיימא לן כרבותינו דחזרו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, כדדרש רב נחמן בר רב חסדא ור' חנינא ורבה משמיה דרב ששת דכלהו סבירא להו הכין. ושתי פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, ואיכא מאן דאמר דיכול הבעל לגרש אותה מיד ואם גרשה אחר ד' שבתות של הכרזה הפסידה כל כתובתה. ואיכא מאן דאמר (רמב"ם אישות פי"ד ה"י) דלעולם אינו מגרשה אלא לאחר שנים עשר חדש, והראשון נראה עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה עיקר כתובה ולא תוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל, וכדתנן עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, והכל בכלל ואפילו נכסי צאן ברזל, ואפילו הכניסה לו קרקע. ולא נסתפקו בגמרא בבלאותיה הקיימין אלא באומרת מאיס עלי וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו תפסה מפקין מינה, וכל שכן מה שכתב לה הוא מדידיה.
ובתשובות רבנו האי גאון ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל אפילו מה שכתב לה מתנה אחר נשואין למיפק ולמישקל לא יהב לה, וכן כתב הרב ן' מגאש ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהן כלום ונוטלת בלאותיה הקיימין ויוצאה, ואפילו לא תפסה מוציאין מבעל ונותנים לה, דלא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה שהן נכסי מלוג שלה, אינן בכלל כתובה. ויש מי שאומר דאפילו בלאות של נכסי מלוג שלה שביד הבעל אין מוציאין מידו, וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן.
ולענין האומרת מאיס עלי ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום ובלבד שיגרשני, אינה מפסדת כלום עד שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש. ואם גירש תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה, ואין מכריזים עליה, שאין כופין אותה לבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא.ואין חוששים שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום.
וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניה ועיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב, ולא נתן לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא דלמשקל ומיפק לא כתב לה. אבל בבלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל איבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה, ואסיקנא דכיון דלא אתמר לא כמר ולא כמר מאי דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה, מאי דלא תפסה לא יהבין לה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא בלאותיה הקיימין שלה, ואפילו לא תפסה יהבין לה, ואין לה מזונות מהבעל תוך הזמן הזה, דכיון שאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו.
וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ח) המורדת ויוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואם מת הבעל תוך הזמן הזה גובה כל כתובתה מן היורשין, שהרי לא הפסידה כלום עד לאחר שנים עשר חדש. ואם מתה היא יורשה והוא קובר אותה. וכן אם חזרה ונתרצית תוך הזמן הזה לא הפסידה כלום מה שאין כן באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דמה שהפסידה הפסידה. לאחר י"ב חדש אם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת. ומיהו אפילו באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמרו כאן, אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, אבל כייפינן ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם (אישות פ"ד ה"ח) שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.
ואין דבריו במקום זה מחוורים, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויים במשנת אלו שכופין אותן להוציא (לקמן כתובות עז, א) או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות ותנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו אלמא אין כופין ואף לא מבקשים, ואף על פי שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם, אפילו הכי חוששים שמא עיניה נתנה באחר כל שכן בזו.
ותנן נמי ביבמות פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב), הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה, ואם מתחלה נתכוונת לכך מבקשים ממנו. והתם כיון שנדרה ממנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפילו הכי אין כופין, ובריש פרק הנזקין (גיטין מט, ב) אמרו, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם איתא האיך הוא יכול לשהותה לימא מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנים לו כתובה ממנה, ותנן בפרק המדיר (כתובות עז, א) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. וההוא ודאי מאוס הוא לה מפני מומיו ואפילו הכי אין כופין.
ויש שדוחין שאין כופין להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרושי המשנה שלו ביבמות פרק בית שמאי (קיד, ב) דכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובה, וכל מקום שאמרו מבקשים כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה וכו' לאחר מיתת בעלה מבקשים מן היבם שיחלוץ לה, היינו שמבקשים שיחלוץ ויתן לה כתובה, ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה. וליתא דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו נתינת הכתובה, אדרבא כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם (לקמן כתובות עז, א) היו בו מומים, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמר, צריכה למימר דאם היו בו מומין מעיקרא וסברה וקיבלה שאינה יוצאה ונוטלת כתובה, אטו כתב לה כדי למישקל ומיפק בעל כרחיה, ובכי הא מי אמר רבן גמליאל במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחך אין כופין אפילו ליתן גט קאמר, ורבן גמליאל ליתן גט בלא כתובה קאמר אליבא דמאן דאמר היו, כן נראה לי.
וגרסינן בירושלמי בריש פרקין רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תמרוד ביה ויכולה היא לומר לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה, דאלמא לעולם אין כופין אותו לגרש. וגרסינן נמי בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (פי"א ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול, והא תנינן המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין, לימד שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא, אלא כופין ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט. זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו שהגאונים ז"ל תקנו להוציאה, הכל כמו שכתוב בהלכות, ואפשר שלא תקנו הגאונים ז"ל כן אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשיו אין מקילין בדבר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) והר"ז הלוי ז"ל. ירושלמי (פ"ה ה"ח) אמר ר' יוסי אלין דכתבין אין שינא אין שינת תנאי ממון הוא ותנאו קיים.

דאמרינן ליה זיל לא מיפקדת, ארוסה נמי לית לה זיל לא אבל ממדיר ומורד באשתו לא קשיא ליה דהנהו כבר נתחייבו לה שעל מנת כן נשאת לו ולפיכך מוסיף לה ויוציא ויתן כתובה, ואם תאמר והא תנן ביבמות פרק בית שמאי (שם) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא ולא אמרינן לה לא מיפקדת איכא למימר דאוסיפי לא מוספינן לה משל יבם משום דאמרינן לה לא מיפקדת הא ליבם כופין להוציא כדי שלא תתעגן לעולם כיון דנדרה מעיקרא ולא אפשר למהדר בה, אי נמי איכא למימר דהתם בבאה מחמת טענה.
ואסיקנא דהא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כמצוה אמצעית דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום הא למשנה ראשונה שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה כותבים עליה אגרת מרד והיינו ברייתא דקתני אחת לי ארוסה ואפילו שומרת יבם וכיון דקיימא לן כמשנה ראשונה ממילא אידחיא לה הא דשמואל וכותבים עליה אגרת מרד וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכותיו.

ומשהין תריסר ירחי מתא אגיטא לפיכך פירש רש"י ז"ל ופי' הוא הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כההיא עובדא דרב זביד דעליה קיימין דמשהין תריסר ירחי שתא אגיט' דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזו' בה ואם חזרה בנתיים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאלו כשאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבינו ולמה משהין אותה אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר דאכריזו עליה ד' שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטא שעד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא אולי תחזור בה. ואם חזרה בנתיים לא הפסידה כלום וכן נראה עיקר דאלו בדאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רז"ל ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר י"ל לפי שיטה זו דלבתר דהכריזו עליה ד' שבתות והפסיד כתובתה משהין גיטה עד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה) ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרה מכ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד ובדרך שאמרו במסכת נדרים מה ראתה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בנתיים תשאר עם בעלה ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם ז"ל פירשה באומרת בעינא ליה ומצערא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל ופירוש הנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ד' שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהין לה אגיט' תריסר ירחי שתא ולפי' רבינו ז"ל דבאומרת מאיס עלי אין נזקקין לה אפי' הכי משהו לה אגיטה תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומכאן ואילך אם רצה נגרש (איש) [יגרש] ואין נזקקים לה כלום בענין הכתוב' א"נ כיון דמגרשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז משיטת הראשונים ז"ל:

אמר רב טובי בר אשי קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פי' ע"כ הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכוותא דרישא הוה סיפא ואלו באגרת מרד דארוס' היינו כשתובע לכנוס דאי כשתובע והיא אינה רוצ' להתגרש מאי מרדותא איכא הרי האשה יוצאת שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולא סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חלוצה דוק ותשכח:

מיתיבי אחת ארוסה וכו' אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפילו בסתם וה"ה דמפסידה תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דר"א בן עזריה. ל"ק כאן שתבע הוא וכאן שתבעה היא וכדקאמר רב תחליפא וכו' פי' דמתני' כשתבע הוא לייבם והיא אינ' רוצה לייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהוה ליה מורדת מתשמיש אפ"ה אין כותבין עליה אגרת מרד וכדשמואל דאמר שמואל תבע הוא נזקקין לו לכתוב עלי' אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב אגרת מרד והשתא לא ידעינן מ"ש ובסמוך פריך לה תלמודא ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דא"כ רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת על הארוסה לארוסה מיבעיא ליה בדין דמצי למפרך מסיפא גופא דאירי בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא והאי דנקטינן קושיא מר שא משום דסיפא בתרא גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט כי האי לישנא דסיפא ובודאי דמעיקרא כדאוקמי' בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למימר על טענות ארוסה ועל טענות שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא היפך כוונתו כך נראה לי ופרכינן מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן ליה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו' למה כותבי' אגרת מרד עליה. וא"ת תקשי ליה נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד את אשתו מתשמיש המטה נימא ליה זיל דלא מפקדת וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה וא"ת והא תנינא ביבמו' מצוה בגדול לייבם לא רצה חוזרין על האחין לארצו חוזרין אצל הגדול אומרי' עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זילי לא מפקדת. ותו הא דתניא התם במה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זילי לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ ויש מתרצים דהנהו בבאו מחמת טענה ואחרים תרצו והוא הנכון דלא אמרינן טענה דזילי לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותבעת לכתוב עליו אגרת מרד דמשום הא לא דיינינן ליה באומרת לקונסו ממון כיון דלא מפקדא אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהם או כופין לחלוץ כשאינו ראוי לכנוס שלא תהא כאלמנות חיות:

אלא בבא מחמת הטענה דאמרה בעינא ליה חוטרא לידא ומרה לקבורה יש שפי' דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמצי טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי כשטען הוא וא"ת מ"מ אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מתרצה אמאי אין נזקקין לה. וי"ל דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דהא מוקמינן לה כשתבעה לייבם והוא אינה רוצה אלא לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תליא רחמנא לייבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבא מחמת טענה אלא כשתבעה לייבם והוא אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דא"כ דכוותה הוא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש וא"כ אמאי כותבין עליה אגרת מרד והלא אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה אלא אידי ואידי כשתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדמפרש:

דאמר ר"פ א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטא כותבין אגרת מרד תבע לייבם פירש"י ז"ל והוא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שהוא אינו מתכוין משום מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה והקשה עליו ר"ת א"כ כי פרכינן השתא על הא' אוקימתא מאי שנא לייבם ומ"ש לחלוץ ומאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן ליה אם תבע לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש לייבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע הייבם דוקא היא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היה לרוצה לעשות שום דבר הא ודאי אין נזקקין לו וא"ת א"כ לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחד' גוונ' דריש' מיירי כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וסיפא בשרוצה לחלוץ ואינה רוצה לייבם וי"ל דכולה חדא גוונא הוא שהיא אומרת היפך דבריו וא"ת כיון דסיפא מיירי כשהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע לייבם מצי למימר כמה דאגידה ביה לא יהיבי ליה אחריתי לחלוץ כדאמרה ויהיב ליה אחריתי וי"ל דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחין שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תי' ר"ת דטענת לא יהבי לי' אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהב ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי ליה אחריתי דכוותא דהא ובה מיתבא דעתאי טפי ונסחי איכ' דגרסי לקמן הכי נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישי' דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוות' והכל עולין לענין א' ופרכינן מ"ש ליבם דלא דאמרינן לי' זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי לימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי. וא"ת בלא"ה נמי מצי למפרך דא"כ ארוסה נמי למה כותבים עליה אגרת מרד לימא זיל נסיב איתתא אחריתי ויש לומר דהכא בארוסה כיון דאיהו גופ' קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה משמי' איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר' יוחנן פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם בין תבע לחלוץ:

אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה והוא תובע שלא במצו' וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף כשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינה רוצה בכך צריך וכ"ש כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל למשנה ראשונ' דאי כשתובע לחלון הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמי בהכי כלל ואי כשתובע ליבם למשנה ראשונה כל שתובע ליבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכ' לאוקמה בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתובע לייבם ולמשנה אחרונה כשתובע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לה כשרוצה לייבם או לחלוץ ואע"פ שמהפך דבריה דמכ"מ אין כותבין אגרת מרד עליו דבדידיה תליה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא כי אתיא מחמת טענה דבעי חוטרא ליד' ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה לשניה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליג כלל ור' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא דמשנה אחרונה היא ויש שכתבו דליכא הפרש בין משנה א' למשנה אחרונה אף כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרי' לעיל דיכול למימר כמה דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי דההיא טעמא לא אידחי לעיל כלל וא"ת וא"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן כשתבע לייבם כאן כשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה ראשונה וכדאוקמי' השת' ודשמואל כשתבע ליבם ומתני' כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומא פסקא קמא דקיימינן לית לן למיעקרי' בכדי וי"ל דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמי כשתבע לגרש והיא אינה רוצה דלא שייך בה מורדת כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא כשמואל כיון דאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו ע"כ בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתנית' דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצי' לאוקמי ההיא כדאיתא וההיא כדאיתא ארוסה כשתובעת לכנוס ושומרת יבם כשתובעת לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקימתא ולמעבד אוקימתא אחריתי לכך הנכון כדברי רבינו הגדול וכן דעת התוספת דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא נמי בפלוגת' דמשנ' ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו כשתבע לחלוץ ושמואל דמשנה ראשונה ומתניתן דמשנה אחרונה משום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתובע לחלוץ כדכתיבנא ומשום האי טעמא נמי לא אוקמא כפירוקא קמא כאן כשתבע ליבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הלכך למשנה ראשונה תבע (לחלץ) לחלוץ אף על פי שהיא רוצה ליבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא ביה זו לא יהבי ליה אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא במצוה והיא טוענת במצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עלי' אגרת מרד ואע"ג דבדידיה תלה רחמנא מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך דשמואל אתיא בין למשנה אחרונה ובין למשנה ראשונה ורבי יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאלו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתני' דהכא דאוקי בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכך פסק הרמב"ם ז"ל ור"ת ורוב בעלי תוספות ז"ל פסקו הלכה כמשנה אחרונה ורבי יוחנן וכמימרא קמייתא דשמואל הלכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע ליבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל כשאינו הגון לפי ראיית ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן נמי בפרק מצות חליצה בההיא אתתא דאתיא לקמיה דר"ח בר אבא וכן בבת חמוה דר' פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצו' לפום פסק דלעיל ור' הגדול הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה הראשונה שכן חזרה לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי ולענין מורדת דעלמא הא אסיקנא לעיל דהלכתא כר' הונא דאמר מורדת דממלאכה לא הוה מורדת וכשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותי' שמכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ומתרינן בה ב' פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמוראי דפליג עליה לפי הפי' נכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה הפסידה כתובת' לאלתר עיקר כתובה והתוס' והנדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים ז"ל דאדעתיה למשקל ולמיפק לה לא יהב לה אא"כ התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאי ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימים לדעת הגאונים ז"ל כל שתפס המהם לא מפקינן מינה ובקרקעות חולקין וכן דעת מורי ז"ל הרב הלוי אבל יותר נכון דמורדת גמורה דמפסידה אפילו בלאותי' הקיימים משום קנסא ואע"ג דכי זנתה לא מפסדת להו כשמעתין דלעיל באומרת מאיס עלי וכן דעת הרשב"א ז"ל והאומרת מאיס עלי שאינה רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משטת הגאונים ז"ל דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ד' שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם ולא הפסידה בלאותי' הקיימין מה שתפסה ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גירשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותי' ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהין לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתינו ולדעת רבותינו ז"ל ולדעת הגאונים ז"ל והרשב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראים דברי האומר דאע"ג דמשהין לה מכ"מ מפסדת לד' שבתות כל כתובתה לאלתר ואע"ג דחזרה בה אח"כ לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראים הדברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפי' לה כלום תוך י"ב חודש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת אומר לפ"ז שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חודש מפסדת עיקר ותו' ומה שלא תפסה מנדוניא ומתנה סתם שנתן לה בעלה. ולענין ירושת מורדת נראים הדברים שכל שמתה קודם שנתגרשה בעלה יורשה כדין דלית לן למקנס במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסים בחיי' תוך זמן זה בעלה מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהוא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסים וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו אוכל פירות בנכסי מלוג ולא קנסינן לה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות והאומרת מאיס עלי שמשהין אותו י"ב חודש נראים דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת לא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חודש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום:

