האי תנא [תנא זה] יוצר מצב מוזר של שליח ערטלאי ורמי מסאני [מופשט עירום ונועל נעליים], שהרי בגדים נותנים לה רק פעם בשנה ונעליים שלוש פעמים! אמר ליה [לו] אביי: התנא, במקום הרים קאי [עומד, מדבר], שלא סגיא [דיה] בלא תלתא זוגי מסאני [שלושה זוגות נעליים], שבהרים הם בלים מהר. ואגב אורחיה קא משמע לן [ודרך אגב השמיע לנו] דניתבינהו ניהלה [שייתן לה אותם] במועד כי היכי דניהוי [כדי שתהיה] לה שמחה בגוייהו [בהם] בחג.

א אמרנו שנותן לה כלים של חמשים זוז. אמר אביי: הכוונה היא חמשים זוזי פשיטי [זוזים פשוטים של מדינה], ששווים רק שמינית הזוז הרגיל. ממאי [ממה] מסיק הוא את זה? מדקתני [ממה ששנה] במה דברים אמורים — בעני שבישראל, אבל במכובד — הכל לפי כבודו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר חמשים זוז ממש — עני, חמשים זוז מנא ליה [מניין לו]? שהרי עני מוגדר כמי שאין לו מאתיים זוז פשוטים, וכיצד יכול לתת חמישים זוז ממש לאשתו? אלא שמע מינה [למד מכאן] שמדובר בחמשים זוזי פשיטי [זוזים פשוטים של מדינה].

ב שנינו במשנה: ואין נותנין לה לא בגדים חדשים בקיץ ולא בלויים בחורף, אלא נותן לה חדשים בימות החורף ומשתמשת בבלאותיהם בחורף, והבגדים השחוקים שלה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מותר מזונות שלא אכלה הם לבעל, ואינם נשארים ביד האשה. מותר בלאות — לאשה. ושואלים: מותר בלאות לאשה, למה לה בלאות אלה? אמר רחבה: שמתכסה בהן בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה, שאם לובשת אותם בגדים הרגילים גם בזמן הנידות מתגנה היא בעיניו לאחר מכן.

אמר אביי: נקטינן [מוחזק לנו] מותר בלאות אלמנה — ליורשיו של הבעל. כי התם [שם] הוא שאמרנו שהטעם שלא תתגני באפיה [תתגנה בפניו], הכא [כאן, כשמת] — תתגני ותתגני [תתגנה ותתגנה] שהרי אין אנו צריכים לדאוג שתמצא חן בעיני היורשים.

ג שנינו במשנה שנותן לה מעה כסף ואוכלת עמו משבת לשבת. ושאלו: מאי [מה פירוש] "אוכלת" האמור כאן? רב נחמן אמר: אוכלת ממש, שסועדת אתו פעם אחת בשבוע. רב אשי אמר: הכוונה היא תשמיש.

תנן [שנינו]: אוכלת עמו בלילי שבת. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי הכוונה לאכילה ממש — היינו דקתני [הוא ששנה] "אוכלת", אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהכוונה היא לתשמיש, מאי [מה לשון] "אוכלת"? מסבירים: לישנא מעליא [לשון מעולה, נקיה, היא], לגבי תשמיש, כדכתיב [כפי שנאמר]: "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל, כ).

מיתיבי [מקשים]: רבן שמעון בן גמליאל אומר וחולק על משנתנו: אוכלת בלילי שבת ושבת. בשלמא למאן דאמר [נניח למי שאומר] כי הכוונה לאכילה ממש — היינו דקתני [זה ששנה] "ושבת", שאוכלת אתו גם סעודת יום השבת. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הכוונה לתשמיש — תשמיש ביום השבת מי איכא [האם יש]? והאמר [והרי אמר] רב הונא: ישראל קדושים הן, ואין משמשין מטותיהן ביום! ומשיבים: האמר [הרי אמר] רבא: שאפילו ביום — בבית אפל מותר.

ד שנינו במשנה: ואם היתה מניקה, פוחתים לה מעבודתה, ומוסיפים על מזונותיה. דרש ר' עולא רבה [הגדול] אפיתחא דבי נשיאה [על פתח בית הנשיא]: אף על פי שאמרו אין חובה על אדם שיהא זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים, שלגביהם בודאי יש לו חיוב.

ועד כמה נקראים "קטני קטנים" — עד בן שש, כדברי רב אסי. שאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו אם עשתה עירוב לצד מסויים, ולא בעירוב שעשה אביו משום שהוא נחשב כטפל לאמו.

ממאי [ממה, מהיכן] אנו יודעים את ההלכה הזו של ר' עולא? מדקתני [ממה ששנה] היתה האשה מניקה — פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום דבעי למיכל בהדה [שהוא, התינוק, צריך לאכול יחד איתה]? משמע שלצורך התינוק הקטן חייב הבעל לתת! ודוחים: ודלמא [ושמא] מוסיף לה מזונות לא משום התינוק אלא משום שחולה היא מפני חולשתה בזמן ההנקה.

ודוחים: אם כן ליתני [שישנה] אם היתה חולה, מאי [מה] טעם תלה בזה שאם היתה מניקה? אלא ודאי משום התינוק הוא. ודוחים: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא זה בא להשמיע לנו] שסתם מניקות חולות נינהו [הן], וכל שכן חולה ממש שמוסיף לה, ואין מכאן הוכחה שהתינוק טפל לאמו. איתמר [נאמר] אמר ר' יהושע בן לוי: מוסיפין לה למניקה יין, לפי שהיין יפה לחלב.

א משנה מציאת האשה ומעשה ידיה שייכים לבעלה. וירושתה, אם נפלה לה ירושה — הוא אוכל פירות נכסי הירושה בחייה. בושתה, אם ביישו אותה ונתחייב המבייש לשלם, וכן פגמה אם הזיק אותה אדם ופגם בה — הרי הוא שלה.

ר' יהודה בן בתירא אומר: בזמן שהיה זה פגם שבסתר (בחלק גוף לא חשוף) — מגיעים לה שני חלקים מתשלומי הפגם, ולו חלק אחד, שהרי פגם זה פוגע גם בו. ובזמן שהיה זה במקום גלוי — לו שני חלקים, שהוא מתבייש בה ברבים, ולה רק חלק אחד. החלק שלו — ינתן מיד לידו, ושלה — ילקח (ייקנה) בהן קרקע שיהיה רכושה, והוא אוכל פירות קרקע זו.

ב גמרא ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במשנה זו? הלא תנינא [שנינו] כבר במשנה קודמת שהאב זכאי בבתו בקידושיה: בכסף, בשטר ובביאה, וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה. מקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות נכסיה בחייה. אם נישאת האשה לבעל — יתר עליו הבעל בזכויותיו, שמלבד כל אלו הוא אוכל פירות נכסיה בחייה. ואם כן הדברים האמורים במשנה כבר נאמרו קודם!

ומשיבים: משום בושתה ופגמה איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לשנות, מכיון שיש כאן חידוש, לגבי פלוגתא [מחלוקת] של ר' יהודה בן בתירא ורבנן [וחכמים] שבמשנתנו, כיצד מתחלק סכום זה בין הבעל והאשה.

ג תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבא ברייתא זו: מציאת האשה לעצמה. ר' עקיבא אומר: לבעלה. אמר ליה [לו] רבא: הברייתא הזו תמוהה, השתא [עכשיו, הרי] ומה העדפה, אם האשה עושה מלאכה יותר מן השיעור שקצבו לה חכמים,