אלו הן דיני המורדת לפי שיטת התלמוד והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ולדורות תקנו ואין לנו לזוז מזה משטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת העיר הרי זה תנאי ממון וקיים ככל שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולים לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתי' דידהו:

כיון דמיפחת פחית לא מחזי כשכר שבת ומכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלא משום שכר שבת פוחתין לה ולמראית עין הוא דאיכא למיחוש וכל דפחית ליכא מראית עין אבל כל שפוחת בחובו בפירוש לשכר שבת אסור כן נראה לי:

ארוסה שהגיע זמנה לינשא ולא רצת לינשא לו אף היא קרויה מורדת ואם כתב לה כתבה דנין בה על פי מה שכתבנו הן בפחיתת כתבה הן בהפסד כתבה ביחד וכן הדין ביבמה שתבע אותה היבם ליבום ולא רצת להתיבם דנין אותה כמורדת ותצא בלא כתבה על הדרכים שהזכרנו שאין הלכה כדברי האומר במשנה אחרונה חזרו לומר מצות חליצה קודמת אלא כרבנן שאמרו יבמות ל"ט ב' יבמה יבא עליה מכל מקום וכופין אותו לחלוץ ואם תבעה לחלוץ ולא רצת כופין אותה ונוטלת כתבה ואפילו אמרה לו לישא אשה אחרת ושלא ליזקק לה אף למזונות אין נזקקין לה שאף הוא אומר כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי ואפילו היתה לו אשה אחרת שמא הוא רוצה באחרת:

אף המורד על אשתו כשם שדנין בנשאוי כך דנין לפעמים בארוס ויבם כל שתבעתו ארוסתו או זקוקתו ולא רצה אם אין לה כתבה כגון ארוסה ושומרת יבם מן האירוסין שלא נכתבו להן כתבה דאומרין לו או כנוס או פטור וכופין אותו בנדוי ובשמתא ואין בזו חלוק בין באה מחמת טענה לשלא מחמת טענה אבל אם יש להם כתבה והיא רוצה להוסיף כתבתה אם אינה באה מחמת טענה אלא שאומרת רוצה אני להזדווג עם בעלי כשאר הנשים לעסוק בפריה ורביה אין נזקקין לה שהרי אינה מצווית בכך אלא כופין אותו בנדוי ושמתא לכנוס או לפטור וליתן כתבה ואם באה מחמת טענה כלומר אע"פ שאיני מצווית רוצה אני בבנים להשען עליהם בעת זקנותי והוא ענין בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה נזקקין לה לדון בה בדין מורד בתוספת כתבה על הדרך שהזכרנו ומורד ממלאכה מיהא כל שאינו רוצה לזונה כופין אותו או בבית דין או בנדוי ובשמתא עד שיזון:

גדולי האחרונים שבספרד כתבו בשמועה זו שלא נאמר להשהותה שנים עשר חדש אלא בנשואה ודאי או ארוסה ודאי ושומרת יבם ודאי אבל ספק נשואין וספק אירוסין וספק זיקה אין משהין אותן כלל אבל כל שהבעל טוען שיכול הוא לברר נותנין לו זמן ואם לא בירר כופין אותו מיד דלמיסרה הוא דאהני ספיקא אבל לעיגונא לא ואם באו עדי קדושין והעידו שלא בפניה שנתקדשה לפלוני אע"ג דלמיסרה מהנו הואיל ולאקנוייה לזה לגמרי לא מהנו שהרי אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כופין אותו מיד ואין דנין בה דין מורדת לאשהוייה וכן אם יש שם רמאות הואיל ובדין מרמה בעינן דרישה וחקירה בממון אע"ג דבקדושין לא בעינן מכל מקום כל דלא מיבדקי בדרישה וחקירה נהי דלמיסרה מהנו מכל מקום לא מהני במורדת לאשהוייה ולמדת מדבריהם שאף בדין מרמה אין עדי קדושין צריכין דרישה וחקירה לאסור ולהצריכה גט ונראה הטעם שלא אמרו כן אלא לחומרא שלא להוציא ממון על פיהם אבל להקל ולהתיר אשת איש לעלמא לא וכבר כתבנו בזה דעתנו בסוף אחרון של יבמות:

מצות עשה ליבם את אשת אחיו על הדרך שכתוב בתורה וכל שלא רצה ליבם מצות עשה לחלוץ אלא שמצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שיתבאר במקומו:

אמר רמב"ח פעמים שולחים לה מב"ד אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה דרש ר"נ בר ר"ח הלכה כרבותינו אמר רבא הא בורכתא פי' דבר יתר הוא שאינו הגון לקונסה מיד בכל כתובתה א"ל רנב"י ומאי בורכתא אנא אמריתה ניהלי' [ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה] ומנו ר' חנינא ואיהו רבא במאי סברא כי הא דאיתמר רבא אר"ש הלכה נמלכים בה פי' אין קונסים אותה בכל כתובתה אלא נמלכים בה בכל שבת אולי תתפייס אם לא תתפייס פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים יותר לא מתקנים. היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אבל אי אמרה מאוס עלי לא כפינן לה פי' אם שאלו אותה למה את עושה כך אינך חפצה בבעלך והיא תשיב להם בעינא ליה ואי אפשי שיגרשני וזה שאני מורדת בו כדי לצערו וליסרו במרדה זה אז אינה מפסדת כתובתה כ"א ז' דינרים בשבת ואם קפץ ונתן לה גט נותן לה כתובתה חוץ מז' דינרים בכל שבת אבל אי אמרה מאוס עלי ואיני חפץ בו כלל יתן לי גיטי איני חוששת מכתובתי לא כייפינן לה לעגנה ולעכבה שתפחות כתובתה מעט מעט אלא אם רוצה הבעל נותן לה גיטא ותפסיד כתובתה מיד שהתובעת גירושין ורוצה להפסיד כתובתה צריך להתרות בה ולהודיעה שהיא מפסדת הכתובה אם תחזור הרי טוב ואם לאו נותן לה גיטא ומפסדת כל כתובתה. מר זוטרא אמר כפי' לה אע"ג דאמרה מאיס עלי אולי תחזור ותתפייס הוה עובדא ואכפיי' מר זוטרא ונפק מיני' ר"ח מסורא מסורא ומסיק תלמודא ולא היא סייעתא דשמיא הואי פי' ואין ללמוד מאותו מעשה אלא כיון שתובעת גירושין לא כייפי' לה (אבל הרב פי' דאדרבה להקל באו עליה ולא להחמיר וכך היא משמעות הדברים:

ה"ד מורדת שכופין אותה על הפסד כתובתה לרבנן כדאית להו ולרבותינו כדאית להו דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שאין בעלה מאוס בעיניה בין תובעת גירושין בין אינה תובעת גירושין הואיל ואין בעלה מאיס בעיניה ודאי כופין אותה ע"י הפסד כתובתה כדי שתתפייס עם בעלה אבל אמרה מאיס עלי שבעלה מאיס בעיניה לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה אלא מניחין אותה במרדה דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה ואע"פ שאין שום מום ניכר בו הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפויה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו ואדרבה אם היינו יודעים בוודאי שטעמה אמת שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים י"ל שמא עיניה נתנה באחר (שהיא) [ומשום זה היא] אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא אבל מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו אלא מפתין אותה שמא תחשוק בה ואם רואין שאינה מתרצה בדבר אין ב"ד נזקקים לכופה דשמא אנוסה היא ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלה מאוס בעיניה ואי משום עיגון הבעל יכול לישא אשה אחרת עד שלא יפטור לזו ויוציא זו ויתן לה כתובתה שאין בית דין יכולין לקונסה בכתובתה מאחר שהיא טוענת טענת אונס וזה הפתרון הוא נכון שאין לזוז ממנו. ולפי"ז הפתרון היכא שאומרת מאיס עלי לא הוי מורדת וא"כ כשבא לגרשה נותן לה כתובה ותוספת שהרי התוספת כותב אדם לאשתו בעבור חיבת ביאה וכבר בא עליה ואימתי אין לה תוספת כשמגרשה משום מורדת שכך היא תקנות הגאונים שתוספת אין לה אבל כתובה יש לה אבל עכשיו שמגרשה משום טענה ולא הוי מורדת אפילו תוספת יש לה שהרי אינו מגרשה כתקנות הגאוני' שנאמר כתובה יש לה תוספת אין לה):

כלתי' דר"ז אימרדא הות תפישה חד שיראי יתיב אמימר ומ"ז ור"א ויתיב ר"ג גבייהו וקאמר מרדה הפסידה בלאותי' קיימים א"ל ר"ג משום דר"ז גברא רבא הוא מחניפיתו ליה והאמר ר"כ מיבעי בעי ליה לרבא ולא איפשטא ומאי דתנן עד כנגד כתובתה כל הכתוב בשטר הכתובה משמע ואפילו נכסי נדוניתה אלא קא מבעי ליה די"ל דוקא מידי דמיחסר גוביינא כגון שנאבדו או שבלו שאינו משלם לה הפחת שלהן אבל מה שהן קיימים דקיימו בעיני' ולא מיחסרא גוביינא לא הפסידה א"ד כתובתה קאמר ואע"פ שהן קיימים. איכא דאמרי יתבי וקאמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה קיימים א"ל ר"ג משום דר"ז גברא רבא הוא אכפיתוהו לדינא עלוי' והאמר ר"כ מיבעי' בעי ליה רבא ולא איפשטא ליה ומסיק תלמודא והשתא דל"א הלכתא לא כמר ולא כמר תפשה לא שקלי' מינה לא תפשה לא יהבין לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא וזהו דין המורדת מכח ההלכה כמו שאמרנו וראיתי כתוב לר' שרירא גאון ז"ל וששאלתם אשה היושבת תחת בעלה ואמרה לו גרשני איני רוצה לשבת עמך חייב לה כלום מכתובתה או לא וכגון זו אי הוה מורדת אי לא. כך ראינו ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבים את הבעל לגרש את אשתו אם תבעה גירושין חוץ מאותן שאמרו רבותינו מהו שכופין אותן להוציא וכשהאשה נמנעת מן התשמיש ומן המלאכות שחייבת לעשותן לו זו היא המורדת שפוחתין לה מכתובתה בכל שבת ושבת וצריכה התראה ואח"כ תקנו תקנה אחרת שיכריזו עליה ד' שבתות זא"ז ושולחין לה מב"ד הוי יודע שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ואמרינן עלה ארמב"ח פעמים שולחים לה א' קודם הכרזה וא' אחר הכרזה כל אלה לענין מה ששם לה בעלה על עצמו ואינו מצוי בעינו או מה שבלה ואבד מנדוניתה ומתכשיטי' שהן נצ"ב שצריך הבעל לשלם לה דמיהן מפני שאחריות עליו היו פוחתין מאשה על האיש ז' דינרים בשבת לסוף התקינו שמכריזין עליה ד' שבתות ומפסדת כולן ואעפ"כ לא היו מחייבים את הבעל לכתוב לה גט ואם מת נפטרו יורשיו מכתובה מאשר הוא כתובה עליו אבל הנמצא בעין בין מן נדוניתה בין מתכשיטיה דתפשא לא מפקינן מינה ודלא תפשא לא מפקינן מיניה והתקינו שמשהין אותה בלא גירושין י"ב חודש שמא תתפייס ולאחר יב"ח כופין את הבעל וכותב לה גט ואח"כ רבנן סבוראי בראותם שבנות ישראל הולכות ונתלות לעובדי כוכבים ליטול להן גיטין באונס מבעליהן וישראל כותבין גיטין באונס ומסתפק לגט מעושה שלא כדין וקנפיק מיני' הורבא תקנו בימי רבה בר מר ר"ה נימוס למורדת ותובעת גירושין שכל נצ"ב שהכניסה לו משלה ישלם ואפילו מה שכלה ואבד ישלם לה. ומ"ש לה ע"ע מה שאינו מצוי לא ישלם לה ומה שמצוי נמי אע"ג דתפשה לה מפקינן מינה ומהדרי' ליה לבעל וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מו"מ וכזאת אנו מתנהגים היום כשלש מאות שנה ויותר אף אתם עשו כן. ועיין מ"ש בפרק בתרא דגיטין בהל' גט מעושה שכתבתי שם שכופין הבעל עד שיאמר רוצה אני כתב ר"י ז"ל ולד"ה כל מאן דכפינין לאפוקי בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופים אותן להוציא ומאי דדמי להון ופי' מעיקר תקנתא אי מתה לה איתתא מקמי' דתיפוק מיניה דבעל בגט בעל ירית לה ולא מיפקעא ירושה דבעל אלא בגירושין גמורים והל' הכי. ונ"ל דדווקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל אבל אם הוא הדיר את אשתו או אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומת אשתו קודם גירושי' אינו מן הדין שיירשנה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל אבל זה שנוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיגרשנה:

והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דתפיסה לא שקלינן מינה דלא תפיסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא. פי' דתפיס' אחר שנתגרשה לא שקלינן מינה. אבל קודם לכן אם קדמה ותפסה הרי הבעל יכול להוציאמידה קודם שתתגרש שהרי יש לו לאכול פירותי'. והא דאמרי' דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא. ליכא לפרושי לה במורדת גמורה ואליבא דמתני' ולמימרא דמשהינן לה תריסר ירחי אגיטא אחר שכלת' כל כתובתה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת ואלו חזרה בה בתוכן לא הפסידה כלום. דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן הרי הרשות בידה לצער אותו כרצונה והוא שתחזור בה בתוך י"ב חדשים אלו אחר שכלתה כל כתובתה ולא הפסידה כלום. אלא לפום פירושא דרש"י ז"ל דמוקים ליה להאי עובד' דמאיס עלאי מפרש לה נמי במאיס עלאי דבהא איידי דהפסידה כל כתובתה לאלתר תקון לה רבנן דמשהינן לה תריסר ירחי ואלו הדרה בה לא פסדא כלום. וכי תימא אכתי לדידן נמי מה אהנו לן רבנן כל יומא ויומא הדרה בהכי. יש לומר דבמורדת גמורה כיון דאמרה דבהכי ניחא לה לצעוריה אע"ג דבעיא לי' איכא למיח' דלמא כל יומא ויומא נמי הדרה לצעוריה. אבל בהא דאמרה דמאיס עלאי אלו הדרה בה דאזל מינה מאיסותא תו ליכא למיחש עלה דכיון דאזל מינה מאיסותא לאו מלתא דעבידא דאתי הוא. וכי תימא נחוש להערמה דלמא בעיא לי' ובעיא לציעורי' ואמרה דמאיס עלה משום דיכלה למיהד' בה בהני תריסר ירחי. איכא למימר אנן לא בתווני דליב' יתבינן. וכל אינש ואיניש לפום מימרי' הוא דקא דינינן לי'. ותו כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכל דכן נשי. ומיהו לפום שטתא דילן דמוקמינן לי' להאי עובדא במורדת גמורה ואליבא דרבותינו דבתר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה דכיון דפסדה כל כתובת' אחר ארבע שבתות לאלתר נתנו לה זמן שנים עשר חדש שלא יוכל לגרש' ולפוטר' בולא כלום. ודקא קשיא לן אם כן מאי אהנו לן רבנן כל יומא ויומא נמי הדרא לצעוריה. יש לומר דכי משהינן לה תריסר ירחי לאו למימרא דאלו הדרה בה לא הפסידה כלום אלא לומר שלא הפסידה כל כתובתה ואינו יכול לגרשה ולפוטרה בולא כלום אלא הפסידה לפי חשבון פחת שבעה דינרין בכל שבת ואם לא חזרה בה בתוך י"ב חדש הרי הפסיד' כל כתובתה. וכן נראה שאם נתגרשה מדעתה ואחר כן באה לבית דין שהפסידה הכל והוא שיהא אחר ארבע שבתות לא אמרו אלא שאם בא לגרש' על כרח' לא כל הימנו לפוטר' בולא כלום עד אחר י"ב חדש:

ברם צריך את למילף היכא דהדר' בה מגו הני תריסר ירחי. והוא הדין אליבא דמתני' היכא דהדרה בה מקמי דפחת' כל כתובת' אלא מקצת' מה תהא עלי' שהרי לקיימא אינו רשאי דקא קיימא לן כרבי מאיר דאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנ' הרי זה בעילתו בעילת זנות. וכיון דכן מצי מעגנה לעולם או דילמא אמרה לי' או כנוס או פטור. ומסתברא דהא מלתא פשיטא הוא דמצי מעגנ' לעולם שהרי מעשי' הרעים גרמו לה והיא נתנה אצבע בין שיני' תמן אמרו כפא דחק נגרא בגוי' נישרף חרדלא. אי נמי גירא' בגירי' מיקטל מדויל ידי' משתלם. ולענין מתנ' שנתן להבעל יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין ואפי' נכסי צאן ברזל בשתפשה מתנת' הפסיד' ואפי' תפשה כדאמרי' לעיל דלא אקני לה אלא אדעת' למיקם קמי' אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה ולית' דההוא טעמא לא אתמר אלא בלבושא וכיסווא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעת' דנפשי'. וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה דהא לאו למתנ' גמור' הות. אבל במתנ' גמור' אדרב' אמרינן אי לאו דעבד' לי' נייח נפש' לא הוה יהיב לה מתנה. אטו מאן דיהיב מתנ' לחברי' ולבתר הכי אינם בהדי' ולא מיתבא דעתי' מיני' מי איכא למימר דתיהדר מתנתי' דאדעתא דהכי לא אקני לי' הא וודאי מילתא פשיטא הוא דלית'. ותו דהא דאמרי' לעיל תוספת כתוב' ככתוב' למאי נפקא מינ' למורדת. ואם אית למ' לי למיתי עלה מהאי טעמא השתא מתנ' דבתר הכי פסדא תוספ' מיבעיא אלא וודאי דווקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובת' אבל מתנ' דעלמא לא. אבל לדידן אתיא שפיר ההיא דלעיל דאף על גב דאליבא דמתניתין לא צריכא למימר דאפילו במתנה דעלמא נמי אמרי' דפחתינן לה מינה כ"ש תוספת. איצטריכא לה למימר אליבא דרבותינו דפסדה כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר דאע"ג דמתנה דעלמא או דבעל לא פסדה דאפי' נכסי מלוג לא פסד' תוספ' פסדה דתוספת כתובה ככתובה ומיהו הא דאמרי' דתפישה לא שקלינן מינה דלא תפישה לא יהבינן לה הני מילי במטלטלין שיש בהן דין תפישה. אבל בקרקעות אם נכסי צאן ברזל הם הבעל נוטל כל השבח כול' שהשביחו ואפי' יוקרא וזולא ונוטל כל המותר על הסך שקבלן עליו. ובגוף הקרקעות נראה שבחזקת שניהם עומדין ויחלוקו כדאמרי' בבבא בתרא בנפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע אי זה מת ראשון והללו באין לירש והללו באין לירש ובעינן עלה בגמרא בנכסי צאן ברזל היכי עבדינן. ותני אבוה דר' אפוטוריקי יחלוקו והלכה כדבריו. וכן כתבו הגאונים ז"ל. וכן דעת רבינו נ"ר. ואם נכסי מלוג הם אעפ"י ששנינו הבעל שהוציא הוצאת על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. אמרו הגאונים ז"ל שאין כן במורדת ולא במאיס עלאי אבל נוטל במה שהוציא בהן כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה ברשות שהוא נוטל כשתלי אותה העיר. ובוודאי אפי' למה ששנינו במטלטלין שתפשה דלא שקלינן מינה אינו מדינ' תפישה כמו שכתבנו במקומן במסכת נזיקין בפרק שנים אוחזין בס"ד אלא הכרע' היתה לדונם כן מן הספק נראה שהמורדת לא הפסיד' אלא מה ששנינו בה בפי' זהו שבע' דינרין בכל שב' ושבת או כרבותי' אבל דבר אחר לא הפסידה ממה שחייב לה בעלה כגון מזונותיה ורפואתה ופרקונה לא הפסידה כלום. אבל רשאי ליטול מזונותיה כנגד שבעה דינרין בכל שבת ואם לא ספקו לו משלמין לו מכתובתה לשבעה דינרין. ואם נתאלמנה דינה כאשה דעלמא. אבל אחר שכלתה כל כתובתה נראין דברים ג"כ שהפסידה כל תנאי כתובה. ותמה ממה שאמרו בירושלמי שהפסידה מזונותיה והא איכא מאן דאמר מזונות דאורייתא ואם כן מאי טעם הפסידה ואנו אין לנו אלא מה ששנו במשנתינו ואלו אשה שנשבי' אחר שכלתה כל כתובתה ואין שם נכסי מלוג הרי הדבר פשוט שאינו פודה. ואם יש שם נכסי מלוג והרי הוא אוכל פירות ומן הדין אינ' מפסדת מהם כלום אליבא דרבותינו כיון דמפסדת כל כתובתה אחר ד' שבתות לאלתר והרי היא צריכה לפדות. נראין דברים שמעכבין על ידו שלא לאכול פירות מכאן ולהבא. אבל פירות שאכל נראה דאפי' אליבא דרבותינו מה שאכל אכל. והוי יודע דבכולה סוגיין לא אמרינן אלא אי כפינן לה או לא כפינן לה אי נמי כפינן לי' שלא לגרשה ולפוטר' בולא כלום לאלתר או לא כפינן לי'. אבל לכופו ליתן גט על כרחו זה הדבר פשוט שאין כופין אותו לעולם ובפירוש שנינו במסכ' נדרים שלש נשים יוצאת ונוטלת כתובה האומרת טמא' אני לך השמים בני לבינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת כו' נטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים והא התם דאתי' מחמת טענה ואסרה נפשה אכולי עלמא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר כל דכן בעלמא וכ"ת התם הוא דיהבינן לה כתובה ולפום הכי הוה חיישי' להכי אבל הכא דפסדה כתובה לא. הא ליתא דאם כן במשנה אחרונה לימרו יוצאות בלא כתובה ובהכי סגיא לן. ותו כיון דחיישי' לשמא נתנה עיני' באחר כי פסדה כתובה מאי אהני לן וכי אין אשה עשויה ליתן עיניה באחר ולהפסיד מנה מאתים. ותו דהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ואם מתחילה נתכוונה לכך מבקשין ממנו. והא התם דמאיס עלה דאפילו מחיים נדרה מיניה ואפילו הכי אמרינן דלא כפינן לי' וכי תימא התם מבקשים ליתן כתובה ולפוטרה שנינו ומשום כתובה הוא דקאמר מבקשין. הא ליתא דהא איכא מאן דאמר דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם והילכך כתובה ליכא שומרת יבם דפסדה לה לעולם הילכך אחליצה גופ' הוא דקאמר דמבקשין. ותו תנן לקמן בהדיא ואלו שכופין אותן להוציא. ומפרשינן לה בגמרא דקאמרה לא הוינא בהדי' והיינו מאיס עלאי ואפילו הכי דווקא בהני הוא דכופין אבל אחריני לעולם אין כופין דאם כן הוה להו למיתני נמי ואפילו תימא דהא מפסדה כתובה. והני לא מפסדן מכל מקום הוה להו למיתני לה ומדקתני ואלו אלמא דווקא הני ותו ליכא דהא מתני' דהתם לא קתני אלא כפיה ואלו כתובה לא קתני. ותו דאמרינן בפרק הניזקין וכי תימא כי היכי דתקון לה רבנן כתובה מיניה ליתקנו לי' כתובה מינה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ותו דאמרינן נמיבירושלמי בריש פרק אעפ"י רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו. מעיקה לי' והוא מגר' לה. אלמא לעולם לית לה תקנתא דמגרש לה אלא בהכי ולעולם אין כופין אלא או לפסולות או לבעלי מומין. ותו גרסינן בירושלמי בפ' אלמנה ניזונת אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול והוינן בה המדיר את אשתו כו' יוציא ויתן כתובה. ומפרקי' שמענו שמוציא שמענו שכופין פ' אתמהה למימרא דהא לא קשיא דאף על גב דתנן התם יוציא ויתן כתובה לאו למימרא דכופין אותו לגירושין עצמו ליתן גט על כרחו אלא מוציאין ממנו כתובתה ומבקשים על הגט. וזה כלל גדול כל מקום שלא אמרו חכמים כפיה אלא יוציא ויתן כתובה שאין כופין על הגט אלא להוציא הכתובה מידו ומבקשים על הגט והרי דברים קל וחומר אם המדיר את אשתו אין כופין אותו. והוא הדין למדירה מתשמיש שאף בה לא הזכירו כפיה אלא יוציא ויתן כתובה. כל שכן במורדת אע"ג דאמרה מאיס עלה דהשתא כי הוי איהו מורד אין כופין לא מיבעיא תו למורדת. וזה כלל גדול בדין האיש אינו מוציא לעול' אלא לרצונו. ולענין הלכתא ופסק' דשמעת' אסכימו רבוואת' ז"ל למפסק הלכתא כרב הונ' דאמ' מורדת מתשמיש אבל ממלאכ' לא הויא מורדת. וסוגיין כוותי' מדאמרי' היכי דמי מורדת ופירשו מרד תשמי' דאמרי' בעינן לי' ומצערנא לי' אלמא מורדת סתמא מתשמי' משמע מדלא אמרי' היכי דמי מורדת מתשמיש. ותו מדבעא נמי רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש הוא ולא משמע לי' דממלאכה קאמר. ואיהו נמי דבעא מינה לקמן מה בין מורד למורדת אמר לו צא ולמד משוק של זונות ולא אהדר לי' טעמא אלא מורדת משתמיש. ותו דהא קיימא לן כשמואל דאמר באומר איני זן ואיני מפרנס דעד שכופין אותו להוציא. כפוהו לזון ואין כופין להוציא וליתן כתובה. וכיון דקאמר דב"ד כופין אותו במזונות ויורדי' לנכסיו וזנין אותה וודאי פשיטא מילתא דלא עבדינן לי' פחת ולא כפיה אחרת כלל. והשתא אפי' בחיי נפש שלה אמרינן דאין כופין אותו בכפיה אחרת. כ"ש הוא במלאכות שלה הילכך וודאי שמואל אית לי' דלא הוי מורדת ממלאכה אלא מתשמיש ובדין הוא דכלינן למקשי מינה לר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה אלא דלא רמינן גברא אגברא ולא מקשינן לי' מדרב אלא איידי דאית לתירוצא כדמפרקינן ולאו לאימלוכי בעי וכן הלכה:

אמר רב טובי' בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת כו' עד לא קשיא כאן דתבע הוא כאן דתבעה היא דאמ' רב תחליפ' בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה פירוש ומתניתא בשתבע הוא ולפיכך נזקקין לו. וההיא דשמואל בשתבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהא דומי' דארוס' קתני ובארוס' וודאי כשכותבין עליו אגר' מרד דווק' בשאינו רוצ' לא לפטו' ולא לכנו' שאלו היה רוצה בא' מהן וודאי פשיט' הו' דתו אין כותבין עליו אגר' מרד ואפ"ה אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו דקס"ד השתא דכל שתבעה היא אין נזקקין לה:

והוינן בה במאי אוקימנ' להא דשמואל בשבעה היא האי כותבין אגרת מרד על אריסה לארוסה מיבעי לי' והוא הדין לאידך דמיבעי לי' נמי למימר דאין כותבין אגרת מרד לשומרת יבם:

מ"ש שומרת יבם דלא אמרי לה זילי דלא מיפקדת. ארוסה נמי אמרי' לה זילי דלא מיפקדת. ומהכא משמע דליכא למימר ארוס שעביד לי' נפש' ולא שומרת יבם אלא וודאי תרווייהו חד דינ' אית להו מדלא מפלגי' בהו השתא כלל ומקשינן מהא אהא ואף על גב דתנן במתני' וכן המורד על אשתו דאלמא כי היכי דאיהי הויא מורדת איהו נמי הוי מורד מתשמיש ולא אמרי' לה זילי דלא מיפקדת שניא מתני' דאיחייב בעונה. ומיהו אכתי קשיא מהא דאמרינן התם הנודרת הנאה מיבמ' בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מיפקדת. ואיכא למימר דהוא הדין דיכיל לאקשויי מינה ואמסקנא הא ליתי' להאי טעמא אי נמי אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקיימא לן דתו לית לה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהיר דהכא נמי הא פרישנא דאיהי לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקו' נדר שאני דמאי שנא אלא כדפריש':

אלא בבאה מחמת טענה כו' כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא וודאי הכא הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמ' טענה דאמרה בעינ' חוטרא לידא ומרא לקבורה. ולאו דווקא דהא בעיא איהי למיטען. אלא כלומר דאיכא האי טעמא ואפי' היו לה בנים שאינה יודעת אי זה כשר הכי נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל מיניה דמעגין לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי מסקנא דדחי לי' האי פירוקא תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אין רוצה לא לחלוץ ולא ליבם. דבהא וודאי כופין אותו דומיא דארוסה דחשבינן לי' וודאי מורד בשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל הכי קאמר תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו דבדידי' תלא רחמנא וברשותיה הוא ואי בעי חליץ ואי בעי מיבם וכיון דכן תו ליכא לאוקומי לההיא דשמואל דאמר כותבין כו' בשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ דאם כן אפי' בארוס נמי דכוות' שתבע' היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אודי ואידי תבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ כאן ליבם דאמר ר' פדת אמר ר"י תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו פי' תבע ליבם והיא רוצ' לחלוץ אין נזקקין לי תבע לחלוץ נזקקין לו פי' אפילו היא רוצה ליבם נזקקין לו. ומתנית' בשתבע לחלוץ ודשמואל מיירי בשתבע ליבם ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא כלומר לחלוץ נזקקין לו תבעה היא כלומר לחלוץ אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם. ופרכינן מאי שנא ליבם דלא דאמרי' לי' זיל נסי' אתת' אחריתי לחלוץ נמי נימא לי' זיל נסיב אתת' אחריתי והוא הדין דהוה יכ"ל לאשקייי מאי שנא שומרת יבם מארוס' באריס' נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו. אלא דכי קאמר הכי למאי כי' הוה לי' לאסוקי וודאי לכדאסקינ' השתא למימרא דהאי טעמא לית' בארוסה דליכא למימר זיל נסיב אתתי אחריתי דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנ' אתת' אחריתי דמיתבא דעתאי מינה. ואפי' היה לו אשה אנן לא אמרי' לי' איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בתרי קאי ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד:

ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם דיכיל למימ' בשומר' יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתב דעתאי מינה דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרינן נמי השתא. וכיון דכן הכי עדיפא לי' למקשי דנקט עיקר טעמ' דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי דהוה לי' למנקט נמי אלו אקשי לי' מאריסה ואלים אלומי לקושי' מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי לי' בק"ו דהשתא ליבם דקא בעי לי' אמרי' דליזיל לנסוב אתתא אחריתי כל דכן לחלוץ דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך. וכיון דכן מאי איכפת לי' תו ליזיל לנסוב אחריתי אלא דאפי' לחלוץ ליתיה להאי טעמא דאע"ג דלא בעי לה גרמ' לי' דאיהו בעי למנסב אתת' ולא משכח אחריתי משום דאגידה בה ואפי' מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד והשתא הא דאיהו סוף סוף לא בעי לי' משום גרמ' דמפסדא מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת כל דכן ליבם דקא בעי לה ואיהי מעכב' דהוי דינא דחשבינן לה מורדת דליכא למימר זיל נסיב אתתא אחריתי דיכול למימ' אחריתי לא יהבו לי דמיתבא דעתאי מינה בר מהך ובוודאי דקל וחומ' הוא כדפי'. ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגיד' בי אחריתי לא יהבו לי דהא פרישנא תבע ליבם והיא רוצה לחלץ והילכך הא לא אגידה ביה שהרי רוצה לפטרו ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי אכתי תיקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצ' לחלוץ והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצ' ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא והוא הרי אינו רוצה ליבם. וכי תימא אכתי מה איכפת לי' אי לא בעיא לחלוץ ליזיל לינסב אחריתי כמה דאגידה ביה אחריתי לא יהבו לי'. אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו דכל כמה דלא נשאת לא משתעבד' לי' ואמרי' לי' זיל נסיב איתתא אחריתי וליכא למימר כמה דאגיד'בי' אחריתי לא יהבו לי' שהרי רוצה לחלוץ ולפטרו. אלא וודאי לא גרסינן אלא ה"נ לימא זיל נסיב אתתא אחריתי והכי איתה בכולהו סופרי וכדפרי' דבתבע לחלוץ הוא דאיכא למימר כמה דאגיד' בי דהא סוף סוף איהו לא בעי לה אלא דגרמ' לי' דלא משכח אחריתי אבל הכא איהי הוא דקא בעי וקאמר דאיכפת לי' משום דלא משפחש אחריתי דמיתבא דעתי' מינה דאלו הוה משכח אחריתי דמיתבא דעתי' מינה כי הא וודאי לא איכפת לי' מינה. ומיהו איהו הוא דמהימן והיינו דשבקי לארוסה גופה דלא אקשי מינה כלומר מאי שנא שומרת יבם מארוסה ונקט עיקר טעמא דהוה קאמר אלו הוה מקשי מארוסה דהיינו טעמא דאחריתי לא יהבו לי דהכי וודאי הוה קאמר מאי שנא שומרת יבם דלא אמרינן לי' זיל נסיב אתת' אחריתי ארוס' נמי נימא לי' זיל נסיב אתתא אחריתי אלא דאמר אחריתי לא יהבו לי ה"נ אחריתי לא יהבו לי ולהכי שבקה ונקט עיקר טעמא דהוה לי' למנקט נמי כי הוה מקשי מינה ואלים לי' אלימי נמי לאקשי מיבמ' כדאמרן. ומיהו הא נמי לאו טעמא דצריכה להתברר היא דאפי' משכח אחריתי יכול למימר לא משכחנ' דמהגנא לי ומיתבא דעתאי מינ' ואפילו אי נסיב אתתא ואפילו כמה נשי נמי לא נפקא לן מינה מידי דאכתי אחריתי קא בעי. אלא דאנן הוה אמרינן לי' מאי איכפת לך מהא זיל נסיב אחריתי דעלמא בתריקא' אי לאו דיכול למימר לא משכחנ' אחריתי דמהגנ' לי ומיתבא דעתאי מינה כדפריש':

אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו' עד דתנן מצות יבום קודמת כו' פירוש דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת ומשום הכי נזקקין לו. אבל ההיא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרינן מצות חליצה קודמת והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ור"י נמי דמשום ה"ק תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו. אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ אין נזקקין לו תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא לישני לי' כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם. מתניתא ליבם ומשום הכי נזקקין לו אבל לשמואל לחלוץ אין נזקקין לו וכולהו כמשנה ראשונה. אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ ומתניתא כמשנה אחרונה לפום הכי נזקקין לו ודשמואל כמשנה ראשונה דוודאי עדיפא לן דאתי' הא דשמואל כמשנה ראשונה דהוא אליבא דהילכתא איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת דהא דומיא דארוסה אמר ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם. אפי' ארוסה נמי דכוות' שהוא תובע ניתן גט לפוטרה אין כותבין עליו אגרת מרד. אלא וודאי דשמואל לא מיתוקמ' אלא בשתבע ליבם. ומיהו וודאי אכתי הוי יכול לשנויי לי' כדשני כאן לחלים כאן ליבם. מתנית' בתובע לחלוץ ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה. אלא דהשתא בתר דשמיע' לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא. ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמ' הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקר' דמצי למימר כמה דאגיד' בי אחריתי לא יהבו לי ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהיכריחא ואי מהיכריחא דקיימא לן כמשנה ראשונה הא לאו היכריחא היא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו. אבל אפשר דאפי' למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו בהא לא פליגי וכולי עלמ' היא דיכול למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי. אלא דביבם פליגי דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו. והוא הדין לחלוץ דאע"ג דמצו' יבום היא הקודמת מכל מקום בדידיה תלא רחמנ' וברשותיה הוא יאהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו. אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ אע"ג דדכוות' בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין כי שאני גט דברשותי' תליא מילתא והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ. ואם אית' להאי סברא אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימ' לן כוות' הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריך כאן לחלוץ כאן ליבם אלא כי היכי דלא ליתוקמ' תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה ואם אית' להאי סברא אכתי לא היה לי' לזוז מיני' מהאי טעמא אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ לימא לי' דאתא כמשנה אחרונה ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא ומתניתא בתבע לחלוץ וככולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה. הא לא קשיא דהאי אוקמת' ניחא ליה כיון דהשתא אסיק אדעתי' משנה ראשונה ומשנה אחרונה יהא סוף סוף לא סגיא לי' בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא הכי עדיפא לי' לאוקמי תרווייהו בחדא שיטת' בתבע ליבם. הכי פשט' דמתניתא נמי בתבע ליבם. אע"ג דנהי הכריחא היא. ואע"ג דקתני נמי ארוסה דמיירי וודאי בתבע לכנוס ונימא דחדא דומיא דאידך קתני דאיכ' למימ' מידי אירי' הא כדאיתא והא כדאית' ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד והא לאו היכריחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגר' מרד על שומרת יבם דהא וודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא וודאי לא סגיא לי' אלא חדא דומיא דאידך כדפרישי' לעיל אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולה מתניתא בתבע ליבם. ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורד, ה"ה נמי בתובע לחלוץ דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה סברא היא דלא הויא בהכי מורדת. אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא דכיון דמצות חליצה קודמת ומצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה אהא דינא היא דכפינן לה דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידה ביה. אבל אליבא דמשנה ראשונה כיון דאיכא נמי מצות יבום מצות חליצה במקום גט קיימא וכי היכי דתובע לגר' ארוסתו ואינה רוצה לא חשבינן לה מורד. ה"נ תובע לחלוץ דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו. אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמ' וטעמא דאמרינן כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי והדבר צריך תלמוד:

והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא דכי תבע ליבם נזקקין לו. ה"מ בשהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דאיכא למימר כמה דאגידה ב' אחריתי לא יהבו לי. אבל:

אלו היתה היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו. וכ"ת אם כן דכוות' נמי הא דאמר ר"י אליבא דמשנה אחרונה בשאינה רוצה לחלוץ ולא ליבם ואם כן אפי' כי אמרי' דמצות חליצה קודמת כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו אמאי אין נזקקין לי לימא כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת וכי קא תבע ליבום שלא כדין תבע אין נזקקין לו כלל. ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם מה לי הכי מה לי הכי הא וודאי איכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי דהכי ליכא למימר כולי האי דשלא בדין קא תבע דהא בדידיה תלא רחמנא. וכן הוא מפרש דרבי פדת משמיה דרבי יוחנן תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ והיא אינה רוצה גם כן לא בזו ולא בזו נזקקין לו. ומקשינן עלה מאי שנא הא מהא דהא בתרווייהו איכא מימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי ולא מצי לתרוצי דתבע ליבם והיא רוצה לחלוץ קאמר. דדומיא דאידך נקיט עליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא למיאון אף בתובע ליבם נמי שאינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום דאי לא תימא הכי למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל כולה הוה יכול למינקטי' בתובע ליבם. ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזקקין לו. ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו אלא כדכתיבנא ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה מפרשינן לה דה"ק תבע ליבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא ליבם אין נזקקין לו דכיון דשלא כדין תבע. תבע לחלוץ נזקקין לו אע"פ שהיא רוצה ליבם דכיון דמצות יבוםקרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה. ואיכא למימר נמי כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ומתניתא כמשנה ראשונה ודשמואל כמשנה אחרונה. ואם תאמר אם איתה כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא. ומתנית' בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לפיכך נזקקין לו. ודשמואל בתבע ליבם והיא רוצה לתלו' לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה דליכא למימר כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבו לי דהא לא אגידה ביה שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא לא איריא דלפום האי שיטתא לא סגיא בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו כו'. ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם בין שהוא תובע לחלוץ או ליבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו. ודכוות' נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ובהא אמאי אין נזקקין לה הא וודאי יכולה למימר בעינא חוטרא לידא ומר' לקבורה. דאע"ג דמעיקרא היה משמע לן הכי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה וודאי לא קיימא. אלא וודאי דשמואל כמשנה אחרונה וה"ק תבע הוא לחלוץ אע"פ שהיא רוצה ליבם נזקקין לו כדאמרן דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה וכפינן לה דלא תהוי אגידה ביה. ודכוות' תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דבדידי' תלא רחמנ'. ומחוורתא כלישנא קמא דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה והכי צורת' דשמעת' אלא וודאי כי היכי דארוס' חשבינן לי' מורד' כשתבע לכנוס והיא אינה רוצה ה"ה לשומרת יבם כדכתיבנא הילכך כללא דמילתא אליבא דהילכתא דתבע ליבם אע"פ שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו (נ"א אפי' לחלוץ אינה רוצה נזקקין לו) ואפש' דה"ה לחלוץ אבל תבעה היא לעולם אין נזקקין לה אלא אם כן הוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם. והא דכולי עלמא היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דבדידי' תליא מילתא אי בעי חליץ אי בעי ליבם, למשנה אחרונה בהדיא איתא הכ' דאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ליתה דהא מציא אתיא מחמת טענה אלא וודאי בשרוצה באחת מהן וכדאמרי' דברשותיה תליא מילתא. ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהיא אליבא דהילכתא אמרי' לה ביבמות משמיה דרב דאין כופין אותו אלא דהיא קודמת למצו'. וכי אתו לקמיה דרב אמר לי' אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם ואי לא ניחא לך חלוץ ורב יהודה נמי אמר אין כופין. וההוא עובדא דאמרינן לקמן בההוא גברא דנפלה לי' יבמה ביה חזאי ואתא לקמיה דר' חנינא ואמר ליה מהו למיחת ליבומ'. אמר ליה אחיו נשא א"י אמר לה ברוך המקום שהרגו ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה אלא שהיו חוששין שמא לא תעלה עמו וירד להשתקע עמה. אבל ההיא דתני התם בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים. הא וודאי אתיא כמשנה אחרונה והכא אית' התם בדוכתא בפר' ב"ש דבר קפרא אתי' כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את אשתו לשם נוי לשם דבר אחר כאלו פוגע בערוה. אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר. ומיהו אע"ג דאמרינן תבע ליבם נזקקין לו אבל היה יבם שאינו הגון אין נזקקין לו והכי אמרינן התם ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו. ומהכא איכא למשמע להו תרווייהו דכי הוה הגון חוסמין לה וכופין אותה ליבם. וכי לא הוי הגון אין כופין אותה כדאמרי' התם ודברו אליו שמשיאין אתו עצה ההוגנת לו. ובפ' מצות חליצה אמרי' ההיא אתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא אמר לה בתי עמדי ליה אמרה לי' אימ' ישיבתה זו היא עמידתה ממונא הוא דחזא לי' ובעא למכלייה מינה אמ' לה בתי לא ניחא לך אמר לי' לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונס' וכן בת חמו' דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ועבדו לי' הכי אלמא במקום יבם שאינו הגון לה אין כופין אותה וכן הלכה:

ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא לפי' רש"י ז"ל ופירושו הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כדהוה עובדא דכלתיה דרב זביד דעלי' קיימינן דמשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזור בה ואם חזרה בינתים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאילו בדאמרה בעינא ליה היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבותינו ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עלה כלל אלא לאחר י"ב חדש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר שהכריזו עליה ארבע שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטה שלא תתגרש עד י"ב חדש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרתה מ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד וכדרך שאמר במסכת נדרים מה ראה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בה בינתים תשאר עם בעלה ויחזור ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם פירשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל לפי פירושו.
והנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ארבע שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהינן לה אגיטא שתא ולפי' רבינו ז"ל דאמר דבמאיס עלי אין נזקקין לה אפ"ה משהינן לה אגיטא תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומשם ואילך אם רצה לגרש יגרש ואין נזקקין לה כלל בענין הכתובה א"נ דכיון דגירשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז מזה משיטת הראשונים. הריטב"א ז"ל:
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פירוש על כרחן הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכותא דרישא הויא סיפא ואלו באגרת מרד דארוסה היינו כשתובע לכנוס ואינה רוצה היא דאי כשתובע לגרש והיא אינה רוצה להתגרש מאי מורדת איכא הרי האשה יוצאה שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולה סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חליצה דוק ותשכח:

מיתיבי אחת לי ארוסה כו'. אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפי' בסתם וה"ה דמפסדא תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה. הריטב"א ז"ל:
אגרת מרד אם מרדה שלא רצתה להנשא לזמן שנתנו חכמים לבתולה עד י"ב חדש ושלשים יום לאלמנה ב"ד כותבין ליה אגרת מרד שיהא פוחת והולך מכתובתה שלא תאמר היום או מחר לא מרדתי ותתבע כתובתה על שומרת יבם אם לא רצתה להתייבם אינו פוחת לה מכתובתה לכתוב אגרת מרד:

לא קשיא כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא וכדאמר רב תחליפא כו'. פי' מתנית' בשתבע הוא ליבם והיא אינה רוצה להתייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא להתייבם ולא לחלוץ ולפיכך כותבין עליה אגרת מרד ומתני' כשתבעה היא להתייבם והוא אינו רוצה דהוה ליה מורד מתשמיש ואפ"ה אין כותבין עליו אגרת מרד וכדשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב עליו אגרת מרד והשתא לא ידעינן מאי שנא ובסמוך פריך לה תלמודא. ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דאם כן רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מבעי ליה ובדין הוא דמצינן למפרך מסיפא גופא דאיירי' בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא ליה והא דנקטי' קושיין מרישא משום דסיפא בתרה גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט ההוא לישנא בסיפא ובודאי דמעיקרא בדאוקמינן בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למידק על טענת ארוסה ועל טענת שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא הפך כוונתו כנ"ל. הריטב"א ז"ל.

ולא מחוור ועוד מאי קאמר במאי אוקימנא להא דשמואל כו'. הוא לשון מיותר הוא ועוד מאי קאמר הא לא קשיא תני לארוסה אטו (ש)מאן דמגיה הברייתא מחמת קשיא. ונראה דהא ודאי יש לדחוק לשון על ארוסה ועל שומרת יבם דפירושו על טענת וכמו שפי' הרב ומיהו דחיקא טובא דלמה ליה לעקם הלשון ובשומרת יבם לא הוי עקום לשון כולי האי דכבר שמואל גופיה אמר בדוכתא אחריתי תבעה היא אין נזקקין לה והלכך הכא נמי ה"ק אין כותבין אגרת מרד על טענת שומרת יבם והא דנקט שמואל במימריה תבע הוא תבעה היא ולא נקט להדיא מורדת ומורד היינו משום דמלתא בטעמא קאמר דמ"ה תבע נזקקין לו משום דמפקד אפריה ורביה ותבעה היא אין נזקקין לה משום דלא אפקדה אפריה ורביה דהאי טעמא דרב תחליפא אמר שמואל בדוכתיה קאי וכגון שלא באה מחמת טענה א"נ שיש לה בנים מבעל אחר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד וזהו שכתב רש"י ז"ל לעיל שתבע הוא. והיא מורדת. תבעה היא. והוא מורד. אין נזקקין. לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על כתובתה ולקמן מסיק פירושא ואזיל משום דלא מפקדא אפריה ורביה. ע"כ. פי' לפירושו שתבע הוא והיא הויא מורדת גמורה תבעה היא והוא מורד גמור ואם תשאל אמאי לא קאמר להדיא מורדת ומורד תשובתך משום דרב תחליפא נקט הכי ורב תחליפא גופיה מלתא בטעמי' קאמר לאורויי דהיינו טעמיה משום דלא מפקדא אפריה ורביה וכדכתיבנא.
ומ"מ שמעת מינה דמאי דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם פי' על טענת שומרת יבם ואידך דשמואל קא מגלי לן על האי פירושא וכדכתיבנא. ומיהו אכתי פריך תלמודא דכולא מימרא דשמואל אוקימנא בשתבעה היא וניחא שומרת יבם וכדכתיבנא אבל ארוסה דלא מיירי בה שמואל בשום דוכתא אמאי קאמר על ארוסה לארוסה מבעי ליה ומשני הא לא קשיא תני לארוסה פי' כיון דניחא לך שומרת יבם תני נמי בארוסה לארוסה כנ"ל וקל להבין. ועוד מצינן לתרוצי דמ"ה נקטינן קושיין מארוסה ולא משומרת יבם דגבי שומרת יבם הא אדכר יבם במאי דקאמר שומרת יבם ולא קאמר יבמה ועוד דאיכא לחלק בין מאי דקאמר כותבין למאי דקאמר אין כותבין ומאי דכתיבנא ניחא טפי כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא כאן שתבע הוא והיא מעכבת פוחתין לה אבל תבעה היא והוא מורד אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד עליו דאמרינן לה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה והאי דקאמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה מוקמינן במסקנא בדתבע הוא ותבע הוא נזקקין לו לארוסה על הבעל מבעי ליה והכי נמי אין כותבין אגרת מרד על היבמה על היבם מבעי ליה. ע"כ:

מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן זילי לא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו'. ולמה כותבין אגרת מרד עליו וא"ת ותקשי לן נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד על אשתו בתשמיש המטה נימא לה זילי לא מפקדת אפריה ורביה וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה. וא"ת הא דתניא ביבמות [לט א'] מצוה בגדול ליבם לא רצה חוזרין על האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומרין לו עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זיל לא מפקדת. ותו הא דתניא התם [קיא ב'] יבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זיל לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ. ויש מתרצים דהנהו בבאה מחמת טענה ואחרים תירצו והוא הנכון דלא אמרינן האי טענה דזיל לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותובעת לכתוב עליו אגרת מרד משום הא לא דיינינן ליה במורד לקנסו ממון כיון דלא מפקד' אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהן או כופין אותו לחלוץ בשאינו ראוי לכנוס שלא תהא אלמנות חיות. הריטב"א ז"ל.
והרא"ה כתב וז"ל קשיא דאמרי' התם הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ ולא אמרינן לה זילי דלא מפקדת ואיכא למימר דה"ה דיכול לאקשויי מינה ובמסקנא הא ליתא להאי טעמא א"נ אפשר דשאני התם במקום נדר דכיון דקי"ל דתו לית ליה תקנתא אי אפשר לעגנה לעולם ולא נהירא דהכא נמי הא פרישנא דאיהו לא בעי לא לחלוץ ולא ליבם והרי הוא מעגנה וליכא למימר במקום נדר שאני דמ"ש אלא כדפרישנא ע"כ. ואנן הא כתיבנא לעיל דשיטת רש"י ז"ל היינו דטעמא דלא מפקדא אפריה ורביה לרב תחליפא בר אבימי אמר שמואל בדוכתיה קאי דמ"ה מחלק ביבמה בין תבע הוא לתבעה היא:

עוד כתב הרא"ה אלא בבאה מחמת טענה הכא נמי בבאה מחמת טענה כלומר אלא ארוסה מאי טעמא נזקקין לה דהא ודאי הכי הוא דינא כדאמרינן כותבין אגרת מרד לארוסה דאתיא מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולאו דוקא דקא בעיא איהי למטען אלא כלומר דאיכא נמי טעמא ואפילו היו לה בנים שאינה יודעת איזה יכשר הכא נמי בבאה מחמת טענה דכיון דפרישנא דהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם לאו כל כמיניה דמעגן לה ולעולם לא שני לן בין ארוסה לשומרת יבם והשתא דאתינן להכי דאידחי ליה האי פירוקא הילכך תו ליכא לפרושי לההיא דשמואל כדפרישנא תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דבהא ודאי כופין אותו ודומיא דארוסה דחשבינן ליה ודאי מורד כשאינו רוצה לא לפטור ולא לכנוס אלא דשמואל ה"ק תבעה היא ליבם והוא אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא וברשותיה הויא ואי בעי חליץ ואי בעי מייבם וכיון דכן תו ליכא לאוקמיה דההיא דשמואל בשתבעה היא לייבם והוא רוצה לחלוץ דא"כ אפילו בארוסה נמי דכותה שתבעה היא לכנוס והוא רוצה לפטור אין נזקקין לו אלא אידי ואידי שתבע הוא כו'. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא כו'. יש שפירשו דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמציא טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי שתבע הוא וכו'. ואם תאמר מכל מקום אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מיתרצא אמאי אין נזקקין לה ויש לומר דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה בנים מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דההיא מוקמינן לה כשתבעה היא ליבם והוא רוצה לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תלא רחמנא ליבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבאה לה מחמת טענה אלא בשתובעת ליבם והוא אינו רוצה לא ליבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דאם כן דכותה הויא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש ואם כן למה כותבין עליו אגרת מרד והלא האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה. ע"כ:
אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדר' פדת אמר ר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטה כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כשתבעה ליבם ופרש"י ז"ל תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד תבע ליבם והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שאינו מתכוון לשם מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן כי פרכינן השתא על האי אוקמתא מאי שנא לייבם ומאי שנא לחלוץ מאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה.
לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן לה תבע אף לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש ליבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היתה רוצה לעשות שום דבר הא ודאי נזקקין לו. ואם תאמר אם כן לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחדא גוונא דרישא מיירי כשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם סיפא בשרוצה לחלוץ ואינו רוצה לייבם. ויש לומר דכולא חד גוונא היא שהיא אומרת הפך דבריו. ואם תאמר כיון דסיפא מיירי שהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע ליבם מצי למימר כמה דאגידה בי לא יהבי לי אחריתי ליחלוץ כדקאמר ויהבי ליה אחריתי ויש לומר דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחיו שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תירץ ר"ת דטענת לא יהבי לי אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהבי ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי לי אחריתי דכותה דהא ובהא מיתבא דעתאי טפי ונוסחי איכא דגרסי לקמן הכא נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישנא דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוותה והכל עולה לענין אחד.

ופרכינן מאי שנא לייבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אחריתי. ואם תאמר בלאו הכי מצינן למפרך דאם כן ארוסה נמי למה כותבין עליה אגרת מרד נימא ליה זיל נסיב אחריתי ויש לומר דבארוסה כיון דאיהו גופיה קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה מן שמיא איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר"י פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם לתבע לחלוץ. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם דאמר ר' פדת אמר ר"י תבע ליבם אין נזקקין לו כו'. ומתני' בשתבע לחלוץ ודשמואל מיירי בשתבע ליבם ואידך דשמואל הכי קאמר תבע הוא כלומר לחלוץ נזקקין לו תבעה היא כלומר לחלוץ אין נזקקין לה כשהוא רוצה ליבם שאין כופין אותו לחלוץ לעולם כשרוצה ליבם. ופרכינן מאי שנא ליבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי לחלוץ נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי והוא הדין דהוה יכול לאקשויי מאי שנא שומרת יבם מארוסה בארוסה נמי נימא זיל נסיב איתתא אחריתי דהא פרישנא לעיל דלא שני לן בינייהו אלא דכי אמר הכי למאי כו' הוה ליה לאסוקי ודאי לכדאסיקנא השתא למימרא דהאי טעמא ליתא בארוסה דליכא למימר זיל נסיב איתתא אחריתי דיכול למימר ההיא הוא דקא בעינא דלא משכחנא איתתא אחריתי דמיתבא דעתאי מינה ואפילו היה לו אשה אנן לא אמרינן ליה איידי דקא בעית הא זיל נסיב אחריתי בחריקה ולאו משום אינסובי איתתא בלחוד.
ונקטינן מינה דליתיה להאי טעמא נמי בשומרת יבם דיכול למימר בשומרת יבם נמי אחריתי לא יהבו לי דקא מיתבא דעתאי מינה דלא מפלגינן בהו כלל כדאמרי' נמי השתא. וכיון שכן הכי עדיפא ליה למקשי דנקט עיקר טעמא דמילתא דהיינו אחריתי לא יהבי לי דהוה ליה למנקט נמי אלו אקשי ליה מארוסה ואלים אלומי לקושיא מינה ובה. ומעיקרא נמי אקשי ליה בק"ו דהשתא ליבם דקא בעי ליה אמרינן דליזיל לנסובי איתתא אחריתי כל שכן לחלוץ דהא סוף סוף הא לא בעי לה להך וכיון שכן מאי איכפת ליה תו ליזיל לנסוב אחריתי אלא דאפילו לחלוץ ליתיה להאי טעמא דאף על גב דלא בעי לה גרמה ליה דאיהו בעי למנסב איתתא ולא משכח אחריתי משום דאגידא ביה ואפילו מהאי טעמא כותבין עליה אגרת מרד והשתא הוא דאיהו סוף סוף לא בעי לה משום גרמא דמפסדת מיניה אחריתי חשבינן לה מורדת כל שכן לייבם דקא בעי לה ואיהי מעכבא דהוי דינא דחשבינן לה מורדת דליכא למימר זיל נסיב איתתא אחריתי דיכול למימר אחריתי לא יהבו לי דמיתבא דעתאי מינה בר מהך ובודאי דק"ו הוא כדפרי'.
ולא גרסינן הכא נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהא פרישנא תבע ליבם והוא רוצה לחלוץ והילכך הא לא אגידא ביה שהרי רוצה לפטרו ואפילו אתית לפרושי תבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם דהשתא איכא למימר ה"נ כמה דאגידה בי אחריתי לא יהבי לי אכתי תקשי לן אמאי לא מתרץ לה דה"ק תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ והיינו טעמא דרוצה לחלוץ והיא רוצה ליבם נזקקין לו דבדידיה תלא רחמנא והוא הרי אינו רוצה ליבם וכי תימא אכתי מה איכפת ליה אי לא בעיא לחלוץ ליזיל לינסב אחריתי כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה אבל תבע ליבם והיא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו דכל כמה דלא נשאת לא משתעבדא ליה ואמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי וליכא למימר כמה דאגידא ביה אחריתי לא יהבו ליה שהרי רוצה לחלוץ ולפטרו. אלא ודאי לא גרסינן אלא ה"ג לימא זיל נסיב איתתא אחריתי והכי איתא בכולהו סיפרי וכדפרי' דבתבע לחלוץ הוא דאיכא למימר כמה דאגידה ביה דהא סוף סוף איהו לא בעי לה אלא דגרמא ליה דלא משכח אחריתי אבל הכא איהו הוא דקא בעי וקאמר דאיכפת ליה משום דלא משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה דאלו הוה משכח אחריתי דמיתבא דעתיה מינה כי הא ודאי לא איכפת ליה מינה ומיהו איהו הוא דמהימן והיינו דשבקה לארוסה גופה דלא אקשי מינה כלומר מאי שנא שומרת יבם מארוסה ונקט עיקר טעמא דהוה קאמר אלו הוה מקשי מארוסה דהיינו טעמא דאחריתי לא יהבו לי דהכי ודאי הוה קאמר מאי שנא שומרת יבם דלא דאמרינן ליה זיל נסיב איתתא אחריתי ארוסה נמי נימא ליה זיל נסיב אתתא אחריתי אלא דאמר אחריתי לא יהבו לי הכי נמי אחריתי לא יהבו לי ולהכי שבקה ונקט עיקר טעמא דהוה ליה למנקט נמי כי הוה מקשי מינה ואלים ליה אלומי נמי לאקשי מיבמה כדאמרן.
ומיהו הא נמי לאו טעמא דצריכה להתברר היא דאפילו משכח אחריתי יכול למימר לא משכחנא דמהוגנת לי ומיתבא דעתאי מינה ואפילו אי נסיב איתתא ואפילו כמה נשי נמי לא נפקא לן מינה מידי דאכתי אחריתי קא בעי אלא דאנן הוה אמרינן ליה מאי איכפת לך מהא זיל נסיב אחריתי דעלמא בחריקאה אי לאו דיכול למימר לא משכחנא אחריתי דמהוגנת לי ומיתבא דעתאי מינה כדפרישנא. ע"כ:

וז"ל רש"י במהדורא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם תבע לחלוץ והיא מעכבת שרוצה להתייבם נזקקין לו לכתוב אגרת מרד עליה ודחויא בעלמא היא דמרד חליצה לאו כלום היא ובמסקנא לא מיתוקמא בהכי תבע ליבם והיא לא בעיא אלא חליצה אין נזקקין לו לפחות מכתובתה לכתוב אגרת מרד ולקמיה מפרש ואזיל מ"ש ליבם דלא דאמרינן ליה וכו'. דאמר רבי פדת תבע לחלוץ נזקקין לו לאו לענין כתיבת מרד מייתי דאם כן סוף סוף במסקנא דמילתא מאי טעמיה אלא ה"ק תבע לחלוץ והיא מעכבת דבעיא ייבום ב"ד נזקקין לו לחלוץ כדבריו תבע לייבם והיא מעכבת דחליצה בעיא אין ב"ד נזקקין לו לייבם אלא שיחלוץ לה דס"ל כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת למצות יבום כך שמעתי. והכי נמי אמרינן לענין אגרת מרד כדפרישנא אלא כי תבע לחלוץ אהכי נזקקין לו לפחות מכתובתה ולא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי כו' כמשנה ראשונה תבע לייבם והיא מעכבת פוחתין לה מכתובתה דהא מצות יבום קודמת אבל למשנה אחרונה אין פוחתין דהא אמרינן מצות חליצה קודמת ושומעין לה לחלוץ והכי נמי מצי לתרוצי אידי ואידי שתבע לחלוץ ולא קשיא כאן במשנה וכו' אלא ניחא ליה לתרוצי דתהוי מורדת מתשמיש כדאוקימנא השתא דאיהו תבע לייבם ואיהי לא בעיא אלא חליצה. עד כאן:

אלא אידי ואידי שתבע לייבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כו'. עיקר הפירוש אידי ואידי שתבע לייבם דוקא והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם או שאינה רוצה אלא לחלוץ ומתניתא כמשנה ראשונה דאמרינן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה כי הוא תובע שלא כמצוה וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף בשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינו רוצה בכך וכל שכן כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל כמשנה ראשונה כלל דאי כשתובע לחלוץ הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמה בהכי כלל ואי כשתובע לייבם למשנה ראשונה כל שתובע לייבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכא לאוקמה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתבע לייבם ולמשנה אחרונה כשתבע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לו בשרוצה לחלוץ או לייבם ואף על פי שמהפך דבריה דמכל מקום אין כותבין עליו אגרת מרד דבדידיה תלה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא דאי אתיא מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה למשנה אחרונה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליגי כלל ודר' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא כמשנה אחרונה היא.
ויש שכתבו דליכא הפרשה בין משנה ראשונה למשנה אחרונה כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרינן לעיל דיכול לומר כמה דאגידא ביה לא יהבי לי אחריתי דההוא טעמא לא אידחי לעיל כלל. ואם תאמר א"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן שתבע לייבם וכאן שתבע לחלוץ ודשמואל כמשנה אחרונה ומתניתא כמשנה ראשונה כדמוקמינן השתא ודשמואל כשתבע לייבם ומתניתא כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומי פסקא קמא דקיימא לית לן למעקריה בכדי ויש לומר דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמה בתובע לגרש ואינה רוצה היא דלא שייך בה מרדות כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא דשמואל כיון דקאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו על כרחין בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתניתא דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצינו לאוקמה הא כדאיתא והא כדאיתא ארוסה כשתובע לכנוס ושומרת יבם כשתובע לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקמתין ולמעבד אוקמתא אחריתי.
לכך הנכון כדברי רבינו הגדול ז"ל וכן דעת התוספות דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או שאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הא נמי בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו בשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה אחרונה ומשום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתבע לחלוץ כדכתיבנא ומהאי טעמא נמי לא אוקמיה בפירוקא קמא כאן שתבע לייבם וכאן שתבע לחלוץ ותרווייהו כמשנה ראשונה ומתניתא כשתבע לייבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הילכך למשנה אחרונה תבע לחלוץ אף על פי שהיא רוצה לייבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא כמצוה והיא טוענת כמצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עליה אגרת מרד ואף על גב דבדידיה תלה רחמנא.
מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך מימרא דשמואל אתיא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה ודר' יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאילו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתניתא דהכא דאוקימנא בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכן פסק הרמב"ם ור"ת ז"ל ורוב בעלי התוספות פסקו הלכה כמשנה אחרונה וכדר' יוחנן ומימרא קמייתא דשמואל הילכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע לייבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל אם אינו הגון לפי ראות ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן בפרק מצות חליצה [יבמות קו א'] בההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא וכן בבת חמוה דרב פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצוה לפום פסקי דלעיל. ורבינו הרמב"ן הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה ראשונה שכן חזרו לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כו'. עד דתנן מצות יבום קודמת כו' פי' דמתניתא כמשנה ראשונה דסבר דמצות יבום קודמת ומשום הכי נזקקין לו. אבל ההיא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרינן מצות חליצה קודמת והיינו דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ור"י נמי דמשום הכי קאמר תבע ליבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ נזקקין לו. אבל אליבא דמשנה ראשונה דתבע לחלוץ אין נזקקין לו תבע ליבם נזקקין לו. וכי תימא אם כן למה לי הך תירוצא לישני ליה כפירוקא קמא כאן לחלוץ כאן ליבם מתניתא ליבם ומשום הכי נזקקין לו אבל לשמואל לחלוץ מ"ה אין נזקקין לו וכלהו כמשנה ראשונה. אי נמי לימא אידי ואידי שתבע לחלוץ ומתניתא כמשנה אחרונה לפום הכי נזקקין לו ודשמואל כמשנה ראשונה דודאי עדיפא לן דאתיא הא דשמואל כמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא איכא למימר דשמואל לחלוץ לא מצית אמרת דהא דומיא דארוסה אמר ואי לחלוץ מאי שנא שומרת יבם אפילו ארוסה נמי דכוותה שהוא תובע ליתן גט לפוטרה אין כותבין עליו אגרת מרד. אלא ודאי דשמואל לא מיתוקמה אלא בשתבע ליבם ומיהו ודאי אכתי הוי יכול לשנויי ליה כדשני כאן לחלוץ כאן ליבם. ומתניתא בתובע לחלוץ ודשמואל בתבע ליבם כדשנין ואליבא דמשנה אחרונה אלא דהשתא בתר דשמיע לן משנה אחרונה ומשנה ראשונה לא ניחא לן לאוקמי תרווייהו מתניתא ודשמואל דלא כהלכתא.
ואיכא מאן דאמר דהא כולי עלמא הוא דתבע לחלוץ נזקקין לו כדחזינן סברא דגמרא מעיקרא דמצי למימר כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי ואנן לית לן למידחי להא דר"י אלא מהכרחא ואי מהכרחא דקיימא לן כמשנה ראשונה הוא לאו הכרחא הוא אלא למשמע מינה דתבע ליבם נזקקין לו אבל אפשר דאפילו למשנה ראשונה תבע לחלוץ נזקקין לו דבהא לא פליגי וכולי עלמא הוא דיכול למימר כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי. אלא דביבם פליגי דלמשנה ראשונה דאית להו מצות יבום קודמת אית להו תבע ליבם נזקקין לו והוא הדין לחלוץ דאף על גב דמצות יבום היא הקודמת מכל מקום בדידיה תלה רחמנא וברשותיה הוא ואהי מינייהו דקא תבע נזקקין לו אבל למשנה אחרונה כיון דקסברי דמצות חליצה קודמת תבע ליבם אין נזקקין לו אלא אם כן תבע לחלוץ אף על גב דדכוותה בארוסה כשתובע לפטור בגט אין נזקקין לו שאני גט דברשותו תליא מילתא והרי הוא יכול לגרשה על כרחה לזורקו לתוך ביתה או לתוך קלתה מה שאין כן בחליצה שאי אפשר לו לכופה לחלוץ ואם איתא להאי סברא אם כן אליבא דמשנה ראשונה דקיימא לן כוותה הכי הלכתא דבין תבע ליבם בין תבע לחלוץ נזקקין לו לעולם לכל דבריו. וכ"ת והא פרישנא לעיל דלא נאדי מפירוקא דפריק כאן לחלוץ כאן ליבם אלא כי היכי דלא לתוקמה תרווייהו כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא דהשתא מיהת אתיא חדא מינייהו והיינו מתניתא אליבא דהלכתא כמשנה ראשונה ואם איתא להאי סברא אכתי לא הוה ליה לזוז מיניה מהאי טעמא אלא דכי מקשינן מאי שנא ליבם מלחלוץ לימא ליה דאתיא כמשנה אחרונה ואתיא ההיא דשמואל בתבע ליבם ואליבא דמשנה אחרונה כדקא אתיא נמי השתא ומתניתא בתבע לחלוץ ולכולי עלמא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה הא לא קשיא דהאי אוקמתא ניחא ליה כיון דהשתא אסיק אדעתיה משנה ראשונה ומשנה אחרונה והא סוף סוף לא סגיא ליה בדלא אתיא חדא מינייהו דלא כהלכתא הכי עדיפא ליה לאוקמי תרווייהו בחדא שיטתא בתבע ליבם הכי פשטא דמתניתא נמי בתבע ליבם אף על גב דלאו הכרחא הוא ואף על גב דקתני נמי ארוסה דמיירי ודאי בתבע לכנוס ונימא דחדא דומיא דאידך קתני דאיכא למימר מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ולא אתיא מתניתא למימר אלא דבכולהו איכא מרד והא לאו הכרחא הוא אלא בדשמואל דקאמר כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דהא ודאי מדקאמר כותבין אהא ואין כותבין אהא ודאי לא סגיא ליה אלא חדא דומיא דאידך כדפרישית לעיל אפילו הכי מחוורתא דמילתא כדפרישנא דכולא מתניתא בתבע ליבם.
ואיכא מאן דפליג ואמר דכי היכי דבארוס בשתובע לגרשה לא הויא מורדת ה"ה נמי בתובע לחלוץ דכל תובע לפוטרה והיא אינה רוצה סברא הוא דלא הויא בהכי מורדת אלא דאליבא דמשנה אחרונה בלחוד הוא דכיון דמצות חליצה קודמת ומצות יבום קרובה לאיסור רואין כאלו אין כאן אלא מצות חליצה אהא דינא הוא דכפינן לה דכיון דלא סגיא לה אלא בהכי אמאי לא יחלוץ לה מהשתא כי לא ניחא ליה דאגידא ביה אבל אליבא דמשנה ראשונה כיון דאיכא נמי מצות יבום מצות חליצה במקום גט קיימא וכי היכי דתובע לגרש ארוסתו ואינה רוצה לא חשבינן לה מורדת ה"נ תובע לחלוץ דכל תובע לפטור והיא אינה רוצה אין נזקקין לו. אבל אין הדברים מוכרעין לדחות סברת הגמרא וטעמא דאמרינן כמה דאגידא בי לא יהבו לי אחריתי והדבר צריך תלמוד.
והראב"ד ז"ל כתב דכי קים לן השתא אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא דכי תבע ליבם נזקקין לו הני מילי כשהוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאיכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי אבל אילו היתה היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו וכ"ת א"כ דכותה נמי הא דאמר ר' יוחנן אליבא דמשנה אחרונה כשאינה רוצה לחלוץ ולא לייבם ואם כן אפילו כי אמרינן דמצות חליצה קודמת כיון דהיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו אמאי אין נזקקין לו לימא כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי. יש לומר אפילו הכי כיון דמצות חליצה קודמת וכי קא תבע ליבם שלא כדין תבע אין נזקקין לו כלל ולפי שיטתו נראה שהוא סובר דאליבא דמשנה ראשונה תבע לחלוץ נמי נזקקין לו דכיון דאיהי אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם מה לי הכי מה לי הכי הא ודאי ליכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהכא ליכא למימר כולי האי דשלא כדין קא תבע דהא בדידיה תלה רחמנא וכן הוא מפרש דר' פדת משמיה דר' יוחנן תבע לייבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם אין נזקקין לו תבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בזו ולא בזו נזקקין לו ומקשינן עלה מ"ש הא מהא דהא בתרווייהו איכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי ולא מצי לתרוצי דתבע לייבם והיא רוצה לחלוץ קאמר דדומיא דאידך נקט ליה מה אידך בתובע לחלוץ והיא אינה רוצה לא בחליצה ולא לייבם אף כי תובע ליבם נמי באינה רוצה לא בחליצה ולא ביבום דאי לא תימא הכי למה לי דנקט תובע לחלוץ כלל כולה הוה יכול למנקט בתובע ליבם ואם היא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם נזקקין לו ואם היא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו אלא כדכתיבנא ולבסוף כי מוקמי לה אליבא דמשנה אחרונה מפרשינן לה דה"ק תבע לייבם והיא אינה רוצה לחלוץ ולא לייבם אין נזקקין לו דכיון דשלא כדין תבע, תבע לחלוץ נזקקין לו אף על פי שהיא רוצה לייבם דכיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה ואיכא למימר נמי כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי ומוקמינן לברייתא ושמואל תרווייהו בתבע ליבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ומתניתא כמשנה ראשונה ודשמואל כמשנה אחרונה.
ואם תאמר אם איתא כדקאמר רבינו ז"ל לוקמינהו לתרווייהו אליבא דמשנה ראשונה דהוא אליבא דהלכתא ומתניתא בתבע לייבם והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם לפיכך נזקקין לו ודשמואל בתבע לייבם והיא רוצה לחלוץ לפיכך אין כותבין אגרת מרד עליה דליכא למימר כמה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי דהא לא אגידה ביה שהרי רוצה לחלוץ. איכא למימר דאי משום הא לא איריא דלפום האי שיטתא לא סגי בדלא אתיא דשמואל כמשנה אחרונה ודלא כהלכתא ממאי מאידך דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו ולפום האי שיטתא תבע הוא מאי ניהו כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם בין שהוא תובע לחלוץ או לייבם הרי היא אינה רוצה לא בזו ולא בזו ודכותה נמי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ובהא אמאי אין נזקקין לה הא ודאי יכולה למימר בעינא חוטרא כו' דאף על גב דמעיקרא הוה משמע לן הכי תבעה היא והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הא פרישנא דאמסקנא כיון דמשמע לן טעמא דבאה מחמת טענה ודאי לא קיימא אלא ודאי דשמואל כמשנה אחרונה וה"ק תבע הוא לחלוץ אף ע"פ שהיא רוצה לייבם נזקקין לו כדאמרן דלמשנה אחרונה כיון דמצות יבום קרובה לאיסור רואין כאילו אין כאן אלא מצות חליצה וכייפינן לה דלא תהוי אגידא ביה ודכותה תבעה היא לחלוץ והוא רוצה לייבם אין נזקקין לה דבדידיה תלה רחמנא ומחוורתא כלישנא קמא דלא שני לן כלל בין שומרת יבם לארוסה והכי צורתא דשמעתא אלא ודאי כי היכי דארוסה חשבינן לה מורדת כשתובע לכנוס והיא אינה רוצה הוא הדין לשומרת יבם וכדכתיבנא.
הילכך כללא דמילתא אליבא דהלכתא דתבע לייבם אף על פי שהיא רוצה לחלוץ נזקקין לו ואפשר דה"ה לחלוץ אבל תבעה היא לעולם אין נזקקין לה אלא אם כן הוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם והא דכ"ע היא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה דבדידיה תליא מילתא אי בעי חליץ אי בעי לייבם. למשנה אחרונה בהדיא איתא הכא דאמר שמואל תבע הוא אין נזקקין לה ואי בשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ליתא דהא מציא אתיא מחמת טענה אלא ודאי כשרוצה באחת מהן וכדאמרן דברשותיה תליא מילתא ואליבא דמשנה ראשונה נמי דהויא אליבא דהלכתא אמרינן לה ביבמות משמיה דרב דאין כופין אותו אלא דהיא קודמת למצוה וכי אתו לקמיה דרב אמר ליה אי ניחא לך יבם דבדידך תלא רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מייבם ואי לא ניחא לך חלוץ ורב יהודה נמי אמר אין כופין וההוא עובדא דאמרינן לקמן בההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאי ואתא לקמיה דר' חנינא וא"ל מהו למיחת ליבומי א"ל אחיו נשא כותית ומת א"ל ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו. לאו משום משנה אחרונה אלא שהיו חוששין שמא לא תבא עמו וירד להשתקע עמה אבל ההיא דתני התם בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה בחליצה ובהבאת שלום ובהפרת נדרים הא ודאי אתיא כמשנה אחרונה והכי איתא התם בדוכתא בפרק ב"ש דבר קפרא אתיא כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי כאילו פוגע בערוה אבל לרבנן לעולם ידבק ביבום והיא מצוה מן המובחר ומיהו אף ע"ג דאמרינן תבע לייבם נזקקין לו אבל היה יבם שאינו הגון נזקקין לו והכי אמרינן התם ביבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו ומהכא איכא למשמע ליה תרווייהו דכי הוי הגון חוסמין לה וכופין אותה לייבם וכי לא הוי הגון אין כופין אותה כדאמרינן התם ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת לו ובפרק מצות חליצה אמרינן ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא כו' ע"כ:
ולענין פסק הלכה במורדת דעלמא כתב הריטב"א וז"ל מורדת דעלמא הא פסיקנא לעיל דהלכתא כרב הונא דאמר ממלאכה לא הויא מורדת בשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותינו שמכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו ומתרין בה שני פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמורא דפליג עליה לפי הפי' הנכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה מפסדת כתובה לאלתר עיקר כתובה ותוספת ונדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה אלא אם כן התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי [ה"ח] הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאה ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימין לדעת הגאונים ז"ל כל שתפסה מהם לא מפקינן מינה ובקרקעות יחלוקו וזה דעת מורי הרב הלוי אבל יותר נראה דמורדת גמורה מפסדת אפילו בלאותיה הקיימין משום קנסא ואף על גב דכי זינתה לא מפסדת להו כשמעתין לעיל באומרת מאיס עלי. וזה דעת הרשב"א נר"ו.
והאומרת מאיס עלי שאיני רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משיטת הגאונים ז"ל שכתבו דקנסי לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ארבע שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם, ולא הפסידה בלאותיה הקיימין מה שתפסה בהן ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום. ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גרשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותינו ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתנו ולדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראין דברי האומרין דאע"ג דמשהינן לה מכל מקום מפסדת לד' שבתות כל כתובה לאלתר ואף על פי שחזרה בה אחרי כן לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראין דברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפינן לה כלום תוך שנים עשר חדש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת לפי זה שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חדש ולאחר י"ב חדש מפסדת עיקר ותוספת ומה שלא תפסה מנדונייתה ומתנה סתם שנתן לה בעלה.
ולענין ירושת המורדת נראין דברים דכל שמתה קודם שתתגרש בעלה יורשה כדינו דלית לן למקנסה במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסיה בחייה תוך זמן זה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל כתב ר"י זצוק"ל ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקיה בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להון ובין מעיקר תקנתא אם מתה לה איתתא מקמי דתפוק מיניה דבעל בגט בעל ירית לה ולא מפקעא ירושתיה דבעל אלא בגירושין וכן הלכתא. ונ"ל דדוקא המורדת על בעלה וכן אותן שכופין להוציא ירית לה בעל אבל אם הדיר את אשתו אם הוא מורד בה ואינו רוצה להתפייס עמה אלא רוצה לגרשה ומתה אשתו קודם גירושין אינו מן הדין שיירש אותה שהרי אינו נוהג בה מנהג בעל ודוקא בעל יורש את אשתו שהנהיג מנהג בעל אבל זה שאינו נוהג בה מנהג בעל אינו מן הדין שיירשנה ע"כ:
ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהיא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסיה וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו יכול לאכול פירות מנכסי מלוג ולא קנסינן ליה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות. והאומרת מאיס עלי שמשהין אותה י"ב חדש נראין דברים שאפי' למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת ולא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי [ה"ח] המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חדש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום. אלו הם דיני המורדת לפי שיטת התלמוד.
והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב רבינו אלפסי ולדורים תקנו ואין לנו לזוז בזה משיטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת בני העיר הרי זה תנאי ממון וקיים בכל מקום שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולין לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ולאו אדעתא דידהו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וכתב רבינו יונה ז"ל וז"ל דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפייה בשוטים אבל ב"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא. ורבינו תם ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר. כן כתבו תלמידי רבינו יונה:
עוד כתבו י"א דלסוף תריסר ירחי שתא נכוף אותו בשוטים לגרש אבל מורי הרב נר"ו אומר דלעולם לא ניכוף אותם בשוטים אלא דמשם ואילך הוא מצוה לגרשה ואם לא יגרשנה קרינן ליה עבריינא כדכתיבנא לעיל אבל אם יכופו אותו הוה ליה גט מעושה בישראל דפסול.
עוד כתבו ויש מקומות שנוהגין לכתוב בכתובות שתגבה הכתובה ואפילו שתמרוד בו ואף על פי שמנהג זה מנהג של שוטים אפילו הכי כיון שמתנה בדבר שבממון תנאו קיים מיהו אם מנהגם שאפילו שכותבין התנאי זה אין דנין אותו אינה יכולה היא לומר תדונו אותי כפי מה שכתב לי מפני שהוא לא נתכוון אלא להפיס דעתה שהיה עושה לשופרא דשטרא כמנהג מקומם וסמך על המנהג שהיה בעיר שלא היו דנין תנאי זה. ע"כ:
מאי שנא איהו דיהבינן ליה פחיתיה דשבת דקאמר במתני' שבעה טרפעיקין דהיינו טרפעיק לכל יום ומ"ש איהי דלא יהבינן לה תוספת דשבת כדקתני בברייתא תשעה מעין מעה וחצי בכל יום של ששת ימי השבוע. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכן כתב הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש דליכא למימר דהני שלש טרפעיקין אגר שבעה יומין אינון ועל שבעה יומי מתפלגן דהא בהדיא קתני מעה וחצי בכל יום ע"כ. ומיהו אכתי קשה קצת ומנלן דמתני' טרפעיק דקאמר בכל יום קאמר עד דהויא שבת בכלל דילמא הני שבעה טרפעיקין לשתא יומין אינון ועל שתא יומי מתפלגין. ויש לומר דבשלמא שלש טרפעיקין איכא למימר כן כיון דע"כ אתה מחלק הטרפעיק אבל שבעה טרפעיקין כיון דכי הוו לשבעה יומי הרי טרפעיק שלם לכל יום אין לך לחלק טרפעיק לששה חלקים כנ"ל.
ודע שקבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדבא"ז ז"ל שכל מקום שאומר התלמוד מאי שנא ומאי שנא פירושו דאדרבא איפכא מסתברא ואפשר דהיינו כד נקיט בקוצר כגון מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אבל הכא שאינו מפורש אי שבת בכלל הפחיתות ואי אינו בכלל הפחיתות לכך הוצרך להאריך ולומר מ"ש איהו דיהביה ליה כו' ומ"ש איהי כו' לאורויי דהכי הוא קושטא דמילתא אי נמי דאה"נ דקא פריך דאיפכא מסתברא דהתוספת דקא מוסיף על כתובתה אינו נותן בידה מידי אלא דאוסופי קא מוסיף בלבד אבל הפחת אי קא מפסיד כנגד נכסי מלוג שלה הרי לוקח מידי יום ויום מנכסי מלוג שלה ומחזי טפי שכר שבת ודוק דנקט תלמודא פיסקא עד מתי הוא פוחת כו' ועיקר פיסקא כדי לאתויי הא דבעי ר' חייא בר יוסף משמואל ואקדים ובעי מאי טרפעיקין דאי הוה טרפעיק מן המטבע גדול היינו אומרים דלשתא יומין אינון ועל שתא יומין מתפלגין דמטבע גדול מתחלק שפיר למטבעות קטנים והוה יכלינן למימר טרפעיק ומנה בכל יום ואין השבת בכלל ולא הוה קשיא הא דפריך ר' חייא בר יוסף כלל אבל השתא דלא הויא לה טרפעיק אלא אסתירא בלחוד אין לך לחלק לחלקים וע"כ טרפעיק ליום קאמר ולכך פריך שפיר מ"ש איהו דיהביה ליה פחיתיה דשבת כו' כנ"ל:
דמפחת פחית לכתובתה ואף על גב דמוסיף אממוניה בהך פחיתה כיון דכולה כתובתה בידו עם שאר ממון שלו לא מחזי כמשתכר בשבת דהא תפיס וקאי מעיקרא בכולה. רש"י במהדורא קמא.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלאו משום שכר שבת פחתינן לה ממש ולמראית העין הוא דאיכא למיחש וכל דפחית ליכא מראית העין אבל כל שפוחת מחובו בפי' לשכר שבת אסור כנ"ל. ע"כ:

וכתב ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל לא תימא הני מילי בטייל דמחייב בכל יום בעונה הוא דיהבינן לה לדידה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה משום דכל יום קא מפסיד בעילה אלא אפי' גמל וספן נמי יהבינן לה אגר שתא יומי ולדידיה אגר שבעה יומי וטעמא דמילתא משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. ע"כ:

תד"ה תבע לחלוץ כו' וכן הא דאמר כאן שתבעה היא והוא אינו רוצה לא כו' עכ"ל משום דהשתא דלא נזקקין אפילו לו אינו אלא בתבע לחלוץ ע"כ הא דרב תחליפא משמיה דשמואל בתבע הוא דנזקקין לו היינו נמי בתבע לחלוץ והיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ודומיא דהכי בתבעה היא דאין נזקקין לה היינו נמי בתבעה לחלוץ והוא אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם ואין להקשות כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה כשכר שבת כו' גזירה כו'. אף דמקח וממכר גופיה גזירה הוא משום שמא יכתוב ואפשר דטעמו הוא משום דמיחזי כעובדא דחול:
בתד"ה תבע לחלוץ כו' וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו'. אפ"ל שכוונתן לראיה דה"נ הא דקאמר כאן שתבעה היא ע"כ פירושו והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאילו רוצה באחד מאי קאמר אלא בבאה מחמת טענה ה"נ בבאה מחמת טענה כו' ומה טענה יש לה אם היבם חפץ או ליבם או לחלוץ וק"ל. מיהו גופא תיקשי למה לא משני כן לעיל [בתבעה היא] (ת). ויש לראות לועי"ל סוף סוף אמאי לא משני תלמודא כן כאן ליבם כאן לחלוץ והיא אינה רוצה אלא היפך של יבם כמו לפירש"י ועוד מנ"ל להקשות אמימרא דר"י מ"ש ליבם כו' דלמא פירוש דברי ר"י כמ"ש רש"י. לכך נראה דלועי"ל ס"ל לתלמודא ליתד קיים דלעולם אם מתרצית באחד אין נזקקין לו [אף בתבע לחלוץ] אין כותבין אגרת מרד עליה והשתא מקשה תלמודא שפיר. ולפי"ז ג"כ ניחא מ"ש וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו' דהא ע"כ תבע הוא דנזקקין לו איירי בהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא להתיבם דאל"כ אין נזקקין לו א"כ דומיא דהכי תבעה היא דאין נזקקין לה איירי נמי בכי האי גוונא א"כ תקשי מאי פריך שומרת יבם כו' חוזרין אצל גדול כו' ודו"ק ולכאורה לא הו"ל להתוספות להקשות מאי פריך שומרת יבם כו' רק לפי קושטא דמלתא הו"ל להקשות כו' [אהא דקאמר שמואל תבעה היא אין נזקקין לה דאיירי באינו רוצה כלל דומיא דתבע הוא] ולדרכי הראשון ניחא קצת וק"ל:
בתד"ה מ"ש כו' ודיני חליצה כו' ואומר ר"י דמה שהביא ממוכה שחין כו'. לכאורה הו"ל לסתור נמי כדבסמוך [ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפיי' כו'] שאין חוסמין אותה למיכפייה [להתייבם] מ"מ לא כפינן ליה לחלוץ (א) וכן בבורסקי כו' דהוי עדיף מסתירתם שכתבו דהוי מהנך דכופין להוציא כו' דהא כבר דרה עם בעלה שהיה ג"כ בורסי וטענתה לאחיך הייתי כו' אינה אלימא וצ"ל דכוונתם אמתלא אחרת אינה טובה כהך אמתלא דס"ס הוי זה מאלו שכופין להוציא ודו"ק:

בא"ד אדרבה נזקקין לה וכפינן ליה כצ"ל:
בסה"ד נראה דכופין כו'. אף דשמעינן מהא דחוזרין אצל הגדול למיכפייה כמ"ש לעיל י"ל (כן) [כא"נ. כצ"ל. והוא בד"ה תבע לחלוץ] ודו"ק:

תד"ה מ"ש. והלא הוא אינו רוצה לחלוץ כו'. כצ"ל:

גמרא כותבי' אגרת מרד על ארוסה וכו', יש לע' לשיטת הפוסקים דארוסה לית לה כתובה למאי נ"מ הוי מורדת דהא בלא"ה לית לה כתובה, ואם אח"כ יתרצו ליכנוס, בלא"ה יצטרך לחייב כתובה מטעם שלא תהא קלה, כמ"ש בש"ע סי' ע"ז, והי' נ"ל כיון דבמורדת נשואה הפסידה כתובה ותנאי כתובה דהיינו פרקונה וקבורת', ואם אח"כ תחזור וירצה הוא לקיימה אין לה רק כתובה מטעם שלא תהא קלה אבל ת"כ הפסידה, ודומה למ"ש הרא"ש בפ' נערה בסוגיא דמוחלת כתובתה ע"ש, ה"נ בארוסה חשבי' לה שהפסידה כתובה ות"כ, ואם אח"כ ישא אותה לא יחייב רק כתוב'. אבל לא ת"כ דלא עדיפא מאלו הי' לה גם באירוסין ת"כ והפסידה, כנלע"ד, וק"ל:

בא"ד ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה כו'. ולכאורה אריכות לשון הוא שאינו ענין לפי' ר"ת דלפירש"י נמי יש לפרש כן כדפרישית אלא משום דלפירש"י לא איירי עיקר מילתא דכפינן לענין כתובה אלא דכפינן לה להיות תחתיו וא"כ מעיקרא נמי אין צורך לפרש מצערנא ליה בכה"ג אלא לענין תשמיש גופא מצערת אותו כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה אלא לצערו הוא דעבדה משא"כ לפי' ר"ת דעיקר מילתא דשמעתין לחלק בין מאיס עלי היינו לענין הפסד כתובה וזה לא נזכר ונרמז היטב בלשון כפינן לה לכך הוצרך ר"ת לפרש דממילא הכי הוא דהא דמחלק מעיקרא בין בעינא ליה ומצערנא ליה היינו שמצערתו ורוצית כתובתה וא"כ ממילא דבמאיס עלי דפליגי אי כפינן לה היינו נמי לענין כתובתה ובעיקר פירושו של ר"ת שהוצרך לפרש כפינן לה בכה"ג שנראה דוחק ולא מפרש בפשיטות דלא כפינן לה להיות תחתיו או דכפינן לה ע"י שמכריזין עליה ואין כופין אותו ג"כ לגרש כדמסיק בסוף הדיבור בשיטת רש"י דלפ"ז אזלו להו כל הקושיות שהקשה ר"ת אלא שכבר כתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך דלא משמע ליה שיסבור שום אדם דכופין אותו שתשמשתו בע"כ ופשיטא נמי שאין להכריז עליה בבתי כנסיות כדפרישית וא"כ לר"ת נמי פשיטא ליה האי סברא דלמ"ד כפינן לה לא איירי אלא ע"י שתחזור בה כיון שבעלה לא יגרשנה מחמת כתובה דהוי מחילה בטעות כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא מ"ש שומרת יבם דלא כו' ארוסה נמי נימא לה זיל לא מפקדת. ואע"ג דבאשה נשואה לכ"ע כותבין עליה אגרת מרד ולא אמרינן לה זיל לא מיפקדת שאני התם דבלא"ה משתעבד לה בשאר כסות ועונה משעת נשואין ולא שייך לומר לא מיפקדת אלא בארוסה ושומרת יבם דלא נתחייב בשאר כסות ועונה אלא שאנו רוצין לכתוב אגרת מרד משום דאגידא ביה ומתעגנה על ידו וא"כ איכא למימר דלא מיקרי מורד אלא היכא שבאה מחמת טענה שא"א לה להתעגן אבל באינה באה מחמת טענה לא שייך לקרותו מורד כיון דלא מיפקדא. ואף לפי שיטת היש מפרשים שהביאו התוספות לעיל בשמעתין והיא שיטת הרמב"ם ז"ל דבטוענת מאיס עלי כופין אותו להוציא וכתבתי שם הטעם שאין רשאי לעגנה ומשמע דבכל ענין איירי אפילו באינה באה מחמת טענה דבכל ענין קי"ל כמ"ד לא כפינן לה אלא דלמסקנא לא קאי נמי האי שקלא וטריא דהכא ואין ה"נ דבין בארוסה ובין בשומרת יבם היכא שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור אלא לעגנה אין ה"נ דכופין שאין רשאי לעגנה אלא הא דקאמר שמואל תבעה אין נזקקין לה היינו כשהוא רוצה לחלוץ ובתבע הוא ליבם והיא רוצה לחלוץ נזקקין לו והיינו אליבא דמשנה ראשונה או דכולה מילתא דר' תחליפא א"ר שמואל איירי נמי למשנה אחרונה ובתבע הוא לחלוץ והיא אינה רוצית אלא ליבם נזקקין לו ובתבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דלמשנה אחרונה נמי אין כופין אלא בנתנה אמתלא והכא איירי בלא אמתלא מבוררת כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה תבע לחלוץ כו' פי' בקונטרס כו' וכן תבע ליבם פי' והיא אינה רוצה אלא לחלוץ עכ"ל. בפירש"י שלפנינו לא נמצא דמפרש הכי בבא דסיפא אלא דנראה שהתוס' הכריחו כן מפירש"י דהא בבבא דרישא דקאמר נזקקין לו ודאי לא הוכרח רש"י לפרש דאיירי שהיא רוצית להתיבם דהא כ"ש אם אינה רוצית לא ביבום ולא בחליצה דנזקקין לו אלא ע"כ דכל עיקרו של רש"י היינו משום בבא דסיפא דקאמר תבע ליבם אין נזקקין לו ולא משמע ליה לרש"י לפרש שהיא אינה רוצית לא ביבום ולא בחליצה דא"כ לא שייך אין נזקקין לו דהא ודאי נהי דאפשר דאין כותבין עליה אגרת מרד אכתי יש לכופה כמו שכופין על כל מצות עשה ואע"ג דרש"י מפרש להדיא דנזקקין לו היינו לכתוב עליה אגרת מרד היינו משום דהכי הוא קושטא דמילתא בבבא דרישא דהא מוקמינן לברייתא דאחד ארוסה ושומרת יבם בהכי משא"כ בבא דסיפא דקאמר אין נזקקין פשטא דלישנא משמע דאין נזקקין לו כלל. וא"כ ע"כ איירי שהיא רוצית לחלוץ ומש"ה מפרש נמי בבא דרישא בכה"ג איפכא שהיא רוצית ליבם כן נ"ל בכוונת התוספות בשיטת רש"י ז"ל. ואע"ג דרש"י ז"ל כתב להדיא בד"ה אין נזקקין לו דא"ל זיל נסיב אחריתא ואי כשהיא רוצית לחלוץ בלא"ה מצי למינסב אחריתא שיחלוץ לזו אלא דמשום הא לא איריא שהרי הוא אינו רוצה לחלוץ לפי שאין רוצה ליתן לה כתובה כדמסקי נמי התוס' הכא וא"כ הוא מתעגן על ידה וסד"א דנזקקין ומיקרייה מורדת לכך כתב רש"י דלא הוי הכי משום דאמרינן ליה זיל ונסיב אחריתא והיינו כמסקנת הגמרא דהדר ביה ממאי דקאמר מעיקרא כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא אלא שכל זה נראה דוחק לפרש כן בשיטת רש"י דנראה דבריו כסותרין דכיון דמפרש אין נזקקין כמשנה אחרונה לא הוצרך לפרש דאמרי' ליה זיל נסיב אחריתא ועוד דלמאי דפרישית שמפרש כן לפי המסקנא דהדר ביה מסברא דאגידא ביה א"כ בתבע הוא אמאי נזקקין לו וכותבין אגרת מרד עליה ואמאי לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתא ולולי דברי התוספות היה נ"ל בשיטת רש"י דכל פירושו בזה היינו דוקא במימרא דר' יוחנן לחוד דאמר לשון אין נזקקין לו דמשמע אין נזקקין לגמרי כדפרישית דמש"ה ע"כ איירי שהיא רוצית לחלוץ והיינו דכתב רש"י דמש"ה אין נזקקין לו ואמרינן ליה זיל ונסיב אחריתא והיינו ע"י שיחלוץ לזו ויתן לה כתובתה והא דמקשה בגמרא בסמוך מ"ש לחלוץ לאו אדר' יוחנן מקשה אלא אמימרא דשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ואיירי מסתמא שהיא אינה רוצית לא לחלוץ ולא להתיבם. והיינו דומיא דכותבין על ארוסה דקאמר דאיירי בכה"ג דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. שהיא סתם מורדת שכותבין עליה אגרת מרד וכדפרישית לעיל בשיטת רש"י שהיא אינה חפצה מרצונה ליטול גט אלא לצערו ולהקניטו שיהא אגיד בה דאי ברוצית לחלוץ א"כ אמרה לא בעינא ליה ובכה"ג אפילו בארוסה נמי זימנין דאין כותבין בנותנת אמתלא וכמו שאבאר בסמוך וא"כ מקשה שפיר מ"ש לחלוץ ומ"ש ליבם. כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא כיון שהיא אינה רוצית כלל לא לחלוץ ולא להתיבם והכי נמי דייק לישנא דשמואל דקאמר אין כותבין אגרת מרד ולא קאמר אין נזקקין כדאמר ר' יוחנן אע"כ כדפרישית דשמואל איירי שאינה רוצית כלל וא"כ ודאי נזקקין אלא שאין כותבין אגרת מרד כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ונתיישב' קושיית התוס' ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן הא דאמר כאן שתבעה היא כו' ואין להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם נמי כו' עכ"ל. הא דלא קשיא להו בפשיטות אעיקר מימרא דרב תחליפא אמר שמואל אין נזקקין לה נראה משום דלמסקנא דשמעתין דמוקמינן לשמואל כמשנה אחרונה פשיטא להו דהא דאמר רב תחליפא אמר שמואל תבע הוא נזקקין לו היינו שהוא רוצה לחלוץ כדפרישית לעיל והיא רוצית להתיבם א"כ בכה"ג מסיק שפיר תבעה היא לחלוץ והוא רוצה ליבם אין נזקקין לה דנהי דלמשנה אחרונה מצות חליצה קודמת מ"מ אין כופין אותו לחלוץ כדאיתא פ' החולץ וכדמסקו התוספות בסמוך בד"ה ודיני חליצה אלא דעיקר כוונת התוספות כאן כיון דהמקשה דקשיא ליה ליבם נמי כיון דאגידא ביה כו' ולא אמרינן דיחלוץ לה אע"כ דהמקשה משמע ליה בפשיטות דכולה מילתא דנזקקין ואין נזקקין היינו שא' מהם אינו רוצה לחלוץ ולא ליבם דהכי משמע ליה פשטא דלישנא וא"כ מקשו התוספות שפיר דלפ"ז מאי קאמר מעיקרא המקשה גופא שומרת יבם נמי בבאה מחמת טענה ותיפוק ליה דבלא"ה מצי להקשות בפשיטות כיון שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם פשיטא דתבעה היא נזקקין מההיא דהחולץ ולא משמע להו דשני מקשנים הם אלא מסתמא חד מקשן הוא דשקיל וטרי כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה מ"ש וא"ת כו' וי"ל דמעיקרא ס"ד מילתא דר"י לפי משנה ראשונה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דמלשון רש"י בד"ה אין נזקקין לו משמע דמעיקרא נמי מפרש מילתא דר"י למשנה אחרונה ואפ"ה לא תיקשי קושיית התוספות לפירושו משום דעיקר קושיית המקשה לאו אמימרא דר"י גופא מקשה דודאי איכא לתרוצי כקושיית התוספות אלא אהא דבעי לאוקמי למימרא דרב טוביה נמי בכה"ג ושמואל דאיירי מאגרת מרד ע"כ היינו שאינה רוצית לחלוץ ולא להתיבם דומיא דשאר מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיהא אגיד בה וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בד"ה ודיני חליצה ויבום כו' מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובתה כו' עכ"ל. לכאורה מכל הני טעמי לא שמעינן מידי לענין דנוטלת כתובתה אלא נראה דמסברא פשיטא ליה דכיון דמדינא כופין אותו א"כ אין לה להפסיד כתובתה דאע"ג דבאשה דעלמא שטוענת מאיס עלי פשיטא ליה לרש"י לעיל דמפסדת כתובתה וכתבתי דמשמע דסובר נמי דכופין אותו להוציא כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו אלא דאכתי לא דמי דהתם מדינא שתפסיד כתובתה שהרי לא תקנו לה כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ היכא דאיהו בעי לה ואיהי דטענה מאיס עלי אדרבה היה מהראוי שיתקנו חכמים לו כתובה מינה דידה כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה אבל אמרה מאיס עלי ותירצו דכיון שאין הדבר מצוי ברוב נשים לא תקנו וא"כ לפחות מיהא מהני האי טעמא דאיהי נמי לא תשקול מיניה כתובתה משא"כ בשומרת יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון והיה מהראוי שתטול מיד אלא משום שהיא שומרת יבם ואגידא ביה תקנו חכמים שלא תטול שמא ירצה ליבמה וא"כ היכא שכופין אותו לחלוץ בשום ענין סובר רש"י בפשיטות דשקלא נמי כתובתה נמצא דלפ"ז מסתייע שפיר לסברא זו שכתבתי לעיל דדין היבמה שנותנת אמתלא שוה לדין שאר נשים שטוענות מאיס עלי באמתלא דבשניהם משמע דס"ל לרש"י דכופין אותו לפטרה שלא תתעגן אלא דלענין כתובה יש לחלק ביניהם מטעמא דפרישית ודוק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ואור"י דמה שהביא כו' וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא כו' ואדרבא יש להוכיח כו' עדיפא מיניה הו"ל למימר דכופין אותו לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין כו' עכ"ל. ולכאורה נראה לענ"ד ליישב כל קושיות אלו חדא מגו חדא דודאי לרש"י גופא יש לחלק בין מוכה שחין ובורסי לשאר אמתלא דאל"כ למה כתב רש"י כן למשנה אחרונה הא במוכה שחין אפילו למשנה ראשונה נמי הדין כן דהא ילפינן מקרא ובשאר אמתלאות ודאי דע"כ רש"י מודה דהא מסקינן בשמעתין דלמשנה ראשונה כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כדאיתא בברייתא להדיא וא"כ למאן דלא מפליג בין מאיס עלי לשאר מורדת א"כ ה"נ איירי בכל גווני ובסברא זו לא אשכחן פלוגתא אלא ע"כ דשיטת רש"י היא כך כיון דאשכחן מיהא דילפינן מקרא דמצות יבום דאמר קרא יבמה יבא עליה בע"כ לא הוי בע"כ ממש אלא דשוה לשאר נשים שאם הוא מאותן שכופין אותו להוציא ה"נ ביבמה אין כופין אותה להתיבם בכה"ג. וא"כ כיון דלמשנה ראשונה כן הוא מעיקר הדין באותן שמנו חכמים א"כ ממילא דלמשנה אחרונה נמי כיון דאפילו בלא אמתלא אין כותבין עליה אגרת מרד כדקאמרי שמואל ורבי יוחנן אלמא דלמשנה אחרונה אדרבה שומרת יבם עדיפא משאר נשים דהא בכה"ג בארוסה דעלמא כותבין עליה מרד וכיון דהכי הוא ממילא דבנותנת אמתלא כל דהו שבכיוצא בזו בשאר נשים דעלמא אי טוענת מאיס עלי באמתלא לא כפינן לה וכתבנו לעיל דלפ"ז משמע משיטת הש"ס שכופין אותו לגרשה כשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכתבתי דרש"י נמי בהאי שיטה קאי כמו שדקדקו הפוסקים משמו וא"כ כ"ש דבשומרת יבם כה"ג כופין אותו לחלוץ והטעם בשניהם שאינו רשאי לעגן אותה ואדרבה שומרת יבם עדיפא שנוטלת כתובתה מהטעם שכתבתי בסמוך כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י והוא כפתור ופרח והיא מסכמת לשיטת הרמב"ם ז"ל ואע"ג דמלשון הרמב"ם משמע דביבמה אין כופין אותו לחלוץ אלא במומין ממש שכופין להוציא היינו משום דהרמב"ם ז"ל פוסק כמשנה ראשונה וא"כ יבמה גריעא משאר נשים דעלמא משא"כ לשיטת רש"י ז"ל שפוסק כמשנה אחרונה וכן פסקו התוספות א"כ שומרת יבם עדיפא משאר נשים כמו שהוכחתי מסוגיא דשמעתין א"כ יפה פסק דבכל אמתלא כופין לחלוץ כמו בשאר נשים לגרש אלא דהתוספות לשיטתייהו דבשאר נשים שטוענות מאיס עלי נמי אין כופין אותו לגרש ומ"מ אין קושייתם מוכרחת להקשות על פירש"י ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י. והואיל דחביבים עלי דברי רש"י ז"ל וזכיתי ליישב דבריו בפסק זה ראיתי להזכיר עוד חדא מילתא דתמיהא טובא ותיוהא קא חזינא בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' החולץ שאחר שכתב והעתיק לשון רש"י ז"ל כתב וז"ל לולי שיצאו הדברים מפה קדוש היה נ"ל בהיפך מהא דתניא בפרק מצות חליצה גט מעושה כשר חליצה מעושה פסולה ובודאי חליצה מעושה מן הדין ע"י חכמי ישראל קאמרי דומיא דגט מעושה דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט כדאיתא בגיטין וצ"ע עכ"ל. ויש לתמוה על פה קדוש של אדונינו הרשב"א ז"ל מה ראה לומר כן דהא בהאי דפ' מצות חליצה גופא מקשה הש"ס באמת היכי דמי אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי ואי דלא אמר רוצה אני אפילו גט נמי פסול ומסקינן דאין ה"נ בהכי מיפרשי ברייתא גט מעושה וחליצה מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני הרי להדיא שלא כדברי הרשב"א ז"ל ונתקיים שפיר שיטת רש"י ז"ל דהיכא דאיכא אמתלא וטענה מבוררת דאמרה לא בעינא ליה משום טעם כופין אותו חכמים עד שיאמר רוצה אני לחלוץ. דבלא"ה ע"כ דהכי הוא אפילו במוכה שחין גופא שכופין אותו לחלוץ. ובהכי א"ש מאי דהוי קשיא לי על שיטת רש"י ז"ל היאך כופין לחלוץ ואקרינן לה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל הא רוצה להקים שם לאחיו ואנן לא שבקינן ליה ולמאי דפרישית א"ש דכפינן ליה עד שיאמר שאינו רוצה ליבם אלא לחלוץ ודברי הרשב"א ז"ל לא ידעתי ליישב וצ"ע ומה שיש לדקדק עוד על שיטת רש"י ז"ל מהא דמקשינן בחייבי לאוין ניתי עשה ונדחי לא תעשה ולא אמרינן דמלמדין אותה שתאמר לא בעינא ליה כתבתי לעיל בפ' אלו נערות דף מ' ע"ש:

קונטרס אחרון
בלשון התוספות בד"ה ודיני חליצה ויבום הבאתי לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק החולץ שהשיג על פירש"י מסוגיא דפרק מצות חליצה בענין גט מעושה וחליצה מעושה ותמה מאד על פרש"י ולענ"ד אדרבא יש לתמוה יותר על דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה שהוא נגד הסוגיא דש"ס ודבריו צע"ג:

בא"ד ונראה לר"ת דה"פ וכו'. צריך להבין לדעת ר"ת הא דפליגי בבלאותיה קיימין כיון דלשיטתו הטעם הוא משום דמחלה. א"כ נחזי מאי מחלה. אם הכתובה לבדה או בלאותיה. ודוחק לומר דפליגי בלשון זה שכתבו הש"י ותוס' ז"ל שאמרה לא הוא ולא כתובתה. אי מהני מחילה לבלאותיה הקיימים כדאיתא בח"מ סימן רמ"א ס"ב דבחפץ ביד חבירו לא מהני לשון מחילה. אם כן בבלאות כיון דקי"ל דהיא נטלתן משום שבח בית אביה יש לומר דפליגי אם שייך בהו לשון מחילה. כיון דהרשות בידה ליקח אותם ולא דמיהם. מ"מ הוא דחוק. דהא אינו מפורש בש"ס שאמרה דוקא בלשון מחילה. ולא בלשון מתנה. ולכאורה היה אפשר לומר דר"ת ס"ל דפלוגתי' באומרת בעינא לי ומצערינא ליה. אבל רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל כתבו בהדיא דכלתיה דרב זביד טענה מאיס עלי ובהרא"ש מפורש יותר דפלוגתיה במאיס עלי מלשון הפסידה משמע מיד. ולכאורה היה נראה דאפשר דללישנא דלא הפסידה בלאותיה היינו דוקא במאיס עלי אבל לדינא דמתניתין במורדת דבעינא ליה דפוחתים לה ז' דנרין פוחתים אפילו מבלאותיה דהכל נכלל בלשון כתובה דמתניתין. שהרי הם נכתבים בתוך הכתובה וא"כ שפיר קאמר דלא הפסידה דכיון שטוענת מאיס עלי ומחלה הכתובה אפילו לא מחלה הבלאות שוב אין פוחתין. ואפילו אם לא ירצה לגרשה מ"מ אין פוחתין מבלאותיה והיינו דקאמר לא הפסידה לפחות מבלאותיה. ולפ"ז הוי מתפרש היטב הא דקאמר לעיל אבל אמרה מאיס עלי לא כפינן. ר"ל להשהותה להפסידה בלאותיה ונדוניא. אך התוס' כתבו בפירוש דלא כפינן. היינו לומר שלא תועיל המחילה. ולא ניחא להו לפרש כן. דדוחק לומר דדבריהם אינו אלא למ"ד הפסידה בלאותיה ואפשר דלא פירשו הכי משום מר זוטרא דאמר כייפינן לה והכא בלישנא בתרא ס"ל דלא הפסידה. אלא ע"כ דכייפינן לענין בלאותיה. ובהרא"ש מפורש להדיא דדין מאיס עלי ובעינא ליה שוין ונראה דטעמיה הוא משום דהקשו התוס' לעיל על הי"מ מר' יוסי דאמר אפילו תפול לה ירושה וכו' דהא יכולה לומר מאיס עלי הרי דלפי קושיתם הכרח לומר דלמ"ד במאיס עלי לא הפסידה בלאותיה אפילו בבעינא ליה לא הפסידה דהא יכולה לומר מאיס עלי. וכל מורדת תאמר כן. וצ"ל דבאמת פלוגתייהו הוא בין במורדת דבעינא ליה דמתניתין בין במאיס עלי למ"ד לא הפסידה אפילו במתניתין אינו בכלל כתובה וע"כ הא דקאמר במאיס עלי לא כייפינן היינו דאמרינן דהמחילה מועלת כמ"ש התוס'. ומ"ד הפסידה בבעינא ליה. ממילא במאים עלי מוכח דג"כ הפסידה וצריכה למחול. דאל"ה מצי משהה לה בשביל פחיתת הבלאות ולכאורה היה נראה להוכיח דאפילו בבעינא ליה לא הפסידה דהא מר זוטרא ס"ל לעיל גבי מאיס עלי דכייפינן לה הרי דס"ל למר זוטרא דאפילו אומרת מאיס עלי הוי כאומרת לא בעינא וכיון דהכא ס"ל למר זוטרא דלא הפסידה במאיס עלי ה"ה בבעינא ליה דדוחק לחלק בין כייפינן ובין בלאותיה וכיון דלמר זוטרא הוא כן. מה"ת נימא לדידן דלא כוותיה כיון דליכא דפליג לעי' בהא. מיהו הא קשיא לי מ"ש הרא"ש דע"כ מיירי הא דהפסידה דמשמע מיד הפסידה והיינו במאיס עלי וקשה דהא מר זוטרא ס"ל דלא מהני מחילתה ומשהי לה וצ"ל שחזר בו. ואלולי דבריהם ז"ל היה נראה לומר דהא דס"ל למר זוטרא דכייפינן לה ולא מהני מחילתה. היינו משום דקי"ל דלא מהני מחילה בכתובה משום דעשו חיזוק לדבריהם כדאיתא לעיל דף נ"ו ואף שכתב הרמב"ם ז"ל ונתבאר בקונטרס אחרון סימן ס"ו דלאחר גירושין מהני מחילה. מ"מ ס"ל למר זוטרא דהכא משהי' לה אולי תתפייס. וממילא דלא מהני מחילתה. א"כ זהו בעיקר כתובה. אבל בבלאות דהוא נכסי צאן ברזל הוא כשאר חוב דמהני ביה מחילה מיד ושפיר קאמר הכא דהפסידה בלאותיה מיד. והנה עתה נבאר דעת הרמב"ן והרשב"א דחולק על זה וס"ל נמי דפלוגתי' במרדה אם הפסידה. הוא בטוענת מאיס עלי. אלא דס"ל דדוקא במאיס עלי אבל בבעינא ליה לכ"ע אבידה בלאותי' ונראה דאין להקשות עליו דא"כ כל מורדת תטעון מאיס עלי. דיש לומר דמתרץ כמו שתירצו התוס' או כמו שתרצנו לעיל בכמה תרוצים לדעת היש מפרשים. כן יש לומר לדעתו. ומ"ש משום מר זוטרא דס"ל לענין כייפינן דדינה כאומרת לא בעינא. יש לומר דס"ל דאע"ג דלענין שתועיל המחילה אמרינן דמחמת צערה הוא. אבל לענין בלאותיה דלא תפסיד מהימנא. א"נ דס"ל דהדר ביה כמ"ש לעיל. ובקונטרס אחרון יבואר יותר דעת הפוסקים בזה. ודוק:

תוס' ד"ה מאי שנא וכו'. וק"ק דהאיך אסיק אדעתיה וכו'. לולי דבריהם היה נראה לומר דאדרבא היא הנותנת דכיון דקי"ל דיכול לייבם בע"כ. א"כ למה יתקנו לכתוב אגרת מרד. דהיינו להפסידה כתובתה. הא יכול לכופה לייבמה דקי"ל יבום בע"כ. ואף דכתב הרא"ש במורדת מתשמיש אף שהבעל משמש עמה בע"כ פוחת מכתובתה משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. א"כ ה"נ נימא דנהי דיבא עליה בע"כ פעם אחת. מ"מ אין אדם דר עם נחש וע"כ יצטרך לפחות מכתובתה א"כ מוטב שיפחתו מיד ויכתוב אגרת מרד עליה זה אינו דיש לומר דשמואל לשיטתיה דס"ל ביבמות דף נ"ו דבביאה בע"כ לא קנה לכל דבר אלא לפטור מן הזיקה. א"כ יש לומר דאף דמצות יבם קודמת למשנה ראשונה מ"מ זה יכול לקיים בע"כ. ואעפ"כ אינה כאשתו לענין שיוכל לכופה לתשמיש. משא"כ בחליצה כיון דקי"ל דצריך שיתכוונו שניהן. ואינו יכול לחלוץ בע"כ שפיר נזקקין לו ואפילו ללישנא דס"ל ביבמות שם דבנפלו מן הנשואין מודה שמואל דהוי כאשתו אפילו בע"כ הוי מצי לאוקמי בשומרת יבם מן האירוסין דומיא דכותבין אגרת מרד על ארוסה. אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כיון דע"כ הא דכותבין אגרת מרד בתובע לחלוץ לאו משום קיום המצוה. אלא משום דלא יהבי אתתא אחריתי וכו'. א"כ ה"נ ברוצה לייבם הא אגידא ביה וא"ל דייבם בע"כ ויגרשה בע"כ. זה אינו חדא דיש לומר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה תבע וכו' שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן כתובה. ותו דא"כ בתבע לחלוץ נימא נמי שייבם אותה בע"כ ויגרש אותה בע"כ. ואפשר דהתוס' לא ניחא להו דר' יוחנן סבר בהא כשמואל דלא קנה אותה בביאה בע"כ. ולכך הקשו שפיר דהוי מצי להקשות לר' יוחנן ודוק: